חיפוש בתוכן האתר

קבלת פנים לחתונת צבי יוסף ורעות שרייבר - כה חשון תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קבלת פנים לחתונת צבי יוסף ורעות שרייבר

כה חשון תשע"ב

ניגנו "קול דודי", "שיר השירים".

א. רמזי החתן והכלה

שנה טובה ומתוקה

נתחיל עם גימטריא שיש בה גם שיר, ונוכל מיד לשיר את השיר. החתן והכלה שוים "שנה טובה ומתוקה". אם כן, היום – יום הולדת שני של ירידת הנשמה לתוך הגוף וגם יום הקמת המשכן, בנית מקדש מעט – הוא בחינת ראש השנה, ובראש השנה שרים "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה". נשיר ונכוון ש-צבי יוסף ו-רעות שוים שנה טובה ומתוקה – שיהיה כל החיים "שנה טובה ומתוקה" (שרו). מי מנגן בחתונה? הוא ודאי מכיר את הניגון, שמישהו יסביר וישירו. שישימו תפוח בדבש על השלחן, לפחות בחדר יחוד. יש מנהג בחדר יחוד, שכאשר השווער נכנס דבר ראשון מוזג כוס תה לחתן ולכלה (כך עשה הרבי הקודם בחתונת הרבי). יחד עם זה – אפשר לדאוג שיהיה שם תפוח בדבש [זה השם של הקייטרינג]. שיהיה "נאה דורש ונאה מקיים". לחיים לחיים.

"שלהבת עולה מאליה"

יש עוד גימטריא מאד יפה, שקשורה גם לדבר שלמדנו אתמול במאמר מע"ב (השלמה שיכולה להכנס גם לשיעור של אמש). שמות החתן והכלה עולים "שלהבת עולה מאליה" – גימטריא מאד יפה. הרי כתוב ש"איש ואשה זכו שכינה ביניהם" – לכל אחד יש את ה-אש, אך ה-יה, ה"שכינה ביניהם", היא מה שעושה את ה"שלהבת עולה מאליה" (סוד "אהבה... רשפיה רשפי אש שלהבת יה" – שלהבת אהבה בין חתן וכלה, העולה מאליה, שבה מאירה השם הקדוש יה – שכינה ביניהם). לא צריכים בכלל להיות מודעים לאש, כמו שכתוב במאמר שכאשר נמצאים במוחין דגדלות המדות הן ממילא, בלי שום מודעות עצמית, אך זו שלהבת – "שלהבת עולה מאליה". ידוע שיש ששה צירופים של "שמע" – אחת הכוונות – ואחד מהם הוא "שלהבת עולה מאליה". שייך לפסוק הבא, "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" העולה שלהבת. הרבה בזכות בת כהן, שהרי הכהן מעלה את הנרות. כתוב ש"מאליה" צירוף אותיות אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", שהכל קורה מאליו. קוראים לכך מודעות טבעית, שהיא בדרגה יותר גבוהה אפילו ממודעות אלקית מודעת, הכל בדרך ממילא.

ב. חיות והתלהבות (ביאור במאמר "בסכות תשבו" תער"ג)

שלהבת – התלהבות

הנקודה המוסברת במאמר היא שיש התלהבות ויש חיות. יש התלהבות במדות, המשל הכי חזק הוא האהבה בין הדוד והרעיה. הנמשל הוא הקב"ה וכנס"י, אך שלמה ידע איזה משל לבחור. חסידים אומרים שאם שלמה היה חסיד היה כותב את שה"ש על רבי וחסיד במקום על חתן וכלה, אך אפשר בכל אופן ללמד זכות על כך שבחר בחתן וכלה. שלהבת היא לשון להב. יש רמז בקבלה ש-שלהבת היינו הבל (השרש) בתוך שת (שהוא "תחת הבל כי הרגו קין", מקור כמעט מפורש בתורה לגלגול נשמות – דבר פשוט). האריז"ל אומר שהר"ת של משה הם משה-שת-הבל – הוא גלגול של שת ושת הוא גלגול של הבל, והסדר בשמו של משה הוא למפרע. לגבי אדם, האר"י אומר שהוא אדם-דוד-משיח, בסדר ישר, אך משה הוא משה-שת-הבל למפרע. אם כן, בשביל להשלים את ה-שלהבת צריך להוסיף את משה – הוא "איש האלהים" הפועל (באמצעות אהרן אחיו – "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת וגו'") את ה"שלהבת עולה מאליה" – הוא ה"שכינה ביניהם", המוחין, י-ה, שפועל את ה"עולה מאליה", העלאת כל הניצוצות ("עולה מאליה" ר"ת עם – "אין מלך [משה – 'ויהי בישרון מלך'] בלא עם", וד"ל). בספר יצירה הלשון היא "שלהבת קשורה בגחלת" – גחלת בגימטריא אמת, "משה אמת ותורתו אמת", והשלהבת קשורה למשה הפועל בה העלאה "מאליה". בכל אופן, במאמר מדבר על התלהבות – שייך לשלהבת.

