חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כג) - ט כסלו תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שיעור שבועי

(בשעה שהקדימו תער"ב - מאמר כג)

ט כסלו תשע"ב

א. "לאתבא צדיקיא בתיובתא" – צדיק בעל תשובה ובעל תשובה צדיק

ניגנו ניגון ה"קפליא".

צדיק ובעל תשובה למעלה מבעל תשובה

אדמו"ר האמצעי הוא בעל יום ההולדת ובעל ההילולא של ט' כסלו ובעל הגאולה של י' כסלו. על הפרשה הוא אומר ווארט יפה, שיש צדיק גמור ויש בעל תשובה ויש מה שהמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא" – לקחת את הצדיקים הגמורים ולהחזיר אותם בתשובה, שתתקיימנה בהם שתי המדרגות יחד. זה עיקר בחינת המשיח, שיהיה צדיק ובעל תשובה יחד[i]. הוא אומר ש"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם", אבל במקום הצדיקים שנעשו בעלי תשובה גם בעלי תשובה לא יכולים לעמוד שם. עוזר ליישב את המחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אבהו, שדעת רבי יוחנן שצדיקים גדולים מבעלי תשובה היינו צדיקים שהם גם בעלי תשובה, אבל בעלי תשובה גדולים מצדיקים שהם רק צדיקים (כדעת רבי אבהו, וכך מובא בפשטות בכל מקום).

בעל תשובה שהוא צדיק – גר שזכה לכתר תורה

[שאלה: ובעלי תשובה לא יהיו צדיקים?]. כמו שנסביר, הדבר הולך בשני הכיוונים. אם כבר אמרת, כשהוא מסביר הוא מדבר לכאורה על צדיק שמוסיף לעצמו מעלה של בעל תשובה, אבל נותן משל לכאורה הפוך. אומר שהשלמות הכי גדולה של מי שהוא גם בעל תשובה וגם צדיק הוא כדוגמת גר צדק שזכה בכתר תורה. נותן חמש דוגמאות: אונקלוס הגר, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר[ii] שהם בני גרים, והם יסוד התורה שבעל פה. בדוגמה זו הגר הוא קודם כל בעל תשובה, מתקרב ממקום רחוק ורוצה להיות יהודי, רק שלא מסתפק בכך שנעשה יהודי אלא שיושב ולומד תורה ועושה כל כך הרבה מצוות עד שזוכה להעשות רב בישראל, ועד שכל התורה שבעל פה היא עליו, מיסודו, הוא מייסד את התורה שבעל פה של עם ישראל. זו הדוגמה שהוא נותן, וממילא מובן שמדובר במשהו ממש הפוך, בבעל תשובה שלא מסתפק בהיותו בעל תשובה ונעשה גם צדיק. הוא אומר "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", צריך בנוסף לתשובה "מעשים טובים" ומאירים, ו"אין טוב אלא תורה" ו"תורה אור", ומעשה לא יכול להיות טוב ומאיר בלי תורה. הדוגמה ממש הפוכה, כמו שרצית[iii].

השתחוואת יעקב לעשו – התכללות הצדיק בדרגת בעל תשובה

הוא מקשר זאת לפרשה ואומר שיעקב משתחוה לעשו שבע פעמים כי שרשו של עשו הוא בעל תשובה. גם הדוגמה של גרים שנתן קודם, אונקלוס הגר, שמעיה ואבטליון ובפרט ר"ע ור"מ עליהם כתוב בפירוש, הם ניצוצות שהיו בפיו של עשו – "כי ציד בפיו" כפירוש האריז"ל, שיצחק צד ניצוצות מפיו-פנימיותו של עשו. ההשתחויה של יעקב לעשו היינו ההתכללות של צדיק גמור מצד עצמו בדרגה של בעל תשובה, השרש של עשו[iv] (בעל תשובה וגר צדק בשרש), שאין סוף יותר גבוה מדרגת "יעקב איש תם ישב אהלים", צדיק גמור. הוא משתחוה שבע פעמים כדי להתכלל בשבע המדות של עולם התהו, עולם בעל עוצמה אדירה, בשרש הוא עולם של תשובה לה', אני רוצה את הקב"ה, אני רוצה להתקרב לה'. אבל 'אני רוצה להתקרב לה'' עם כל העוצמה האדירה, עדיין ללא תורה ומעשים טובים. אדמו"ר האמצעי כותב שיש הוה אמינא שיעקב יתבטל בתוך עשו, ילך לאיבוד בשרש שלו. אם הוא יתבטל בשרש של עשו הדבר קשור למה שהיה במאבק לפני כן, "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" – אם יעקב היה נכלל במדרגה של בעל תשובה נטו, ללא תורה ומצוות, היה זה נצחון של שרו של עשו, למעליותא. אבל זו לא התכלית.

תכלית ההתכללות – גילוי שרש בעל התשובה והתכללותו בצדיק – ריצת עשו אל יעקב

התכלית היא לא שיעקב יוכלל בשרש העליון של עשו, אלא שהשרש העליון של עשו יתכלל ביעקב – "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו", זו התכלית. אחרי ההשתחויה, כאשר הצדיק הגמור נכלל בבעל תשובה, מתגלה השרש האמתי בו "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש", ואז הפעולה היא הפוכה – עשו רץ לקראת יעקב ונכלל בו. אדמו"ר האמצעי אומר שלכך התכוונתי שיחוד צדיק גמור ובעל תשובה יותר גבוה גם מבעל תשובה בפני עצמו. עד כאן ווארט בשביל הפתיחה, מה הוא משיח, שבא להחזיר את הצדיקים בתשובה. לפי זה יש שני שלבים בהחזרת הצדיק בתשובה: יש את הצדיק שלמטה מבעל תשובה, שצריך להשתחוות לבעל תשובה שבע פעמים, עד כדי כך שיכול להיות שילך לאבוד בתוכו לגמרי, יתבטל אליו, אך זו לא התכלית. התכל'ס הוא שעשו בשרשו העליון, בשם סג, הבעל תשובה, ירוץ ויחבק וינשק את יעקב (ועד שיבכו שניהם יחד בסוד "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", וד"ל) – זו המעלה של רבי עקיבא, שהוא נעשה גדול הדור, הוא נעשה משה רבינו של התורה שבעל פה, עמוד התווך של התורה שבעל פה שכל בית ישראל עומד ותלוי עליו. עד כאן לפתוח בווארט על הפרשה מבעל הגאולה של היום. לחיים לחיים.

ה"פכים קטנים" משלימים את יעקב להיות ישראל

נשלים את הענין: כתוב "ויותר יעקב לבדו", ורש"י כותב "ששכח פכים קטנים וחזר עליהם". כולנו יודעים (זוכרים) שהוא חזר על הפכים הקטנים, אבל לא שמים לב לווארט ש"שכח פכים קטנים" (אפשר לחשוב שאולי סתם השאיר אותם). מהם הפכים הקטנים? ידוע ש-פכים קטנים עולה שטן, וכאשר מצרפים ל-יעקב כבר עולה ישראל – מה שקורה כאן בסיפור. ידוע אצלנו שיש שלשה דברים שמשלימים את יעקב לישראל בגימטריא: הוא נלחם בשטן, מוציא בלעו מפיו ומצרף אותו לעצמו, לשם יעקב, אז נעשה ישראל – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". דבר שני, שה-שטן בעצמו עולה פכים קטנים, וכשאני מצרף פכים קטנים ליעקב עולה ישראל[v]. דבר שלישי, הכי פשוט, כשאני רוצה להתפלל שיעקב ינצח במאבק עם שרו של עשו אני מזכיר אותו בשם אמו, אני מתפלל שיעקב בן רבקה ינצח, והנה גם בן רבקה עולה שטן ועולה פכים קטנים, וממילא יעקב בן רבקה[vi] עולה ישראל.

ישראל – התקשרות לאמהות

ישראל הוא לא רק יעקב (יעקב בכח ובזכות עצמו), אלא יעקב בן רבקה (יעקב בכח ובזכות אמו, סוד סיום יסוד אמא בתפארת ז"א – "בינה לבא ובה הלב מבין"). ידוע שבמלה ישראל, שם שמתחדש ליעקב בפרשתנו, יש את ראשי התיבות של כל שלשת האבות וארבע האמהות (אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה[vii]), הגם שהפשט הוא "שרית", לשון שרה, כלומר שעיקר ישראל הוא על שם האמא הראשונה[viii]. לפי הגימטריא הנ"ל שייך במיוחד גם לאמא שלו, רבקה – יעקב בן רבקה = ישראל. יעקב הוא הבינוני של התניא (הכולל גם את עבודת הבעל תשובה) וישראל הצדיק, וכאן, במאבק עם שרו של עשו, עולה להיות צדיק ובעל תשובה יחד – כנ"ל. כדי לעלות למדרגה זו צריך להתקשר לאמהות דווקא. כדי להיות "שרית" צריך להתקשר לשרה וכדי להיות ישראל צריך להיות בן רבקה[ix].

פכים קטנים – כלי עולם התהו

נחזור לפשט של "שכח פכים קטנים": אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה של היום, אומר שה"פכים קטנים" בעצם שייכים לעשו, בעל עולם התהו, כי בעולם התהו יש אורות מרובים וכלים מעטים. פכים קטנים הם כלים קטנים, כלים של עולם התהו. הכלים של עולם התיקון הם רחבים, שייכים ליעקב בעצם, אבל הפכים הקטנים הם של עולם התהו. קודם כל, על פי פשט, שכחתי פכים קטנים – לחזור עליהם, להסתכן, להשאר לבד? שואלים את השאלה הזו, שיש בכך סיכון, האם כדאי? סימן שה"פכים קטנים" האלה הם לא סתם (יעקב הצדיק מאד חס עליהם, בהיותם ירושת עשו הרשע, תכלית כוונת ירידת נשמתו של יעקב לעולם הזה – "ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר"). יש פכים גדולים, כלים גדולים, והם חשובים. מה חשוב בפכים קטנים? השרש, וגם היכולת בסופו של דבר להכיל אורות מרובים דתהו, תלויה בכלים ששייכים בעצם לעולם התהו – "פכים קטנים", כלים קטנים (כאשר זה הקטן דווקא גדול יהיה).

אותיות קצרות בקוצק לעומת כלים רחבים בחב"ד

כלים הם כמו דבור. בחב"ד אומרים דרושים באריכות, לפחות מתקופה מסוימת אצל אדמו"ר הזקן והלאה, ובפרט אצל אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה – כלים רחבים, דבור ברחבות. אבל יש צדיקים, כידוע, שאומרים דברים בקיצור, למשל הקוצקער[x]. יש סיפור מיוחד במינו, שפעם אחת הקוצקער שלח עם חסידים שלו לצמח-צדק שאלה בחסידות. כשהחסידים באו, הצמח צדק היה צריך להזהיר את החסידים שלו לא לעשות מהם 'חוזק' על דרך העבודה שלהם. בסופו של דבר הצמח-צדק כתב לו – היו דורשים מנחם-מענדל מנחם-מענדל לגזרה שוה – תשובה באריכות, על דרך חב"ד. אם כי שהיזמה כאן באה מהקוצקער, כאשר הוא קבל את התשובה וקרא אותה, וכנראה שנהנה, אך היה הרבה לקרוא, והוא אמר – אנחנו יכולנו לומר זאת בשורה אחת, וכאן היו הרבה עמודים. איך שלא היה, אמרנו רק כדי להמחיש מהם פכים קטנים, כלים מעטים (ידוע גם שהצ"צ אמר שהעבודה של קוצק היא עבודה של "פאר מתן תורה", 'לפני מתן תורה', עבודה של תהו – בה גדול מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה – יחסית לעבודה של תקון).

פכים קטנים – מושכים אורות דתהו אך נמצאים בסכנת שבירה

יש אורות מרובים דתהו, והכלים שלהם, האותיות שלהם, הם "פכים קטנים". הפכים קטנים הם בסכנת שבירה. מתי נשבר? כאשר אתה משדר הלאה לצבור לא כל אחד יכול להבין, ולא רק שלא מבין אלא יתכן שיבין לא נכון. אם לא הבין נכון כי לא הסברת – כל העסק נשבר, האור מסתלק והכלי נשבר. [קורה גם באריכות...]. תלוי, אם אין סבלנות לקרוא ולהתבונן נשבר (לא שהדבר תורה נשבר, שבעולם התהו הוא ווארט קצר בלבד, והוא נשבר מפני שהכלי הקטן אינו מסוגל להכיל, ולהמציא לזולת, לאורך זמן את האור הגדול שהאיר בו, אלא שאתה נשבר מזה שאין לך סבלנות לקרוא ולהתבונן בדבר תורה הנאמר או נכתב באריכות – אלה שני סוגי שבירה שונים לחלוטין) – בדור שלנו אין הרבה סבלנות, צריך להתחזק. הכל היה רק לומר שהפכים הקטנים הם לא סתם, הם הכלים של עולם התהו, ולכן יש בהם כח מיוחד שמצד העצם אין בכלים הרחבים – יש להם זיקה עצמית לאורות המרובים דתהו יותר מאשר הכלים הרחבים של עולם התיקון. הכלים הרחבים של עולם התיקון, בהכרח כאשר מושכים לתוכם את האור ממעטים את עוצמתו כדי שיתקיימו. הכלים הקטנים לא ממעטים את האור, רוצים לתפוס הכל, אך הם בסכנת שבירה ("תפסת מרובה לא תפסת" כלום, ומה עוד – אתה נשבר). אלה הפכים הקטנים.

לבדו-לכדו

ברש"י בדרך כלל כאשר אומר משהו, "פשוטו של מקרא" כידוע מהרבי, יש לכך רמז בפשט. הד"ה כאן הוא "ויותר יעקב" (בלי "לבדו"), וכותב פירוש אחד פשוט (לא כמה פירושים) – צריך לפרש (אין הפירוש מובן מאליו שאז אין רש"י מפרש כלום), אבל אומר דבר אחד שהוא הפשט, הפשט הוא – "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". מאיפה? מי לחש לרש"י על דרך הפשט ש"ויותר יעקב" היה בגלל ששכח פכים קטנים? איפה רמוז בפסוק? יש מגדולי האחרונים שאומר – אבל כמו שהרבי תמיד מנתח, לא בהכרח שזו כוונת רש"י – שכנראה שרש"י דורש, בלי לומר על כך מלה וחצי מלה, ש"ויותר יעקב לבדו" היינו "ויותר יעקב לכדו", בחילוף ב-כ. היה לו כד קטן, אולי כד קטן של חנוכה (ואולי זה היה הכד של רבקה אמו, הרי דווקא כאן הוא בבחינת בן רבקה כנ"ל, היינו שמבין בסוד כד ספרין דאורייתא ששאבה אמו מבאר המים שאין להם סוף), והוא שכח אותו, ובשביל מה נותר יעקב שם? "לכדו", כדי להחזיר את הכד שלו, הפכים הקטנים. זה פירוש רציני, שחושבים שזו הכוונה של רש"י. ברגע שיש כזה דבר אפשר לעשות ממנו הרבה רמזים יפהפיים – אין כאן המקום. רק נעשה רמז אחד: לבדו עולה מב ו-לכדו כבר ס (כלי[xi]). אם יש כאן שתי מילים, כאילו שרש"י דורש לבדו-לכדו, מתבקשת פעולה של הכאה פרטית – ל פעמים ל, ב פעמים כ (עיקר החידוש, כאן השינוי), ד פעמים ד, ו פעמים ו – 992, לחלק ל-4 (4 פעולות, ממוצע) עולה 248 (יש כאן כמה מלמדים, זה כמובן תרגיל למחר בבקר לחדר). רמח הם כל האברים, כל הכלים של האדם. אם אני רק מחבר לבדו-לכדו עולה אמונה (הרומז לשרש הכלים שגבוה משרש האורות, אמונה לשון מנא שפירושו כלי בארמית), מדתו המיוחדת של אברהם שעולה רמח, אבל על ידי הפעולה של ההכאה הפרטית אני רואה שיש כאן סוד של רמח[xii]רמח מצוות עשה, רמח אברים, רמח פקודין הם רמח איברין דמלכא, ז"א למעלה.

חזרה על פכים קטנים – 'הזמנת' שרו של עשו

ווארט עיקרי מאד הוא הוא ה"שכח [פכים קטנים]". אדמו"ר האמצעי לא כותב בפירוש, אבל מתבקש לגמרי (ואכן רמוז בדברי אדמו"ר האמצעי), שאם הפכים הקטנים הם כלים של עולם התהו הם הכלים של עשו, וברגע שיעקב חוזר אליהם בעצם הוא חוזר לעשו (לשרש שם סג דתהו[xiii]), וכך מובן מאד יפה ההמשך – הוא שכח משהו ששייך לעשו, ובחזרה אליו 'מזמין' את עשו, ועל כן מיד "[ויותר יעקב לבדו] ויאבק איש עמו עד עלות השחר", פוגש את עשו בכבודו ובעצמו, את השר שלו.

הרחבה – יכולת להבין ולהפנים

מה ההבדל בין מה שאמרנו קודם, לומר ווארט עוצמתי ב'אותיות קצרות' בלשון החסידות, או לומר בבחינת 'רחובות הנהר' כמו אדמו"ר האמצעי, בדרך חב"ד? את ההרחבה אני יכול להפנים, על ידי התבוננות. ידוע שאדמו"ר האמצעי אמר שבשבילו הספר של אבא, התניא, הוא קצר מדי – תורה שבכתב. אפשר ללמוד אותו מליון פעמים ולא תבין מה שכתוב שם. את הספר שלי, אמרי בינה, בפעם הראשונה לא תבין, אבל אם תלמד כמו שצריך, בשקידה והתמדה, חמש פעמים – יש סיכוי טוב שתבין אותו, עם כל העומק שלו. בספר של אבא נדמה לך שאתה מבין אחרי פעם אחת, אבל באמת כמה פעמים שלא תלמד לא תבין. הספר שלי, נדמה לך שאתה לא מבין, הוא עמוק (כמו הספר שכעת יצא לאור, לפי ערכנו הדל...), אבל יש סיכוי שאם תקרא אותו חמש פעמים בעיון תבין אותו.

תהו – שכחה; תיקון – זכרון

חוץ מזה שתבין אותו בסוף, יותר חשוב, גם לא תשכח אותו – תזכור אותו. עולם התיקון הוא עולם הזכרון ועולם התהו הוא עולם השכחה – זו אחת הבחינות של הפכים הקטנים של עולם התהו, שהוא מקור של שכחה. יש איזו עוצמה של תהו בתופעה הנפשית של שכחה. זה הווארט, שקשה אפילו לומר אותו. יש לזכור ויש לשכוח – לזכור זו תופעה של עולם התיקון, וממילא זו תופעה של אורות מעטים בכלים רחבים, אבל לשכוח משהו (בעל עסק, אולי היום שכחת משהו בחנות) – כשאני תופס ששכחתי גורם לי עגמת נפש, אבל יש בכך משהו שמצביע על איזה קשר לעולם התהו, לאורות מרובים בכלים מועטים דעולם התהו. "שכח" ו"פכים קטנים" – הא בהא תליא, ענינם של פכים קטנים לעשות שתשכח[xiv]. יכול להיות קשור גם למשיח, שהוא גם בחינה של אורות דתהו. כתוב שמשיח בא בהסח הדעת, גם תופעה של שכחה, תופעה של תהו – משיח הוא אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון. לא למעט את האורות דתהו, אלא להמשיך את כל העוצמה, אפילו יותר ממה שהאיר בתחלה. עד כאן מסביב לווארט אחד של אדמו"ר האמצעי על הפרשה. "תקפה עליו משנתו", שמתוך גילוי תקיף שוכחים – כמו "סגי נהור", שמהרבה אור נעשה חשך (בסוד "יוצר אור ובורא חשך"), חשך[xv] אותיות שכח[xvi].

ניגנו "פדה בשלום".

ב. זהר על הפרשה – חולקא, אחסנתא ועדבא

רק בני יעקב יורשים את יצחק (בני עשו מגיעים רק אחרי הפטירה)

בזהר השבוע כתוב על כך שבני יעקב מתיחסים לפני שמסופר אודות מיתת יצחק אבינו בגיל מאה ושמונים, ואילו לאחר מיתת יצחק ממשיכה התורה ליחס את בני עשו: "ואלה תלדות עשו הוא אדום...". על כך אומר הזהר שבא ללמד שאין לעשו חלק ונחלה וגורל – חולקא ואחסנתא ועדבא – ביצחק אבינו. כלומר, לפני שיצחק נפטר הוא נפרד מכל נכדיו מיעקב – יעקב וכל הילדים באים וכולם מתייחסים, ומיד אחר כך יצחק נפטר, עולה לעולמו. רק אחר כך "ואלה תולדות עשו הוא אדום", כאילו לומר שעשו לא הספיק להגיע ליצחק לפני פטירתו. קצת מזכיר את הסיפור של הברכות, שיעקב הקדים את עשו ברוב חכמתו, "בא אחיך במרמה"[xvii] ות"א "על אחוך בחכמתא" – "אני חכמה שכנתי ערמה" – ועשו פספס. גם כאן, לפי סדר התורה, עשו פספס – "עשו הוא אדום" עם כל הילדים שלו, רק אחרי שאבא כבר לא בחיים. שוב, הזהר אומר, מציין תופעה זו – שהיא באמת מאד בולטת בתורה – ואומר שבאה לומר שאין לעשו חלק ונחלה וגורל עם יצחק אבינו. רק יעקב יורש את יצחק ולא עשו (וכמ"ש "'כי ביצחק יקרא לך זרע' – ביצחק ולא כל יצחק[xviii], אלא יעקב").

