ו תשרי תשס"ח - תניא פרק כט ולקוטי לוי יצחק על הספירות (נצח הוד יסוד מלכות) הדפסה

ו' תשרי ס"ח – ליקוטי לוי-יצחק תניא (3) – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "שאמיל".

לכבוד היארצייט של הרבנית חנה, אמא של הרבי, ב-ו' תשרי, וגם כדי לסיים דבר שהתחלנו – ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור" – התחלנו ביארצייט של אבא של הרבי ללמוד בפירוש שלו על התניא (שזה חלק מלימודי התניא שלנו) קטע שלו על כל אחת מהספירות, לקבל איזו תמונה שלמה איך הוא מפרש את כל העשר ספירות. עד עכשיו עשינו מהכתר ועד התפארת, ועד בכלל, ומה שנשאר לנו זה נהי"ם. כדי להקל ולראות את הכל במבט כולל יותר, חפשנו קטעים שהוא מתייחס לספירות כקבוצה, אז היות שבאמת נהי"ם זה קבוצה של ספירות – הכחות המעשיים ביותר של הנפש – אז יש פה קטע מאד יפה ועמוק של התייחסות והסבר מה זה הנצח-הוד-יסוד-מלכות בספירות העליונות ובנפש האדם ("מבשרי אחזה אלוה"). ניסינו גם לבחור קטעים בסיסיים בתניא. אחד הקטעים החשובים והמעשיים מאד, לכל אחד, זה פרק כט. נתחיל לקרוא בתניא, ואחר כך נעבור לפירוש של אבא של הרבי (פכ"ט מתחיל בעמ' 70):

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו' הבינונים [זה ספר של בינונים, ובינוני זה מי שאף פעם לא מנצח לגמרי את יצרו הרע ונפשו הבהמית, והיות שהנה"ב חי וקיים אז לפעמים מתגבר יותר ולפעמים האדם מצליח מכח העזר האלקי העומד לימינו לנטרל את הנה"ב ולכפות אותו, אך יש פעמים שלא מצליח כל כך, ולכן הוא אומר] אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב [זה כנראה מצב שלא קורה אצל צדיק של התניא, אבל אצל בינוני – ש"היא מדת כל אדם", כל אחד צריך לשאוף לזה – יש פעמים שהאדם מוצא עצמו במצב לא טוב ולא שפיר נפשית, טמטום הלב זה שמרגיש עצמו באדישות, בנפילת רוח, שחור לו, זה מצב מצוי אצל בינוני] שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה [בדרך כלל יש לו התלהבות וחיות בתפלה, אבל הבקר אין לו חיות. מדובר על חב"דניק, אחד שלא מרמה עצמו ועושה עצמו כאילו יש לו חיות. או שיש לו או שאין לו – יש דברים שמעוררים, אבל לא חיצוני לגמרי, לא 'מייק בליו'. עיקר עבודת ה' זה להתפלל נוכח פני ה' בהשתפכות הנפש, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני". זה על הבקר, אבל יש עוד דבר – במשך כל היום האדם יוצא לשוק, עיניו רואות כל מיני דברים, ויש כל מיני פיתויים בחיים. לכן הבינוני כל הזמן צריך לעמוד היכון לקרב, ולהלחם נגד היצר של התאוות, שעלולות לתקוף אותו משך היום, ועל זה כותב:]. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו [לא מדבר על אחד שנכשל באיסורים ממש, אבל אפילו דבר מותר – כמו גלידה טעימה עם הכשר הבד"צ – אז אם יש לו תאוה לזה ולוקח זאת, אפילו שאומר ברכה, עבורו זה נפילה, וכן הניצוצות שבאוכל במקום שהוא יעלה אותם הם מורידים אותו. בשביל זה צריך להלחם – לא שאסור לאכול את הגלידה, אבל צריך "בכל דרכיך דעהו", להחזיק ראש בכל מה שאתה עושה. אם הוא קם בבקר וגם לא יכול להתפלל כמו שצריך, אז הרבה פעמים הוא גם לא יכול לקדש עצמו במותר לו] מפני כבדות שבלבו [כבד לו, הוא כמו אבן. אז מה עושים? הרבי הריי"צ הגדיר את הספר הזה כ"עצות לתחלואי הנפש", אז מה העצה לכאלה מצבים? קודם כל צריך להיות מוכן, בינוני צריך להיות מוכן שיכולים להיות מצבים כאלה בחיים, אפילו שהוא עושה את כל המאמצים לעבוד את ה' ולללמוד תורה וכו', בהחלט יכול להיות איזה יום שהוא קם לא טוב, לא יכול לפתוח את הלב להתפלל וקשה לו לכוון כשהוא אוכל, והספר הזה לתת את העצה לזה בדרך הבעל שם טוב] וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש [מסתכלים בפנימיות התורה ושם מוצאים את העצה] דאמר רב מתיבתא בגן עדן [ראש הישיבה בגן עדן] אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' [עץ שהאש לא נאחזת בו, בגלל עובי העץ, שהוא גס מידי, אז צריך לבקע את הארץ, וכשבוקעים אותו לחתיכות יותר דקות האש נתפסת, וכמו שעץ שהאש לא נאחזת בו צריך לבקוע אותו, כך גוף שאש הנשמה לא נאחזת בו להבעיר אותו לעבודת ה' בהתלהבות צריך לבטש אותו. אם כן, העצה לכל המצבים שהוא תאר קודם היא, במלה אחת, ביטוש. לכן כל הפרק הזה בא ללמד את האדם מה זאת אומרת לבטש את עצמך. לבטש זה שפלות חיובית, ואם האדם יבטש וישפיל עצמו נכון אז פתאום אש הנשמה תוכל להאחז ולהבעיר גופו שוב, ואז הוא יקום לתחיה (כמו שמסביר ענין זה של קימה לתחיה קצת יותר מאוחר בתניא, בפל"ג, שם מסביר שזה קשור להתעמקות באמונה הפשוטה בה', ואילו כאן מדבר על השפלת עצמך). העצה הזו היא עצה פשוטה, אך בשביל להבין את זה טוב צריך לשמוע את זה מפי אמרו, וכדי להביא גאולה לעולם – וגאולה אן זה להחזיר את האש קדש כדי שתאחז גם בגוף הגשמי של היהודי – אז צריך לשמוע את זה מפי אמרו ולומר מפי אמרו, "רב מתיבתא דגן עדן". אין עוד פעם בתניא שאדה"ז מצטט כך, זה משהו מאד חריג שמשהו הוא בשם "רב מתיבתא בגן עדן" – דבר שהיה יכול לכתוב את הענין בלעדיו – ולכן זה כנראה משהו מאד חשוב. כדי לקבל את העצה וכדי ליישם את העצה הזאת צריך לדעת שהיא מגיעה מרב מתיבתא בגן עדן. ושוב, העצה היא שכמו שאש שלא נדלק צריך לחתוך אותו, כך גוף שלא נדלק צריך חיתוך ברוחניות, וחיתוך זה נקרא בטוש, ובמלים יותר פשוטות זה נקרא שפלות. כאן זה שפלות ובפל"ג זה אמונה, ולפי הספירות והכחות הפנימיים של הנפש אמונה זה רדל"א, הכי גבוה, ושפלות זה מלכות, הכי נמוך, אבל "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", שהשפלות והאמונה נעוצות זו בזו וקשורות זו בזו, והרמז היפה ששפלות עולה ח"פ אמונה. זה שתי העצות איך להתחיות כאשר אדם במצב של היפך החיות, איך להחזיר את זרימת הדם. העצה הראשונה לכך שהדם לא זורם טוב בעורקים היא בטוש, ושמה – בפל"ג – שמדבר על מצב דומה העצה זה להתעמק באמונה, כאילו שאין עלי שום חובה בעולם, רק להאמין בה' מכח הירושה (שלא עשיתי את זה אלא קבלתי את זה מן המוכן, על מגש של כסף, מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב), ואז האדם מתחילה ועל זה כתוב "צדיק באמונתו יחיה" (עי"ש הוא כותב זאת)]