חיות (מצד המוחין) – יסוד המים; התלהבות (מצד המדות) – יסוד האש

אתה הולך להתחתן הערב, אולי אתה מתלהב מכך, ואולי אתה חי זאת – יש לך חיות. הוא מסביר במאמר שאלה שתי בחינות שונות. כמובן, בערב החתונה צריכה להיות גם יראה – "יראת הוי' לחיים" – אך נניח אותה בצד. יראה לא סותרת חיות ולא התלהבות, אך נדבר על הרגש היותר חיובי בהדיא. אפשר להתלהב ממשהו ואפשר לחיות אותו, ומה ההבדל? הוא מסביר נקודה פשוטה, שחיות היינו המוחין שמשפיעים במדות. הכל מדובר על המדות, שיש בהן חיות ושהן מתלהבות. הוא אומר שהחיות במדות הן מצד המוחין. הוא לא כותב בפירוש, אך מתכוון שהחיות היא מיסוד המים המצמיחים כל מיני תענוג (כן מזכיר את המלה תענוג) – שיש תחושת ענג וחויה ברגש, שחי מלחלוחית המוחין. התלהבות, לעומתה, כשמה כן היא – היא אש ולא מים. צריכה להיות אש קדש, כמו אש הקדש של האיש והאשה כאשר השכינה ביניהם. בכל אופן, ההתלהבות היא על שם האש ולא על שם המוחין, י-ה. גם ההתלהבות היא חיות, אך כדי להבחין נקראת בשם אחר, והוא מסביר שההתלהבות היא החיות של המדה מצד עצמה – אני אוהב אותך. יש במדה עצמה, בלי שכל, חיות, ולחיות זו קוראים התלהבות. כמו שהבעל שם טוב רצה שבאהבת ישראל יהודי יתלהב מהאהבה, לחבק אותו וכו'. הוא רצה גם חיות, לכן יצא ממנו גם חב"ד.

רבי ברוך ממעזיבוז ורבי לוי יצחק מברדיטשוב

כדי להדגים נספר סיפור, שמתאים לחתן שלנו לדעתי, שרבי לוי יצחק מברדיטשוב פעם בקר אצל רבי ברוך ממעזיבוז, הנכד של הבעל שם טוב. אם יש דוגמה בחסידות של צדיק שמתפלל בהתלהבות, עד כדי יציאה מהכלים לגמרי, היא הברדיטשובר. כשהוא התפלל היה בהתלהבות עצומה, קולות וברקים, תנועות. הרבי ר' ברוך, שהוא פולישער – לא חב"ד (לכאורה, לפי ההתנגדות שלו לאדה"ז, מאד לא חב"ד) – ואף על פי כן לא היתה דרכו להתלהב בחיצוניות ולא היה ניחא לו. פעם אחת רבי לוי יצחק בקר אצל הרבי ר' ברוך, וכדרכו הוא התפלל ברוב ההתלהבות, יוצא מהכלים, צועק, בוכה, מדבר לה' ספונטני בתוך התפלה – כדרכו בקדש. אחרי שהוא גמר את התפלה שלו בהתלהבות עצומה הוא פונה לרבי ר' ברוך ושואל – איך עשיתי? איך היתה התפלה שלי? רבי ברוך הסתכל עליו ואמר – עשית טוב, אבל היית יכול לעשות אותו הדבר בשקט. אפשר לחשוב שזו דוגמה שהברדיטשובר התפלל בהתלהבות והרבי ר' ברוך אמר שאפשר עם חיות, בלי התלהבות, אבל זה לא יהיה נכון, כי חיות אמתית היא חב"ד – שיש המון-המון מים ("מים רבים" של קדושה) של השפעה מפנימיות המוחין. כל כתבי האריז"ל הם להמשיך מוחין לז"א. ובכל אופן, עם כל הכבוד, הרבי ר' ברוך אינו חב"ד – עדיין פולני – ואף על פי כן הוא אמר שאפשר לעשות אותו דבר בשקט. איך נסביר?