קרן הגלות ורווח ארץ ישראל והגאולה

בהמשך כתוב שעשו לקח את החולקא והעדבא שלו – חלקו וגורלו – במקום אחר, ולא מוזכרת כלל המלה "אחסתנא", הנחלה והירושה שלו. על פי פשט, כי אין לו ירושה בארץ ישראל – ותר על הכל, הכל הלך ליעקב. כתוב בזהר לשון מאד מיוחד, שהוא נתן ליעקב – מכר לו, ויתר לו – את הקרן והרווח. זו לשון הזהר, והמפרשים מסבירים לפי ההקשר בזהר שהקרן היינו השעבוד במצרים, "גר יהיה זרעך... ארבע מאות שנה", והרווח היינו ארץ ישראל – הרווח בזכות הקרן. ווארט מאד מענין בפני עצמו, שה"קרן קיימת" היינו השעבוד והגלות והרווח הוא הגאולה והמשיח, ובפרט ארץ ישראל, ארץ הקדש. אם כבר אמרנו כזה ווארט, איך צריכים להסביר? צריכים לומר שכמה שכר שמקבלים, כולל ארץ ישראל, אחרי כל הצרות והשמדות של הגלות – לא משנה כמה שכר ה' יתן לנו, עם ביאת משיח, עם ארץ ישראל השלמה מהנילוס עד הפרת, עדיין הקרן קיימת. השכר האמתי שמגיע לנו הוא רק בעולם הבא – שום שכר בעולם, כולל משיח, לא מספיק על הצרות שסבלנו בגלות. זה ווארט חזק ביותר. כלומר, הקרן שלנו היא הצרות של הגלות, השעבוד של הגלות, והרווח – מה שמרויחים – הוא משיח, הגאולה ובפרט הפשט כאן הוא ארץ ישראל, כמו שנסביר (קשור גם למה שאנחנו לומדים בהלכה). בכל אופן, זה ווארט יפה בפני עצמו בזהר, שעשו נתן את הקרן והרווח ליעקב, וממילא אין לו ירושה מיצחק בכלל, אבל יש לו את החלק שלו והגורל שלו. יעקב קבל מיצחק את כל שלשת הדברים – חלק, גורל ונחלה.

שלשה קוים בתיקון-בקדושה ורק שני קוים בתהו-בקליפה

עד כאן היה פשט בזהר. מסביר האבא של הרבי, רבי לויק, שליעקב יש שלשה דברים מצד הקדושה ולעשו יש שני דברים שלא מצד הקדושה. זה מקביל לשלשה קוים לעומת שני קוים. בקדושה, עולם התיקון, העולם של יעקב אבינו – יש שלשה קוים, בכך מתאפיין עולם התיקון. אך כמו שהוא מביא מתו"א של אדה"ז בפרשת וישלח, בעולם התהו, של עשו, יש רק ימין ושמאל ואין אמצע. הרבה פעמים אנחנו מסבירים שגם בפוליטיקה, יש רק ימין ושמאל – עולם התהו – וכמה שחותרים לאמצע לא מגיעים, כי אין בתהו אמצע, או שאתה ימין או שאתה שמאל. ובעצם, כמו שרואים היום, הימין כל הזמן הופך לשמאל[xix] – לכן לפעמים כתוב שבתהו יש רק קו אחד, רק שמאל (שרשו של עשו, שיצא מיצחק – קו שמאל[xx]). לפעמים כתוב שיש שני קוים, ימין ושמאל. אבל החידוש של עולם התיקון לא קיים בתהו כלל. מה החידוש כאן? יוצא לנו מהזהר משהו מאד יסודי, לפי ההסבר של רבי לויק. הוא אומר שהחלק הוא קו ימין – תכף נסביר יותר. החלק שלנו הוא בקדושה, ליעקב יש חלק ביצחק, ולעשו אין חלק ביצחק – יש לו חלק שלו, אבל לא חלק ביצחק, הוא פספס את ההסתלקות. יש עוד ווארט פשוט מאד שנזכרים בו כאן, חוץ מהברכות – אליהו ואלישע. אליהו אומר לאלישע שאם תראה אותי נלקח מעל ראשך תזכה ל"פי שנים ברוחך" – דווקא יעקב נוכח בהסתלקות, ועשו בא אחר כך. חלק הוא קו ימין. גורל שייך לקו שמאל. אבל אחסנתא – נחלה, ירושה – היא קו האמצעי. לעשו יש את החלק והגורל שלו, קו ימין שלו וקו שמאל שלו, אבל ירושה אמתית אין לו בכלל – הוא לא יורש את אבא שלו. מה שיש לו חלק וגורל – לא מאביו, רק שלו. אבל ירושה היא ודאי מהאבא, ואין לעשו את הירושה – את ארץ ישראל שאנחנו יורשים מיצחק (שאף פעם לא יצא מגבולות ארץ ישראל – יצחק וארץ ישראל הם עצם אחד, והרמז: ארץ ישראל = ד"פ יצחק). לעשו יש את החלק שלו, את הגורל שלו, ואין לו את הנחלה. מאד חזק מה שאמרנו קודם, שבמשחק הפוליטי שיש רק ימין ושמאל אין בכלל נחלה – אין ארץ ישראל. ארץ ישראל היא הקו האמצעי, רק בעולם התיקון, כאשר אתה יורש את יצחק. בהמשך כתוב, חוץ מזה שיעקב יורש חלק וגורל ונחלה מיצחק, יש לו בפני עצמו חלק וגורל וירושה-נחלה – הוא בעל עולם התיקון, יש לו שלשה קוים[xxi].

שלשת הקוים של יעקב יוצאים מהשמאל של יצחק

על כך שקודם מקבל את כל שלשת הקוים מיצחק אומר רבי לויק עוד ווארט חשוב: יחסית לאבות יצחק הוא השמאל, ודווקא מהשמאל של יצחק יוצאים כל שלשת הקוים. איפה אני רואה כזה דבר? הוא לא אומר דווקא (שדווקא מהשמאל, יצחק, יוצאים שלשת קוי התיקון של יעקב), כמו שאמרנו כרגע (כי באמת הוא דווקא), אלא רק אומר שבקדושה יש התכללות ולכן גם ביצחק-השמאל צריכה להיות התכללות של כל שלשת הקוים, חלק-גורל-נחלה. אך היות שהסיפור מספר עליו דווקא, אמרנו שיש משהו שדווקא מהשמאל (יצחק) יוצאים (לאמצע, יעקב) ימין-שמאל-אמצע. הדוגמה שהוא מביא היא משבט הלוי. יש ימין-שמאל-אמצע שהם כהן-לוי-ישראל, וללוי-השמאל, בחינת יצחק (כמו בצירוף השמות לוי-יצחק), יש שלשה בנים, גרשון קהת ומררי כנגד שלשת הקוים – גרשון מימין, מררי משמאל וקהת (ממנו יוצאים גם הכהנים) מהאמצע. הוא מביא כמה דוגמאות בקבלה לכך שבשמאל יש את כל שלשת הקוים.

חלקנו-גורלנו-ירושתנו

נסביר טפה: קודם כל, עיקר האסמכתא שלו שחלק הוא ימין, גורל שמאל וירושה אמצע הוא ממה שאומרים כל בקר בתפלה – "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". מה שכתוב בזהר ממש לקוח מהתפלה, מהסדור, שיש שלש בחינות – חלק, גורל, ירושה (נחלה). ומה הכוונה שם? כתוב ש"מה טוב חלקנו" הוא מצד החכמה, שרש קו ימין, ו"מה נעים גורלנו" מצד הבינה (נעם – התגלות עתיקא, תענוג, באמא), שרש קו שמאל, ו"מה יפה ירושתנו" בקו האמצעי (תפארת היא יפי, וכן היסוד הוא "הדורא דגופא", יוסף הוא "יפה תאר ויפה מראה" – ירושה מאמו, רחל אמנו, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"). ירושה היא משהו יפה – שיש לי נחלה בארץ ישראל. באותיות האלף בית שלנו (בהשראת "אותיות דרבי עקיבא") ירושה שייכת לאות נון – "לפני שמש ינון שמו" – נון אומרת: "נחלה וירושה נצור", לשמור את נחלתנו, ארץ ישראל. כל אות רומזת למשהו מיוחד, כמו ש-עין למשל היא "ענג יום נעם", שבת קדש – כתוב ששבת בזמן היא כמו ארץ ישראל במקום. האות נון שייכת לארץ ישראל (נון לשון דג – "וידגו לרב בקרב הארץ" – גילוי שער הנון בארץ דווקא בשנת היובל, שנת החמשים). היפי הוא מה שאני יורש נחלה מאבא, "מה יפה ירושתנו".

חלקנו – בתורתך

צריך להבין למה הגורל הוא נעים, שייך לקו שמאל, לבינה, ולמה החלק הוא טוב – "אשרינו מה טוב חלקנו" – ושייך לאבא, שרש קו ימין. הווארט הכי פשוט כדי להסביר זאת הוא שהחלק הוא כמו "תן חלקנו בתורתך". מדברים כאן על מה שיעקב מקבל מיצחק, הוא מקבל קודם כל את החלק – הקשר שלו לתורה (מפי הגבורה של יצחק כנודע, סוד השופר של מתן תורה מאילו של יצחק), "מה טוב חלקנו". לכל אחד יש חלק בתורה, כמו שלכל אחד יש אות בספר תורה, שהיא החלון שלו לכל התורה – דרך האשנב של האות שלך (בחינת המועט המחזיק את המרובה שלך, על דרך האות י, נקודה מרוכזת, אות החכמה) אתה משקיף (בחוש הראיה דחכמה – תא חזי, חזי דרך התא שלך) על כל התורה כולה[xxii]. לכן מבקשים "ותן חלקנו בתורתך", שכל אחד יכיר חלקו בתורה, כמוסבר גם בהקדמת התניא. "אורייתא מחכמה נפקת", פשוט ששייך לחכמה, ו"אין טוב אלא תורה" – "מה טוב חלקנו". דבר ראשון צריך לומר "אשרינו מה טוב חלקנו", החלק שלי בתורה[xxiii].

גורלנו – במצוות

אחר כך "מה נעים גורלנו"[xxiv]. באגרת הקדש בתניא מוסבר סוד הגורל, שהגורל של כל אחד הוא ה"אבוך במאי הוי זהיר טפי" – המצוה המיוחדת לאדם. הוא חייב בכל מצוות התורה, אבל יש מצוה שבה הוא זוהר במיוחד, "זהיר טפי". צריך כמובן להזהר, לשמור נכון, להדר במצוה ככל שאפשר (להיות מן המהדרין שבמהדרין, כמו בנרות חנוכה, המצוה הזוהרת ביותר פשוטו כמשמעו), אבל הזהירות היתרה היא כי זו המצוה המסוגלת לעורר בו את אור בנשמה, אור פנימי (אור המאיר לעצמו) שגם מאיר החוצה (אור המאיר לזולתו), שהוא "זהיר טפי". העובדה שלכל אחד יש ענין מיוחד בחיים בו הוא זוהר ביותר מראה, בלשון הקבלה והחסידות, על התגלות עתיקא באמא[xxv]. הגורל בא מהכתר, העל-מודע, אך הזהירות-הזוהר בה שייך לבינה (בחינת זיהרא דאמא עילאה). לפני שבוע דברנו על מצות ציצית (ומבצע ציצית), ואם אתה זהיר וזוהר במצוה זו במיוחד, זו התגלות הכתר העליון שלך באמא (סוד ציץ נזר הקדש, המציץ בין החרכים מהעל-מודע בנפש למודע). אמא היא הבנה, צריך להבין שזו המצוה המיוחדת שלי, כמו לומר שאני מבין שזו השליחות שלי בחיים – זה הענין המיוחד שלי בחיים.

חלק וגורל גם בקליפה; ירושה – ארץ ישראל – רק בקדושה

שוב, יש לכל אחד אות-חלק בתורה, יש לכל אחד גורל, מצוה מיוחדת בין תריג המצוות. אבל כמו שיש לכל אחד חלק וגורל, יש גם "את זה לעמת זה עשה האלהים" – חלק וגורל של עשו. יש לו גם איזו נקודת השכלה, יתכן שהוא מדען גדול – יש לו נקודת השכלה מיוחדת לו. יש גם איזה מעשה שהוא מאד מצטיין בו – איזה כשרון (לעשות דבר טוב או להיפך לעשות דבר רע). יש לו גורל של כשרון וחלק של השכלה, אבל חסרה לו ירושה, ה"יפה ירושתנו", היפי ("כלילת יפי משוש לכל הארץ"[xxvi]), ארץ ישראל, כמו שאמרנו קודם.

ישוב הארץ כדי לדור בה – קו האמצעי – "בכל דרכיך דעהו"

כל זה פתח לנושא שמדברים עליו כמה שבועות – מצות ישיבת ארץ ישראל, ולמה הרמב"ם לא מונה אותה כמצות עשה מדאורייתא, עם ריבוי הפירושים בכך. כאן יש לנו ווארט חדש לגמרי, פתח ואשנב, מה ההבדל בין ירושת ארץ ישראל, וממילא מצות ישוב ארץ ישראל, ביחס לכל התורה כולה. כל התורה כולה היא או תורה או מצוות, אבל יש משהו בארץ ישראל שהוא לא תורה ולא מצוות. יצא לנו שתורה היא ימין-חלק ומצוות הן שמאל-גורל. "פור הוא הגורל" – רמז מאד חזק ששייך לפורים וגם ליום כפורים, שעל שניהם כתוב ששייכים לקו שמאל, "לפני הוי' תטהרו" בגורל של יום כפור (סוד אור הכתר המתגלה בבינה) וגם הפור של פורים שייך לקו שמאל (המשכה מבינה להוד). פורים היה בחו"ל, ולכן לא אומרים הלל – נס שלא שייך לארץ ישראל. ארץ ישראל היא לא הגורל שלנו וגם לא החלק שלנו, לפי הפשט הזה, אלא הירושה שלנו – אחסנתא (לשון חסן ותוקף נצחי). תרגום של גורל הוא עדבא, העולה בגימטריא מזל, וכך בכל התנ"ך יש עדבא פעמים שרש גורל – גורל הוא מזל ושייך למצוות. מה יכולה להיות ארץ ישראל שאינה תורה ואינה מצוות? אפשר לומר "דרך ארץ קדמה לתורה", ארץ לשון "דרך ארץ", אך אם חלק וגורל הם ימין ושמאל, האמצע הוא דעת, "לדעת בארץ דרכך". הענין-עבודה של הדעת היא "בכל דרכיך דעהו". איך אפשר לדרוש למעליותא שישוב ארץ ישראל אינו מצוה ב-תריג? רק כך. התכלית של כל קיום המצוות הוא להביא לידי "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", למלא את הארץ מודעות אלקית עד שהיא תהפוך למודעות טבעית לפי הביטוי שלנו. דעת זו אינה מצוה ב-תריג, אלא "בכל דרכיך [כולל ובעיקר הדרכים שלך, ההליכה בדרך להשיג את הצרכים שלך, שאינן מצות מפורשות בתורה] דעהו [יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים, תכלית עבודת החסיד המתחסד עם קונו]". השרש הוא "דרך ארץ קדמה לתורה" – "קדמה" גם במעלה כידוע (סוד קדם שלמעלה גם מעדן עילאה סתימאה, שמעל לגן פרשיות התורה כו' – "גן בעדן מקדם"). לכל אחד יש נחלה בארץ ישראל, עליה הוא בונה בית או זורע בה את השדה שלו – מה הענין? ממש משתלב עם מה שדברנו בשבועות האחרונים, שאם אני עושה (מקיים מצות ישיבת ארץ ישראל) בשביל המצוות, תרומות ומעשרות וכו', זה ראש של קו שמאל. אם אני עושה בשביל הענין עצמו, ענין לגור בארץ, להיות קשור לארץ ולבנות בה בית, לאו דווקא בהקשר של תריג מצוות אלא כענין בפני עצמו – אפשר לומר שזו מצוה בפני עצמה (מבין תריג), אבל כעת אומרים שזה גדר אחר לגמרי, שהוא דווקא האמצע שאי אפשר למצוא אותו במפה הפוליטית של ימין ושמאל כנ"ל. לכאורה אם יש ימין ושמאל חייב להיות אמצע, אבל לא כך – לא תמצא אף פעם. האמצע לא בין ימין ושמאל, אלא ממד אחר לגמרי, משהו אחר – לא בדיוק תורה ולא בדיוק מצוות אלא אלקות נטו[xxvii].

חלק-חבל-נחלה

עד כאן הימין והשמאל והאמצע של מה שרמוז בזהר של פרשתנו. רק נסיים בכך שאחרי הקטע בזהר מסיים בפסוק שכולל את כל הבחינות. הבאנו מקור בתפלה ("אשרינו מה טוב חלקנו..."), אבל יש גם פסוק מפורש: "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" – "חלק הוי' עמו" הוא חלק, וגם מודגש שהיינו שרש הימין בחכמה כי "הוי' בחכמה". עוד משהו לגבי "חלק": ידוע הווארט של הבעל שם טוב שכאשר אתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו – הכל מתחיל בחלק. אם יש לי חלק בתורה יש לי את כל התורה, והיות שאורייתא וקוב"ה כולא חד יש לי הכל. "יעקב [של פרשתנו] חבל נחלתו" היינו נחלה ("נחלתו") וגורל, כי התרגום של "חבל" הוא עדבא, כמו תרגום של גורל. רמז נחמד שכנראה הגורל הכללי לקראת משיח הוא ציצית, כמו שדובר לפני שבוע, כי ציצית היא חבלים דקים. לפעמים אדם אומר שחבל לי על הגורל שלי, אבל הגורל הוא החבל שלי – דרך החבל אתה אחוז למעלה, אתה תופס בקצה אחד והקב"ה בקצה השני, וכך אתה מנענע. זה משל מאד יפה להבדיל בין תורה ומצוות. כמו שמוסבר בתניא, כל מצוה היא חבל דק – יש חבלים יותר עבים ויש מצוה שאם עוברים עליה כורתים את כל החבל יחד, אבל כל מצוה היא חבל דק בפני עצמו. אם כן, הגורל שלך הוא באמת החבל[xxviii]. כתוב שמצוה לשון צוותא – החבל הוא אחיזה, וגם לא בדיוק אחיזה ישירה אלא עם חוט, כמו 'מצוה טאנץ' של חתן וכלה. החבל-המצוה הוא כמו מצוה-טאנץ עם הקב"ה, כל אחד מחזיק בקצה אחד של החבל – זה הגורל (בדרך מליצה: לשון גרטל). התכלית של הפסוק היא "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". הסדר של הפסוק הוא י-ה-ו לפי הסדר – חכמה-בינה-דעת (חלק, חבל, נחלה), חב"ד. העיקר בפסוק הוא הסוף, "יעקב חבל נחלתו". הפשט של "נחלתו" הוא נחלת ה' – "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו [של ה']" – אבל אפשר לדרוש ש"יעקב חבל נחלתו" של עצמו (דהיינו שבנחלה דווקא יש גילוי של השלמות העצמית, תיקון הברית בשלמות כידוע מהרבי הרש"ב). כתוב בזהר שעיקר החידוש של יעקב הוא "נחלתו", האחסנתא, שיורש את הארץ. כמובן הוא צריך את כל השלשה, אבל כל אחד הוא בחינה אחרת, קשר אחר לקב"ה. עד כאן הקטע מהזהר. [מחלקים נחלות בחבל]. נכון, לכן היינו צריכים לחלק בין "חבל" ל"נחלתו" – בלי הזהר הפשט הוא ש"חבל נחלתו" הוא ענין אחד, חבל שמגדיר את הנחלה, ומהזהר יוצא שהם שני ענינים. רק שעדיין אפשר לומר שהמצוה המיוחדת שלך מגדירה לך את הנחלה שלך (את אופן העבודה של "בכל דרכיך דעהו"). מה שאתה עושה בתוך הנחלה אינו בדיוק מצוה, רק שהגורל שלך, החבל שלך, מודד לך את הנחלה.

ולסיכום הבחינות שנתבארו עד כה (בפנים ובהערות):

חולקא

קו ימין – חכמה

מה טוב חלקנו

תורה

חלק

נקודה

אחסנתא

קו אמצעי – דעת

מה יפה ירושתנו

בכל דרכיך דעהו

נחלה

שטח

עדבא

קו שמאל – בינה

מה נעים גורלנו

מצוות

חבל

קו

חלק-חבל-נחלה של ה' ושל ישראל

[יש עוד מקור מפורש בתנ"ך לשלש הבחינות הנ"ל: "הוי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי"]. פסוקים אלה משלימים את הפסוק הנ"ל "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" שמדבר על החלק-חבל-נחלה של ה' (שהוא יעקב – עם ישראל) ואילו "הוי' מנת חלקי וגו'" מתאר את החלק-חבל-נחלה של דוד, כנסת ישראל, ודוק. מכאן אפשר ללמוד שגורל-חבל (סוף הפסוק הראשון ותחלת הפסוק השני, "נעוץ סופן בתחלתן וכו'") הם שתי הבחינות שבממוצע – כמו שהחבל אוחז בשני קצוות מכאן ומכאן. הגורל אוחז בחלק ואילו החבל בנחלה (כפשט הנ"ל של "יעקב חבל נחלתו"). ידוע (מהאבן עזרא) שמח הבינה (גורל-חבל) הוא לשון בין – ממוצע בין מח החכמה (חלק) ומח הדעת (נחלה). בעוד שהגורל נתמך על ידי ה' ("אתה תומיך גורלי") החבל נופל מעצמו ("חבלים נפלו לי בנעמים") – נמצא שהסדר הוא סדר של המשכה מלמעלה למטה (מחכמה לבינה לדעת כו'), ועד שבסוף נאמר לשון "אף" – "אף נחלת שפרה עלי" על דרך "אף עשיתיו". נעימות החבל ("חבלים נפלו לי בנעימים") הוא בחינת "מה נעים גורלנו" הנ"ל. "שפרה עלי" רומז לעיקר בחינת יעקב – "נחלת יעקב" – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". והוא בחינת "מה יפה [שפרה] ירושתנו"[xxix]. לחיים לחיים.