כעת נסתכל בפירוש של רבי לוי יצחק, אבא של הרבי, שהיום צריך להזכיר שהוא הבעל של הרבנית חנה:

וזאת היא עצה היעוצה [עצה היעוצה זה ניב לשוני, וכפי שיגיד בהמשך זה גם הופיע קודם בפכ"ו בתניא, אבל שמה היה מדובר על אחד שעצוב לו בגלל דברים גשמיים, אין לו פרנסה, משפחה, בריאות. אז מה עושים? את זה למדנו בשיעורים הקודמים, איך פירש זאת. שם הוא נתן עצה יעוצה לאדם שיכול להיות בנפילת רוח בגלל מצבים גשמיים בחייו. כאן נותן עצה יעוצה לאחד שיש לו בעיה רוחנית – יכול להיות הכי עשיר בעולם, ממשפחה הכי טובה ויפה, יכול להיות הכי בריא בגוף, אבל קם בבקר ולא יכול להתפלל (יתכן שכל כך כבד בכסף שלא יכול), וכשבא לשתות את הכוס קפה לא מסוגל לשתות כמו שצריך (שזה להלחם עם היצר גם בדבר המותר לו, לקדש עצמו במותר לו). קודם כל רוצה להסביר את הניב הזה, כי ספר התניא לא ספר של מליצות – הוא ישר ולענין – ואם יש משהו שנשמע כמליצה ודאי יש דברים בגו]: עצות הם בנו"ה בדי ערבות [זה כלל גדול המופיע בקבלה וחסידות, שעצות זה נו"ה. אנו כעת רוצים להסביר מה זה נהי"ם מלמעלה למטה, ועצות בכל מקום זה נצח והוד. למה? כי חז"ל אומרים "כליות יועצות", שהעצה בנפש זה בא מהכליות. אברהם אבינו, היהודי הראשון, לא היה לו רב ללמד אותו – הכל הוא למד מעצמו. מאיפה הוא קבל את החכמות שלו? הוא ודאי התבונן בתוך הטבע, בשמים ובארץ, עד שחקר ודרש וגילה שיש אלקים, וגם אלקים אחר כך פנה אליו ישירות ואמר לו שהוא בעל הבית – "הציץ עליו בעל הבירה" – אבל מהיכן באו לו כל החקירות? כתוב בספר יצירה שהכל בא לו מהכליות שלו, עד כדי כך שיש עליו ביטוי ששני כליותיו הפכו לו לשני רבנים. יש מבצע של הרבי "עשה לך רב", ומה קורה כשאין לך רב? צריך שהכליות שלך יהיו הרבנים. בקבלה הכליות זה הדרגה הכי גבוהה באנטומיה של הגוף שכנגד הספירות נו"ה – נצח והוד, קודם כל, זה שתי כליות. אחר כך זה "תרין ביעין" שמבשלים את הזרע, ובסוף זה שתי רגלים (כשגם ברגלים לכל רגל יש שלושה פרקים, וכל פרק זה ענין רוחני בפני עצמו, אבל בכללות זה נקרא שתי רגלים). אז בעצם לפי זה, אם נכלול כל שלושת פרקי הרגלים, יש לנצח והוד חמש דרגות בגוף – השלושה פרקים בכל רגל זה הנר"נ של נו"ה (ה-צ ד-צלם), "תרין ביעין" זה החיה והכליות זה כמו היחידה. אם יש רק שלוש דרגות של נו"ה – כליות וביעין ורגלים – אז זה בעצמו נר"נ, ואז על הכליות יהיו כתוב "נשמת שדי תבינם", אבל אם עושים מזה מבנה עוד יותר משוכלל, של חמש מדרגות, כנגד נר"נ ח"י, אז הכליות זה היחידה של הכחות המעשיים שבנפש. לפי זה, העצה שהכליות נותנות היא עצה מאד מאד יחודית, עצה משיחית נקרא לזה, כי המשיח הוא היחידה. הכליות מסוגלות לתת לך עצה משיחית מה לעשות. על המשיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – גם השכל שלו, במדה מסוימת, בא לו מהכליות שלו. אם כן, היות שכליות יועצות, והן הדרגה הכי גבוהה של נו"ה, לכן הוא מסביר בפשטות שבכל פעם המושג עצות זה נו"ה. יש להם גם הרבה סמלי ודימויים, גם ממצוות, ומביא כאן אחד (שאקטואלי לנו, לפני סוכות, בו נוטלים), ארבעת המנים – שלושה הדסים כנגד חג"ת, שתי ערבות כנגד נו"ה (בדי אהרן, כנגד משה ואהרון, הלולב זה היסוד-יוסף, והאתרוג כנגד דוד המלך. המינים הם כגד האושפיזין שמזמינים כל יום להכנס לסוכה. זה שהערבות הם כנגד משה ואהרן – מה שלא מזכיר – זה עור להבנה של מושג העצות. בזהר הקדוש כתוב שכל המצוות – מצוות התורה מעשיות – הן "תריג עיטין דאורייתא". עצות בארמית זה עטין, וכל המצוות נקראות עצות, ואת העצות הללו נותן משה רבינו. עטין זה כמו עט כתיבה – קודם ספרנו שהרבנית חנה הכינה לר' לויק דיו מעשבים בשביל לכתוב חדו"ת שאנו כעת לומדים. דיו, כתוב בקבלה, זה האות יוד – הטפה הזרעית. החידוש הכי גדול שהרבי חדש בחייו זה הרבי עצמו, בנו הבכור, אבל הרבנית הכינה לכך את הדיו. הדיו יוצא מן היסוד – תיכף נסביר מה זה בנפש – נמשך על ידי הקולמוס המקבל את הטפה מה"כליות" וה"ביעין" ואז מגיע ל"עט סופר" וטפה זו נמשכת במלכות ומולידה. העט של היסוד-הברית מקבלת את היוד-הדיו מהתרין עיטין, שתי הכליות היועצות, הכוללות את כל תריג מצוות התורה. זה כי המצוות דווקא אמורות להיות מעשיות – לא ראוי לומר עצה על תאוריה, עצה זה מה לעשות ולתקן את המציאות. עצה זה תמיד על אקטואליה, לא על תאוריה. בתורה "בדי ערבות" זה "ערבי נחל". כולם יודעים שלערבות אין לא טעם ולא ריח, וזה כנגד סוג של יהודים שאין להם לא תורה ולא מצוות, והנה אנו אומרים שערבות זה מקביל למשה ואהרן, שהם שרש כל התומ"צ, שזה דבר והיפוכו. "ערבי נחל" זה מלשון עריבות – "עריבות נעימות ידידות מתיקות" לכשון האוה"ח. "רוכב בערבות" זה הרקיע השביעי, ומה זה נחל? "נחל נובע מקור חכמה", שזה גם ר"ת "נוצר חסד לאלפים", שזה המזל העליון, מקור החכמה בנפש. אם כן, דווקא בערבות האלה, שמבחינה חיצונית אין להם לא טעם ולא ריח, השרש שלהם הוא המקור של הטעם והריח. יש משהו בנו"ה שהיכולת שלהם לתת עצה טובה ונכונה מפיהם של משה ואהרן זה בא מעל לשכל המודע, זה בא מכח המשכיל דרך הדיקנא – דרך הנוצר חסד לאלפים, הנחל – והכי תענוג דווקא נמשך לאותו מקום שעל פי פשט אין לו טעם ולא ריח, אלו היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב, שהכי אהב אותם. כאילו שמהשה ואהרן באים בשביל