חיות המדה עצמה – האלקות שבכלי הספירה (השמות שאינם נמחקים)

קודם כל צריך להסביר על פי קבלה מה שלא כתוב במאמר בפירוש – מה זאת אומרת שלמידה יש חיות בפני עצמה, בלי השפעת השכל? צריך לומר שהיינו על דרך המובא בקבלה וחסידות שלכל ספירה יש את השם העצמי של הספירה, שהוא האלקות שבכלי של הספירה. האור שנמשך הוא שמות הוי', אך שם א-ל בחסד וכו' הוא החיות הפרטית של כל מדה בפני עצמה – החיות של הכלים. לכאורה לכך מתכוון, אף שלא מסביר, במושג חיות של המדה בפני עצמה. מי שמתלהב באהבה – אהבת חתן וכלה, כל אהבה – יש בכך גילוי של שם א-ל, "חסד אל כל היום". התלהבות של יראה היא שם אלקים, וכך הלאה – ההתלהבות של המדה בפני עצמה היא השמות, שעיקרם השמות שמתחילים א-ל. יש פסוק "מי כמכה באלים הוי'", וההסבר העמוק בחסידות הוא ש"אלים" היינו שם א-ל ושם א-להים (וכן א-לוה, ושאר ההטיות), שמות ה', אך כמה שהם קדש – "מי כמכה באלים הוי'", לא דומה לשם הוי', שם המיוחד, שם המפורש, שם העצם. לפי מה שאנחנו מסבירים כעת, שם הוי' היינו המשכת מוחין פנימיים, על דרך גילוי י-ה בתוך ה-אש של האיש וה-אש של האשה. האש היא גם קדש. אפשר לומר שהתלהבות החתן היא ההתלהבות של שם א-ל, "זכר חסדו", והתלהבות הכלה היא של שם אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם" (שפועל גם "שלהבת עולה מאליה" כנ"ל), ואף על פי כן לא דומה לאור של שם הוי'.

רבי ברוך ורבי לוי יצחק – חב"ד שבמדות והמדות שבמדות

איפה המדרגה של רבי ברוך בסיפור? צריך לומר שגם בהתלהבות יש התלהבות חיצונית ויש התלהבות יותר פנימית. גם בשם א-ל של החסד, יש א-ל ברעש גדול ויש א-ל בשקט. אפשר לומר שבתוך שם א-ל גופא יש שיעור קומה, המדות שלו וגם המוחין שלו – לא המוחין שנמשכים, י-ה או שם הוי', אלא חב"ד שבמדות. גם למדות בפני עצמן, עוד לפני המשכת מוחין, יש את כל עשר הספירות. כתוב בכתבי האריז"ל שבכל מקום פנימיות היינו חב"ד וחיצוניות היינו מדות, וגם במדה עצמה יש פנימיות וחיצוניות. יש שער בע"ח שנקרא שער הפנימיות והחיצוניות, ובמקום אחד האריז"ל אומר שהוא השער העיקרי בכל הע"ח. שם מוסבר הענין של פנימיות וחיצוניות לפי ערכין. ידוע שעיקר חידוש האריז"ל הוא התלבשות (אחרי ההשתלשלות של הרמ"ק), ובכך יש אין ספור מדרגות של פנימיות וחיצוניות אחד בשני, הכל לפי ערכין (כפי שהיה גם בתניא לפני כמה ימים). צריך לומר שרבי ברוך ורבי לוי יצחק הם מדות, אך רבי ברוך הוא הפנימיות שלהן ורבי לוי יצחק החיצוניות. לכאורה התלהבות בשקט נשמעת סתירה, איך אפשר להתלהב בשקט? יש פולישער רבי שמאד מתלהב – אם לא מתלהב אינו רבי פולני – אך עושה זאת בשקט (כמו שרבי נחמן אמר על עצמו). צעקה בשקט אינה בדיוק התלהבות, אלא החב"ד של ההתלהבות (לא חיות אמיתית). יש גם ענין לצעוק בקול, כי מברר את הגוף, את הנפש הבהמית. ביכולת להמשיך התלהבות אלקית גם באברי הגוף יש ענין, אותו מפספסים כאשר מתלהבים בשקט. כל אחד כבודו במקומו – לכל אחד המעלה והעילוי שלו.

התלהבות וחיות – שלם וחצי

הווארט הוא שיש התלהבות לעומת חיות, שהן אש לעומת מים (דבר שלא אומר בפירוש, אך זו הכוונה כנ"ל) – הוא דבר מאד חשוב. יש רמז יפה בגימטריא (נראה אם החתן יכול לעשות, עד כמה מתלהב – אם מתלהב מאד בחיצוניות אי אפשר לעשות, אם מתלהב בשקט אפשר) – כמה שוה התלהבות וכמה חיות? התלהבות עולה 848 ו-חיות 424 (= משיח בן דוד) – יחס של "שלם וחצי". יש פה קשר מאד בולט, יחס של שלם וחצי, כלומר שבכל התלהבות יש שתי חיות – גם את רבי לוי יצחק וגם את הרבי ר' ברוך. שלם וחצי היינו קשת שיורה חצים, אך הדוגמה העיקרית היא שקה"ק הוא חצי במדותיו מהקדש – יש הרבה דוגמאות שהחצי הוא קדש הקדשים והקדש הוא השלם. כך ודאי בענין של חיות לעומת התלהבות – החיות היא שם הוי', מוחין פנימיים. מה שאמרנו קודם הוא עוד נקודה, הכי חשובה – שמוחין לא שוללים התלהבות, לא לחשוב שחב"דניק לא מתלהב, אך ההתלהבות היא "שלהבת עולה מאליה", בלי שום מודעות. יש שלהבת, לא מותרים עליה ח"ו, אך היא עולה מאליה כי יש הרבה חיות של מוחין דגדלות. זו ברכה לחתן וכלה, שהגימטריא הזו תתקיים, שכל הגימטריאות שנאמר היום תתקיימנה – שכל הזמן תהיה "שנה טובה ומתוקה" וכל הזמן תהיה "שלהבת עולה מאליה". לחיים לחיים.

