ברית שניאור זלמן שי' שרייבר וסעודת ראש חדש לע"נ ראובן מרנץ ע"ה - ר"ח שבט ע"ח – כפר חב"ד הדפסה

בע"ה

ר"ח שבט ע"ח – כפר חב"ד

הצד המואר והצד האפל בנפש

ברית שניאור זלמן שי' שרייבר וסעודת ראש חדש לע"נ ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שני-אור – אור הלל ואור שמאי

נגנו "ימין ה' רוממה", "צמאה לך נפשי", ניגון הכנה, ארבע בבות, ניע זשורצי, ניגון רוסטוב, אבי הבן חזר מאמר ד"ה "בעצם היום הזה", ניגון שאחרי מאמר.

מר"ח שבט לט"ו בשבט – חבור כח (בית שמאי) ופועל (בית הלל)

לחיים לחיים. הרך הנימול נקרא על שם אדמו"ר הזקן, שניאור זלמן, בעל התניא והשו"ע שהם שני-אור – אור הנגלה, השו"ע, ואור הנסתר, התניא.

בהשגחה פרטית אנחנו בר"ח שבט, היום בו התחיל משה רבינו "באר את התורה הזאת", משך 37 ימים, עד ז' אדר. זו תקופה מיוחדת, התקופה של "משנה תורה". עוד דבר: לדעת בית שמאי היום ראש השנה לאילן. כתוב שלעתיד לבוא נפסוק הלכה כבית שמאי. אנחנו עדיין בסדר של טרום-לעתיד-לבוא, לכן עדיין ההלכה – "'דבר הוי' זו הלכה", הגילוי של שם הוי' ב"ה – כבית הלל, שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, חמשה עשר בשבט, סיהרא באשלמותא דחדש שבט. היום ראש חדש, מולד הלבנה.

ידוע שהיחס בין שמאי להלל – תמיד מקדימים את בית שמאי לבית הלל, גם בית הלל מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם – הוא בין כח לפעול, "אזלינן בתר בכח" ו"אזלינן בתר בפועל". ידוע הווארט של הבני יששכר שהדבר הראשון שצריך לומר בבקר – לפני "מודה אני" או אחרי "מודה אני" – הוא "כח הפועל בנפעל", להכיר שיש אין שמהווה את היש תמיד, "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", כח אלקי שנצב בנבראים, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", כח הפועל בנפעל. כלומר, בכל רגע הכח יוצא מהכח אל הפועל, מבחינת שמאי לבחינת הלל, בכל רגע. יש כאן חיבור בין בית שמאי, כח, לבית הלל, פועל – זה מה שמהווה את המציאות שלנו.

"משה משה" – משה-שמאי-הלל ומחלוקת-שמאי-הלל

גם ידוע שמשה – שאדמו"ר הזקן, שניאור-זלמן, הוא המשה שבדור – הוא ר"ת משה-שמאי-הלל או מחלוקת-שמאי-הלל, שתי הכוונות, כידוע, הן בסוד "משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו":

יש "משה" שהוא משה-שמאי-הלל, בגימטריא "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל" (761, מספר ההשראה ה-20) ויש "משה" שהוא מחלוקת-שמאי-הלל. בר"ת משה-שמאי-הלל לא מוזכר בכלל שיש מחלוקת, כידוע שבעצמות נושא ההפכים הוא כך שאינם הפכים כלל. אבל יש גם מחלוקת-שמאי-הלל, שמובא בכש"ט בשם המגלה עמוקות, שעולה 1000 – אלף אורות שקבל משה מסיני, בגימטריא "תלמיד ותיק" שכל מה שהוא עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני, בגימטריא ישראל בעל שם טוב, סוד נשמת מורנו הבעש"ט (שהוא הוא ה"תלמיד ותיק" של משה רבינו) שנתנה למשה בסיני. אם כן, יש דברים גדולים מאד שמתגלים בר"ת של משה. שני הרמזים האלה, שני ה"משה" האלה, הם בעצם אחד – "לא פסיק טעמא בגווייהו".

