ח׳ איר ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת אמֹר

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר מ

2.                  א. רב האי גאון

3.                  האי תמידי – התקשרות לרב האי גאון

יש ענין לפתוח במילתא דבדיחותא. היום מישהו אמר לי שהוא רוצה להיות כל הזמן ב'היי', ושאל – איך עושים את זה? אמרתי לו, כלאחר יד – מתוך השרוול – שיהיה מקושר לרב האי גאון. אם תהיה מקושר לרב האי גאון – כל הזמן תהיה ב'היי'. אחר כך התחלתי לחשוב שאולי אמרתי משהו רציני. הוא בגאון, ה'האי' שלו הוא לא סתם – הוא נושא את ה'האי' שלו בגאון. על משיח נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", והנה "וגבה" עולה האי[א], זה לא סתם.

4.                  ווי העמודים – חדש איר

התחלתי לחשוב עליו, להסתכל מה בדיוק הנקודה של רב האי גאון – אולי זה גם קשור לימים אלה, של ספירת העמר, עוד מעט פסח שני, ש'אין אבוד', "אין שום יאוש בעולם כלל". ידוע שלכל חדש יש אות, בה ה' מחדש אותו, והאות של חדש איר היא האות ו לפי ספר יצירה. והנה, רב האי גאון הוא זה שאמר שהאות ו נקראת על שם ווי העמודים – שגם צורת האות ו היא כמו וו שמחבר. יסוד מוסד אצלנו, כשמלמדים את הילדים בחדר על האותיות, שלאות ו יש פשט בלשה"ק, בתנ"ך, ומי שאמר זאת הוא רב האי גאון.

אם כן, כבר יש לנו קשר מובהק לחדש איר. חדש של ווי העמודים – לעשות חבורים, להתחבר (כמו שאמרנו בכינוס הילדים, שהחדש הזה הוא חדש שעושים חברים חדשים).

5.                  חג לשון רקודים ושמחה

מה עוד אפשר לומר על רב האי גאון שמקשר אותו ל'היי', שהוא ב'האי' ב'גאון', ואפשר להזדהות אתו וללמוד ממנו? אחד ממפרשי התורה החשובים הוא בעל "הכתב והקבלה", והוא מביא במקום אחד משהו בנוגע לחגים. בכלל, כל החדש הזה הוא בין פסח לשבועות – חבור בין שני החגים הראשונים במעגל השנה שלנו. עוד יותר מכך, כתוב בספרי הנגלה ומצוין אצל חסידים שמי שרוצה להתבונן מה הענין המיוחד של ה' באיר – ה' באיר הוא היום שבו "דורשין בהלכות החג שלשים יום קודם החג". כלומר, ה' באיר הוא יום ההכנה הקרובה ל"זמן מתן תורתנו". זו עוד תוספת מה צריך באמת לעשות בה' באיר – שהוא יום ההכנה של חג שבועות. וממילא מה' באיר והלאה – אנחנו כבר אחרי ה' איר – מתכוננים למתן תורה.

בכל הספירה הולכים וגוברים הגעגועים למתן תורה. בזהר כתוב ששבעת השבועות הם כמו שבעת הימים הנקיים שאשה סופרת להטהר לבעלה – היחוד והזווג של שבועות, זמן מתן תורתנו – ובפרט מה' באיר מופיע גם בפנימיות, "דורשין בהלכות החג", מתכוננים לחג בפנימיות.

חגים בכלל הם זמנים של 'היי', אבל מה הקשר לרב האי גאון? אסור לומר הלל בכל יום – לא כל יום חג, לא כל יום 'היי'. אבל יש אנשים שכן, כמו שכתוב שאצל תלמידי חכמים כל יום הוא שבת, כנראה יש אנשים שאצלם כל יום חג. מה אומר רב האי גאון שמובא ב"בכתב והקבלה"? הוא מביא שרב האי גאון מפרש ש"חג" הוא לשון "רקודים ושמחה". לחגוג פירושו תנועה של סיבוב – להסתובב בתנועה – והולך על תנועת הרקודים של שמחת החג.

ווארט פשוט מאד, אבל הפשט הזה מופיע בשם רב האי גאון ולא נאמר לפניו. סימן שרב האי גאון הוא יהודי שמח.

6.                  תנועה – חגיגה

ה"כתב והקבלה" לא מסכים אתו, אומר שקשה, כי יש דעה בגמרא שאין מרקדין ביום טוב. ובכלל, יש קרבן חגיגה וקרבן שמחה – שני דברים שונים, חגיגה לחוד ושמחה לחוד – אז איך אתה מפרש שפשט המלה חג הוא לשון רקוד ושמחה?! לכן אומר בעל ה"כתב והקבלה" – אחרון לגמרי, שקצת חוצפה שיחלוק על גאון, אבל בכל אופן הוא בראש שלו – שאין הכי נמי, שחג לשון תנועה, אבל זו תנועת העליה לרגל גופא. הוא מביא כמה דוגמאות וראיות לסברא שלו, שהחג הוא כשנכנסים לתנועה לעלות לרגל. לכן אחרי החג, כשעולים לירושלים עיר הקדש, בית המקדש – מתוך החגיגה באים לשמחה הגדולה. לא שהחגיגה היא תנועת הריקוד, אלא תנועת העליה.

זה לא מתקבל על דעתנו, פשיטא שהחג הוא הריקוד. יש לו שאלה – לא מתים מקושיות מהסוג הזה. פשוט שחג הוא לרקוד ולהיות שמח, מדאורייתא. אם כבר, לפי סברת ה"כתב והקבלה", שיש תנועה עוד לפני שמגיעים לעצם החג ושמחתו. מעצם הווארט שחג הוא תנועה, אפשר להבין שמי שרוצה לעשות תנועה צריך להיות חגיגי. להיות בתנועה – לסור מכאן ולהתקרב לשם – צריך חג. בשביל להקים תנועה צריך להיות חגיגי ושמח.

7.                  שלשה שלבי תנועה – שלש רגלים

בתנועה הזו, שכולם פתאום מתנערים מהשגרה, מהיום-יום, מהבית – שצריך להתחיל לחגוג, כלומר לזוז – יש בעצם שלשה שלבים. אפשר לפתח את הרעיון של הכתב והקבלה:

עוד לפני שחוגגים את העליה יש הכנה. דברנו על הכנה לפני שבוע ושבועיים – שאני מתכונן לזוז מכאן, מתכונן לעבור דירה. יש הרבה חגיגה סביב ההתכוננות לעבור דירה, עוד לפני שמזמינים את חברת ההובלה, ועוד לפני שמגיעים לבית החדש שבו לגמרי חוגגים ועושים חנוכת הבית ברב שירה וזמרה.

אפשר לומר ששלשת הרגלים בשנה – חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות – הם בעצם שלש תנועות. השיא של "ושמחת בחגך" הוא בחג סוכות, שנקרא "חג" סתם, היינו שמחה וריקודים בעצם. לכן ידוע שבחג הפסח לא כתובה לשון שמחה אפילו פעם אחת, בחג השבועות כתוב פעם אחת ובחג הסוכות שלש פעמים. סדרה חשובה מאד אצלנו – 0, 1, 3. פשוט ש"מועדים לשמחה", וגם בפסח צריך לשמוח, אבל בתורה לא כתוב לשון שמחה בפסח. כנראה שהחגיגה בפסח היא שמחת-תזוזת ההכנה לזוז.

ביו"ט ראשון של פסח אומרים הלל שלם אפילו בלילה, אבל מצד שני לא מתחילים לספור את העמר עד למחרת בלילה. ספירת העמר היא כבר להתחיל לזוז בפועל לקראת היעד של מתן תורה. יציאת מצרים בפועל ממש היתה "בעצם היום הזה", וכשאומרים הלל בלילה זה עוד לפני היציאה בפועל. הדגש של היציאה ביום הראשון הוא על עצם היציאה ממצרים, ורק לאחר מכן, מתחלת היום השני, מתחילים להרגיש את ההליכה לקראת היעד. נמצא ששמחת יום טוב ראשון של פסח היא חגיגת ההכנה.

הסדר כאן הוא ע"ד נקודה-קו-שטח (קשור לכל ענין תיקון הציונות אצלנו, ראה במלכות ישראל). נקודת השמחה – 0 ממדים – היא בחג הפסח. קו השמחה הוא בחג השבועות (סוף ושלמות הקו שהתחיל מתחלת ספירת העמר). אבל השטח הרחב, שמחה עד בלי די – "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" ללא שום הגבלה – בחג סוכות.

בכל אופן, כל זה הוא דרוש שאינו לפי הפשט. הפשט הוא ודאי כפי שאומר רב האי גאון – רב האי גאון בן רב שרירא גאון בן רב חנניא גאון בן רב יהודה גאון[ב], הוא אחרון הגאונים וגאון הגאונים. בכל הספרים כתוב שמכל הגאונים הוא התכלית של הגאונים בעם ישראל.

בכל אופן, מדברים על רב האי גאון, בגימטריא אור הגנוז (פנות הרבוע הנוצר מ-ט אותיות רב האי גאון הן אותיות אהרן – כאשר שאר האותיות עולות כב, כנגד כב אתוון דאורייתא, כב בגימטריא יחד, "יחד שבטי ישראל" – רמז לקשר בין נשמת אהרן כהן גדול, הנושא העיקרי של תחלת פרשתנו, פרשת "אמר אל הכהנים בני אהרן", ראה לקמן). הוא טפוס מאד שמח, מאד ב'היי', והוא אומר שחג לשון רקוד. ממילא חסידים כל הזמן רוקדים, כל הזמן בחג, וכך צריכה להיות תנועה. ככל שהתנועה רוקדת היא כבר ביעד.

לפי הדרוש, יש חגיגה בהכנה, חגיגה בתנועה לקראת היעד, ועצם החגיגה כאשר מגיעים ורוקדים יחד – מחול לצדיקים עם השכינה הקדושה, כפי שאומר הרבי. עד כאן ווארט אחד של רב האי גאון, להוכיח שהוא באמת ב'היי'.

8.                  יסוד תורת הקבלה מרב האי גאון – שלשה ראשי ראשים

משהו שני, שהוא כבר הלכה: ככלל, הרי"ף הוא לפי רב האי גאון, וכן הרמב"ם. חוץ מזה הוא גם מקובל. ה'ראשון' שהאריז"ל חותם על כך שקבלתו אמתית, רק שהיא מאד נסתרת, הוא רב האי גאון. הוא יסוד חכמת הנסתר. הוא כל כך יסוד חכמת הנסתר, עד שהוא שגלה את ג ראשי ראשים – הצחצחות שלמעלה מעשר ספירות, "אור צח", "אור מצוחצח" ו"אור קדמון". תלמידיו שאלו אותו "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו", והוא גלה ששלש עשרה הם "ג רישי רישין". אצלנו זה יסוד היסודות של החסידות – אמונה-תענוג-רצון שבכתר. הוא ממש ב'היי', כדי להיות ב-ג רישי רישין למעלה מהראש צריך להיות מאד ב'היי'.

9.                  יסורים מכפרים ומשחררים ללא תלות בחטאים שגרמו להם

חוץ מזה שהתלמידים שאלו אותו – "עשר ידענו, שלש עשרה ידענו" – היה תלמיד ששאל אותו על הדין שעבד כנעני יוצא בשן ועין, מה יהיה הדין (אולי כך היה מעשה) אם העבד נתן 'בוקס' לאדונו והוציא לו שן או עין, וכתגובה ספונטאנית האדון נתן לו 'בוקס', צריך להתגונן, והוציא לו את השן או את העין, מדה כנגד מדה – האם גם אז העבד יוצא לחפשי? הוא רק התגונן בפני העבד שלו! רב האי גאון עונה שחפשתי בכל ש"ס בבלי וירושלמי ולא מצאתי דין זה, אבל אני לומד את הדין הזה ממה שחז"ל אומרים קל וחומר – כתוב בגמרא שמי שמתייסר ביסורין מוחלין לו על כל עונותיו, קל וחומר משן ועין. אם עבד יוצא לחפשי בשן ועין, כל שכן ביסורים – שמייסרים את כל הגוף, יותר חמור – ודאי שיוצא לחפשי לגמרי וה' מוחל לו על כל עונותיו.

אומר רב האי גאון – זה הראש שלו – למי ה' נותן יסורים? למי שהרביץ לו, למי שחטא נגדו, "אין יסורין בלא עוון". אם נאמר שהעבד שהאדון הרביץ לו מתוך התגוננות לא יוצא לחפשי, אז הק"ו מתבטל. הק"ו טוב רק אם לא משנה מה עשית לאדון – ברגע שהאדון מוציא לעבד שן ועין הוא יוצא לחפשי. למדנו הלכה – פסק הלכה של רב האי גאון, שלא משנה מה אתה עושה לאדון, ברגע שהאדון מרביץ לך ועושה משהו אתה משתחרר לגמרי. אתה משוחרר, אתה נקי, מוחלין לך על כל עונותיך. קצת יסורים אתה מקבל – לא משנה מה עשית לו – אתה נקי לגמרי.

ממילא אפשר להיות ב'היי'. כתוב שאין מישהו בעולם שלא מתייסר משהו, אז ה' מוחל לכולנו הכל, ואפשר להיות ב'היי'. זו מילתא דבדיחותא לפתוח את הערב. לחיים לחיים, אפשר להזדהות כולנו עם רב האי גאון.

10.             ב. השער השבועי: שער ער

11.             פרשת אמר וספירת העמר

אנחנו בספירת העמר. המצוה של ספירת העמר כתובה בפרשתנו, פרשת אמר. כידוע יש קשר בין המלה אמר למלה עמר – ה-ע מלבישה את ה‑א[ג]. האמר נמצא בתוך העמר[ד], וכאן יש את המצוה, כפי שאומרים ביהי רצון אחרי הספירה כל לילה – עד לשיא של "תספרו חמשים יום", מגיעים לשער הנון, מתן תורה. ידוע גם הרמז ש-אמר ר"ת אור-מים-רקיע, שס"ת עמר למפרע. אור-מים-רקיע היינו אמר יורד, מאור למים לרקיע – כפי הפשט בכתבי האריז"ל (גם במאמר השבוע בע"ב מדבר על "מיא דניידי ואזלי", בחינת חכמה, שהאור עדיין נזיל, מאור למים ובסוף לרקיע). כל סוד מעשה בראשית הוא "ויאמר אלהים", כל מאמר הוא אור-מים-רקיע. סופי התבות הם עמר למפרע, להאיר ולהעלות את העמר, שהוא מן השעורה, מאכל בהמה, סוד שם בן, ממטה למעלה. אם כן, יש הרבה קשר בין הפרשה לבין מצות ספירת העמר.

