חיפוש בתוכן האתר

ברית שלום דב בער אופן - כח חשון תשע"ב הדפסה דוא

יום ה־חן כ"ח חשון ע"ב – כפר חב"ד

ברית שלום־דב־בער אופן

א. פרשת שבוע: "ויתן" – "יתן ויחזור ויתן"

"יתן ויחזור ויתן" בעבודת האדם

צריכים "לחיות עם הזמן" – היום 'ששי' של פרשת תולדת, המתחיל "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש וגו'". מכל הברכות שבתורה, הברכות שיצחק מברך את יעקב בחשבו שהוא עשו הן הברכות הכי גדולות בתורה. אלה ברכות של "אורות דתהו", כי הוא חשב שמדובר בעשו, והן נמשכות ב"כלים דתיקון" של יעקב, בעל עולם התיקון.

"הכל הולך אחר הפתיחה", המלה הראשונה – "ויתן", ומפרש רש"י "יתן ויחזור ויתן" (בעצם הוא דורש את האות הראשונה של המלה, פתיחת הפתיחה, ה-ו של "ויתן", לשון תוספת, בחינת יוסף הצדיק, כנגד ששי – יוסף עולה ו פעמים הוי'). במלה הראשונה של הפרשה היום יש אין-סוף נתינות. כתוב ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", וכדי להיות כלי שה' יתן לנו ויחזור ויתן לנו בלי סוף, אנחנו גם צריכים לנהוג כך. אדם נותן צדקה, אחר כך עושה חושבים שאולי לא נתן מספיק וצריך לחזור ולתת. קודם הוא חשב שאולי נתתי מספיק, לפני שנה נתתי מאה אלף, אבל אולי זה לא מספיק, "יחזור ויתן", צריך להיות מאתים וכך הלאה. זו העבודה של "יתן ויחזור ויתן", זה רק צריך לבוא מבפנים, אף אחד אחר לא יכול לומר לך את זה. אדם עושה חושבים, יש לאדם נשמה – חושב 'כמה נתתי? כך וכך, יפה מאד, אבל זה מספיק? לא מספיק'. "יתן ויחזור ויתן" עד בלי די, בלי סוף.

אם אנחנו נוהגים כך קצת, לפי ערכנו הדל, זה מעורר אצל הקב"ה את הברכות הכי גדולות בתורה – "ויתן לך האלהים וגו' הוה גביר לאחיך וישתחו לך בני אמך וגו'", עשר ברכות כנגד "עשר ספירות בלי מה" ("עשר שאין להן סוף"), שבשרשן הן "עשר ספירות הגנוזות במאצילן" (כמו שלומדים בע"ב) ועוד יותר גבוה מזה. כמה שלא יתן זה לא מספיק, "יתן ויחזור ויתן" (והוא סוד "לתבונתו אין מספר", ראה לקמן – הערך הממוצע של "יתן... ויתן" = תבונה).

"יתן ויחזור ויתן" – היום השמיני – להתחיל את השבוע מחדש

הענין קשור קודם כל לברית מילה – "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". שמענו במאמר שמילה למעלה משם הוי', "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי'. אחד ההסברים ששם הוי' הוא כמו שבת, שבע, "שבת להוי'", ואילו מילה סוד השמונה – "שמונה נסיכי אדם" (שהשמיני שבהם, השמיני שבשמיני, ראה לקמן, הוא מלך המשיח, בעל הכנור של שמונה נימין) שלמעלה מ"שבעה רועים" (שבהם משה רבינו הוא רעיא מהימנא) – למעלה מטעם ודעת. שבע הוא סוד שלמות ההיקף, ששת הימים ושבת שבאמצע – כידוע שאם יש ששה עיגולים יש בדיוק מקום לעיגול אחד באמצע – שלמות.

"יתן" היינו שנתן בשלמות. שמונה הוא כמו יום ראשון שאחרי כל שבעת ימי השבוע. עושים חושבים, אולי כל השביעיה הזו – שבעת הימים, ששת ימי החול כולל שבת קדש שאחריהם – לא היתה מספיקה, וצריך להתחיל מחדש. היום השמיני הוא יום ראשון, עוד פעם – למה צריך עוד פעם? לא הספיקו ששה ימים ושבת קדש?! שוב, היה טוב עד לרגע האחרון, הנקרא "רעוא דרעוין" – אז מתחילים לחשוב אולי הכל לא היה די, לא היה כדבעי (כרצון הרצונות – רעוא דרעוין, הרצון הפנימי והעצמי של הרצונות הגלוים שלכאורה נשלמו), ואז מתחילים שוב "יחזור ויתן".

היום השמיני הוא יום ראשון פעם הבאה (ב"סיבוב" השני, המשכה מאור אין-סוף הסובב כל עלמין, סבת כל הסבות ב"ה), אותו יום שהוא נולד פעם הבאה, אחרי שעברה עליו שבת אחת – תעבור עליו השלמות, ואז הוא עושה חושבים שאולי מה שהיה לא היה מספיק, לא היה בסדר, וצריך להתחיל מחדש (גם אברהם אבינו, בהיותו בן צט, החליט שעליו למול את עצמו, להתחיל לעבוד את ה' מחדש, ומכאן נלמד את יסוד ענין מצות ברית מילה). זה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", על דרך "יתן ויחזור ויתן", צריך כל פעם להתחיל מחדש.