"הואיל משה באר" את מחלוקת שמאי והלל

בכל אופן, שניאור על שם שני אורות. הפירוש הפשוט הוא מה שאמרנו קודם, אור הנגלה ואור הנסתר, אבל היות ששניאור הוא המשה שבדור – הילולת אדמו"ר הזקן היא כ"ד טבת, יום ההולדת של הרך הנימול היה יום קודם, כ"ג טבת, וכשהיה בן יום אחד היתה ההילולא רבה של אדה"ז על שמו הוא נקרא, וכמה ימים קודם היתה הילולת הרמב"ם, שהוא גם משה, ויום הברית הוא גם יום מיוחד של משה, היום בו התחיל לבאר את התורה.

יתכן מאד, מסתמא, קרוב לודאי, שביום הזה משה רבינו גילה לישראל את מחלוקת-שמאי-הלל שכלולה בו, כי היה צריך להסביר מהו ראש השנה לאילן, וממילא אמר: 'תדעו שיש אצלי שתי סברות מהו ראש השנה לאילן' – הוא עצמו האילן, האילן הוא ה"צדיק יסוד עולם" – 'יש אצלי שתי דעות, ואצלי "אלו ואלו דברי אלהים חיים". או שהיום הוא היום שלי, ר"ה לאילן, או עוד שבועיים'.

מה ההבדל בין ר"ח לחמשה עשר, ט"ו בשבט? בדיוק מה שאמרנו, בכח ובפועל. בר"ח הלבנה במילואה נמצאת בשמים, רק שאיני רואה את אורה – האור הוא בכח להתגלות. בחמשה עשר, סיהרא באשלמותא, האור מתגלה – ממש שמאי הלל, שמאי לפני הלל, כח לפני פועל, אבל הכח הוא בשביל הפועל. שוב, כנראה שמה שמשה רבינו מתחיל לבאר את התורה היום היינו התחלת ביאור "אלו ואלו דברי אלהים חיים". לכן כתוב שמשנה תורה, חומש דברים, הוא מקור התושבע"פ בתוך התושב"כ. מה ההבדל? בתושב"כ אין מחלוקות, הכל דבר ה', והתורה שבעל פה כולה מחלוקת – מחלוקת קיימת, "מחלוקת [לשם שמים] שסופה להתקיים", כמו שכתוב בפרקי אבות על מחלוקת הלל ושמאי. מחלוקת שמאי והלל היא מחלוקת לשם שמים, "לשמה", שמה אותיות משה.

שני-אור – אורות הלל ושמאי – תרין עטרין שבדעת

אם כן, כל ההסבר נועד לומר ששני האורות של שניאור הם אור של שמאי, אור שהוא עדיין בכח, אבל הוא אור – בחנוכה (ממנו יוצאים) זהו אור שפוחת והולך, "מהדרין מן המהדרין" מיום ליום – והלל ודאי כולו אור, "בהלו נרו", "יהל אור", אור של חנוכה, של מוסיף והולך, אבל שניהם קדש. לכן מאד מתקבל ששניאור – אדמו"ר הזקן – היינו שני האורות של ב"ש וב"ה.

איזה עוד רמז יש בשני-אור? קשור לדעת. שניאור זלמן הוא המשכת האור לזמן, אותיות זלמן. העיקר הוא המשכת הדעת לנשמות ישראל. אדמו"ר הזקן הוא חב"ד, ועיקר החב"ד הוא דעת, כמו שמסביר בתניא קדישא שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, והוא מנחיל לו את הדעת את ה' – "דע אל אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". אבל בדעת יש תרין עטרין, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות – זהו השרש האמתי של שמאי והלל, "הללו אוסרים והללו מתירים", יש מי שמיקל ויש מי שמחמיר. קל וחומר היא המדה הראשונה שהתורה נדרשת בה. הלל הוא ה"קל" (= הלל הלל). הלל באתב"ש היינו צכך – 130 = קל! זהו יחס מיוחד שלא נמצא במלה אחרת, שהאתב"ש של הלל הוא פעמיים הלל, דבר פשוט, ושמאי הוא חומר – "קל וחומר". זו מדה שנקראת דין, שייכת לשמאי.

