חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כב) - ב כסלו תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שיעור שבועי

(בשעה שהקדימו תער"ב - מאמר כב)

ב כסלו תשע"ב

לחיים לחיים. בזכות החתן והכלה, שעוד לא פה, נטלנו ידים לקראת שבע ברכות – זכותם איתנו.

א. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" – שתי השיטות בזהר

רבי חייא – יציאה מהבינה אל המלכות דאצילות

הפרשה מתחילה "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא". יעקב אבינו יוצא מבאר שבע, "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", כמו שרש"י מביא בשם חז"ל והולך "חרנה". על הפסוק הזה יש מחלוקת בזהר הקדוש. יש הרבה פעמים מחלוקות בין תלמידי רשב"י, וכאן יש דוגמה מצוינת של שתי דעות שונות – הדעה של רבי חייא והדעה של רשב"י בעצמו[א]. הזהר פותח עם רבי חייא, שסובר שהעיר באר שבע רומזת לספירת הבינה, אמא, כי היא הבאר-המקור ממנו נולדים ששה בנים ובת, והיות שאמא עילאה היא הבאר של המדות-הבנים קוראים לה באר שבע. יעקב הוא יסוד אבא, המתלבש קודם כל בתוך אמא, בתוך ה"באר שבע", ואחר כך, היות ש"יסוד אבא ארוך" יותר מיסוד אמא הוא יוצא מבאר שבע על מנת להשפיע למלכות, הנקראת "חרנה" בפסוק שלנו.

כל מסע יעקב בתחום הקדושה

עיקר החידוש ש"חרנה", שעל פי פשט היא בחוץ לארץ, מקום לא סימפטי לכאורה, מקום של "חרון אף של מקום בעולם", אך כאן היא המלכות וכל המסע של יעקב אבינו הוא מאמא למלכות – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". במלים פשוטות, הכל בתוך הקדושה, נסיעה מעולם המחשבה לעולם הדבור, או במלים אחרות נסיעה מלאה לרחל. בהמשך הפרשה יעקב עתיד לשאת את לאה, שלא מדעתו, ואחריה את רחל, כן מדעתו, וידוע שלאה היא אותיות המחשבה, אמא, ורחל, האחות הקטנה, היא אותיות הדבור, המלכות. לפי רבי חייא הכל רמוז בפסוק הראשון של הפרשה, שבעצם כבר בארץ ישראל יעקב נוסע ויוצא מבאר שבע על מנת להגיע לחרנה, יוצא מהבינה-המחשבה, בחינת לאה, על מנת להגיע לדבור, בחינת רחל, הכולל גם את עולם המעשה. כלומר, הוא יוצא מהחממה שלו – היה בחממה, בחור צעיר בן ששים ושלש, ואחר כך נטמן עוד ארבע עשרה שנה בבית מדרש של עבר – וכעת יוצא לעולם. אבל העולם כאן, לפי רבי חייא, הוא עדיין באצילות – מלכות דאצילות.

רשב"י – יציאה מהמלכות דאצילות לעולמות התחתונים

הזהר מדגיש בעיקר את הדרוש של רבי חייא, שמופיע באריכות, ואחר כך מוסיף בקיצור את דברי רשב"י (לכאורה הוא 'בעל הבית' של ספר הזהר, אך בקושי מתייחסים אליו כאן יחסית לרבי חייא). רשב"י אומר שבאר שבע היא המלכות, הבאר ששואבת ומקבלת משבע המדות. לא כרבי חייא, שבאר שבע היא הבינה, אלא באר שבע היא המלכות, וכאשר יעקב יוצא ממנה הוא יוצא מהקדושה לגמרי ויורד לתוך העולמות התחתונים בי"ע, שהם באמת מקום של חרון אף של מקום בעולם. הוא יוצא מבאר שבע "לרשו אחרא" – יוצא מארעא קדישא לרשות אחרת, לחוץ לארץ, מקום טמא, מקום שאוירו טמא וגושו טמא. הוא יוצא בכוונה, בשביל מה? רשב"י כותב בקיצור שהוא בורח מעשו. הוא בסכנת חיים, יש לו אח שהוא יודע שרוצה לשלוח בו יד, להרוג אותו. באמת לפי חז"ל, ורש"י מביא זאת בחומש, הוא שלח אחריו את בנו אליפז להרוג אותו, ובמזל גדול יעקב ניצל ממנו. הוא בורח. לכן, בשביל לברוח מסכנת מות מותר לצאת מארץ ישראל – כך הפשט של רשב"י. יש ודאי כוונה פנימית, כמו שאביו צוה עליו, שהוא צריך ללכת לדוד שלו, דוד לבן, כדי לקחת מבנותיו לאשה, שלא יקח אשה מבנות כנען ח"ו.

טעמי יציאת יעקב לחרן בדברי רבקה ליעקב ובדברי רבקה ליצחק

מאד מענין, כשקוראים את סוף הפרשה הקודמת, רבקה אמנו מגלה את אזנו של יעקב שעשו חושב עליו מחשבות רעות, לכן היא אומרת לו שעד שעשו הרשע ירגע תברח לאח שלי, לבן בחרן, וכשהוא ירגע אקרא לך לחזור. היא לא מזכירה בכלל שמטרת הנסיעה היא לשאת אשה, אלא רק כמו שכתוב בזהר אליבא דרשב"י – שיש סכנה וצריך לברוח. אבל אחר כך רבקה עצמה פונה ליצחק ואומרת "קצתי בחיי מפני בנות חת", אם הבן האהוב שלי יעקב יקח אשה מבנות הארץ – למה לי חיים?! יצחק שומע לאשתו, כמו בעל טוב, ומיד קורא ליעקב, מברך אותו ומצוה עליו לא לקחת אשה מבנות כנען אלא ללכת לאח של אמא ולקחת מבנותיו אשה. מאד מענין, גם רבקה יכלה לומר לו זאת – הרי זו היתה הכוונה הפנימית שלה. אפשר לומר ווארט מאד פשוט, שרבקה כבדה את בעלה, שלפחות יהיה לו משהו לחדש. וגם, שילך לשאת אשה מתוך צוואת אבא. אבל בעצם, כמו שעד עכשיו היא יזמה את כל הסיפור, היא ממשיכה ליזום. עוד ווארט יפה, שהיא לא מסבירה לו כלל את המטרה הפנימית, לשאת אשה ולהעמיד את בית ישראל דווקא בחוץ לארץ, כי שם יש את הניצוצות ושם צריכים למצוא את האשה המיוחסת, האמתית, ניצוץ ארץ ישראל שנמצא בחו"ל – שם לשאת אותה, אותן, ולבנות את בית ישראל ולחזור לארץ עם רכוש גדול, שעיקרו הוא המשפחה.

דעת רשב"י בזהר – מתאימה יותר לפשט

בכל אופן, כך התורה מספרת, ורשב"י אומר הרבה יותר לפי הפשט – כשמתבוננים בשתי הדעות דעת רשב"י הרבה יותר פשוטה – שהוא יוצא מבאר שבע, הספר של הקדושה, המלכות של עולם האצילות, ויורד בכוונה למקום המסוכן, "חרנה". ברוחניות הוא יוצא מהמקום הבטוח – ארץ ישראל היא חממה – למקום המסוכן, מלא הקליפות והטומאה, בשליחות של אמא ושל אבא, יוצא "לרשו אחרא".

הפיכת חרן לרנה – "יצחק ירנן"

קודם כל נתבונן רק במחלוקת הזו: שוב, רבי חייא אומר שהוא יוצא מהבינה ונוסע למלכות. כלומר, לפי רבי חייא גם חרן היא חרן של קדושה. מה סוד חרן בקבלה? ג שמות אלהים, בגימטריא חרן (ממוצע כל אות של חרן עולה אלהים), קטנות מוחין, שיכולה להיות גם בתחום הקדושה. יש אפילו כעס (חרון אף) של קדושה, כמו חוש הרוגז של שבט דן, בחדש טבת. יכול להיות חרן דקדושה. במיוחד לפי הדרוש, המובא במפרשי הזהר, שכתוב "חרנה" ולא "לחרן" כי ב"חרנה" יש רמז מאד יפה – שצריכים להפוך את חרן לרנה. בחרנה שלש האותיות הראשונות הן חרן ושלש האחרונות הן רנה. הדרוש הזה מתאים לשני הפירושים, גם לרבי חייא וגם לרשב"י. "יצחק ירנן" – המלכות מרננת, במקום אחר בזהר כתוב "רננה ברמשא", המלכות שהיא אמונה מרננת לקב"ה בלילה. יתכן שגם בתחום הקדושה, כדעת רבי חייא, אך יותר מתאים לרשב"י, שהרי כתוב "באבד רשעים רנה" – כשמאבדים רשעים, כשמעלים ניצוצות ממקומות רחוקים באמת, אזי "חכמות בחוץ תרונה". צריכים לקחת את חכמת התורה ולחבר אותה עם חכמת העולמות התחתונים, כולל הקליפות, ואז אפשר לברר את הניצוצות בחוץ, וכאשר הניצוצות עולים יש רנה, "יצחק ירנן". בכל אופן, מתאים גם אליבא דרבי חייא, שהרי ליצחק נאמר "גור בארץ", אסור לו לצאת מהארץ, וצריך להיות איזו רנה שאפשר לפעול גם בארץ בלי לצאת. אבל יעקב דווקא יוצא לחוץ לארץ, בצוואת אביו – אין ליצחק את הלוקסוס שהיה לאברהם, עבד נאמן שאפשר לשלוח ויסדר את כל הענינים (הדורות השתנו, אין את המצב של אליעזר עבד אברהם) – שוב, יצחק לא יודע מהסכנה של עשו, אומר רק את הכוונה הפנימית של נשיאת אשה בחו"ל. לו אסור לצאת מהארץ, אבל לבנו מותר, ואדרבא – הוא שולח אותו. היות ש"שלוחו של אדם כמותו ממש", נישואי יעקב לבנות לבן הם בשליחות יצחק, ולכן גם שם "יצחק ירנן". שוב, כתוב בקבלה ש"חרנה" היינו הפיכת ה-חרן ל-רנה. הכעס שמבררים אותו, קטנות המוחין, או שהוא בתחום הקדושה או בקליפות, בחיצוניות, ובסוף יש רנה – "יצחק ירנן".

שתי באר שבע

אם מסתכלים בפשט הפסוקים של באר שבע רואים דבר בולט בתורה, שגם אברהם קרא למקום באר שבע וגם יצחק כאשר כרת ברית עם אבימלך הוא חפר באר בשם שבעה ועל שמה קרויה העיר באר שבע. על אברהם כתוב בפירוש שהמקום נקרא על שם שבועה. אצל יצחק, בדור הבא, לא כתוב שהעיר היא על שם השבועה, לכן רש"י צריך לפרש אצל יצחק שהעיר קרויה על שם הברית (לא כותב לשון שבושעה, אך מפרשים שזו כוונת רש"י). אך יש מפרשים לא כך, כי הרי לבאר הוא קרא "שבעה" – לא על שם השבועה, אף שאותו שרש. ולכן האבן עזרא (הפשטן הכי חשוב), בפירוש שני, והרשב"ם אומרים שכנראה יש במציאות שתי באר שבע. חידוש בשבילנו, עבור מי שאוהב את ארץ ישראל ובקי במפה שלה. יש עוד מפרשים שכמובן חולקים עליהם, אבל שני המפרשים הכי פשטנים אומרים שקודם כל אברהם קורא "למקום" באר שבע ואחר כך יצחק קורא "לעיר" באר שבע מלמד שאלה שני מקומות – לאותו מקום לא צריכים לקרוא פעמיים (לפירוש הראשון של האבן עזרא, אותה עיר נקראת באר שבע על שם שני דברים שונים, ללמד שיש שתי בחינות, בחינה יחודית של אברהם ובחינה יחודית של יצחק, בעיר הזאת[ב]). המפרשים החולקים אומרים שהשם השתכח, כי אבימלך הפר את השבועה, ולכן היה צריך לחזור ולקרוא בשם שיחזיק לעולם ועד, "עד היום הזה"[ג] ככתוב ביצחק – אצל יצחק השם תפס, מה שאין כן אצל אברהם (כשם שאת הבארות של אברהם הפלשתים סתמו ויצחק היה צריך לחפור מחדש). אבל שוב, שני הפשטנים, האבן עזרא והרשב"ם, אומרים שפשוט יש שתי באר שבע. הרשב"ם מביא ראיה מפסוק שיש באר שבע בנחלת יהודה (הבאר שבע של אברהם היא בנחלת שמעון). אם יש באר שבע של אברהם, על שם השבועה, ובאר שבע של יצחק על שם "שבעה" – איזה שבע יש כאן? המפרשים מסבירים שבעצם זו הבאר השביעית, כי אברהם חפר שלש בארות (לא מפורש, אבל כך משמע מהפסוקים), ויצחק חפר (אחרי שחפר מחדש את הבארות של אביו שסתמום פלשתים) עוד שלש בארות שיש להם שמות (שמות בארות אברהם לא מפורשים, ושמות בארות יצחק הם על שם המאורע, עשק-שטנה-רחובות, נמצא שרחובות היא הבאר הששית של אבותינו הקדושים, כנגד ספירת היסוד, הצדיק-חי-עלמין, שבו מתגלה נביעת האין סוף, והוא סוד התיקון של "שאול מרחבות הנהר") ואחר כך חפר עוד באר, שביעית, וקרא לה שבעה והעיר נקראת על שם הבאר הזאת, באר שבע (לא מלשון שבועה)[ד].

באר שבע דאברהם – בינה; באר שבע דיצחק – מלכות

בביאורי הזהר אדה"ז ואדהאמ"צ מסבירים שה"באר שבע" של אברהם אבינו, על שם השבועה שנשבעו שניהם, מכוונת כנגד אמא – שרש השבועה באמא – זו הבאר שבע של רבי חייא. ואילו ה"באר שבע" של יצחק אבינו היא המלכות – הספירה השביעית – זו הבאר שבע של רשב"י. יש אסמכתא בפשט למחלוקת בין רבי חייא לרבי שמעון. מה עיקר המחלוקת? מהי באר שבע, הבינה או המלכות, הבאר שהשבעה יוצאים ממנה או הבאר שהשבעה נכנסים אליה. רבי חייא אומר שבאר שבע היא הבאר שהשבעה יוצאים ממנה, נולדים ממנה[ה], שהיא אמא – זו הבאר שבע של אברהם אבינו, על שם השבועה, והיא נקראת "מקום" סתם, ולא "עיר". סתם "מקום" באמא[ו], ומשם נולדים השבעה. אבל מאיזו באר שבע יעקב יצא? רשב"י אומר שמן הסתם יצא מבאר שבע של יצחק אביו, ויוצא גם בשליחות אביו. כמובן, לא מוכרח לומר שלפי הזהר יש שני מקומות גשמיים שונים, אבל העובדה שיש בפשט דעה שמדובר בשני מקומות אחרים מעידה שברוחניות ודאי יש בתוך באר שבע שתי בחינות שונות. ברוחניות ודאי צריך לומר שיש שתי באר שבע, באר שבע של בינה-אמא ובאר שבע של מלכות-ברתא (אמא תתאה). הבאר שבע של אמא היא הבאר שבע של אברהם אבינו והבאר שבע של המלכות היא של יצחק אבינו (בסוד "בנין המלכות מן הגבורות").

חרן של רבי חייא היא באר שבע של רבי שמעון

המחלוקת היא מאיזו באר שבע הוא יצא, ולפי המקום ממנו יצא נדע לאיזה חרן הוא הולך[ז]. יוצא משהו מאד מיוחד, שהחרן של רבי חייא הוא-הוא הבאר שבע של רבי שמעון. כלומר, יש פה חפיפה מענינת בין חרן לבאר שבע. שוב, רבי שמעון אומר שהוא יוצא מבאר שבע של יצחק, המלכות, וכשיוצא לחרן הוא יוצא לרשו אחרא, לצד האחר, סטרא אחרא, רשות הרבים. עולם האצילות נקרא רשות היחיד והעולמות התחתונים הם רשות הרבים, והוא יוצא מרשות היחיד לרשות הרבים.