ג. מצות ישוב ארץ ישראל – אגרת הרבי הרש"ב ונקודות מ"ויואל משה"

יסוד המחלוקת בין הרבי ל"ויואל משה" – האם עצם המציאות של מדינת יהודים בארץ אסורה

הבטחנו לפני שבוע ושבועיים, היות שדברנו על האבני-נזר – בתשובה לגבי ישוב ארץ ישראל – שצריכים להסתכל גם ב"ויואל משה" ולראות מה הוא סובר. מה שיוצא במה שקראתי עד עכשו, שעיקר המחלוקת בין דעתו לדעת הרבי הוא האם עצם מציאות של מדינת יהודים בארץ ישראל היא דחיקת הקץ, וממילא אסור משום השבועות שה' השביע אותנו שלא לדחוק את הקץ, או שאין בכך דחיקת הקץ. זה שהמדינה היא מדינת "כל צמא", כפי שפרשנו לפני שבוע, זו בעיה אחרת – כולם אומרים שמדינה נגד התורה היא משהו שלילי – אבל השאלה האם עצם המציאות שיהודים מקימים מדינה כאן בארץ (ברשות האומות, האו"ם) היא עבירה נגד השבועות. אצל הרבי מסאטמר זו עברה הכי חמורה של דחיקת הקץ, עד כדי יהרג ואל יעבור, ואצל הרבי לכאורה אין בכך דחיקת הקץ, כי היו דברים מעולם – גם בחו"ל כל קהילה הקימה ממשל, לפי היכולות של כל קהילה וקהילה, וגם פה, הרי צריך סדר, ואם יש קהילה אפשר וצריך לנהל אותה. ה' גם עשה לנו נסים, נתן שטח – נסים במלחמה (מלחמות הגנה) – ולכאורה תוך כדי ש"אנו רוצים משיח נאו" צריכים לעשות סדר על פי תורה, שיהיה פה ממשל על פי התורה עד ביאת גואל צדק בקרוב ממש. לכאורה זה עיקר נקודת השוני בהשקפה. בהמשך צריך להתעמק בכך יותר ויותר.

הרבי הרש"ב – פרישה מהציונות אינה מתקנת את רושם ההצטרפות

יש מכתב של הרבי הרש"ב נגד הציונות, כידוע שהוא היה 'חם' מאד נגד הציונות, דור-שנים לפני הרבי מסאטמר ודור לפני הרבי ממונקאטש. לכאורה יש הרבה משותף בינו והרבי מסאטמר והרבי ממונקאטש, גם באי-הצטרפות לאגודה וגם בשצף-קצף נגד התנועה הציונית-החילונית. כמו שהרבי הרש"ב כותב במכתב שלו, בין היתר, שגם כאשר הם עצמם קראו לרבנים – מזמינים אתכם, למה אינכם מצטרפים, אם תהיו אתם תקבעו. הוא חושף כמה הכל בלוף אחד גדול, ואין להם שום כוונה לקבל שום מרות תורנית. לכן הוא כותב שם, שהיו רבנים שהצטרפו עד שפתאום הבינו וגילו את האליה וקוץ בה, שאי אפשר לפעול כאן שום שינוי לטובה מבחינה תורנית ופרשו, אבל הפרישה לא שוה – ההצטרפות בתחלה נותנת תוקף שהפרישה לא יכולה לבטל. כך ראינו פעם אחר פעם. אם אפילו להצטרף ולפרוש גרוע – כל שכן להצטרף ולא לפרוש.

בגאולה האחרונה מצפים רק לגאולת הקב"ה

בתחלת המכתב הוא כותב שאנחנו מצפים רק לגאולת הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומביא זאת על פי מדרש מפורסם במדרש תהלים על פרק לו, על הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". שם חז"ל מביאים משל, שהיה אחד שהלך בחשך והדליק נר והנר כבה. הדליק שוב נר ושוב הנר כבה, כך כמה וכמה פעמים, עד שהוא התייאש מהדלקת נרות ואמר שלא ידליק עוד נר אלא יחכה לאור הבקר שאז יוכל ללכת בשופי. הנמשל למשל של חז"ל הוא שהיתה גלות מצרים, ובאו משה ואהרן והדליקו נר, יצאו ממצרים, אך לא המשיך לעולם ועד. אחר כך היתה גלות בבל, הגיעו חנניה מישאל ועזריה והדליקו נר, וגם הוא כבה. אחר כך היתה גלות מדי ומרדכי ואסתר הדליקו נר, וגם הוא כבה. אחר כך בני חשמונאי כנגד מלכות יון הדליקו נר וגם כבה. כעת הגיעה הגלות הרביעית, גלות אדום, ובני ישראל – אנחנו האדם שהולך בחושך בלילה – אומרים שאין טעם להדליק נר, נחכה לאור הבקר, יהיה בקר ונוכל ללכת. מסקנת חז"ל היא שלא רוצים שוב גאולה על ידי בשר ודם בכלל, רק גאולה של קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו.

הישמח משה: "שלח נא ביד תשלח" – גאולת הקב"ה ולא גאולת בשר ודם

מיד נשאלת השאלה הכי פשוטה – מה עם משיח?! הרי הראשון שהדליק את הנר הוא משה רבינו, גם רק נר. לכן יש מי שמפרש – הרבי מסאטמר כותב בשם סבא-רבא שלו, בעל ה"ישמח משה". דרך אגב, כותב שהשם "ויואל משה" הוא כדי לחבר בינו לבין הסבא, חוץ מזה ש"ויואל משה" היינו השבעת יתרו את משה לא לזוז ממדין בלי רשות הוא המקור של שלש השבועות, כי יתרו הבין שמשה רבינו הוא הגואל. הוא גם הבין שלגואל אין זיץ-פלייש לשבת בחבוק ידים, ולכן הוא השביע אותו. כך הוא מסביר בסוף הקדמתו. השם שלו הוא יואל, ומשה השם של סבא-רבא שלו. הוא היה בזמן אדה"ז וגם בזמן אדמו"ר האמצעי. הרבי מסאטמר כותב שמכל הצדיקים הוא צעק וזעק גאולה ומשיח יותר מכולם, למה? כותב ווארט שפעם הישמח משה אמר שכל הצדיקים גם רוצים משיח וגאולה וכואבת להם הגלות, אבל הם רק שמעו אודות החורבן, אבל אני זוכר שהייתי בזמן החורבן, בזמן שריפת ההיכל. עמדתי שם, ולכן אני יותר מכולם כואב את החורבן, חווה את החורבן בכל דור ודור. כתוב שכל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. ממילא אני יותר מכולם צועק משיח וגאולה[xxx]. זה ווארט שהסאטמר-רב מביא בשם הסבא רבא שלו. אומר בשם הסבא שלו שאמירת משה "שלח נא ביד תשלח" היא בשל כך. רש"י אומר בשם חז"ל שרצה שה' ישלח את המשיח. הבין שהגאולה שלו אינו גאולה שאין אחריה גלות, ולכן רוצה משיח. הישמח משה אמר שלא רצה משיח, אלא שמשה רצה שהגאולה תהיה רק ביד ה' עצמו – לא צריך שום שליח, אלא רק אתה תגאל את עם ישראל. הוא לא מביא את מדרש תהלים שהרבי רש"ב מביא בתחלת מכתבו, אך לכאורה זה המקור לדברי הישמח משה. המדרש אומר שלא רוצים שום נר, גם לא נר שמשה יכול להדליק, אלא רק גאולה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.

גאולת הקב"ה וגאולת משיח – מה הציור?

השאלה, שוב, היא מה עם משיח. מי שקורא את המכתב של הרבי רש"ב, הוא כותב יחד – מכניס את המלה משיח יחד עם הקב"ה. אבל במדרש לא כתוב בכלל משיח, אלא רק שלא רוצים להדליק עוד נרות על ידי צדיקים בשר ודם. מוכנים לחכות – אף שיקח הרבה זמן – עד אור הבקר, שהוא כבר גאולת קודשא בריך הוא. אם כן, הדבר הראשון שצריכים לנסות להבין הוא איך זה הולך יחד עם משיח, ומהי בכלל גאולת קוב"ה, איך לצייר אותה? הרי כל דבר צריך ציור. חז"ל ודאי רוצים שיהיה ציור. לא רוצים לומר דברים סתומים לחלוטין, שאין לי שום יכולת לצייר מה זאת אומרת. כמו שאנחנו מרבים קצת בקורת על אנשים שאומרים דברים שאי אפשר לצייר, דברים שאין להם שום ציור גם בשכל האנושי. צריך להיות ציור. מה הוא הציור של גאולה על ידי הקב"ה, שחז"ל אומרים שהצפיה לה היא צפיה לאור הבקר – לא להדליק נרות אלא לחכות לאור הבקר, שאז ממילא תבוא הגאולה.

גאולת הקב"ה – "העולם מוכן"

ההסבר הכי פשוט, לדעתי, הוא על דרך מה שהרבי כותב ב"דבר מלכות" של השבועות האלה, במיוחד פרשת וישלח, שבדור שלנו עשו כבר מוכן לגאולה. העולם מוכן לקבל את המשיח. מה לא היה בזמן משה, שהוא צריך להדליק נר? נר הוא נסים גלויים, "ושמי הוי' לא נודעתי להם", היה גילוי של הוי' דלעילא ועדיין נקרא רק להדליק נר. למה? כי המציאות התנגדה, פרעה התנגד ולכן היו צריכים לתת לו עשר מכות כדי לשבור את הקליפה (ועיקר שבירת הקליפה על ידי משה, בעוד תפקידו של אהרן להוציא את ישראל). כך אצל כולם, חנניה מישאל ועזריה שברו במסירות הנפש שלהם, על ידי הנס שנעשה להם, את קליפת בבל. הם הורידו את הקליפה, את ההתנגדות. אבל אם אתה נלחם נגד קליפה ומנצח אותה, מוריד אותה, מחזיק מעמד רק לשעה – כמו להדליק נר, שסופו לכבות. כך גם מרדכי ואסתר – תלו את המן על עץ גבוה חמשים אמה, עם כל עשרת הבנים שלו, נצחו, "דידן נצח". למדנו לא מזמן, בסוכות – על פרק קיז בתהלים (הפרק הכי קצר, דוגמה של "פכים קטנים" בתורה, כעת הוא הפרק של אדמו"ר הזקן) – שהרבי כותב במאמר שהתכלית היא לא לנצח את הגוי, אלא שהגוי יודה. זה לכאורה הווארט של צפיה לאור הבקר, ואור הבקר נקרא שה' עצמו גואל את העולם שברא לכבודו (כבוד היינו התגלות אור). אז הגאולה של הקב"ה היינו שהוא פועל שהעולם שלו – "אל עולם" ולא "אל העולם", הא-ל הוא העולם והעולם הוא הא-ל – יהיה מוכן והעולם יזמין את הגאולה. לכאורה זה הציור של אור הבקר, המשל של חז"ל לכך שהקב"ה גואל אותנו.

שני ציורים איך ה' גואל את העולם

היה כמובן אפשר לחשוב בצורה אחרת לגמרי, שה' גואל אותנו על ידי ששובר את הגוים, הורג את כולם, קורים כל מיני אסונות טבע (כמו שבאמת כתוב בנבואת יואל [אולי קשור ל"ויואל משה"] על נסי העתיד "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן"[xxxi]). דברנו על ראשים שונים לגבי צדיקים. גם הקב"ה הוא צדיק, והשאלה איך הוא פועל – בסופות ואסונות טבע למיניהם, בלי משה רבינו שפועל כשליח ה' המוגבל בהיותו ילוד אשה בשר ודם (שאז זה רק הדלקת נר), אלא שהקב"ה יכול 'להשתולל' לגמרי בלי שום הגבלה כלל וכלל. זו צורה אחת לצייר איך הגאולה באה על ידי הקב"ה, אבל יש צורה אחרת לגמרי שאמרנו הרגע – הווארט של הדבר-מלכות, שעשו מוכן. הנכונות של עשו לגאולה היא גאולת הקב"ה.

"העולם מוכן" והסיוע שלנו להכנת העולם

אם מפרשים כך, פותר גם את השאלה לגבי משיח. לא שלא יכול להיות משיח – יהיה משיח, אבל המשיח כאן נכנס לזירה בה הכל כבר מוכן, ועיקר מי שפעל את הגאולה הוא הקב"ה. צריכים איזו דמות, אבל משיח לבד לא יפעל. חייבים ציור. לצייר משיח, לא משנה איך תצייר, שיבוא וישתלט על כל הקליפות שישנן היום בעולם, יתקן עולם במלכות ש-די, לא ניתן לצייר (לפי עניות דעתי). אבל הרבי רצה לפעול ולהדגיש כל הזמן, כאילו להכריח, שהעולם מוכן – כולם מוכנים. זה כבר סיפור אחר לגמרי, נקוה שבאמת כך. [אפשר לומר שזה מה שקרה כאשר הקימו את המדינה, שהאו"ם החליט]. יתכן, שוויע שוויע. זה הנושא שלנו כעת. השאלה מה הרבי הרש"ב צייר כאשר הכניס למכתב את המדרש וגם 'השחיל' משיח שלא כתוב במדרש, אף שלכאורה משיח לא יותר טוב ממשה שהיה נר, ולא רוצים נרות אלא לחכות לאור הבקר. מה הציור? צריך איזה ציור. יכול להיות ציור של שבירה, אבל מה שמתבקש הוא לא ציור של שבירה אלא ציור של 'העולם מוכן'. מה אני יכול לעשות לתהליך הזה? אני יכול לעזור להכין את העולם. גם לשכנע אותו, וגם להפיץ נושאים מתאימים, למשל כמו תורה ומדע. יש הרבה קליפות של התנגדות, ודובר כמה פעמים שאולי הקליפה הכי קשה היא באוניברסיטה. יש סיפור, שאולי ספרנו לפני כמה שבועות, שפטרו פרופסור מאד בכיר בארץ שלא היה מוכן ללמד אבולוציה מתוך טענה שכבר הופרכה – היה בכיר ופוטר כי הוא נגד האמונה הפשוטה של האוניברסיטה, לא רק כאן בארץ אלא בכל העולם. זו דוגמה שהעולם לא מוכן, אבל דברים מתקדמים לקראת זה שהעולם כן יהיה מוכן. אני ואתה יכולים לעזור בכך, ולכאורה זה מה שהרבי רוצה – שהגאולה תבוא דרך העולם מוכן.

הכנת עצמנו והטיפול ברשעים שעדיין נמצאים

[העולם זה הכל חוץ ממני?]. העולם זה הכל, שכולנו מוכנים. הרבי אומר כל הזמן לפקוח עינים – צריכים להיות מוכנים ולפקוח עינים, אבל הוא רוצה שהקליפה תלך. ודאי שכל הקליפות מתחילות ממני, יש גם בי את העשו, אבל הרבי אומר שעשו מוכן. אז יעקב חשב שעשו מוכן אך באמת הוא לא היה מוכן – זו הפרשה החסידית של פרשת וישלח. אבל כעת עשו מוכן. [כל הבעיה מצד היהודים?]. כך יוצא פחות או יותר מהשיחות של הרבי, לדאבוננו. עד כאן ווארט אחד. [האיראנים בסדר?] לא. על כך אמרנו שהרבי מנסה 'להכריח' שהעולם מוכן. בעינים שלי עדיין איני רואה כך, אבל לכך צריך לשאוף. זה שהעולם מוכן, כמו כל דבר בתורה, גם דיני נפשות, הוא "בתר רובא" וגם "סוקלים ושורפים על החזקות". אם העולם מוכן אבל יש עדיין איראנים, יש עדיין עמלק, מישהו יעשה ממנו תכל'ס – או אסון טבע, שהקב"ה יוריד אותו, או שאנחנו. גם אדמו"ר הזקן אמר ששליש מהעולם ילך, אבל שני שליש ישארו.

העולם השתנה ולכן ציור הגואל משתנה

בכל אופן, צריכים עקרונית לצייר שהעולם היום הוא לא העולם של פרעה מלך מצרים, ולכן משה רבינו היום הוא לא המשה רבינו של אז, ואפילו שמשה רבינו של היום יהיה פחות נביא ממשה רבינו הראשון, יהיו לו מעלות יותר ממשה רבינו (כמו שדברנו לפני שבועיים), ועם המעלות שלו, ועם זה שאור הבקר כבר הגיע, זה עיקר השינוי של המציאות. לא אומר שאין עדיין נחשים בשטח, אבל באור הבקר הרבה יותר קל לטפל בהם. בלילה קשה לטפל במזיקים – לא רואים אותם. באור הבקר רואים אותם, ואפשר לטפל בהם. בכל אופן, אין לי כרגע ציור אחר לפשט של אותו מדרש בו פותח הרבי הרש"ב. הכל פירוש הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" – אני רוצה את האור שלך, לא את האור של אף אחד, לא רוצה יותר להדליק נרות. בשביל "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" אני מוכן ל"על כן אוחיל" (פסוק מאיכה שהרבי מסאטמר מביא בהקדמת ספרו) – צריך הרבה סבלנות, הרבה לחכות. עד כדי כך שיש מדרש שהקב"ה לע"ל תמה על יכולת האיפוק שלנו בצפיה לגאולה – "גם בעיני יפלא" איך היה לנו, עם ישראל, הכח להמתין אלפיים שנה בשביל הגאולה.

הפורע מאדום – "נטרונא" – כח ההמתנה

עד כאן הקדמה, כעת נאמר ווארט דומה מההקדמה של "ויואל משה": הוא מביא מדרש שמובא בילקוט ומקורו בפסיקתא דרב כהנא (לא היה כל כך מצוי, לכן כולם מצטטים מהילקוט) על קרבן פסח, בפרשת בא, בפרשת הגאולה, יציאת מצרים. כתוב "והיה לכם למשמרת" ובהמשך "אל תאכלו ממנו נא". הוא אומר "מי פרע לכם ממדי? מרדכי ואסתר. מי פרע לכם מיון? בני חשמונאי. מי פורע לכם מאדום? נטרונא". כך כתוב במדרש. בכל גלות מישהו פרע לנו. מה הכוונה "מי פרע לכם ממדי? מרדכי ואסתר", שגם פרע, עשה שפטים בגוי הרשע, וממילא גאל את עם ישראל. מדגישים דווקא את הפריעה מהגוי המשעבד. מי פורע מאדום? נטרונא. מי הוא נטרונא? התרגום של המלה משמרת, לשמור, להמתין. לכן המפרשים מסבירים שהגואל, מי שפורע לנו בגלות האחרונה, קוראים לו נטרונא – קוראים לו המתנה. המתנה היא כידוע הפירוש הכי גבוה של הכתר. יש שלשה פירושים בכתר – "כתר לי זעיר ואחוך", לשון המתנה, כתר לשון עטרה על הראש, כתר לשון סבוב, "כתרו את בנימין". נושא שמוסבר כאן בע"ב. ההמתנה היא הראש העליון של הכתר, אמונה, העטרה היא הראש השני של הכתר, תענוג ("צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"), כתר לשון סבוב הוא הראש השלישי של הכתר, הרצון, שאין תקיף כמותו – מקיף את הדבר וכך תוקף אותו ומשתלט עליו. הוא מביא את הפסוק "והיה לכם למשמרת". לוקחים בפסח מצרים את הקרבן ארבעה ימים מראש וצריכים לשמור אותו עד יום הארבעה עשר. "הנני מוכן ומזומן להקריב קרבן פסח", יש לו אותו, הכל נמצא ביד, אבל אני צריך להמתין – דין מיוחד של פסח מצרים. המדרש אומר שדין זה מאפיין את הגאולה העתידה – שהכל מוכן, ואף על פי כן ה' אומר תחכו, הלואי רק ארבעה ימים, כבר חיכינו אותם (אך יש לדרוש שארבעת הימים הם כנגד ארבע הגלויות, כאשר היום האחרון הוא הארוך ביותר ללא שום קץ מגולה, ה"שמש בגבעון דום" של הלעומת זה).

"אל תאכלו ממנו נא" – אל תבקשו את הגאולה לפני שהיא מוכנה

אחרי "והיה לכם למשמרת" כתוב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש וגו'". המדרש אומר בהמשך ש"אל תאכלו ממנו נא" – "אל תבעיוניה מהבהבא" – אל תבקשו את המשיח, את הגאולה, כשעדיין רק מהבהב, נא, ולא צלוי כראוי. כלומר, המדרש הזה מאד דומה – כפי שמסביר בצדק הרבי מסאטמר – ל"אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", אל תאכלו את הגאולה במצב נא. לפני כמה שבועות למדנו מהרוגאטשובר ש"נא" הוא דוגמה לדבר שאין לו בכלל "מציאות" אלא רק "דין" – אפשר לצרף לכאן, אך לא נאריך (רק נאמר בקיצור שגאולת "נא" אין לה מציאות אמיתית של גאולה כלל, היא גאולה הזויה, אך היא מעוררת דינין בהיותה מוגדרת גאולה לענין זה על פי דין תורה, ודוק). בכל אופן, המדרש אומר שזו "אזהרה" לא לאכול את הגאולה, את משיח, נא, כהמשך לאזהרה "והיה לכם למשמרת".