"יתן ויחזור ויתן" – שירוש אחר עבודה זרה

רק נאמר שגם ביחס אל הלעומת זה – בארץ ישראל יש מצוה לשרש אחרי עבודה זרה, משא"כ בחו"ל. בחוץ לארץ נתת לעבודה זרה מכה פעם אחת – קיימת את המצוה. מה החידוש של ארץ ישראל לגבי חוץ לארץ? "יתן ויחזור ויתן", לא מספיק פעם אחת לתת, כי צריכים לשרש. בארץ ישראל צריך לשרש, לא מספיק לתת מכה פעם אחת. הא בהא תליא, כדי שיהיה אפשר לתת עוד פעם ועוד פעם, צריכים עוד פעם לתת הרבה כסף – צריכים בשביל לשרש הרבה מימון (כדי לשרש אחר "עצביהם כסף וזהב"). בכל אופן, "יתן ויחזור ויתן" הוא סוד המילה בשמיני.

"ויתן" – מילוי ה-חן

יש רמז מאד יפה באותיות "ויתן" שהן אותיות המילוי של המלה "חן" – חית נון – "ונח מצא חן בעיני הוי'". ידוע שהיום, כח חשון, הוא יום ה-חן של השנה. לאחר כ מרחשון, יום ההולדת של הרבי רש"ב, יום ה-נ של השנה, יש עוד ח ימים. כלומר, מיום ההולדת של שלום דב בער הרך הנמול לשמונה עד יום הברית שלו נוספים ח ימים – נולד ביום ה-נא ונימול ביום ה-חן. ויתן הוא מילוי חן – המילוי הוא החלק הנסתר, מה שנמצא בעיבור בתוך ה-חן. איך בדיוק? מילוי חית הוא ית ומילוי נון ון – במלה ויתן מילוי החית נמצא לפי הסדר בתוך מילוי הנון לפי הסדר.

ידוע שחן פירושו סימטריא, כמו "ונח מצא חן" – יפי של סימטריא כמבואר אצלנו באריכות. בתכשיט ה-חן ה-ן הסופית היא בתוך ה-ח (שמורכבת מ-ו ו-ז או שתי זיינין, לפי השיטות בזה), יורדת מתוך החטוטרת של ה-ח (הרומזת ל"דר ברומו של עולם"). זה סוד ג הקוין של עולם התיקון בקבלה, שה-ן הוא הציר האמצעי, "ציר נאמן לשולחיו", נמצא בין החתן (ו) והכלה (ז), יוצא מהחופה-החטוטרת עליהם. ה-ן הפשוטה היא "נאמן פשוט" שיתגלה לעתיד לבא. בציור ה-חן ה-ן בתוך ה-ח ואילו ב"ויתן" מילוי ה-ח בתוך מילוי ה-ן. עוד יותר סימטרי, שלפעמים ה-ן בתוך ה-ח ולפעמים ה-ח בתוך ה-ן, התכללות שלמה של "ונח מצא חן". רמז של היום, יום ה-חן, שקוראים בתורה "ויתן".

מה זה אומר לגבי חן? שמי שהוא בעל חן, חנני, חן הוא דבר שלא מפסיק לעולם, כמו "נצח סלה ועד" שאין להם הפסק. "חן בעיני אלהים ואדם" – בלי סוף חן. אם החן נפסק, הוא לכתחילה לא היה חן, הוא לא היה חן אמת אלא "שקר החן". חן אמת עושה פירות (חן אמת = צבאות, ועם ה'כולל' = פרו ורבו). מה הפירות שהוא עושה? עוד חן. דבר סימטרי מוליד את עצמו, משכפל את עצמו, עוד פעם ועוד פעם בלי סוף, וכל פעם עוד יותר יפה, עוד יותר חן. אחרת אינו חן אלא "שקר החן" – שקר החן הוא חן שנפסק, אך חן אמת אינו נפסק לעולם, "יתן ויחזור ויתן", עוד חן ועוד חן עד אין-סוף חן[א].

עד כאן הווארט הראשון שמקשר את ברית המילה ויום ה-חן.

ב. שמונת "יום השמיני" בתורה

"יום השמיני" בתורה – יג פעמים ב-ח ענינים

"ביום השמיני ימול בשר ערלתו". כמה פעמים יש בתורה "ביום השמיני" (הבחינה של "יתן ויחזור ויתן")? אם מסתכלים בחמשה חומשי תורה רואים שיש יג פעמים "יום השמיני". הקשר בין ח ל-יג ידוע בקבלה. אם כותבים ח לפי האר"י הציור הוא ו-ז, שעולה יג. גם חתך הזהב של יג הוא ח ו-ה. בכמה וכמה מקומות בקבלה מחלקים את ה-יג ל-ח ו-ה. קשור גם על פי פשט לברית מילה, שהרי "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות". במילה, שהיא ביום השמיני, יש את יג הבריתות (המילה הגדולה ששמענו עליה קודם במאמר, "נמול אברהם" מלמעלה). הפלא הכי גדול שב-יג הפעמים שכתוב "יום השמיני" בתורה הם ב-ח הקשרים שונים (שמונה פעמים שמונה), שב-ה מהם מופיע כפול. ממש חלוקה של ח-ה. יש יג, שמתחלק ל-ח ענינים ו-ה הופעות כפולות. ממש חלוקה יפהפיה.