"וזרח השמש ובא השמש"

רבי חייא מביא פסוק, שהכי הרבה נדרש בקטע זה, תחלת הזהר של פרשת ויצא: "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם". השמש הוא יעקב אבינו, נקרא שמש בהרבה מקומות בקבלה. איפה הוא זורח? מהמזרח. הזהר אומר שהמזרח הוא אמא, אבל המזרח זורח כי יסוד אבא מאיר בו, כמו שאמרנו קודם. לפי רבי חייא יעקב הוא יסוד אבא, שנכנס קודם כל ליסוד אמא ויוצא מיסוד אמא, וכשהוא יוצא מיסוד אמא נקרא זריחת השמש, "וזרח השמש". אחר כך "ובא השמש", מהמזרח אל המערב, והמערב הוא המלכות. רבי לויק, האבא של הרבי עושה גימטריא מאד יפה, בנוגע לחפיפה שהזכרנו – החרן של רבי חייא הוא-הוא הבאר שבע של רבי שמעון. הזהר אומר שחרן הוא המערב, היעד של יעקב. על המפה חרן ביחס לבאר שבע הוא לא ממזרח למערב, אבל כנראה שברוחניות כן. אתה יוצא מארץ ישראל, מהמזרח, ולאן שלא תגיע (יעקב אבינו) הוא המערב. כשאני מחבר את המלים חרנה מערב יוצא בדיוק,

"מאך דא באר שבע"

למרבית הפלא, באר שבע (זו הגימטריא של האבא של הרבי)[ח]. כלומר, יש באר שבע בתוך חרן. זה אומר הרבה מאד. כשאני יודע שאני בחוץ לארץ, מקום של חרון אף, בין הקליפות, אבל אפשר לעשות את המקום לארץ ישראל – "מאך דא ארץ ישראל" – והרמז כאן שאפשר להפוך את חרן לבאר שבע. לאיזה מקום בארץ ישראל תהפוך את המקום בחו"ל? לבאר שבע. "מאך דא ארץ ישראל" לא כל מקום בארץ ישראל, אלא כאן רמז לעשות את מקומך בחו"ל לבאר שבע (על ידי שאתה שואב לתוכך, בעבודת ה' שלך, את שבע המדות העליונות, אהבה ויראה וכו'). הגימטריא מתאימה לחפיפה, אבל גם לפי הפירוש של רשב"י שחרן היא רחוק, בקליפות, גם שם אפשר להמשיך את קדושת ארץ ישראל, ולברר את הניצוצות, לשאת את הנשים וללדת שם את הילדים, עיקר הניצוצות, וגם להוציא מלבן את העקודים-נקודים-ברודים (שלשה עולמות עליונים, ברודים הוא האצילות ועקודים-נקודים שני עולמות עוד יותר נעלים), שהם כל הניצוצות (כמו שממצרים צריכים להוציא את הרכוש הגדול, חוץ מכל העם). איך עושים את כל זאת? על ידי המקום ממנו יצאת, באר שבע, שנאמר בו עוד סודות.

בירור היצר הרע

עוד רמז פשוט, שרבי לויק לא כותב, באר שבע (חרנה מערב) בגימטריא יצר הרע, כפי שדברנו הרבה פעמים (לפי הנ"ל שיש שתי באר שבע, עליון ותחתון, יש שני יצר הרע, של צדיקים ושל בינונים או בעלי תשובה – לגבי רשעים אין כאן רבותא, ולאו בשופטני עסקינן – הבאר שבע של "מאין באת" והבאר שבע של "לאן אתה הולך"[ט]). יש בבאר שבע איזה כח לברר את היצר הרע, חרן, רק שצריכים לחבר לחרן את סוד המערב. שוב, כל זה קשור לפסוק "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם". כל הזמן הוא שואף למקומו, היעד שלו על פי הזהר. יש כמה פירושים ב"מקומו", הפשט הוא ששואף לחזור למקום ממנו זרח, אבל לפי הזהר "מקומו" הוא היעד – כשהוא שוקע, שם הוא זורח.

"הולך אל דרום וסובב אל צפון" – פירוש הפשט ופירוש הזהר

עוד נאמר בקהלת, "הולך אל דרום וסובב אל צפון". איך רש"י מסביר פשט? משהו מוחשי, כשהשמש יוצאת מהמזרח היא נוטה לכיוון דרום (יש שינויים במשך השנה, אך תמיד לכיוון דרום), מסתובבת במשך היום, ושוקעת במערב מול נקודת המוצא שלה באותו יום במזרח. רש"י אומר ש"סובב אל צפון" הכוונה שכל הלילה – כאשר איני רואה את השמש – לפני שהשמש חוזרת למזרח וזורחת שם היא סובבת בצפון. זאת אומרת, לפי הפשט הזה הכיוונים של השמש הם מזרח-דרום-מערב-צפון, וכך הסיבוב בקביעות – השמש עולה במזרח, הולכת לדרום, שוקעת במערב (מול המזרח), סובבת בצפון ושוב בבקר יוצאת במזרח. אבל הזהר לא מפרש כך. הזהר אומר שהשמש יוצאת מהמזרח, "הולך אל דרום" ומיד "סובב אל צפון" ורק אחרי הדרום והצפון השמש שוקעת במערב. כל פירוש אפשר להבין פשוט מאד, במובן פיזי. הפשט של רש"י הוא ש"סובב אל צפון" הוא שהשמש באמת צפוני לקו של מזרח-מערב, זריחה-שקיעה – זה רק בלילה. אף פעם לא רואים את השמש צפונית לקו הזריחה והשקיעה. אבל הזהר מפרש, במדה מסוימת אפילו יותר טוב – רואים שהשמש עולה במזרח והולכת לדרום, אבל כדי שהיא תשקע במערב היא צריכה לפנות צפונה. לא נמצאת בצפון, אבל פונה צפונה (ונוסעת צפונה) מחצות היום, מזמן מנחה גדולה, הזמן של יצחק אבינו, שמכוון כנגד הצפון.

בזמן שחרית – "הולך אל דרום"; בזמן מנחה – "וסובב אל צפון"

אברהם ויצחק, שחרית ומנחה, הם דרום וצפון – כל זמן שחרית השמש פונה לדרום וכל זמן מנחה השמש פונה לצפון. בסוף השמש מגיעה למערב, מקום הזיווג עם רחל (סוד הירח). מהלך השמש הוא משל של זיווג יעקב ורחל, אבל כדי שהזיווג יתגשם על יעקב לפנות קודם לדרום, להתחבר לשרש אברהם-חסד (אהבה, התעוררות לקראת הזיווג), ואחר כך לפנות לצפון, להתחבר לשרש יצחק-גבורה (יראה, שמירת קדושת הזיווג), ורק אז הוא שוקע ומתייחד עם רחל. לפי תפיסת הזהר מאד חשוב ש"סובב אל צפון" היינו מחצות היום, כאשר הוא פונה לכיוון צפון (לא מגיע אליו ממש ביום, רק בלילה, אבל זה הכיוון). אפשר לדייק מאד יפה בפסוק, "הולך אל דרום וסובב אל צפון" – קודם הולך ואז סובב. על פי פשט הכל סבוב שהשמש עושה, אבל קודם "הולך" ישר ואחר כך מסתובב. יש כאן לימוד כללי: כשאדם קם בבקר צריך לשים את רגליו לימין-לדרום. יעקב הוא היהודי הכללי, אז ישנו בכל אחד מאתנו. כשכל אחד קם בבקר זו זריחה, יעקב, ולאן הולכים על הבקר? לחסד, לעשות מצוות (מתוך אהבת ה' ואהבת ישראל). עוד לפני שמתפללים צריכים לתת צדקה למישהו, אז המח מזדכך "אלף פעמים ככה", כידוע. הולכים לדרום, גם התפלה הראשונה היא דרום, תפלת אברהם, כנ"ל, וגם בתודעה אני קם בבקר והולך לדרום.

"הרוצה להחכים ידרים" בשחרית ו"הרוצה להעשיר יצפין" במנחה

למדנו בהלכה לפני כמה שבועות ש"הרוצה להחכים ידרים" ו"הרוצה להעשיר יצפין". יש ווארט פשוט, שלא אמרנו ואיני זוכר שמישהו אומר, שבשחרית כדאי להחכים ותפלת מנחה היא הזמן להעשיר. תפלת שחרית היא הזמן לפנות לדרום, כמו שלמה המלך שבקש רק חכמה (הוא בקש בחלום, לפנות בקר, ודוק). כך מתאים בתפלת שחרית, "הולך אל דרום", לפני שאתה פותח את החנות. מנחה היא אחרי שפתחתי את החנות ועבדתי בה כל היום, ואז חשים שאם לא אעשיר הכל היה לשוא. בתפלת מנחה אני מפסיק באמצע העבודה – נסיון, כמו שכתוב, להפסיק ולפנות לה' – ומה אני מבקש מה'? אני באמצע העבודה, ומבקש שאצליח. תפלת מנחה היא להחדיר ולהשריש בתודעה שלי ש"ברכת הוי' היא תעשיר" – לבקש את העושר מהקב"ה. לכן תפלת מנחה היא הזמן של "הרוצה להעשיר יצפין"[י]. מה אני לומד מכאן? "הולך" פירושו ללכת ישר. כל הבקר הוא "אז יבקע [אותיות יעקב] כשחר אורך" – הקו הולך ישר, והולך לכיוון דרום, כמו שאברהם היה הולך ונוסע כל הזמן הנגבה. מה השמש עושה אחר כך? "סובב אל צפון" – לא הליכה אלא סיבוב. איפה הסיבוב מתחיל? צריך לסובב משהו בראש, באמצע היום. כדי לסובב משהו צריך להיות קשור לאור אין סוף הסובב כל עלמין. פשיטא שאדם רוצה חכמה אלקית לעבוד את ה', אך צריך לסובב את הראש שצריכים להיות עשירים – הרבי רוצה שיהיו עשירים. לסובב משהו בראש. תלמיד ישיבה לא צריך פרנסה, לא צריך כלום – צריך חכמה. אבל יש תקופה בחיים שצריך לסובב משהו בראש, צריך גשמיות[יא]. יהודי-יעקב צריך גשמיות כדי להפוך אותה לרוחניות. בתוך הכסף והזהב יש הרבה-הרבה ניצוצות קדושים, ומשיח צריך את הכסף והזהב – וכדי להביא את המשיח, להביא גאולה לעולם, צריכים כסף וזהב. צריכים את "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" – "יראיך" בחינת יצחק (קשור ל"זכר רב טובך יביעו" שנלמד במאמר בע"ב).

פירוש "ויפגע במקום" לפי שתי השיטות בזהר

בכל אופן, לפי הזהר הציור הוא שיעקב, היהודי, זורח מהמזרח – מאמא. שוב, זו הדרשה של רבי  חייא, ש"ויצא יעקב מבאר שבע" היינו יציאת יסוד אבא מיסוד אמא. "וילך חרנה", הולך למערב-למלכות, מקום היחוד. הפסוק השני בעצם מפרש את הראשון. "ויפגע במקום", מגיע ליעד (גם לפי הפשט ברש"י, הגיע לחרן, התחרט שלא התפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, החל לחזור ואז הארץ קפצה והגיע אליו, אך בתחלה הגיע מיד עד חרן), "וילן שם כי בא השמש" – הוא עצמו השמש, "וזרח השמש ובא השמש" – ואז "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", "אבני המקום" הם יב שבטי י-ה שעתידים להוולד ממנו (אבן נוטריקון אב-בן), "וישכב במקום ההוא" סוד הזווג, יש-כב. לפי רבי חייא הפסוק השני מפרש את הראשון – הכל בקדושה. כמובן גם רבי שמעון צריך לפרש את הפסוק השני, רק שהוא יפרש כפירוש רש"י שהגיע עד חרן, רשו אחרא, ואח"כ חזר וקפצה לו הארץ וכו'.

רבי חייא – תפלין (זהר); רשב"י – טלית (שיחת הרבי)

אחרי כל זה צריך להכנס יותר עמוק לראשים של רבי חייא ורבי שמעון ולהבין יותר מה אומרות לנו שתי הדעות הללו, או ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הכל באצילות, בתחום הקדושה, מבינה עד מלכות, רק שבאמצע יש "הולך אל דרום וסובב אל צפון", או שבאר שבע היא המלכות והפשט הוא שיעקב יוצא מבאר שבע (של יצחק, לא של אברהם) ונכנס לחוץ לארץ, למקום הכי מסוכן ברוחניות, חרן ממש, מקום שלאבא שלך אסור ללכת אליו, והוא שולח אותך לשם בשביל לברר את הבירורים שיש שם. יש שיחה של הרבי על המחלוקת בזהר, בה הוא אומר שההבדל בין שתי הדעות של רבי חייא ורבי שמעון רומז לשתי מצוות עיקריות אצלנו, שמקיימים כל בקר – טלית ותפלין, מצות תפלין ומצות ציצית. רבי חייא, שדורש את הפסוק "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", אומר שכל הראש של יעקב ביציאה מבאר שבע וההליכה לחרן הוא בסוד מצות תפלין, ואילו רבי שמעון, שאומר שהיציאה היא יציאה מהקדושה, מארץ ישראל, לגמרי, וכניסה לסכנת חוץ לארץ, הראש שלו הוא מצות ציצית-טלית. מה ההבדל בפשט בין שתי המצוות האלו? תפלין כולן קדש. בזהר כתוב בפירוש שהפסוק "וזרח השמש וגו'" שמביא רבי חייא רומז לתפלין, והרמז של רבי שמעון לטלית הוא תוספת הבנה ולימוד של הרבי – מאד יפה.

סודות השמש ובאר שבע בתפלין

הזהר אומר שהמלה שמש רומזת לתפלין, כמו שרומזת ליעקב. רבי לויק מסביר שהסוד הוא שבתפלין של ראש יש ש מימין ו-ש משמאל, ובאמצע ד פרשיות הרמוזות ב-מ (ד פעמים י). לכן התפלין בכלל והתפלין של ראש בפרט הם בסוד שמש, וכאשר אתה מניח את התפלין על הראש אתה בעצם מניח את השמש על הראש. ידוע שצריך להיות "תפלין שבראש" ולא רק "תפלין על הראש" – שכל השמש תכנס לראש, שהשכל יאיר כאור השמש. התפלין של ראש צריכים להשפיע למלכות, תפלין של יד, ובמלכות להפוך את החרן ל­רנה. לפי זה התפלין של יד הם היעד, היד היא היעד (המעשה הוא העיקר). לפי רבי חייא, זריחת השמש היינו בסוד תפלין של ראש והשקיעה היא המשכת התפלין של ראש לתפלין של יד, לצאת מבאר שבע וללכת חרנה. לפי פירוש זה, הסדר הוא לא סדר הקיום, שמקדים "וקשרתם לאות על ידכה" ל"והיו לטוטפות בין עיניך", הפירוש הוא שיש המשכה מתש"ר לתש"י (שבהם אין שמש גלויה, אין שתי אותיות ש, וגם אין חלוקה לארבעה בתים – שם השמש נעלמת, נמצאת אך בהעלם, שוקעת, בעוד שבראש השמש גלויה, ש-ש ו‑מ בבתים באמצע). הוא אומר ש"באר שבע" גם רומז לשבע היודין בראשי שתי השינין – כוונה בקבלה. ה-ש בצד ימין היא ש רגילה, של שלשה ראשים, ובראש כל אחד מהקוים של ה‑ש יש י – ג' יודין מימין. ב-ש מצד שמאל, ה-ש שלעתיד לבא – צד ימין הוא עומק ראשית וצד שמאל הוא עומק אחרית, ומה שבאמצע הוא בסוד "מגיד מראשית אחרית" – יש ד' יודין, סה"כ שבעה יודין, "באר שבע".

תפלין – הכל בקדושה, בגוף נקי ובלי הסח הדעת; טלית – גם ב"רשו אחרא"

בתפלין הכל קדושה, והדין שמי שאין לו גוף נקי אסור לו להניח תפלין. גוף נקי היינו גוף של יהודי שהוא גם טהור וקדוש. ביסודו הגוף של כל יהודי טהור וקדוש, אך יש בגשמיות מצב שעל פי הלכה הגוף לא נקי ואז אסור להניח תפלין. עוד דבר, אסור להסיח דעת מהתפלין, עד כדי כך שהב"ח ועוד פוסקים אומרים שהמחשבה על התפילין ואי-הסח הדעת הם מעצם קיום המצוה, תנאי בקיום המצוה. זאת אומרת שמצות תפלין דורשת שאדם יהיה כל הזמן בתוך הקדושה. האדם לא יכול להיות במצב טמא, לא יכול להיות במצב של חוסר דעת, עם תפלין. כך מתאים לרבי חייא, שמפורש בזהר שהוא דורש את הפסוק "וזרח השמש" על תפלין – שכל המסע של יעקב הוא רק מאמא למלכות, הכל בעולם האצילות, הכל בקדושה. מה שאין כן טלית, הדין הפוך בשני הדברים שאמרנו – טלית לא דורשת גוף נקי ואינה דורשת לחשוב עליה כל הזמן, מותר להסיח דעת מהטלית. אפשר ללכת עם טלית במבואות המטונפים, גם הגוף יכול להיות לא נקי וגם אפשר לטייל חפשי במקום לא נקי – בחרן, בחוץ לארץ. זו תוספת יפהפיה של הרבי. בזהר כתוב תפלין לגבי רבי חייא, אבל אין משהו מקביל אצל רבי שמעון. בכלל, כמו שאמרנו, הזהר כאן מאריך בדעת רבי חייא ומקצר בדעת רבי שמעון, אך כמו שרבי חייא מדבר בפירוש על התפלין כנראה שהראש של רשב"י הוא ציצית.

"מבצע תפלין" ו"מבצע טלית"

לפני שנמשיך נאמר בקשר ל"מבצעים" של הרבי. הרי המבצע הראשון של הרבי, בתקופת מלחמת ששת הימים, כדי להגן על החילים, היה מבצע תפלין. המבצע שהתחיל בארץ במיוחד, כדי לתת כח של "וטרף זרוע אף קדקד" שהרא"ש אומר שרומז לתפלין, ומיד קמה התנגדות, שערוריה, של כמה גדולי תורה למבצע של הרבי (היום כבר שקטה). מעיקרי הטענות היה שאם אתה לוקח תפלין ושם על ראש של יהודי שאין לו גוף נקי – זה אסור. לא רק שאין לו גוף נקי בגשמיות, אלא מסתמא אין לו כוונה נקיה ברוחניות. לכן ממש ירדו על המבצע, כתבו ספרים שלמים נגד מבצע תפלין. כמובן שהרבי ידע תשובה לכל הטענות, אבל ברור שבמחלוקת הזו בין רבי חייא ורבי שמעון, הרבי לכאורה סבר – לפחות אז – שצריכים לאמץ את הראש של רבי חייא, שהזהר מקדיש לו את עיקר האריכות. יהודי תמיד נמצא בקדושה, תמיד בארץ ישראל, לא משנה לאן הוא יורד. יש לו יעד, הוא יורד, אבל תמיד בארץ. צריך לפרש "מאך דא ארץ ישראל" לפי שתי הדעות, אבל אלה שני ראשים שונים – ראש של תפלין לעומת ראש של ציצית. הרבה יהודים תמימים שבאים לדוכן תפילין ויודעים קצת יידישקייט ומבקשים מהבחור לתת להם גם טלית לפני התפילין, אבל הרבי לא דבר על מבצע טלית אלא על מבצע תפילין. למה? שאלה טובה. הרי למבצע טלית אף אחד לא יכול להתנגד, אין בעיה של גוף נקי ואין גם בעיה של מחשבות. הטלית הוא אור מקיף, ואין שום בעיה. אז למה הרבי לא עשה מבצע טלית, שלכאורה הוא מבצע של רשב"י, ועשה מבצע תפילין, המבצע של רבי חייא.