בכל אופן, כל זה להכנס לנושא שרצינו לדבר עליו, עוד לפני שידענו איך יקראו לרך הנימול – יכולנו כמובן לנחש, אבל בשביל לנחש צריך חוש, ולא היה החוש (חוץ מכך שחשבנו על הנושא).

בדעת הכל אור

שוב, שמאי והלל במקור הם עטרא דגבורות ועטרא דחסדים. כאשר הגבורות יורדות לרגש הן כבר לא אור – הן חשך. במדות הלב, קדימת שמאי להלל היינו על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא" – קודם האדם עושה חשבון נפש איפה הוא עומד בעולם, וכל החשך מתגלה, "ידע איניש בנפשיה" (הכנעה, השלב הראשון בעבודת ה'). במדות שמאי הוא צמצום וחשך, אבל בדעת, בשרש, הוא אור.

איך אני יודע שיש הבדל בגבורות כמו שהן בלב לגבורות כמו שהן בדעת? מהשמות הקדושים – הגבורות בלב הן שמות אלהים, בגימטריא הטבע, שהוא צמצום וחשך, מסתיר על האור, אבל בדעת הגבורות הן בדיוק כמו החסדים – הכל שמות הוי'. אותו דבר לגבי אור וחשך, בלב יש אור וחשך, אבל בדעת יש אור ואור.

זה הסוד הראשון של שני-אור – דע לך, שמה שבלב הוא אור וחשך, בדעת הוא אור ואור, שני אורות. החשך של הדעת הוא אור בכח, אור של שמאי. כאשר האור בא בפועל, "יהל אור", זה האור של הלל. זה דבר חשוב מאד, כי אומר גם ששרש שני היצרים בלבו של אדם – יצר הטוב ויצר הרע – ויותר מזה, שתי הנפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית, בדעת הכל אור.

התחלת אדה"ז מבית שמאי: ה'דינים' של ספר התניא

איך אני יודע שאדמו"ר הזקן שייך לשמאי? שאפילו בנסתר שלו, ספר התניא שלו, מרגישים שיש הרבה דינים. כל התניא במשפט אחד הוא 'זיי נישט קיין נאר", אל תרמה את עצמך. אתה חושב שאתה צדיק? אתה רחוק מאד מלהיות צדיק, הלואי בינוני. אפילו בינוני, כולי האי ואולי, יש חד בדרא. בדור שלנו קשה להאמין שיש אפילו בינוני אחד.

לכן, מי שמתחיל לפתוח את התניא מרגיש שקודם היה לו אור – היה נדמה לו שיש לו אור בעינים, כמו רבי הלל מפאריטש, הלל לשון אור, לפני שלמד תניא וחשב שהוא צדיק היה לו אור. אך ברגע שהוא מתחיל ללמוד תניא נעשה לו חשך בעינים – ככה מספרים על החוזה מלובלין שאמר שנעשה לו חשך בעינים כאשר פתח את ספר התניא. שוב, הווארט של "הלואי בינוני" הוא מאד קשה. אחר כך, בלקו"ת, מתחיל להיות קצת יותר מתוק, וכך הלאה. רואים שגם הנסתר של אדמו"ר הזקן מתחיל עם שמאי. כל דבר מתחיל עם שמאי – קודם יש כח ואחר כך פועל, לא יכול להיות פועל לפני כח. [הכניסו פירות.] יפי, יש לנו גם פירות של ר"ה לאילן אליבא דבית שמאי, ר"ח שבט.