שמונה שמיני שמנה

ידוע שיש שנים שקוראים את פרשת שמיני שמונה פעמים, ומנהג ישראל שנותנים לכך רמז "שמונה שמיני שמנה" (רמז עתיק יומין, שיש עליו שיחות של הרבי) – אם יש שמונה פעמים "שמיני" יש בכך סגולה לשנה שמנה, עם כל הברכות בגשמיות וברוחנית. בתורה יש שמונה "יום השמיני". הכל קשור לברית מילה, שבמדה מסוימת הוא השמיני העצמי ביותר של היהודי.

"ביום השמיני תתנו לי"

"ביום השמיני ימול בשר ערלתו" אינו הפעם הראשונה בתורה. "הכל הולך אחר הפתיחה", ואף על פי שברית מילה אולי היא הכי עצמי יש מעלה מיוחדת לפעם הראשונה שכתוב "ביום השמיני" בתורה, בפרשת משפטים. הפעם הראשונה היא גם הפעם היחידה בחומש שמות, ובחומש בראשית אין בכלל. הפסוק הוא: "כן תעשך לשרך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" – נאמר לגבי קרבן בהמה, שמותר להקריבו ביום השמיני. נשמע כמו מצוה, "ביום השמיני תתנו לי", שכל בהמה צריכים להקריב לה' ביום השמיני, אלא שרש"י מסביר שהמצוה הזו מופיעה כפול בתורה ולומדים מהפעם השניה, בה כתוב "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה להוי'"[ב] – לא חייב לתת בו ביום השמיני, אלא רק מותר להקריב מהיום השמיני והלאה. בכל אופן, זו הפעם הראשונה.

אם אני מתבונן רק במלים האלה, "ביום השמיני תתנו לי", עולה שהענין של "ביום השמיני" הוא שברגע שמשהו מגיע ליום השמיני שלו ה' אומר "תתנו לי" – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". הקב"ה רוצה ש"ביום השמיני תתנו לי". קודם פרשנו שהיום השמיני הוא "יתן ויחזור ויתן", ואם כן מובן שה' רוצה בכך יותר מכל דבר – מצוה חד-פעמית אינה מספיקה, השלמות של העולם הזה לעולם אינה שלמות, וה' רוצה "יתן ויחזור ויתן" מתוך מחשבה שכל מה שעשיתי עד היום הזה הוא גארנישט. זה עיקר היהודי, שכל מה שעשיתי הוא כלום – כמו רבי זושא, שעד היום לא עשיתי כלום, וצריך להתחיל את כל הסיפור של להיות יהודי מהיום, "כולי האי ואולי". זה מה שה' רוצה – "ביום השמיני תתנו לי".

רמזי "ביום השמיני תתנו לי"

הביטוי "ביום השמיני תתנו לי" מושלם בחזקה של "בתלת זימני הוי חזקה" – ד מילים (ב ברבוע), טז אותיות (ד ברבוע), והגימטריא 1369 (לזיחידה, גדל, הבל – ברבוע). איפה מופיע הרבוע הזה בפעם הראשונה בתורה? "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שחז"ל דורשים "זה רוחו של מלך המשיח". זו עבודה ששייכת לרוחו של מלך המשיח. כתוב "כן תעשה לשרך לצאנך", כל אחד יש לו שור, כל אחד יש לו צאן, הנפש הבהמית – יש אחד שנפשו שור, שור תם או שור נגח, ויש אחד שנפשו צאן, כולל שה כשבים ושה עזים – ה' מבקש לפי הנפש הבהמית. מה "יתן ויחזור ויתן"? אלה הרי ברכות שמיועדות לעשו, ורק 'בטעות' הגיעו ליעקב, טעות מכוונת על ידי רבקה. עשו הוא הנפש הבהמית, ה"כן תעשה לשרך לצאנך – שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי"[ג]. עיקר מה שה' רוצה ש"יתן ויחזור ויתן" את הנפש הבהמית. אמרנו קודם שיש מצוה לשרש, ועל כך למדנו בשיעור הקודם בע"ב שמהחלק העליון של המקיף – אורות דתהו – יש דחית הרע, שבירת הקליפה, ומהחלק התחתון שלו יש את המשכת האור הטוב. בשתי הבחינות צריך "יתן ויחזור ויתן" – המשכת הברכה מהחלק התחתון של המקיף והשירוש מהחלק העליון של המקיף. הכל מתייחס לנפש הבהמית, ששרשה למעלה משרש הנפש האלקית – עולם התהו. עד כאן הפעם הראשונה.