רשב"י ורבי חייא – דעת ויסוד – מבצע טלית ומבצע תפלין

קודם נבין את היחס בין רשב"י לרבי חייא. כתוב שבאדרא רשב"י ייחד לכל תלמיד מקום לפי הספירה שלו, ורבי חייא הוא היסוד – "צדיק חי", סוד החיים, כשמו, ה"צדיק יסוד עולם" בין תלמידי רשב"י. מה לגבי רבי שמעון בעצמו, הרבי של כולם? כתוב שהוא הדעת, ה"מפתחא דכליל שית", וגם לגבי המוחין הוא דעת עליון שכולל חכמה ובינה. הג"ר הראשיים הם רבי שמעון בדעת, רבי אלעזר בנו בחכמה ורבי אבא, הסופר שכתב, בבינה. הייתי חושב שהם כתר-חכמה-בינה – מאד מענין שדווקא רבי אבא הוא אמא, כמו שדברנו הרבה פעמים, ורבי אלעזר הבן הוא אבא – אבל אם מונים את הכתר לא מונים את הדעת והפוך, וכתוב בפירוש שרבי שמעון הוא הדעת שבעצם כוללת הכל, גם את בנו ואת הסופר שלו, וגם את שאר התלמידים שלו. אם כן, המחלוקת כאן היא בין הדעת ליסוד. ה"צדיק יסוד עולם" הולך על מבצע תפלין, ולפי זה מפרש את כל הפסוק אחרת, והבאר שבע שלו היא באר שבע אחרת, ואילו הדעת הולך על מבצע טלית – מבצע מאד יפה, אפשר לעשות מהיום.

סגולת הטלית – שמירה ו"משיח בא בהסח הדעת"

יש כאלה שמייצרים חולצות עם כל מיני כתוביות, בשביל מה? צריך טלית קטן לחלק בחנם, טלית קטן מהודר. עם מה הולכים כל היום, גם עם גוף לא נקי? לא עם טלית גדול. כשיעקב יוצא מתחום הקדושה מה הוא לובש? לא טלית גדול אלא טלית קטן עליו כל הזמן, לא צריך לחשוב שום דבר. הסיפורים בגמרא הם שלטלית קטן יש סגולה לשמור את האדם. הסיפור הכי מפורסם בחז"ל קרה ברומי (ע"ד חרן, מקום של חרון אף של מקום בעולם), שאדם נצל מזנות בזכות הטלית קטן שלו, שהציציות טפחו לו על פניו – קרה ברומי (חרן), לא בארץ ישראל. אחר כך הזונה עצמה הגיעה והתגיירה בארץ ישראל, אצל רבי מאיר (הרבי של אותו יהודי שניצל מזנות בזכות הציצית). היא הגיעה לכאן, אך בירור הציצית היה שם. הוא לא חשב שום דבר על הציצית – הציצית עשתה לו, בלי שום כוונה שלו כלל וכלל. לכאורה רבי שמעון הוא מבצע ציצית. הרי ציצית כוללת את כל תריג מצוות התורה, הכל בהסח הדעת. כתוב שמשיח בא בהסח הדעת, אז לא בזכות תפלין, שאסור להסיח מהן את הדעת, אלא בא בזכות מצוה שיש עליך כל הזמן אך מותר להסיח ממנה את הדעת – בזכות טלית קטן, שהיא מתקיימת בהסח הדעת.

טלית שייכת למבצע "בכל דרכיך דעהו" – מהמבצע הראשון עד המבצע האחרון

נשאלת השאלה למה דווקא היסוד הולך על תפלין, הוא הולך על זה שהאדם אף פעם לא יצא מהקדושה וגם החרן יהיה באצילות, ודווקא הדעת, שהרבה יותר גבוהה, הולכת על הטלית שיותר נמוכה, ויוצא מהקדושה לחרן, חוץ לארץ פשוטה כמשמעה? צריך לומר שהיא הנותנת, שכל הגבוה ביותר יורד מטה ביותר – כלל גדול בחסידות. דווקא רשב"י, הכי עליון, הדעת שכוללת את כל התלמידים, אומר שיעקב יוצא מהמלכות לחו"ל – לא מהבינה למלכות – ואת כל בית ישראל בונה בחו"ל, בתוך הקליפות, ושם מוצא-מוציא את ה"שלל רב". מה היא דעת? כמו המבצע האחרון של הרבי. המבצע הראשון של הרבי הוא מבצע תפלין והמבצע האחרון של הרבי, מי שזוכר, הוא מבצע "בכל דרכיך דעהו" – לא מצוות, "דרכיך", לא דרכי שמים, ושם דווקא "דעהו". מי שהוא דעת בעצם יכול ללכת על מבצע של "בכל דרכיך דעהו". אבל מה נותן לו את הכח לקיים את ה"בכל דרכיך דעהו"? שיש לו טלית קטן, שהוא לא חושב עליה בכלל, לא חושב על הציציות שלו.

המעשה הוא העיקר – מבצע טלית קטן

לפני כמה זמן בקשו שכל פעם נעשה "המעשה הוא העיקר". "המעשה הוא העיקר" מהקטע הזה – ואומרים בדרך אפשר שקשור למבצע האחרון של הרבי לפני ביאת משיח, "בכל דרכיך דעהו" – הוא מבצע טלית קטן. כמו שאמרנו קודם, שבמקום  חולצות "יהודים בואו ננצח" (לא שיש בעיה, אבל חוץ מזה, הרבה יותר טוב), לחלק טליתות קטן מהודרות. זה באמת מבצע משיחי, טלית קטן עולה משיח צדקנו (שעולה "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך [= משיח] לעלם ועד [= צדקנו]"). [מה עם בנות?] לא ראיתי שנותנים להן את החולצות. גם לבנות זה לא סוף העולם, אין איסור, אבל אין זה מנהג ישראל. הבנות מושפעות ממה שעושים הבנים (כשם שהבנים מושפעים ממה שעושות הבנות).

נעם אלימלך: מצות הדור היא ציצית

בשביל לומר כזה דבר צריכים אסמכתא, מהיכן לקחנו. לקחנו לא פחות ולא יותר מאחד מגדולי הצדיקים, הנעם אלימלך זכותו יגן עלינו, שאמר – על הדור שלו, אך משמע שהתכוון לכל הדורות עד ביאת גואל צדק, עד ביאת המשיח – שהמצוה הכללית של הדור היא מצות ציצית. כך קבע ברור ומפורש בעל הנעם אלימלך.

כח הטלית – שמירה בשליחות וקידוש החולין

שוב, זה מתאים ליהודים פשוטים. חב"ד לכאורה יותר שייך לתפלין, מוחין, שכל. טלית, ציצית, שייך ליהודי פשוט של הבעל שם טוב. אם ליהודי הפשוט יש ציצית, כמו שארץ ישראל היא מקיף ששומר, ציצית היא מקיף ששומר גם בחוץ לארץ. אתה יוצא לשליחות בחוץ לארץ, בהודו – דרמסלה או רישיקש, שני המקומות החשובים בהודו לצאת שם בשליחות – צריכים לבדוק ציציות. לא בודקים ציציות של מישהו אחר, אבל את הציציות שלך כדאי לבדוק לפני שיוצאים (אחר כך תשכח מזה) – שהציציות תהיינה כשרות בהידור לפני היציאה. כשיוצאים לחרן, מה ששומר, מה שנותן את הכח לקדש את החולין – "בכל דרכיך דעהו" שיותר מ"כל מעשיך יהיו לשם שמים", כידוע ההבדל בחסידות – הוא הטלית קטן. אצל חסידים בכלל, היום לא עושים טליתות קטנות במדות שהחסידים הראשונים היו עושים. טלית קטן של תמים שלמד בליובאוויטש הגיעה כמעט עד הרצפה, משהו מאד רציני – רק במאמר מוסגר – היום לא עושים כאלה. טלית קטן היא משהו גדול וחשוב. הרבי הרש"ב, שאנחנו לומדים את המשך ע"ב שלו, לימד כמה מנהגים לגבי טלית קטן, התייחסות מיוחדת של הקפדה והידור מצוה לגבי טלית קטן. רבי לויק כבר אומר, שרבי חייא – שהוא חיים – מדבר על תפלין, תפלין הם חיים. חיים הם מוחין – מוחין פנימיים, חיות פנימית – שייך לרבי חייא, הצדיק יסוד עולם.

עלית היסוד לדעת והמשכת הטפה ממנה

נסיים את הקטע הזה עם עוד הסבר: הכל בתודעה. יש אחד שבראש שלו – לאן שאני נוסע, אני נוסע ממקום בתחום הקדושה לעוד מקום בתחום הקדושה, ואף פעם איני יוצא מתחום הקדושה. אפילו כשבאמת נוסע להודו, בשבילו הכל בראש שבמדה מסוימת כבר "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ולכן אף פעם לא יוצא מתחום הקדושה. זה הראש של רבי חייא[יב]. הראש של רשב"י, של הדעת, הוא שאני כן יוצא מתחום הקדושה. בעולם הזה, העולם היום, יש תחום של הקדושה ויש חוץ לארץ. כמו שנסביר בהמשך, חו"ל, החולין, יכולים לחלחל גם לארץ ישראל ולירושלים עיר הקדש. כך הרבי הרש"ב אומר, שחרן יכולה להגיע עד ארץ ישראל. כך גם לפי רש"י, שהוא הגיע עד חרן ובקש לחזור ואז ירושלים קפצה אליו לכיוון חרן – רמז רחוק, אך מכאן רואים שיש קשר בין ירושלים לחרן. הרבי הרש"ב, כמו שנסביר בהמשך, אומר שיש חרן בתוך ירושלים, על דרך צלם בהיכל – שהמקום הכי מקודש יכול להיות הכי טמא. זה בחלק הבא, בעזרת ה'. בכל אופן, יש אחד שיודע בפירוש שאני יוצא מתחום הקדושה. בשביל מה? זו השליחות שלי. אני חייב לצאת למקום טמא בשביל לבנות את בית ישראל, בשביל להוציא משם את העקודים-נקודים-ברודים. אמרנו ש"ברודים" הם עולם האצילות, ו"עקודים נקודים" הן שתי בחינות תהו, תהו של עקודים ותהו של נקודים. אחר כך, כשהצלחת להוציא את העקודים-נקודים אפשר להוציא גם את הברודים, כבר תיקון, אך קודם עקודים-נקודים. דווקא אצל רבי חייא, ה"צדיק יסוד עולם", גם חרן היא בתחום האצילות, ובאר שבע גבוה-גבוה בקדושה. אצל רשב"י באר שבע היא הגבול בין הקדושה לחו"ל ואילו חרן היא כבר ממש חו"ל, רשו אחרא. שוב, אלה שני ראשים, ראש של יסוד, של צדיק, וראש של בר דעת. יש צדיק ויש בר דעת. על היסוד לעלות לדעת, רבי חייא הוא סך הכל תלמיד של רשב"י. בסוד כוונת הלולב היסוד עולה לדעת, ומתוך הדעת צריך להמשיך את הטפה של זרעא חייא וקיימא. גם כאן, בשתי הדעות בזהר, את הדעה של רבי חייא, שעל פניו נראית הדעה העליונה, צריכים לעלות לדעת רשב"י, שעל פניו נראית הדעה התחתונה, ומשם להמשיך למטה. עד כאן, לחיים לחיים.

ב. תשובת הרבי הרש"ב בענין ישוב ארץ ישראל

תשובת הרבי הרש"ב במעלת הישוב היהודי בחברון

יש אגרת קדש של הרבי הרש"ב על ישוב ארץ ישראל, תשובה ארוכה (כעשרים עמודים) – התשובה ההלכתית הכי גדולה ורצינית שלו שאני מכיר (אגרות קדש של הרבי הרש"ב, ח"ד תשובה תתקנ*). אנחנו יודעים שרבותינו נשיאינו חבבו מאד את הארץ ושלחו לכאן גם בני משפחה של בית רבי. הרביים חבבו ביותר את עיר הקדש חברון, עיר האבות. לשם אדמו"ר האמצעי שלח חסידים ומשפחה, הצמח צדק שלח. כשהרבי הרש"ב ייסד את ישיבת תורת אמת מקומה היה חברון. אחר כך, הרבה יותר מאוחר, לאחר הפרעות, היא עברה לירושלים, אבל הדגש היה על חברון.

ארבע ערי הקדש

העליה הראשונה, ההמונית אפשר לומר, של רבי מענדלע ויטבסקער באו לארץ והתיישבו לתקופה קצרה בצפת עיר הקדש ואחר כך ירדו לטבריא עיר הקדש. אף על פי שהקהילה היהודית שהיתה אז בירושלים התחננה והפצירה שהם יעברו לירושלים, רבי מענדלע ואנשיו לא הסכימו ונשארו בטבריא. מי שלומד את הספר "חסד לאברהם", אחד מספרי הקבלה שמדבר הרבה על קדושת ארץ ישראל, רואה שיש שם ארבע ערים קדושות – צפת, טבריא, חברון, ירושלם[יג]. לפי הסדר הזה, כנגד נהי"ם – צפת כנגד נצח, עומק רום, הכי גבוהה; טבריה כנגד עומק תחת, הכי נמוכה, ספירת ההוד, "ממעמקים קראתיך הוי'"; חברון, לשון חבור וזווג, כנגד ספירת היסוד; ירושלים עיר הקדש היא המלכות, עיר הבירה של עם ישראל, עיר הבירה של הקב"ה, בית המקדש הוא הארמון של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

חברון – המשכה מהאבות-החג"ת ליסוד – סוד האות ש

אדמו"ר האמצעי כותב באגרת לישוב החסידי בארץ, לפני שמגיעים לירושלים צריכים להיות בחברון, כמו דוד מלך ישראל עצמו. דוד הוא מלכות והיעד שלו הוא ודאי ירושלים, אך צריך קודם למלוך שבע שנים בחברון. בשביל מה? בשביל להתייחד עם שלשת האבות. כלומר, דווקא בחברון אפשר להתייחד עם האבות, עם ספירות חג"ת. חברון היא היסוד. מה הסוד שרק היסוד יכול להמשיך מהחג"ת, מהאבות? כמו יוסף שממשיך מהאבות וממשיך למטה. הייתי חושב שאולי שכם היא היסוד, שם קבור יוסף הצדיק, ויש ודאי בחינת יסוד בשכם, "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", "לעבדו שכם אחד". שכם היא בעצם המשכה מהדעת ליסוד, ולא נחשבת משום מה בין ארבע הערים הקדושות בספר חסד לאברהם. שכם שייכת ל"דעת דבין כתפין", שכם-כתף, וכמו שטפת הזרעא חייא וקיימא נמשכת מהדעת דבין כתפין ליסוד דרך חוט השדרה כך יש המשכה משכם, אבל חברון היא מקום היסוד. חברון היא קרית ארבע, קריה של ארבעה זוגות – אדם וחוה והאבות והאמהות. זהו סוד האות ש (קשור לתפלין שדברנו עליהן, סוד השמש, לשון תשמיש ביסוד), שנקראת "אתא דאבהן" – יש לה שלשה ראשים, כנגד האבות (וה-ש עם ארבעה ראשים היא כנגד האמהות, בצד שמאל, בינה-אמא, ואילו ה-ש עם שלשה ראשים בימין, חכמה-אבא), ואותם צריך לחבר ולהמשיך לנקודה אחת בתחתית, נקודת היסוד של ה-ש.