היהודים הכי נמוכים, באים לתת עצות תכל'ס – מה עושים כיש לך משבר בחיים? בהמשך יסביר גם מה עושים עם הערבות – חביטת ערבות, ההושענות, ביטוש]. וגן הוא מל' ועדן הוא חכ' [אז גן עדן זה המלכות המקבלת מהחכמה, אבא יסד ברתא, אז הוא בונה ומייסד את המלכות (בעיקר עושה זאת ביו"כ, בה בנעילה הוא חותם אותה. לכן יו"כ זה מצב של "גן עדן" – כולנו במצב של מלאכי רום בג"ע, שאין שמה לא אכילה ולא שתיה ולא כו'. היות שמלכות היא הכי נמוכה במודע וחכמה היא הכי גבוהה, אז צריך משהו שמחבר, וזה מה שמסביר מיד:]. והרב מתיבתא דג"ע [לשון שדורשת ביאור, כפי שאמרנו קודם, כי בדרך כלל לא מביא בתניא דברים מיסטיים] י"ל הוא יסוד ז"א [הצדיק של גן עדן, שנקרא גם יסוד] שהוא הנהר מעדן דחכ' (כי הטיפה שביסוד נמשכת מהמוח [סתם מוחא זה חכמה, "חכמה מוחא", ומשם נמשכת הטפה הזרעית ליסוד, הטפה שהכינה הרבנית חנה]. גם יסוד אבא מלובש ביסוד ז"א [אבא הוא פרצוף שלם, וב"עדן" יש את היסוד שלו, והוא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א – היסוד העיקרי].) ומשקה להגן דמל' [עד כאן בנה כל התמונה, שיש עצה יעוצה – נו"ה, רב מתיבתא – היסוד, גן – המלכות, אבל הגן באמצעות הרב מתיבתא צריך לקבל את האור מהעדן, שזה חכמה, וזה יורד למלכות – עם ישראל כולו]. והיינו ממש כמו עצות מרחוק [כעת מחבר זאת לפסוק בישעיהו הנביא, הנדרש בעומק בספר הזהר, בדיוק כמו שעכשיו הסברנו את לשונות התניא – "עצות מרחוק אמונה אמן", אחד הביטויים הכי אהובים עלינו בכלל. צריך לקבל עצות "מרחוק" – יסבור שנו"ה באים ממקום מאד גבוה ורחוק, למעלה מחו"ב, כפי שיסביר שהשרש של "עצות מרחוק" הוא מחכמה סתימאה. יש שם של המשיח "פלא יועץ" – שנותן עצות מעשיות, מה עושים. כמו שנסביר בהמשך, עיקר המקום בו צריך עצות – ועצות מידיות – זה במערכות צבא. לכן, כפי שיסביר, נו"ה נקראו "צבאות", ושמה צריך כל הזמן לקבל עצות. כל פעם צריך עצה, "כי בתחבולות – שם נרדף לעצות – תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ". זה פסוק חשוב בספר משלי, בו מופיע פעמיים הביטוי "תשועה ברב יועץ". במפרשים יש פירוש שהכוונה שצריך לקבל עצות מרבים לפני שמחליטים מה לעשות, ובפרט במלחמה. הן מלחמת הבינוני, בו מדובר כאן, והן עצות כפשוטו בשדה הקרב. נצח זה לנצח את המלחמה והוד זה להכניס את האויב, שיכנע. הנצחון פועל את הכניעה, לכן נו"ה הולכים יחד. שוב, יש פירוש אחד, שלפני שהמקבל מקבל את ההחלטות צריך הרבה עצות, גם מלמעלה וגם אפילו מלמטה, מהשטח. אחרי שמקבל הרבה עצות יכול להחליט, וצריך לעשות זאת מהר. פירוש שני במפרשים שבתחלה צריך הרבה עצות, אבל מי שיש לו הרבה עצות ובסוף צריך לקבל החלטה זה לא מספיק. יש אחד ששומע את כל ריבוי העצות, ויש אחד שמכריע. כמו שיש לי הרבה יועצים, אבל בסוף אני שואל את הרב שלי – ומצרף את העצות, גם הוא צריךלשמוע מה אנשי השטח אמרו לי ויעצו לי – אני מעביר לו את כל הפרטים והוא מחליט. אז הדגש הוא על ה"רוב יועץ" בלשון יחיד, אף שהפרש הכי פשוט – כפי שמסבירים רוב המפרשים זה "רוב יועצים". פירוש שלישי, החסידי, ש"רוב יועץ" היינו מי שיועץ לרבים (כפי שאמר הרבי על השופטיך ויועציך שבדור), והוא לכתחילה רק אחד, הרבי של הדור ("ותשועה ברב יועץ", כמפורש בתוק"ז שההבדל בין רב לרבי זה ה-י – "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל" – זוכים לנביעת הא"ס בזכות "אוירא דארץ ישראל מחכים, לכן כל רבי מארץ ישראל). כאן רואים מאד יפה שהרב שהוא "רֹב יועץ", יועץ לרבים שאפשר לזכות ממנו לישועה – "תשועה ברוב יועץ". אם כן, יש שני פירושים קטביים ופירוש אחד שונה באמצע. הכל בא כאן מהכליות יועצות, שזו דרגה משיחית ביחס לנו"ה שבגוף, אבל השרש זה כתר עליון. לפי הפירוש שזה אחד שיועץ לרבים, באיזה זכות וכח יש לו? למה העצות שלו מצליחות? בגלל שהוא מקבל את העצות מהפלא העליון. באתו פסוק, "עצות מרחוק אמונה אמן", כתוב קדם "כי עשית פלא" – קודם צריך להיות איזה אחיז בפלא, ומתוך הפלא באות העצות המוחלטות, לכן המשיח עצמו נקרא "פלא יועץ". ב"פ במשלי "ותשועה ברוב יועץ" – "באין תחבולות יפול עם ותשועה ברוב יועץ (כנ"ל שתחבולות זה עצות). זה מאד חשוב, שאם רואים מצב של נפילה, כמו שהיה בצבא לפני שנה (כעת מנסים לשקם, ה' יעזור, שיבוא משיח והוא ישקם), זה כי אין תחבולות, ומה שצריך זה "ותשועה ברוב יועץ". כעבור כמה פרקים יש פסוק דומה, בן זוג – "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ". אם כן, בשביל לתקן את העולם הזה – את המציאות (וזה החידוש של נו"ה, שכל מה שלמעלה מעליהם זה רוחניות, שגם לא מסוגל לרדת למציאות ולהתעסק לתקן). התשועה זה אור פני מלך עליון – שע נהורין – ואת זה צריך להוריד דרך הכליות. יש משהו מאד יפה, שהרבי כתב למישהו בשנים הראשונות – על החלטה רצינית מאד – שיתייעץ עם "אשתו כגופו דמיא" ו"תשועה ברב יועץ". הוא מבקש עצה מהרבי, והרבי עושה את האשה הרבי של הבעל – אנו אומרים זאת לכבוד הרבנית חנה של היום. "אשתו כגופו דמיא" זה ר"ת דכא הפוך – "תשב אנוש עד דכא", אם אדם מגיע לבעיה של "דכא" בחיים, אז צריך להזכר באותו רגע שיש לו יועץ הכי טוב בחיים לידו, "אשתו כגופו דמיא", ואם יתייעץ אתה כמו שצריך אז ממנה תבוא הישועה, "ותשועה ברב יועץ", והיא גם יודעת איך לחשוב את התחבולות הנכונות כדי לנצח במלחמה. אומר שכל מה שמסבירים זה מה שכתוב בפסוק "עצות מרחוק אמונה אומן" (אמונה זה או רדל"א, הכי גבוה, או כינוי למלכות, וכאן כינוי למלכות):] שקאי על נו"ה. אמונה אומן הוא גן ונהר [הנקבה זה מלכות והזכר המחזק זה יסוד. "עצה היעוצה" זה "עצות", אמונה זה הגן, אמן זה הרב מתיבתא, ועדן זה ה"מרחוק", זו דוגמה יפהפיה להקבלה]. בזוה"ק פ' בלק דקצ"ג ע"ב ע"ש.