הרבי הורה להתפלל בתוקף על הגאולה

אנחנו 'משחקים' בין המכתב של הרבי רש"ב להקדמת "ויואל משה". במכתב הרבי הרש"ב מצטט את רש"י על שלש השבועות בכתובות, שאומר שבין השבועות שאסור לדחוק את הקץ בתפלה. לכולם אסורה עליה בחומה, אבל יש שם שש שבועות, חמש לישראל ואחת לאומות העולם. אחת מהשבועות היא לא לזרז את הגאולה – חלק מדחיקת הקץ – על ידי תפלות יתר. אסור יותר מדי להתפלל ולהתחנן לה'. צריך להבין, הרי הרבי אומר כל הזמן לצעוק "עד מתי" (ולצעוק וי ואנט [אנו רוצים] משיח נאונא!), והרבי רש"ב אומר על פי רש"י שאפילו להתפלל יותר מדי על הגאולה אסור. יש בעיה, עוד בעיה. מה עם זה שכלו כל הקצים וכעת רק צועקים עם כל התוקף "עד מתי", וכמו שהרבי אומר – אם היו צועקים באמת משיח היה בא מזמן, ולא בא כי לא צועקים באמת. הכי פשוט לומר שהרבי סובר שהשבועה כבר בטלה, באמת כלו כל הקצים. כמו מי שאומר שאם הגוים עוברים על שבועתם לא לשעבד את  ישראל יותר מדי – ואחרי השואה פשיטא שעברו על שבועתם – כל השבועות בטלות. זו סברא טובה. מה שלא יהיה, הרבי רוצה שכן נצעק.

נא – אורות דתהו בלי כלים דתיקון

נחזור למדרש של "אל תאכלו ממנו נא" – הגאולה היא קרבן פסח. הרבי מסאטמר אומר שלהקים כאן ממשלה יש בכך טעם של גאולה (משהו לא חי ולא מת, לא במציאות, אבל דין של "נא"). אוכלים-נהנים מהקרבן נא, איזו הזיה של גאולה שנותנת סיפוק לפני הזמן. אבל "נא" גם לשון בקשה. אפשר לדרוש "אל תאכלו ממנו נא" – לא לבקש יותר מדי. יש עוד סוד, שכתוב במקום אחר אבל אפשר לצרף לכאן – כתוב ש"נא" ר"ת נדב-אביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, שנשרפו על קידוש ה' מתוך "רצוא" בלי "שוב", כמבואר באריכות בחסידות (זו ההתחלה של ה"דבר מלכות", שמסביר מה זה רצוא בלי שוב – אורות דתהו בלי כלים דתיקון; מיד אחרי ה"אורות דתהו בכלים דתיקון" ב-כח ניסן הרבי הסביר שרצוא בלי שוב הוא אורות דתהו בלי כלים דתיקון). לאכול "נא" היינו להקריב אש זרה אשר לא צוה ה'.

צלי אש – "עד שתחפץ" המתגלה בצלותא

מה כן צריך להיות? "צלי אש". אפשר לומר – דבר שלא כתוב במדרש, תוספת – שה"צלי אש" שצריך להיות הוא ה"עד שתחפץ". גם זה גילוי של ה', ואיפה מתגלה? ב"צלותא", צלי לשון צלותא, תפלה. אפשר לומר ש"נא" גם לשון תפלה, אבל זו הפצרה יותר מדי לפני הזמן. ברגע שהתפלה מספיק צלויה (לא בשלה, לא "בשל מבושל במים"), "עד שתחפץ", ויש מספיק אש אמתית, אש שה' כן צוה (לא כמו אצל נדב ואביהוא), סימן שהגיע הזמן לגאולה. הגאולה היא מצב בנפש של "צלי אש"[xxxii] – בניגוד ל"נא ובשל מבושל במים" – הכל בהמשך ל"והיה לכם למשמרת". המלה הכי מענינת במדרש היא שמו של הגואל, נטרונא – המתנה. אמרנו שההמתנה באה מאמונה פשוטה, "המאמין לא יחיש".

סיכום הנקודות מהקדמת ה"ויואל משה"

הבעל שם טוב אמר שבדור של עקבתא דעקבתא דמשיחא – הדור שלנו – יותר קשה ויותר חידוש למצוא יהודי פשוט שמאמין מאשר הבעל שם טוב, מאשר גדולי-גדולי הצדיקים. יש משהו שקשור לכך בע"ב, אולי נרחיב. זה סוד הגאולה, נטרונא, לפי המדרש שהוא מביא. מכל הווארטים שם בהקדמה, המדרש הזה הכי תפס אותי. אחר כך הוא מאריך מאד-מאד לדבר על חובת מחאה – דבר שהרבי מדבר עליו בהקשר אחר. הרבי דבר על מחאה על מה שקורה במדינה, אבל השאלה אם מוחים על עצם העובדה שיש ליהודים ממסד בארץ. הרבי מסאטמר אומר שאני יודע שרובא דרובא לא יקבלו את דברי, ואני כותב זאת עבור יהודי אחד – מקדיש את כל חיי ש"כולי האי ואולי" יהודי אחד יתייחס ברצינות לדברי. מאריך שהכל כדי להציל יהודי אחד מהשינים הטורפות של המדינה, של כ"ל צמ"א. עד כאן מספיק בשביל הערב. בעזרת ה' נמשיך. רק לומר שוב מה שאמרנו בתחלה, שלכאורה עיקר המחלוקת – שמאד-מאד נוגעת לנו – האם אסור היום שיהיה שלטון יהודי בארץ, כי עצם הדבר הזה הוא דחיקת הקץ, ולכן "יהרג ואל יעבור" לא להצטרף ולא ללכת לבחירות וכו', או שלא. אמרנו שיש דעה שאולי כל השבועות בטלות – זו קיצוניות אחת. אבל אפילו אם נאמר שיש עדיין את כל השבועות, אולי מציאות המדינה לפי התנאים היום בארץ – כמובן, רק אם היה לפי תורה – אינה אסורה, אינה דחיקת הקץ, אלא אדרבא, זו הפעולה הכי טובה בתוך המציאות הקיימת. זו הנקודה. היות שאנחנו חסידי חב"ד כולנו, אם נכון מה שאמרנו שהרבי אומר שאין בעיה, ואדרבא – יש מאד בעיה אם המדינה לא על פי תורה, אבל אם המושג מדינה כן על פי תורה אין עמו שום בעיה, ואדרבא, זו המציאות הכי טובה עד שמשיח בא (או-טו-טו, אבל עד שהוא בא). לחיים לחיים.

עיקר הפעולה – טובה ליהודים בגשמיות

יש עוד שתי נקודות פשוטות שהרבי הרש"ב כותב באותו מכתב: דבר אחד, הוא כותב אותו שלש שנים אחרי היסוד של חובבי ציון, שהיו כמה דתיים שהצטרפו אליהם. הוא אומר שבינתיים, באותו זמן לא עשו יותר מדי בארץ, והוא כותב שמפרסמים כמה טובות עשו וכו', ובעצם רב שמסור לקהילתו ודואג לאנשיו – גם רב בחוץ לארץ וגם מי שתמיד היה בארץ ישראל – עושה יותר טובות ליהודים. הוא כותב נגד הטענה שלהם שעושים טובות ליהודים, עם כל הכפירה שלהם, ואומר שלא ראינו שעשו יותר מדי טוב – הכל ניפוח בלי פרופורציה. לכאורה, לא היה יכול לכתוב כך כמה עשרות שנים אחר כך, וכל שכן היום. יש טיעון נגד הכפירה – תמיד נשאר בתוקף. אבל הטיעון שלא בנו מספיק כבישים, שלא בנו בנינים, לא עשו מספיק טובות בגשמיות ליהודים – יש כאן את ה"נשיא" במרכאות של המדינה, שטוען שאני בניתי את המדינה, כל הגשמיות כאן בזכותי (כמו שאמר לבן הארמי ["ארמי אבד אבי"]: "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא"). [זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הרומאים]. נכון. אם לא היה כותב לא הייתי מעלה זאת, כי אני פוסק כמו רבי שמעון, לפי קבלה, ולכן אין לי בעיה. לכן חידוש במכתב, שאחרי שיורד על הכפירה מעלה את הסוגיא אם עשו ליהודים טובה בגשמיות, ומאד רוצה לבטל – שלא עשו שום טובה באמת, הכל בלוף, הכל ניפוח. כמו שאמרנו, היום לכאורה שני הדברים אחרת. אי אפשר כל כך לבטל כמו שהוא בטל אז. לכן, איך שלא יהיה, יוצא מהמכתב שהוא בהחלט מחשיב את הבנין. כנראה יקרא לכך יניקת החיצונים, אם מישהו פועל נגד התורה ונגד ה' ואף על פי כן פועל ועושה טובה ליהודים בגשמיות – יש בכך משהו. כך יוצא מהמכתב בעקיפין, לכאורה נגד רצונו במכתב. זו נקודה אחת מענינת, שמאד קשורה לנו. ישר מהבעל שם טוב – אין זכות של תנועה בעם ישראל יותר מאשר לעשות טובה בגשמיות ליהודים. חייבים, כמו שאמר הבעל שם טוב, קודם לעשות טובה בגשמיות ואחר כך ברוחניות – כך לגבי הפרט וכל שכן לגבי הכלל. כל שכן וקל וחומר אם התנועה לא מקליפות אלא מ"אין טוב אלא תורה", הכח הכי גדול של תנועה הוא מכך שעושים טובה. זה ווארט אחד שיוצא מפורש מהמכתב הזה – בעקיפין.

"ממנו נקח לעבוד את ה'" – הכח בנאום ובעט

ווארט שני שיוצא, והא בהא תליא: היות שלפי דעתו באותו זמן על כל פנים זה רק דבורים, הם לא עשו שום דבר, הכל דבורים, והוא מנבא להם שחורות – מה שלא בדיוק הוכיח את עצמו. הוא אומר שלא יצא שום דבר מכל המפעל הציוני. בכל אופן, מה הכח שלהם? הוא אומר שהכח שלהם הוא בנאום שלהם ובעיקר בעט שלהם. זה ווארט, יסוד היסודות ועמוד החכמות אצלנו, שלכאורה אפילו קצת תרתי דסתרי. הרגע אמרנו שאם אנחנו בתור תנועה רוצים באמת לזכות, שתהיינה לנו זכויות גם בשמים וגם בארץ, הזכויות הן טובות – מעשים טובים, לעשות טובה ליהודים. מצד שני, כל זמן שאין אצלנו מספיק כח ואפילו לא מספיק אמצעים גשמיים, כסף, לעשות את הטובות האלה – איך התנועה מתחילה? הוא כותב בפירוש שכל הכח של התנועה הוא כח של דבור, ועוד יותר של כתיבה. הוא עצמו מודה, גם בעקיפין, דבר נכון, שכשרון הכתיבה של ראשוני הציונים היה כשרון גדול ועצום, וכל מה שקנו את עם ישראל היה בכח העט שלהם. היות שכתוב "כי ממנו נקח לעבוד את ה'", אמרנו – בשעת מעשה בלי לזכור את המכתב, אבל חזרנו על זה הרבה – שעד שלא יהיו לנו מספיק מליונים כדי לעשות שינויים והטבות גדולות בגשמיות, כל הכח שלנו הוא דבור, ובמדה מסוימת עוד יותר מכך כתיבה. לכן ברוך ה' יש לנו כמה כשרונות טובים, כמו מי שכתב את הספר החדש ועוד כמה שיושבים כאן, ועוד הרבה אנשים שעוד לא מכירים – וזה יסוד היסודות. הוא כותב פשוט שכל הצלחת כח השכנוע של התנועה הציונית היה מכח העט. כמה שהרבנים הגדולים היו מוכשרים לכתוב עברית, החל מהרבי הרש"ב עצמו – כשרון הכתיבה היה לאו דווקא אצל הרבנים הגדולים. ושרב אחד גדול יכול גם להודות בכך – זה חידוש. עדיין המצב כך. מה הכח היום של השמאל? רק כח הכתיבה והדבור, התקשורת. מה שהוא אומר שהכח שלהם הוא הדבור והכתיבה נכלל היום במלה אחת – תקשורת. אם אנחנו רוצים לחולל משהו במציאות – רק בכח התקשורת (שלנו). לחיים לחיים. לכן, מי שזוכר את ג' קליפות האגוז שעלינו לפצח – התקשורת שם הכי גבוהה, הקליפה הכי קשה.

ד. ד"ה "צהר תעשה לתבה" תער"ג

"את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות" – מנין אורות ומנין כלים

נעבור למאמר בע"ב – מאמר מענין על הפסוק "צהר תעשה לתבה" בפרשת נח. מתחיל מהנושא שהוא התחיל בו במאמר הקודם – ספירה מלשון מספר. הוא אומר שיש שני סוגי מספר – מספר של אורות ומספר של כלים. המספר של אורות הוא "מספר אשר לא יספר", לא ספירה של כמות אלא ספירה איכותית. ריבוי המספר של האורות הוא יותר ויותר אור, ולא כך וכך חלקים נפרדים. ואילו המספר של הכלים הוא באמת כך וכך חלקים, כלים, נפרדים זה מזה – מספר כמותי. זה הנושא שהתחלנו בשבוע שעבר. הוא מתחיל את המאמר עם מאמר חז"ל חשוב מאד בתחלת מסכת ביצה – "את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות". יש שתי בחינות – דבר שמוכרים אותו דווקא במספר, ואף פעם לא אמכור אותו בלי ספירה, ולו קוראים "את שדרכו למנות", ויש דבר שיש אנשים שמוכרים אותו לפי מספר הפריטים ויש שמוכרים אותו לפי נפח או משקל, ולו קוראים "כל שדרכו למנות". יש מהאחרונים שאומרים שאפילו "את שדרכו למנות" היינו רק רוב הפעמים, ולא שולל שלפעמים מוכרים שלא על ידי מנין, כמו כל דבר בתורה ש"אזלינן בתר רובא", אבל לרוב הראשונים לא כך – משמע ש"את שדרכו למנות" הוא דבר שתמיד מונים אותו, בלי יוצא מהכלל. דווקא המדרגה של "את שדרכו למנות" אמור לתאר את מספר האורות, ואילו "כל שדרכו למנות" אמור לתאר את מספר הכלים. הרבי הרש"ב מביא זאת מהשל"ה הקדוש, וסומך על כך שאנחנו מכירים את המושג מהגמרא – לא מאריך לבאר.

מקור הדין במשנה ובגמרא

נאמר על כך כמה דברים: הביטוי "את שדרכו למנות" מקורו במשנה במסכת ערלה – "שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש, וחכמים אומרים אינו מקדש". המשנה היחידה בכל הש"ס שמתחילה "שהיה...". יש כמה פעמים באמצע משנה "שהיה מי שאומר כך וכך", אבל רק משנה אחת בכל המשניות, בכל ששה סדרי משנה, שמתחילה "שהיה מי שאומר" – משנה זו. מה הכוונה "מקדש"? בהלכה לומדים זאת ביו"ד קי, הסימן הכי חשוב של הלכות תערובות, שאם נופל לאיסור לא מתבטל בששים או במאה במאתים אלא מקדש – אין בטול ב"את שדרכו למנות", אם הוא אסור ונופל אפילו לתוך אלף דברים מותרים. "וחכמים אומרים אינו מקדש", שיש רק ששה (ושבעה לפי רבי עקיבא) דברים שיש להם הדין שמקדש אפילו באלף, ואילו רבי מאיר אומר שכך הדין בכל "את שדרכו למנות". בתחלת מסכת ביצה יש מחלוקת לגבי משנה זו, ולכן המקור בגמרא הוא בביצה. יש מחלוקת בין שני האמוראים החשובים בארץ ישראל, רבי יוחנן וריש לקיש – רבי יוחנן אומר "את שדרכו למנות שנינו" וריש לקיש אומר "כל שדרכו למנות שנינו". במשנה אין בכלל את הבטוי "כל שדרכו למנות", אבל ריש לקיש אומר שזו הכוונה במשנה.

יסוד הספירה – ספירת ביצים

הדוגמה היא ביצה, ולכן מופיע בתחלת מסכת ביצה. איך מוכרים ביצים – תמיד סופרים או לא תמיד סופרים? יוצא כאן ווארט שיסוד היסודות של ספירה לשון מספר הוא מספר של ביצים. כמובן ווארט שהוא לא מביא במאמר, אבל מי שלומד את הסוגיא יכול להבין שכל סודות המספר קשורים לביצים. ביצים שייכות לבריאת העולם. יש רמז אחד שהדבר הראשון שה' ברא בעולם הוא ביצה, ומתוכה יצא הכל (האפרוח, כל העולם כולו). איך אני יודע? הפסוק הראשון של התורה מתחיל ב-ב רבתי ונגמר ב-צ, "בראשית... הארץ". אין אות באמצע, כי יש בפסוק כח אותיות – מספר זוגי – אבל כח הוא משולש של 7, ובציור משולש יש אות אמצעית (לא ה-14 או ה-15 אלא ה-13), ה-י של שם אלקים. כלומר, בציור הרת"ס של הפסוק הוא ביצ[xxxiii], שבספר השרשים לרד"ק מפורש שהוא שרש המלה ביצה בלשה"ק. הסימן של הפסוק הראשון הוא ביצ – בצירוף אחר צבי[xxxiv], בגימטריא אמונה. לכן יש פה רמז נאה שהדבר ראשון, הדבר הכולל את הכל, הוא ביצה, ומתוכה פורח האפרוח – שובר את הקליפה, צריך לשבור את הקליפה ולצאת לאור עולם, להוולד. נחזור: אין בש"ס מסכת מלפפון לדוגמה, אבל יש מסכת ביצה. זה בפני עצמו משהו מענין ביותר, שהביצה כל כך חשובה שיש על שמה מסכת בש"ס – "ביצה שנולדה ביום טוב". בלי כל הווארט שאמרנו, כל דיני יום טוב – חלק גדול וחשוב בשו"ע – הם מסכת ביצה, הכל מתחיל מביצה שנולדה ביום טוב[xxxv].

הלכה כרבי יוחנן – העיקר אצל יהודים ספירת אורות

סופרים ביצים, והשאלה אם ביצה היא "את שדרכו למנות" או "כל שדרכו למנות" – ביצה היא "כל שדרכו למנות", הרבה פעמים מוכרים ביצים במספר, אבל לא תמיד. יש שמוכרים במשקל או בנפח. לכן ריש לקיש אומר ש"כל שדרכו למנות שנינו", אף על פי שכתוב במשנה "את שדרכו למנות" הוא מפרש "כל שדרכו למנות שנינו". רבי יוחנן אומר שה"את" הוא דווקא, "את שדרכו למנות שנינו", דבר שנמכר רק במספר – לא ביצה. איך פוסקים הלכה לגבי בטול ברוב? כמו רבי יוחנן. הכלל הוא שרבי יוחנן וריש לקיש – הלכה כרבי יוחנן. פוסקים "את שדרכו למנות שנינו", ולפי המאמר שלנו השבוע – פוסקים שעיקר המספר אצל יהודים הוא מספר אורות, המספר הפנימי, "המספר אשר לא יספר". "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – "את שדרכו למנות שנינו"[xxxvi].

ספירת אורות וספירת כלים – רבי יוחנן וריש לקיש – עבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה

מה ההבדל בין רבי יוחנן לריש לקיש? בין צדיק לבעל תשובה (נושא עליו דברנו קודם). אם באמת רבי יוחנן הוא צדיק שאין בו את מעלת בעל התשובה – הוא פחות מבעל תשובה, ריש לקיש עולה עליו. אבל אם רבי יוחנן הוא צדיק שנעשה בעל תשובה, צדיק משיחי שיש בו את שתי המעלות יחד, הוא יותר מריש לקיש. לכן בדרך כלל – לא תמיד, אבל בדרך כלל – הלכה כרבי יוחנן, וכך גם כאן. הסבה שאמרנו את כל זה, כי ממש יפהפה מתאים למאמר. הוא מתחיל את המאמר מ"את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות" ובסוף המאמר מסביר ש"כל שדרכו למנות" בעבודת ה' היינו בטול היש – עבודת הבינוני או בעל התשובה בעולמות התחתונים. "את שדרכו למנות" היינו כמו הספירות באצילות, עולם של צדיקים. "כל שדרכו למנות" הוא בעולמות התחתונים. ההבדל בעבודת ה' הוא בין בטול במציאות לבטול היש. "את שדרכו למנות" היינו עבודת בטול במציאות, למסור נפשו ב"אחד", מסירות נפש מצד הנשמה, ו"כל שדרכו למנות" היינו עבודת בטול היש – ספירות וגם נשמות בעולמות התחתונים – ספירת כלים שהיא עבודה של בטול היש, גם מסירות נפש, בעיקר של הנפש הבהמית, עליה נאמר "'ובכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך". יש בקריאת שמע שתי דרגות של מסירות נפש – מסירות נפש ב"אחד", מסירות נפש של צדיקים גמורים, עולם האצילות, ומסירות נפש של "ובכל נפשך", מסירות נפש של תחתונים. מדבר על כך גם בסוף המאמר הקודם וגם בסוף המאמר של השבוע – אותו נושא – ומבאר כיחס בין "את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות". מתאים 'בול' לרבי יוחנן וריש לקיש. עד כאן ווארט אחד, שמקשר את תחלת וסיום המאמר שלנו השבוע.

"המוציא במספר צבאם"

הנושא הבא הוא פירוש פסוק שכתוב בישעיהו הנביא פרק מ' – הפסוק שחותם את הפטרת נחמו, הפטרת ואתחנן אחרי ת"ב: "שאו מרום עיניכם [ר"ת שמע, כידוע] וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". קודם הוא מביא בשם השל"ה שסגולת הספירה פועלת השראת השכינה. בהמשך המאמר הוא מסביר שמדובר דווקא בספירה פנימית, ספירת האורות שמראה על חשיבות, כמו ב"את שדרכו למנות".