12.             שער ער – תיקון ער בן יהודה

מה השער בלשה"ק של עמר ב-ע? ער. האות מ היא מאותיות האמנתיו, חלשה יחסית לשרש, והשער הוא ער. סימן שהימים האלה של ספירת העמר הם ימים של התעוררות, צריך להתעורר (כמלות השיר: תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק = 13 פעמים רב האי גאון – הוא גלה את סוד ה"שלש עשרה לא ידענו" ובכך הוא מעורר אותנו לקום מתוך תרדמת הזמן, ה"לא ידענו", בה אנו נמצאים, ומביא אותנו, בימי ספירת העמר שהם ימי תקומה, לגובה האמיתי, לגובה המשיחי, "וגבה מאד", סוד רב האי גאון כנ"ל). ממילא ראוי שנלמד היום את כל שער ער, ובכך נתחיל.

אם השער הוא ער, ברור שיש כאן רמז לתיקון עֵר – אדם חשוב בתורה, בכורו של יהודה. כתוב שאם לא היה חוטא בפגם הברית שלו הוא היה בחינת משיח – משיח בן דוד. רק שהוא התחלף – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'". הוא התהפך, כמו שנח התהפך למצוא חן בעיני הוי' – "ונח מצא חן בעיני הוי'". אלה שתי הדוגמאות הדומות בתנ"ך.

13.             ער אבי לכה

לא כולם יודעים שיש בתנ"ך עוד "ער" אחד, ואם יש עוד ער יתכן מאד שהוא-הוא התיקון של הער הראשון. בכתבי האריז"ל כתוב שבני יהודה מתמר, פרץ וזרח, הם תיקון ער ואונן, ומפרץ יוצא מלך המשיח. אבל יש משהו הרבה יותר פשוט בתנ"ך – עוד "ער", וה"ער" השני לא מת ערירי. ה"ער" הראשון, בגלל חטאו, מת ערירי – בחטא שלו הוא גרם לערירות של עצמו. גם "לשון נופל על לשון". לער השני יש צאצאים – כבר סימן שהוא תקן את חטא הער הראשון.

מי הוא ער השני? לא פחות ולא יותר מבנו הבכור של שלה, האח השלישי שנשאר בחיים, שיהודה מנע ממנו את תמר שמא ימות כאחיו. בסוף תמר עשתה את המעשה שלה וזכתה להעמיד צדיקים וגבורים "כיוצא בו", כמו יהודה, את פרץ וזרח. כתוב בדברי הימים "בני שלה בן יהודה ער אבי לכה". כאן דוגמה ששלה, הבן שנשאר, קרא לבנו הבכור על שם אחיו שמת צעיר, בטרגדיה.

היום המנהג הוא לא לקרוא על שם מי שמת צעיר, כל שכן שמת מיתה לא טבעית, אבל כאן ער הבכור מת מיתה לא טבעית, נשאר בלי ילדים, והאח שנשאר – שלה – קורא לבנו על שם אחיו הבכור, ער. אותו ער, התורה מיד אומרת שהוא אבא – לא ערירי, זכה לבן. שם בנו הוא "לֵכָה" (כמו "לְכָה דודי"), שם מיוחד. הוא נקרא על שם בנו – סימן שעיקר ענינו שהוא אבא. הפעם היחידה שהוא כתוב, הוא מופיע בכינוי "ער אבי לכה". גם גימטריא מאד יפה, עולה הוי' פעמים אחד.

שוב, הפסוק הוא "בני שלה בן יהודה ער אבי לכה". יש לומר ממש קרוב לודאי שאותו ער הוא תיקון של הער הראשון, הבכור, וממילא הוא גם קשור לספירת העמר. כל ספירת העמר היא ענין של תיקון ער, תיקון ההתעוררות בנפש, וגם תיקון הברית כפשוטו. הרי ער פגם בברית, וצריך לתקן אותו – דוקא בתקופה זו. יש כמה תקופות בשנה שהם תקופה מסוגלת לתיקון הברית, כמו שובבי"ם, וגם ספירת העמר היא תקופה מיוחדת של תקון הברית, שצריך לתקן את ער.

איך אפשר לדרוש את השם המיוחד, הקצת מוזר, שהוא נותן לבנו – "לכה"? אפשר להציע למי שנולד בספירת העמר (גם השם "האי" מתאים מאד, עוד לא פגשתי מי שקרא לבנו "לכה" או "האי", לכה האי, הכל האי, עולה האי במספר קדמי; בהכאה פרטית, לכה האי עולה ד פעמים לכה דהיינו לכה פנים ואחור) – זה שם מאד מיוחד... על פי פשט, לשון הליכה – "הליכות עולם לו", "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". זה זמן של הליכה, התקדמות לקראת מתן תורה מתוך געגועים עצומים – הליכה נמרצת לקראת מתן ההלכה לישראל (בחדש סיון שחושו הוא חוש ההלוך, מה שכבר התחיל, ובתאוצה רבה, בחדש איר, החדש של "אחריך נרוצה", כמבואר בדא"ח). כדי לתקן את ער צריך להיות "אבי לכה".

יש פה מה להתבונן ולחשוב. חדש איר הוא חדש ההרהור, אז יש לנו עוד משהו להרהר בו – תיקון ער הראשון על ידי ער אבי לכה בן שלה.

14.             שער ער – יב שרשים ו-כח ענינים לפי הרד"ק

השער ער הוא שער מאד עשיר, יש בו הרבה הרבה שרשים וענינים, וממילא יש מספיק למלא פרצוף שלם, אפילו די והותר. רק בשרשים יש די, ואם נחלק אותם לענינים השונים שלהם יש כח ענינים שונים לפי הרד"ק. לפי הרד"ק יש 12 שרשים, ולפי עוד מונים אפשר לצמצם ולהגיע ל-11 או 10. אנחנו נסתפק אולי ב-10 (שהם 11, כאשר נחלק את הנצח וההוד לשנים, ראה לקמן), אבל נסביר את כל ה-12 של הרד"ק.

15.     כתר: עמר

את העמר עצמו נשים הכי גבוה – בכתר. היה אפשר לשים אותו גם במלכות, שהרי "כתר עליון איהו כתר מלכות". מתי כתובה פעם ראשונה המלה עמר בתורה? "הכל הולך אחר הפתיחה". כתוב בפרשת המן "עמר לגלגלת"[ה]. סימן שהעמר שייך לגלגלת – הכתר. אחר כך, בהמשך, כתוב עוד פסוק – "והעמר עשרית האיפה הוא". יש מי שמפרש ש"עשרית האיפה" היא המלכות – האיפה השלמה היינו כל עשר הספירות, והעשירית היא המלכות. אם כן, כבר יש לנו רמז לגלגלת ולעשירית האיפה – כתר ומלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות" (סוד "בראשית ברא" = כתר מלכות).

16.             תיקון עמורה בימי הספירה

אמרנו שלפני "עמר לגלגלת" אין את המלה "עמר" בתורה – זו הפעם הראשונה. אבל השרש, האותיות עמר, יש – אפילו 17 פעמים, לפני "עמר לגלגלת", כולם בשמות עצם. הרוב בשמות סדום ועמורה. ספירת העמר מתחילה מעמורה. דוגמה מצוינת לכלל הגדול אצלנו שיש מושגים בעלי עצמה גבוהה שתמיד בתורה מתחילים בהקשר של תהו ורק אחר כך צריך להמשיך אותם מהתהו לתיקון. כך המושג עמר, וממילא כל העבודה שלנו בימים האלה של ספירת העמר, מתחילה מסדום ועמורה, עם כל מה שידוע על החטאים שלהם. צריך לתקן אותם בספירת העמר.

ממילא זה גם מתקשר לתיקון המדינה. מה הם סדום ועמורה בתנ"ך, בתחלת ישעיהו לדוגמה? סדום ועמורה הם משל רע למלכות שלא נוהגת על פי תורה, מדינה של קציני סדם ועם עמרה[ו]. וממילא הזמן לתקן את סדום ועמורה הוא כעת, בספירת העמר. זה טעם מצטרף, שאיני זוכר שפעם אמרנו, לכך שספירת העמר היא הזמן הכי מסוגל לתיקון המדינה – עניני מדינה בכלל. הכל מתחיל מעמורה.

17.             תיקון כדלרעמר ב-כד לעמר

אבל יש עוד שם אחד, שבתוכו יש אותיות עמר – המלך כדרלעמר. הכל בהשגחה פרטית, היום אנחנו ביום כד-לעמר, וה-ר נוספת ל"תפארת הלשון", "תפארת שבנצח". הלשון – לשון הקדש – היא נצח, וביום של "תפארת שבנצח" צריך ר ל"תפארת הלשון", ואז כד לעמר נעשה כדרלעמר. בפעם הראשונה שמונים את חמשת המלכים שנצחו את ארבעת המלכים החזקים מהם, מתחילים מאמרפל – שאמר לאברהם פול לכבשן האש – וכדרלעמר הוא השלישי, אבל בהמשך כדרלעמר הוא העיקר וכל האחרים טפלים אליו, עד שכתוב "כדרלעמר והמלכים אשר אתו". הוא מי שאברהם צריך להלחם איתו ולנצח אותו, וממילא לתקן אותו.

איך מסבירים המפרשים? יש מפרשים שמסבירים שאמרפל, מבחינת הנהגת המלוכה, הוא המלך הכי חשוב. כלומר, הוא יודע את טכסיסי המלוכה ונמוסי המלוכה – הכי מוצלח כמלך. לכן בהתחלה מונים אותו ראשון. אבל הכי גבור להלחם ולנצח הוא כדרלעמר. במלכות צריך הנהגה פנימית של המלכות, והלעו"ז של הנהגת המלכות הוא אמרפל. כנראה שמי שטוב בהנהגת המלכות, אם יש איזה אברהם שעושה בעיות, שמערער – גם לשון ער – את האמונות של המדינה, צריך מיד להשליך אותו לכבשן האש. זה חלק מהגאונות של אמרפל איך מנהיגים מלכות. אבל זה לא אומר שהוא הכי גבור. כך המפרשים מסבירים – הכי גבור הוא כדרלעמר. בכל אופן, יש לנו את כדרלעמר, שהוא כד לעמר.

18.             הלכה כבעלי המסורה במקצוע בתורה אליו התמסרו

האם יש דרושים על השם שלו? איך חז"ל דורשים אותו? קודם כל, יש כאן מחלוקת בין הגמרא לבעלי המסורה. משמע מהגמרא שאת כדר-לעמר כותבים כשתי מלים, אבל דוקא בשורה אחת – אם כותבים בשתי שיטין הספר פסול. כך יש אפילו שפוסקים את ההלכה. אבל בעלי המסורה חולקים, ואומרים שכדרלעמר מלה אחת.

איך פוסקים הלכה כשיש מחלוקת בין הגמרא לבעלי המסורה לגבי התנ"ך? מאמר מוסגר לגמרי, שכנראה קשור לספירת העמר – סוגיא של כדרלעמר. במקרה של מחלוקת כזו, הלכה למעשה – היום ללא שום עוררין – היא כבעלי המסורה נגד הגמרא. או משום שלא היו בקיאים מספיק, או מסבה אחרת.

מה עיקר הווארט שצריך ללמוד מזה? שאם יש מקצוע אחד בתורה, ענין אחד בקדושה, שליחות אחת שאתה מתמסר לה כל כולך עד כדי שאתה מתעצם עם זה – לא משנה שיש מישהו שיותר גאון ממך בכל מיני נושאים ומקצועות אחרים בתורה, הלכה כמותך נגד אותו אחד שהרבה יותר גאון ממך. זה כלל מאד-מאד חשוב.

ר' אייזיק אמר את זה בהקשר שלו. בעלי המסורה התמסרו, הקדישו את החיים שלהם, לתנ"ך – לשמור על המסורה. לא משנה שהם לא גדולים בהלכה כמו חז"ל – מי שמקדיש את עצמו למשהו בקדושה, עד כדי מסירות נפש והתעצמות, הלכה כמותו. מה הכוונה שהלכה כמותו? שהוא זוכה לכוון לרצון ה' יתברך. כל זה היה מאמר מוסגר – מוסר השכל גדול מאד בכל שליחות של יהודי, שהלכה היא כמי שמתעצם עם הדבר שהוא עושה ומקדיש את כל החיים שלו אליו. הוא חייב לוותר על משהו אחר.

יוצא שאיני יכול להיות גאון בתלמוד ובעל מסורה באותו זמן – לכך התכוונו ברבי אייזיק מהומיל, שאמר שאם הייתי מתמסר לנגלה בלבד הייתי גדול כמו הש"ך והט"ז, אך היות שבחרתי להתמסר לחסידות וותרתי. לא שלא ידע ללמוד גמרא, היה פוסק גדול, אבל צריך לוותר על משהו – בבחירתך החפשית – לטובת התמסרותך עד הסוף לענין המיוחד שלך. כל זה תיקון כדרלעמר, האם הוא מלה אחת או שתים – האם הוא אישיות מפוצלת (אם הוא שתי מלים הוא עדיין אדם אחד אבל מפוצל לשנים, סכיזופרני), או שאינו מפוצל אלא בסדר (בלעומת זה), דבר אחד.

היות שחז"ל סוברים שהוא שתי מלים, גם אם דורשים מסתמא דורשים כשתי מלים. אפשר שאנחנו, שפוסקים כבעלי המסורה שזו מלה אחת, עדיין נדרוש – ברובד הדרוש, רובד אחר – ככדר-לעמר, כמו שדרשנו כעת כד-לעמר.

19.             תרגום יונתן לכדר-לעמר: מלך המתגלגל בין עבדיו

קודם כל, נסתכל מה אומר תרגום יונתן: הוא אומר – וכך כל מי שדורש שם זה, חוץ מהאריז"ל, שהופך אותיות כדר ל-דרך (רמז שתיקון כדרלעמר בימי הספירה בכלל וביום כד לעמר בכלל הוא "דרך חיים", כך מתחיל) – שכדר לשון כדור. כלומר, ימי ספירת העמר הם ימים של משחק בכדור, כדי לתקן את כדרלעמר. רק שיש משחקים שאסור לשחק בכדור, כמו כדורגל בשבת למשל. גם כדורסל. בכל אופן, דורשים שכדרלעמר מתחיל מכדור.

מה הפירוש לעמר? תרגום יהונתן אומר – הרי הוא מלך, והוא מלך שהשם שלו בא לתאר את אופי המלכות שלו, ועמר הוא לשון שימוש, כמו "והתעמר בו ומכרו", להשתמש במישהו (לשעבד, או יותר נכון, פשוט להשתמש במישהו). יוצא מתרגום יונתן, עם הביאור שעליו (לא תמיד קל להבין מה הוא מתכוון), שכדרלעמר הוא מלך שדומה לכדור שמתגלגל בין העבדים שלו. מלך כזה שנכנס לתוך הזירה של כל המשמשים שלו – יש לו הרבה משרתים, הרבה שרי ממלכה, הרבה עבדים – והוא כדור בתוכם. הוא מתגלגל, ונותן מכות פה ושם לכל אחד מהאנשים שלו, הוא הכדור שמסתובב בתוכם.

נמצא משהו מאד מענין – אפשר לעשות מזה משחק רציני. יש כדור, שהוא בין העמרים – כדר-לעמר – וככה הוא משחק את משחק המלוכה. אמרנו שהוא גדול דוקא במלחמות. כנראה שכך הוא מכוון ומנחה את החילים שלו, או לפחות את שרי החיל, המפקדים והקצינים שלו. זה תרגום יונתן. שוב, אלה לימודים ומחשבות לספירת העמר.