זהו עצה היעוצה הוא נו"ה (עצה נצח. היעוצה הוד. ועכ"ז הוא אחד [שהרי יוצאת טפה-עצה אחת]. (אם כי מקודם [בתחלת הפרק] נקט עצות לשון רבים. וכן בפסוק כתיב עצות מרחוק לשון רבים [אף על פי כן זה מתמקד בסוף בעצה אחת, מה עושים, שיש בה שתי בחינות – איהו בנצח ואיהי בהוד, גם כן כמו זכר ונקבה, כוליא ימין וכוליא שמאל, אבל ביחד צריך לצאת עצה אחת].) כי נו"ה הם תרין פלגי גופא שנחשבים לאחד. בערך המל' שבאחוריהם [אף על פי שמתחיל ממש בתוך הגוף, שתי כליות, ואחר כך מתחיל להתחלק בתרין ביעין, ולגמרי מתחלק בשתי הרגלים, אבל ביחס למלכות – הנוקבא העומדת באחורי הז"א, והיא גוף אחד (לא רגליה, אלא גופה), אז מצד האחדות שבה מקבלת את שני אלה כדבר אחד]. ובהם שם א' צבאות [עוד ביטוי לכך שהן דבר אחד, שיש בהן שם קדוש משותף, שם צבאות – ענין הצבא לו נוגעות עיקר העצות והתחבולות]. נצ"ח הו"ד עם הב' תיבות הוא מספר עצ"ה [אחת].) לכן אמר שעצה היעוצה בזהר הקדוש אמר רב מתיבתא בגן עדן הוא כמ"ש בפסוק עצות מרחוק. (היינו עצה היעוצה. והם מרחוק דחכ' או דבינה כמ"ש במק"מ שם [ואנו הסברנו קודם שמקבל אפילו מיותר מרחוק, מהפלא, שרש החכמה בכתר]. זהו בזהר הקדוש [אפילו ביטוי כזה, שלכאורה הוא רק ציטוט, הוא מבאר, כי אם אדה"ז הוצרך לכתוב זאת בדיו, באש שחורה על גבי לבנה, סימן שיש דברים בגו]. בזהר בינה הקדוש חכ'. גם זהר הקדוש הוא ע"ש והמשכילים יזהירו כמ"ש ברע"מ פ' נשא (ועיין לקמן באגה"ק פכ"ו.) משכילים הם נו"ה דז"א כמ"ש בזה"ק פ' בראשית דט"ו ע"ב ועיין במק"מ שם. והוא מן זיהרא דאימא עלאה [הייתי חושב שלהיות משכיל זה במוחין, ובפרט בחכמה, אבל כתוב בפירוש בזהר שהם נו"ה. זה לא ה'שכליים' – בעל שכל, שהייתי חושב שהולך על עצם החכמה בראש – אלא 'משכיל', מי שיודע מה עושים מול בעיה מעשית. אפילו רש"י מביא שבתנ"ך כאשר אומרים שמישהו הוא משכיל הכוונה מצליח – הצליח להתגבר על בעיה מסוימת. דוגמה הכי יפה ב"משכיל אל דל", שכתוב שזה ביקור חולים – שמשכיל איזו טובה לעשות לחולה, עצה מעשית. אם מזכירים זאת, בכתבי האריז"ל זה פסוק של ביקור חולים, של המבקר שלא סתם אומר מילים יפות אלא חושב מה להועיל. כתוב ש"משכיל אל דל" זה ר"ת מאד, ללמד שהעצה שמשכיל מהכליות יועצות שלו זה קשור ליחידה שבנפש שלו. הכל קשור למשיח בו כתוב "הנה ישכיל עבדי... וגבה מאד" – שרש השכלתו, שזה הנפש שלו, הצד המעשי, זה ב"מאד" שלו. אם כן, הזהר מדבר על הפסוק בדניאל "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" – מסוף הפסוק נלמד על תחילתו, שכמו ש"מצדיקי הרבים" זה העוסקים עם הציבור (בחז"ל זה מלמדי דרדקי, אבל בפשט זה מי שפועל עם הציבור), כך גם המשכילים זה לא משכילים בקבלה אלא משכילים מעשיים לדעת מה עושים כדי לשפר את המציאות. לכן המשכילים כאן זה נו"ה, ואותם משכילים יזהירו כזהר הרקיע – פסוק שהוא שרש שמו של ספר הזהר – היינו שהם מקבילים את יכולתם לתת עצה מ"זיהרא דאמא עילאה", מהזהר של אמא עילאה, שזה כמו טפת הדיו שמכינה האמא של הרבי. זיהרא זה גם טפה – אצל נחש זה טפת ארס, ובקדושה זה טפת דיו, שבאמת השרש זה אבא, אבל היא מכינה את זה, כדי שאבא יכתוב וביחד יולידו את הרבי, כמו שהסברנו קודם לילדים]. כי נו"ה למודי ה' [עוד כינוי לנו"ה, למה נקראו משכילים. "למודי" כאן זה כמו תלמידים – כל עם ישראל זה תלמידים של ה', והבחינה הזאת זה נצח והוד, וה"למודי הוי'" הם המשכילים שמזהירים כזהר הרקיע, כלומר שמקבלים מזיהרא דאמא עילאה] נמשכים מבינה. כמו עצות נו"ה מרחוק מבינה.) אמונה אומן. (אמונה הוא הגן עדן. מל' אומן הוא הנהר הרב מתיבתא. יסוד.) [עד כאן הסביר את המילים בתניא, וכעת צריך להתייחס לעצם העצה:] ומה היא העצה היעוצה הוא אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כו' גופא דלא סליק כו'. והוא כי עצה מלבד שפירושו עצה. פירושו ג"כ מלשון עץ [לכן זה שמתחיל עם "עצה היעוצה" ואומר שזה משל של עצים, אז זה מאד מתקשר]. דהיינו עצים כי הרי בדי ערבות הם עצים. ועיין במאו"א [ספר של הערכים של כתבי האריז"ל, כל מילה וביטוי לאיזה ספירה רומזים] מע' עצי שטים נ"ה כו' ע"ש. ושטים פירושו ג"כ מלשון שטות [מסביר כעת עוד ממד, שהוא בעצם ה"פלא יועץ" – יש שטות של קליפה, שזה עצת היצר, כמבואר באריכות בתניא, וכדי להלחם נגד זה (בפרט בדור האחרון, בעקבתא דמשיחא, כמבואר במאמר האחרון של הרבי הקודם, "באתי לגני") מוכרחים לנקוט בשטות דקדושה, וזו הדרך היחידה בדורנו, לנקוט באותו הדבר מצד הקדושה. לתת עצה שטותית מהקדושה למישהו, אם זה שטות של הקדושה זה צריך להיות למעלה מטו"ד – לא לבוא אפילו מחו"ב גלויות, אלא מהכתר, למעלה מטו"ד לגמרי. לתת עצה שטותית מצד הקדושה זה נקרא "עצי שטים" – עצה של שטות]. כי