"שהיה רבי מאיר אומר" – "מה שהיה הוא שיהיה"

היה דיוק במשנה שאמרנו ולא הסברנו, שהיא היחידה שמתחילה "שהיה...". "שהיה רבי מאיר אומר" (אחר כך מחלוקת אמוראים בכוונתו, אבל תנא אומר כך). אם זו הפעם היחידה שמשנה בש"ס מתחילה "שהיה" זה אומר דרשני. איך נדרוש? דבר ראשון שבא לראש הוא לחפש מלה זו בתנ"ך. מה ה"שהיה" הכי חשוב? "מה שהיה הוא שיהיה", "מה שהיה הוא" ר"ת משה כידוע בכתבי האריז"ל. אולי בא לרמוז שכאן רבי מאיר הוא משה רבינו, "מה שהיה הוא", ואומר "את שדרכו למנות מקדש". "אלו ואלו דברי אלהים חיים" במחלוקת ר"י ור"ל – סימן שדבריו כוללים את שתי העבודות. עוד קשר מובהק בין רבי מאיר לתבת "שהיה". ה"שהיה" הראשון לפי סדר התנ"ך הוא בתהלים: "לולי הוי' שהיה לנו יאמר נא ישראל" – "יאמר" אותיות מאיר!

שני טעמים ב"את" לשון ריבוי

עוד דבר פשוט שלא אמרנו בלשון "את שדרכו למנות", ש"אתים וגמין רבויים". מחלוקת בחז"ל אם כל "את" בתורה הוא ריבוי – יש הרבה דוגמאות למחלוקת זו בגמרא. יש גם הרבה מקומות בגמרא שדורשים "את" לשון ריבוי ואין חולק. בהלכה זו מחלוקת בפסק – התוספות אומרים שהפסק הוא שסתם "את" אינו ריבוי, ואילו הרא"ש חולק על תוספות בכך ואומר שסתם "את" הוא ריבוי. מאיפה לומדים ש"את" הוא ריבוי? יש שני פירושים. פירוש אחד, של הרמב"ן, ש"את" מלשון "אתא [בקר וגם לילה]" – בא, משהו בא, איזה חידוש. כמו אליהו הנביא, מבשר גאולה, "אתא בקר" – כך הרמב"ן כותב כפשט של "את" לשון ריבוי. משהו מאד ציורי, מאד יפה, מתאים לרמב"ן. יש משהו הרבה יותר פשוט שאחרים כותבים, ש"את" הוא כמו "עם" – הרבה פעמים בתנ"ך כך משמש "את" – והכוונה שיש תוספת, עוד משהו, הטפל לעיקר.

"את שדרכו למנות" – מספר מבורך ומתרבה

אם אמרנו ווארט זה נקפוץ – לא לפי הסדר – לפרק יותר מאוחר במאמר. הוא מסביר את ההבדל בין "את שדרכו למנות" – המנין של האצילות, של הספירות – למנין של כלים, "כל שדרכו למנות". קודם מביא קושיא מהשל"ה, ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ולא בדבר מדוד ומנוי, ואיך אני אומר שעל ידי מנין יש השראת שכינה? מחלק בין מספר של עולם הזה ומספר של עולם הבא. מספר של עולם הזה מראה על פירוד וקצבה, ולכן הוא מקור של היפך הברכה – לא משרה ברכה וכל שכן, לא משרה שכינה. אבל "את שדרכו למנות", מספר האורות, שמראה על חשיבות אמתית – אינו מדוד, מספר שלא עושה קצבה, עד כאן ותו לא, אלא מספר שכל הזמן גדל. אז הוא מסביר באריכות שכאשר יש השגה רוחנית, השגה אלקית, אף שאני אומר שהבנתי כך וכך – אם ההשגה היא במשהו אלקי, היא כל הזמן בהתפשטות והתרחבות. לא משהו מת אלא חי. המספר שמגביל, וממילא פועל היפך הברכה – ברכה היא התרבות (כשהפת מתברכת בבטן הכוונה שהיא מתרבה), והתרבות הברכה היא דווקא בדבר שאינו מנוי, כשספרתי עצרתי אותו, לא יכול לגדול – הוא המספר של העולם הזה, "כל שדרכו למנות" הפועל היפך הברכה. אבל המספר של עולם הבא, כפי שקורא לו, הוא בדיוק ההיפך – כל הזמן גדל, "את שדרכו למנות" – "את" לשון ריבוי[xxxvii].

מספר סטאטי ומספר דינאמי – "בכל נפשך" ו"בכל מאדך"

איך נאמר במלים מודרניות? אנחנו לא אוהבים לועזית, אבל נאמר כדי להמחיש: הוא בעצם מסביר ששני סוגי המספר הם 'מספר סטאטי' לעומת 'מספר דינאמי'. יש מספר דינאמי, שהוא בעצמו בבחינת "ילכו מחיל אל חיל" – לא רק שהוא לא מגביל, כשאני אומר עשר, אלא עצם המספר שאמרתי מתפתח והולך עד אין סוף. זו התכונה של מספר אורות, "את שדרכו למנות", שמראה על חשיבות אמתית. מספר כזה הופך ל"אין מספר", ולכן כתוב "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". הוא מביא אחר כך מאמר חז"ל לתווך בין הסתירה מיניה וביה הנראית כאן, "מספר... אשר לא יספר", שאם עושים רצונו של מקום "מספר" ואם אין עושין רצונו של מקום "אשר לא יספר". הוא מביא את שתי אפשרויות הפירוש – או ש"מספר... אשר לא יספר" הוא דבר אחד, או, כפירוש חז"ל, ש"מספר" ו"אשר לא יספר" הם שני הפכים, מספר המלכות שלא משרה שכינה והמספר הדינאמי (שקודם כללנו יחד ב"מספר... אשר לא יספר"). חז"ל אומרים ש"אשר לא יספר" כאשר "עושין רצונו של מקום", ו"עושין רצונו של מקום" הוא בפרשה הראשונה של ק"ש, בה כתוב "בכל מאדך" (בפרשה השניה לא כתוב, ועל כן היא בחינת "אין עושין רצונו של מקום"). ההבדל בין "בכל נפשך" ל"בכל מאדך" שמסירות נפש, "בכל נפשך", היא חד-פעמית ואילו "בכל מאדך" הוא מצב תמידי – "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד" – מספר תמידי דינאמי, מתקדם מחיל אל חיל, "עושין רצונו של מקום".

את – "אתא בקר וגם לילה"

למה קפצנו לכך? כי ממש שייך למאמר חז"ל שלא מביא אותו כאן בכלל, ש"את" היא לשון ריבוי. במיוחד לפי פירוש הרמב"ן ש"את" הוא מלשון "אתא בקר", גילוי חדש תמיד – "אתא בקר וגם לילה" ושוב "אתא בקר". "אתא בקר וגם לילה" בגימטריא ד"פ (ממוצע כל מלה) אור (אור הבקר לו אנו מצפים, הגאולה האחרונה כאשר "לילה כיום יאיר" היינו "אתא בקר וגם לילה" שגם הלילה יאיר כאור הבקר) – גם ה"וגם לילה" הוא אור, אור-אור-אור-אור (כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה – "אתא", לשון אות, כנגד האות י של הוי', חכמה, "ראשית הגילוי"; "בקר" כנגד ה עילאה, בינה, סוד רבקה אמנו; "וגם" כנגד ו החיבור הממשיך מבקר ללילה, "וגם" לשון ריבוי לרבות לילה וליחדו עם אור בקר; "לילה" כנגד ה תתאה, מלכות – הכל אור)[xxxviii]. גילוי חדש שכל הזמן מתפתח ומתרחב יותר ויותר.

קיום במין, קיום באיש בצבא השמים, קיום באיש בנשמות

את הדוגמה של המספר החשוב, שמשרה שכינה, הוא מביא מהפסוק שהתחלנו להסביר – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם [מספר לשון חשיבות] לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". "איש לא נעדר" היינו שצבא השמים קיימים באיש – נושא שהוא מפתח בפרק השני של המאמר. הוא אומר שאם צבא השמים קיימים באיש (בעוד צבא מטה קיים רק במין) כל שכן וקל וחומר יהודים, שהנשמה היא הרבה יותר מכוכבים. הוא לא משתמש בלשון הרמב"ם, אבל הכוכבים קיימים באיש רק במקרה ואילו הנשמה קיימת באיש בעצם. הוא אומר שצבא מעלה קיימים באיש בגלל כח האין סוף שמקיף אותם, אבל לא מתלבש בתוכם ממש. אבל הנשמות – אנחנו – קיימים באיש כי יש לנו קיום עצמי. הנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" ויש לה קיום עצמי כמו לה' – לא רק שה' עוטף אותנו וכך מקיים אותנו לנצח, קיום עצמי. על כך שהמדע אומר היום שכוכבים כן מתים דברנו הרבה פעמים, ואכ"מ. יש קיום באיש וקיום במין, וקיום הנשמה הוא הרבה מעבר לכך.

פירוש התקו"ז המובא במאמר: "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" כנגד כח"ב

הוא מביא מתיקוני הזהר, משהו מאד מענין שנאמר בקיצור, פירוש לפסוק. בכל הפסוק אני מבין פחות או יותר את פשט המלים, חוץ מבמלים "מרב אונים ואמיץ כח" – הביטוי הכי ציורי כאן, הכי עמוק. "שאו מרום עיניכם", שמע, "וראו מי ברא אלה", "ברא אלהים" (כמפורש בהקדמת הזהר הקדוש מיד בהתחלה, בעמוד השני, וגם בתקו"ז כתוב על כך הרבה). כאן במאמר לא מביא את לשון הקדמת הזהר, אלא דווקא מתקוני הזהר, כי שם יותר מפורש – ש"מרב אונים" כתר ו"ואמיץ כח" חכמה, ומכך יוצא ש"איש לא נעדר" שייך לבינה. הגימטריא רק של הסוף של הפסוק, "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" שוה לפסוק הכי חשוב על משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". בתקוני הזהר "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" מתפרש על כח"ב – "איש לא נעדר"[xxxix] ברחם האם, שם יש את כל הפרטים של צבא מעלה, כל האישים, והכל קיים לנצח באיש (לא בעצם אלא רק במקרה כנ"ל, בלשונות החקירה של הראשונים).

הפירוש בהקדמת הזהר: "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" כנגד חב"ד

אמרנו שאותו פסוק בעצם פותח את הזהר, כאשר מתחילים ללמוד את ההקדמה, אבל שם לא כתובים שמות הספירות בביאור הפסוק. מתוך מה שכותב שם האריז"ל, הסמכות העליונה ביותר, מפרש ש"מרב אונים" היינו חכמה ו"אמיץ כח" בינה, וממילא כנראה ש"איש לא נעדר" בדעת – גם ג"ר, אבל לא של כח"ב אלא של חב"ד. לכאורה בשביל להבין את המאמר לא צריכים להכנס לכך בכלל, אבל אני דווקא רוצה להכנס כי זו דוגמה יפהפיה של פירוש אותו פסוק – מהפסוקים הכי חשובים בקבלה (כמפורש ביום יום שכאשר אני אומר כל יום "שמע ישראל" צריך לכוון את תחלת הפסוק "שאו מרום עיניכם", שיש בו גם התכללות השמיעה והראיה). כתוב בזהר בפירוש ש"לכלם בשם יקרא" אין הכוונה לשם הפרטי של כל כוכב, אלא ש"לכלם בשם יקרא" היינו שם אלקים – כולם נקראים, נמשכים ונכללים, בשם אלקים, ועל כך נאמר "לכלם בשם יקרא", שם אלהים שרמוז ב"מי ברא אלה", "ברא אלהים". שיא הפסוק הוא "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר".

שני פירושים נוספים בתקו"ז: מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" כנגד חג"ת וכנגד תפארת-יסוד-מלכות

אם מסתכלים באותו מקום בתיקוני הזהר בו הביא את הפירוש ש"מרב אונים" היינו כתר, "ואמיץ כח" חכמה, וממילא "איש לא נעדר" בינה. ממשיכים לקרוא באותו קטע בתיקוני הזהר, ורואים שהוא עצמו מפרש אחרת, בשני אופנים שונים, והרבי הרש"ב לא מזכיר מכך כולם. צריך לראות אם אפשר ללמוד מכך משהו – ננסה ללמוד מזה דבר חשוב לעניננו. אחרי הפירוש שכנגד כח"ב הוא מפרש ש"מרב אונים" היינו חסד, כהנא, אברהם אבינו, "אמיץ כח" גבורה, יצחק, ו"איש לא נעדר" תפארת, יעקב. מפרש כנגד אברהם-יצחק-יעקב. אחר כך יש עוד פירוש בתיקוני הזהר, ש"מרב אונים" היינו תפארת, ו"אונים" היינו התכללות נצח והוד בתוך התפארת, הם ה"אונים" של התפארת. "אמיץ כח" יסוד ו"איש לא נעדר" מלכות – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו". קודם כל, יש כאן רמז יפהפה למה שכתוב בהערה בהקדמת סוד הוי' ליראיו, ש"אמץ" נוטריקון "אמונת צדיקים" – יש כאן מקור (שלא ידענו) שאמיץ הוא היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". כנראה שמי שיש לו אמונת צדיקים חזקה נעשה בעצמו "אמיץ כח".

ארבע רמות של פירוש בזהר ובתיקונים

זו דוגמה שהזהר עצמו מפרש אותו דבר בכמה דרגות, בכמה קומות. בתקוני הזהר דווקא לא מביא את פירוש הקדמת הזהר, שגם שונה, אבל רק קצת. בתקוני הזהר מפרש את ג הלשונות בכח"ב, אחר כך בחג"ת, או תפארת-יסוד-מלכות כאשר תפארת כוללת גם נו"ה. אם מצרפים גם את הקדמת ספר הזהר יש גם פירוש של חב"ד (לא כח"ב). חכמת הקבלה היא חכמת האמת. יש ודאי עוד דוגמאות, אך כרגע איני זוכר דוגמה כל כך יפה של לקיחת ביטוי ופירוש שלו ארבע פעמים, בארבע רמות שונות, כשבסוף נכללות כל הספירות כולן – כל שיעור הקומה. שוב, הפירוש הראשון הוא כח"ב, השני חב"ד, השלישי חג"ת והרביעי תפארת-יסוד-מלכות[xl]. היות שהלשון שמפרשים ("מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר") שוה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", אולי נפרש שארבע רמות הפירוש כאן הן גופא כנגד י-ה-ו-ה או כנגד עליות מלך המשיח – ישכיל-ירום-נשא-גבה. הדבר כל כך מצא חן בעיני שלכן אני מקדיש לו כמה דקות.

מספר דינאמי – "אין מספר" בחכמה שלמעלה מ"אין חקר" בבינה

יש פסוק שמביא כאן במאמר, "לתבונתו אין מספר" – פסוק בתהלים. יש עוד פסוק בישעיהו בו כתוב "אין חקר לתבונתו". אם כן, באותה "לתבונתו" יש שתי בחינות (אין עוד "לתבונתו" בתנ"ך) – לא כותב עליהן במאמר. מביא את "לתבונתו אין מספר" כי מענין אותו המספר שאינו מספר. הזכרנו שבוע שעבר שמאד מענין שאותו פסוק מתחיל ב"גדול אדונינו ורב כח", הכי מספר ("ורב כח" עולה רלו אלפי רבבות פרסאות כו'), "שיעור קומה של יוצר בראשית", וההמשך של "אין מספר" מתרץ את הענין, שמדובר במספר דינאמי ולא סטאטי. מה ההבדל בין "אין מספר" ל"אין חקר"? יש גם שינוי מה בא קודם – "לתבונתו אין מספר" לעומת "אין חקר לתבונתו"[xli]. חקר היינו חקירה, פעולה שכלית. מספר איני יודע מהו בדיוק. הוא אומר שבתוך המספר-אין-מספר מאיר כח הסופר את המספר. מה שמאפיין את המספר שאינו מספר – שמאיר בתוכו הסופר. בתחלת ספר יצירה כתוב שהעולם נברא בשלשה ספרים – בסופר, בספר וספור. הסופר היינו החכמה – זו הגרסא תמיד בחב"ד. סופר חכמה, ספר בינה וספור דעת. גם ה"אין מספר" הוא שכל, אבל משהו אחר. "חקר" היינו בינה – לחקור בשכל. בתחלה לא הייתי מזהה ש"מספר" הוא שכל, אבל זה שכל יותר מופשט – שכל של סופר.

"איה סופר את המגדלים"

פסוק שמוסבר בחסידות, שקצת פלא שלא מביא במאמר – "לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים". הסופר הוא בחינת "איה", שאלת הכתר. מצד אחד אמרנו שהחכמה היא הסופר, אבל יש בכך גם "איה סופר" – שאלת הכתר. כתוב ש"איה" כמו "אין", "החכמה מאין תמצא", שה-א כתר, ה-י חכמה ו-ה בינה, או ב"אין" ה-ן בינה, נ שערי בינה – כח"ב. מלמד שהמספר-אין-מספר – נושא המאמר – הוא ג"ר בבחינת כח"ב. החידוש שרוצים לומר שחכמה ובינה הן שתי תפיסות של כל הג"ר, כל המוחין. מה מיוחד כשאני אומר שהמוחין מתחילים מהכתר, ובעצם החכמה והבינה כלולים בכתר, כמו בסוד "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים" (ג"פ איה כנגד התכללות הכח"ב זב"ז)? שמופשט לגמרי, ולכן לא סטאטי בכלל. לחקור שייך לבינה, ולכן בסוף נותן קצבה. לומר חב"ד, בלי כתר, היינו תפיסת כל המוחין כחקר, חקירה. לתפוס את הכל כמספר זה משהו אחר. מצד אחד נשמע פחות מ"חקר", שיש יותר שכל ב"חקר", אבל מצד שני "מספר" הרבה יותר מופשט. "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים" – התכלית של ספירה היא לספור דבר שכל הזמן גדל, דינאמי. לכן "לבך יהגה אימה" – כמו יחוד יראה-נורא, לא התבוננות של בינה אלא "אימה", שהיא יראה עילאה של אבא, הכל חכמה (בחינת תפלין דר"ת ותלמוד ירושלמי).

ארבעת הפירושים בסוד הוי'

הווארט הוא שבבטוי "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר", תפיסת ג הלשונות ככח"ב היא בסוד "איה". בשניהם יש תבונה, רק שתבונת כח"ב היא "לתבונתו אין מספר" ואילו תבונת חב"ד היא "אין חקר לתבונתו". ה-י של שם הוי' שכעת בונים הוא הפירוש שמביא כאן בתחלת המאמר מתקוני הזהר, ש"מרב אונים" כתר, "אמיץ כח" חכמה ו"איש לא נעדר" בינה. הפירוש שהאריז"ל מסביר בתחלת הקדמת ספר הזהר מתאים לבינה, ה עילאה של שם הוי' – שייך לזהר שכולו "זיהרא דאמא עילאה", מתאים שיתחיל בכך. סוד, אבל יחסית ממוחין דאמא. אחר כך הפירוש הבא בתקוני הזהר, כנגד חג"ת, הוא כנגד ה-ו של שם הוי' – כך ה-ו תופס את הכל. כל הווארט שכל אות, כל דרגה, היא דרגת מודעות איך תופסים אותו הדבר, אותו פסוק. כאן פשוט מאד שה-ו, שהיא בעיקר מדות, תופסת כך "רב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" כנגד עיקרי המדות חג"ת (שכנגד שלשת האבות). איך אני מצייר לעצמי "רב אונים ואמיץ כח"? מי שהוא שכלי מצייר כאונים וכח של שכל – על דרך "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", שהבעש"ט מפרש על כח-מה שלך. מי שיותר רגשי מפרש "רב אונים ואמיץ כח" על מדות. יש מישהו יותר מעשי, איש מעשי לגמרי – ה תתאה של שם הוי' – ולו שייך הפירוש האחרון, ש"רב אונים" בתפארת, "אמיץ כח" ביסוד ו"איש לא נעדר" במלכות. ולסיכום:

י כתר-חכמה-בינה

ה חכמה-בינה-דעת

ו חסד-גבורה-תפארת

ה תפארת (כולל נו"ה)-יסוד-מלכות

החידוש לגבי מספר היה שהוא בעצם מוחין דאבא, כמו תפלין של רבינו תם (ותלמוד ירושלמי) – המספר העליון, "את שדרכו למנות", אותו רוצה כאן. מספר האורות הוא מוחין דאבא, לכן מביא דווקא את הפירוש הראשון. הוא יודע גם את הקדמת הזהר וגם את המשך התקו"ז שמפרש אחרת, אבל רוצה דווקא את הפירוש ש"מרב אונים" בכתר, "אמיץ כח" בחכמה ו"איש לא נעדר" בבינה.

שינוי ערכים ממאמר למאמר

מי שרוצה להבין יותר טוב יסתכל בפלח הרמון, במאמר השלישי של בראשית – מאמר מופלא על פי הפסוק בהקדמת ספר הזהר, ששם כותב בפירוש ש"מרב אונים" בחכמה ו"אמיץ כח" בבינה – לא סתם חכמה ובינה, אלא באור אין סוף – ו"איש לא נעדר" היינו עולם המלבוש בו "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ואת השיעור עושות החו"ב שבעצמיות אור א"ס ב"ה עליהן נאמר "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" היינו ההוצאה מהכח (ממה ששער בעצמו בכח וכו') אל הפועל, מעולם המלבוש שלפני הצמצום לנקודת הרשימו שלאחר הצמצום. בסיכום השיעור שעבר הוספנו שיש פירוש 'מוזר' במאמר לרשימו ביחס למלבוש (שמשום מה חוזרת ט"ס – מלביש), שכותב שנקודת הרשימו היא לפני עולם המלבוש, נגד כל המוסכמות של ספרי הקבלה. תמיד נקודת הרשימו היא לאחר הצמצום הראשון, שהמלבוש לפניו. כאן כותב שיש נקודת רשימו, ואחר כך מלבוש וצמצום וקו. זה בסדר, כי היה צמצום גם לפני המלבוש – לא הצמצום של עץ חיים – וממילא יש גם רשימו, אך זה חידוש מופלא ביחס לאיך שלומדים תמיד. זו דוגמה לכך שכל פעם צריכים לבדוק את הערכים – לא פשוט בכלל.