הזמן לעלות לירושלים – "לתקן עולם במלכות שדי"

את ההמשכה והחבור האלה דוד המלך עשה בהיותו בחברון בהיותו בה שבע שנים – התעצם עם סוד ה-ש (י"ל שהתעצם עם סוד ז היודין שעל גבי שתי השינין כנ"ל[יד]). כשמחברים ש ל-דוד, די, נוצר שם שדי – השם של ספירת היסוד בקבלה. הוא תקן את ה-שדי ואז יכול "לתקן עולם במלכות שדי" – להמשיך מ-שדי למלכות כדי "לתקן עולם במלכות שדי", מלכות שמחוברת עם היסוד, עם ה"צדיק יסוד עולם". לכן הרביים מאד רצו לחזק דווקא את הקהילה בחברון. אחרי שרבי מענדלע כבר תקן את הנצח וההוד – בעליה הראשונה של החסידים שהלכה קודם מצפת ואח"כ לטבריא. היות שנצח והוד הם תרין פלגי גופא התחברו ונתקנו באותו דור. אדמו"ר הזקן רצה לעלות יחד עם החסידים ורבי מענדלע מנע מאתו, כמו שדברנו לפני כמה שבועות – כנראה כי בארץ ישראל מקומו של אדמו"ר הזקן הוא לא אותו מקום כמו שאר החסידים, הם בצפת-טבריא ומקום חב"ד עד ביאת גואל צדק (הדור שלנו) הוא חברון, שהיסוד יתחבר עם האבות וימשיך מהם את כל השפע, בסוד שם שדי, לתוך המלכות. אז, יבוא היום הגדול והנורא שאליהו הנביא יבשר את ביאת גואל צדק ל"צדק מלכותא קדישא", ירושלים עיר הקדש. לכך אנו מחכים, זה היעד עכשיו, להגיע מחברון לירושלים. עדיין צריכים לתקן הכל, לא צריכים לנטוש אף מקום קדוש, אבל כנראה התיקון של חברון כבר נעשה במדה מסוימת, אחרי שהרבה דורות עבדו על חברון – חברון לא הגיעה לבנין גשמי דומה לשום מקום אחר בארץ, לדאבוננו, אך בכל אופן הקדישו הרבה מאד כח רוחני לחברון, ואנחנו מקוים שכבר הגיע הזמן שאפשר לעלות ברנה לירושלים עיר הקדש יחד עם מלך המשיח, ואז "משיח בונה מקדש", את הארמון של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

דמיון מודרך של סיור בארץ הקדש

יש הרבה מבנים ששייכים לארץ ישראל שכדאי להתבונן בהם. למשל, אם רוצים התבוננות יפה של הארץ, רק מה שאמרנו עכשיו זו התבוננות מאד יפה. במיוחד אחד שנמצא כרגע בהודו, וצריך להתחבר לארץ ישראל, אפשר לעשות דמיון מודרך – לא תמיד מחבבים זאת, אבל לעניננו כרגע נכשיר – קודם לראות את עצמך (כגלגול של אחד החסידים של פעם) עולה עם רבי מענדלע ויטבסקר לצפת, מתחבר לצפת שהיא עומק רום, ומצפת מיד להגיע לטבריא, ושם להתעצם עם ההוד, עומק תחת, ומשם כבר להיות חב"דניק ולהגיע לחברון[טו], המרכז של חב"ד אצל מנוחה-רחל[טז], ואחר כך אתה כבר מוכן לבוא יחד עם מלך המשיח מחברון לירושלים עיר הקדש ולבנות ביחד עם מלך המשיח את בית המקדש על הר הקודש. עד כאן רק הקדמה, אוריינטציה, הכרת הארץ.

פרצוף ארץ הקדש – תוספת לארבע ערי הקדש

כמובן שהדבר הולך מאד טוב עם הפירוש של רבי חייא, שבאר שבע היא בינה. לא הזכרנו את באר שבע, ועוד כמה ערים שלא הזכרנו ומן הראוי להזכירן. קודם כל באר שבע, אם השרש שלה הוא אמא, ואמרנו שלשכם יש שרש בדעת, אז צריכים לומר שכללות קדושת ארץ ישראל היא חכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ", מוחין דאבא שבכללות מאירים בכל ארץ ישראל. אם כן, יש לנו גם חב"ד, שכללות סוד הארץ – עליה נאמר "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה", עינים הם חכמה, ועיני ה' בכל ארץ ישראל, לכן "אוירא דארץ ישראל מחכים", הכל קשור למה ש"אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ" – הוא בחכמה, ואחר כך יש את באר שבע ושכם, הנסתרות. אחר כך יש החג"ת והיסוד בחברון, יש את הכליות יועצות בצפת וטבריא. כשאני בדמיון המודרך בצפת, אני מקבל מצפת את עצת הכליה הימנית, עצת הבטחון הפעיל, ובטבריא אני מקבל את עצת הכליה השמאלית, עצה של "חשוב טוב יהיה טוב", בטחון סביל, וכך הלאה, כל מקום ועיר לפי הכח הנפשי שלו.

העדפת חברון על ירושלים – עדיפות לחוזק רוחני על בנין גשמי

כל זה רקע לתשובה ההלכתית הכי מיוחדת של הרבי הרש"ב. היו חסידי חב"ד באותו זמן, עסקנים חשובים, שגרו בירושלים ורצו שהכסף יגיע לשם. "הכסף יענה את הכל" והכל סבב סביב קופת כולל חב"ד. בירושלים קבלו את הכסף קודם ורצו לעכב לעצמם, לחזק את הישוב בירושלים, אך הרבי לא סבר כך – אמר שצריכים לחזק דווקא את הישוב בחברון. למה? הוא אומר שדווקא בירושלים באותו דור החלה לחלחל הרוח הציונית. הוא מאד חריף במלים שלו, הרבה יותר מהרבי הקודם, וכל שכן וקל וחומר אלף פעמים יותר חריף מהרבי, שכלל לא משתמש במלים האלה, אבל אצל הרבי הרש"ב נשמע אפילו יותר חריף מהרבי מסאטמר כאשר מדבר נגד המסיתים והמדיחים. אומר שהיות שיש מסיתים ומדיחים לרוב דווקא בירושלים – צלם בהיכל, כמו שאמרנו קודם – אז אף על פי שיש קדושת ארץ ישראל ו"הכל מעלין לירושלים", פוסק הלכה למעשה בשביל החסידים שלא רק שצריכים לשים דגש על חיזוק הישוב בחברון, אלא שהרבי ממליץ ובעצם מורה לחסידים בירושלים לעזוב אותה וללכת לגור בחברון. הענין של עזיבת ירושלים הוא לא פשוט, שהרי המשנה אומרת "הכל מעלין מירושלים ואין מוציאין" (וכך מובא בהלכה). היה מישהו שערער, שהמעבר לחברון הוא נגד ההלכה, אסור לצאת מירושלים. הרבי עושה מדבריו – חסיד שלו – הבל הבלים, יורד עליו לגמרי. רק בשביל להוכיח הלכתית שבהחלט מותר, ולענינו היות שהמקום היחיד בארץ – דווקא כי לא בנוי בגשמיות, כמו שאמרנו שלדאבוננו חברון עדיין חרבה (חבר-חרב), לא לגמרי בנויה – עדיין חזק ברוחניות, צריכים לעבור לשם.

דתיים והפכיים

דרך אגב, ווארט נחמד – תמיד מזכירים שהרבי לא אוהב את המלה חילוני. המלה חילוני לא היתה בשפה לפני מאה שנה, וחוץ ממדיחים ומסיתים באיזו מלה הרבי הרש"ב השתמש? משהו יותר גרוע מחילוני, שפירושו סתם חול, חולין (שניתן לעשותן על טהרת הקדש). לא היתה עדיין 'מדינת הכופרים' של הרבי מסטמר. דרך אגב, משהו שראיתי מהרבי מסטמר שראוי לפרסם. יש רמז של "כל צמא", שאצל המקובלים היינו כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות, והבן של הרש"ש אומר שהוא כולל את כל קבלת הרש"ש. אצל הרבי מסאטמר "כל צמא" הוא ר"ת כופרים-ליצנים-ציונים-מינים-אפיקורסים (במונקאטש אמרו שצמא ר"ת ציונים-מזרחיסטים-אגודיסטים, אבל יותר טוב-חריף איך שאמרנו כעת). הרבי הרש"ב לא השתמש במילים האלה, אלא קרא להם מדיחים ומסיתים – יותר חמור ממה שהם בעצמם כופרים וכו', אלא על שם מה שהם משפיעים רעה רבה על הצבור – ואמר שרק משום כך צריכים לצאת מירושלים. אבל איך הוא קרא לטיפוס? 'הפכיים'. לפי זה, יש שני סוגי יהודים, דתיים והפכיים. "הפכי", זה הכינוי בתשובה של הרבי הרש"ב. הפכיים זה כינוי מאד 'נחמד', כי מסמן שיש לו כח לעשות אתהפכא. קודם כל, הוא איפכא מסתברא, בתחלה לגבי הקדושה, אך בהמשך יש לו כח עמוק מאד לעשות אתהפכא, ואז הזדונות יהפכו אצלו לזכויות וכו'. בכל אופן, זה ווארט מאד נחמד, שיש דתי ויש הפכי – אפשר להתחיל לאמץ את הביטוי, שיהיה שגור על פינו, רק בזכות הגימטריא שקשורה לנושא שנלמד בע"ב. אנחנו בעד אחדות, צריך לחבר – דתי עולה אור אין סוף ו-הפכי עולה 115, המכנה המשותף שלהם הוא חיה (23) – דתי עולה חי פעמים חיה ו-הפכי עולה ה פעמים חיה, וביחד עולה חיה ברבוע, תענוג. היחוד ביניהם הוא יחוד של תענוג. אם נתבונן, הרבוע מורכב מרבועים, כי אמצעי התיבות הם רבועים – ת עולה 20 ברבוע ו-פך עולה 10 ברבוע – והאותיות הנשארות הן ד (2 ברבוע) ו-יהי (5 ברבוע). יצא מאחדות ישראל זו ש-23 ברבוע עולה חבור של ארבעה רבועים – 2 ברבוע, 5 ברבוע, 10 ברבוע, 20 ברבוע. בספרי קבלה עושים משהו דומה לזה. מה סכום השרשים? 37 – בן הזוג של 23, חיה-יחידה, חדוה-בכיה וכו'. משהו מאד יפה שיוצא מהכינוי של הרבי הרש"ב לאחינו בני ישראל שעוד מעט מתהפכים, או כבר התהפכו, לטובה – ואז יהיו למעלה מהצדיקים – הפכים. עד כאן מאמר מוסגר.

פריסת היריעה בתשובת הרבי רש"ב

בקיצור, בשביל להוכיח את עמדתו שמותר ומצוה לרדת מירושלים לחברון, הרבי צריך לפרוש את כל היריעה של מצות ישוב ארץ ישראל, על כל הדעות שלמדנו לפני שבועיים – שלרמב"ן זו מצות עשה דאורייתא, ולרמב"ם יש מי שאומר שזו מצוה כללית דאורייתא ולרובם זו מצוה מדברי סופרים ורק אחד האחרונים אומר שאולי רק "דבר מצוה" שפחות ממצוה מדברי סופרים (הוא לא בדיוק מבחין, אבל אומר ששני הדברים הם משום קדושת הארץ לפי הפסיקה המקובלת שקדושה שניה לא בטלה). הוא אומר שלפי הרמב"ם ארץ ישראל מדאורייתא היא שכר על קיום המצוות (כמו עולם הבא, וכמו שיוצא גם מפירוש רש"י על הפסוק "והורשתם וגו'", הפסוק שממנו לומד הרמב"ן את המצות-עשה מדאורייתא של ישיבת ארץ ישראל), אבל יש קדושה לארץ, והיות שיש קדושה יש מצוה להיות במקום הקדוש – או מצוה ממש מדברי סופרים (כך מסקנתו אליבא דרמב"ם, כפי שגם אמרנו לפני שבועיים כרוב הדעת, כולל פאת השלחן, שאגב הרבי הרש"ב אומר שאין ספר זה תחת ידו, הוא מצטט המון ספרים ובמדה מסוימת יש שם יותר בקיאות מאשר באבני נזר שלמדנו, המון בקיאות בתשובות האחרונים בעניני ישוב ארץ ישראל, אך לא עושה הרבה מהדברים היפהפיים שבהם עשינו פרצוף באבני נזר). היות שזה רבותינו נשיאינו ממש לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל, והלומדות שם מפליאה, כדאי מאד שכל אחד יסתכל בתשובה (כמו שאמרנו שכל אחד ילמד את האבני נזר).

שלשת טעמי ישיבה בארץ (כדברי האבני נזר)

מה שכן יוצא מהתשובה בכללות, אם כי לא מחלק אותה ככה, הוא משהו שלדעתי ממש כמו האבני נזר. אמרנו שהאבני נזר אומר שלשה ענינים במצות ישיבת ארץ ישראל – קיום המצוות התלויות בארץ; מצות הדיור; סברא שטוב להיות במקום קדוש (ומצד הסברא גם אתה צריך להיות קדוש כתנאי לגור בארץ, ולכן רבי זירא לא עלה עד שחלם שעורים וכו'). אמרנו ששלשת הענינים של האבני נזר הם כנגד חג"ת – הסברא (מדאורייתא, אבל לא מצוה דרבנן או דאורייתא) בחסד, כי תלויה באהבת ארץ ישראל. הסברא היא בעצם האהבה לארץ שיש אצל היהודים מאז אברהם אבינו וקדושת הארץ שיש מאז כריתת ברית בין הבתרים; הדיור כנגד תפארת, "כתפארת אדם לשבת בית"; והמצוות התלויות בארץ כנגד גבורה, היכל הזכות, מה שאפשר לזכות בארץ. האבני נזר מיד מבטל את דעתו של רבינו חיים כהן, שאומר שאין היום מצוה לעלות לארץ. יש מי שאומר שהרמב"ם סובר כמוהו, וגם המגלת אסתר שאומר למה הרמב"ם לא מונה את מצות ישיבת ארץ ישראל משום שאינה נוהגת בזמן הזה – האבני נזר והרבי הרש"ב תמימי דעים בדחית דעות אלה (בפירוש הרמב"ם). כולם מסכימים שהרמב"ם הוא דעה שלישית (לא כהרמב"ן ולא כרבינו חיים כהן).

דעת רבינו חיים כהן – שייכת לטעם הגבורה (ישיבת הארץ לשם קיום מצוותיה)

הרבי הרש"ב אומר שרבינו חיים כהן, שאומר שאין היום מצוה בגלל התסבוכת עם המצוות התלויות בארץ, לא סותר שזו מצוה דאורייתא בזמן הזה (רק שאומרים לך לא לקיים כדי לא להסתבך ולעבור על המצות התלויות בארץ), אך יותר מסתבר לומר שלדעתו זו מצוה דרבנן, והיות שבזמן הזה היא כרוכה בעבירות אני אומר לך לא לקיים. יש כאן הרבה לומדות, ואני מקצר. הנקודה שיוצאת, שמחזקת את הקביעה שענין ישיבת ארץ ישראל הוא בגלל המצוות שייכת לגבורה, היא שכמו שהיכולת לקיים את המצוות מחייבת לבוא כדי לקיים את המצות, היא-היא הסיבה של רבינו חיים כהן לא לבוא – שאותו דבר שמחייב לבוא, הוא הדבר שמחייב לא לבוא. דבר מקורי לגמרי. האבני נזר, כמו שאר האחרונים, לא כל כך מתחשבים בדעת רבינו חיים כהן אחרי שמסבירים אותה – לא פוסקים כך. כאן הרבי הרש"ב מאד מתחשב בדעתו. אחרי שהוא מחלק בין דעתו לרמב"ם, הוא מביא שפסקי התוספות מביאים את דבריו וגם המהרי"ט – כנראה חוזר בו (ממה שכתב במקום אחר שהדברים לא יצאו מפי רבינו חיים כהן אלא מתלמיד כו') – ומביא דבריו בלי הסתייגות, ומביא הרבי שורת אחרונים שפוסקים כמותו, לכן אומר שצריכים מאד להתחשב בו. את רבינו חיים כהן שמנו ב-ו במבנה של ארבע הדעות, ואת סברת הסכנה לבוא לארץ ב-ה תתאה. שוב, יש כמה דברים יפים שיוצאים מתשובת הרבי הרש"ב – השלמה וההעשרה לפרצוף שעשינו לפני שבועיים. קודם רצינו לומר שיש מצוה לבוא לארץ כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, ואכן בלקו"ת לאדה"ז יש מקום אחד שמשמע שזו דעתו. לקו"ת אינו ספר פסק, אי אפשר לומר שפוסק שם, אך כאשר מסביר את חטא המרגלים הוא כותב שהמרגלים לא רצו לקיים את המצוה לבוא לארץ ישראל על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ (וכללות המצות המעשיות של התורה – מכאן יש לומר שלדעת אדה"ז מצות ישיבת ארץ ישראל היא מצוה כללית). במשפט אחד אפשר להבין שכל המצוה לבוא לארץ היא כדי לקיים את המצוות התלויות בה – הגבורה בפרצוף של האבני נזר. רק כמו שאמרנו כרגע, יש בגבורה תוקף לבטל את עצמה – אם אינך יכול לקיים, או שיש ספק לגבי האפשרות לקיים (וממילא תעבור כו'), אל תבוא לארץ, וזו דעת רבינו חיים כהן שאומר שאין היום מצוה לבוא לארץ כי אי אפשר לקיים את המצוות כדבעי.

דעת רבינו חיים כהן גם למי שכבר נמצא בארץ

כאן משמע מאד ברור שהמצוה לדור בארץ, בלי קשר למצוות, היא מדרבנן שכך סובר הרמב"ם – לאבני נזר יש חידוש גדול לגבי הרמב"ם, ששמנו בבינה, אבל לא רמוז כאן כלל. הרבי הרש"ב מצטט רק אחרון אחד שלפי הרמב"ם יש פחות ממצוה דרבנן, אלא רק "דבר מצוה", לבוא לארץ – גם הרבי הרש"ב לא פוסק כך. אפשר לומר שה"דבר מצוה", שפחות ממצוה דרבנן, היא הסברא של האבני נזר. הענין שצריכים להיות צדיק וראוי בארץ הוא עיקר אצל הרבי הרש"ב. כל כך עיקר, שאם אינך יכול להיות צדיק בירושלים ויכול להיות יותר צדיק בחברון – צא מירושלים. בעצם הוא מאד-מאד מצדד ברבינו חיים כהן. יש אחרונים שאומרים שלפי רבינו חיים כהן, שאומר שאין מצוה לבוא לארץ, אם אתה כבר בארץ אסור לצאת ממנה. אחרי הרבה פלפול ומראי מקומות הרבי סובר אחרת. אומר ווארט פשוט מאד, אם הבעיה היא שאינך יכול לקיים את המצוות – זה גם אם אתה כבר בארץ, וממילא למה יהיה אסור לצאת מהארץ לחו"ל, מקום 'מבטחים' מבחינת שמירת המצות הנוהגות שם.