רק נאמר עוד סגולה: היות שיש כאן 16 אותיות, לפי דרכנו בחדר – של אבא של הרך הנמול לשמונה ושל אבא של הבר-מצוה – מיד הילדים עושים רבוע:

ב י ו ם

ה ש מ י

נ י ת ת

נ ו ל י

רואים שהפנות הן בנים ("בנים אתם להוי' אלהיכם") – לכך זוכה מי שמקיים "ביום השמיני תתנו לי", נותן וחוזר ונותן את נפשו הבהמית. איך אדם זובח את הנפש הבהמית? כתוב בתניא, שנותן עוד צדקה, עוד ועוד ועוד, זובח את הנפש הבהמית. זה זבח לה', "ביום השמיני תתנו לי" (אני לא מסתכל רק על מישהו אחד, מסתכל על כולם). בקרבן בהמה כתוב כפול, במשפטים ואמר, כנ"ל.

שאר שבעת עניני "יום השמיני"

מה הפעם השניה שכתוב "ביום השמיני"? פרשת שמיני – שמיני למילואים, קשור לחנוכת המשכן. הקבע של המשכן ממש – קביעות של "ושכנתי בתוכם" – מתחיל ביום השמיני. בית המקדש הוא "ביום השמיני". הפעם השלישית: ברית המילה, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". אחר כך ארבע פעמים, פעמיים בטהרת מצורע ופעמיים בטהרת זב. רואים ש"ביום השמיני" הוא סגולה לטהרת מצורע וגם לטהרת זב. אחר כך שמיני עצרת. אחר כך "ביום השמיני" של הנזיר אשר טמא את ראשו (גם תיקון פגם טומאה, כמו טהרת המצורע). ההקשר השמיני הוא "ביום השמיני" של הנשיאים – "ביום השמיני נשיא לבני מנשה [אותיות שמנה] גמליאל בן פדהצור" – "הכל הולך אחר החיתום", פסוק של ח מילים, ח במשולש אותיות, העולה 1872, חסד (עב, המילוי הכי גדול, הכי עצמי, של שם הוי') פעמים הוי', כפולה של ח וגם של לו. פסוק מאד מיוחד (הנשיא של חדש חשון, השמיני – גמליאל בן פדהצור הוא מר חשון).

פרצוף "יום השמיני"

משהו יפהפה, שיש שמונה "יום השמיני" בתורה, הכל סובב סביב אותו ענין. איך נכוון כפרצוף? בקיצור הכי נמרץ: נזיר בכתר (נזר), טהרת מצורע בחכמה (צרעת היא סילוק אורות אבא), שמיני עצרת בבינה (כל שמיני הוא בחינת "רקיעא תמינאה", בינה, הספירה השמינית מלמטה – זאת אומרת שכל הפרצוף הנבנה כאן הוא פרצוף של אמא עילאה – אך במאמר הבא של ע"ב שנלמד הוא כותב ששמיני עצרת במיוחד הוא רקיעא תמינאה, בחינת "לתבונתו אין מספר" כי הוא "יום הקליטה", וכח הקליטה הוא פנימיות אמא עילאה – "איש תבונה ידלנה"), המשכן בדעת ("כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", ויש כמה פסוקים שעיקר תפקיד המשכן והמקדש הוא דעת, "למען דעת כל עמי הארץ וגו'" בתפלת שלמה ועוד – תכלית השראת השכינה בישראל היא למלא את העולם דעת ה', וכן בפרשת שמיני היה ביום השמיני גילוי אלקות, שהשכינה ירדה למטה בארץ, ואז גם קרה מה שקרה עם נדב ואביהוא), הזב והזבה בנצח והוד ("איהו בנצח", "איהי בהוד" – טומאה וטהרה קשורה ל"בינה עד הוד אתפשטת" שהרבה פעמים עובר וכולל את הנצח, אפשר לומר ששניהם בהוד ואפשר לומר בנצח והוד שהם "תרין פלגי גופא"), ברית מילה ביסוד כפשוט, וקרבן בהמה (הראשון) במלכות (שם בן, "אדם ובהמה תושיע הוי'", הכל מתחיל מהעלאת ותיקון המלכות – לזבוח את הנפש הבהמית, לתת ולחזור ולתת בלי סוף וממילא גם לעורר חן בלי סוף, מתנת החן במלכות).

עד כאן בקיצור, מה חסר? כל החג"ת. צריך לומר שמנשה, אותיות נשמה ו-שמנה, כולל את כל נשמות ישראל – סתם נשמה – ו"אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב". בדרך הרמז, הנשמות – הנשיאים שמביאים קרבנות בחנוכת המשכן – כוללים את כל החג"ת. הנשיא השמיני הוא השמיני לשמיני, "ביום השמיני" הוא השמיני למילואים, חנוכת המזבח, שהוא הראשון לנשיאים – דוקא מנשה ממשיך את ה"שמיני" של "ויהי ביום השמיני", מתעצם איתו ומעצים אותו (והיינו המשכה מדעת, נשמת התפארת, לתפארת – המשכן, לשון המשכה, הוא אהל מועד לכל מבקשי דעת הוי', כל הנשמות, הכלולות בתפארת, עולות למקום הדעת לדרוש את ה', ומשם נמשך להן דעת). נאמר שהוא כולל את כל החג"ת, את כל הנשמות-הנשיאים, שבאים מהאבות שהם החג"ת (ולהעיר שיום השמיני בניסן הוא היום האמצעי בין ראש חדש ניסן, יום השמיני למילויים ויום הקמת המשכן כו', ליום טוב ראשון של חג הפסח, זמן חרותנו). נשים אותו לייצג את החג"ת בכלל ואת התפארת בפרט.