הכרת הערכים ב'מאמרי חובה' של רבי הלל מפאריטש

מי שרוצה שהכי תסתדרנה לו בראש כל המדרגות בפשטות – צריכים הרבה סבלנות ללמוד דברים ארוכים – אצל רבי הלל הכל מסודר למופת, בונה הכל על פי החסידות של אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה של היום. מסדר את כל המדרגות, הרבה יותר מכולם, הרבה יותר אפילו מרבי אייזיק – צריך ללמוד ולהבין טוב. מה נוגע לנו כרגע? ש"המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" היינו הוצאה מהכח שלפני הצמצום לפועל שאחרי הצמצום. ה' שער בעצמו הכל בכח, ואחרי הצמצום מתחיל להיות בפועל. מוציאים באמצעות המספר. במאמר שלנו מסביר באריכות שהמספר הוא גם השגחה – שבעצם מהוה את הדבר. "המוציא במספר צבאם" מהכח אל הפועל. "לכלם בשם יקרא" – בשם אלקים, כמו שכתוב בזהר – הכוונה שכאשר מוציאים מהכח אל הפועל הכל נכנס לנקודת הרשימו, שם אלקים שאחר הצמצום. הכל נמצא בנקודת הרשימו, ורק אחר כך ה"אלהים" מתחלק ל"מי ברא אלה" בסוד "פלג אלהים". ה"מי" היינו המחשבה הקדומה דא"ק וה"אלה" היינו המדות (ו"ק) דא"ק שמהן השתלשלות המדות דאבי"ע. לפני כן, בנקודת הרשימו, הכל נמצא כאחד ממש, על דרך "אור וחשך משתמשים בערבוביא". אחר כך יש "פלג אלהים", לחלק את שם אלהים למי-אלה. "מי" היינו בינה דא"ק – מחשבה הקדומה דא"ק – שם כולם נסקרים בסקירה אחת, אבל לא שהם אחד ממש, ו"אלה" הן המדות דא"ק. מאמר חובה לכל תלמיד חדש ללמוד את ד"ה "בראשית" השלישי בפלה"ר, וגם את הד"ה שאחריו – עוד יותר קצר ממנו – קשור למאמר שלנו.

נתבונן בעוד שתי נקודות במאמר:

השגחה משם אלקים והשגחה משם הוי'

בפרק הראשון של המאמר הוא מדבר על מספר וסופר, דהיינו השגחה, ואומר שמספר האורות הוא השגחה של שם הוי' ואילו מספר הכלים הוא השגחה של שם אלקים. כלומר, "את שדרכו למנות" היינו השגחה של שם הוי' ו"כל שדרכו למנות" השגחה של שם אלקים. הוא אומר שהשגחה של שם אלקים היא "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" – אני צריך לעשות כלי וה' משגיח וממשיך את הברכה, הפרנסה. בהשגחה של שם הוי' הוא מביא שתי מדרגות. הראשונה – שיש כלי, אבל הוא כלי דק ולא מסתיר. ב"וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" אני פותח עסק, עושה כלי, ומספיק שקוע בו – לא יותר מדי, אבל מספיק – שהכלי מסתיר את ההשגחה האלקית. אני קם בבקר, יוצא לעבודה, לא משקיע את כל כולי בכך, אבל כמנהג העולם – העסק מסתיר על האלקות. יש השגחה, אבל היא בהעלם והסתר – השגחה של שם אלקים, מספר של העולם הזה. בהמשך הוא אומר שהמספר של העולם הזה הוא המספר התחתון, שמגביל, והמספר העליון הוא מספר של העולם הבא. היות שכמה פעמים מוסבר אצלנו על פי הנאמר בזהר שהעולם הזה הוא תפלין דרש"י והעולם הבא תפלין דר"ת, שוב מתאים לכך שהמספר העליון הוא מוחין דאבא – "אין מספר" (תפלין דרש"י הם "אין חקר לתבונתו", מוחין דתלמוד בבלי). יש שאני עושה משהו, אבל הכלי כל כך דק שאני רואה שהכל השגחה – השגחה של שם הוי', אבל בדרגה נמוכה, שבכל אופן מתלבשת באיזה כלי, רק שהכלי לא מסתיר. עיקר ההשגחה של שם הוי' – ווארט מאד חשוב – היא השגחה של גאולה. מה שהיה במצרים, "ושמי הוי' לא נודעתי", הוא שה' גאל אותנו (מאד קשור לנושא של ארץ ישראל, השבועות והמדינה, כמו שדברנו קודם – איך רואים זאת). גאולה של עם ישראל היא השגחה של שם הוי' בדרגה העליונה.

השגחה של גאולה והשגחה של פרנסה – נסתר ונגלה

יוצא ווארט נחמד במאמר, שאיני זוכר ממקום אחר, שיש השגחה של גאולה לעומת השגחה של פרנסה. בחיי היהודי – גם הפרט וגם הכלל – יש איך שה' משגיח עלי בפרנסה, כל החיים, ויש השגחה שהייתי בצרה גדולה מאד, הפרט וכל שכן הכלל, וה' גאל אותי. יוצא מהמאמר שהשגחה של גאולה שייכת ל-יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואילו השגחה של פרנסה שייכת ל-וה. נעשה י-ה-ו-ה מאד יפה שיוצא מהמאמר: השגחה של אלהים, שהכלי מעלים על האור, היא ה תתאה. השגחה שהיא עדיין נוגעת לענין פרנסה, אבל הכלי דק ולא מעלים על האור, היא ה-ו – שניהם "והנגלֹת לנו ולבנינו", לתת לנו לחם לאכול ובגד ללבוש. הדבר הראשון שאני לומד כאן הוא שהגאולה היא יה, מוחין (וכמו שכתוב בכוונות האריז"ל להגדה של פסח – "ויוציאנו הוי' אלהינו וגו'" – "הוי' אלהינו" היינו מוחין יה, או"א), לגלות סודות. גם בתורה יש נגלה ונסתר – כנראה שללמוד גמרא סגולה לפרנסה וללמוד חסידות סגולה לגאולה. לכן כל אלה שרוצים גאולה לומדים קבלה. מי שאין לו קשר לקבלה גם אין לו קשר לגאולה[xlii], כי גילוי אלקות של גאולה הוא השגחה מ-יה.

ארבע דרגות השגחה בסוד הוי'

אבל יש לנו כאן רק שלש מדרגות, וצריך ארבע. ב-וה הוא מסביר שתי בחינות, אבל מה לגבי ה-יה? הוא מביא פסוק אחד, כאילו מקשה, אבל מתוך התירוץ יוצאת ה עילאה. הוא אומר שלפני גאולת מצרים כתוב "וידע אלהים", אבל לכאורה הכל שייך ל"ושמי הוי'"?! הוא אומר שיש גם "אלהים" של גאולה, דעת – "וידע אלהים" – והוא נועד ל"נגוף ורפוא". בשביל שיהיה שכר ועונש בגאולה גופא – לא רק גילוי אור פשוט, אלא איזו מדידה בגאולה שעושה "נגוף למצרים ורפוא לישראל", צריכים את שם אלקים. בתוך הגאולה יש שכר וענש. אם כן, גם בגאולה יש שתי בחינות. בכל חלק של י-ה-ו-ה יש הוי'-אלקים – הוי'-אלקים-הוי'-אלקים[xliii]. אלקים הוא שם הדין, תוך כדי הגאולה יש נגוף למצרים ורפוא לישראל. לכאורה הגאולה היא הדבר הכי 'נחמד' (מצד החסדים, אהבה האב לגאול את בניו), אבל יש בה דין – שם אלקים של הגאולה, שבמבנה שלנו היינו ה עילאה שם סוד הוי' של ההשגחה. יש הרבה י-ה-ו-ה של נסים, במיוחד במאמרים של הרבי – דרגות שונות של נסים, לפי ההתלבשות בטבע – אבל כאן יוצא משהו מאד נחמד שאיני זוכר שראינו ועשינו פעם. יוצא ש"והנגלֹת" הן שתי דרגות של השגחת פרנסה, הוי' ואלקים, ו-יה הן שתי דרגות של השגחת גאולה, הוי' ואלקים. עצם ההבנה שהשגחת גאולה שונה מהשגחת פרנסה חשובה מאד, וכאן יוצא שבכל אחד יש את הזכר-הוי' ואת הנקבה-אלקים. "וידע אלהים" היינו הבינה כאן – "אם אין דעת אין בינה" – הנוקבא של הנסתרות, של השגחת הגאולה. ולסיכום:

י השגחת גאולה משם הוי' – עצם הגאולה

ה השגחת גאולה משם אלקים – נגוף ורפוא

ו השגחת פרנסה משם הוי' – כלי דק שאינו מסתיר

ה השגחת פרנסה משם אלקים – התלבשות בכלי טבעי

"נגוף ורפוא" ביחס לעצם הגאולה והיחס בין רפואה טבעית לרפואת גאולה

[זה מבאר את היחס בין נר לאור הבקר?] אפשר באמת לומר שבגאולה העתידה לא יהיה צורך בדרגת "וידע אלהים" (ואז יתפרש "נגוף ורפוא" כפשוטו שגם מצרים מתרפא על ידי שהוא מודה לה' ולתורתו). [מה ההבדל בין עצם הגאולה ל"רפוא לישראל"?]. בתוך הגאולה יהודי מתרפא, אבל זה לואי. אם נאמר שאלה אבא ואמא, כתוב שגבורות דאבא נעשו חסדים דאמא – אחליפו דוכתייהו. יש קשר. ה"רפוא" היינו החסדים דאמא וה"נגוף" גבורות דאמא, ועצם הגאולה היא אבא – יש ודאי נגיעה מסוימת בין החסדים דאמא לאבא, אפילו חילוף הגבורות דאבא בחסדים דאמא. רפוא הוא שאנחנו יוצאים בריאים (החל מלהיות בריאים, חזקים ושמחים באמונה שלנו – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"). אם רק היה מבריא אותנו, בלי גאולה, זו היתה רק השגחה של פרנסה. פרנסה כוללת את כל הבני-חיי-מזוני – כל מה שאדם צריך בעולם הזה. אם אדם היה חולה ומתרפא – זו ודאי בהשגחה פרטית מאת השי"ת. אם מתרפא על ידי הרבה תרופות וטיפולים זו השגחה שמסתירה על הנס, ואם מתרפא ממשהו פשוט מאד – שהצדיק נותן לך מים לשתות, או משהו כזה – זה בחינת ה-ו של שם הוי'. באמא ה"רפוא לישראל" הוא חלק מהגאולה, תהליך שחייב לקרות, שעם ישראל מתרפא רוחנית וגשמית. אבל עצם הגאולה, מה שעד עתה עבד לא יכול לברוח ממצרים וה' הוציא אותנו משמה, הוא לא הרפואה – זו גאולה נטו.

"הוא קים ושמו קים וכסאו נכון"

אחרון אחרון חביב: יש במאמר פירוש על חלק מסדר התפלה (כל פעם שהרבי מביא פירושי תפלה כדאי להתבונן בהם ביותר, על מנת לכוון אותם בתפלה בעזה"י), שאנחנו ננסה לפתח. הוא רק מביא את שלשת הביטויים "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון". קודם הוא אומר ש"הוא קים" היינו האורות, וממילא "את שדרכו למנות", "ושמו קים" הכלים, "כל שדרכו למנות". אחר כך אומר שאפשר לפרש יותר לעומק – דוגמה פשוטה שהוא עצמו משנה את הערכים – ש"הוא קים" העצמות, "שמו קים" האורות ו"כסאו נכון" הכלים. איפה כתוב הבטוי? המשפט הבא אחרי "אמת ויציב" בברכות ק"ש בבקר. אומרים "אמת ויציב" – כל ט"ו הווין, ט"ו יסודות (נקודות התקשרות, כולן בקו האמצעי של עץ החיים ושל גוף האדם). אחר כך אומרים "אמת אלהי עולם מלכנו", וממשיכים "צור יעקב מגן ישענו לדר ודר הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת". יש שמשמיטים את המלה "ואמונתו", ויש סדורים – גם בחב"ד – שהמלה הזו בסוגרים. בכל אופן, מנהג חב"ד כן לומר "ואמונתו", וכך גם ברוב הנוסחאות. הוא מפרש בקיצור נמרץ רק את ג המדרגות "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון", ולא את שאר המשפט. אם יש חלק ממשהו, רצוי לפרש את הכל. מה שלכאורה קשה, אם אומר ש"וכסאו נכון" היינו הכלים, יש שלשה דברים שלכאורה זהים לפי ערכי הקבלה – "וכסאו... ומלכותו ואמונתו". באמת גם "שמו" שייך למלכות. "הוא קים" בכתר או בבינה (בסוד "ועבד הלוי הוא" כמבואר בדא"ח), נסתר. אבל שמו-כסאו-מלכותו-אמונתו, בשביל התלמיד המתחיל בקבלה, הכל נשמע אותו דבר (אותו ערך) – הכל מלכות, אז מה הרווחנו כאן? בפירוש השני שלו הוא אומר ש"שמו" היינו אורות ו"כסאו" כלים. אם "כסאו" כלים, מה לגבי "מלכותו ואמונתו" שלא מזכיר כלל? מה עם "צור יעקב מגן ישענו לדר ודר" שלפני כן, ועם המשפט הנוסף לפני כן, "אמת אלהי עולם מלכנו"?

שלש בחינות "צור" (הקודמות ל"מגן ישענו") בתפלות כל יום

אני מדגיש כי לפני כמה שבועות הזכיר עוד קטע בתפלה, בברכת יוצר, שמאד דומה – "אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עזנו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו" – ופרש אותו באריכות. שניהם מתחילים מ"אלהי עולם". שם כתוב "אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו" וכאן "אמת אלהי עולם מלכנו". שם כתוב אחרי "רחם עלינו" – "אדון עזנו צור משגבנו מגן ישענו". מה ששוה לגמרי הוא הבטוי "מגן ישענו", שכתוב גם כאן, אבל במקום "צור משגבנו" כתוב כאן "צור יעקב". לא רק פעמיים, אלא שלש פעמים בסדר התפלה – שלש שהן חמש, כי על הפעם השלישית חוזרים ג"פ ביום, בכל תפלת שמו"ע – אומרים "מגן ישענו" (הבטוי הכי רווח בתפלה בלשונות אלה). אומרים "מגן ישענו" בברכת יוצר, באמת ויציב, וגם ב"מודים אנחנו לך" – שם אומרים קודם "צור חיינו". יש כאן פלא של התפלה, שלא ראיתי שמישהו מציין, אבל ממש פלא – שלש פעמים (שהן חמש, שלש רק בשחרית) אומרים "מגן ישענו", וכל פעם כתוב קודם "צור", כל פעם "צור" אחר. פעם ראשונה "צור משגבנו מגן ישענו", בשניה "צור יעקב מגן ישענו" ובפעם השלישית "צור חיינו מגן ישענו" – תופעה יפהפיה, ממש פנינה. הצד השוה הוא "מגן ישענו", בגימטריא תענוג, בגימטריא עולם המלבוש, 23 (חיה-חדוה-זיו) ברבוע, מהמספרים הכי אהובים אצלנו, משהו מושלם. צור – שמופיע כל פעם קודם – עולה ח"פ 37, בן הזוג של 23. צריך להבין את הקשר, שכל "מגן" צריך קודם "צור" – כל מגן הוא ישועה, "מגן ישענו", וכדי להגיע אליו צריך "צור". יש שלשה צורים – צור משגבנו, צור יעקב, צור חיינו. אמרנו ש-משגב עולה משה, אז "צור משגבנו" שייך למשה ("ושמתיך בנקרת הצור"), "צור יעקב" שייך ליעקב כפשוט (הנקרא גם ישראל, היינו "צור ישראל", לשון מקרא), ו"צור חיינו" שייך לחנוך לפי הגימטריא. סוד של דת"י, הקו האמצעי – משה בדעת, יעקב בתפארת ו"חיינו" היינו ה"צדיק חי" ביסוד. חנוך שייך ליסוד. אחרי כל אחד משלשת ה"צורים" יש "מגן ישענו"[xliv].

ביאור לשונות תפלת "אלהי עולם מלכנו וכו'"

נחזור למקום שלנו: מתחיל "אלהי עולם מלכנו". ב"אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו" הרבי הרש"ב הסביר ש"אלהי עולם" הוא כמו "בורא עולם", שקאי על העצמות ממש, ה' בעצמו שאי אפשר לומר עליו משהו חוץ מכך שבורא את העולם. אחר כך הסביר ש"ברחמיך רבים" היינו אור פשוט, "רחם עלינו" הרצון שלמעלה מע"ס הגנוזות, "אדון עזנו" כנגד ע"ס הגנוזות ואחר כך בי"ע הכלליים[xlv]. אחר כך יש לו פירוש שני (המשקף את הפירוש הראשון) – הכל במלכות דאצילות. בכל אופן, הסביר "אלהי עולם" על העצמות. כאן מ"אלהי עולם" קופץ ל"מלכנו" – צריך לומר שהיינו מלכות דאין סוף, סתם אור אין סוף הנקרא "טהירו עילאה", עליו נאמר "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", "ברוך שאמר והיה העולם" כפי שהסביר לעיל. שוב, מ"אלהי עולם" קופץ ל"מלכנו", ואחר כך "צור יעקב מגן ישענו". כאן נסתמך על הגימטריא, ש"מגן ישענו" היינו עולם המלבוש (לא כפי שמסביר שם). מה יש בין "טהירו עילאה" ל"גליף גליפו"? רבי הלל מסביר שיש ב"גליף גליפו" שתי מדרגות – החוקק ("גליף") והנחקק ("גליפו"). "מלכנו" היינו טהירו עילאה, ה"צור" הוא הכח של ה"גליף", הכח החוקק את ה"גליפו", הצור-הצייר שגולף בטהירו עילאה (וכמו שדרשו חז"ל "'אין צור כאלהינו' – אין צייר כאלהינו" וכן "כי ביה הוי' צור עולמים" שצר צורה בתוך צורה, עולם פנימי, נשמה, בתוך עולם חיצוני, גוף). אחר כך "מגן ישענו" הוא עולם המלבוש, ה"גליפו"[xlvi], מה שלאורך כל ההמשך כאן מכנה עשר ספירות הגנוזות במאצילן. אחר כך כתוב "לדר ודר" – הקו, אחרי הצמצום, כבר התהוות הזמן. לפני הצמצום אין זמן. "לדר ודר" היינו המשכה מלמעלה מן הזמן, מלפני הצמצום, לראשית התהוות הזמן, עדיין רק בבחינת "סדר זמנים" לא זמן ממש, שם הכל נכלל בנקודה אחת הכוללת את כל הדורות כאחד, "דר ודר". אחר כך "קרא הדרות מראש", מראש א"ק, כמבואר בדא"ח. נמצא ש"מגן ישענו" הוא עדיין לפני הזמן, אבל אחר כך יש "לדר ודר", ואחר כך "הוא קים" שנפרש על א"ק, הדבר-פרצוף הראשון שמלביש את הקו, הכתר הכללי. "שמו קים" נפרש על אצילות שהוא נקרא "רזא דשמיה" בלשון הזהר (ובסוד "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"). "וכסאו נכון" – יש עולם הכסא, עולם הבריאה. הוא-שמו-כסאו – 'בול' א"ק-אצילות-בריאה. החידוש הוא שלפי זה מלכותו ואמונתו צריכות להיות כנגד יצירה ועשיה. בדרך כלל כתוב שמלכות מקננת בעשיה וו"ק ביצירה, אבל כאן הכל מלכות, כמו שאמרנו שבהשקפה ראשונה כל הלשונות הן מלכות. שמו – מלכות דאצילות, כסאו – מלכות דבריאה, ועיקר החידוש שמלכותו – מלכות דיצירה, ואמונתו עוד יותר חיצוני – מלכות דעשיה. יוצא שעיקר העבודה שלנו בעולם העשיה היא להאמין בה'. כמו הווארט מהבעל שם טוב, שלמצוא בעקבתא דעקבתא דמשיחא יהודי מאמין בה' יותר יקר מהבעל שם טוב בדורו. הרבי הרש"ב הביא את כל המשפט בשביל המלה "קים", שלנשמה יש קיום עצמי, לא כמו הקיום המקרי של צבא מעלה. הסוף (שלא מזכיר) הוא "לעד קימת" – הכל קים בקיום נצחי לעד. הוא עצמו אמר ש"נכון" הוא גם קיום נצחי, בלי להסביר. ההסבר האמתי הוא שבסוף כתוב על הכל "לעד קימת". ולסיכום:

אלהי עולם     עצמות

מלכנו             טהירו עילאה (מלכות דאין סוף)

צור יעקב                  גליף

מגן ישענו                 גליפו (עולם המלבוש; ע"ס הגנוזות במאצילן)

לדר ודר                   הקו

הוא קים                   אדם קדמון

ושמו קים                 אצילות

וכסאו נכון                בריאה

ומלכותו                   יצירה

ואמונתו                   עשיה

"הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו" בסוד כ"ל צמ"א

נסיים עם התבוננות בהנ"ל: אפשר להסביר את כל חמש המדרגות כאן, "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת", על דרך "כל צמא", מהפנימיות לחיצוניות. הוא עצמו בתחלה אמר ש"הוא קים" זה אור. נפרש "הוא קים" על האורות, "ושמו קים" על המוחין (ב"שם" יש משמעות, ראובן מלשון ראיה וכיוצ"ב, דהיינו שכל ומוחין – שם ר"ת שכל מח), "וכסאו נכון" על הצלמים (צלם מכסה, כמו כסא), "ומלכותו ואמונתו" על לבושים ("לבוש מלכות") וכלים (אמונה לשון מנא, כלי).