ניגנו שאמיל.

קדש הקדשים – מעין מבית ה'; קדש – יקד אש

איך יודעים שקדש הקדשים הוא מים וקדש הוא אש? סתם קדש הוא אש, חז"ל דורשים קדש כיקד-אש. לכאורה הייתי חושב שקדש הקדשים הוא אש האשים, אך באמת הוא דווקא מים – "ומעין מבית הוי'", עיקר היעוד של המקדש השלישי, יוצא מקדש הקדשים, לפני ולפנים. דווקא קדש הקדשים הוא מקור של "מים חיים מירושלם". בקדש הקדשים "מקום הארון אינו מן המדה", הכל נשיאת הפכים, המים גם חמים (מקוה חם) וגם "כמים קרים על נפש עיפה". יש שני כרובים על הארון. הארון הוא תורה, ואני מבין שהתורה היא מים – "אין מים אלא תורה", אם כי שהתורה נתנה מתוך האש, מקיף של אש. הכרובים לכאורה הם אהבה, אש, אך הם "תמתי"-תאומתי הנעוץ ב"אחותי". ב"אחתי רעיתי יונתי תמתי" עיקר האש היא "רעיתי" ואילו "אחתי" אהבה כמים, ו"תמתי" היינו תאומה – כתר אחד לשניהם – עוד יותר אחות מאחות, קדש הקדשים של האחוה. אפילו בתוך המלה "תמים" שדברנו עליה אתמול – "יעקב איש תם ישב אהלים" (תם ישב אהלים אותיות תמים ישב אהל) – יש מים. זו השלמה.

ג. ארבע מדרגות של אָן-התפעלות (ביאור במאמר "בסכות תשבו" תער"ג)

לא להתאונן – תיקון הברית

עוד השלמה קשורה למאמר של אמש: למדנו ש"תמים תהיה עם הוי' אלהיך" מתבטא בכל שיעור הקומה של הנפש – החל מתמימות הרצון, דרך תמימות השכל. הוא מסביר תמימות השכל שהאדם חושב ישר, והעיקר תמיד חושב טוב ואף פעם לא מתאונן – שכל ישר חושב אמת, אבל לתמים ברור שהאמת היא טוב ואין לו תלונות על הקב"ה או על אף אחד אחר. אנחנו אומרים להתלונן, אך המלה שלו היא מתאונן – יש בכך תיקון הברית. כנראה במי שמתאונן יש בכך פגם הברית, ומי שלא מתאונן היינו תיקון השכל – שהוא גם תיקון הברית (תיקון הדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב"). יש במאמר שני נושאים של תיקון הברית. הספקתי לראות כמה פעמים קבלות פנים של חסידים פולניים, גם ברוז'ין וכו', שאומרים שם מוסר לחתן בשירה וחרוזים – בעיקר בנוגע לפגם הברית וכו'. במקיף, מנהג ישראל שמטיפים מוסר בנושא הזה בקבלת פנים של החתן – לא מנהג חב"ד, אך יש נוהגים כך.

תמימות הלב – כוללת גם אָן-התפעלות

הוא אומר שהתמים בשכל לא מתאונן. תמימות בלב נקראת ערנסטקייט – המלה 'רצינות' הכי קרובה לכך בעברית (מקורה בערבית, ליתר דיוק). אין לכך מלה, לכן תמיד מסבירים באידיש. "התהלך לפני והיה תמים" – גם קשור לברית, נאמר בברית המילה של אברהם – היינו ערנסטקייט, ובין השאר אומר שהוא אָן-התפעלות, לא מתפעל. הוא "הלך בתם ילך בטח" – הוא מקשר תמימות לבטחון (פסוק שאנחנו מאד אוהבים). תמימות ברגש היא הליכה תמימה וישרה, כל מה שהוא עושה הוא רציני ואי אפשר להזיז אותו, סוג של אי-התפעלות  משום דבר. אתה הולך להתחתן הערב, אפשר לצפות ממך להיות במצב של אן-התפעלות? שתלך לחופה בלי להתפעל. לא כתבו בהזמנה שלך הרב התמים, אך נתן לך את התואר (כך בתנאים). אם כותבים על החתן שהוא תמים סימן שהוא לא מתפעל מהחתונה כלל. אם כבר, יכול להיות כמו אדמו"ר האמצעי, שרצה להתחתן כמה שיותר מהר – לא היתה לו סבלנות, גם עם הפגישות – כי ישמע הרבה דרושים מאביו, אבל עצם החתונה אן-התפעלות. זו דרישה שאיני יודע אם היא שוה לכל נפש.