20.             אוהב ישראל על כדר-לעמר: כפירה במלכות שמים

אחד מספרי החסידות המפורסמים הוא בעל "אוהב ישראל" – ה"אפטער רב" – שבין כל ספרי החסידות שראיתי הוא היחיד שיש לו פירוש על כדרלעמר. הוא מביא תרגום יונתן ואומר שיפרש אחרת. הוא אומר שכדור הוא לשון כפירה – תיכף ננסה להסביר למה הוא חושב שכדור הוא כפירה, אבל זה שאומר שכדור הוא כפירה כנראה גם נוגע למשחקי כדורגל, בשבת במיוחד. מה זה אומר? הוא מביא את הפסוק שאמרנו קודם, "והעמר עשרית האיפה", ואומר שהיינו המלכות שהיא עשירית האיפה, וממילא כדר-לעמר הוא אחד שכופר במלכות שמים.

כדרלעמר היה מלך של עילם. מה המיוחד במדינת עילם? חז"ל אומרים ש"עשרה קבין של גיאות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם". כלומר, עילם, מקומו של כדרלעמר, מצטיין בחז"ל בגאות. מי שמתגאה מסלק מעליו עול מלכות שמים לגמרי, עד שכופר ומכחיש וטוען שהעולם קדמון. המחשבה של קדמות העולם באה מריבוי גאות, מהמקום עילם – לשון עולם והעלם (הוא לא כותב), העלם אלקות לגמרי – עד שסובר שהעולם קדמון, וממילא "אני ואפסי עוד" כי "לית דין ולית דיין". זה הראש של כדרלעמר.

למה הכפירה בעומר – כדור של גאות, כפירה בעומר, המלכות דקדושה – היא כדור? לא כל כך ברור בספר, אבל משמע שהיות שהכדור כולו עגול – מתגלגל – ללא שום קצה וקו, אז ממילא הוא לא מוחלט על שום דבר, לא מאמין בשום דבר, הוא מתגלגל כל הזמן, לאן שהוא רוצה, לאן שהרוח לוקחת אותו. משמע שהכדוריות – כתפיסה – היא כפירה. לא הייתי אומר שמשהו עגול מסמל כפירה, כי הוא כדור עגול, אבל כך יוצא מדבריו. כדור אומר שהכל שוה, וממילא "לית דין ולית דיין" – דין ודיין הם קוים ברורים, ולכדור אין שום קו. הוא כדור לגבי העמר, לגבי המלכות של הקדושה. מאין זה בא? מגאות, ממה שעילם נטל תשעה קבין של גאות מתוך עשרה קבין שירדו לעולם.

21.             נצחון אברהם על ארבעת המלכים שנצחו את החמשה

אם כן, מה אמרנו עד כה? שבספירת העמר יש לנו תיקון של ער – תיקון הער הראשון על ידי הער השני (סוד "תפלת הערער", כמו שיתבאר). בספירת העמר יש לנו תיקון של סדום ועמורה, ובספירת העמר יש לנו תיקון של כדרלעמר. מי באמת תיקן אותו? אברהם אבינו, שנצח אותו. קודם כדרלעמר נצח את חמשת המלכים, ללמד כמה שהוא גבור. אחר כך אברהם היחיד נצח אותו. מי הוא אברהם? מתאים לפירוש האפטער רב – הוא הראשון שמאמין בה', ועם אמונתו בקב"ה, "ראש כל המאמינים", הוא מנצח את כדרלעמר והורג אותו.

בכלל, יש סדרה מאד פשוטה ויפה שמתאימה לילדים (נאמר הערב כמה דברים שמתאימים לילדים), של המלכים במלחמת המלכים (המלחמה הראשונה בתורה, שהרמב"ן אומר שרומזת למלחמות משיח): 4 מנצחים 5, ואחר כך 1 מנצח את ה-4 (שאז מרוכזים ומצומצמים לתוך 1, כדרלעמר). שני פסוקים מפורשים בתנ"ך שאברהם הוא 1, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". האחד שמאמין בא-ל אחד מנצח את הארבעה שנצחו את החמשה.

מה קורה כאן? פנינה בפני עצמה – משהו פשוט, ראשית למוד סדרות רבועיות לילדים בחדר: 1, 4, 5 – מה המשך הסדרה? 4, 1. זו סדרה סימטרית – סימטריה ("חן") זכרית, עם 5 באמצע – 1, 4, 5, 4, 1. הבסיס הוא 2-. מתוך זה אפשר להראות עוד כל מיני דברים יפים, אבל זו פנינה בפני עצמה. שלא סתם כאן ה-1 מנצח את ה-4 שנצחו את ה-5. הכל תיקון כדרלעמר, תיקון של ספירת העמר, קשור לתיקון המלכות. עמורה היא המלוכה, המדינה הרעה, וכדרלעמר הוא המלך החזק והרע (שנצח את ברשע מלך עמרה[ז]).

22.             רמזי עמר בכתר – "עמר מן" ו"עמר נקא"

אחרי 17 פעמים של עמורה וכדרלעמר – המון – מגיעה פעם ראשונה המלה עמר, "עמר לגלגלת". חוץ מכך שעומר ששייך לגלגלת, לכתר, יש עוד שני רמזים מובהקים שהעמר הוא בכתר:

במה מדובר כאן? לא עמר של הנפת העמר, אלא במן – "עמר מן" (יש ספר קבלה בשם זה). "מן הוא" אותיות אמונה. "עמר לגלגלת" היינו המשכה מרדל"א לגלגלתא – מה שהמן-האמונה שורה על הגלגלת.

איזה עוד עמר שייך בקבלה באופן מובהק לכתר? "עמר נקא". שם ה-ע במקום צ – "עמר" פירושו צמר – אבל כך לשון הפסוק בדניאל, "ועתיק יומין יתיב, לבושיה כתלג חור ושער רישיה כעמר נקא", אחד מ-ז תקוני גלגלתא, "עמר לגלגלת".

23.             כוונת האריז"ל לכדרלעמר: "שם דרך"

היינו באמצע לדרוש את כדרלעמר, שגם האריז"ל דורש – אומר ש-כדר אותיות דרך. מה לגבי לעמר? לא דורש את המלה לעמר, אלא הופך לגימטריא – לעמר בגימטריא שם. כוונה שלמה לכוון בכדרלעמר. שם הוא הוי' ועוד שדי – תפארת ויסוד, יעקב ויוסף. מה לגבי דרך? פעמיים יבק (כוונה שכתובה גם בלקו"מ תורה ו, בקי-בקי ["בקי ברצוא" ו"בקי בשוב", שייך לעבודה של ספירת העומר כנודע, לתיקון של נדב ואביהוא, הגם שר' נחמן מקשר את זה לעבודה של חדש אלול], יבק-יבק), פעמיים הוי' אלהים או אהיה-הוי'-אדנ-י. זה יחוד בכתבי האריז"ל, כנראה שייך לימים אלה.

לאיזה פסוק צריך לכוון? הפסוק האחרון של פרק נ בתהלים – "ושׂם דרך אראנו בישע אלהים". התיקון של כדרלעמר, של ספירת העמר, הוא "ושם דרך" – כוונה מהאר"י הקדוש. ההמשך (חותם הפרק, שלמות שער ה-נ של ספר תהלים, על דרך "תספרו חמשים יום" של ספירת העמר) הוא "אראנו בישע אלהים" – מי שמקיים בעצמו "ושם דרך" ה' מראה לו את ישועתו, הגאולה הפרטית והכללית.

כל הבטוי "ושם דרך אראנו בישע אלהים" עולה לו ברבוע – ו בחזקת 4. חז"ל דורשים ש"ושׂם דרך" הוא מי ששׁם את אורחותיו – לעשות חשבון נפש. סימן שספירת העמר היא ימים מיוחדים לחשבון נפש – "ושם דרך", כמו בית שמאי, ששם אורחותיו בעולם הזה, עושה חשבון נפש נוקב על מנת לתקן את עצמו. מי שמקיים "ושם דרך", תיקון כדרלעמר לפי האר"י, אותו "אראנו בישע אלהים". עד כאן להשלים את עניני כדרלעמר.

24.             גנבת נפשות למעליותא

המדקדקים הראשונים וגם האחרונים אומרים שהמשמעות העיקרית של השרש עמר הוא לשון שימוש, כמו "והתעמר בו ומכרו" הכתוב בגונב נפש מישראל (שחייב מיתה). עיקר הפשט של המלה עמר היא לשון שימוש, מה זה מזכיר? מאמר חז"ל בענין גדול מאד – "גדול שמושה של תורה יותר מלמודה". למוד תורה יבוא בחג שבועות, "זמן מתן תורתנו", ומה הזמן הזה? זמן לשמש, זמן של עומר, זמן של ספירת העמר. לספור פירושו גם לייקר – לייקר כל הזדמנות שבאה אלי לייקר תלמיד חכם, לשמש את התורה. אצל הרבי לשמש את התורה זה לעשות מבצעים. לשמש את הרבי אין פירושו ללמוד את תורתו, דוקא, אלא לעשות את המבצעים שלו – זה עמר, להיות שמש שלו.

איך נהפוך ונפרש את כל הפסוק למעליותא? "גנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו". הימים של ספירת העמר הם הזמן הכי טוב לגנוב נפשות ממחנה אחר בעם ישראל – לגנוב נפשות לדרך הישרה, הזמן הכי טוב בשנה לגנוב נפשות למעליותא. יש ביטוי ש"שנים אוחזין בטלית" הם רבים על בעל תשובה. כאן ענין אחר – מישהו חזר בתשובה, נמצא אצל מישהו אחר. לכאורה לא יפה לגנוב אותו – הוא נמצא אצל מישהו, כבר עושה מצוות. יפה לגנוב אותו? יש זמן אחד בשנה שהוא זמן מסוגל לגנוב נפשות מישראל. צריך לגנוב אותו כדי לזכות אותו, להביא אותו לגן עדן של חסידים, לא להשאיר אותו בגן עדן של מתנגדים. הוא כבר בגן עדן, אבל צר לי מאד עליו שהוא מסתפק בגן עדן של מתנגדים, ואני מאד רוצה לזכות אותו ולהטעים לו מגן עדן של חסידים, ואין שום דרך אחרת – רק לגנוב אותו. זה לפני מתן תורה. אחרי מתן תורה באמת צריך לחשוב פעמיים אם לגנוב מישהו. אבל לפני מתן תורה, הכנה למתן תורה, זה זמן מסוגל של גנבת נפשות.

מה עושים כדי שיתפוס? [למכר אותו לחסידות]. זה פירוש טוב, לא חשבנו עליו, אבל הולך יחד. צריך קודם כל להתעמר בו – לתת לו להתעסק במבצעים. ודאי ש'מדליקים' אותו על התורה, אבל צריך קודם כל לתת לו שימוש – "גדול שמושה יותר מלמודה". כתוב בפירוש ששמושה בכתר ולמודה בחכמה. אנחנו אומרים שכל מה שקשור לעמר הוא בכתר, למעלה מחכמה. השמוש למעלה מהלמוד. אחרי שהשתמשת בו, אם תזכה אותו גם לשמש – לעשות דברים ממש פשוטים בגשמיות, הזכות הכי גדולה, חסידים היו מברכים שהחיינו אלף פעמים על הזכות לשמש את הרבי בגשמיות (והזמן הכי טוב לזה הוא בספירת העמר) – אחר כך צריך למכור אותו.

יש פה הצעה, לגרום לו להתמכר לחסידות, אבל זה לא למכור. אחרי שהתאמצתי כל כך לגנוב אותו, ולהפוך אותו לשמש – שעושה יפה מבצעים – מה הכוונה למכור אותו? מגיע זמן שאני שולח אותו להודו או למקום אחר. אני שולח אותו לגמרי, מוכר אותו לעם ישראל. קודם צריך להשתמש בו, אבל להשתמש זה לא מספיק – זו רק הכנה כדי למכור אותו לגמרי לכלל ישראל. לתת לו שליחות – תקים ישיבה או תסע להודו או למקום אחר, אתה מכור. שם הוא מתמכר, מתוך תקוה שהוא יתמכר למכירה שלו – למי שמכרתי אותו לו. עד כאן דרוש על גניבת נפשות בימי ספירת העמר.

25.     חכמה: ערם

כל זה היה שרש עמר. מה השרש הבא? מי שראה את המאמר האחרון שהתפרסם ב"נפלאות מתורתך" (הבלוג שלנו) – דברנו שם על הערמה דקדושה. קשרנו זאת למאמר הקודם וגם למאמר העכשוי שנלמד בע"ב. "אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא", "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה" – פתיחת ספר משלי. מי שהוא פתי – אחד שמתפתה – צריך לתת לו ערמה, שיהיה יותר חכם ממי שמפתה אותו, שלא יפתו אותו. כך תחלת ספר משלי, שכל מטרת ספר החכמה היא "לתת לפתאים ערמה, לנער [גם משער ער, שתי מלים מאותו שער סמוכות זו לזו, לשון נופל על לשון] דעת ומזמה". בערמה יש גם את המשמעות של ערום, לפי הרד"ק על כל פנים.

26.             "חכימין רפין ערטילאין דגשין"

דברנו על בעלי המסורה, שהלכה כמותם בכל מקום. יש משפט מפורסם בבעלי המסורה – "חכימין רפין ערטילאין דגשין". מה הכוונה? שאם כתוב "ערומים" אפשר להבין או "חכימין" או "ערטילאין" – חכמים או אנשים בלי בגדים – הכלל להבחין הוא "חכימין רפין ערטילאין דגשין". אם יש דגש ב-מ הכוונה ערום בלי בגדים, אבל אם ה-מ רפויה הכוונה לחכם. זה גם שייך מאד לספירת העמר, כי כתוב שכל ימי הספירה הם תיקון מידות – הפיכת הדגש לרפה. יש ז כפולות, בגדכפרת, שהן מדות הלב. מדות של תהו הן "דגשין" ומדות התיקון הן "רפין". כלומר, לפי משפט זה במסורה כל תיקון הספירה הוא להפוך את העירום לחכמה.

שוב, "חכימין רפין, ערטילאין דגשין". ברור שהמשפטים הקצרצרים של בעלי המסורה מכילים סודי סודות, רמזים. אם עושים מהלשון המקורית של בעלי המסורה את הגימטריא יוצא 1225, שהוא 35 ברבוע שהוא 49 במשולש – כלומר, סכום כל ימי ספירת העמר (יום אחד, שני ימים, שלשה ימים – מצטבר ומצטרף, לא יום שני ויום שלישי) עולה "חכימין רפין ערטילאין דגשין".