רמז הלל-שמאי

נעשה גימטריא יפה: גם הלל וגם שמאי, הם כפולות של אחד, 13 – הלל עולה ה"פ 13. רק לא לשכוח מהלל בר"ח שבט, ששייך לשמאי, אומרים הלל – אבל לא הלל שלם אלא חצי הִלל. שוב, הלל עולה ה"פ אחד (13) ואילו שמאי עולה זך (תיכף נדבר על זך) פעמים אחד, משולש הוי'. יחד, הלל-שמאי עולים לב פעמים אחד – הממוצע שלהם הוא יצחק. יצחק הוא דין. הלל הוא חסד ושמאי הוא דין, אבל יחד הם עולים יצחק-יצחק – כאילו הכל הופך להיות דין.

אותו דבר במלים כח ופועל: כח אנחנו יודעים שכותבים בלי ו, ובתנ"ך פֹעל גם תמיד כתוב חסר – כתוב הרבה פעמים, תמיד בלי ו, חשוב לגימטריא. כמה הם ביחד? יצחק. כלומר, שהממוצע של שמאי-הלל הוא בדיוק חבור שתי השיטות שלהם, כח-פעל. כלומר, שניהם כוללים את שניהם. הערך הממוצע של שניהם הוא החיבור של שתי הבחינות שלהם – הכל יצחק. רמז מאד יפה. שוב, הכל שייך לשניאור.

ב. צד מואר וצד אפל

חידוש שמות היצרים מדור לדור

נפתח קצת את מה שאמרנו הרגע[ב], משהו חשוב ביותר – שהתניא יכול להיות ספר קשה מאד. לא רק שקשה להבין אותו, אלא שקשה לעכל אותו, כי הוא דורש 'בשמים' – שמאי אומר ש"שמים קדמו", שמאי לשון שמים. איפה אתה נמצא, אדמו"ר הזקן? מה אתה רוצה ממני? וואס וילסטו פון אונז? "הלואי בינוני", יש מי שהוא בינוני? רחמנות, תרחם עלינו, במיוחד בדרא בתראה – בדור האחרון שלפני מלך המשיח, תרחם, רחמנות! מה, יש מישהו שיכול לקיים את מה שכתוב בתניא?!

לכן, צריך להביא ווארט מפורסם בחסידות[ג] שפעם – בחז"ל – קראו להם יצר הטוב ויצר הרע, יש לאדם שני יצרים. בא אדמו"ר הזקן ונתן עוד שמות – נפש האלקית ונפש הבהמית, מינוח שלא קיים, לדוגמה, ברמב"ם. שני היצרים הם יחסית טיפוסים 'נחמדים', יצר הטוב ויצר הרע (כל עוד שלא מבינים ש"הוא יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות"), וברגע שאדמו"ר הזקן קובע שהם שתי נפשות – נפש האלקית ונפש הבהמית – הוא נותן להם הרבה יותר מציאות מאשר סתם יצרים. משהו רציני, שיש בי שתי נפשות, תיאור של מלחמה שלמה בתוכי. לא הייתי יכול להבין כך מהגמרא או מהרמב"ם.

אבל כתוב שהיצר הרע הוא מאד חכם, ובכל דור – ברגע שמתרגלים לשם שנתנו לו – הוא מתלבש בלבושים חדשים ולא מכירים אותו. לכן, כדי להכיר אותו, צריך כל פעם, כל דור, לחדש את השם שלו – אי אפשר להסתפק בשם הקודם. כמה שספר התניא מביא אותנו עד ימות המשיח ועד בכלל, בכל אופן, את כל ניתוח האישיות – הניתוח הפסיכולוגי של האדם – חייבים לרענן ולחדש, כדי שלא יהיה קשוח, שלא יתיישן. יש פה כמה עורכי דין – יש חוק ההתיישנות. גם על המינוח של ספר התניא, איך שמתקבל אצלנו, במוחין שלנו, יש חוק ההתיישנות – כבר לא רלוונטי יותר. לכן חייבים לחדש אותו, כדי שישאר רלוונטי. זה חוזר למה שדברנו קודם, שמה שבלב הוא חשך ואור – בדעת הוא אור ואור, שני-אור, שגם החשך הוא אור.