חסיד אינו מתפעל

לפני כמה ימים, כשדברנו על החוברת שיוצאת לחתונה, מדברת על צדיק-ישר-תמים-חסיד, אמרנו משהו שלא נכנס (אולי יכנס להמשך), שלפי הכתוב במאמר שהתמים בשכל לא מתלונן אפשר להסביר בכולם. הרבה פעמים כתוב ונאמר שחסיד הוא אן-התפעלות (לאו דווקא במבנה של ארבע המדרגות). כאן במאמר לכאורה כותב שתמים (בלב) הוא אן-התפעלות. שם מביא ארבע מדרגות (בהיום יום, ווארט של הרבי הרש"ב שאנו בימי ההיקף של יום ההולדת שלו), צדיק-ישר-תמים-חסיד, ובחסיד מונה שלש מדרגות. המדרגה התחתונה של חסיד שוה לכולם, שכל אחד יכול ומחויב להגיע אליה, היא שעניני העולם לא מבלבלים ומטרידים את דעתו. לחסיד יש משימות בחיים, וכל ההפרעות, המניעות והעיכובים לא מטרידים אותו. גם נשמע כמו תמים (בלב) של המאמר, שהולך ישר ושום דבר לא מזיז אותו. שם אומר שהדרגה הנמוכה של חסיד היא שאין לו טרדות. גם אצלכם, שלא תהיינה שום טרדות, לא של פרנסה וכו' – כי הכל יהיה ברווח, אז לא תהיינה טרדות. החסיד לא מוטרד, עושה את שלו ושמח בחלקו. לכך כולם מחויבים להגיע. יש דבר שלא כולם יכולים להגיע, "כולי האי ואולי" אך לא ממש שוה לכולם – שכל עניניו אלקות, כמו "בכל דרכיך דעהו". שכל מה שעושה בחיים, מהחול ועד הקדש ועד קדש הקדשים – שוה, הכל אלקות, אין עוד מלבדו. יש מדרגה שלישית, שכתובה בזהר הקדוש, "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". שאצל כל חסיד כל מעשה, כל נשימה בחיים, היא לעשות חסד עם קונו, עם קן דיליה, לייחד את ה' עם השכינה. כלומר, כל מה שהוא עושה הוא בעצם לחתן את החתן והכלה של שיר השירים, של קדש הקדשים. זו המדרגה הכי גבוהה בחסיד.

ארבע מדרגות אן-התפעלות

אם יש דרגה של אן-התפעלות גם בתמים, כמו שכתוב כאן במאמר, ויש שלש מדרגות של חסיד, צריך להתבונן – לא אמרנו, בכך נכבד את החתן והכלה – שיש ארבע רמות של אן-התפעלות. המדרגה הראשונה היא אן-התפעלות של התמים בלב, ואחר כך לכל מדרגה של החסיד יש את האן-התפעלות שלו.

תמים – לא מתפעל אם משבחים או מגנים אותו

בקיצור: רבי הלל מסביר במאמר קצר שאנחנו אוהבים – פעם הדפסנו לתלות על הקיר – שיש "ארבע משמרות", תיקוני נפש, שאם לא עשית ראוי לשרוף אותך עם החמץ בערב פסח. הדבר הראשון הוא אן-התפעלות ש"הן ולאו שוין אצלו" – שלא משנה אצלך כלום אם משבחים ומהללים אותך או מגנים ומקללים אותך. זו דוגמה, והוא אומר שמי שלא במדרגה הזו שישרפו אותו. [למה לחכות עד ערב פסח?] כנראה שזה זמן מאד מסוגל להשרף. זו מדרגה אחת, שאתה לא מתפעל מאיך אנשים מתייחסים אליך. אתמול דברנו על כך שיש צדיקים, רבעלך, רביים, שאפשר לעבוד עליהם, אפשר להחניף להם. זה לא סתם גנאי, אפילו על דוד המלך אפשר לעבוד – ציבא עבד עליו, אפשר לדבר לשון הרע והוא יקבל. אם אפילו על דוד המלך אפשר לעבוד, להחניף לו, כל שכן עוד. באמת יש צדיקים שאפשר לעבוד עליהם. אבל מי שהוא תמים, במדרגה שלא משנה לך בכלל אם משבחים או מקללים אותך – מדרגה ראשונה של אן-התפעלות – ממילא גם אי אפשר לעבוד עליך ולהחניף לך. יש לך מבט חודר, דורך-און-דורך, יש לך קרני רנטגן בעינים ואי אפשר לעבוד עליך.