מעלת "לא תחנם" על ישיבת הארץ

לפי כולם יש מצוה אבל לדעת רבינו חיים כהן "אריא רביעא עליה". כתוב בהלכה שמותר לכתוב שטר בשבת על ידי גוי (עבירה על שבות) כדי לקנות בית בארץ ישראל – לא יכול להיות שיש מישהו בעולם שאומר שאין שום מצוה לשבת בארץ ישראל, בגלל הלכה זו, שמותר לבטל שבות דרבנן כדי לרכוש בית בארץ. הוא אומר שיש בכך שני דברים – גם מצות לא-תעשה של "ולא תחנם" וגם מצות ישוב ארץ ישראל. הוא אומר שבמקום שיש "לא תחנם" – בתוך הארץ, לא בסוריא, ששם פוסקים ש"כבוש יחיד לאו שמיה כבוש" ואין "לא תחנם" – האיסור של "לא תחנם" יותר מחייב, יותר חזק, ממצות הישוב. בווארט הזה הוא מאריך, למה זה דומה? למה שלמדנו לפני שבוע במאמר בע"ב, שדחיית הרע באה מהחלק העליון של המקיף, ואילו המשכת האור כי טוב, להמשיך את האור בכלים דתיקון, באה מהחלק התחתון של המקיף. ממש הוא הענין, שה"לא תחנם", לא לתת להם חניה בקרקע, יותר תקיף ומחייב מהמצוה שאתה תיישב את הארץ. שוב, יש פה הרבה דברים חשובים כל אחד בפני עצמו.

ישוב הארץ לשם דירה – דאורייתא או דרבנן

יוצא שהדעה של "דבר מצוה", לא מצוה דאורייתא ולא דרבנן, מקביל ל"סברא" של האבני נזר. יש בכך איזו מצוה, אבל אי אפשר להגדיר, כי לא ממש מצוה מדאורייתא ולא מדרבנן. אבל את המצוה דרבנן לדור בארץ, לא בגלל המצוות, נשים – כמו אז – בתפארת. יוצא מהתשובה כאן שהמצוה לדור יכולה להיות בהחלט מדאורייתא – גם האבני נזר אומר זאת – ויכול להיות מצוה דרבנן. אם נמצא פסוק יכול להיות מצוה מהתורה, אם כך נפסוק, ויכול להיות דרבנן (משום קדושת הארץ שלא בטלה). כלומר, הדין שמקמנו בתפארת, "כתפארת אדם לשבת בית", יכול להיות דאורייתא ויכול להיות דרבנן.

ישיבה בארץ לשם דירה או לשם מצוות – זווג לשם עונה או לשם פו"ר

למה הדבר דומה? חשבתי לתת לכך אסמכתא. איך נסביר את ההבדל בין המצוה לדור כאן למצוה לקיים את המצוות התלויות בארץ (או כללות המצות המעשיות של התורה)? ממי לומדים שכל הענין הוא לקיים מצוות התלויות בארץ? ממשה רבינו, שהתפלל תקט"ו תפלות, כמנין "ואתחנן", בשביל להכנס לארץ, כדי לקיים את המצוות התלויות בה. לא כתוב שהתחנן לה' להכנס לארץ כדי לגור בה, אף שמסתמא רצה לגור בה, אלא כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. הוא התפלל 515 תפלות, כמנין יצחק-רבקה (תפלה), גם רמז יפה ששייך לגבורה, עמוד התפלה. אפשר לומר שהטעם של ביאת הארץ כדי לקיים את המצוות שייך דווקא לביאה ראשונה, ואולי הטעמים האחרים לביאה שניה ולזמן הזה, ועוד צריך עיון בזה. בכל אופן, מה ההבדל בין קיום המצוות לבין עצם מצות הדירה? כמו כשאדם מתחתן, יש מצות עונה ויש מצות פרו ורבו, שתי מצוות שונות בתורה. מצות פרו ורבו היא עם תכלית – התחתנתי בשביל ילדים. מצות עונה היא שהזיווג עצמו הוא מצוה. כל הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא זווג, "יבעלוך בניך", "ולארצך בעולה". איך נבין את ההבדל באבני נזר בין המצוה לדור והמצוה לקיים המצוות התלויות בארץ? ממש כך: מצוה לדור בארץ היא כמו מצות עונה, ואילו שכל הענין כאן הוא לעשות מצוות היינו להוליד פירות (רוחניים, אורות עליונים, באמצעות הפירות הגשמיים של ארצנו הקדושה). כל מצוה היא תוצר – יש בארץ תוצר רוחני מיוחד, המצוות התלויות בארץ. לא רק להזדווג עם הארץ כתכלית בפני עצמו. חייבים להיות כאן, להזדווג עם הארץ, בשביל התוצר – המצוות המיוחדות. אם כן, ראש שהתכלית היא המצוות המיוחדות, הוא ראש של פרו ורבו. אבל ראש שהעיקר הוא עצם הזיווג, ראש של מצות עונה (לענג את הארץ כמו המצוה לענג את השבת, וכידוע שארץ ישראל במקום הוא כמו שבת בזמן), הוא ראש של תפארת, "כתפארת אדם לשבת בית" (בתפארת דווקא, ששם הסיום של יסוד אמא, שבו התגלות עתיקא, מתגלה אהבת הדודים הקדושים בבחינת "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים").

עונה דאורייתא או דרבנן

אמרנו שיכול להיות מדאורייתא ומדרבנן. איך נבין במצות עונה? האם יש עונה מדאורייתא ועונה מדרבנן? יש מצות עונה מדאורייתא שרבנן נתנו לה סימן, אבל רק סימן שרבנן נתנו, פעם בכמה זמן – פועלים פעמיים בשבוע וכו', כל אחד לפי קושי העבודה שלו – אך המצוה היא דאורייתא. האם יש עונה מדרבנן, שכלל אינה מדאורייתא? כן, כמו המצוה לפקוד את אשתו (ואין כאן המקום לפלפל בזה). ועוד יש לומר שבמצוה לפקוד את אשתו יש שתי בחינות פקידה, בסוד "פקד יפקד"[יז] (שבזה תלויה הגאולה) – "פקד" מדאורייתא ו"יפקד" מדרבנן. כך אפשר להבין את שתי הסברות של מצות ישוב ארץ ישראל לשם ישוב, אם היא מהתורה או מדרבנן. לפי זה יוצא ווארט נחמד ש"חביבין עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה", כמו שהזווג של מצוה לפקוד יותר חביב מהעונה הקבועה בתורה (וכן "יפקד" בפועל ממש[יח] ביחס ל"פקד", הגם שהוא "מקור" הפקידה).

עונת 'סברא' – כנגד טעם החסד לישוב הארץ

לפי כל המהלך, מה יהיה עם הסברא שאינה מצוה כלל, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ששמנו בספירת החסד. עונה, זיווג למען זיווג, היא יעקב (אפילו לבן ידע זאת ועל כן השביעו שלא ימנע עונה מבנותיו). יצחק הוא זיווג למען פרי (ומה שמצחק את רבקה אשתו, שגם זה ענינו, מזה יכול לצאת יניקה ואחיזה לחיצונים, מבטו של אבימלך מלך פלשתים), וכמו שנאמר "ואלה תולדת יצחק וגו'" (ושם הפרשה "תולדות" דווקא, כמבואר בשיחת הרבי). מהו החסד? חסד יכול להיות שני דברים – או זווג שלא בזמן עונה בכלל, רק מתוך "סברא" (שהיא אהבה כמים, קירוב דעת ומשיכה טבעית ותמידית, שעל כן  יתכן בכל עת, לא אהבה כאש, בחינת "ואל אישך תשוקתך", כמו במצוה לפקוד כו' הנ"ל), או לא זווג בכלל אלא "להיות עמה", להיות עמה בצוותא חדא לא בזווג, להיות תחת קורת גג אחת. אני אוהב את ארץ ישראל, רוצה להיות כאן – יש ראש של "להיות עמה" (לאו דווקא לשכב עמה ממש אלא "לשכב אצלה [בעולם הזה] להיות עמה [לעולם הבא – ארץ ישראל היא דוגמת העולם הבא, ששם אין זיווג גשמי ופרו ורבו כו']"), זו סברא של ישוב ארץ ישראל (מתוך אהבת הארץ). כך אפשר לדמות את כל הרב-גוניות של ישוב ארץ ישראל ליחוד איש ואשה.

גם אם אסור לצאת מהארץ לדעת רבינו חיים כהן, מותר לצאת מירושלים לחברון

נחזור לתשובה של הרבי רש"ב: הוא אומר שאני סובר שאליבא דרבינו חיים כהן מותר, אם אתה חושש מאי קיום המצוות של ארץ ישראל, לצאת מהארץ – אפילו שאתה פה כך וכך שנים, לא משנה כמה זמן, מותר לצאת מהארץ בקביעות, לרדת (ירידה בהוה לצורך עליה בעתיד, בביאת משיח צדקנו). אבל, היות שהרבה אחרונים סוברים לא כך, אלא שלפי דבריו אין מצוה לבוא לארץ בזמן הזה אבל יש איסור לצאת מהארץ, ואף שאני בפירוש סבור הפוך (ומביא גם ראיה מוחצת מבעל ההפלאה שגם סובר כך, וכמובן שכל זה הוא רק אם יש לך באמת חשש רציני מעבירה על המצוות כאן, ולא כי אתה נמשך לבשר של אמריקה), איני יכול לפסוק כנגדם. אבל, הוא אומר, בתוך ארץ ישראל גופא לרדת מירושלים לחברון, אין בכך שום פקפוק של איסור. היות ששם אתה יכול להיות יותר יהודי, יותר חרדי, לשגשג במצוות ועבודת ה', לכן לא רק שאין בכך איסור – אלא יש בכך מצוה גדולה לרדת מירושלים לחברון. כל האריכות היתה בשביל הפסק בסוף – אני פוסק שמצוה לרדת מירושלים עיר הקדש, כי חללוה זרים, הפכיים, ולשבת בחברון בקדושה ובטהרה על התורה ועל העבודה.

יציאה מבאר שבע לחרן (או מחרן לבאר שבע) בתוך הארץ

מה זה נוגע לכל מה שלמדנו קודם על "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"? הוא אומר שאני סובר, מצד עצמי, שאליבא דרבי חיים כהן מותר לצאת מהארץ לגמרי לחוץ לארץ – כמו פירוש רשב"י, שהיציאה מבאר שבע לחרן היא מארץ ישראל לחוץ לארץ. פחד מעשו הוא כמו פחד מאיסורים, הרי עשו הוא יצר הרע (המסית לעבור על איסורים). למה יש איסורים כאן? הרבי מסביר בתשובה שגם אחרי חורבן בית שני, כל זמן שהארץ היתה ברשותנו, ולא ממש ביד זרים – היה אפשר בשקט לקיים את המצוות, ולכן רבי זירא עלה לכאן. אבל כאשר הארץ ביד זרים לגמרי אי אפשר ולכך חושש רבינו חיים כהן. בזמן הרבי רש"ב, הזרים אינם גוים אלא מסיתים ומדיחים מאחינו בני ישראל, עוד יותר גרועים מבחינה רוחנית. שוב, הרבי רש"ב אומר שלדעתי אפשר לצאת מהארץ בשל סכנה רוחנית לדעת רבינו חיים כהן, אך איני יכול ללכת כנגד כמה אחרונים, אבל בתוך הארץ אני בהחלט פוסק בוודאות שמותר ומצוה לרדת מירושלים לחברון בגלל חישובים רוחניים. אפשר לומר שירושלים כאן היא באר שבע וחרן היא (ראש-תוך-סוף) חברון (חברון אותיות חרן בו, חרן נמצא בו, סוד "יצחק ירנן"), ואפשר (ומצוה) לרדת מבאר שבע לחרן. בעצם, הוא אומר יותר חזק מרבי חייא בזהר, שבירידה מירושלים לחברון, מבאר שבע לחרן, עולים בקדש!

היום הזמן לעבור לירושלים (גם אם יצהר יותר על טהרת הקדש)

נאמר אחרת, הכל היה בשביל הווארט הזה: מקוים שכעת כבר הגיע הזמן שאפשר לחזור מחברון לירושלים ולהמליך שם את דוד מלכא משיחא. נקח דוגמה, מי שזוכר, לפני 12 שנה, אחרי פינוי שכם, אמרנו שאולי הגיע הזמן לעבור לירושלים עם הישיבה. בגלל חישובים שונים, כולל חישובים כספיים, שלא היה לחבר'ה כסף לשכור דירות בירושלים, ירדו מהרעיון. היו כמה שאמרו שיותר חשוב לחזק את יצהר, ישוב על טהרת הקדש, מאשר לבוא לירושלים. בעצם יוצא ממחשבה זו שיצהר, לעניננו, היא באר שבע וירושלים היא חרן. שוב, מה שהוא מתאר בתשובה, שהמקום בו יש חיזוק של ישוב שכולו על טהרת הקדש הוא המדרגה העליונה – לא משנה איפה בארץ הוא נמצא. המקום שיש בו קליפות, אפילו בארץ ישראל, הוא חרן (דרך זו היא אליבא דרבי שמעון, שמקום הקליפות, לא משנה איפה הוא, הוא רשו אחרא, ואילו הדרך הראשונה היא אליבא דרבי חייא כמובן). לדרך זו מי באר שבע ומי חרן התבלבלה, הכל התהפך. העיקר הוא מה שאמרנו קודם שמ-חרן צריך להפוך ל-רנה (או על ידי מצות תפלין או על ידי מצות ציצית). ה' יתן שהגיע הזמן – היינו בחברון והגיע הזמן לעלות (לרדת) לירושלים (אליבא דרבי שמעון כנ"ל, כאשר ירושלים עדיין מלאה קליפות – רק שהגיע הזמן, על פי צו אלקי, שעלינו להכנס לעובי הקורה של תיקון-בנין ירושלים לקראת הגאולה הקרובה לבוא). אם יש שליחות בירושלים, שהיא חרן (אליבא דרבי שמעון), גם טוב, הכי טוב – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". לא משנה, איך שלא יהיה, יהיה תירוץ טוב להצדיק את המעבר לירושלים. אם כי כאן כל התשובה של הרבי הרש"ב הוא שבשביל להתחזק באידשקייט מותר ומצוה לרדת מירושלים למקום יותר מקודש, בלי קליפות. הפשט של תשובה זו הוא שלהיות ביצהר, לחזק את יצהר, ענין גדול מאד. בכל אופן, הגיע הזמן לבוא לירושלים! לחיים לחיים.

ג. מאמר "ביום השמיני עצרת" תער"ג – תחלת נושא פירושי המלה ספירה

ספירות אין קץ – בבחינת פשיטות

המאמר של ע"ב מתחיל מזה שבאור אין סוף שלפני הצמצום, עוד למעלה מעשר ספירות הגנוזות במאצילן, יש ענין של ספירות אין קץ. שמדברים על ספירות בכלל הכוונה היא שכל ספירה היא מהות אחרת מהשניה. מעשר ספירות הגנוזות במאצילן, והלאה בכל סדר השתלשלות, יש עשר ספירות שונות במהותן. גם בעיגולים יש עשר ספירות, ועל כך הרבי שואל איך יתכן, הרי אמרנו שהעיגולים הם אור הסובב שאין בו התחלקות, ולכאורה עשר ספירות הן התחלקות. הוא אומר שהתירוץ שייך לסוד של ספירות אין קץ שיש לפני הצמצום. שוב, לכאורה ספירות אין קץ הן שכל אחת מהן מהות. אנחנו לא יכולים לדמיין כלל מהות אחרת מעשר הספירות. כל מה שאצלנו בחויה שייך לעשר הספירות עם אין סוף ההתכללויות שביניהן, אך אין לנו יכולת לתפוס מה זה יכול להיות ספירה אחרת לגמרי. אבל הוא אומר שדווקא ספירות אין קץ שיש באור אין סוף הן בבחינת פשיטות. המלה פשיטות היא ההיפך מהתחלקות. כלומר, שיש כבר נשיאת הפכים – איך יתכן ספירות שונות שהן בבחינת פשיטות? הוא אומר שהכל בבחינת פשיטות כי הכל גילוי של אחד פשוט בתכלית. על כך נאמר בפתח אליהו "אנת הוא חד ולא בחשבן". יש לכך כמה פירושים, והוא מפרש שמדובר בספירות אין קץ שיש לפני הצמצום. למה הן "ולא בחשבן"? כי "אנת הוא חד" בתכלית הפשיטות. כל גילוי חייב ספירות, זה כלל שהוא כותב – לומר גילוי, שמשהו מתגלה, מחייב שיש ספירות. גילוי הוא על ידי ספירות. כל הגילויים, מעשר ספירות הגנוזות במאצילן והלאה, הם במספר עשר – "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". אבל ספירות אין קץ הן גילוי של דבר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, "אנת הוא חד", וגילויו הוא "ולא בחשבן", ספירות אין קץ, שגם הן בפשיטות. הוא לא מסביר זאת יותר ממה שאמרנו, אבל נקודה זו צריכה להיות הפתח של ההסברה איך גם בעיגולים יכולות להיות עשר ספירות שונות ואף על פי כן בלי התחלקות.