כך עשינו את כל הפרצוף:

כתר

טהרת נזיר: "וביום השמיני יביא שתי תֹרים"

חכמה

טהרת מצורע: "וביום השמיני יקח שני כבשים"; "והביא אתם ביום השמיני לטהרתו"

בינה

שמיני עצרת: "ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם"; "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון"; "ביום השמיני עצרת תהיה לכם"

דעת

חנוכת המשכן: "ויהי ביום השמיני"

 

חג"ת

"ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור"

 

נו"ה

טהרת זב וזבה: "וביום השמיני יקח לו שתי תֹרים";
"וביום השמיני תקח לה שתי תֹרים"

 

יסוד

מילה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

 

מלכות

קרבן בהמה: "ביום השמיני תתנו לי"; "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן"

בין שמונת ימי החג לשמונת ימי חנוכה (וסגולת כ"ח חשון)

מה התקופה שלנו? אמרנו שמיום ההולדת של שלום-בער עד היום יש ח ימים נוספים להשלים את ה-חן, על גבי נ הימים שמסתיימים ביום ההולדת של שלום-בער הראשון, הרבי רש"ב. אנחנו לכאורה בתקופה ארוכה בלי חגים, אך היא מצטיינת בכך שהיא בין שמונה לשמונה – בין שמונת ימי החג לשמונת ימי חנוכה.

במאמר של הרבי, ע"ב, שואל למה כתוב "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", הרי שמיני עצרת רגל בפני עצמו, והיה ראוי לכתוב 'ביום העשרים ושנים לחדש', ועונה ששמיני עצרת הוא בסוד "לתבונתו אין מספר", כשה"אין מספר" (= אמת) מגיע לתוך המספר[ד]. "לתבונתו אין מספר" עולה 1335, "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה", הקץ של דניאל.

אנחנו בין שמונת הימים של סוכות לשמונת ימי החנוכה בכל התקופה הזו – בין שמונה לשמונה. לפי בית שמאי לומדים את סדר הדלקת הנרות של שמונת ימי החנוכה משמונת ימי החג, מהפרים הפוחתים והולכים. לפי בית הלל לכאורה לא, אבל גם יש קשר – פשוט שני כיוונים, שבסוכות יורדים עד שמגיעים ל"פר אחד איל אחד" בשמיני עצרת, ואחר כך בחנוכה "מעלין בקדש" ("ירידה צורך עליה"). כמה ימים יש באמצע בשנה כסדרה? 61, כמנין אין. אם כוללים את השמונה מכל צד יש 77 ימים, מזל. כלומר, תקופה זו היא הסוד של הבעל שם טוב "אין מזל לישראל", האין האלקי, שרש נשמות ישראל, מאיר בתקופה זו, וביחד עם ה-ח מכאן ומכאן עולה מזל, שבא מהשמיני.

איזה תיקון ב-יג תיקוני דיקנא הוא ה"אין מזל לישראל"? המזל השמיני, "נצר חסד". מהו המספר אין (אם מישהו למד כאן כתה א'...)? מספר השראה, רבוע של מספר פלוס רבוע המספר שלפניו – מספר השראה ה-6, 6 ברבוע ועוד 5 ברבוע. צריכים לחלק את 61 הימים ליחידה אחת של 36 ימים ויחידה שניה של 25 ימים – היום הוא היום ה-לו, גם סגולה חשובה של כ"ח חשון[ה].

עיקר הענין היה הדרוש של שמונה פעמים שמיני. יש עוד משהו – אחרי עוד לחיים וניגון.

ג. פרק סח בתהלים – "שירו לאלהים זמרו שמו"

סֹלוּ-סלה-סולו

נאמר משהו נוסף שקשור ל"יתן ויחזור ויתן" מפרק סח בתהלים, שהפסוק החמישי שלו הוא "שירו לאלהים זמרו שמו סלו לרכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו". יש על הפסוק פירוש של ה"נעם אלימלך". קודם נשים לב שבפסוק הרביעי מהסוף כתוב משהו דומה – "ממלכות הארץ שירו לאלהים זמרו אדנ-י סלה". בהתחלה כתוב "שירו לאלהים זמרו שמו סלו לרכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו" ובסוף "ממלכות הארץ שירו לאלהים זמרו אדנ-י סלה". חוץ מההקבלה בין הפסוקים, שבכל אחד יש "שירו לאלהים זמרו", בפסוק הראשון "שירו לאלהים זמרו שמו" ובשני "שירו לאלהים זמרו אדנ-י [גם שמו]", היפי והפלא הוא שרואים פה רמז של "לשון נופל על לשון" סלו-סלה. לא רק שכתוב "סלה", אלא בפסוק הבא אחרי ה"סלה" כתוב "רוכב" ("לרכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו קול עז"), כמו המשך הפסוק הראשון, "סֹלו לרכב בערבות".