קצת חידוש, כי לא כל בעלי הדקדוק מסכימים עם הרד"ק שעירום הוא אותו שרש של ערמה. לפי פשט אותו שרש – ערמ – אבל יש מי שאומר שבעירום ה-מ חלשה ועיקר השרש הוא ער. כך סוברים האחרונים. אם ה-מ חלשה יחסית, הייתי חושב שהיא תהיה רפה, אבל הפוך – ה-מ של ערמה יותר חזקה בשרש, אבל "חכימין רפין", ואילו ה-מ של עירום יותר חלשה בשרש, ואף על פי כן "ערטילאין דגשין". כלומר, יש משהו תוהי בערטילאין – פשט. דגש הוא תהו – "קשה כארז" ולא "רך כקנה" (גם קשור למאמר בע"ב). אלה ימי ספירת העמר – לא להיות קשה כארז אלא רך כקנה. זה "קנה המדה" שמוסבר במאמר כחסד – תיכף נגיע בע"ה.

יש הרבה ענינים שנדלג כדי לקצר – יש הרבה מה לומר בשער. בכל אופן, פשוט שערמה שייך לחכמה – "אני חכמה שכנתי ערמה", ותרגום ערום בכל מקום הוא חכם. יש מקום שמוסבר בדא"ח שערמה היא גילוי של חכמה סתימאה, יותר חכם מחכם.

27.     בינה: מער

מה נשים בבינה? אפשר להוסיף את ה-מ ל-ער בכל מקום – בהתחלה, באמצע או בסוף. בשרש עמר ה-מ התווספה באמצע, בשרש ערם בסוף, אבל אפשר גם בהתחלה. אמרנו שיש קצת מחלוקת בין המדקדקים כמה שרשים יש בשער ער. לא כולם מסכימים שיש שרש מער, אבל הרד"ק אומר שודאי יש – מערה, מערת המכפלה. יש מי שרוצה לומר שבמערה ה-מ נוספת, אבל הרד"ק לא סובר כך.

איפה יש מערה בקבלה? כל אחד צריך לדעת שמערה היא יסוד אמא. כך רשב"י אומר בפירוש, שכל מה שזכה לרזין דאורייתא הוא בזכות צער מערה, והזהר הקדוש הוא זיהרא דאמא עילאה – המערה של רשב"י. אם כן, ברור לנו שמערה היא אמא בכלל ויסוד אמא בפרט. ממילא אומר לנו, שכמו שימי ספירת העמר הם ימים להיות ערום ביראה, לזכות לערמה דקדושה, זה גם זמן טוב לטייל ולהכנס למערות. או בגלל שבאמת רודפים אותך, וצריך לברוח למערה כרשב"י בימים אלה, או שסתם משהו נחמד מאד להכנס למערה, ובזכות המערה זוכים לחכמת הזהר הקדוש – זיהרא דאמא עילאה. ממילא גם ימים טובים לנסוע למערת המכפלה, לאבותינו הקדושים.

איך יודעים שמערה באמת באמא? בזכות מי יש לנו בכלל את מערת המכפלה? בזכות שרה אמנו. כל האבות והאמהות קבורים שם, והכל מכחה של שרה. היא בעצם קנתה לנו את הקנין הראשון, המקורי, בארץ ישראל – את מערת המכפלה – כי המערה היא יסוד אמא.

28.     דעת: עור

נגיע לדעת: השרש הוא עור – התעוררות. "עורה למה תישן ה'". הדעת מסולקת ממי שישן, וההתעוררות היא פעולת הדעת. "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער" – הכוונה שיש נקודת דעת אצל יהודי גם בזמן הכי חשוך, הכי גלותי, לבו ער לה', לתורה ולמצוות, כמבואר במדרשי חז"ל ובחסידות. אבל חוץ מערנות, פירושו גם עור בשר. אם היה רק עור הייתי שם במקום אחר. אנחנו כעת קובעים שהעיקר כאן הוא להתעורר – לעורר את הדעת, המודעות. צריך לקשר גם לעור בשר וגם לעור (סגי נהור).

מה הקשר בין המלים האלה? הרד"ק ועוד כותבים: אנחנו תמיד אומרים כלל גדול, שבתוך ע יש א. זה לא סתם דרוש, כאן המפרשים – הראשונים וגם האחרונים (שקצת יותר 'מחמירים' בפירושים) – מסכימים שלא סתם היה כתוב "כתנות אור" בספר תורה של רבי מאיר, אלא שעור עם ע הוא באמת התעבות האור עם א. אומרים על פי פשט שלחלק הגוף הזה קוראים עור כי הוא מבהיק. אנחנו יודעים שבגן עדן מקדם הוא לא סתם הבהיק, אלא האיר באור בהיר כאור החשמל. אך גם אחרי החטא, שהוא הפך להיות "משכא דחויא" – גם עור הנחש מבהיק (לכן עושים כלים ולבושים יפים מעור של נחשים, כי הוא נחמד ביותר, מבהיק). כך אומרים פשט, שעור נקרא כך כי הוא מאיר. לכן לא סתם רבי מאיר כתב "כתנות אור" – לא דרוש אלא כמעט פשט.

ממילא מכאן אני גם מבין את הקשר לעִוֵר, שלא רואה את האור (קשור לאור, רק הפוך – סגי נהור). איפה באמת האור מתעבה? בספירת הדעת. לכן שם ראשית המלכים שמתו, ראשית המדות ("מפתחא דכליל שית"). שם, במעבר בין שכל למדות, יש את התעבות האור, וממילא שם המקור של עוֹר ב-ע ועִוֵר, ועוד כמה ענינים.

29.             בעיות של ערנות והתעוררות ותיקון העור

מה אפשר ללמוד? משהו ברפואה. יש מישהו שקשה לו להרדם, ויש מישהו שקשה לו לקום בבקר – הכל שייך. מה הם המעברים בין ער לישן? שני כוונים של אותו מעבר – מעבר של דעת, שכם, בין האחור (ישן, שכחה) לפנים (ער, זוכר – יחוד הזכירה בכתבי האריז"ל). אפשר ללמוד מכאן שיש משהו בהפרעות שינה או התעוררות מתוך שינה – או שאתה לא יכול לישון, או שאתה לא יכול להתעורר בבקר – שקשור לעור. יש כאן כמה רופאים טבעוניים שאולי יכולים להוסיף משהו בקטע הזה. יש קשר מילולי – שחייב להיות קשר אמתי בלשה"ק – בין התעוררות לעור. קשור גם למצורע, נגע עור בשר, שמרוב לשון הרע הוא נרדם עמוק ולא יכול להתעורר בקדושה – "טמא טמא יקרא". זה היה שרש עור – בדעת, כי הוא פונקציה של דעת, של מודעות.

30.     חסד: יער

בחסד: רוב ההקבלות שלנו הערב חלקות וטובות. את החסד אולי הכי צריך קצת למתוח, אבל גם יוצא טוב. יש שני מקומות שהם אותיות ער עם י – אחד מחוץ לישוב ואחד הוא-הוא הישוב. כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה", והישוב הוא עיר. עיר היא עולם התיקון, ובכל מקום בקבלה היא מלכות – "עיר מלוכה". "גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלהינו". מה לגבי יער? אם יער הוא מאד תוהי, כמו "קול ביער" של השפאלער זיידע, אולי הוא שייך לכתר. אבל אנחנו נשים אותו, קצת למרבית הפלא, בחסד. צריך כמובן להסביר מה הקשר.

חוץ מיער יש עוד שימוש לשרש יער – "יערת דבש", "אכלתי יערי עם דבשי" בשיר השירים, שיר של אהבה. קודם כל, מכאן אני לומד שיער הוא משהו מתוק – דבש. יש מי שאומר שיערת דבש היא חלת דבש לפני שמוציאים ממנה את הדבש. יש מי שאומר שהיא קנה דבש (שייך לקנה המדה, שהרבי אומר בע"ב שהוא חסד).

31.             להפוך את היער לעיר

אבל עיקר הסבה שחשבנו שיכול להלום את החסד הוא כי בירושת ארץ ישראל בספר יהושע היער קשור להר – הר אפרים – ההר היה יער. יהושע אומר לבני אפרים לעלות להר, ליער בהר, "ובראתו" ("ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים... כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיה לך תצאתיו כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו כי חזק הוא"). פסוק עם מלה מאד מיוחדת, ששייכת למעשה בראשית, שצריך לעלות להר ולברא אותו. כתוב פעמיים באותו הקשר – לברוא את ההר.

מה הכוונה? על פי פשט מסבירים שזה לכרות את העצים, כדי לעשות מהתהו ישוב. זו תוספת של המלבי"ם – כולם רק אומרים פשט שצריך לעלות להר ולברוא-להחליק אותו על ידי כריתת העצים. אבל היות שתכלית הכבוש היא ישוב, "לא תהו בראה לשבת יצרה", מבראים את היער כדי ליישב אותו, בונים מהעצים בתים. אמנם הם לא עצי פרי, אבל אין ענין סתם לכרות בלי להשתמש. הרמב"ן כותב בתחלת התורה כלל שבריאה היא יש מאין בכל מקום – להוציא יש מאין.

קודם כל, "אברהם קראו הר" – היער כאן הוא הר, יער על ההר. צריך לעלות לשם, לכבוש את ההר ולברוא את היער. הוא כותב שם שרק בני אפרים (בני יוסף) מספיק חזקים לכבוש את המקום – צריך לכך הרבה כח. הדימוי של לקחת יער ולהפוך אותו לישוב הוא כמו לברוא אותו יש מאין. קודם יש יער, מלא משהו, אבל צריך לכרות – לפנות את המקום – ואחרי פינוי המקום אתה בונה שם בתים ועושה ישוב. כלומר, אתה הופך את היער לעיר. הפיכת היער לעיר היא בריאת עולם חדש. והוא מכח החסד – "עולם חסד יבנה" – בחינת אברהם אבינו, "בהבראם"-"באברהם".

אנחנו צריכים להכנס לעובי היער. מי נכנס לעובי היער? הבעל שם טוב וההולכים בעקבותיו, נכנסים ליער בלי לפחד כי אסור לפחד מאף אחד רק מה'. יש יער ירושלים – היום כבר לא כל כך מפחיד. הבעל שם טוב וההולכים בעקבותיו צריכים להכנס לעובי היער, יש שם חיות, ומי יודע מה תפגוש שם (כמו באחד הסיפורים של ר' אשר, אתה עלול לפגוש כל מיני יצורים מיוחדים), לפנות את המקום הזה – סוד הצמצום – ואחר כך לעשות ממנו ישוב, יש מאין. מהו היער לפי זה? האין של היש. "כי ממך הכל". האין של היש הוא דימוי של חסד.

שוב, זה ההר של אברהם אבינו, מה שעתיד להיות הר הבית. גם היום, הר הבית של היום הוא יער לגריעותא, כי יש בו כל מיני דברים שבאמת צריך לפנות – להחליק את המקום. "בית היער", "יער הלבנון". כמו שהקדמנו, מכל ההקבלות זו הכי מחודשת, אבל מכרח המציאות – אין לנו מקום אחר לשים את היער – לכן נשים אותו בחסד, במיוחד עם הדבש שלו, מתיקות של חסד.

32.     גבורה: עתר

בגבורה כבר יש לנו הקבלה חלקה – עתר. "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו הוי' ותהר רבקה אשתו". ריבוי תפלה, כמו עתר שחופר באדמה (כמו חתר) – גם פעולה של יצחק אבינו, חפירת בארות. המפרשים מסבירים שכל עתר הוא ריבוי פעולה – ריבוי מכח הגבורה – והעיקר בתורה הוא ריבוי תפלה. נשים עתר במקום יצחק, שהוא מקום תפלה – עמוד הגבורה, עבודת התפלה.

33.     תפארת: נער

בתפארת נשים נער – "נער ישראל ואֹהבהו". בקבלה הנער הוא מט"ט, שר העולם, "נער הייתי גם זקנתי". הוא השר של עולם היצירה – כנגד ספירת התפארת. נער גם לשון התנערות – "התנערי מעפר קומי". הנער צריך להתנער. עוד משמעות, "נערו כגורי אריות". בלשון חז"ל "חמור נוער", אבל בלשון המקרא לא החמור נוער אלא האריות נוערים. זה קול שאגה. יש מי שאומר שקוראים "נער [ישראל]", כי נערים שואגים, כמו גורי אריות (לא סתם אריה, אלא גור אריה – הגורים נערים). מי שנוער כמו גור הוא נער.

מה הקשר להתנערות? יש מי שאומר שנער נקרא כך גם על שם שהחושים נעורים אצלו. למעלה מהתפארת נמצאת הדעת – שם שמנו התעוררות. יש מי שמסביר שנער נעור לחושים – החושים מתעוררים אצלו. אבל יש מי שאומר שנער הוא אחד שמסוגל להתנער. כמו שהתורה מקשרת את היצר הרע לנער, "כי יצר לב האדם רע מנעֻריו", "משעה שננער ממעי אמו". אף אחד לא אומר שזה הפשט של נער, כי נער אינו תינוק (וכן אמרו חז"ל בנוגע למשה רבינו, שבכה בתבה, בהיותו תינוק, כמו נער, שלא על דרך הטבע). אם נער לפי מדרש חז"ל על אותו פסוק היה צריך להיות תינוק, אבל הוא לא תינוק, וגם בפשט אותו פסוק לא מדובר בתינוק בזמן הלידה אלא בזמן הנעורים.

מהו נער? מפרשים שנער זו היכולת לנער דברים, לנער פסולת. יש נעורת שצריך לנער. לנער יש כח לזעזע את עצמו ובכך לנער מעצמו כל מיני פסולת ונעורת והשקפות רעות, ודוקא להזדהות עם היצר הטוב (לא עם היצר הרע). נראה הפוך, אבל ככה מסבירים. אלה נערי הגבעות – יש נערים טובים. כל הנערים הם יצר הרע? חס ושלום. אנחנו בעד נערים. "נער ישראל ואהבהו" – הקב"ה בעד נערים, כאלה שמנערים את היצר הרע מעצמם, ונשארים עם היצר הטוב. יש מי שאומר שזה הפשט במלה נער – היכולת לנער דברים לא טובים. ממילא הוא מתנער ומקבל חושים טובים, חושים של חסידות.

34.     נצח: ערר

מה נשים בנצח? שרש ערר – ערירי שהזכרנו קודם. היינו יכולים לשים גם בהוד, אבל נשים בנצח, כי הוא ההפך של הנצח. ענינו של הנצח הוא בנים, הנצחת הדור הבא. ללכת ערירי הוא בדיוק להיפך, כמו הפגם של ער. או "ערירים יהיו" או "ערירים ימותו" – שאם אין לו בנים עכשיו לא יהיו לו גם להבא, ואם יש לו הוא ימות בלי בנים – ההיפך הגמור מנצח. לפעמים מזהים דבר והפוכו בתוך אותה ספירה.

35.     הוד: ערער

הוד הוא ערער. יש מי שאומר שערער משרש ערירי, אבל הרד"ק עושה שרש בפני עצמו. לפי האחרונים אותו שרש – נו"ה אחד לפיהם. "תפלת הערער", "ערער בערבה" – עץ עלוב, עץ גלמוד. יש מי שדורש שתפלת הערער היא תפלת מי שתמיד מתעורר, אבל הפשט שמדובר באדם מסכן, כמו "תפלה לעני". כל מסכנות היא בהוד. היות שיש מי שאומר שממש אותו שרש, ערירי וערער, מאד מתאים לשים את שני המובנים בנצח והוד.