מספר-ספור-ספיר

הוא לא גומר את ההסבר, שבא במאמרים הבאים, אלא אומר שלפני כן צריך להקדים ביאור נושא חשוב – שתופס חלק גדול מההמשך – פירוש המלה ספירה. זה מאמר ראשון בנושא החשוב של מהי ספירה. במאמר הוא אומר שפירוש אחד הוא מלשון מספר. הוא לא מביא, אבל רבינו סעדיה גאון ועוד אומרים בפירושם לספר יצירה שעשר ספירות היינו 1-2-3-4-5-6-7-8-9-10, עד "העשירי יהיה קדש להוי'", ואחר כך שוב סופרים מאחד – אחד עשר, שנים עשר וכו'. פירוש אחד של ספירה הוא שהדבר הראשון שה' האציל (ושעל ידי דבר זה ברא את כל העולמות) הוא מספרים. כל פירוש תופס כמה מאמרים בהמשך. פירוש שני הוא שספירה לשון סיפור, "השמים מספרים כבוד אל", כמו שאמרנו הרבה פעמים שלכל צדיק יש את הסיפור שלו. רבי דוד מלעלוב אמר שהיום יש מסכת בבא קמא ולעתיד לבוא תהיה מסכת רבי דוד מלעלוב – לכל צדיק יש את המסכת שלו, הסיפור שלו. זה כבר מאפשר לנחש, לחוש, מה המשמעות של ספירות אין קץ. כמו שאומרים היום בסלנג שכל אחד הוא 'סיפור', כך כל ספירה היא סיפור בפני עצמו ובאור אין סוף ב"ה יש אין סוף 'סיפורים'. שלשת הפירושים הם זה לפנים מזה, כנגד חיצוניות-אמצעיות-פנימיות כלי הספירות. מספר-סיפור-ספיר, הפירוש השלישי הוא ספירה מלשון ספיר – בהירות של אור. כל ספירה היא אור, "ספיר גזרתם", יש מהויות, אך ככל שהספירות יותר מאירות כך פחות מרגישים את ההתחלקות. בכלל, ככלל שנכנסים יותר פנימה החלוקה פחות מורגשת. בפרט בפירושי הספירה, כשנכנסים לפירוש הפנימי, ספיר, הכל מאיר ולא רואים התחלקות. הרי באבן מאירה גם אם יש חריטה לא כל כך רואים, הכל מתבטל באור. הכל מתבטל בפנימיות, וכל שכן לגבי עיקר הפירוש הפנימי, ספיר.

"אבן ספיר דמות כסא"

אין בתנ"ך הרבה ספיר (רק שבע פעמים "ספיר" ועוד ארבע פעמים עם אותיות שימוש), ואחד מהם הוא ביטוי מרכזי במרכבת יחזקאל "אבן ספיר דמות כסא" – גימטריא של החתן והכלה שלנו הערב. בשיא המרכבה יחזקאל רואה דמות על הכסא, וכשהוא מתאר את הכסא הוא אומר "אבן ספיר דמות כסא", כוונה של שמות החתן והכלה. ה"כסא" היינו כסא הכבוד. במאמר הזהר שלמדנו בתחלה, לפני שהחתן והכלה הגיעו (רק שאמרנו שבנטילת ידים חשבנו עליכם כל הזמן, שהנטילה היא לכבוד השבע ברכות), יש חלק שלא אמרנו: הוא אומר ש"אל מקומו שואף", שהוא "וילך חרנה", הוא להגיע לסוד הכסא – קטע עמוק בזהר, שלא היה כל כך שייך. בכל אופן, רבי לויק מתייחס בכך, מתחיל בענין זה. הוא אומר שכמו שיש כסא הכבוד של עולם הבריאה, ג"ר דבריאה, כח"ב, עליו יושב האדם דאצילות, כך בתוך האצילות גופא הכח"ב דמלכות דאצילות הם כסא לתנ"ה דז"א, יעקב (השמש). יעקב יושב על כסא הכבוד, הכח"ב של המלכות. רק קצת לכוון, אם יש רמז שהחתן והכלה הם "אבן ספיר דמות כסא", כנראה שזו הכוונה. צריך להבין, כמובן, אבל יש כאן איזו כוונה שהחתן אמור להיות התפארת-נצח-הוד דז"א והכלה הכתר-חכמה-בינה דמלכות. בכלל זה רמז יפה של אור.

רכוז אבנים בפרשת ויצא

רק הביטוי "אבן ספיר" – מכל אבני החשן הכי מצטרפת למלה אבן (ב"מכלול", בלשה"ק) היא הספיר (אין אבן יהלם, אבן ברקת, אבל יש ביטוי "אבן ספיר"). משהו עצמי בספיר שהיא האבן במדה מסוימת (סגולה לבנים – אבן נוט' אב-בן כנ"ל). הריכוז של המלה "אבן" הוא בפרשתנו, החל מ"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (יב אבנים כנגד יב בני יעקב, יב שבטי ישורון). זו השלמה למה שדברנו קודם, שתחלת הפרשה היא אבן, וכשהוא מגיע לחרן יש "אבן גדולה על פי הבאר" (אבן זו היא היצר הרע שנקרא "אבן" כנודע בחז"ל, והיא אבן גדולה וכבדה, שרק בכחו של יעקב אבינו להרים ולהעביר מפי הבאר. והיינו מכח מוצאו בבאר שבע = יצר הרע כנ"ל), ואחר כך יש עוד הרבה פעמים "האבן". אנחנו אוהבים ריכוז של מלים, והריכוז של "אבן" הוא כאן בתחלת הפרשה, שמונה פעמים אבן. בסוף הפרשה, כשיעקב מקים את הגל, יש עוד ג"פ אבן. בכל הפרשה יש יא אבנים, כמעט יב, והריכוז הגדול בהתחלה. אצל יוסף – שם של החתן – כתוב "משם רעה אבן ישראל".

ד. סיפורי רבי צבי-הירש משרת

צבי-יוסף

נאמר משהו פשוט, שכנראה החתן לא מכיר, למה מצרפים צבי ויוסף? כי אם כותבים יוסף באחוריים, ה"לידה" של השם יוסף – י יו יוס יוסף – שלש הדרגות הראשונות עולות צבי, כלומר ש-צבי הוא בעצם הפתיחה של האצלת השם יוסף, הצבי רץ ליוסף.

גם במאמר מוסגר, לכבוד החתן, דברנו אתמול לילדים על יארצייט של אחד מגדולי הצדיקים, ר' צבי משרת מרימינוב – חשבנו עליך. אחרי רבי מענדלי מרימינוב ירש אותו, לפי צוואתו (שלא בכתב), רבי צבי הירש הכהן, המשרת שלו. רבי נפתלי מרופשיץ מאד ניסה שבנו יהיה הרבי אחריו, אבל אותו בן אמר בפירוש ששמעתי מאבא שלי שכמו שהאריז"ל בא לעולם הזה רק בשביל מהרח"ו כך אני באתי לעולם הזה רק בשביל המשרת שלי, רבי צבי הירש משרת, לכן בשום פנים ואופן לא הסכים להיות רבי, והאדמורו"ת עברה לרבי צבי שהיה רבי למעלה משלשים שנה, רבי מאד גדול. יש עליו הרבה סיפורים יפים, שאחד מהם ספרנו אתמול לילדים.

אמירת התורה של רבי צבי-הירש משרת

אולי נאמר כמה דברים קצרים לכבוד צבי – "צדיק באמונתו יחיה": היות שההילולא שלו בתוך השבע ברכות סימן שהוא שייך לחתונה זו, לזוג הזה. כמו שחושבים בטעות על רבי זושא שלא למד יותר מדי, כך ועוד יותר חשבו עליו. הוא היה ילד יתום, ואחר כך מיזמתו זכה ונעשה משרת של הרבי – כנראה לא למד אפילו יום אחד בישיבה בצורה מסודרת. פעם מישהו שאל אותו דוגרי, מאיפה אתה יודע קבלה וחסידות. הוא ענה שה' ברא לב גידים בראש כנגד לב נתיבות חכמה, ומי שמזכך את גופו כדבעי אותם גידים מלמדים אותו תורה וקבלה. איך היה דורש תורה, היה פותח חומש בטיש, קורא פסוק, אומר טייטש, ואולי איזה 'חצי ווארט'. הדבר תורה היה שפתח את החומש וקרא בפנים את הפסוק. שוב, כל גדולי הצדיקים והחסידים של רבי מענדלי באו אליו, ועוד גדולי וגאוני עולם באו וישבו לפניו כעבדי קמיה מאריה. כל פעם שהוא פתח חומש ואמר איזה חצי ווארט שאלו את הגאונים מה הוא אמר, מה הוא חידש? הסיפור הכי מפורסם ששנים ששמעו אותו זמן, בלי קשר ביניהם, כל אחד אמר שהוא גלה את הסוד של חנוכה – נוגע לחג חנוכה שמתקרב ובא. כמובן שהוא לא הזכיר בדרשתו מלה וחצי מלה על חנוכה, אבל הבינו שהוא גלה את סוד חנוכה.

חש במזוזה הפסולה

מגדולי העולם בפולין היה בעל ישועות יעקב, פוסק עצום. את הרבי הזה הכירו כמשמש, ילד שגדל בלי יחוס (כמו שדברנו באגרת תימן לפני שבוע, שהמשיח הוא בלי יחוס), והרבה זלזלו בו. פעם אחת הוא בקר את בעל הישועות יעקב, ומתוך זלזול מוחלט – שאחד כזה מחזיק עצמו צדיק ורבי – אמר לכל בני הבית שיוציאו את כל הכסאות מהבית, שלא יהיה לו כסא לשבת. הוא ידע שצריך לבוא, אמר שלא יהיה כסא בבית. קיימו את המצוה שלו והוציאו את כל הכסאות. הוא בא, נכנס בדלת, וכדרכו – כמנהג ישראל – שם את היד על המזוזה, לנשק את המזוזה. כשהוא שם את היד על המזוזה הוא כאילו 'נצמד' אליה, לא יכול להוציא את היד ולנשק. בעל הישועות יעקב עמד ואמר לו בזלזול – אתה רוצה לפסול לי את המזוזה?! רק לפני שבוע בדקתי אותה, והיא כשרה בתכלית. הוא הוריד, הורידו את המזוזה, קראו לסופר הכי מומחה בעיר אבל עוד לפני שבא פתחו וראו שמי שתקע את המזוזה אחרי הבדיקה פסל אותה עם המסמר שעבר דרכה – לא היתה שום שאלה, היה פסול לחלוטין. כבר הישועות יעקב אמר שיביאו כסא, וכל היחס השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא שאל את רבי צבי מאין לך, מאיפה ידעת שהמזוזה פסולה? הוא אמר שאיני יודע, רק תחושה, שאם היד שלי נמשכת – אני מרגיש חום או משהו, היום היו אומרים אנרגיה חיובית, אני מרגיש משיכה רוחנית – בסדר. אם לא – אני מרגיש משהו לא טוב ביד – אז לא. הכל תחושה. החסידים הנוכחים אמרו שעיקר המופת לדעתם היה שלא ראו על רבי צבי שום שינוי כלל בין איך שהתיחס אליו בעל הישועות יעקב בתחלה, בזלזול מוחלט, לאיך שהתיחס אליו בסוף, בכבוד גדול.

רחמים על פי התורה

משהו דומה: פעם הגיעה אלמנה עם ששה ילדים שלא שלמה הרבה חדשים שכר דירה מחוסר כסף. בעל הבית רצה לזרוק אותה מהדירה, אבל היה יהודי חסיד אז הלך לשאול את הרב, המרא דאתרא של העיר, מה לעשות. היא לא משלמת, יושבת בדירה שלו, והמרא דאתרא פסק שעל פי דין תורה יכול להוציאה. המרא דאתרא פסק, אז הוא בא הביתה ואמר לה שעד תאריך פלוני את בחוץ. מה היא תעשה? באה לרבי והתחילה לבכות. הרבי שאל מי אמר זאת, ואמרה שבעל הבית אמר אך מכח פסק של הרב. בלי לחשוב פעמיים הרבי קם והלך לרב ושאל מה זה. הוא אמר שככה כתוב בחשן משפט – זו הלכה ברורה! הרבי אמר לו שאני מכבד אותך מאד, אבל רוצה לראות בעצמי, רוצה לקרוא בעצמי את ההלכה – נא לפתוח לי שאוכל לקרוא. הרב פותח את הספר וקצת מסתכל, עוד פעם, תופס את עצמו, מסתכל יותר לעומק ומרים ידים – כתוב הפוך, פשוט טעיתי! כתוב שבמקרה כזה וכזה אסור. יש רוח והצלה וישועה גדולה לאשה, ושאלו את הרבי איך ידעת. יש הרבה סיפורים של "איך ידעת" אצל רבי זושא – רבי זושא אמר שידע מהמקום שהירושלמי ידע. כאן ווארט אחר. הוא אמר שלא ידעתי, איני בקי כל כך בחו"מ, אבל כשהאשה נכנסה הרגשתי כל כך הרבה רחמנות על האשה, שלבי אמר לי שלא יתכן שבתורה של הקב"ה, אב הרחמן, הוא יכול לעשות כזה דבר אכזרי לאשה זאת – נישט שייך, לא שייך. לא כי הוא ידע את ההלכה, אלא מפני שהכיר בבוראו והכיר בעצמו. לפי זה יש מכנה משותף בין הסיפורים, שהגוף שלו כל כך הזדכך והתעדן, שגם הגוף וגם הרגש הספונטאני שלו מכוונים לדעת עליון. אם היד לא נמשכת יש בעיה. יוצא מהסיפור שאם היתה דעת תורה, שאכן צריך לגרש את האשה, הוא לא היה מרחם כ"כ עליה, אבל היות שהוא מרחם עליה סימן – הוא בטוח – שאיך שאני מרגיש רחמים חייב להיות שככה ה' מרגיש, שככה כתוב בתורה שמרחמים על האשה.

מעור גס למשי עדין

נחבר כמה סיפורים יחד: גדול הצדיקים באותו דור היה רבי ישראל מרוז'ין. נעשה שידוך ביניהם, ההיליגער ריזינער ור' צבי משרת. כמנהג הריז'ינער, בשעת החופה – סיפור של חתונה – הוא מספר את היחוס שלו. הריז'ינער התחיל לספר את היחוס, המגיד, רבי אברהם המלאך, אבא שלו. אחרי שגמר לספר את היחוס שלו, כנהוג אצלו, הוא פנה לרבי הירש משרת, צדיק גדול, ואמר שכעת אתה צריך לספר את היחוס שלך. הוא התייתם בגיל צעיר, כשהיה ילד, ואבא שלו היה חייט, יהודי פשוט. הוא אמר – אבא שלי היה חייט פשוט, ורק למד אותי דבר אחד שאני זוכר, שבגד ישן צריך לתקן ובגד חדש אל תקלקל. אחרי שהוא גמר את המשפט הזה הריז'ינער אמר לו – גענוג גענוג, מספיק, די. כמובן שאני לא יכול לספר כמו שהוא אמר זאת. אבל הוא אמר שזה היחוס שלי, יש לי אבא, יהודי פשוט, שלימד אותי שבגד ישן צריך לתקן ובגד חדש לא לקלקל. הריז'ינער אמר – אנחנו יודעים שהיה מהצדיקים ששבחו את עצמם, רצה להיות משיח – שאני לא חידוש בכלל, כי יש לי כזה אלטער זיידע וסבא וכו', אבל הוא, ר' צבי משרת, חידוש. הוא לקח עור גס ועשה מזה משי עדין. עבודה היא לשון עיבוד עורות, כך כתוב בחב"ד. העבודה לקחת עור גס ולעבד את עצמך שתהיה משי עדין, דבר שהוא חידוש אמתי, מסביר את שני הסיפורים הקודמים (וגם את הווארט של הגידים שבראש). המלה בחב"ד היא אויסאיידעלן זיך, להתעדן, תכלית העבודה לפי חב"ד, שכל חסיד צריך לעשות. מי שמצליח בכך התוצאה היא שהיד שלו מרגישה את המזוזה – משהו ממש פיזי. זה לקחת עור גס ולעשות ממנו משי עדין. כך בלב – אם הלב שלי מרחם סימן שגם התורה מרחמת, ואם לא אז לא, מכוון במאה אחוז.

אלה עוד כמה סיפורים על ר' צבי לכבוד החתן, ר' צבי משרת, ש"גדול שימושה של תורה יותר מלמודה", "אשר יצק מים על ידי אליהו" כתוב באלישע הנביא, בעל המופת הגדול ביותר בתנ"ך. גם ר' צבי היה בעל מופת גדול. דרך אגב, כמה שהוא היה ענו ופשוט, הוא היה מהרביים שדרשו פדיון רציני מאד, הרבה-הרבה כסף, בשביל לפעול ישועות. זו היתה השקעה כדאית, זה עבד מאה אחוז. זכותו יגן עלינו, אנחנו בתוך ימי ההיקף של היארצייט שלו. היארצייט הוא ל' חשון (יום א דר"ח כסלו בשנה מלאה), שלא היה השנה, לכן אמרנו שהיארצייט אתמול, ב-א כסלו, ויש שחוגגים ב-כט חשון.