"סלה" הוא כמו "יתן ויחזור ויתן" – דבר שאין לו הפסק, "נצח סלה ועד" אין להם הפסק, כנ"ל. מה הפירוש "סלה" בתהלים כל פעם? תמיד סוף פסוק, אנחנו תמיד אומרים – כנראה משהו אמתי, לא בדיחה – שזה המקור של המלה "סוֹלוֹ", שאחרי שהתזמורת גומרת לנגן יצירה ארוכה יש מישהו שממשיך ומסיים בסוֹלוֹ, ו"אין לו הפסק".

כאן כתוב ממש "סוֹלוֹ" – "סלו לרכב בערבות". מה הפשט? רש"י אומר ש"סלו לרכב בערבות" לשון שבח, על דרך "המסלאים [המשובחים] בפז". מה אפשר להבין מכך ב"לשון נופל על לשון"? שעיקר השבח, גם של הקב"ה וגם של יהודי שבדמותו (מקיים מצות "והלכת לדרכיו" – מצוה להדמות אליו יתברך) הוא שאין לו הפסק, שחוזר על מה שעושה שוב ושוב בלי הפסק, יש לו את החן המלא-הנסתר של "יתן ויחזור ויתן", הוא "סלה", ואותו ראוי לשבח (ולתת לו סל מלא ברכות – ועוד סל ועוד סל...).

להמשיך גם כשכולם מתעייפים

בסוכות למדנו על הפסוק "סלו לרכב בערבות" שלפי חז"ל כל ארבעת המינים הם הקדוש ברוך הוא, ו"ערבות זה הקב"ה שנאמר 'סלו לרכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו'". כך לומדים מהפסוק מפרק סח בתהלים, בגימטריא חיים ובגימטריא לולב (ככתוב בכוונות, ויש על כך גם שיחה של הרבי על סח שנים לנשיאות הרבי הקודם). על פי פשט זה הפרק של מתן תורה, "כי הם חיינו", וכן לולב הוא ענין של "דידן נצח". דרך אגב, הגמר של ה"דידן נצח" במשפט הספרים הוא היום, כח חשון.

בכל אופן, עיקר השבח – של ה' וגם של בן אדם – הוא ב"סלה" של האדם, "סלו" ב"סלה", בכך שאין לו הפסק, שהוא ממשיך. לפי הפירוש של סולו, הוא ממשיך גם לבד אחרי שכולם הפסיקו – "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך", ואחרי שכולם נופלים, מתעייפים. עושים משהו, לכל אחד יש את הגבול שלו, הוא מתעייף, נגמר – כולם נגמרים ורק אתה ממשיך. זה שייך למשל של הבעל שם טוב לפני תקיעת שופר, שהמלך מעמיד הרבה מחיצות, כל מיני פחדים וגם כל מיני פיתויים, וכל אחד ואחד נופל באיזה מקום – מסתפק במקום שהגיע אליו – ורק בן המלך, מלך המשיח, הוא נותן (את עצמו-עצמותו) וחוזר ונותן עד הסוף, הוא ה"סלה" (המלך) האמתי. כנראה שתכונה זו של סולו-סלה מתגלה דוקא בערבות, היהודים הפשוטים, שאין להם לא טעם ולא ריח, "ערבות זה הקב"ה שנאמר 'סלו לרכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו'" (עז-עלזו גם לשון נופל על לשון – בסוף ה"עלזו" הופך להיות "עז" = מזל ימים הנ"ל, ד פעמים: "יתן בקולו קול עז. תנו עז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים... הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים"; ה"סלו" נעשה "סלה", ה"רכב" נשאר "לרכב" וה"עלזו" נעשה "עז").

נעם אלימלך: מעלת הזמר על השיר

עד כאן הקדמה ל"נעם אלימלך", שאומר דבר שצריך הרבה התבוננות להבין אותו לפי מה שאנו יודעים: אומר על הפסוק "שירו לאלהים" שבעולם הזה השיר הוא "לאלהים" ("שירו" = "אשירה" = ו פעמים אלהים, אלהים פנים ואחור), כי בעולם הזה "שירה" לשון נקבה, ורק לעתיד לבוא יהיה "שירו להוי' שיר חדש", "שיר" לשון זכר. כלומר, ה"שירו להוי'" הוא גופא ה"שיר חדש" – החידוש של המשיח, שהשירה, שבעולם הזה היתה "לאלהים", תהיה לעתיד לבוא לשם הוי'. אבל, הוא אומר, "זמרו" (זמר לשון זכר) הוא לכתחילה "להוי'" – בן זכר. בדרך כלל אנו מבינים הפוך, כי כתוב ששירה בפה – להלכה עיקר שירה בפה – ואילו הזמר בכלי. לפי זה השיר הוא האור והזמר הכלי, גם זכר ונקבה, וכאן אומר הפוך.

יש כמה דרכים איך להסביר מה שאומר כאן. אחת מהן, ששיר הוא לשון עיגול ועיגולים הם בחינת נוקבא. זמר הוא זכר, שתיהן מתחילים ב-ז (ונגמרים ב-ר כאשר ה-מ של זמר היא הכפל של ה-כ של זכר, סוד "שלם וחצי"; זמר זכר = דעת, עיקר תכונת הזכר). בחז"ל דורשים מלה שמתחילה ב-ז כ"זה", זכרזה-כר, בן זכר מביא איתו מתנתנו-פרנסתו – וכך יש לדרוש זמר, זה-מר. אפשר לומר ש-מר היינו מר-חשון, ואפשר לומר שהוא ר"ת משה רבינו (הכי טוב). כתוב שרבי עקיבא, עיקר המשה רבינו של תושב"ע, היה לומד תורה בבחינת "זמר בכל יום, זמר בכל יום". יש גם דרוש ש"זמר" ר"ת "זקן מלא רחמים", כפי שראינו את הקב"ה במעמד הר סיני (המתואר בפרק סח).