רמב"ם: במדות טוב ורע, במוחין אמת ושקר

לפני שבועיים, היה שיעור על הרמב"ם – ביארצייט של הרמב"ם. דרך אגב, הרמב"ם שייך להיום – ב"רביעי" של בא, החת"ת של היום, ר"ח שבט בקביעות שנה זו, כתוב "רבות מופתי בארץ מצרים", שמקובל בעם ישראל שהוא הרמז העיקרי לרמב"ם בתורה, אין עוד רמז קולע כזה. אדמו"ר הזקן הוא בין הילולת הרמב"ם לרמב"ם בתורה, בחת"ת של היום, היום של "הואיל משה באר את התורה".

הרמב"ם עצמו כותב במו"נ שלו – נאמר באותיות פשוטות שלנו, של לב ומח – שהמושגים טוב ורע (לא רק יצר טוב ויצר הרע) הם מושגים של לב, של רגש, ואילו במוחין (כלומר בחקירה, בפילוסופיה), זהו לא הנושא העיקרי. במוסר הנושא הוא טוב ורע, מה טוב ומה רע. גם בי, אני בנוי מטוב ורע. אבל בפילוסופיה טוב ורע אינו הנושא, וגם לא כל כך מענין – אפשר לדבר על טוב ורע, אפשר לדבר על מקור הרע בעולם כמו שגם דברנו בשיעור, אבל המושגים בהם הקיטוב של החקירה הם אמת לעומת שקר. מזכיר מה שדברנו לפני כמה שבועות על חכמת ההגיון. יש משפט, ואם אתה חוקר, פילוסוף, חוקר אלקי, מענין אותך רק דבר אחד – האם המשפט הוא אמת או שהוא שקר. טוב ורע מענין רק ברגש, אבל לאנשי שכל משנה רק אם אמת או שקר.

למאי נפק"מ? למה טוב? במח, לפי הרמב"ם, גם למעלה ממצוות, למעלה מאידישקייט בכלל. לכן הפילוסופים הגדולים אצלו הם היונים. הוא מאמין שהנביאים שלנו גדולים מהם. כדי לקחת משפט ולדון אם הוא אמת או שקר אתה יכול להיות יוני כמו שאתה יכול להיות יהודי. גם בזה אנחנו לא מסכימים מאה אחוז, כי האמת של התורה היא לא סתם אמת או שקר כמו בניתוח משפט, חוץ מזה שההגיון שלנו הוא לא ההגיון של הרמב"ם, כמו שדובר. שייך גם למאמר "באתי לגני", שמדבר דווקא על שקר – אותיות קר, שהן אותיות הסט"א, אבל יש שם גם ש, אות אמת, כי שקר שאין אמת בתחלתו לא מתקיים בסופו. זה שבתוך השקר יש אמת – "לית כל מוחא סביל דא", בלתי נסבל למי שלומד הגיון פילוסופי. כמו שלמדנו[ד], לא נסבל שבכל שקר יש נקודת אמת – אחרת לא יכול להתקיים – כי או שקר או אמת. הפילוסופיה תכחיש את ה-ש של השקר, לפי הפירוש ש-ש זו היא אמת. רק לומר שאצלנו המושגים אמת ושקר לא בדיוק כמו בהגיון. על כל פנים, הוא כותב במו"נ שבמדות יש טוב ורע ובמוחין אמת ושקר. הפילוסוף הוא במוחין.

שני צדדים – צד הקדושה והסטרא אחרא

אנחנו נאמר כעת שיש משהו אחר: בשביל הדור שלנו, יצר טוב ויצר הרע – נו... נפש האלקית ונפש הבהמית – לך תסביר למישהו, אתה חצי אדם, נפש האלקית, "אתם קרויים אדם", וחצי בהמה. טוב, אם הוא לומד ביולוגיה, בסדר – חצי קוף, יצא מקוף, והקוף יצא מאיזו בהמה/חיה אחרת. בכל אופן, לא יותר מדי מגרה, נותן לי מוטיבציה לעבוד את ה' יתברך. התכל'ס היא לעבוד את ה' יתברך. אני צריך ללמוד משהו שיתן לי מוטיבציה לעבוד את ה' יתברך, עם המינוח המתאים. יש בזהר דימוי מאד פשוט, שיש למציאות שני צדדים. צד בלשון הזהר הוא סטרא. יש סטרא אחרא – הצד האחר.