36.     יסוד: ערה

יסוד הוא הכי חשוב, אמרנו שכל ספירת העמר היא תיקון הברית. איך אני יודע? לשון ערוה. מה השרש של ערוה? ערה. כמובן, מכוון מאה אחוז לספירת היסוד. גם מלשון מעורה, גם מלשון יציקה-הרקה, אבל ערוה – גילוי ערוה – פשיטא ששייך ליסוד. היות שאותו שער של ספירת העמר, אין הוכחה יותר מוחצת שספירת העמר היא תיקון עריות. גם לחיות עם הזמן – כל פרשת עריות היא אחרי-קדשים שקראנו בשבת בתורה, תמיד בספירת העמר. רש"י כותב בפרשת קדושים, ושייך גם לפרשת אמר, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה. ידוע מהחוזה מלובלין ה'פחד' של פירוש רש"י הזה. זה תיקון של ספירת העמר.

הרד"ק מכניס שרש תער – "תער השכירה", תער של גילוח. איך קשור לספירת העמר? הצד ההפוך, שלא מסתפרים בספירת העמר. לפי הרד"ק תער הוא שרש בפני עצמו, אבל לפי האחרונים ה-ת נוספת, ובא משרש ערה – ערוה – לכן נשים יחד. תער הוא גם ה"חרב נקמת נקם ברית" וגם התיק שממנו מוריקים ומוציאים את התער. לפי זה, שתי בחינות יסוד – יסוד דכורא (החרב נוקמת) ויסוד הנוקבא (התיק של החרב). שניהם תער, ולפי האחרונים שניהם משרש ערוה – הכל תיקונים של ספירת העמר.

37.     מלכות: עיר

אחרון חביב, כבר אמרנו, עיר – עיר ואם בישראל, אמא תתאה, "עיר אלהינו". "גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלהינו". בכך סיימנו בקיצור שער ער, שיש בו עוד הרבה ענינים – כח ענינים. שער עשיר. יש מי שאומר ש-עתר – ששמנו בגבורה, שייך ליצחק – קשור ל-עשר (כך בארמית), כי רבוי לשון עושר. בע"ב למדנו שעושר היינו המשכה עצמית, המשכה של תורה כפי שנסביר היום. עושר שייך לגבורה – "שלחן בצפון", "תמורת עשר עני" בגבורה.

אמרנו שיש הרבה ענינים שלא הזכרנו, אחד מהם הוא "עיר בן אתֹנות" שמשיח רוכב עליו – בשרש עיר. הזכרנו את כל השרשים, אבל יש בתוכם עוד כמה ענינים שלא הזכרנו. העיר של המשיח הוא חיה מלכותית, "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור" – עני, אם הוא משיח בן יוסף, הוא היסוד, והחמור הוא המלכות, "ועל עיר בן אתֹנות" (חז"ל אפילו דורשים שהוא "עיר אלהינו"). כנראה חדש איר טוב לגדל עירים או לרכוב עליהם (קריינא דאגרתא...).

ולסיכום:

38.             ד. תרגיל לילדים: רמזי הפסוק הראשון בפרשה

39.             אהרן – אהבה

נעשה כעת את עיקר התרגיל לילדים: הפרשה מתחילה "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו". נכתוב "אמר אל הכהנים בני אהרן". קודם כל נתבונן בשם 'אהרן': אהרן הוא איש החסד, מדת האהבה. יש רמז ידוע, פשוט מאד, שאם מצמצמים את האותיות של אהרן במספר קטן, ר (200) היא ב (2) ו-ן (50) היא ה (5) – מקבלים את המלה אהבה לפי הסדר.

ידוע בקדושת לוי ש-אהבה היא כמו י-ה-ו-ה, אה כמו יה, יחודא עילאה, ו-בה יחודא תתאה, כמו וה – בלשונו אה היינו אהבת ה' לנשמות ישראל לפני הצמצום ו-בה אהבת ה' לנשמות ישראל לאחר הצמצום. אצל אהרן דוקא ה-בה קצת מתעלם, בעוד ה-אה מופיע באופן מובהק ומפורש – בדיוק ההיפך מכוונת המלה מצוה, הידועה, בה וה גלוי, ואילו מצ הם יה באתב"ש (לא מספר קטן, פעולה אחרת, שהיא גם סוג של העלם והסתר). כלומר, מצוה היא י-ה-ו-ה – בע"ב נדבר קצת על כוונות המצוות, ויש גם בדף התחדשות, שייך לחדש איר.

הדבר הראשון, מראים את הדבר היפה שאהרן כולו אומר אהבה – אהבת ה', אהבת ישראל. הרי כתוב בפירוש על אהרן "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – הוא איש האהבה. פרק א של פרקי אבות, כך בפי הלל הזקן – עיקר גלגולו של אהרן הכהן. לפי זה כל ימי ספירת העמר הוא זמן מיוחד להיות מתלמידיו של אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אה מפורש ו-רן במספר קטן – אהבה.

40.             אהבה ויראה ב"אל הכהנים בני אהרן"

אבל ב"אמר אל הכהנים בני אהרן" יש אהבה מפורשת בדילוג. לפני שבוע עשינו דילוג של שם הוי' ב"ה למפרע, וכאן בדילוג ישר מעל שלש אותיות. נשים לב שארבע המלים "אל הכהנים בני אהרן" הן בין "אמר" ל"ואמרת" – הדרוש הראשון ברש"י הוא על הכפילות הזו, "'אמר' 'ואמרת', להזהיר גדולים על הקטנים" על ידי החדרת מדת האהבה. המלה אהבה עד ה-ה של אהרן, ועד בכלל, ונשארות רק אותיות רן – בה במספר קטן, שעושות מאהרן עצמו אהבה. כמה אותיות יש בדילוג? אהבה. "על פי שנים עדים יקום דבר".

עוד יותר יפה, כמה שוות האותיות שבאמצע? "אל הכהנים בני אה" עולה 216, יראה (גבורה). משהו הפלא ופלא, שהיראה כלולה בהעלם בתוך האהבה[ח]. איפה כתוב שבכל אהבה יש יראה בהעלם? מוסבר באריכות בתניא. כתוב בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך" – "את" לרבות יראה. בכל מקום שיש אהבה אמתית יש יראה. כאן הרמז המקורי לסוד הזה. גם כדי לראות את האהבה צריך לאמן את העין, לראות את הדלוג – יש אהבה, ב-אהבה אותיות, ובתוכה נעלמת יראה. פנינה יפה – פלאי פלאים. זה דבר ראוי להראות לילדים בחדר השבוע.

41.             15 ב'ראשון' של פרשת אמר

אם כבר מדברים על הפסוק הראשון, כמה מלים יש בו? יש ג"פ אמירה, כי מתחיל "ויאמר" (ולא "וידבר"). יש 15 מלים בפסוק, יה. במלים "אל הכהנים בני אהרן" יש 15 אותיות. כמה אותיות באמירה? "לנפש לא יטמא בעמיו" – גם 15 אותיות. זה העיקר, שיש 15 מילים, ועיקר מה שאומרים הוא 15 אותיות – הפרט מצביע על הכלל.

עוד יותר, יש עוד 15 מאד מובהק – כל ראשון, כהן של פרשת אמר, שהוא קדושת היחוס של אהרן הכהן (הכהנים בכלל ואהרן הכהן הגדול בפרט), כולל 15 פסוקים. 15 המלים בפסוק הראשון רומזות לכל 15 הפסוקים שפותחים את הפרשה – שמירת היחוס של הכהנים, החל מאיסור ההטמאות שלהם, שהן 15 האותיות בפסוק הראשון. 15 אותיות, 15 מלים, 15 פסוקים – שלישיה של 15.

42.             שלש פעמים "בעמיו" בתנ"ך – ב'ראשון' של אמר

הפסוק שמסיים את 'ראשון' – הכהן – של פרשת אמר הוא "ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני הוי' מקדשו". זה אחד הפסוקים שרש"י מביא כראיה – בתחלת פרשת קדושים, שקראנו בשבת האחרונה – שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה. הוא מביא שלש דוגמאות, ואחת מהן הפסוק הזה מפרשת אמר, שהוא בעצם חותם ה'ראשון' של אמר, שמדבר על הכהן הגדול. "ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני הוי' מקדשו". מה המכנה המשותף בין הפסוק הזה לפסוק הראשון? המלה "בעמיו". "לנפש לא יטמא בעמיו" ו"ולא יחלל זרעו בעמיו". האם יש עוד "בעמיו" בכל התנ"ך? יש עוד אחד – "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" – גם כאן. המלה "בעמיו" הראשונה היא מלה ה-15 בפרשה, השניה היא ה-39 והשלישית היא ה-181. זה כבר לכתה קצת יותר גבוהה – לעשות סדרה. ג"פ "בעמיו" בתנ"ך – כולן כאן.

43.             הכנעה-הבדלה-המתקה בלימודי "בעמיו"

מכל "בעמיו" חז"ל לומדים משהו. בפעם הראשונה לומדים "להוציא מת מצוה", שכל זמן שהמת הוא בעמיו אסור לכהן להטמא, אבל מת מצוה – שלא בעמיו – אז הכהן חייב להטמא. בכלל, לא כל אחד יודע – מה הגדר של מת מצוה? שאתה צועק ולא עונים לך. אתה צועק לעזרה – שמישהו יבוא לעזור לך, אם אתה כהן אסור לך לנגוע במת, אתה צועק שמישהו יבוא לטפל – ואם לא עונים לך, זה הגדר ההלכתי של מת מצוה. אין כמת מצוה, שכולם נטמאים לו – גם כהן גדול. מהיכן נלמד? מ"בעמיו" הראשון.

את הלימוד הראשון רש"י מביא ב"פשוטו של מקרא", ואת שני האחרים לא – הם רק בגמרא. מה"בעמיו" השני לומדים "בעושה מעשה עמיו". בעושה מעשה עמיו יש מצוה להטמא לקרובים הרשומים בפרשה, ואם לא – לא. לימוד אחר, אפילו קצת הפוך. מה"בעמיו" בפעם השלישית לומדים שמדובר בזכרים ולא בנקבות – שאם ישראל מתחתן עם חללה הבת כשרה לכהונה, ואילו אם חלל מתחתן עם ישראלית הבת חללה ואסורה לכהונה ("תני רבי אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, מנה"מ א"ר יוחנן נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות").

אם כן, יש פה לימוד – הלימוד השלישי של "בעמיו" – שבגדר המתקה. אם רוצים לתת ווארט לשלשת הלימודים הוא ממש הכנעה-הבדלה-המתקה (שהוא סוד חש-מל-מל, והיינו מה שרבי יוחנן דורש גזרה שוה בין שני ה"בעמיו" האחרונים, סוד מל-מל): הראשון, אתה חייב להטמא – הכנעה – למת מצוה; השני, אתה לא חייב להטמא אם לא עושה מעשה עמיו – הבדלה; השלישי – היתר לבת של ישראל שנשא חללה, המתקה.

44.             סדרת "בעמיו"

זה היה קצת דרך אגב, ללמוד שיש פה סדרה יפהפיה: 15, 39, 181. אם תמשיכו תראו שהמספר הבא הוא 441 (אמת, 21 ברבוע) – ועד כאן שוה 676, 26 ברבוע! אם תפתחו את הסדרה שבעה מקומות הממוצע יהיה אור-מים-רקיע (התבות שיוצאות משם הפרשה, אמר).

45.             ד. חלק הזהר: "ולא יחלל זרעו בעמיו וכו׳"

46.             שלשה פסוקים בדרשת רשב"י

נעבור לזהר הקדוש (גם בקיצור, כי צריך להגיע לע"ב): אחת הסבות לכך שדברנו על "ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני הוי' מקדשו" היא שהוא פסוק שרשב"י דורש בזהר ועליו יש פירוש של האבא של רבי, רבי לוי'ק. כתוב בזהר[ט] שרשב"י הלך יחד עם שלשה תלמידים – רבי יהודה, רבי יוסי ורבי חזקיה. אחר כך רשב"י פתח בפסוק "טרף נתן ליראיו יזכר לעולם בריתו" – פסוק מהפרק החדש של הרבי, קיא בתהלים. הוא דורש מהפסוק שמי שירא את ה' קם ולומד תורה בלילה, ועל ידי כך זוכה להשתייך לבית המלכות – בית השכינה – ואז "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" וזוכה ל"טרף נתן ליראיו" כי ירא ה' ולומד תורה בלילה.

אחר כך פתאום רשב"י פותח ודורש בעוד פסוק, בלי שום קשר גלוי בין הפסוקים, והוא הפסוק שלנו בפרשה: "ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני הוי' מקדשו", ומדבר על קדושת הברית והאיסור הנורא של פגם הברית. אומר שעיקר פגם הברית כשאדם מתחתן עם אשה שלא ראויה לו, ומסביר למה כתוב "בעמיו" ולא "בהם" (כל הנשים שהיו קודם) – דורש שלא כמו בגמרא – שהענין של קדושת היחוס של הכהנים, אותו הוא משייך לכל עם ישראל, שכל אדם יתחתן עם אשה שכשרה לפניו וראויה לו, הוא שמשרה קדושה בכל עם ישראל. גם ענין של המתקה, שה"בעמיו" בפעם השלישית בא לומר שקדושת הזווג שלך היא מה שמשרה את הקדושה והשכינה בכל עם ישראל. אחרת, אם אתה מתחתן עם אשה שלא ראויה לך, אתה מחלל את כל עם ישראל. זה הווארט.

אחרי שאמר את הדבר הזה הוא פותח בפסוק שלישי – "להוי' הישועה על עמך ברכתך סלה" – בלי שום קשר גלוי. מה הוא רוצה מהפסוק הזה? הוא רוצה לומר, יותר ממה שחז"ל אומרים באופן דומה על פסוקים אחרים, למשל כמו "ושב הוי' את שבותך", שה' שב עם הגאולה. כאן הוא מדגיש ש"להוי' הישועה", שעיקר הישועה שאנו מצפים לה בכל רגע הוא ישועת הקב"ה. "להוי' הישועה" – מתי תבוא ישועה לה'? לא רק שה' שב עמנו, אלא עיקר הגלות היא של ה' והוא זקוק לישועה. מתי היא תבוא, "על עמך ברכתך סלה" – כאשר ה' ירעיף ברכות עד בלי די לעם ישראל, זה סימן לגאולת ה' עצמו. "להוי' הישועה" מתי? כאשר יקוים "על עמך ברכתך סלה". שלשה פסוקים, עם שלשה פירושים, בלי שום קשר גלוי ביניהם.

47.             רבי אמתי דורש באופן אישי לכל אחד מתלמידיו

דבר כזה מאד מעורר – לשון ער – את אבא של הרבי להתבונן מה קורה כאן. מה שהוא אומר, כדרכו[י] – היינו יכולים אפילו לנחש מה יעשה, דבר שאף פירוש אחר לא עושה – היות שההקדמה של קטע זה היא שרשב"י הולך יחד עם שלשה תלמידים, כנראה כל פסוק עם הפירוש שלו שייך לאחד התלמידים.