זמר – השפעה כלפי חוץ

עיקר החידוש שלו, חידוש יפהפה של ה"נעם אלימלך", שיש הרבה פסוקים של זמר – "זמרו הוי' כי גאות עשה" (ולא מביא, אבל יש בהמשך פרק סח "זמרו אדנ‑י" כנ"ל) – שלא כתוב בהם "ל...". בשירה יש תמיד "ל..." – "שירו ל..." – ויש גם פסוקי זמר "ל...", אך יש כמה וכמה פסוקים שמשמיטים את ה"ל..." ב"זמרו" ("זמרו הוי'", "זמרו אלהים", "זמרו אדנ-י"[ו], "זמרו שמו"). לכאורה צריך לומר "זמרו להוי'" – מה הכוונה "זמרו הוי'"[ז]? משהו ממש יפהפה, הוא דורש את הפסוק "זמרו הוי' כי גאות עשה", שאם אדם מגיע לדרגת זכר של "זמרו" אז הזמרה שלו היא "הוי'".

שירה בפה וזמר בכלי, לפעמים זמר הוא גם בפה, למשל בישתבח אומרים "הבוחר בשירי זמרה", המלים האחרונות של הרבי ששמענו הן "ברוב שירה זמרה" (כך להביא את המשיח). ב"אדון הנפלאות, בורא כל הנשמות, רבון כל המעשים, הבוחר בשירי זמרה, מלך יחיד חי העולמים" ר"ת אברהם – הכל תארים של ה' חוץ מה-ה, אותה קבל אברהם בברית המילה. הגדולה של הזמרה היא בטול הכלים לאור, כמבואר במאמר הבא בע"ב – שבכל הספירות מעל המלכות הכלים בטלים לאור, והבטול של הכלי לאור הוא הזמר לשון זכר.

נאמר אפילו יותר עמוק: במאמר בלקוטי תורה של "ואפו עשר נשים" כתוב שהנוקבא היא הפנימיות של הספירות והדכורא החיצוניות שלהם, המשפיע למטה. ממש מתאים שהשיר הוא הנוקבא והזמר בכלי הזכר. לא מסביר, אבל כנראה זמר הוא הזכר על שם פעולת החיתוך, זמירה, כמו ברית המילה.

"זמרו הוי' כי גאות עשה" – ה' מזמר ולא אתה

מה הווארט שלו? שאחד שהוא זמר יכול להתגאות בעצמו (גם מי שמעביר שיעור הוא זמר, מלמד בחדר מזמר לילדים, כל משפיע, זכר, הוא בחינת זמר), ואיך הזמר נשמר לא להתגאות בעצמו? מי ששר הוא בחינת נוקבא, שר לעצמו, אבל מי שמופיע – זמר – הוא בחינת זכר, יכול להתגאות, ישות. מה העצה? לפני שהבעל שם טוב הסתלק חסידיו שאלו אותו מי יהיה הרבי הבא, והוא אמר שתלכו ותשאלו את כל הצדיקים מה העצה לגאוה. כל צדיק שיאמר עצה – זה לא זה. רק מי שיאמר שאין עצה, גם אני באותה בעיה, הוא הרבי הבא.

כאן רבי אלימלך אומר שזמרים עשויים להתגאות, והעצה היא להתחזק לשמוע שהזמר שיוצא מפיך הוא ה' עצמו, על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו". והוא סוד "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד הוי'" – ה"אין" הוא החכמה, התבונה והעצה, שעל ידו "הוי'" לא נשאר "לנגד" אלא מופיע בפנים, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[ח]. ברגע שמה שאתה אומר הוא לא אתה אלא השכינה אתה נשמר מגאוה. לכן "זמרו הוי'" ולא "זמרו להוי'" – אתה לא מזמר לה', אלא שה' מזמר כשאתה מזמר. משהו מאד יפה וחריף. כשאתה מזמר צריך להתחזק ולדעת שהוי' עצמו הוא המזמר.

למה צריך להגיע למדרגה זו? "כי גאות עשה", כי ה' ברא גאוה בעולם, ואם לא תגיע למדרגה של "זמרו הוי'" אתה עצמך תפול בגאוה (יותר מהשמינית שבשמינית המותר לתלמיד חכם אמיתי בסוד "ויגבה לבו בדרכי הוי'" כמבואר בדא"ח, והוא סוד שמונה שמיני שמנה הנ"ל, סוד הכח הניתן לרך הנמול לשמונה). העצה לא לפול בגאוה היא שתשמע את ה' מדבר מתוך גרונך.