בדי ערבות אין בהם לא טעם ולא ריח. ועל תורה כתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. המחזיקים הם תמכין דאורייתא בחי' נו"ה [עץ חיים זה התפארת, ומי שמחזיק בעץ חיים זה נצח והוד. בספר תורה יש "עצי חיים" עליהם מגלגלים את קלף הספר, והם נקראים "תמכין דאורייתא", שהם ממש מחזיקים וחלק מהספר. בשמחה תורה, כשרוקדים, רוקדים עם ספר סגור, ומה שמחזיקים – האחיזה בספר – זה ה"עצי שטים", ואז צריך לכוון שהעצים שמחזיקים זה הערבות של הלולב, שהפכו להיות העצי חיים שמחזיקים את הספר תורה, ורוקדים עם זה, כי נו"ה זה הרגלים. להחזיק את העצי חיים של ספר תורה, התמכין דאורייתא, זה מה שמעורר ומקפיץ את הרגלים שלי – אם אני מחובר נכון – לרקוד בשמחה רבה ומופלגה, גם למעלה מטו"ד. כדי להגיע בשמח"ת למצב של שטות דקדושה אז מנהג חסידים שקצת צריך לעזור לגוף עם קצת לחיים, ואז אפשר להגיע למקום הזה, שכאשר אני מחזיק את רגלי הס"ת הרגלים מתעוררות לרקוד בשמחה הכי גדולה] וקאמר על זה עץ חיים. הרי שנו"ה הם בחי' עצים. ויש ב' בחי' עצים. א' עץ החיים. ב' עה"ד טו"ר [כשהם ממש תומכים את התורה, עץ חיים, הם עצי חיים, אבל כשהם לא בתוך גלילת הספר תורה הם עה"ד טו"ר – בעץ הדעת יש כבר מודעות עצמית, בעוד שעץ חיים זה בטול ומודעות אלקית. כשהאדם עסוק ומוטרד ומבולבל בעניני היום יום שלו, וצריך לחפש עצה, הוא מחפש בעצם איך לתקן את הפגם של אדם הראשון שאכל מעה"ד לפני הזמן ובכך המשיך על עצמו יתר מודעות עצמית, ובכך כל פעם מפיל עצמו יותר ויותר, שלא מסוגל לתכנן ולחשוב את התחבולות הנכונות, ועליו נאמר "באין תחבולות יפול עם", והעצה שלו זה לתקן בנפש שלו את "עץ הדעת", שזה מה שיסביר לנו בהמשך. התיקון של העצות ביום יום – וגם העצה הספציפית של לבטש את הגוף כדי שהאור ידלק – זה תיקון של עץ הדעת. הבינוני של התניא הוא נפשית במצב של "עץ הדעת", והצדיק של התניא הוא "עץ החיים". הבינוני הוא עדיין ברושם של חטא עץ הדעת, והוא כל הזמן מתחבט – בסוד חביטת הערבות – בבעיות שלו שנובעות וצומחות מעץ הדעת, והוא צריך לתקן אותו, ובשביל צריך עצות נכונות]. ושני העצים הם בגן עדן [כמו שכתוב בתחלת התורה]. הנה עץ החיים הוא כולו טוב [חיים = ד"פ טוב, ממוצע כל אות, לכן כתוב "ראה נתת לפניך את החיים ואת הטוב"]. ועה"ד הוא טו"ר. ועה"ד מתחיל למטה מהחזה [בקבלה, עד הלב של ז"א יש התלבשות של יסוד אמא, וזה שומר אותו מליפול במודעות עצמית יתרה. לכן, מהחזה ולמעלה הוא במצב של עץ חיים, אבל מהחזה ומטה, כשיסוד אמא פוסק מלהאיר, האדם כל הזמן באגו, מודעות עצמית, וזה "עץ הדעת" – שיודע את עצמו, שיותר מדי חושב על עצמו. כשאדם חושב על עצמו יכול להיות בזה גם דברים טובים, אבל בכללות זה קליפה, ואם הוא לא מתחבר לעץ החיים בסוף זה רק יפיל אותו. עבודת הבינוני כל חייו היא לתקן את עץ הדעת שבו, מהחזה ולמטה, כביטוי בקבלה]. הוא מה שמנו"ה [הכליות הן למטה מהחזה, והיות שנמצאים במקום של מודעות עצמית יתרה] יכול להיות יניקה ללעו"ז כמו הפגם בירכי יעקב [שם פגע שרו של עשו, הס"מ, שאף שיעקב הוא צדיק, עשו – האגו, אנא אמלוך – יכול לפגוע לו בירכיים]. וכמו הני ברכי דשלהי הני כרעי דמנקפי מנייהו [כתוב בגמרא שאצל תלמידי חכמים חכמים, אם רואים שהברכיים שלהם חלשות – פיק ברכיים (ב"כלה", כשבאו כל העם לשמוע דברי תורה לפני החגים, פתאום מישהו חווה פיק ברכיים) – כתוב בגמרא שזה "מנייהו", מהחיצונים המזיקים שיש בציבור ,שלא רואים אותם, אבל מהם זה בא. אותו הדבר כשיש "כרעי דמנקפי". למה מביא זאת? מה זה מלמד? שברגלים, יותר מכל מקום אחר בגוף, בגלל שזה נו"ה, יש יניקת חיצונים – איזה חולשה – כי נו"ה זה למטה מהחזה וזה עה"ד טו"ר, שהרע יכול להאחז שם]. כי בדי ערבות אין בהם לא טעם ולא ריח [בזה שאין טעם וריח יש טוב ורע – מעליותא, שזה יכול למשוך מהפלא שלמעלה מטו"ד, וגריעותא שהוא פגיע "מנייהו"]. לכן יכול להיות מהם יניקה ללעו"ז. והוא מה שהאעא העצים דנו"ה לא סליק בי' נהורא כו' [מסביר את המובא בתניא שאם יש עץ גס מדי, שהאור לא נאחז בו, העצה זה לחתוך אותו לחתיכות יותר קטנות. זה דימוי מאד יפה גם לריקוד – יש אחד שכולם רוקדים והוא יושב בצד, לא בא לו לרקוד. זה גם איזה פיק ברכיים בנפש. יש כמה עצות בחסידות, כתוב אפילו שיש ענין למשוך אותו בכח לריקוד, אבל בכל אופן יש אחד שלא בא לו לרקוד עם כולם – זה "מנייהו", שהנו"ה, הרגלים שלו, לא קופצות, יש לו כבדות ברגלים. בלשון חז"ל ברכיים נקראות "קפיצים", זאת אומרת שהברכיים אמורות – אם עובדות טוב – להקפיץ. אם זה לא עובד טוב זה "מנייהו", בגלל שיש כאן יניקת חיצונים. אז גם, העץ שהאש לא נאחזת בו הוא גס מדי, והגסות הזאת זה האגו, המודעות העצמית של יניקת החיצונים].