שייך גם לאות של השנה ב"באתי לגני", בה מדובר על הזהירות שלא להחליף בין ה-ד של "אחד" ל-ר של "אחר", "הוי' אלהינו הוי' אחד" ו"לא תשתחוה לאל אחר", ד רבתי ו-ר רבתי, מדגישים כדי לא להחליף ולהחריב את העולם. ל"אחר" הזה קוראים צד – הוא צד. גם אצל עורכי דין משתמשים בצד – יש שני צדדים. יש צד אחד שהוא הסטרא אחרא.

"סטרו ויצא" – סטירה לסט"א

מה עוד כתוב בחת"ת של היום? "'ויצא מפרעה בחרי אף' אמר ריש לקיש סטרו ויצא". משה רבינו יוצא מפרעה בכעס. כל מקום שיש בתורה חרון אף יש רושם, ורק בשני מקומות לא רואים את הרושם שעשה חרון האף – כשה' כעס על משה שאמר "שלח נא ביד תשלח", שנראה שאין רושם, אבל גם שם (כפי שמביא רש"י) היה רושם. יש אחד שאומר שאין רושם, ויש אחד שאומר שיש רושם – "אהרן אחיך הלוי", הוא אמור להיות לוי ואתה כהן, אבל בשל הכעס על הסירוב לקבל את השליחות הוא יהיה הכהן ואתה לוי.

הפלא שיש עוד חרון אף שאין בו רושם, כפי שחז"ל אומרים – פעם אחת כועסים על משה ופעם אחת משה כועס על פרעה. כאן רש"י לא שואל ומתרץ, אבל הגמרא שואלת וגם מתרצת – תירוץ של ריש לקיש, החבר הטוב שלנו, הוא בעל תשובה וכולנו צריכים להיות בעלי תשובה, הוא גם תקיף ורבי יוחנן יותר פציפיסט, דואג לכבוד מלכות. גם כאן, רבי יוחנן דואג לכבוד מלכות, כבוד הממשלה, אבל ריש לקיש בעל תשובה שלא דואג להממשלה – "סטרו ויצא". אמרנו[ה] שכדי לומר כך, צריך לשים את עצמו בסיטואציה הזו בדמיון ולפעול כך – אחרת לא יכול לומר זאת. בדיוק מתאים לריש לקיש, שאחרי שמתווכח עם פרעה הוא יוצא בחרי אף, לא יראה אותו יותר – "כן דברת" – אבל לפני שנפרדים אני ופרעה, אחרי שקודם פחד ממנו וה' אמר לו "בא אל פרעה" ואשמור עליך, בסוף הוא קבל בטחון, כועס על פרעה, מתקרב, נותן לו סטירת לחי, ויוצא בחרי אף.

מה פירוש "סטרו"? לשון סטר, לשון צד. זה לא לשון מקרא. למי הוא נתן סטירה? לסטרא אחרא. משה ופרעה הם שם שני סטרא – משה הוא גם צד. לכל אחד יש את הצד השני. כתוב שלכל אחד מהצדיקים הגדולים יש את הלעו"ז שלו – לבעש"ט היה לעו"ז שלו. מי היה הלעו"ז של אדמו"ר הזקן, על שמו הרך הנולד? נפוליאון. גם אצלנו, לכל אחד יש את הסט"א שלו – לא צריך לחפש אותו שם...

שני פרופילים של אדם אחד

עוד פעם, אנחנו רוצים קצת לעדכן את ספר התניא – עבודת תרגום, תרגום לדור שלנו, למציאות שלנו. אנחנו רוצים לתרגם את כל הניתוח הנפשי, ולומר שלכל אישיות – כל אדם הוא אישיות – יש שני צדדים. ברגע שאדמו"ר הזקן עושה משני היצרים האלה, ה'חמודים', שתי נפשות קשות, איזו בהמה מול בן אדם – הוא אומר שהאישיות לגמרי מפוצלת.