שתי בחינות ב"שכינה מדברת מתוך גרונו" – משה מלגאו ויעקב מלבר

הווארט על דרך מה שרבי מענדל אומר ב"פרי הארץ", שבפה צריך לעשות יחוד יראה-נורא של הבעל שם טוב – "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" "ואנכי לא ידעתי", "המקום הזה" הוא בתוך הפה. כאשר עושים שם את יחוד יראה-נורא האדם נשמר מלפול בגאוה. הוא לא מזכיר זאת, אבל זו הכוונה.

אם אני אומר כמו בחב"ד, בכל דור יש משה רבינו אחד ו"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", לא מצטייר שהוא מתחזק להרגיש ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" של המזמר. אצל משה זו מודעות טבעית, כך באופן טבעי, בדרך ממילא – הוא נשמה דאצילות. כאן מצטייר הפוך, שמדובר במישהו מהעולמות התחתונים, שעלול לגאוה וכל פעם מתחזק להרגיש שהשכינה מדברת מתוך גרונו ועל ידי כך נשמר מלפול בגאוה.

נסביר על דרך "משה מלגאו ויעקב מלבר", יש שתי דרגות של "שכינה מדברת מתוך גרונו". אחת של משה רבינו, הוא בבטול במציאות, "שכינה מדברת מתוך גרונו" באופן טבעי. יש אחד שאינו כך, הוא בינוני של תניא – יעקב אבינו (סוד "וידו אחזת בעקב עשו" של תחלת פרשתנו) – ודוקא בו כתוב "ויתחזק", עבודתו תמיד להתחזק, וכאן ההתחזקות היא לשמוע שבזמר שלו "זמרו הוי'", "זמרו אלהים", "זמרו אדנ-י", "זמרו שמו" – שהדבר שהוא לכאורה מזמר אליו, הוא-הוא המזמר בתוך פיו. זה הווארט היפה של הנעם אלימלך על פרק סח בתהלים.

הכל "יתן ויחזור ויתן", כל פעם צריך להתחזק מחדש, לא מתחזקים פעם אחת, צריך להתחזק ולהתחזק (וכמו שאומרים "חזק חזק ונתחזק"). אצל מי שבטל במציאות הכל זורם, אבל עיקר מה שה' ברא את העולם הוא אדם שעלול כל פעם ליפול בגאוה וצריך תמיד להתחזק. יש בכך תקוה עצומה, שגם אדם שאינו משה רבינו יכול להתחזק ולהיות כמו משה רבינו. אתה לא משה רבינו, אבל תתחזק להיות כמו משה רבינו – זו מדרגת "יעקב מלבר". [נשמע כמו ציור שמוביל לדמיון]. כשלומדים חסידות חג"ת, בלי הרבה חב"ד, כך נשמע. לכן צריכים הרבה הסבר חב"די. הרבי יכול לקחת ווארט כזה ולעשות ממנו שיחה, כמו כל הווארטים של החסידות הכללית, ואז הופך להיות לא דמיון (לפחות נשמע לא דמיון...).




[א]. אין-סוף חן = אור חן אותיות "ותשחק ליום אחרון", מספר ההשראה של זה, נבואת משה רבינו. עוד חן ועוד חן עד אין-סוף חן = אין-סוף אין-סוף אין-סוףאור אור אור, סוד כתרא עילאה כנודע)

[ב]. "לקרבן אשה להוי'" = אברהם אברהם אברהם (ממוצע כל תבה). בסדרה הרבועית הנבנית מערכי לשל התבות "לקרבן אשה להוי'" יש 5 מספרים חיוביים, שהערך הממוצע שלהם = יצחק! נמצא שמצוה זאת ("ביום השמיני תתנו לי" "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה להוי'") רומזת ליחוד אברהם ויצחק (בסוד העקדה), הנמול הראשון והנמול הראשון לשמונה, ודוק.

[ג]. "כן תעשה לשרך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו" = 5 פעמים 23, חיה, ברבוע – ואח"כ "ביום השמיני תתנו לי" = 37, יחידה, ברבוע! רק ההתחלה "כן תעשה" = 5 פעמים 13, אחד-אהבה, ברבוע, ודוק עוד פלא פלאים בפסוק זה.

[ד]. כאשר ה"אין מספר" מאיר ב"מספר" עולה המספר 1820 (כאשר ה-א של אין = 1000), מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה – אחד יחיד ומיוחד – בכל התורה כולה (1820 = סוד פעמים הוי' – "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם")!

[ה]. ובסוד "לבד בך נזכיר שמך" – חן הימים הראשונים של השנה מתחלקים ל"לבד בך", בך ימים עד שמיני עצרת, סוף החגים, ועוד לבד ימים עד כח חשון, ודוק.

[ו]. "זמרו הוי'" "זמרו אלהים" "זמרו אדנ-י" (זמרו עם ג שמות ה') = 936 = 36 פעמים הוי' ב"ה. הערך הממוצע של ג הלשונות = חדש, יב בצרופי הוי'. הערך הממוצע של ו התבות = יוסף, הצדיק יסוד עולם, ה"זמר" העליון.

[ז]. "זמרו הוי'" בהכאה פרטית = 1500 = הוי' בהכאת אותיות!

[ח]. "ואין עצה לנגד הוי'" = משה, הענו מכל אדם, שעי"ז זכה ש"שכינה מדברת מתוך גרונו".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com