הלשונות בעבודה פנימית – אמונה, קבלת עול מלכות שמים, השגחה, תורה, "אין עוד מלבדו"

עכשו אפשר להתבונן בזה בדרך העבודה מלמטה למעלה, מהחוץ אל הפנים. בעבודה מה שמלביש הכל מבחוץ, הכלי של הכל, הוא האמונה – אני מאמין באמונה שלמה בהשי"ת וכן אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ובתחית המתים (תכלית כוונת בורא העולם בעולם שברא לכבודו).

בתוך הכלי של "אני מאמין" – הדבר הכי יקר, שיהודי מאמין, "ואמונתו לעד קימת" – יש לבוש של "מלכותו", קבלת עול מלכות שמים. יש הרבה יהודים ברחוב שאומרים שמאמינים (ובאמת הם מאמינים, הרי אנחנו בני ישראל כולנו "מאמינים בני מאמינים", האמונה ירושה לנו מאבותינו הקדושים החל מאבינו הראשון אברהם "ראש כל המאמינים"), אבל לא מקבלים עול מלכות שמים (להעיר שהאבות, הגם שקיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, היו לפני מתן תורה, שם קבלנו על עצמנו עול מלכות שמים). יותר פנימי מלהאמין במציאות ה' הוא לומר שה' הוא מלך, המלך שלי, ואני מקבל עלי ברצון את מלכותו – "ומלכותו". שני אלה הם כמו נפש ורוח, שהם נתון – פשט שנתון מצדי, שאני צריך להאמין ואחר כך צריך לקבל עול מלכות שמים (כולל עול מצות המלך).

"כסאו נכון" הוא הצלם, יותר פנימי – בשביל מה יש כסא? בשביל לשפוט. המלך יושב על הכסא כדי לשפוט את העם, משפיל את עצמו. כסא היינו הרגשת השגחה ש"אית דין ואית דיין". לעשות מה שהמלך אומר זה "מלכותו", אבל לחוות את השגחתו הפרטית של ה' על כל צעד ושעל – גם הדברים הטובים וגם מה שלא נראה טוב, הכל במשפט צדק, יש "כסא דין" (דברים לא טובים) ו"כסא רחמים" (דברים טובים, מבקשים שה' ישפוט ברחמים, שיקום מכסא דין וישב על כסא רחמים, אבל בכל אופן יש דין ויש דיין, הכל מה', שהוא עצם הטוב) – היינו סוד הצלם, בחינת "אך בצלם[xlvii] יתהלך איש"[xlviii] כאשר מרגיש על כל צעד ושעל בחיים שלו השגחתו יתברך עליו – "כסאו נכון". אנחנו עכשו בונים מודעות של יהודי. מה צריך להיות יהודי? קודם הוא מאמין, אחר כך הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, אחר כך הוא חווה את ההשגחה הפרטית, בעיקר רחמי שמים (גם משפט צדק הוא "משפט רחמי", הרי "בתחלה עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים וצירף לו את מדת הרחמים, ואף הקדימו למדת הדין שנאמר 'ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים'"), בכל רגע בחייו.

מה יש במבנה היהודי עוד יותר פנימי? שני הדברים הראשונים הם ע"ד נ"ר כנ"ל – דבר נתון. אחר כך יש השגות. קבלת עול מלכות שמים אינה השגה אלא קבלה, ואמונה אינה השגה אלא אמונה. מ"וכסאו נכון" יש השגות. השגה ראשונה היא של השגחת ה'. השגה יותר פנימית היא "שמו" – השם הוא התורה. בתוך הכסא, שהוא ההשגחה, להרגיש את התכנית-על של העולם עם ההשגחה שעל כל פרט פרט שבו ואיך שלא יתכן שמשהו יסתור את הכתוב בתורה – כמו שהרבי תמיד מביא. לא יתכן שמשהו יסתור את הדבר הרצוי על פי תורה, כי הרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כל מציאות העולם הוא על פי תורה. יותר פנימי מהרגשה שיש השגחה, שהכל מתנהל בצדק וברחמים, להרגיש שהכל מתנהל ומתהווה כל רגע לפי התכנית-על של התורה. השגה של "כסאו נכון" היא צלמים, "אך בצלם יתהלך איש" ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" – השגה של השגחה. השגה הרבה יותר פנימית, שכבר נקראת מוחין, היא להרגיש שהתורה עושה את המציאות מלכתחילה וממילא לא יתכן שיש משהו בעולם שסותר את התורה, שלא מאפשר לקיים את התורה (וכמו שמבואר בשיחה הראשונה בלקו"ש). התורה היא מוחין בעצם.

איזו השגחה עוד יותר עמוקה מ"אסתכל באורייתא וברא עלמא"? היא "הוא קים", "הוא" לשון נסתר – נראה שזו השגה של "כולא קמיה כלא חשיב", מה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו" (שייך גם ל"צור יעקב", בחינת "ויותר יעקב לבדו" – שהגיע למדרגת "הוא לבדו הוא ואין זולתו", "הוא קים" בקיום עצמי נצחי, "יעקב לא מת"). בהרבה מקומות כתוב ש"ועבד הלוי הוא" היינו השגה של "כולא קמיה כלא חשיב" – כל המציאות בטלה, עוד לפני שה' מסתכל בתורה ובורא את המציאות בהתאם. זה גילוי אור. הרבי כותב במאמר אחד – מאמר של י' כסלו, ד"ה "אתה אחד ושמך אחד" – שעיקר גילוי האור הוא מדרגת "יחיד", "כולא קמיה כלא חשיב". זה גילוי אור שיותר פנימי ממח.

אז יש אורות-מוחין-צלמים-לבושים-כלים, וכך אפשר להסביר את כל חמשת לשונות התפלה הזו – "הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת"[xlix]:

הוא קים                   אורות           השגת "אין עוד מלבדו"

ושמו קים                 מוחין           השגת "אסתכל באורייתא וברא עלמא"

וכסאו נכון                צלמים                   השגת השגחת ה' על העולם

ומלכותו                   לבושים                  קבלת עול מלכות שמים

ואמונתו                   כלים            אמונה פשוטה



[i] היחוד של צדיק בעל תשובה הוא סוד "צבת בצבת עשויה" (צבת של צדיק שנעשה בעל תשובה וצבת של בעל תשובה שנעשה צדיק, כדלקמן בפנים) שנברא בערב שבת בין השמשות. ערב שבת היינו בחינת בעל תשובה (הטורח בערב שבת להיות צדיק) ושבת בחינת צדיק (שמתעצם עם עבודת התשובה – תשובה עילאה, מאהבה – שבת אותיות תשב, לשון תשובה).

[ii] אונקלוס הגר שמעיה אבטליון רבי עקיבא רבי מאיר = 1852 = 4 פעמים רבי מאיר (ראה לקמן בסוד "שהיה רבי מאיר אומר" – "לולי הוי' שהיה לנו יאמר [אותיות מאיר] נא ישראל"). אונקלוס שמעיה אבטליון רבי עקיבא רבי מאיר = 1644 (= "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך") = 12 פעמים 137, "ויחבקהו" (ראה לקמן)!

[iii] ויש לומר שהמשיח מסוגל לעורר את הצדיק לחזור בתשובה, אך כדי שהבעל תשובה יזכה להיות תלמיד חכם וצדיק העיקר תלוי בו עצמו, הרי כתר תורה מונח הפקר לכל כו', או שמא נאמר שהשי"ת (דווקא, ולא אחר, כולל משיח, ראה לקמן במה שהגאולה העתידה תבוא דווקא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו) מסייע בידי הבעל תשובה האמיתי שיזכה להיות גם צדיק גמור, ודוק.

[iv] שמשום כך עלה בדעתו של יצחק לברך את עשו, הגם שידע שעדיין הוא רשע כו', כמבואר בדא"ח.

[v] פך קטן עולה ראובן (ז פעמים הבל – שבעה הבלים של מעשה בראשית), בנו בכורו של יעקב (שהוא, יחסית לשאר בניו, בחינת תהו – "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני וגו'" – שבו אורות מרובים בכלים קטנים, בחינת פך קטן, כמו שיתבאר), וביחד עם יעקב עולה אמת (אהיה פעמים אהיה) – "תתן אמת ליעקב".

[vi] ר"ת רביראש בני ישראל. שאר האותיות של יעקב בן רבקה (אותיות עקב נקבה או בקע הנקב) = 329 = 7 פעמים 47, הערך הממוצע של 7 האותיות (= יעקב במ"ס). כשם שיעקב = 7 פעמים 26, הוי' ב"ה, כך 47 = הוי' אהיה (יע-קב [21-26] במ"ס), סוד יחודא עילאה כנודע, ודוק.

והנה, יעקב בן רבקה במילוי: יוד עין קוף בית בית נון ריש בית קוף הא = 2380 = 10 פעמים רחל (הערך הממוצע של כל אות)! בזכות אמו, רבקה, יעקב-ישראל מזדווג עם אשתו, רחל (וכידוע שזיווג ישראל-רחל הוא הזיווג השלם ביותר). ידוע ש-2380, 10 פעמים רחל, הוא המשולש ב-ד ממדים של 14 הבא אחרי 1820 (מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בתורה = סוד פעמים הוי' – "סוד הוי' ליראיו"), 10 פעמים יעקב, המשולש ב-ד ממדים של 13. אותיות המילוי לבד = 1839 (ג פעמים תריג = תשובה תורה תפלה) = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" = השראת השכינה בישראל (השראת השכינה [= 1296 = 36, לאה, ברבוע = ו בחזקת ד] ביעקב בן רבקה). והוא עולה יעקב במילוי המילוי: יוד וו דלת עין יוד נון קוף וו פא בית יוד תו! רק רבקה במילוי: ריש בית קוף הא = ישראל בן יצחק ורבקה. יעקב בן רבקה ובמילוי ובמילוי המילוי (כנגד כח"ב כנודע) = 7946 = 58 פעמים 137 – חן (חכמת הח"ן) פעמים קבלה (= חכמה נבואה ר"ת חן)! 'מקור' מספר זה = 748 (2 פעמים 11 פעמים 34 – החלפת שלשת המספרים הראשוניים המרכיבים את המספר 7946 = 2 פעמים 29 פעמים 137 במספרים הסדוריים שלהם בסדרת המספרים הראשונים) = יעקב במילוי: יוד עין קוף בית.

במספר קדמי, יעקב בן רבקה = 2584, מספר ה"אהבה" ה-חי, סוד "עוד אבינו חי", יעקב לא מת (אותיות "[תתן] אמת ליעקב"). והוא עולה ד פעמים יעקב בן רבקה (ישראל) בתוספת היחוד של יעקב רחל. ביחד עם 7946 הנ"ל = 10530 = הוי' ב"ה פעמים "ברוך אדנ-י יום יום".

[vii] אברהם יצחק יעקב שרה רבקה לאה רחל = ישראל (בראשי התבות האותיות י ר מופיעות פעמיים, ר"ת יעקב רחל. יעקב רחל = ב"פ יר – הר"ת, יר = האוס"ת, עקב חל – ודוק) ועוד 7 פעמים 13 ברבוע. כל ז השמות (בסדר הנ"ל – לפי סדר הגילאים, לאה, הגדולה, לפני רחל, הקטנה) בדלוג, אברהם יעקב רבקה רחל = 975 = 13 פעמים 75 (אהבה פעמים בטחון) ויצחק שרה לאה = 749 = 7 פעמים 107 (זוג מספרים – כפולות של 13 ו-7). והנה, 75 ועוד 107 = 182 (7 פעמים 26, הוי' ב"ה) = יעקב. סוד שני הדלוגים ברוחניות: רבקה שלחה את יעקב לחרן לשאת את רחל, בחינת עלמא דאתגליא (ובסוד "עקב אשר שמע אברהם וגו'" – עקב אברהם = יעקב רחל, הכל מכח אברהם), אך יצחק שלח את יעקב לחרן, מכח שרה אמו, לשאת את לאה (שלא מדעת, למעלה מטעם ודעת), בחינת עלמא דאתכסיא (סוד "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה [הגם שטעמו נעלם ממך, למעלה מדעתך] כי ביצחק יקרא לך זרע" – זרע המלוכה בישראל, המשכה משרש המלכות ברדל"א, על ידי הזיווג של יעקב ולאה דווקא), וד"ל.

[viii] שמכחה שלח יצחק את יעקב לחרן לשאת את לאה (באתכסיא, שלא מדעת) כנ"ל. והרמז: "ויותר יעקב לבדו" (ההקדמה וההכנה למאבק עם שרו של עשו והזכיה לשם ישראל "כי שרית וגו'") = 846 = 47 פעמים 18 = יעקב במ"ס (47) פעמים לאה במ"ס (18). "ויותר יעקב לבדו" – הוא ביחד עם לבד = לאה (בהכאת אותיות, לבד = 240 ואילו לאה = 150, יחד = 390 = יעקב מכח יצחק המתלבש בלאה – יעקב רמה את אביו לקחת ממנו את הברכות המיועדות לעשו, ויצחק שלם לו עבור זה בנישואי לאה, שהיתה מיועדת לעשו, שלא מדעת יעקב). שם, בעבר הנהר העליון (כמבואר בדא"ח), בהיותו "לבדו" (מעל למודעות הרגילה שלו), הוא הזדווג עם שרש נשמת לאה (הוא ערך שם "תקון לאה"), וזה מה שנתן לו את הכח לנצח את שרו של עשו (הנקרא "איש" – "ויאבק איש עמו". "ויותר [יעקב לבדו]
=
איש איש, סוד שלם וחצי, ודוק), וד"ל. "ויותר יעקב לבדו" ר"ת לוי (בן לאה [לוי נוט' לאה ויעקב – "הפעם ילוה אישי אלי"], מי שנקם את נקמת דינה אחותו משכם בן חמור) וס"ת = יצחק, סוד לוי יצחק (= חמור, היינו חמורו של מלך המשיח), ואמ"ת = תקון לאה!

[ix] הערך הממוצע של ג התבות שרה בן רבקה (ר"ת שבר – "יש שבר במצרים", וכידוע המעשה שהוא גם ר"ת שניאור בן רבקה, שמו של אדה"ז, בעל הגאולה של י"ט כסלו) = 288, רפח ניצוצין שנפלו לחלקו של עשו בשבירת הכלים של עולם התהו (ה-רפח נפלו לגורלו של עשו, ראה בהמשך, והיינו סוד אירוע מיתת מלכי אדום המסופר בסוף הפרשה) שעל יעקב לברר (רפח עשו יעקב = "ויותר יעקב לבדו" – ויותר לבדו כדי לברר את הרפח מעשו).

[x] קוצק (או קאצק, הכתיב המקורי, וכידוע הרמז "אמת מארץ תצמח" = אמת מקאצק תצמח) נוט' קצר קטן. ידוע שבין שלשת התלמידים הגדולים של הרבי ר' בונם הקוצקער הוא כנגד קו שמאל – "חד קציר". קצר קטן = הרבי מקאצק ע"ה.

[xi] כאשר ה-י של כלי מתחלקת ל-וד, אותיות המילוי של האות יוד. ידוע שכלי ר"ת כהן לוי ישראל – נמצא שצירוף "לכדו" הוא לוי כהן ישראל (המתחלק ל-ודו ראשונות מכתר ועד ל"תפארת ישראל" ו-ד אחרונות מ"נצח ישראל" ועד מלכות ישראל), צירוף היו – צירוף ההוד, תיקון ההוד שלא יהיה "הודי נהפך עלי למשחית", הלא הוא (המשחית) עשו הרשע (היונק מספירת ההוד דווקא – "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו"; ב"ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" יש כב אותיות, כנגד כב אתוון דאורייתא שרש הכלים כנודע, והוא עולה כב פעמים כלי – "לכדו", הערך הממוצע של כל אות!), וד"ל.

[xii] ועוד יותר, המספר המלא, 992, מתחלק בחתך זהב ל-613 ו-379, קשר מובהק בחכמת החשבון בין תריג, כללות מצות התורה, לרמח מצות עשה, ודוק.

[xiii] להעיר שיעקב נשלח על ידי אביו ואמו לחרן בהיותו בן סג שנים וכעת הוא חוזר לא"י, לאביו, ועליו לתקן את סוד שם סג דתהו, לרשת את עשו אחיו.

[xiv] והוא סוד "וידו אחזת בעקב עשו", דברים שאדם דש עליהם בעקביו, כלומר שהוא (עשו) שוכח מהם מתוך שממעט בחשיבותם, דהיינו פכים קטנים, כלים קטנים דתהו (ואילו ידו של יעקב אוחזת בהם, דהיינו שמחשיב אותם מאד לאחוז בהם בכל התוקף). "וידו אחזת בעקב עשו" = 992 = 4 פעמים רמח (ממוצע כל תבה), אברהם, כנ"ל בסוד ההכאה הפרטית של "לבדו" "לכדו". והנה, המלה "בעקב" מופיעה פעמיים בתנ"ך, כאן ובפסוק באיוב "יאחז בעקב פח" – כל פעם עם הפועל אחז. "יאחז [= וידו] בעקב פח" = רפח ("יאחז בעקב" = ר ועוד "פח"), סוד אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו (שמזה קבל את שמו, המורה על עצמותו, על עיקר ענין שליחותו בעלמא דין) על מנת לברר את רפח הניצוצין שבו.

[xv] חשך במילוי – חית שין כף = 878 = משיח במילוי (ששרשו באורות המרובים דתהו כנ"ל) = חשך ענן ערפל (חלק המילוי של חשך = ענן ערפל) = "יתרון האור [מן החשך]", וד"ל.

[xvi] שכח סוד שכם (משם, מקום המעבר מהפנים לאחור, באה השכחה כנודע) חברון – המשכה מדעת (שכם – דעת דבין כתפין), מח האחור, ליסוד (חברון, לשון חיבור, וכמו שנתבאר בשיעור הקודם), כנגד רוח האחור (מערב). בצירוף שכח שכם לפני חברון (המורה על המשכה מלמעלה למטה, מדעת ליסוד) ואילו בצירוף חשך חברון לפני שכם (המורה על העלאה מלמטה למעלה, מיסוד לדעת, כמו בכוונת הלולב). נמצא שהתיקון של שכח וחשך הוא על ידי שתי ערי הקדש בארץ ישראל שכם (מקום מנוחת יוסף הצדיק) וחברון (מקום מנוחת האבות והאמהות). שכם חברון = צניעות – העבודה של "והצנע לכת עם אלהיך", סוד "ישת חשך סתרו", חשך דרישא דלא ידע ולא אתידע (דאוכם איהו קדם עילת העילות), הסח הדעת (של משיח) ושכחה (בחינת בעל סוד האמיתי, שאינו יודע שיש לו סוד), וד"ל.

[xvii] "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" = יה, שם החכמה, פעמים חכמה (הרוס"ת = בינה, כאשר הר"ת = 13 = בינה במ"ק; האוס"ת = ישראל ישראל; בתוספת האותיות שבאמצע התבות בעלות מספר לא-זוגי של אותיות = במרמה)! כל הפסוק: "ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" = 1352 = הרבוע הכפול של הוי' ב"ה – "הוי' בחכמה".

[xviii] "ביצחק ולא כל יצחק" = שרה – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה כי ביצחק יקרא לך זרע".

[xix] סוד התכללות גלות ישמעאל בגלות אדום.

[xx] סוד "ובית עשו לקש" – קש ר"ת קו שמאל.

[xxi] יש לו שלמות של קו ימין קו שמאל קו אמצע = 1000, "האלף לך שלמה", סוד האלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב. הר"ת ק י ק ש ק א = תורה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". הרוא"ת = ארץ ישראל (לב-כבוד פעמים הוי' ב"ה)! הס"ת = ז פעמים כד (ספרין דאורייתא) – כפולה של יג בראש (ובאמצע) וכפולה של ז בסוף, כידוע הכלל בזה. במ"ס ימין = שמאל כאשר אמצע מוסיף את הכולל, ה-א הממצעת.