ובעבודה הוא בבינונים [הטיפול בעה"ד זה דווקא עבודתם]. שבינונים הוא למטה מהחזה ששם הוא עה"ד טו"ר [בעוד הצדיק שבתניא הוא נפש שלמעלה מהחזה – זה כלל גדול, בלשון הקבלה – ומעל החזה יש איזה מקיף של יסוד אמא ששומר אותו מלהרגיש את עצמו, ולכן הוא חי. מה שמפיל את הבן אדם זה שמתחיל להרגיש את עצמו יותר מדי. אז הצדיק הוא למעלה מהחזה, מוקף ברחם של האמא, אבל הבינוני של התניא לא זכה להתעלות למה מהחזה, הוא למטה מהחזה, ושם אין לו את השומר הזה מפני המודעות העצמית, ולכן הוא פגיע, ועבורו צריך "לשית עצות", משא"כ עבור הצדיק]. (והיינו מה שבבינוני הרע הוא בתקפו כתולדתו כו' [לכן יש לו ימים שחורים, בגלל יניקת החיצונים, שנפגע מהאגו היתר שלו, שאף שבמלחמה במחדו"מ מנצח – גם ביום שחור יתפלל, אבל בלי חיות, ויאכל רק היתר, אבל בלי כוונה נכונה]. כי מקומו הוא למטה מהחזה ששם יש עה"ד טו"ר. ועבודת הבינונים הוא במח' דבור ומעשה שהוא בה' אחרונה דמל' [הכל זה הבעה, שבכללות זה דיבור, ועולם הדיבור זה המלכות, ה תתאה של שם הוי'] שקומתה לנגד נה"י למטה מהחזה.) הנה [מכאן מסביר לשון התניא, ומתחיל בבעיה הראשונה] לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. תפלה הוא [בעיקר] בהוד [התפלה היא מלכות, "ואני תפלה", אך "איהי בהוד" – כשאדם מתפלל המלכות שלו עולה להוד, הוא מתפלל מתוך הוד]. כי הרי התפלה מתחלת בהודו לה' כו' [וכן כשאדם קם בבקר אומר דבר ראשון "מודה אני"] ובסוף התפלה מסיימים אך צדיקים יודו לשמך [וכן סיום שמו"ע זה ברכות ההודיה; מודים בתחלה ובאמצע ובסוף. למה תפלה זה הוד? כי תפלה זה להכנס לבית המקדש, "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וכל אדם צריך לבנות לעצמו בית מקדש, "מרחב אלקי" של שש מצוות תמידיות, ובתוך המקדש שלו האדם מתפלל. התפלה שואפת להיות תמידית, "הלואי יתפלל אדם כל היום כולו", והיא עומדת בתוך שש המצוות התמידיות (שהן חובות הלבבות: אמונת ה', שלילת ע"ז, אהבת ה', יראת ה', יחוד ה', שמירה ממחשבות מינות וזנות). בבית המקדש הגשמי מקריבים קרבנות, אבל אם אין קרבנות – מה העבודה העיקרית שאדם עושה? עבודה שלמה, פולחן, אפילו שלא מביאים קרבן – משתחוים שם. זה האדם עושה בעצמו – השתחויה זה פישוט ידים ורגלים, בטול במציאות באופן מוחלט. אז עיקר העבודה, שזה גם יסוד התפלה – תחלתה וסופה, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", להשתחוות על העפר ולהיות כמוהו, "ונפשי כעפר לכל תהיה"]. כי ענין הוד הוא להשתחוות ולהודות לה' כו' [כשאני מודה לך מעומק הלב זה כאילו שאני משתחוה לך, זה משהו מאד חשוב וציורי. כתוב בחובות הלבבות שעיקר תיקון הנפש זה להכיר תודה, ומי שלא מכיר תודה לחבר אז גם מה שנדמה לו שמודה לה 'בתפלה זה הכל כזב. הבסיס זה לרכוש בנפש את מדת ההודאה בין אדם לחברו. דלת – האות העיקרית בהוד – זה ר"ת דע לומר תודה, וזה הדלת להכנס לעבודת ה'. בנפש להודות בעצם זה להשתחוות, להתבטל. כשאני אומר "מודה אני", תודה רבה, אז אם זה נכון וממש מהלב באמת, נפשית זה להשתחוות. דימוי מאד יפה להתבונן מה זה להודות] כמ"ש באגה"ק פט"ו, והיינו תפלה. ותפלה הוא בחי' יהודה [שהוא המלכות, וכנ"ל בענין "ואני תפלה"] שהוא ע"ש הוד ["הפעם אודה את הוי'", כאשר זכיתי כבר לאחד יותר ממה שמגיע לי – ידעו ברוה"ק שיש ארבע אמהות וצריך להיות יב שבטים, כלומר שלכל אם מגיעים שלושה בנים, אז ברגע שהיא הולידה את הבן הרביעי שיותר מחלקה היא אומרת "הפעם אודה את הוי'". גם אפשר לחשוב באיזו הרגשה היא היתה, שנתנו לי יותר ממה שמגיע לי, ואז תודה – אז זו השתחויה. מכאן גם נלמד כלל גדול – שכתוב אצלנו בעוד מקומות בהרחבה – שבאמת אדם צריך להיות כל הזמן בתחושה שלא מגיע לי כלום, ואז באמת הוא מוכן להודות על כל דבר. כל פעם זה כמו הבן הרביעי, כי באמת צריך להיות בהרגשה שכלום לא מגיע – גם לא שלושה בנים – ואז כל מה שמגיע זה יהודה, שהוא באמת המלך, המשיח. הוא נולד כאשר אני מרגיש שבהחלט לא מגיע לי הדבר הזה, שאז אני אומר תודה, ואז התודה זה מתוך התבטלות גמורה שנקראת השתחוואה]. ועיין בתו"א בד"ה יהודה אתה ע"ש. [וממשיך לצטט התניא (ואומר ששתי הבעיות כאן, של התפלה ושל קידוש עצמו במותר לו, הן עצמן מנו"ה):] וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו כו'. המלחמה עם היצר. הוא מנצח כי פירוש נצח הוא לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' [להתגבר על המשיכה הטבעית לדבר] כמ"ש באגה"ק שם. ומפני שבהוד שהוא סוף קו השמאל הפגם יותר מבנצח שהוא בקו הימין (וכידוע במה שמהוד דוה. והודי נהפך עלי למשחית [שאז הופך לאותיות דוה, "כל היום דוה". ב"ערש דוי" הכוונה היא להפוך אותו ל"יוד" – כוונה של ביקור חולים, של "משכיל אל דל", אצל האר"י (זה שתי הכוונות שצריך לכוון – אצל המסוגל לעשות זאת בפנימיות – "משכיל אל דל" והפיכת "דוי" ל"יוד", לחזור ל"ימותו ולא בחכמה", יוד שמרפא את הפצע)]. והאלף הה' שלנגד הוד, הוא כולו חורבן וגלות. משא"כ באלף הד' נצח הוא רק * שנה [בו יש גם בית ראשון וגם בית שני, ובסופו חרב הבית, כך שהאלף החמישי כולו חורבן, ובאלף הששי בא משיח – מתחיל גלות, אבל הסגולה שלו היא כמו שאומר הרבי לקחת את הגולה עצמה ולהחדיר בה א, שהיא עצמה הופכת להיות גאולה, וזה הכל עבודה של יסוד. יש יניקה מסוף הנצח, שזה ברוחניות החולשה שאיני יכול לקדש עצמי במותר