ראית הטוב שבעבר ורצון לשנות את העתיד

אמרנו עוד משהו אתמול שהיה אפשר לפרש לא נכון (מישהו אחד פירש כך), שיש מדרגה מאד גבוהה – שרבי לוי יצחק אמר בסוף ימיו ואדה"ז גם בתחלת ימיו – שאם היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג בדיוק כמו ה' (עד סוף ימיו רבי לוי יצחק אמר שהייתי מנהיג אחרת). אפשר לחשוב שלפי זה – זה מה יש, זה אמת, זה הכי טוב – מקבלים מה שיש. האם לא מתפללים? לא מבקשים שינוי רצון? ח"ו, לא יעלה על הדעת, אלא כמו שהרבי תמיד אומר, שהיהודי נושא הפכים ורגע ההווה כולל שנים. ברגע כמימרא של ההוה יש את החצי שקשור לעבר והחצי שקשור לעתיד. אי אפשר לחצות את הרגע בגשמיות, אבל בחצי של ההוה ששייך לעבר הכל הכי טוב, זה מה יש זה אמת זה הכי טוב, אבל בחצי של העתיד הכל פתוח, לא צריך להשלים ואסור להשלים עם המציאות, "אנו רוצים משיח עכשיו", ברגע הזה. באיזה חלק של הרגע הזה? בחצי העתידי שלו. לא משלימים, רוצים משיח עכשו, עד מתי?! [יש גם ביטויים גם ביחס לעבר]. כשעושים תשובה אפשר להפוך את העבר, ואז הוא הופך לעתיד – אפשר לנסוע אחורה בזמן (גם היום במדע יש חלקיקים כאלה). כל יעד שלך הוא עתיד – אם העבר הוא היעד, הוא עתיד. ההשלמה עם העבר עם מה שיש.

בכיה על העתיד וחדוה על העבר

בלב יש שני הפכים, שאתה שמח ובוכה בו זמנית – שני חלקי ההוה. כשכתוב "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – החדוה בימין (על נפש האלקית ששם השראתה) והבכיה בשמאל (מקום הנפש הבהמית). הבכיה היא היחידה, למעלה מהחיהחדוה. למה? כי צד ימין הוא "עמק ראשית", העבר, וצד ימין הוא "עמק אחרית", העתיד – כלומר שהבכיה היא לעתיד, צעקת "עד מתי". נשמע הפוך על הפוך, כי הבכיה היא לכאורה מתוך חרטה על העבר והחדוה היא מתוך אמונה ובטחון ברחמי שמים שיהיה טוב בעתיד (היינו ענין קבלה על העתיד, כנודע בפרק בעבודת ה'). כעת אומרים הפוך, שבעומק החדוה היא ההשלמה עם העבר והבכיה היא אי-ההשלמה עם המצב להבא – חייב להשתנות, חייב לבוא משיח עכשיו. איני מתאונן על העבר, בטוח שה' הנהיג-מנהיג את העולם על הצד הכי טוב, אך רוצה עתיד אחר, שיהיה (התגלות) משיח נאו.

מדרגה ראשונה של חסיד – לא מתפעל מהפרעות

בכל אופן, הווארט היה שרוצים  להגדיר ארבע דרגות של אן-התפעלות, שהראשונה שאינך מתפעל – אף אחד לא יכול להזיז אותך עם השפעה חיצונית, כמו לשבח או לקלל אותך. אז אתה אובייקטיבי, לא ניתן להתחנף אליך ולעבוד אליך – דבר שאפילו הכי גדולים נפלו בו. מדרגה זו שייכת עדיין לתמים. המדרגה הראשונה של חסיד היא שעניני העולם הזה לא מטרידים אותו. עיקר ההבדל בין התמים לחסיד, שהחסיד כל הזמן בפעילות. גם בתמים כתוב "התהלך לפני והיה תמים", אך הוא בהוד, שמאל, יותר פסיבי מחסיד בימין. כשאדם פועל בחיים, רוצה לפעול כמו חסיד, יש הטרדות והפרעות – לא שמשבחים או מגנים אותו, אלא שמפריעים לי. איך להתייחס? לא להתפעל מהפרעות זה לא כמו לא להתפעל משבחים. לא להתפעל משבחים או קללות – בסדר, לא מתפעל. יש לי את האמת שלי ואני הולך בקו הזה, אני חב"דניק או משהו אחר, אתה שונא חב"דניקים ולכן מקלל אותי, או שסתם אתה לא אוהב אותי אישית – זה מה יש (יש את ה'זה מה יש' אצלי). אן-התפעלות זו היא חלק מתמימות הלב של התמים. אך ברגע שיש באמת הפרעות למה שאני רוצה לעשות, מה שאני צריך לעשות בעצם. גם לחיה, יש דברים שצריכה לעשות בעצם, כמו לפרות. אם מפריעים לחתולה לפרות היא יוצאת מדעתה, כי זה תפקידה בחיים. חסיד קשור עם תפקיד, עם שליחות, והפרעות לכך יכולות להוציא את האדם מהדעת. יש מדרגה מאד גבוהה, שגם כאשר יש הטרדות והפרעות אתה נשאר מיושב – זו המדרגה הראשונה של חסיד. יש הפרעות אמתיות, שמים לך רגל כל הזמן. אתמול דברנו על הבארות של יצחק, שהוא חופר והורסים לו – שום דבר לא מפריע לך. זו אן-התפעלות בדרגה אחת יותר גבוהה, ששייכת כבר לחסיד.