מה הדבר הראשון שלומדים מזה? שרבי אמיתי מתייחס באופן אישי לכל תלמיד, ואומר משהו, פסוק וענין, ששייך לו בפרט, לתיקון שלו.

גם מסביר עוד כלל גדול, שאצל רבי אמתי הרבה פעמים שומעים דברים בלי הקשר. אם זה רבי לא אמיתי – הכל מדויק, הכל הגיוני. אבל אם זה רבי אמתי, פתאום הוא אומר משהו, אחר כך פתאום עובר למשהו אחר, ואין שום קשר בין הדברים – אתה תמה מה קורה כאן. שתי התופעות האלו – הא בהא תליא.

אפשר לומר, וגם נכון, שהיות שלרבי אמתי באים דברים בלי קשר היות שהוא ב'היי' (בחינת רב האי גאון, שדרך אגב, הרבה גדולי ישראל היו פונים בתואר כבוד למישהו בדורם שהמכתב הוא ל'רב האי גאון', הפך להיות כינוי לכל מי שאתה רוצה לכבד אותו, שיהיה ב'היי'. כך למשל בעל "עבודת ישראל", המגיד מקוז'ניץ, כותב כך לאנשי דורו, גם ה"חתם סופר" בתשובותיו). אבל גם נכון שכולם על כתפי הרבי, וצריך להתייחס אישית לכל אחד, ואחד לא דומה לשני – כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות – הוא אומר משהו לאיזה שרש נשמה, ופתאום זועק מישהו אחר בצבור וצריך להתייחס אליו אישית, אז אומר משהו אחר, והשומעים בכלל לא מבינים מה הקשר. זה הראש.

48.             שלשת הפסוקים – תיקון המלכות, החסד והנצח

הוא מפרש שאת הפסוק הראשון, "טרף נתן ליראיו", אמר לרבי יוסי – היות שהוא המלכות. כל תלמיד מקביל לספירה – רבי יוסי המלכות, רבי יהודה החסד, ורבי חזקיה הנצח. אם כן, רבי חזקיה – הנצח – שייך לשבוע הזה בספירת העמר, ובמיוחד לתפארת שבנצח (כדר-לעמר, צריך לנצח את הכדרלעמר של הלעו"ז ולהגיע לכדרלעמר של הקדושה, "ושם דרך אראנו בישע אלהים", הסוד של "להוי' הישועה").

הוא אומר שאת "טרף נתן ליראיו" אמר לרבי יוסי, לתקן את המלכות. את הפסוק השני, מהפרשה, "ולא יחלל זרעו בעמיו" אמר לרבי יהודה, שהוא החסד.

מה הקשר הפשוט? הקשר הכי פשוט על פי גמרא. בגמרא מסופר שכאשר רבי יהודה היה מתרחץ ומתיפה היה דומה למלאך הוי' צבאות – דבר שלא כתוב על אף אחד אחר. על מי כתוב בתנ"ך "מלאך הוי' צבאות"? על הכהן הגדול, "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ילמדו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא". לכן רבי יהודה הוא בחינת הכהן הגדול, ומתאים לו הפסוק "ולא יחלל זרעו בעמיו".

הפסוק השלישי, "להוי' הישועה על עמך ברכתך סלה" – ידוע שבברכת "יוצר אור", הבטוי "מצמיח ישועות" מכוון כנגד ספירת הנצח, והוא מתאים לרבי חזקיה. הישועה בכלל – וכאן החידוש שעיקר הישועה הוא לה' עצמו, שתלויה בריבוי ברכה לעם ישראל – היא בנצח, בחינת "וגם נצח ישראל [השם יתברך] לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

רבי לוי'ק מסביר זאת באריכות, אבל נקצר. קודם כל, הוא אומר שרבי חזקיה, היות שהוא הנצח, הוא הממוצע המחבר – מושג שנלמד בע"ב – בין רבי יהודה ורבי יוסי (אף על פי שהוא בא בסוף), כפי שהנצח באמצע בין חסד למלכות (וכידוע בכוונת בעל הרוקח לסוד אמת, ר"ת אפר של אברהם בחסד מה של משה בנצח ותולעת של דוד במלכות, בחינת שפל באמת [חתימת רבי מענדלע ויטבסקר] – הממוצע המחבר, שיותר גבוה משני הקצוות שהוא מחבר, היינו המה של משה בנצח). יש משהו בממוצע המחבר שיותר משניהם, וכאן בדרוש "להוי' הישועה" היא התכלית.

49.             שלשת הפסוקים בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה

נוסיף לדבריו כדרכנו, בקצור, ששלשת הפסוקים הם הכנעה-הבדלה-המתקה בצורה חלקה: הפסוק הראשון מדבר ליראים. חוץ מ"טרף נתן ליראיו" הוא מביא גם את הפסוק שבתחלת הפרק הבא (שבשיר אנו מחברים אותם) "אשרי איש ירא את הוי'", כדי להסביר. בפסוק "טרף נתן ליראיו" יש עוד ממד של הכנעה, שלא כתוב כאן בזהר – טרף לשון טרוף, כדרשת חז"ל במדרש שהזכרנו בהתוועדויות שביעי של פסח, "טרוף נתן ליראיו בעולם הזה כדי שיזכור לעולם בריתו בעולם הבא".

אחרי היראים – יראי ה' – יש כהנים, שהם אוהבים (כרמז האהבה הנ"ל של אהרן הכהן, ספירת החסד). יראים בתנ"ך יכולים להיות אפילו לא יהודים, "הירא את דבר הוי' מעבדי פרעה", אבל זה אופי אחר של יראה כפי שלמדנו שבוע שעבר. יש "יראי הוי'" ולמעלה מהם "בית אהרן", כפי שיש בתהלים. כל יהודי הוא אוהב ה' – אנו ממלכת כהנים. יותר גבוה מכך יש את ה' עצמו.

הגיון פשוט מאד בפסוקים, שהוא לא כותב, שהראשון מתייחס ליראים – הבסיס; השני מתייחס לכהנים – קדושת הכהונה, שהיא חלק מקדושת עם ישראל; והשלישי לה' עצמו – "להוי' הישועה". הכהן הגדול מאחיו הוא מובדל, לכן כתוב "אני הוי' מקדשו" – קדושה היא הבדלה. היראה, במיוחד שיש בה גם איזה טירוף, היא הכנעה. "להוי' הישועה" שתלויה ב"על עמך ברכתך סלה" – מפתח הישועה לקב"ה בכבודו ובעצמו – היא המתקה.

50.             רמזי שלשת הפסוקים

כמה רמזים יפים: בשלשת הפסוקים שדורש רשב"י בזה אחר זה: "טרף נתן ליראיו יזכר לעולם בריתו" "ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני הוי' מקדשו" "להוי' הישועה על עמך ברכתך סלה" יש כ תבות ו-פ אותיות, יחס משוכלל של א:ד כנודע, וסוד המילוי של האות כף (המילוי מעלה את הערך של האות השרשית כ = 20 = 10 ועוד 10 ל-כף = 100 = 10 פעמים 10 כנודע) – "מלא כף נחת". בכל התנ"ך יש 37 (יחידה) "כף" (וביחד עם כף היינו 137; "מלא כף נחת" = 37 פעמים טוב, וכך כתוב: "טוב מלא כף נחת וגו'") כאשר 23 (חיה) מהם בתורה. 12 (הנקודה האמצעית של 23) פעמים כתוב (בפרשת הנשיאים) "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" וממילא ה-37 מתחלק ל-זה (12) ו-כה (25), נבואת משה רבינו ונבואת שאר הנביאים.

הגימטריא המלאה של שלשת הפסוקים היא 4589 = 13 פעמים 353 = אהבה פעמים שמחה. אהבה שמחה בהכאה פרטית = ישראל (למעלה ראינו רמז של אהבה יראה שבהכאה פרטית עולה מלכות ישראל, ודוק). רשב"י (שדרש את שלשת הפסוקים בפני שלשת תלמידיו) עבד את ה' באהבה ובשמחה, הוא היה "רבי שמח".

סופי התבות של שלשת הפסוקים = ישראל. אמצעי התבות = אהרן פעמים דוד. ראשי התבות = ב"פ "יהי אור" (סוד עסמ"ב, ד"פ חן).

רבי שמעון רבי יהודה רבי יוסי רבי חזקיה = 1560 = 60 פעמים הוי' ב"ה. וביחד עם שלשת הפסוקים (שרבי שמעון דרש כנגד שלשת תלמידיו כנ"ל) עולה 6149 = אהבה פעמים היחוד (שלמד מורנו הבעל שם טוב) של יראה-נורא (שהוא 11 פעמים 559, החצי של 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

עד כאן הקטע של הזהר על הפרשה, בקיצור.

51.             ה. ד"ה וידבר משה אל ראשי המטות תער"ג

נתחיל את המאמר מע"ב: יש כאן הרבה ענינים יפים, שננסה לומר בתמצית. כמה ענינים כבר הזכרנו:

52.             "קו המדה" ו"קנה המדה"

הענין הראשון (שכבר הזכרנו), הוא שכל המשכה של אלקות – אם זו המשכה שעל פי מאמר קו המדה (בריאת העולם), או המשכה יותר גבוהה (שהאבות המשיכו), אבל לפני מתן תורה, המשכה של "איהו וגרמוהי חד בהון" (הבריאה) או "איהו וחיוהי חד בהון" (האבות), ואפילו המשכה של העצמות (מתן תורה, שעוד פעם לא יהיה) – היא על ידי מדידה. הייתי יכול לחשוב שרק בבריאת העולם יש קו המדה, ואילו "איהו וחיוהי" ועצמות לא שייך למדידה, אבל לא כך – בכל המשכה יש מדידה, אבל איכות המדידה היא אחרת, בפרט איכות המדידה של התורה. תיכף נגיע לכך.

בכל אופן, הוא מתחיל מכך שיש במושג מדידה – מדידת כלים ומדידת אורות, שתי בחינות בכלל. מדידת כלים היא על ידי "קו המדה" ומדידת תוספת אור היא על ידי "קנה המדה". במדידת הכלים כלול כמה אור מגיע לכלי על פי אותו מאמר קו המדה של מעשה בראשית – כמה אור ראוי לכלי הזה לקבל, איך שעלה ברצונו בסוד סדר ההשתלשלות. אבל יש תוספת אור, וגם את תוספת האור יש מי שמודד – כמה תוספת אור אפשר להמשיך לכלים – והמדידה שם היא על ידי "קנה המדה".

הוא מסביר שלפעמים קו המדה נקרא "פתיל" – נמצא ש"קו המדה" ו"קנה המדה" הם פתיל וקנה, פתיל פשתן וקנה. הוא אומר שפתיל פשתן הוא מיסוד העפר. את קו המדה עושים ממשהו מיסוד העפר, בחינת גבורה יחסית, ואילו קנה המדה רומז לקנים שגדלים על כל מים ומים הם בחינת חסד. מכך מגיע לכך שההבדל בין "קו המדה" ו"קנה המדה" – שני בטויים מהתנ"ך – הוא בין גבורה וחסד. "קו המדה" הוא גבורה, מדידת הכלי עם האור שמגיע לו על דרך הטבע, ו"קנה המדה" שייך לאור, לחסד, והוא מודד תוספת הארה – שגם צריך למדוד.

גם זה יחסית "איהו וגרמוהי" לעומת "איהו וחיוהי", ההבדל בין הבריאה להמשכה שעל ידי האבות. המשכת האבות היא גם מראש סדר ההשתלשלות, אבל בלי צמצומים – כך הסביר במאמרים הקודמים. אצל האבות כל מה שיש במקור מתגלה כפי שהוא למטה, "עד מהרה ירוץ דברו", בלי צמצום – אבל עדיין רק מה שיש במקור.

53.             הצורך בהפסקת כח אחד כדי לגלות את הכח הבא

הוא אומר כלל גדול, שכל כח בנפש – אם הוא יתגלה בלי מדידה ובלי-גבול – לא יתן מקום לכח הבא להתגלות. אם יש רצון חזק בלי-גבול – אף פעם השכל לא יתגלה. לכן זקוקים ל"קו המדה" – גבורה – כדי לצמצם את הרצון. עד כאן, ומכאן והלאה אתה מתעלם – לא מופיע – כדי לתת מקום לחכמה, לשכל, להתגלות. צריך לצמצם את החכמה כדי לתת מקום לבינה להתגלות. כל דבר צריך להפסיק, כדי שהדבר הבא יתגלה – כמו להפסיק את התפשטות האבא כדי שהבן יתגלה. צריך להפסיק את המוחין כדי שהמדות תתגלנה. כל ההפסקות הן על ידי "קו המדה".

בהמשך המאמר הוא מדבר על סוד הממוצע. הוא לא משתמש בביטויים, אבל אנחנו יודעים שיש שני סוגי ממוצע – "ממוצע המחבר" ו"ממוצע המפסיק". תמיד "ממוצע המחבר" הוא טוב ו"ממוצע המפסיק" לא טוב – לכאורה. כמו רבי, שרבי טוב הוא ממוצע המחבר – מחבר אותך לה' בלי הפסק, מחבר אותך לרבי הקודם בלי הפסק, כאילו הוא כלום. יש ממוצע המפסיק, שהוא בעל ישות – דבר בעצמו, שלא רק שלא מחבר אלא מפסיק. אבל כאן במאמר יוצא דבר חשוב – אם כי לא משתמש בביטויים אלה – הכורח במה שמעין ממוצע מפסיק.

הוא מתחיל בתובנה שזו פעולת קו המדה, שצריך להפסיק גילויים כדי לתת מקום לגילוי הבא להתגלות. כמו לסלק מלך בשביל לתת מקום למלך הבא. אם אחרי זה אני יכול להתחבר שוב לאותו מלך שהסתלק ולהחיות אותו – אצלי, "והחי יתן אל לבו", שהוא חי וקים בגוף גשמי – זה נעשה על ידי "קנה המדה". אבל קו המדה היה חייב להפסיק אותו, כי אם לא מפסיקים אין מקום לגילוי הבא.

זה מה שהוא כותב מאד חזק במאמר, ונותן דוגמאות. הדוגמאות הן בכל סדר כוחות הנפש, מתחיל בכך שחייבים להפסיק את הרצון בשביל לגלות את השכל. אומר שאפילו הרצון הדרוש כדי להפעיל את השכל צריך להפסיק – אם אני יותר מדי רוצה להפעיל את השכל שלי, זה לא יועיל אלא רק יזיק. הרצון להפעיל את השכל צריך להשאר במקיף, ואז יצליח. אם כל כך הרבה רצון, אני כל כך רוצה שאין לי מקום לחשוב, להשכיל. זה נושא חשוב בהתחלה.