לי, אבל מההוד הכל זה יניקה, שאין כח להתפלל]) לכן בתפלה שלנגד הוד נקט לפעמים ועתים רבים. (עתים רבים י"ל הוא הי"ד עתים של רעה ר"ל [בספר קהלת,שקוראים בחג הסוכות, יש כח עתים – יד לטובה ו-יד לרעה – וה"עתים רבים" זה ה-יד לרעה. לפי זה יוצא לו שבעצם חצי מהזמן אני לא יכול להתפלל כמו שצריך]. שהם משמאל [קו ההוד. המצב שמתאר מכונה לקום ברגל שמאל, והסימן הראשון שקם ברגל שמאל הוא שאין לו כח להתפלל].) משא"כ במלחמה עם היצר שלנגד נצח. נקט רק לפעמים. (ולפעמים שייך לומר הן בהוד והן בנצח. כי פעמים [בתנ"ך] פירושו ג"כ רגלים כמו מה יפו פעמיך. וכדומה. והיינו נו"ה שהם רגליים. [במעיל כה"ג, במקום הרגלים למטה, יש שילוב של "פעמון ורמון" – רמון זה הוד בשבעת המנים ופעמון, לשון פעם, זה שייך לשתי הרגלים-הפעמים. גם הנצח הוא פעמון וגם ההוד פעמון, אבל מוסיף ההוד שהוא גם רמון (אם היה נצח, היה צריך לשים שם תאנים). כתוב שצריך פעמונים כדי שכאשר נכנס לפני ולפנים ישמיע קול – זה דרך ארץ, שיודיע שהוא בא. מכאן נלמד שתיקון נו"ה זה דרך ארץ שלא להכנס בלי להשמיע קול, ואכן כתוב בחז"ל כמה פעמים שאחת הדוגמאות העיקריות של דרך ארץ זה לא להכנס לבית בלי לדפוק חזק, אפילו בבית שלך (אם הבית שלך זה בית מקדש ואתה כהן גדול, אז צריך להכנס עם פעמונים – זו גם כוונה של הפעמון בדלת). מי שלא עושה זאת זה דוגמה מצוינת של פגם עץ הדעת טוב ורע בלא מודע שלו – אגו לא מודע, שאין לו כניעה, אין לו דרך ארץ (שהיא תיקון נו"ה). מלאכת המשכן ובגדי כהונה כתובה פעמים בתורה – תרומה-תצוה ואז ויקהל-פקודי – אבל יש ביטוי שיש רק פעם אחת, "את הפעמונים בתוך הרמונים", ר"ת אהבה. בתוך התנ"ך יש רק מקרים ספורים של ר"ת אהבה, וזה אחד מהם – בדרך ארץ הזו יש ביטוי של אהבה כלפי מי שאתה נוהג כלפיו דרך ארץ.]) הנה עצה היעוצה הוא ביטוש כו' [בטוש אותיות שבט – "חשך שבטו שונא בנו" – שבט זה גם עץ, זה עוד רמז לעץ ב"עצה היעוצה" חוץ מ"אעא". שבט הוא ר"ח לאילנות (שנים – עה"ח ועה"ד טו"ר)]. עצה היעוצה דוקא דהיינו נו"ה הנקראים עצות. הם מבטשין בהעצים [בנפש צריך דווקא לעורר אותו מקום, הכליות יועצות, כדי שהכליות עצמן יבטשו את העצים – "מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא" – מתוך אותו נהר צריך להביא את עץ הגרזן לחתוך את עצי הנהר, הוא צריך לחתוך עצמו (וזה מצוטט בהמשך התניא).]. האעא דלא סליק בי' נהורא כו'. ולכן אמר זה הרב מתיבתא בג"ע דוקא. שגן עדן הוא גם עץ הדעת טו"ר [ומי כמוהו יודע מה זה]. וצריך לבטשו. וי"ל שענין הביטוש בהאעא העץ הוא ע"ד כמו חביטת הערבה. שע"י החביטה ממתקין את הגבורות הקשות שבנו"ה הנקראים ערבות [לכאורה חביטה זה פעולה של דין, אבל אומרים בתפלה שאחר כך – אחרי מנהג נביאים חשוב זה – שעל ידי זה יתמתקו כל הדינים (לכן עושים זאת בהו"ר). הענין שלפעמים בשביל להמתיק דין צריך להפעיל דין – להכות ב'שבט' של הערבות, ועל ידי הנו"ה לתקן את היניקה מהפיק ברכיים ש"מנייהו". צריך לקרוא-למשוך מתוך הנפש פנימה, מפנימיות הנו"ה, להמתיק את החיצוניות על ידי חביטתה]. [עד כאן עיקר הפירוש, ומכאן תוספת, מתחיל משהו חדש, עוד סוכריה] וי"ל עוד בדא"פ. דקדוק הלשון עצה היעוצה. היעוצה דוקא. הוא שהעצה הזאת נמשכת מהשם יאעוצה (מהשמות כלך סעפה יאעוצה.) המבואר בזוה"ק פ' שלח דקנ"ו ע"ב. ועיין במק"מ שם בשם פע"ח שהשם יאעוצה הוא בדעת ע"ש [כנראה כל חב"דניק צריך לדעת לכוון שמות אלו, שהם כנגד חב"ד]. הנה נו"ה שייכים לדעת [עד כה דבר רק על "עצות מרחוק", מחכמה או מבינה, "בזוהר הקדוש" כפי שבאר, ואנו הסברנו שהשרש האמיתי בכתר (במו"ס ועוד יותר גבוה אפילו ברדל"א, אבל זה מתקשר גם לחיבור שעושה כאן), אבל לא הזכיר דעת, וכעת אומר שזה דווקא דעת, יותר מכולם, כי על פי פשט מי שיכול לתת עצה טובה זה "בר דעת" שמתמצא גם במציאות (כמו שהרבי היה אומר להתייעץ עם ידידים מבינים – כאלו שיש להם דעת, שיודעים ומבינים במציאות), אז ברור שעל פי פשט בשביל לתת עצה צריך בעיקר דעת. מכאן נוכל להבין הרבה דברים חשובים. אמרנו שעיקר העצה זה מה לדעת לתקן את העולם – "לתקן עולם במלכות שדי" (מלכות-שדי זה מלכות-יסוד, אמונה-אומן, גן עדן ורב מתיבתא, ו"לתקן עולם" זה העצות, סה"כ מכלול הספירות נהי"מ שאנו מסבירים) – התיקון בא מנצח והוד, אך מי יכול לתקן את העולם? בסופו של דבר רק משיח יודע מה העצה, אבל רואים שגוים עושים כל מיני 'תיקונים' לכאורה – בונים כבישים וכו', ככתוב בגמרא – אבל תיקון עולם באמת לא בא מהם (זה בדוק ומנוסה), כי אין להם דעת. זה דוגמה להבין שהעצה האמיתית חייבת להיות מבר דעת. כתוב שכל האבחון האמיתי בין קדושה לקליפה זה אם יש או אין דעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב", כי לא יכול להמציא עצה לתקן את המצב. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – לא יכול לעשות פירות, לא יכול לתקן את המציאות. בשביל עצה צריך ללכת ליהודי, שהוא באמת מאה אחוז יהודי – אז יש לו דעת, ואז סיכוי טוב שתקבל ממנו עצה טובה. מי שהוא הכי יהודי, כמובן, זה המשיח בעצמו. העצה האמיתית זה לא רק איך להרויח כסף, אלא עצה איך לנצח את המלחמה כולה אחת ולתמיד – לנצח את מלאך המות ולהגיע לנצחיות. זה עצה שלעולם לא תבוא מגוי, אבל מיהודי כן – אנו בני "יעקב אבינו לא מת", וצריך שאף אחד לא ימות. בשביל זה צריך המון דעת, והדעת היא במקום פנימיות הכתר (כשמונים את הדעת לא מונים את הכתר, ויש דעה בקבלה שהדעת במקום חיצוניות הכתר, אבל חסידות נוקטת שהיא במקום פנימיות הכתר, ועד שהדעת היא מרדל"א. עצה צריכה לבוא מהדעת, והנה כתוב כאן שהשם שבסוף ממנו "עצה היעוצה" זה דעת. ועוד, כתוב בחז"ל ש"אין חכם כבעל הנסיון" – רק אחד שעבר נסיון יכול לצאת חכם. אפשר לחשוב שמדובר על חכמה, אבל הפסוק אומר "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת וגו'" – רק על ידי נסיון אפשר לזכות לדעת (ה' לא צריך לדעת, כפי שאפשר לחשוב בפשט, אלא שה' מנסה כדי להביא אותך לדעת). כשמחפשים עצה צריך לחפש מישהו שגם אוהב אותך וגם עבר את הנסיון – שמבין את הבעיה שלך. לא סתם שיש לו נסיון פרקטי, אלא שגם עבר נסיון פנימי – בעיה – ועמד בו. אז עכשיו יש לו דעת, ואם יש לו דעת הוא יכול לתת לך עצה. זה משהו כללי, אבל במיוחד מדובר לגבי עזרה נפשית – פסיכולוג אמיתי. מי שיכול לתת עזרה נפשית זה מי שעבר את הבעיה, במדה זו או אחרת, וזה היה נסיון קשה שבזכותו קבל דעת וכעת יכול לתת עצה. מי שלא עבר את הנסיון לא יכול לתת עצה. כל זה מתקשר כאן לשם הקדוש יאעוצ"ה] כי נצ"ח הו"ד מספרם שם אהו"ה מלא ביודי"ן דדעת [זה רמז קבלי, על פי השם הקדוש של כל ספירה. הקשר כאן לדעת הוא גם כנ"ל שהכל זה תיקון עץ הדעת – צריך להגיע לכך שיהיה רק "עץ הדעת טוב", הכלול ב"מכל עץ הגן אכל תאכל", ואילו "ורע לא תאכל ממנו" (כפי שכתוב בחסידות שיקראו בימות המשיח). מי שזכה לכך על ידי נסיון, ובזכות זה שיש לו נפש אלקית – שהוא יהודי, ולא גוי – יכול לתת עצה. הטוב הזה הוא בקבלה שם אהוה – שם שלא מופיע אף פעם בפירוש בתנ"ך, אך בכל פרשה רמוז כמ"פ בר"ת, החל מ"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הבעל שם טוב נקרא כך בהיותו הבעל הבית של השם הזה, השם של הדעת, השם של הטוב. מההופעה הראשונה לומדים שמהות שם זה היא לחבר את השמים ואת הארץ, את הרוחניות והגשמיות, שזה בעצם לתת עצה ממקור הכי תורני ועמוק ועם זאת שתהיה קשורה לתיקון הגשמיות, זה "כימי השמים על הארץ" – לקחת מהשמים עצה נכונה לגמרי "לתקן עולם – הארץ – במלכות שדי", וכפי שאמרנו קודם זה קודם כל עצה של צבא. בכל שם יש את עצם השם, אותיות השרש, ויש את מילוי השם, וכתוב בקבלה שכאשר כותבים את שם הדעת במילוי יודין – אלף הי ויו הי – הוא עולה נצח הוד, היינו שבשרש הם הגילוי המושלם של שם הדעת (עליו כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב")]. ובכדי להמתיק את הגבורות הקשות דהאעא [החיצונים היונקים מתוך האגו שלי, המודעות העצמית שלי]. דעה"ד טו"ר. צריך להמשיך מדעת [זו העצה היחידה, להמשיך משם, והדעת מבחינה בין הקדש ובין ההיפך, ועליה כתוב "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" – עיקר הקנין בחיים זה דעת, וקונים אותה על ידי נסיון (וגם בגלל שאתה יהודי – מכח זה שאתה יהודי עכשיו ה' מוסיף לך, להוציא את הכח שלך מכח אל הפועל, ובשביל זה ה' שם אותנו בעולם הזה, עולם הנסיונות). אז האדם יכול לתת עצה – גם לעצמו וגם לזולת.]. ועיין מענין השם הזה במ"ח מס' חצות פ"ה משנה ח' ט' י' ע"ש [כל זה היתה תוספת בקשר לשם הקדוש של הדעת, שנתן לנו הרבה הרחבה והעמקה במהות העצות]. (והלשון עצה היעוצה איתא ג"כ לעיל בפכ"ו ע"ש. כי שם עצה היעוצה הוא ג"כ לטהר לבו מהכבדות וטמטום הלב כאבן ע"ש. כמו וע"ד כאן שעצה היעוצה הוא ג"כ להסיר הטמטום והכבדות שבלבו. אך שם עצה היעוצה הוא במילי דעלמא והוא ע"י מארז"ל כשם שמברך על הטובה כו' [לכן העצה היעוצה שם היא להכיר שמה שלא הולך לך בגשמיות בא ממקור מאד נעלה, מ-יה, "הנסתרֹת לה' אלהינו", ולכן צריך לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה, ואם תעשה זאת בלב שלם גם תראה שזה יתהפך לטוב הנראה והנגלה] וכאן הוא במילי דשמיא [שיש בעיה רוחנית, קושי להתפלל ולנצח את היצר, ואז העצה היעוצה היא בטוש. בפל"ג, שלא משתמש בביטוי זה, יש גם מצב דומה – שאדם הוא פתאום 'אאוט' ברוחניות – ושם אומר שצריך להתעמק באמונה פשוטה הירושה לנו מאבותינו (שזה ודאי רמוז ב"עצות מרחוק אמונה אומן" – שיש עצה של אמונה חזקה)]. וד"ל).

בזה ברוך ה' סיימנו קטע זה, המלא וגדוש בכל טוב סלה, ובאמת "המעשה הוא העיקר", שלכן מכל מה שלמדנו אולי זה הכי חשוב – מה שנוגע לכחות המעשיים, נהי"מ. שהקב"ה יעזור לנו, דווקא עכשיו – בעשי"ת – לקבל החלטות נכונות למעשה איך לתקן את העולם. אם יש זמן חשוב שצריך להקדיש, להתבונן ולהתפלל – לא רק שאני אצא זכאי, אלא שהעולם יצא זכאי, שנזכה לביאת משיח תיכף ומיד ממש, זה עכשיו, הימים של בנין המלכות, ימים של "תיקון עולם במלכות שדי", שהקב"ה יעזור לנו, שהוא יצליח שאנחנו נצליח ונזכה להתגלות מלך המשיח, שיתן לנו את העצות הנכונות מהפלא "עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן", לתקן עולם במלכות שדי.

אם כן, יצא שיש שלוש עצות: "כשם שמברך על הטוב וכו'" (פכ"ו), בטוש (פכ"ט), אמונה אומן (פל"ג). שנזכה לכל העצות, ונזכה למשיח שנקרא "פלא יועץ", והוא ה"רב יועץ" – הרבי האמיתי שנותן את העצות לכולנו – שנראה אותו תיכף ומיד ממש, ושנחתם גמר חתימה טובה, כל עם ישראל, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות ורוחניות גם יחד. שיהיה יום כיפור שמח וחג סוכות שמח.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com