מדרגה שניה של חסיד – לא מתפעל מנסים כי "אלקות בפשיטות"

אן-התפעלות בדרגה השניה של חסיד, ש"כל עניניו אלקות", היא משהו אחר לגמרי – שהגיע לדרגה של "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". אם הכל אלקות, "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בכל, בחול ובקדש הכל אלקות – אלקות בפשיטות. מה אדם מתפעל? מחידושים. דבר חדש יכול להפתיע, פתאום, אך דבר פשוט – כמו אחד שחי בנסים, כמו שהרבי רוצה, שהנס יהפוך לטבע. מי שהנסים לא טבעיים אצלו מתפעל, אך מי שפשוט אצלו שכך צריכה להיות ההנהגה – לא מתפעל. עיקר הנס הוא האלקות, ומי ש"כל ענינו אלקות" אצלו "אלקות בפשיטות". אז כמה שיהיה גילוי אלקות, נסים ונפלאות בחיים – לכאורה ההיפך מהטרדות, דברים טובים להתפעל מהם – גם מכך הוא לא מתפעל, כי פשוט וכך צריך. כמו שהרבי אמר שהגלות היא נס והגאולה היא טבע. הגלות היא מצב לא טבעי, נס במרכאות, והטבע הוא עם ישראל בארץ ישראל – מצב של משיח.

מדרגה שלישית של חסיד – התפעלות בלתי מתפעלת

יש עוד מדרגה, אן-התפעלות של החסיד המתחסד עם קונו וכל הזמן רק עושה יחודים, מייחד את ה' עם השכינה – זה הכי נוגע לחתן ולכלה, המדרגה הכי גבוהה, כי החתן והכלה הם דוגמה ליחוד קוב"ה ושכינתיה. לא אן-התפעלות כי אלקות בפשיטות, אלא משהו אחר לגמרי. הרבי הרש"ב כותב זאת במאמר. אתמול דברנו על אהבה שתלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר. אמרנו שהמקור לכך בתורה הוא הפסוק בפרשתנו "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" – זה אב הטיפוס של אהבה התלויה בדבר. הגם שיש ב"ציד בפיו" פירושים מהקצה אל הקצה, בכל אופן אהב בגלל הדבר – ו"בטל דבר בטלה אהבה", אם תוציא את הציד מהתמונה הוא כבר לא אוהב את עשו. ההמשך "ורבקה אוהבת את יעקב", אב טיפוס של אהבה שאינה תלויה בדבר – היא אוהבת אותו בלי סיבה. אמרנו שזה המקור לשני סוגי האהבה בפרקי אבות, ושכל המשך הפרשה הוא שהאהבה שאינה תלויה בדבר מנצחת את האהבה התלויה בדבר, ולכן יעקב זוכה בברכות בזכות יזמת רבקה האוהבת אותו באהבה שאינה תלויה בדבר, ולכן יכולה לומר לו "עלי קללתך בני" וכו'. אמרנו שעל פי חסידות אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבת עצמית להכל, ולא למשהו מסוים. מה הבעיה בהתפעלות? כמו שהוא כותב, כי היא לא משהו אמתי וקבוע, עולה ויורד, משתנה ומתהפך, סימן שלא אמתי. אבל אולי יש התפעלות נצחית וקבועה, שאינה התפעלות ספציפית כמו אהבה התלויה בדבר, אלא התפעלות של אהבה שאינה תלויה בדבר – לכך הוא לא קורא לזה התפעלות. כמו שיש ביטוי שאצל ה' לפני הצמצום הראשון כל הספירות היו במציאות בלתי נמצאת (הכלל של ע"ב) – ביטוי לשוני שנשמע כמו משחק מלים, אבל אי אפשר לומר זאת אחרת. האם יש דבר שנקרא התפעלות-בלתי-מתפעלת? הוא כותב שם שיש התפעלות של עצם הרצון שאינה התפעלות – לא משתנה. הוא אומר בסוגריים, כאילו בדרך אגב, שיש התפעלות ללא שינוי – התפעלות עצמית. הוא כותב שלכך איני קורא התפעלות. מה זה מי שכל החיים שלו מייחד קוב"ה ושכינתיה? הוא לא עושה בשביל עצמו, לא עושה לרוות את צמאון נפשו בלבד. הוא מחוץ לעצמו, ואז הוא מחוץ להתפעלות של עצמו. אמרנו שבכלל החסיד שקוע במשהו אחר, תמיד בפעילות, בשליחות, בתפקיד. בדרגה הכי גבוהה, החסיד כל הזמן עסוק רק ביחוד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים, וזה יעוד חייו. אפשר לומר שאינו מתפעל כי אין לו פנאי בנפש להתפעל. למה הדבר דומה? כמו הטרדה החיובית של חתן בליל הכלולות. האם החתן מתפעל? אין לו פנאי להתפעל. הוא כל כך שקוע, כל כך עסוק, כל כך מתפעל, שאין לו זמן להתפעל. יש התפעלות עצמית, שהיא כאהבה שאינה תלויה בדבר – האן-התפעלות של החסיד במדרגה השלישית.