54.             קנה המדה בחכמה – או"א עילאין; קו המדה בבינה – ישסו"ת

"קו המדה" הוא גבורה, "קנה המדה" חסד, וגם אומר שיותר גבוה – "קנה המדה" חכמה ו"קו המדה" בינה. מסביר דברים שלמדנו לפני כמה שבועות[יא], בשיעורים שהיה מושג של מדה ושיעור. שמנו בחכמה, אבל אמרנו ש"בוצינא דקרדוניתא" ממוקם בקבלה בבינה. כאן מתברר, שיש "קו המדה" ויש "קנה המדה" – קנה המדה הוא אחרי ההפסקה, שצריך לחבר, להמשיך אור יתר על המדה (שגם בא במדה, אבל הרבה יתר על המדה שהסתלקה). לפי זה קנה המדה הוא כמו הקו. קודם יש סילוק, הצמצום הראשון של אור-אין-סוף, על ידי שם אלקים – צריך להפסיק את הגילוי של אור-אין-סוף, קו המדה. אחר כך ממשיכים קו מעשר הספירות הגנוזות במאצילן – בחינת קנה המדה.

כאן גם הקשינו קושיא פשוטה (על דרך מליצה): אם הוא אומר לי שקנה המדה הוא חכמה וקו המדה בינה, הרי יש פסוק "קנה חכמה קנה בינה" – שניהם קנה, ולא כתוב קו בכלל. קו כתוב ב"קו תהו ואבני בהו", אבל לגבי חכמה ובינה כתוב קנה. מה הוא "קו תהו"? חז"ל אומרים "קו ירוק שמקיף את כל העולם" – זו בינה, אמא, ים האוקיינוס. כן רמז לאמא. בכל אופן כתוב "קנה חכמה קנה בינה".

מה ההסבר? שהיש – העמר – של הכתר (כתר מתחלק ל-יש-יש, וה-יש התחתון) מתחלק ל-קנה-קנה, אחד לחכמה (אבא עילאה) ואחד לבינה (אמא עילאה). פשוט שמדובר באבא ואמא עילאין – הקנים האלה הם המזלות, "נוצר" ו"ונקה" – ששניהם כלולים באבא. כך צריך להסביר מה שכותב כאן, שקו המדה בבינה היינו ישראל-סבא ותבונה, ואילו קנה המדה בחכמה היינו אבא ואמא עילאין, "קנה חכמה קנה בינה" שכלולים בחכמה.

55.             שלש מדרגות של "רעותא דלבא"

תוך כדי שמדבר על רצון שלמעלה מהשכל, הוא נכנס לנושא יפה בפני עצמו – הגדרת "רעותא דלבא". הרי הרצון הכי פנימי של הנשמה הוא "רעותא דלבא". שוב, זו פנינה בפני עצמה במאמר כאן. אומר שב"רעותא דלבא" יש שלש מדרגות: המדרגה העליונה של "רעותא דלבא" היא מצד עצם הנשמה, ולא מצד שום השגה כלל וכלל – רק התעוררות (שער ער) עצם הנשמה. הוא אומר שזה מה שיהודי חווה בעשי"ת, בר"ה ויום כפור. לא תלוי בשום השגה שבעולם, ולכן אין בכך רצון לשום דבר (אם כי רעותא לשון רצון), ואין שום בחירה – לא תלוי בבחירת האדם בכלל. לשונות מאד חזקים – אין שם לא השגה, לא רצון ולא בחירה. זו התעוררות היחידה שבנפש – כך הוא מסביר.

אחר כך הוא מסביר שיש שתי מדרגות שכן על פי השכל – השגה בהפלאת האלקות, הפלאת אור-אין-סוף. מה הן שתי המדרגות? ההשגה מפעילה מה שלמעלה מהשכל לגמרי, שהרי "רעותא דלבא" למעלה מהשכל. מופעל על ידי השכל, ואחר כך ההשגה נעלמת ונשארת רק "רעותא דלבא". אם ה"רעותא דלבא" נפעלת על ידי השגה, יש בה ממד של השגה – מה שהביא אותה – ויש ממד של רצון (שאני רוצה משהו), שניהם שייכים לחיה שבנפש.

מה ההבדל? אם יש השגה בעצם הפלאת אור-אין-סוף היא מעוררת "רעותא דלבא", אבל אחרי ההתעוררות אין לה יותר שום קשר לשכלי – שום ממד של חויה שכלית ב"רעותא דלבא", אף שהתעוררה על ידי ההשגה של עצם הפלאת ה'. יש משהו אחר, לא השגת עצם הפלאת ה', אלא השגת אופן הפלאת ה' – צריך להסביר את ההבדל. אם אני משיג אופן הפלאת ה' – איך ה' מופלא – מעורר "רעותא דלבא" ואהבה בתענוגים (הייתי חושב שזו הדרגה הכי גבוהה, אבל לא אומר כך), ויש לזה שייכות לשכלי גם אחרי התגלות ה"רעותא דלבא". יש ל"רעותא דלבא" הזו – גם בהיותה אהבה בתענוגים – זיקה לשכל.

56.             שלש המדרגות – "ג רישי רישין"

מה היא השגה באופן ההפלאה של ה'? קודם כל, ניתן לשלש המדרגות ערכים במושגים שלנו: פשיטא שמתכוון כאן ל-ג רישי רישין שרב האי גאון גלה לתלמידיו – "אור קדמון", "אור מצוחצח", "אור צח" (לפי סדר זה, ממעלה למטה, ר"ת קמץ, ניקוד הכתר כנודע, לשון קמיצה וסתימה).

עצם היחידה, התעוררות עצם הנשמה בלי שום השגה קודמת כלל וכלל, כמו ביום כפור בנעילה (יש את הווארט המפורסם מהו רבי, שרבי הוא אחד שבכל מנחה פשוטה של יום חול יש לו התעוררות כמו ליהודי רגיל בנעילת יו"כ – אפשר לומר יותר מזה, אבל כך כתוב – התגלות "רעוא דרעוין" מצד עצם הנשמה לפי המאמר כאן, מצב שאין שום בחירה ושום רצון), היא מצד האמונה – הראש העליון; השגה בעצם ההפלאה של ה', שמביאה ל"רעותא דלבא" ללא קשר שכלי, היא "רעותא דלבא" של רצון.

הוא מסביר שההבדל בין "רעותא דלבא" למדות – שהן גם רצון – שמדות הן רצונות של יש, לא של בטול היש, ואילו רצון במקור, בכתר, הוא תמיד רצון להתבטל במציאות. בכל זאת, הוא סוג של רצון – יש מי שרוצה. לא מסביר במאמר, אבל שייך למה שאנחנו תמיד אומרים שיש "בטול" ויש "התבטלות". בטול הוא המצב, ה"חפצא", אבל בנפש קורית "התבטלות" – צורת התפעל – שיש בה רצון. "רעותא דלבא", אם היא התבטלות, יש בה איזה רצון. אם "רעותא דלבא" בדרגה הכי גבוהה, היא גם אינה התבטלות, כי אין בה כלום. תיכף ננסה להסביר מה כן יכול להיות שם.

שוב, ה"רעותא דלבא" שמופעלת רק מהשגת עצם ההפלאה של ה' היא מצד הגלגלתא, הראש השני – "עמר לגלגלת" – שאין לו זיקה לשכלי. הגלגלתא למעלה מהשכלי לגמרי. היות שמדובר באריך, יש בגלגלתא חכמה ד-מה (למי שמונח בסודות האריז"ל) – יש שם השגה – אך בכל אופן אין זיקה מודעת לשכל. למה יש זיקה לשכל? השגה באופן ההפלאה. זה איזה סוד של הבריאה. הבריאה היא משהו מופלא, יש מאין, ויש אחד שהוא באמת משיג הפלאה זו. להשיג משהו מעצם ההפלאה פירושו להיות עד ראיה להפלאת מעשה בראשית – אתה רואה יש מאין, אז יש לך השגה בכך שהתופעה מופלאה, בלי להבין מה זה.

יש חכם יותר, "בכל ביתי נאמן הוא", שיש לו איזו השגה איך עובדת הפלאה זו. ברגע שאתה יודע קצת איך זה עובד – אתה מאד שכלי. איפה ההשגה של אופן ההשגה? מוחא סתימאה, הראש השלישי של הכתר. מה שחידוש במאמר, שדוקא משם יש אהבה בתענוגים – זו הלחלוחית, "מתערה כאזרח רענן". אחד 'הערים' הוא להתערות – גם משרש ערה, ביסוד – שם יש גם "ערות", ירקות שגדלים על מים, "ערות על יאור". "מתערה כאזרח רענן" היינו הלחלוחית של היסוד, אבל שרש הלחלוחית – הטריות שהבעל שם טוב הביא לעולם, פרישקייט – הוא במוחא סתימאה. מי שיש לו השגה באופן ההפלאה זוכה לאהבה בתענוגים. זה נושא מושלם בפני עצמו שיש במאמר – שלש מדרגות של "רעותא דלבא".

57.             ארבע בבות והמדרגה הגבוהה של רעותא דלבא

ננסה קצת לתאר את המדרגה הכי גבוהה: אצל חסידים ידוע שיש רק זמנים מיוחדים שמנגנים את ארבע הבבות של אדמו"ר הזקן. מה הבעיה? למה רק בזמנים מיוחדים אפשר לנגן זאת? אפילו קצת מקומם – אני לא יכול לשיר את השיר הזה?! אני אוהב אותו! מה הבעיה?! לשיר את השיר הזה בצורה ספונטאנית – "זינגט זיך" – היינו גילוי של ה"רעותא דלבא" מצד עצם הנשמה. לא מצד שום השגה, שום בחירה – שום דבר. לכן מתי הזמן המתאים לשיר? כשאתה במצב של יום כיפור. הרבי כל הזמן במצב הזה, אבל גם יהודי פשוט במצב של יום כפור או לפני התקיעות בראש השנה – באמת בא לו לנגן ארבע בבות, וקדימה שינגן.

אין באמת הגבלה, רק השמירה לזמנים מיוחדים באה לומר שבאמת-באמת הניגון הזה אמור להיות הבטוי של התגלות היחידה שבנפש. כלומר, אתה לא חושב עכשיו, אתה לא רוצה לשיר אותו, לא בוחר לשיר אותו, אין לך שום השגה – רק זה מה ששר. זו קצת המחשה לגילוי עצם הנשמה.

58.             המשכת העצמות טפין טפין

הנושא הבא הוא נושא יפה מאד של מצוות: הוא אומר שעיקר המשכת המצוות היא של מתן תורה. האבות קיימו את המצוות, אבל עיקר המשכתן היא בהר סיני. אנחנו כעת מתכוננים, מתגעגעים והולכים לקראת מתן תורה, המצות הן המשכת העצמות. זו המשכה גם על ידי מדידה. היות שהמשכת העצמות היא משהו לגמרי לא טבעי – כפי שנסביר יותר – דוקא כשממשיכים את העצמות הוא מופיע בריבוי פרטים, ריבוי מצוות. לא כי יש שם התחלקות – אין שם שום התחלקות, אחד מוחלט – אבל מכיון שאתה ממשיך את העצמות כנגד הטבע, היא חייבת להתגלות טפין טפין. תמיד כשהעצם מתגלה, הוא בא באופן של טפין טפין כי הוא שובר את כל ההגיון, את כל החוקים.

למה כל כך שובר את החוקים? משני טעמים: טעם אחד, כי עצמות אינה בגדר גילוי. הוא לא מזכיר, אבל זה בעצם הפירוש של אדמו"ר האמצעי – של רבי הלל – על "אור חדש", שחדש להיות אור. דבר עצמי אינו בגדר אור כלל, לא אור גלוי ולא אור נעלם, ואתה רוצה לאנוס אותו כביכול להאיר ולהתגלות – דבר שהוא בעצם לא גלוי. אפשר להמשיך אותו, לגלות אותו, רק באופן של טפין טפין.

דבר שני, "הנה מקום אתי" – הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ה' לא בגדר מקום, מחוץ למקום – יש לו כביכול מקום, "איה מקום כבודו", אבל כדי להכנס למקום שלנו צריך "הנה הוי' יוצא ממקומו" – והעולם לא יכול להכילו, "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה". הפלא של בית המקדש שמכיל מה שהמקום לא יכול להכיל. כדי שיכנס למקום המוגבל צריך טפין טפין, היות שכל כך נגד הטבע.

59.             כניסה לגדרי הזמן והמקום

נתעכב על זה: הוא עושה מכך שני דברים שונים – שהוא לא בגדר גילוי, ושהוא "מקומו של עולם" ולא בגדר מקום. המחשבה הראשונה שאולי אותו דבר, "הא בהא תליא" – לא בגדר מקום וממילא לא בגדר גילוי, לא יכול להתגלות במקום. אך הוא עושה מכך שני דברים, וצריך להתבונן. אפשר להתבונן בדבר שדברנו פעם, שגילוי קשור לממד הזמן – כמו סוד הקו אצלנו, שהוא ממד הזמן.

דבר אחד שהוא אומר, שה' למעלה מהמקום. הוא כמובן לא מזכיר את מה שרבי אייזיק אומר – אך מתכוון לאותו דבר – ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" בעולם הזה, אבל כל תכלית ימות המשיח שהעולם כן יהיה מקומו. הולך יחד עם הווארט שהיום אור-אין-סוף הוא "עד ולא עד בכלל", ולעתיד לבא יהיה "עד ועד בכלל". זו המשכת העצמות למקום, בחינת רבי – "בלי-גבול בגבול". מה שהעצמות לא בגדר גילוי – כמו "אור חדש על ציון תאיר", שמה שלא בגדר אור וגילוי כלל הופך להיות אור – אפשר לומר שבעומק (לפי מה שפעם הסברנו) שייך לממד הזמן. הוא לא בגדר מקום וגם לא בגדר זמן. כדי שדבר יתגלה, יאיר, שיש אור – זו תופעה שקשורה לזמן בעצם, מצד עצם הגדר שלו.

יש רמז יפה שהמלה גלוי היא מט – כמו מט ימי הספירה – ו-זמן הוא סוד עמוק בקבלה, יחוד מה-בן, והנקודה האמצעית של זמן היא גלוי (כלומר, המשולש של זמן הוא גלוי פעמים זמן). משהו עמוק להתבונן, שלהתגלות היינו להכנס לתוך הזמן. בצורה הכי פשוטה – להתגלות היינו להכנס לתוך ההסטוריה. אנחנו רק בזמן, וכמו שאין לנו השגה בלא-מקום כך אין לנו השגה בלא-זמן. העצמות הוא לא במקום ולא בזמן, לכן המשכת העצמות היא חדוש כל כך גדול – לשבור את החק. לכן מתגלה טפין טפין, לא כי יש לו התחלקות מצד עצמו – בדיוק ההפך, כל כך אחיד, אבל כל כך רחוק מהמציאות שלנו, שדרך ההתגלות שלו, הכניסה לתוך המקום, היא טפין טפין.