[xxii] וכמו שאמר רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל שכל התורה כולה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולים בדבר הראשון "אנכי וגו'", ו"אנכי וגו'" כלול בתבת "אנכי", ותבת "אנכי" כלולה ב-א שבראשה, וכללות ציור האות א כלולה בנקודת ה-י העליונה שבה, שהיא "נקודה מצוירת", ונקודת ה-י נכללת בקוצו של י שעל גביה, שהיא נקודה פשוטה בלתי מצוירת. יש כאן ז דרגות, הכל בסוד שם הוי' ב"ה (וכידוע שהתורה כולה היא "תורת הוי'") – כל התורה כולה כנגד ה תתאה שבשם, מלכות; עשרת הדברות כנגד ו, ז"א (שעל ידי קריאת עשרת הדברות בחג השבועות נמשך כתר לז"א, כתר תורה, ונשלם בנינו); "אנכי וגו'" כנגד ה עילאה, בינה (ששם יציאת מצרים – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – סימן הפסוק, ראשו וסופו, הוא אם ויש בו אם אותיות, בחינת אמא); "אנכי" כנגד י, חכמה, (סוד "אנא נפשי כתבית יהבית" במתן תורה לישראל, בסוד אורייתא מחכמה עילאה נפקת); א דאנכי כנגד פרצוף אריך אנפין, רצון, חיצוניות הכתר (שבו כח המשכיל, חכמה סתימאה, בחינת "אאלפך חכמה") וחיצוניות הקוצו של י הכללי; נקודת ה-י העליונה שב-א כנגד פרצוף עתיק יומין, תענוג, פנימיות הכתר ופנימיות הקוצו של י הכללי; קוצו של י העליונה של ה-א כנגד רדל"א (נקודה פשוטה בלתי מצוירת כלל, שלא ניתן לציור דלא ידע ולא אתידע כלל), אמונה פשוטה בנפש, וד"ל. ולסיכום:

קוצו של י אמונה – קוץ ה-י העליונה שב-א ד"אנכי"

תענוג – ה-י העליונה שב-א ד"אנכי"

רצון – ה-א ד"אנכי"

י "אנכי"

ה "אנכי הוי' אלהיך וגו'"

ו עשרת הדברות

ה כל התורה

[xxiii] "מה טוב חלקנו" ר"ת מחט – "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", כל "פתח" בחכמה כנודע. והוא סוד "מחט שהיא נתונה על מעלת המערה... כיון שעבר עליה הגל טהורה", ה"גל" של "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

[xxiv] "מה נעים גורלנו" ר"ת מגן – "מגן ישענו" (ראה לקמן) = תענוג (חיה-חדוה ברבוע), סוד התגלות עתיקא באמא כנ"ל (והוא ר"ת מי – דקיימא לשאלה, "שאו מרום עיניכם ראו מי ברא אלה", בחינת בינה-אמא כנודע).

ידוע ש"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" קאי על שני האחים משה ואהרן, משה מצד החכמה, אבא, ואהרן מצד הבינה, אמא (אהרן לשון הריון ברחם האם כנודע) – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". והנה, נעים = י פעמים טוב, שלמות התפשטות הטוב ב-י ספירות, התפתחות מנקודה לקו, ראה לקמן. והפלא – "מה נעים גורלנו" = נעים נעים נעים (ממוצע כל תבה; ז.א. שההפרש בין מה לנעים הוא הוא ההפרש בין נעים לגורלנוה בחזקת ג) = כי פעמים טוב, וד"ל.

[xxv] ומה שנאמר "אבוך וכו'" היינו בסוד יחוד או"א – תרין ריעין וכו'.

[xxvi] "כלילת יפי משוש לכל הארץ" = 1612 = 26 פעמים 62 (היפוך ספרות) = הוי' פעמים טוב מאד.

[xxvii] מכל הנ"ל יוצא עוד מהלך כללי: חלק גורל נחלה (ימין שמאל אמצע) הם בסוד נקודה קו שטח. הנקודה היא נקודת ההשכלה של התורה, האות שלי בספר התורה (והיא חלק מן העצם שכאשר אתה תופס בחלק מן העצם, אפילו חלק כל שהוא, נקודה קטנה, אתה תופס בעצם כולו). הקו הוא בחינת "הליכות עולם לו" – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". המצות כולן הן הליכה בדרך לקראת יעד ("דרך מצותיך ארוץ"), גאולה ומשיח, בחינת קו. הנחלה היא סוד "בכל דרכיך דעהו" – לא ההליכה בדרך לקראת יעד שעדיין רחוק ממני (כאשר לא באתי עד עתה "אל המנוחה ואל הנחלה" – אל השטח הרחב של "ארץ טובה ורחבה") אלא ההכרה שהשי"ת, עצמותו ומהותו יתברך, נמצא אתי עמי כאן ועכשיו ורק שעלי לפקוח עינים ולראות שהנה הנה הוא בא, וכבר בא (בלשון הרבי הידוע). זה בחינת שטח (פשט המלה נחלה – שטח בארץ), מעין העולם הבא, מודעות אלקית שהפכה למודעות טבעית (ובעולם הזה הוא מעין מעבר לחיי העולם הבא בו "מצות בטלות לעתיד לבוא", וד"ל).

רמזים: הערך הממוצע של שתי המערכות: חלק גורל נחלה, נקודה קו שטח = תענוג, חיה-חדוה ברבוע; והנה, פלא, כאשר מחברים את שתי המערכות: חלק-נקודה גורל-קו נחלה-שטח נבנה סדרה רבועית עולה – 303 345 410 – כאשר בסיס הסדרה = 23, חיה-חדוה, השרש של תענוג! מבין שלשת המספרים הנ"ל, האמצעי – גורל-קו = 345 = משה (שרצה, גם לשון ריצה בכל עז, להכנס לארץ על מנת לקיים את המצות שבה, בחינת גורל וקו) = 15 פעמים 23, יה פעמים חיה. הערך הממוצע של ז המספרים שלפני 303 בסדרה (בחינת תהו שקדם לתיקון) הוא תהו – התיקון מתחיל מחלק-נקודה. הערך הממוצע של ז המספרים הראשונים של התיקון (מ-303 והלאה) הוא 544 = לב פעמים טוב (סוד התיקון של לב טוב ימי ספירת העומר לקראת יום החמשים, מתן תורה) – "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".

[xxviii] ההפרש בין גורל לחבל עולה צדקה (כלומר שגורל עולה חבל צדקה; יש מי שאומר בלבו 'חבל' על כל פרוטה שהוא נותן לצדקה, אך ידוע פירוש הבעש"ט על "המבזבז כו'", שראוי ליהודי ליקר את המצוה הזאת ביותר עד שאין תענוג ושמחה בחיים גדול יותר מאשר ההזדמנות לתת צדקה, וממילא אין זה בזבוז כלל אלא אדרבה כו') – המצוה הכללית ביותר בתורה (מצוה לשון צוותא חדא, על ידי הצדקה, יותר מכל מצוה אחרת, מתדמה האדם לקונו, שזו המצוה שהוא יתברך מקיים בכל רגע תמיד, כמבואר בתניא, וממילא היא עיקר החבל המקשר ביני לבין קוני [ובפרט כאשר זוכר "כי ממך הכל ומידך נתנו לך").

[xxix] עוד ראוי לציין שבשלש המלים חלק חבל נחלה יש שתי אותיות זהות, באותו סדר – חל – וי"ל שהוא עיקר ה"שער" של כל שלשת השרשים (יש גם סדר הגיון בהתפתחות השרשים – בשרש חלק אותיות חל הן שתי האותיות הראשונות, בשרש חבל האות הראשונה והאחרונה ובשרש נחל שתי האותיות האחרונות – ה"חל" נע ומחלחל מההתחלה לסוף). שער זה נלמד ונתבאר באריכות במ"א (על כל כב הענינים שבו, כנגד כב אותיות הא-ב). הערך הממוצע של שתי האותיות חל = חוה. שאר האותיות בשלש המלים – חלק חבל נחלה – הן אותיות נקבה (ג האותיות הנוספות בשלשת השרשים הן נקב = 4 פעמים חל. נמצא ששלשת השרשים חלק חבל נחל = 266 = 7 פעמים חל!). נמצא שכללות הסוד של "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" (וכן של "הוי' מנת חלקי וגו') הוא שהחלק-חבל-נחלה הוא סוד הבת זוג, בחינת הנקבה, של בעל החלק-חבל-נחלה (בפסוק מהתורה – הוי'; בפסוקים בתהלים – דוד), ודוק. ובקשר למבואר בזהר, החלק והחבל של עשו הם חולין גמורים, ואילו החלק-חבל-נחלה של יעקב הם חולין על טהרת הקדש (בפרט הנחלה, העבודה של "בכל דרכיך דעהו"; י"ל שהחלק היינו הלימוד של מסכת חולין והחבל-גורל קיום המצות שב מסכת חולין וכן קיום מצות חלה, מצוה שנמסרה לאשה, וד"ל).

[xxx] ישמח משהמשה משיח כנודע. יש ישמח משה ויש ויואל משה – משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו ועוד ישמח ויואל = תהו – אורות דתהו, ודוק.

[xxxi] "דם ואש [= 351, 26 במשולש] ותימרות עשן" = 1833 = 3 פעמים תורה (= 13 פעמים מצוה) – מכות העתיד הן מכות של תורה, מכות על פי תורה (המכות של מצרים היו לפני מתן תורה). האותיות שבאמצעי התבות: "דם ואש ותימרות עשן" הן ג אמות אמש של ספר יצירה, הכוללות את כל הבריאה כולה (סוד האויר שבתוך האש, המים שבתוך התימרות והאש שבתוך העשן, וד"ל), סוד ג"ר, הכח"ב של הבריאה.

[xxxii] "צלי אש" = "ונח מצא חן בעיני הוי'", מספר ההשראה ה-יה.

[xxxiii] ביצ ובמילוי ובמילוי המילוי (רמז לכל מה שעתיד להוולד מתוך הביצה הקדומה של מעשה בראשית במשך כל ימות עולם) = 2886 = פלא פעמים הוי' ב"ה. הערך הממוצע של ג דרגות המילוי = 962 = 37 פעמים 26, סוד שם סג של מעשה בראשית ששרשו הוי', 26, ומילויו עולה הבל, 37. ב-ג דרגות המילוי יש מב אותיות, רמז לשם של מב אותיות שבו נברא העולם. כל הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שבו כח אותיות (מב = יד יד יד, כח = יד יד, וכך מחולק הפסוק הראשון ל-יד יד אותיות לפי האתנחתא שבו) = 2701 = 37 פעמים 73 (חכמה פעמים חכמה במ"ס, המשולש של חכמה). 2886 ועוד 2701 (סך הכל 70 = ה פעמים יד אותיות) = 5587 = 37 פעמים 151. והנה, 151 הוא המספר הראשוני ה-37 (שהוא המספר הראשוני ה-13, שהוא המספר הראשוני ה-7, שהוא המספר הראשוני ה-5, שהוא המספר הראשוני ה-4 = ב רבתי של בראשית ברבוע)!

והנה, ביצה ובמילוי ובמילוי המילוי = 3014 = 22 פעמים 137, סוד מובהק של מעשה בראשית (כב אתוון דאורייתא שבהן נברא העולם כפול 137, קבלה, המספר הסודי של כל הבריאה כולה), וד"ל.

ועוד רמז נאה: הסדרה הרבועית הנבנית מב-י-צ (רת"ס הפסוק הראשון בתורה) עד ז מקומות ("כל השביעין חביבין", וכנגד ז התבות של הפסוק הראשון בתורה) = 2702 (7 פעמים 386 = לשון [ידוע שעיקר המילוי של בראשית הוא אותיות יד לשון (רמז לפסוק "מות וחיים ביד לשון") = 400, 20 ברבוע, כמבואר במ"א] = דוד בן ישי) = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ע"ה.

במספר סדורי, ב-י-צ (18-10-2) יוצר סדרה לינרית בהפרשים קבועים של 8-8. המספר הבא בסדרה הוא 26 = הוי' ב"ה. סכום 7 המספרים הראשונים בסדרה עולה 7 פעמים 26 = יעקב (סוד "'כה אמר ה' בוראך יעקב' ר' פנחס בש"ר ראובן אמר אמר הקב"ה לעולמו עולמי עולמי מי בראך אומר לך מי בראך אומר לך מי יצרך יעקב בראך ישראל יצרך דכתיב 'בוראך יעקב ויוצרך ישראל'"), ודוק.

[xxxiv] ידוע שלכל אחד מששת צירופי צבי יש פסוק עם אותו צירוף בר"ת כאשר ה-צ הוא ר"ת "צדיק" או "צדיקים". צבי מוכר כצדיק באמונתו יחיה אך בפסוק נאמר עם ו – "וצדיק באמונתו יחיה". אבל יש פסוק אחר "[הן] צדיק בארץ ישלם". לצירוף ביצ יש "[מגדל עז שם הוי'] בו ירוץ צדיק [ונשגב]" ("בו ירוץ צדיק" = 518 = 14 פעמים 37 [הפסוק הראשון של התורה = 73 פעמים 37]. והנה, 14 הוא ההפרש בין 23, חיה, ל-37, יחידה, זוג מספרים חשוב ביותר במעשה בראשית, וב"בו ירוץ צדיק" הס"ת = 14 ברבוע, נמצא שהרוא"ת = 14 פעמים 23, ודוק). חוץ מזה, ביצ הוא ר"ת "[בטחו בהוי' עדי עד כי] ביה י-הוה צור [עולמים]" – פסוק מובהק של מעשה בראשית (ב"ביה הוי' צור" יש אותיות ביצה ושאר אותיות = "יהי אור", סוד האפרח הנולד ומתגלה מתוך הביצה – אפרח = "ברא אלהים" [= ביצה ועוד יעקב, האפרח הבוקע ונולד מתוך הביצה, ראה הערה קודמת], והוא סוד בירור והעלאת רפח ניצוצין על ידי רוח אלהים – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" [אפרח = טוב ברבוע; "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" = הבל ברבוע = אפרח ועוד ה פעמים גבורה שהוא יה, משולש ה, פעמים חסד וכו']).

[xxxv] בשביל הקב"ה, בורא העולם בשמחה ("ישמח הוי' במעשיו") ובאהבה ("'בהבראם' באברהם"), היום הראשון של מעשה בראשית ודאי היה יום טוב. והוא היום שנאמר בו תחלה "טוב" – "וירא אלהים את האור כי טוב", וכן יום טוב = חכמה וכל הפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = יום טוב במשולש (בראשית – בחכמה, ביום טוב).

[xxxvi] "את שדרכו למנות" ר"ת אשל – "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – על ידי המספר של "את שדרכו למנות" מגלים את החשיבות האמיתית של העולם, איך ש"אל עולם" (ולא אל העולם), שאל הוא העולם והעולם הוא אל.

[xxxvii] בא-ב אתב"ש (אתבש = 703 = 37 במשולש = "ואת הארץ" – חותם הפסוק הראשון של התורה שכולו עולה 73 [אלבם] במשולש ו-7 אותיות "ואת הארץ" מהוות השורה התחתונה של הפסוק כאשר מציירים את 28 אותיותיו כמשולש של 7) "את" ("את שדרכו למנות") היינו הכתר שבה ואילו "כל" ("כל שדרכו למנות") היינו המלכות שבה. עיקר הריבוי הבלתי מוגבל בא מהכתר, רישא דכל דרגין, ואילו הקצבה והגבול שייכים למלכות, סיפא דכל דרגין (במאמר מבואר שעיקר מספר הכלים, המספר של העולם הזה, המגביל, הוא במלכות – "כל  שדרכו למנות"). ידוע הווארט (ראה בקדושת לוי) ש"בראשית ברא אלהים את וגו'" – הדבר הראשון שה' ברא הוא "את" – היינו כח הריבוי במעשה בראשית, על דרך המצוה הראשונה של התורה ("מצוה רבה" וכללות כל מצות התורה) "פרו ורבו" (בראשית = את ועוד פריה רביה). והנה, ב"ואת הארץ" יש תוספת כח ריבוי לגבי "את השמים", וכידוע בהלכה שיש מי שאומר שגם למאן דאמר ש"את" לא תמיד בא לרבות "ואת" הוא תמיד ריבוי, ודוק.

[xxxviii] "אתא בקר וגם לילה" ביחד עם שם הוי' ב"ה עולה "יברכך הוי' וישמרך". נמצא ש"אתא בקר וגם לילה" = "יברכך... וישמרך" – "יברכך" בבקר "וישמרך" בלילה (להעיר שהפסוק מתחיל "אמר [סוד אור מים רקיע – 'אמור להם יברכך וגו''] שמר אתא בקר וגם לילה"), ודוק.

ב"אתא בקר וגם לילה" יש אחד-אהבה אותיות. הרת"ס הוא "אוה למושב לו" (סוד "ונהפוך הוא" כנודע) והשאר עולה "עת רצון" וכו'. ה' אוה למושב לו בתוך הלב של כל יהודי כמ"ש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך הלב של כאו"א מישראל. והיינו שבין ה-א של "אתא" ל-ו של "וגם" בא ב-ב של "בקר" בין ה-ו של "וגם" ל-ה של "לילה" בא ה-ל של "לילה" – ב אותיות לב (ה-ב היא ה-ב של "בראשית" וה-ל היא ה-ל של "ישראל", ראש וסוף התורה).

[xxxix] "איש לא נעדר" = 666 = 36 במשולש (36 = 8 במשולש ו-6 ברבוע וכו'). והוא עולה חי פעמים הבל (18 פעמים 37). כפי שנראה, לפני הצמצום הראשון "איש לא נעדר" הוא סוד עולם המלבוש (מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל) = 23, חיה-חדוה, ברבוע (תענוג), ודוק.

[xl] ארבעת הפירושים-ההקבלות של שלשת הלשונות "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" הם: כתר-חכמה-בינה חכמה-בינה-דעת חסד-גבורה-תפארת תפארת-יסוד-מלכות = 5590 = 5 פעמים 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[xli] ב הלשונות יחד – "אין חקר לתבונתו" "לתבונתו אין מספר" = 2598 = "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", הפסוק האחרון של התורה, "הכל הולך אחר החיתום". י"ל ש-ב הלשונות הם כנגד "היד החזקה" (סוד "אין חקר לתבונתו" – מהשער "חק" יוצאים שני השרשים "חזק" ו"חקר" [חק חק ועוד רז]) ו"המורא הגדול" (סוד "לתבונתו אין מספר" – "לבך יהגה אימה איה ספר וגו'"). "אין חקר לתבונתו" "לתבונתו אין מספר" ועוד "היד החזקה" "המורא הגדול" = ב פעמים (כלומר שהערך הממוצע הוא) טל (הוי' אחד) ברבוע!

[xlii] גאולה = מה (סוד שם מה החדש הבא לתקן עולם כו') = אדם. וביחד עם קבלה = יעקב, ז פעמים הוי' – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון".

[xliii] הוי' אלהים (שם מלא) = יבק-בקי, וצריך להיות "בקי ברצוא" וגם "בקי בשוב" (ראה לקומ"א ו). הוי' אלהים ד-יה, הנסתרות, הוא השגחה דגאולה, בחינת בקי ברצוא, לצאת מן הגלות, ואילו הוי' אלהים ד-וה, הנגלות, הוא השגחה דפרנסה, בחינת בקי בשוב, ודוק.

[xliv] במקרא "צור" מצטרף ל"ישועה" – "צור ישועתו" "צור ישעי". נמצא שלשון התפלה (בתלתא זימני הוי חזקה) "צור... מגן ישענו" הוא בבחינת "מאמר" לגבי לשון מקרא (ושהמגן נכלל בצור), ודוק.

[xlv] אפשר גם לפרש בצורה אחרת, הכל לפני הצמצום הראשון: "אלהי עולם" – עצמותו ומהותו יתברך, בורא עולם; "ברחמיך הרבים" – הרחמים העצמיים שלך שבבחינת יחיד ממש, היינו סוד התפארת הנעלם שבבחינת יחיד, השרש העליון ביותר של הקו שלאחר הצמצום; "רחם עלינו" – הרחמים שבבחינת אחד (שגם מכונה בשם התפארת הנעלם) כד סליק ברעותיה למברי עלמא; "אדון עזנו" – מלכות דא"ס (אדון בחינת מלכות, "ויתן עז למלכו"), בחינת "בריש הורמנותא דמלכא"; "צור משגבנו" – בחינת "גליף [גליפו בטהירו עילאה]" כנ"ל; "מגן ישענו" – עצם הגליפו, עולם המלבוש (= "מגן ישענו"), רלא שערים, השיעור בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל; "משגב בעדינו" – אויר קדמון (שנתהווה על ידי קיפול המלבוש) ואדם קדמאה סתימאה שמקיף מבחוץ את החלל מקום פנוי (טהירו תתאה), שנעשה על ידי הצמצום הראשון וכו'. ולסיכום:

אלהי עולם            עצמות

ברחמיך הרבים      תפארת הנעלם בבחינת יחיד

רחם עלינו                        תפארת הנעלם בבחינת אחד

אדון עזנו              מלכות דאין סוף (טהירו עילאה)

צור משגבנו          גליף

מגן ישענו             גליפו

משגב בעדנו         אויר קדמון ואדם קדמאה סתימאה

[xlvi] והיינו כמבואר בהערה הקודמת שהמגן – "מגן ישענו" – הוא בכלל הצור – "צור ישעי", הכל בסוד "גליף גליפו [בטהירו עילאה]".

[xlvii] "בצלם" = כסא כסאכסא דין וכסא רחמים.

[xlviii] "אך בצלם יתהלך איש" = 959 = 7 פעמים 137 = אברהם במספר קדמי. וביחד עם כסא = 1040 = 5 פעמים (הערך הממוצע של כל תבה) יצחק, והיינו לרמוז שיש השגחה של חסד ורחמים משרש אברהם ויש השגחה של דין משרש יצחק – כסא רחמים וכסא דין כנ"ל.

[xlix] "אמת אלהי עולם מלכנו צור יעקב מגן ישענו לדר ודר הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת" = 4784 = 26 פעמים 184, הוי' ב"ה פעמים שם קפד, סוד "והוי' פקד את שרה". והנה, פלא, "אמת אלהי עולם מלכנו צור יעקב מגן ישענו לדר ודר הוא קים" = 2392 (26 פעמים 92) = "ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת"! ז.א. שכל המשפט מתחלק שנים בין "הוא קים" ל"ושמו קים", שלפי ההתבוננות שלנו היינו בין "כולא קמיה כלא חשיב" (דעת עליון שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין) לבין "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (מותאם לדעת תחתון שחווה את מציאות הנבראים למטה ליש ואת המקור האלהי לאין), וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com