לראות איך יהודי מתבייש מהקב"ה

עוד סיפור יפה שמתאים לחתן: כמו ששני צדיקים בלי קשר ביניהם אמרו שכאשר אמר איזה פסוק שמענו שגילה את הסוד של חנוכה, כך הצדיקים הגדולים והגאונים הגדולים היו באים רק להסתכל על התפלה שלו. יש סיפור שבאו למנין, לראות אותו מתפלל, ולכאורה בתוך מנין גם אתה מתפלל, רק שאתה מתפלל עם הרבי יחד. אבל כאן, צדיקים גדולים באו רק להסתכל עליו, לא להתפלל – לא רצו להתפלל אלא רק להסתכל עליו. גם, בלי קשר בין אחד לשני, היו צדיקים שאמרו בתפלה אחת שלו שראו את כל פמליה של מעלה יורדת לרקוד איתו יחד. ראו איך כל המלאכים יורדים אליו ורוקדים מסביב. זה ווארט אחד, אבל ווארט הרבה יותר פנימי – צדיק אמר שאני נוסע מרחקים רק כדי לראות אותו פוסע אחורה בסוף שמו"ע. אני מוכן לנסוע מסוף העולם עד סוף העולם לראות איך הוא פוסע אחורה, ולמה? לראות איך יהודי מתבייש מפני הקב"ה. זכותו יגן עלינו.

גם רבי חיים צאנזר נסע אליו (ויש סיפור שפעם אחת "התערב" בעניניו של ר' צבי, ואח"כ מאד התחרט על זה). הוא נסע לרבי נפתלי מרופשיץ והוא נסע אליו. רבי נפתלי היה תלמיד מובהק של הרימינובר הראשון.

ה. המשך המאמר: "חד ולא בחושבן"; סוד המספר ואמירת גימטריאות

הריבוי מפחית את ההתחלקות

היינו באמצע הווארט שהיות ש"אנת הוא חד" לכן "ולא בחשבן". שאם אתה אחד פשוט, אומר הרבי הרש"ב במאמר, אז יש אין קץ ספירות ואף על פי שלכאורה כל ספירה מחולקת מחברתה בכל אופן הכל בפשיטות כי המקור בפשיטות. בהמשך ההמשך הוא יסביר יותר לעומק את סוד "הוד והדר" – הוד הוא תמימות, פנימיות הכתר, וההדר הוא לבוש, ההדר מלביש את ההוד. לפי מה שכתוב כאן, "אנת הוא חד" היינו ההוד, פשיטות העצם, וההדר הוא "ברב עם הדרת מלך" – "ולא בחשבן", ספירות אין קץ. ככל שיש יותר ספירות, יותר מהויות, כך – כמה שכל אחד הוא לא השני – יש פחות התחלקות ביניהם, למרבית הפלא. לדוגמה, לו יצויר שהיו רק שתי ספירות בעולם, כמו במתמטיקה, שאפשר להסתדר רק עם שני מספרים, 0 ו-1, כמו במחשב – לא צריכים יותר משנים, לא צריך עשר. אם יש רק 2, כמה שפחות, "מיעוט רבים שנים", ההתחלקות ביניהם יותר מאשר אם היו 3. זו הבנה – היום אומרים תובנה – עמוקה וחשובה, שספירות בקדושה, ככל שיש יותר כך ההתחלקות ביניהם היא פחות. אפשר להבין זאת בלי המושג התכללות. אפשר לצייר שאם המרחב הוא כך וכך, ורק שנים תופסים אותו, יש התחלקות גדולה ביניהם (כל אחד תופס חצי מהמציאות כולה), אבל אם שלשה תופסים אותו מרחב יש פחות שוני (פחות התפשטות היש של כל אחד בפני עצמו) – כמה שכל אחד הוא משהו אחר (שתלוי בהתפשטות היש שלו). ככל שיש יותר יש פחות התחלקות.

ההתכללות מפחיתה התחלקות

כך נכון לחשוב, אבל יש תובנה יותר עמוקה. אם לא בקדושה – אין התכללות. אנחנו יודעים שהתנאי של הקדושה הוא התכללות אוטומטית. אם יש לי שנים, אוטומטית בקדושה הם בעצם ארבעה – שתים שהם ארבע – כי יש התכללות, כמו "יציאות השבת שתים שהן ארבע" (פתיחת מסכת שבת קדש, סוד השבת הוא עצם גדר הקדושה). אם יש שלשה, אוטומטית יש תשעה – התכללות – ואז יש גם עשירי, שלש פעמים שלש והכולל. אם יש לי ארבעה, מיד יש לי שש עשרה. לא רק ש-16 תופסים את המקום המוגדר – סתם הנחה שאמרתי שהמקום מוגדר – אלא ברגע שיש התכללות יש הרבה יותר דמיון בין כל הגורמים. לו יצויר שיש מליון דברים שונים, אבל הם בקדושה ובכל אחד מהמליון יש מליון גוונים שונים, כנגד כל אחד מהמליון, אפשר לחוש שתחושת ההתחלקות הולכת ופוחתת בגלל רבוי ההתכללות שיש. אם יש אין סוף ספירות נדמה בהשקפה ראשונה שהכל אחרת, כל אחד אחר, אבל כל אחד מהאין סוף כולל את כל האין סוף, וכל האין סוף בתוך מקום שאיני יודע כמה הוא גדול – אפילו אם הוא גדול אין סוף, יש בתוכו אין סוף ספירות (בלי לדבר על דרגות באין סוף, כפי שדברנו לפני כמה שבועות) – אני יכול לחוש שהאחדות והפשיטות עולה. כאן הוא אומר יותר מכל זה, אומר שבעצם אין סוף הגוונים יוצאים מ"אנת הוא חד" – לא מביא את משל הזהר, שיש נר אחד שמשליך גוונים לכל עיבר ועיבר. ה"אנת הוא חד" הוא ההוד שלו, והשלכת אין סוף הגוונים היא סוד ההדר שלו.

"ברב עם הדרת מלך" – מלך פשוט וריבוי עם

מכך אפשר להבין את סוד המלכות, ענין של מלכות ישראל: למה המלכין קדמאין מתו? כי כל אחד אמר "אנא אמלוך", יש לו גאוה. הרי גם ה' אומר "אנא אמלוך", מה הבעיה שהם אומרים? כי ה' באמת כולל הכל, ואילו כל  מלך הוא משהו פרטי, לא הכל, הוא מוגבל, הוא מספר מסוים ולא אין ספור. כל אחד הוא מספר, ספור בפני עצמו – ספור קצת לגריעותא – ולכן כאשר מתיימר לומר "אנא אמלוך" זו גאוה של "לפני שבר גאון", שהגאון שלו גורם לשבר שלו, והוא נשבר. כתוב "אין מלך בלא עם". נחשוב על רבי שיש לו עם. מה האידיאל אצל רבי? זה עובד באמת רק אם יש המון-המון חסידים. כל חסיד הוא כמו גוון, ספירה. הרבי האמתי, מלך המשיח, הוא נשמה כללית לגמרי. לכך מחכים – בלי זה לא יכול להיות מלך ישראל. מלך ישראל צריך להיות כזה רבי שכל עם ישראל חסידים שלו, ללא יוצא מהכלל. אז יש לו ספירות אין קץ מסביב, "ברב עם הדרת מלך". מהו עם? שכמה שכל אחד אחר, הרי כל יהודי הוא משהו אחר, "כשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעותיהן דומות", כולם "עם", כולם בטלים לרבי, עמך. כך האידיאל בחב"ד. יש בעיה באידיאל זה, אם אינו אמתי, אם אין "הדרת מלך" אמתית של כל עם ישראל, של נתח מאד-מאד רציני בעם ישראל. כל אחד הוא משהו אחר, אבל ברגע שכולם יחד בפשיטות, ויש אחד באמצע, המלך ("נר ישראל"), שהוא לגמרי פשוט – כולל את כולם בפשיטות שלו. זה קשור לדימוי של ר' צבי משרת, יהודי פשוט. צריך רבי שהוא יהודי פשוט, כל כך פשוט שהוא "חד ולא בחשבן", ועם הפשיטות שלו כל אחד יכול להזדהות. נחזור לדימוי, בחב"ד אמור להיות שאין רבנים, אין גאונים, אין גארנישט. אפשר לפרש לא נכון, אבל גם אפשר לפרש מאד נכון – אם המלך הוא מלך ואם העם הוא עם, ודווקא "ברב עם הדרת מלך", באמת הכל פשיטות, הכל "חד ולא בחשבן", כמו אור אין סוף למעלה לפני עשר ספירות הגנוזות במאצילן. תלוי בכך שהרבי יהיה פשוט וכולם יהיו פשוטים, כמה שכל אחד הוא אחר. שוב, לא בא לבטל את היחוד של כל אחד, נשיאת הפכים, אך יחד עם זה כולם "עם", עמך, גארנישט, ו"ברב עם" דווקא "הדרת מלך", ספירות אין קץ. הוא אומר במאמר שכך אפשר להבין את המהויות השונות של עשר ספירות דעיגולים – לא גומר את ההסבר. יש מעלה בעיגולים, נפש, שבפשיטות מיושר, שהוא לא מוגדר. הגם שיש עיגולים שונים, הכל עיגולים, הכל משקף את ה"חד ולא בחשבן" לפני הצמצום הראשון. עד כאן נקודה אחת של המאמר.

להצטרף ללימוד ההמשך מהמאמר של השבוע

אמרנו שהמאמר מתחיל את הנושא שיהיה לאורך הרבה מאמרים בהמשך – שלשת הפירושים של ספירה: מספר-ספור-ספיר. כאן הוא מתחיל את המספר, לכן זה מקום מצוין להתחיל ללמוד את ההמשך מהאמצע, פתיחת נושא גדול מאד של הרבה מאמרים.

ספירה – גילוי ההעלם

היות שכאן הנושא הוא מספרים, מספר, הוא מאד נוגע לחשבונות, גימטריא, שאנו אוהבים לעשות. כאן הוא אומר משהו מאד יפה, שיש בתוכי מספר גדול. ניתן דוגמה לכל המהלך כאן על פסוק שהוא דן בו: "זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו". בדרוש המקורי של אדמו"ר הזקן, שאומרים שהוא הדרוש הכי יסודי בחב"ד, בו הוא מסביר את ההבדל בין עצם והתפשטות להעלם וגילוי – כך אומר רבי הלל. בתחלה הדרוש בסידור, ואחר כך דרוש בפירוש המלות לאדמו"ר האמצעי על כך – יסוד כל חסידות חב"ד. כאן במאמר לא מדבר על עצם והתפשטות (כלומר שאינו משתמש בביטויים אלה, רק מכנה תופעה זו במלה אחת – "התחדשות"), אלא על העלם וגילוי. הוא אומר שספירה (ספירת מספרים) לא מחדשת שום דבר, אלא רק מגלה דבר שהיה בהעלם. אני סופר כמה תפוחים יש כאן – לא חדשתי משהו, אלא רק גיליתי מה המספר. בספירות, כאשר יורדים מעולם האצילות לעולם הבריאה והלאה, כבר יש התחדשות. בעולם האצילות הספירות הן רק גילוי ההעלם, ללא כל התחדשות או התחלקות אמתית. כך גם בספירות של היושר. לשים לב, שהוא מתחיל בקושיא על ספירות של העיגולים, אבל לאורך המאמר כאשר מדבר על ספירה לשון מספר לא מדבר על עיגולים אלא על יושר דאצילות והלאה.

רמזי "זכר רב טובך יביעו"

הפסוק "זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו" עולה בגימטריא 1500, שם הוי' בהכאה – י פעמים ה פעמים ו פעמים ה (הוא מסביר באריכות ש"רב טובך" היינו ריבוי יסודות וצמצומים על מנת להשפיע ממעלה למטה, כאשר בכללות יש ד צמצומים כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה, והוא נותן כמה דוגמאות לכך, כאשר הדוגמה העליונה ביותר היא זו שה-י רומזת לצמצום שעל ידו נעשה נקודת הרשימו וה-ה עילאה היא כנגד עולם המלבוש[יט], ה-ו כנגד הקו וה-ה תתאה כנגד פרצוף א"ק. יש כאן חידוש גדול לגבי הגדרת נקודת הרשימו ואכ"מ. נמצא שכל הפסוק רומז ל"סוד הוי'" ב"ה).  ר"ת וס"ת הפסוק – המסגרת – עולה מלכות, משולש 31 (שם אל). האותיות שבאמצע המלים בעלות מספר לא-זוגי של אותיות, שיש אות אמצעית – זכר, יביעו, ירננו – עולות 80, יסוד. אז בצדדים יש מלכות ובאמצע יסוד, היסוד נכנס במלכות, וידוע שיסוד-מלכות הוא מספר מושלם, כד ברבוע. שאר האותיות הן 924, כב אותיות התורה פעמים מב (השם של מב אותיות, שבו נברא העולם).

הקטנות שבאמירת גימטריאות

למה אמרתי את כל זה? בשביל להקדים כמה גרוע שאני אומר גימטריאות, לפי איך שהוא מסביר במאמר. הוא אומר שכל המספרים האלה, כשהם היו עמוק בתוכי, בכלל שאני יודע – איך שאצלי, בכך שהפסוק הוא 1500 וכו' יש בזה גדלות מוחין. אחר כך, בשביל להזכר אני מוציא את המחשבון ושוב עושה את החשבון, כאילו סופר אחד-אחד. על ידי הספירה שאני עצמי עושה מגיע שוב למסקנה שהפסוק עולה 1500, וממשיך לראות את כל הרמזים של הראש והסוף וכו' – כל רמזי המספרים האלה. יחסית למה שאני אומר זאת לכם, זו גדלות, אך יחסית למה שאני יודע זאת כידיעה קדומה זו קטנות – הכל לפי ערכין. כשאני פתאום אומר לכל הקהל הקדוש שהפסוק עולה 1500, מה שאמרנו הוא אצלי קטנות לגמרי – האור שיש בכך הוא מאד-מאד קטן. כך מסביר מאד יפה במאמר. זאת אומרת שבחישוב גימטריאות, בידיעה שלהם, יכולה להיות גדלות – לכן הכי טוב שאתה תחשב. אבל רק אמירת הגימטריאות היא קטנות מוחין לגמרי. כך אומר במאמר. למה גרוע שאני אומר את הגימטריאות? לא רק שמתקבל אצלך בקטנות, אלא שכאשר אני אומר אני עצמי נופל לקטנות. בשביל לומר – אני בקטנות, וממילא גם מה שאני משדר כאן הוא עוד יותר קטנות. אלא אם כן תקח ברצינות – כמו שאני מקוה – תרים את הקטנות, תחשב, תתבונן, וכולי האי ואולי תוכל לשחזר קצת את הגדלות. דרך אגב, הוא אומר שצריך לספור בפה, בדבור, משהו חינוכי. המספר שאני יודע מקדמת דנא הוא מחשבה, אבל כשעושים ספירה צריך לומר. הוא לא אומר, אבל הקשר בין ספירה לדבור הוא תופעה חשובה, שהחוצניקים יודעים טוב טוב, שכמה שאדם מתמחה ובקי בשפה אחרת, בספירה יותר מבכל דבר אחר הוא חוזר לשפת האם שלו. החזרה לספירה באנגלית היא גם קטנות, מראה משהו לגבי היסוד של המושג לספור. כל מספר מספר סיפור שבסוף נעשה ספיר – "השמים מספרים כבוד אל".

שידור של קטנות מהרב מוליד ספקות אצל התלמידים

זה לא רק במספרים. מה קורה כשהרב מלמד – יש לו שיעור קבוע כל יום שני, חייב להגיע גם אם בגדלות מוחין וגם אם בקטנות מוחין. אבל זה מסוכן, לא פשוט – מה קורה אם הרב בקטנות מוחין? נאמר ווארט של הרבי עצמו, לא לגבי שיעור אלא לגבי יחידות. ספרנו הרבה פעמים, שפעם בשנים הראשונות מישהו נכנס ליחידות לשאול משהו – אחד מגדולי המשכילים דאז, נכנס לשאול משהו עמוק בעבודה. הרבי אמר לו באידיש – אותו אחד שבאת אליו לשאול את השאלה לא נמצא כעת כאן. שוב, הרב קבע שכל יום שני הוא מוסר שיעור, אבל מה אם הוא בקטנות? זה גרוע. למה? כי אם הוא בקטנות הוא משדר קטנות ויכול לגרום לצבור – בלי דעת – ספקות. זה פתח לקליפת עמלק, בגימטריא ספק, כידוע. אם הרב בגדלות, הגדלות שלו הורגת את כל העמלקים שיש כאן – מצות "תמחה את זכר עמלק". מה הורג את עמלק? אמונה חזקה, אמונה מתוך גדלות מוחין, שידור אמונה בה' שהיא גופא גדלות מוחין. עיקר התפקיד של השיעור בחסידות הוא לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק" בכולם. אם הרב בגדלות, כך הוא פועל ומצליח, אבל אם הרב בעצמו נמצא בקטנות – לא רק שהוא לא הורג את עמלק, הוא גם יכול לעורר בלא מודע כל מיני עמלקים. כמו שבפיזיקה היום יש מושג של חלקיקים שמתהוים בחלל מעצמם, מתהוים כל מיני עמלקים, כ"ל צמ"אניקים שדברנו עליהם, מתוך זה שהרב מדבר בקטנות. לומר מספרים זה גם סוג של קטנות, כך יוצא מהמאמר, ולכן הסיפור הזה של המספרים שאומרים הוא לא פשוט. כנראה צריך כל כך הרבה גדלות, שאפילו הקטנות היא יחסית גדלות. או, נאמר יותר טוב – לכאורה גימטריא הוא דבר שאין בו ספק כלל, או שהוא נכון או שהוא טעות, אפשר לבדוק במחשב. למה דבר שאין ספק שהוא נכון – אם הוא שוה הוא שוה (בסברות של ראשונים כל אחד יכול לומר משהו אחר, אולי סתם טעות) – יכול להוליד ספק? לא מוליד ספק אם שוה, אלא האם זה שוה – האם כל העסק הזה שוה משהו. הספק נולד אם הענין משודר בקטנות. כל הווארט הזה יוצא ממה שכותב כאן.