60.             כניסה לזמן – הברקה מהעלם עצמי; כניסה למקום – מידיעה לידיעה

נאמר עוד ווארט: הוא אומר לגבי מקום, שהמקום שלו הוא ידיעת עצמותו והמקום שלנו הוא ידיעת המציאות, וממילא לצאת ממקומו למקומנו היינו יציאה מידיעת עצמו לידיעת המציאות שלנו. כלומר, יש קשר בין מקום לידיעה. אם רוצים להקביל משהו לזמן, מה יכול להיות? ידיעה קשורה לאמא, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת", מה שאין כן חכמה – "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". בחכמה יש הברקה, ברק המבריק על השכל, שהוא ראשית הגילוי. אותו ברק הוא "בראשית" – התהוות הזמן. זה העלם עצמי – לא ידיעת עצמו לעומת ידיעת המציאות. לכן מביא הפסוק "הנה הוי' יוצא ממקומו" – יש לו מקום וצריך לצאת ממנו. פחות ממה שאינו בגדר גילוי – שם איני אומר שהוא אור נעלם, כי אינו אור בכלל. עצמות היא לשון עצימת עינים, העלם בעצם, ואילו הגילוי הוא ברק המבריק מתוך החשך הגמור – זו הבחינה של התהוות הזמן, הכניסה לתוך הזמן. לא מעבר מאיזו ידיעה פנימית לידיעה חיצונית.

61.             שלש כוונות המצוות: צווי, צותא, המשכת העצמות

מכל העומק הזה, של המשכת העצמות – והחידוש שלו, שזה מתן תורה – הווארט היה שזה מה שצריך לכוון במצוות. בהתחדשות כתבנו שלש כוונות של מצוות, ואם נפתח את המאמר בע"ב גם תצאנה שלש כוונות של מצוות. הכוונה העליונה היא פשט מה שכותב – המשכת העצמות ממש. מה שתי הכוונות הקודמות? יש את הכוונה הפשוטה של מצוות – כמו בהתחדשות – שכל המצוות הן מצוות המלך, וצריך לקיים אותן כי ה' אמר. "רחמנא אמר" וצריך להיות ממושמע לצווי שלו. בהתחדשות הסברנו כוונה שניה – "בשם כל ישראל", וכוונה שלישית – "להביא לימות המשיח", משיח נאו.

כנראה שמשיח הוא באמת המשכת העצמות, בלי-גבול בתוך גבול. אבל מה תהיה הכוונה האמצעית? הוא כותב שפירוש המלה מצוה הוא המשכת העצמות. האמצע בין עשית מה שה' אומר, כעבד העובד את המלך, להמשכת העצמות, הוא מצוה לשון צוותא. אלה שלשה פירושים של מצוה (מה שלא הסברנו בשלש כוונות): מצוה לשון צווי המלך, שחובה עלי לעשות; מצוה לשון צוותא, שעל ידה אני מתחבר למלך – עדיין לא המשכת העצמות, אלא חבור לגילויי המלך. ברור שמצוה לשון צוותא – נושא גדול בחסידות – קשור ל"בשם כל ישראל", צוותא עם כל היהודים (אם כי כאן הכוונה צוותא עם ה'). הווארט שצוותא עם ה' עדיין אינו המשכת העצמות. על ידי המצוה אני מרגיש קשור לה'. בצווי לא צריך להיות קרוב למלך – אולי להיפך, צריך להיות רחוק כדי לקיים צווי. בצוותא יש כבר קירוב למלך, אבל לא המשכת העצמות; המשכת העצמות היא "אלהי בקרבי" ממש, "אני אמרתי אלהים אתם" – משיח. זה עוד נושא חשוב שיוצא מהמאמר, עם קצת פיתוח.

62.             שער בעצמו בכח וסוד הערמה

אחר כך, אולי הנושא הכי חשוב במאמר, הוא נושא הממוצע: הוא שואל איך יכול להיות ממוצע בין בלי-גבול לגבול – ניט שייך. כמו שדברנו פעם[יב], במתמטיקה אין ממוצע בין סוף לאין-סוף. מליון מליונים הוא כמו אחד ביחס לאין-סוף. אין ממוצע, אז איך אפשר לדבר בחסידות ובקבלה על ממוצע? עולם האצילות אמור להיות הממוצע בין אין-סוף לעולמות התחתונים בי"ע[יג].

זה המשך של מה שהתחיל במאמר הקודם וממשיך כאן. על כך אמרנו – לא בשיעור הקודם אלא בהמשך שלו, מה שנדפס ב"נפלאות מתורתך" – שעיקר ההמשך הוא שע"ס הגנוזות היינו השיעור של הבלי-גבול איך שמשער שיאיר בגבול, והסברנו אחר כך שזה סוד ההערמה. "אני חכמה שכנתי ערמה", והמלך שעבורו כל העולם הוא בדיחה – כי לא קיים – מערים להתייחס באופן רציני למציאות, כדי למלוך עליה ולתקן אותה. זה נושא גדול – תקראו את ה"נפלאות מתורתך" – של הערמה דקדושה.

בהלכה דיני הערמה הם בעיקר בדיני יום טוב, וממילא שייך לחגיגה – חגיגה להערים. יש הערמה אסורה ושתי בחינות של הערמה מותרת – חש-מל-מל מופלא (או יותר נכון חש-חש-מל, ראה שם). יש שמותר להערים אבל אסור לומר שאתה מערים, ויש שמותר להערים וגם לומר זאת, ויש מה שאסור להערים לחלוטין. שוב, יש אסור להערים, מותר להערים ואסור לומר (לא לגלות את הקלפים), מותר להערים לגמרי ולומר בפה מלא – שכולם ידעו שאתה מערים. בשו"ע זה סימן תקג (אצל אדמו"ר הזקן מוסבר הכל הפלא ופלא), הכל כתוב ב"נפלאות בתורתך".

לפי זה, ספירת העמר היא הזמן של הערמה. מ-ה באיר מתחילים להערים בעיקר, כי מתחילים ללמוד הלכות יום טוב. הלכות יום טוב הן בעיקר בשביל חג שבועות – לחגים האחרים יש הלכות מיוחדות, אבל הלכות יום טוב נטו הן הכנה לחג שבועות, ודורשין בהם בעיקר מ-ה באיר כנ"ל. אחד הנושאים הכי עמוקים וחשובים בהלכות יום טוב הוא דיני הערמה – מתי אסור ומתי מותר, ואם מותר, האם מותר לומר זאת או שלא.

63.             ארבע מדרגות בממוצע המחבר

בכל אופן, כל המושג הזה – לפי ההמשך כאן – הוא-הוא ה"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" והוא סוד הממוצע. הוא אומר שלממוצע זה יש כח אין-סוף משתי בחינות. קודם כל, היות שהוא משוער על ידי ה"בלי-גבול" – ולא כפי שמקובלים אחרים חושבים שכח הגבול שער בעצמו – סימן שהוא שייך לבלי-גבול. יותר מכך, כמו שיש מושג של רשימו שנשאר אחרי הצמצום הראשון, גם כאן יש רשימו של הבלי-גבול בתוך ההשערה. מההשערה הזו שלפני הצמצום נעשה הקו, מהקו נעשה א"ק וממנו נעשה עולם האצילות. כלומר, בעצם הממוצע – כעת אני מקצר את כל המאמר, הוא לא כותב כך כי מדלג על א"ק (אומר שנעשה מהקו, אך לא אומר שהוא בחינה של ממוצע, ממוצע בין הקו לאצילות) – השעור בעצמו בכח, הקו, א"ק, עולם האצילות, הוא בעצם סוד י-ה-ו-ה של הממוצע המחבר. מי הממוצע המפסיק? שם אלקים של הצמצום הראשון, הסילוק – סוג אחר של הערמה. זו הערמה, שאם מותרת בכלל – ברור שאסור לומר מה שאתה עושה שם.

64.             פסולת כתוצאת הצמצום המתנקה על ידי השבירה

בדרך אגב, הוא כותב משהו מאד חשוב – שמעצם הצמצום נעשה פסולת בחלל הפנוי. משהו מאד עמוק, שכתוב רק ב"עמק המלך", ואין לו שום רמז כלל וכלל ב"עץ חיים". כדי לסלק את הפסולת – לנער, בסוד "נער ישראל ואהבהו" כנ"ל – היתה שבירת הכלים. שבירת הכלים היא בחינה של ארך אפים, "כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין", אבל הסוף של ארך אפים הוא דין – "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו". כל עולם התהו, כו "כי לעולם חסדו", הוא ארך אפים – חסד, מקיף – אבל הוא נשבר.

אם נתרגם לבני אדם, לדורות, יש איזה רבי – לא טוב כל כך – שהוא רבי של צמצום, אולי ראש ישיבה גדול, שהוא ממוצע מפסיק, הצמצום הראשון. אחר כך יוצא ממנו תלמיד שנקרא עולם התהו, והאופי שלו שאוהב את כולם – מפגין אהבה בלי סוף – אבל הכל חיצוניות המקיף. הוא כמו הכדור שהזכרנו קודם, הכדור של האפטער רב.

שוב, הוא כותב כאן שעולם התהו הוא תוצאת הצמצום הראשון, ויש מטרה בשבירת הכלים – לנער פסולת, עושה בירור, תפקיד חיובי. ומה האופי של עולם התהו? כולו חסד, כמו השמיטה הקודמת, שמיטת החסד. זה חיצוניות המקיף, ולכן בסוף הוא נשבר. זה נושא מאד עמוק בפני עצמו, חידוש שהוא כותב כאן.

65.             ארבע בחינות של ממוצע מחבר – התעבות הכלים

אבל הווארט הוא – העיקר אצלו – כל המדרגות של הממוצע המחבר. בעולם האצילות הוא גם מחלק בין חכמה לבינה, אבל בעיקר מחלק בין אורות לכלים – באורות יש בחינה של א"ס, והכלים הם גבול (או ממש, או מה שמגביל בעולמות בי"ע). מה ההבדל בין כל ארבע המדרגות של הממוצע – השיעור לפני הצמצום, הקו, א"ק, עולם האצילות? פשוט שמה שקורה בארבעת השלבים הוא יותר ויותר דגש על הכלי ומיעוט האור. בכל ממוצע צריכים להיות שני הקצוות, והתלבשותם אחד בשני היא סוד ההערמה.

ככל שיותר גבוה האור יותר מודגש ומובלט והכלי פחות. בע"ס הגנוזות לפני הצמצום אין כלי בכלל. בקו אין כלי, אבל הוא קו דק – מה שאינו מתפשט בלי סוף זו התחלת יכולת של כלי. וכן יש בו התחלקות העשר ספירות, תופעה ה'מזמינה' כלים פרטיים להכיל ולהגדיר כל ספירה בפני עצמה. אחר כך, כתוב שבא"ק יש כלים דקים מאד – גם לא בדיוק כלי. באצילות יש כבר כלים של ממש, הפועלים את מיעוט האור. שוב, עולם התהו שקדם לעולם האצילות לא מתייחס להשתלשלות הזו בכלל – הוא מתייחס לממוצע המפסיק, לצמצום. עולם האצילות כאן הוא עולם התיקון, שמתייחס לא"ק – א"ק הוא המאציל, והוא מאציל את האצילות המתוקנת (אם כי גם עולם הנקודים יצא מעיני א"ק, אך כאן – על יסוד "עמק המלך" – עולם התהו הוא בעיקר תוצאת הצמצום הראשון).

66.             ארבע מדרגות ב"צדיק יסוד עולם" – הממוצע המחבר

אם הצמצום הראשון הוא סוג של רבי או רב, וגם עולם התהו הוא סוג של רבי או רב, אז גם כל ארבעת המדרגות הן רביים טובים שבסוד ממוצע המחבר. לא לחשוב שכל מי שהוא ממוצע המחבר הוא בעל אותו אופי – לא ראי זה כראי זה כלל. יש ממוצע המחבר שהוא כמו עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שכולו אור ללא שום קשר ממשי ומציאותי איתך – עם המציאות. הוא סופר רוחני, לפני הצמצום הראשון, ואתה מקבל אותו כרבי. הוא כבר שרש של איזו מדידה וגבול בתוך אור-אין-סוף.

יש רבי שהוא כמו הקו. יש רבי שהוא כמו א"ק. מה הרבי שהוא כמו א"ק למשל? נשמה כללית. כתוב ששרשי כל הנשמות הם בתוך א"ק. ממוצע המחבר שהוא בדרגת א"ק, הגם שאין שם עדיין כלים, כולל את כל הנשמות. הכלים הדקים של א"ק הם כמו שאמרנו שיש כח הגבלה בקו שיהיה דק – רק כח שלא יתפשט וימלא את כל החלל ובכך יהרוס את הצמצום.

מהו הקו? כמו הנשמה החדשה של "תורה חדשה מאתי תצא". מהו עולם האצילות? נשמה דאצילות, "אצילי בני ישראל". בלב לדעת, במאמר "וצדיק יסוד עולם", ההסבר הפשוט היה שנשמה כללית במלכות, נשמה דאצילות ז"א או כל הספירות עד חכמה, והחכמה – ובפרט החכמה הפנימית – היא נשמה חדשה, "תורה חדשה מאתי תצא".

כאן יוצא אחרת: נשמה דאצילות היא אצילות. נשמה כללית היא א"ק – רבי רואה כל נשמה בא"ק, כי הוא עצמו א"ק. נשמה חדשה היא הארה חדשה, כהארת הקו – "אז יבקע כשחר אורך". זאת אומרת שהמדרגה הכי עליונה, לפני הצמצום לגמרי, עשר ספירות הגנוזות, היא רבי שלמעלה מכל התארים האלה. הכל בחינות שונות של ממוצע המחבר. ולסיכום:

67.             ממוצע המחבר וממוצע המפסיק – ראש ולי-ראש

נסיים בגימטריא יפה ומפתיעה קצת: ממוצע המחבר שוה ראש – רבי, שהוא ראש בני ישראל. למרבית הפלא, ממוצע המפסיק שוה ישראל, לי-ראש. מתי הממוצע המפסיק הוא בסדר? כשלי-ראש, שהוא עצמו מחובר לממוצע המחבר. מה יוצא מהמאמר? צריך גם קו המדה, ממוצע המפסיק. זה לא רבי אלא "כל רב מבבל" – בעל נגלה. אבל אם הוא, ששוה ישראל, אומר לי-ראש – בגימטריא ממוצע המחבר – בסדר גמור. צריך את שניהם, גם קו המדה וגם קנה המדה, גם הגבורה וגם החסד.

נאמר עוד ווארט: איך עולה על דל שפתינו שממוצע המפסיק עולה ישראל (לא כל גימטריא חייבים להגיד)? יש אנשים שעושים את הרבי ישראל, והוא בשבילם ממוצע המפסיק. אם לא מבינים שישראל אותיות לי-ראש, שחייב את הראש, ממוצע המחבר, שהוא הרבי. דומה למה שלמדנו בסעודת משיח בשם ה"בית אהרן" על "אודה הוי' בכל לבב בסוד ישרים ועדה", שהצדיק הוא "אודה הוי' בכל לבב", קשור ישר לה', הבינונים הם "בסוד ישרים", מחוברים לצדיקים, ואם אתה גם לא זה תהיה לפחות "ועדה", מחובר לישראל. אבל להיות מחובר רק לישראל, בלי הצדיק ובלי ה', אזי ישראל עצמו נעשה עבורך ממוצע המפסיק. צריך את שלשתם, כמובן, כמו שהסברנו בסעודת משיח – כל אחד יכול לקרוא.