סיכום ארבע הדרגות

נחזור: יש אן-התפעלות שאף אחד לא יכול לעבוד עליך, כי אתה אמתי, הולך ישר, ולא משנה אם משבחים או מקללים אותך. יש אן-התפעלות, שהגם שיש הטרדות אמתיות בחיים, מפריעים לתפקיד שלך ולא הולך לך, אתה נשאר מאה אחוז מיושב – כבר משהו אחר. יש אן-התפעלות חיובית ש"אלקות בפשיטות" אצלך. יש אן-התפעלות של "בכל מאדך" לפי רבי אייזיק (כמו שהזכירו), הדרגה הכי גבוהה של חוית היחוד – לא היחוד שלי, אלא יחוד קוב"ה ושכינתיה כל החיים. זו התפעלות עצמית שאינה התפעלות, כי לא נתנת לתזוזה. זה נושא גדול וחשוב שדרשנו לכבודכם.

ד. עת ללדת

אחרון חביב, נעשה גימטריא וננגן עוד משהו: ידוע בספר קהלת שיש כח עתים הכוללים את כל החיים, יד ו-יד, דוד ועוד דוד, "בידך [ב יד] עתותי" אומר דוד ורומז ל-כח עתים של שלמה בנו. יש אצלנו רמז ידוע שכל שש האפשרויות של קביעות השנה רמוזות במלה שמחה – בשנה פשוטה יש שנג או שנד או שנה ימים ובשנה מעוברת שפג או שפד או שפה ימים, וכל אחד קשור לשמחה. היסוד, שנג, בגימטריא שמחה, שנדשמחו, שנהבשמחה, שפגלשמחה, שפדלשמוח, שפהלב שמחה. הכל מלים שמופיעות בתנ"ך. כל טווח השנים שלנו הוא מ-שמחה ל-לב שמחה ("ולישרי לב שמחה"). למה כל צורות הזמנים אצל יהודי הן שמחות? (וממילא השנה תהיה טובה ומתוקה). כי הכל הולך אחר הפתיחה ואחר הסיום, וכל העתים של שלמה המלך – מה שנראה טוב ומה שנראה היפך הטוב – הן תחת הכותרת "עת ללדת". כלומר, זמן אצל יהודי שייך ללידה. קשור למה שאמרנו קודם, שאני שמח על העבר ומתחנן לגבי העתיד – שניהם בעת ובעונה אחת, ברגע ההוה. איפה רואים זאת בתניא? בפתיחת אגרת הקדש, מודים על העבר ומבקשים על העתיד. בכל אופן, כמה שמבקשים על העתיד, יש ליהודי משהו עצמי שהזמן הוא כח שתמיד מוליד – כל רגע הוא לידה חדשה, לידה של נשמה, לידה של ניצוץ אלקי. כל רגע יש נשמה אלקית שיורדת לעולם, לכן הכל תחת הכותרת "עת ללדת", בגימטריא צבי יוסף רעות. זו הגימטריא המובילה, איתה אפשר ללכת לחופה (מבואר בחסידות שלהתחתן היינו להוולד מחדש, ירידת הנשמה מחדש להתלבש בגוף). החתן והכלה שלנו הם עת ללדת, כל רגע בחיים הוא "עת ללדת" (משהו משיחי לגמרי, "עתידה אשה שתלד בכל יום", בכל רגע). כל מה שקורה, אפילו שנראה לא טוב, הוא סימן של "עת ללדת". מסבירים שיש כלל ופרט, הכלל הוא "עת ללדת" וכל השאר פרטים – סוגים שונים של "עת ללדת". יש גם כלל בסוף, החיתום – "עת שלום". ככל שיש "עת ללדת" בהתחלה כך יש שלום בית בסוף (כל עת מולידים פנים חדשות של שלום), "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". הכל מתחיל מ"עת ללדת", צבי יוסף רעות, ומיד נעוץ בסוף, "ועת שלום", אך עיקר ההתבוננות הוא כמובן שכל רגע בחיים הוא "עת ללדת". שיהיו משפחה ברוכת ילדים, שאי אפשר אפילו לבטא כמה ילדים, כי הלידה היא כל רגע תמיד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com