הרבי מעט ברמזים עד השנים האחרונות

האבא של הרבי אמר הרבה גימטריאות, היה מאד חכם, בלי ערך. הוא כותב לרבי באיזה מכתב, מעביר בקורת על כתיבת דברי התורה של הרבי, שצריך קצת פלפל בחדושים – תכניס כמה גימטריאות, כמה רמזים על פי קבלה. הרבי לא עשה זאת. רק בסוף ימיו, בשנה של "דבר מלכות", הרבי עבר מהלך – המון רמזים לפי ערך, כולל גימטריאות וכל מיני רמזים, אבל בתחלה לא. למה? כנראה בגלל סבה זו. האבא שלו, עם כל הכבוד, לא שמש בתור רבי שענינו להחדיר וודאות באמונה. כל הענין של הרבי, דווקא בדור שלו, הוא להחדיר בעם ישראל ודאות. הוא צריך להיות "הודאי שמו כן תהלתו", וצריך להחדיר זאת מתוך גדלות. לא כמו שהרבי אמר, שמי שבאת אליו לא נמצא כרגע. בכל אחד צריך להתאים לשרש הנשמה שלו, והרבי ידע בעצמו – "ידע איניש בנפשיה" – בשביל הרושם הנכון (לא מלה טובה) צריך למעט ברמזים, לא בונים את התדמית הנכונה ולא משדרים את הודאות האמתית. כשהרבי הגיע לגיל תשעים – זה השתנה. כל זה, תן לחכם ויחכם עוד, לגבי מספרים. מספרים הם החיצוניות של הספירות.

מספר כמותי ומספר איכותי

מה שהוא כן אומר, וזה עיקר המאמר – הנושא העיקרי בהשכלה, חוץ ממה שאמרנו כעת – שבכך שמספר מגביל יש שלש דרגות: הגבלת המספר בספירות העליונות באצילות; עיקר מקום המספר במלכות דאצילות; מספרים בעולמות התחתונים. התחלקות והגבלה ממש במספר הן רק בעולמות התחתונים, אך מתחילה ההגבלה במלכות דאצילות, ושרש של הגבלה – שאינה התחלקות אמתית – יש בספירות שמעל מלכות דאצילות. כל כך למה? המספרים שלמעלה מהמלכות הם בעיקר מספר אורות, או המספר של פנימיות הכלי שדבוק באור שממלא את הכלי, וכאשר אני אומר מספר על אורות אני מתכוון לאיכות ולא לכמות (לא אומר מלה זו, אבל לכך מתכוון), לכן אין התחלקות אמתית. כשאני אומר שהמספר הגדול למעלה והקטן למטה, רבבה בכתר ואחד במלכות, אין הכוונה למספר כמותי, שאפשר לספור, אלא למשהו איכותי – הרבה אור. מדבר במספר, לא בספיר, אך זה דרגת הספיר שבמספר. המספר הגדול הוא למעלה ואינו בהתחלקות. רק במלכות כשאני אומר מספר אני מתכוון לכלים, והכלים הם משהו כמותי. לכן בכלים המספר הגדול למטה והגדול למעלה – אחד בכתר ורבבה במלכות. אם יש אחדים-עשרות-מאות-אלפים-רבבות, מצד האורות הרבבה למעלה והאחד למטה ומצד הכלים האחד למעלה והרבבה למטה, כי הכלים הם כמותיים. קשור לכל המדע היום, שעברו ממדע איכותי למדע כמותי – הכל מצד הכלים, שם יש התחלקות בין אחד לשני. מצד שני, כמו שדברנו קודם, אם יש ריבוי מופלג של כמות הוא גם מטשטש את ההבדלים, את ההתחלקות. בכל אופן, המאמר כאן הוא שלמעלה מהמלכות המספר הוא מספר אורות, איכותי, וכמה שיש יותר מספר בעצם יש יותר פשיטות, פחות התחלקות. במלכות המספר הוא כמותי, שרש אמתי של התחלקות.

הכח להמשיך "אין מספר"

אם יש שלש מדרגות של הגבלה והתחלקות, בעולמות התחתונים, במלכות ולמעלה מהמלכות, אולי זו הגבלה של עולמות-נשמות-אלקות – מודל של הבעל שם טוב. כך חשבתי בהתחלה. אבל לענין המדרגה הגבוהה של מספר בספירות העליונות שמעל ספירת המלכות הוא מביא פסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – יש מספר שלא יספר, ומדבר בנשמות ישראל. ידוע בכתבי האריז"ל שיש שרש ויש נשמה. אם נאמר ששרש נשמה הוא אלקות, מה שאמרנו נכון – שבשרש יש "מספר... אשר לא יספר". לפנימיות אין מספר, והוא אומר בכך שני פירושים. או שמה שלמעלה ממלכות הוא-הוא אין מספר, שהמספר שם הוא בבחינת לא מספר, או שנאמר שהכח של מי שמגלה את שרש הנשמה שלו הוא להמשיך את ה"אין מספר" (בגימטריא אמת, אהיה פעמים אהיה, 21 ברבוע, ר"ת אם והשאר עולה 20 ברבוע – מספר חשוב ביותר) בתוך המספר. או שהמספר שם הוא-הוא האין מספר, או שהכח של היהודים – על ידי תורה ותשובה – הוא להמשיך מה"אין מספר" לתוך המספר. עוד פסוק שהוא מביא, "לתבונתו אין מספר", שהתבונה של ה' היא גם בבחינה זו של "אין מספר". לא מביא את תחלת הפסוק, "גדול אדונינו ורב כח", והפלא שאת ההתחלה דורשים במדרש פרקי היכלות כמספר, המספר של שיעור קומה של יוצר בראשית, כמה "גדול אדונינו"? כמנין "ורב כח", רלו אלפי רבבות פרסאות. אחרי שאומר את שיעור הקומה אומר "לתבונתו אין מספר". יש פה עליה. אפשר לומר ש"גדול אדונינו" במלכות, "ורב כח" בז"א (בחינת יצירה – "יוצר בראשית"), "לתבונתו אין מספר" במוחין (במקום אחד כותב שהתבונה בעצמות אין סוף), והכח שלנו הוא להמשיך מה"אין מספר" במספר.

המשכת האין מספר במספר – צחוק עם הגימטריאות

איך עוזר לנו לפתור את הבעיה של אמירת גימטריאות? רק אומר לנו שאם אני באמת רוצה לומר גימטריאות בגדלות, שלא יגרום לקטנות וספקות אצל אף אחד, הפטנט, העצה, היא לקיים את "לתבונתו אין מספר" (= 1335 – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"). שאם כי באותו פסוק כתוב "גדול אדונינו ורב כח", הקושיא והספק הכי גדול שיש – הרמב"ם פוסל את כל המדרש בגלל הווארט של שיעור קומה כמה גדול ה'. כלומר, בשביל הרמב"ם הגימטריא הזו היא הקטנות שבקטנות שמולידה את כל הספקות – עושה מה' הגשמה מוחלטת, עבודה זרה, פסל ממש לפי הרמב"ם. העצה היא רק אם תוך כדי הגימטריא, המספר, אני יכול להמשיך לייחד את ה"אין מספר", שזו האמת, ש"אין מספר". להמשיך "אין מספר" לתוך מספר זה קצת כמו לצחוק על המספר, בחינת יצחק. לאריז"ל קראו יצחק, הוא עשה הרבה גימטריאות, ואפילו 'קנה' את מהרח"ו, תלמידו המובהק, על ידי שעשה גימטריאות בלשון הזהר, ככתוב בשבחי האריז"ל. הוא אומר שכל מי שקוראים לו יצחק יש לו סגולה מיוחדת לגימטריא. למה? איך לא נופל בקטנות? כי צוחק תוך כדי הגימטריא. על ידי שצוחק על המספר שהוא שוה, נשאר שוה – "צחק עשה לי אלהים". הצחוק הוא גילוי שכל המספר הוא באמת אין מספר – זו המשכת גדלות לתוך מה שאחרת היה קטנות. או, בלשון המאמר, להמשיך את מספר האורות – שהוא האין מספר – לתוך מספר הכלים. זו המשכת אורות בכלים, תיקון, זה בסדר גמור – לא רק שלא מוליד ספקות, אלא הורג את כל הספקות. עמלק בגימטריא ספק אומר שעמלק מוליד ספקות על ידי גימטריאות. זו גימטריא שהיא רק מספר, בלי ה"אין מספר". אם כן, ה' יעזור שנגיע לנקודת האמת, ה"אין מספר", ונוכל להמשיך אותה לתוך המספר, ואז כל הסיפורים יספרו סיפורים ספיריים, מאירים עד אין סוף. לחיים לחיים. שהחתן והכלה יהיו "אבן ספיר דמות כסא" – אבן ספיר עולה אל (שם החסד והאהבה, אל עולה אהבה במספר סדורי) פעמים אהבה, 31 פעמים 13.

שבעים פעמים מספר בתנ"ך

כמה פעמים כתוב "מספר" בתנ"ך? בדיוק שבעים פעמים (בלי אות נוספת), כמו שבעים נפש יוצאי ירך יעקב (סוד מספר בני ישראל אשר לא יספר, אך הקטנות דמספר מוגבל בלבד הוא בסוד שבעים השרים של שבעים אומות העולם). איך מתחלק? י פעמים בתורה ו-ס פעמים בנ"ך – שבעים יחד, חלוקה מאד יפה. י פעמים מספר רומז לעשר ספירות. איך ששים הפעמים מתחלקות בין נביאים לכתובים – כה בנביאים ו-לה בכתובים. אז אם נחלק את התנ"ך לנבואה, תורה נביאים, ורוה"ק, כתובים, השבעים מתחלקים בדיוק חצי-חצי – לה "מספר" בנבואה ו-לה ברוה"ק. אם עושים סדרה רבועית מתורה נביאים כתובים, 10-25-35, הסדרה תהיה סימטרית: 10-25-35-40-40-35-25-10. כל שמונת האיברים החיוביים בסדרה הם סימטריים, עם מ-מ (סוד מילוי האות מם) באמצע. רומז גם לענין מובהק של מספר. הוא כותב במאמר שעיקר המספר המוגבל במלכות הוא "מספר הימים", מביא מהפרדס שזה המספר שבמלכות ומאריך להסביר. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" – סדרה שיש שבעים "מספר", ואם מפתחים לסדרה רבועית יש עוד 80 באמצע, ושוב חוזר ל-70. זו הסדרה של מספר המספרים שיש. לחיים לחיים.



[א] "ויצא יעקב" = "[בראשית] ברא אלהים" (טוב ברבוע כללי), "ברא" לשון יציאה לבר, ודוק. והנה, רבי שמעון בר יוחאי רבי חייא = ד פעמים "ויצא יעקב" = לד ברבוע – יחס של "ואד יעלה מן הארץ" כנודע, וד"ל.

[ב] לפירוש רש"י, השם באר שבע הוא על שם השבועה של אברהם והברית של יצחק (גם מענין שבועה, כמבואר במפרשים של רש"י), אותו ענין אך בשני דורות שונים ועל ידי שתי נשמות כלליות, אברהם ויצחק שכל אחד הוא בחינה יחודית בפני עצמו. לפירוש הראשון של האבן עזרא יש שני דברים-ענינים שונים בלשון שבע – שבועה והמספר שבע. לפירוש השני של האבן עזרא (ופירוש הרשב"ם) יש כאן שני מקומות שונים בגשמיות ממש. ג הפירושים הנ"ל הם כנגד ג בחינות של שניות בעולמות בי"ע (בעולם האצילות הכל אחד ממש), ודוק היטב.

[ג] יש יג "עד היום הזה" בתורה, וזו הפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה". והוא כנגד שם "אל" ב-יג מדות הרחמים. "עד היום הזה" יחד עם אל עולה ג פעמים "היום" שנאמרו בשבת קדש, סוד ג פעמים אין, כמבואר בכתבי רבי אברהם אבולעפיא ז"ל. בחומש בראשית יש ד פעמים "עד היום הזה" כנגד "אל רחום וחנון ארך". בכל אחד משלשת החומשים שמות ויקרא במדבר יש פעם אחת "עד היום הזה" כנגד "אפים ורב חסד ואמת". במשנה תורה יש ו פעמים "עד היום הזה" כנגד (ו המדות הכתובות בפסוק השני; המדות מחולקות בשני הפסוקים בהם הן מופיעות לסוד זו – "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו") "נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה", ודוק.

[ד] באר = ז (שבעה) פעמים כט. ואילו שם הבאר, "שבעה" = יג פעמים כט, ודוק. כט = "וחטאה", התיקון ה-יב של יג תיקוני דיקנא, סוד "פומא קדישא", ששם "הואיל משה באר את התורה הזאת" (= י פעמים באר [סוד הושע בן בארי שהא התיקון של יהודית בת בארי החתי] = באר ועוד עשק שטנה רחבות שבעה! ר"ת = חן, ב פעמים כט, ואוס"ת = לד פעמים חן, חיים פעמים כט), וד"ל.

[ה] השבועה של אברהם רומזת לשבועה שמשביעים את הנשמה לפני הלידה "תהי צדיק וכו'".

[ו] מקום = ו פעמים אל, היא (אמא) כוללת את הו"ק (אל לשון כיוון, כמבואר במ"א) כאשר "היכל הקדש באמצע" כנגד ספירת המלכות.

[ז] לאחר "... וילך חרנה" מתחיל הפסוק השני "ויפגע במקום" בטעם "קדמא ואזלא", הרומז ל"דע מאין באת ולאן אתה הולך" (כך פירש רבי צבי הירש הכהן מרימינוב, ראה אודותיו להלן). טעמי "ויצא יעקב" – מרכא טפחא (ארך טפח הרומז ליסוד אבא היוצא מיסוד אמא כו'), החותם מתהפך (לפי ציורם) של קדמא ואזלא, וד"ל.

[ח] להוסיף: ההפרש בין חרנה למערב הוא ז (שבע – באר שבע) ברבוע.

[ט] היצר הרע של העליונים הוא הרצון להשאר למעלה ולא לרדת למטה, ואילו היצר הרע של התחתונים הוא הרצון להשאר למטה ולא לעלות למעלה, ודוק.

[י] ובדרך מליצה: אם יש שני בתי כנסת בשכונה שלך, אחד של יוצאי תימן ואחד של יוצאי רוסיה, אזי בבקר, בתפלת שחרית, אפשר להתפלל עם התימנים, הדרומיים, ולעת מנחה להתפלל עם הרוסיים, הצפוניים (אך אם אתה דוגל בשיטת ההתכללות אז גם אפשר להפוך, הרי העיקר הוא "רחמנא לבא בעי").

[יא] צריך לדרוש ממנהל העבודה שלך העלאת משכורת.

[יב] חייא ר"ת ארץ ישראל ירושלם חרן למפרע, הכל בארץ ישראל, ודוק.

[יג] צפת טבריא (לגבי הכתיב של השם טבריא ראה בספר טבור הארץ) חברון ירושלם = 1644 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" = 12 פעמים 137 (קבלה וכו') = 4 פעמים תהו (ממוצע כל עיר [= רבינו חיים כהן, כפי שציינו לפני שבועיים, וראה עוד לקמן; תהו הוא גם הסוד של "חד ולא בחשבן", ראה לקמן בביאור המאמר בע"ב]), יש מאין וכו' – בישוב ארבע הערים הקדושות מקיימים "לא תהו בראה לשבת יצרה", וכפי דברי הרמב"ן שמצות ישוב ארץ ישראל היא שלא נעזבנה שוממה כו' (רק צפת ירושלם, סוד "תקע [צפת] בשופר [ירושלם] גדול לחרותנו" = 1156 = 34 ברבוע, ראה לעיל שהוא סוד רבי שמעון בר יוחאי רבי חייא). והנה, הפסוק הראשון של פרשתנו, "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" = 1233 = 9 פעמים 137 = 3 פעמים תהו. וביחד, 2877 = 7, גד, פעמים תהו = 21, אהיה, פעמים 137, ודוק.

[יד] ה-ש של שלשה ראשים = 300, ואילו ה-ש של ארבעה ראשים = 400, וביחד עם ז היודין שבראשי שתי השינין = 770 = בית משיח כו', ודוק.

[טו] חברון מתחיל חב של חב"ד – חכמה בינה. והרון של חברון היינו ד בחזקת ד (סוד ה-ד רבתי של "שמע... הוי' אחד") – שלמות הדעת, ודוק.

[טז] מנוחה רחל ביחד עם חברון = 613, שלמות של תריג מצות התורה (וכך כותב הרבי הרש"ב באגרת שבחברון דווקא אפשר לקיים את כל המצות כדבעי). והנה, הר"ת של מנוחה רחל חברון – רמח מצות עשה, ושאר האותיות (מנוחה רחל חברון) = שסה מצות לא תעשה!

[יז] "פקד יפקד" = חשמל, זך במשולש – "פקד" כנגד חש (בחינת תורה שבכתב) ו"יפקד" כנגד מל (בחינת תורה שבעל פה).

[יח] שבו ה-י של שם הוי' ב"ה מאירה במעשה הפקידה – "הוי' בחכמה יסד ארץ" – ובסוד "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה" (הרי ה-י על שם המחשבה, כמבואר ברש"י על "אז ישיר"). "יפקד" = צדק – מלכותא קדישא.

[יט] משום מה כתוב בפנים (כמה פעמים) "מלביש" במקום "מלבוש".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com