עכשיו אנחנו רוצים לומר שלכל אדם יש שני פרופילים. הרי לכל פרצוף יש שני פרופילים. היום פרופיל היא מלה מאד חשובה – כאשר כותבים רזומה, כל אחד כותב מה הוא עשה בחיים, יש לו את הפרופיל שלו. אבל באמת, יש לכל אדם שני פרופילים. [הוא כותב רק את הדברים הטובים...] נכון, יש לי שני פרופילים – יש פרופיל שהוא צד ימין, סטרא דקדושה, ויש פרופיל שהוא צד השמאל, שהוא סט"א. יש שני סטר – סטר וסטר. פרעה עצמו הוא הלעו"ז של משה רבינו – דבר פשוט בכל הזהר. משה מרגיש שיש לו פרעה גם בפנים, לא רק בחוץ.

איפה בספר התניא האדם צריך לתת סטירת לחי לעצמו? פרק כט בספר התניא – הקטע שאנחנו הכי אוהבים בתניא... כל ההתחלה, עם כל הרשעים והצדיקים והבינוני... אבל ברגע שמגיעים לתכל'ס, "אתה רע, רשע וכו'", ברגע שנותנים סטירת לחי – אם אתה משרש ריש לקיש, בעל תשובה – הכי געשמאק בכל התניא. אדמו"ר הזקן הבטיח – ואם הוא הבטיח הוא מיד מקיים – שאם אדם יודע לתת סטירת לחי לעצמו מיד יש לו גילוי אלקות, הוא מוריד את הקליפה ואז הלל מתגלה. זה בדוק ומנוסה. אין כל כך געשמאק כמו סטירת לחי לעצמך.

המונחים החדשים: צד מואר וצד אפל

איך אני קורא לשני הצדדים? כבר לא יצר רע ויצר טוב, נפש אלקית ונפש בהמית – עליהם כתוב בספרים, אחרי שאעדכן אחזור ללמוד בהתאם, אבל אני רוצה כעת משהו אחר. המשהו האחר הוא גם יותר מאמת ושקר של הרמב"ם, וודאי יותר מהטוב ורע של הרמב"ם. הרמב"ם הגיע לכך שיש טוב ורע ברמה יותר נמוכה ואמת ושקר ברמה יותר גבוהה. היו לנו שיעורים בענין[ו] – שחוץ מאמת ושקר וטוב ורע יש גם אור וחשך. טוב ורע, בלשון החסידות, מי שחושב טוב-רע – המנטליות כל הזמן לבחון אם משהו טוב או רע – היינו מוחין השייכים למדות. מי שלומד טקסט וכל משפט צריך לבחון ולתת ציון אם הוא אמת או שקר, היינו מוחין בעצם – לא מוחין השייכים למדות – אבל מוחין בעצם מצד אמא, שהיא דווקא השכל הגלוי של הדבר. האם נכון או לא נכון? לבחון משפט, האם הוא אמת או שקר, היינו מוחין דאמא.

ניתן שמות לצדדים שאנחנו מדברים עליהם כעת: יש לי צד אחד שהוא 'צד מואר', פרופיל מואר, ויש צד שני לאישיות שלי, שנקרא 'צד אפל'. כבר אפשר להתחיל לעשות גימטריאות... יש את האני המואר ויש את האני האפל. לכאורה זה מה שאמור להיות בדור שלנו הפסיכולוגיה.

כל הדבר – יצר טוב ויצר הרע, נפש אלקית ונפש בהמית, איך שלא נקרא – הוא דואליות בתוך האישיות, פיצול אישיות. רוצים לעדכן אותו, שיהיה הכי טוב, הכי מתאים, וגם הכי לא מאשים. מה רוח הזמן? רוח הזמן שאני לא רוצה להאשים אף אחד בשום דבר. אני לא מאשים אותך, אלא רק אומר, מנתח את האישיות. ברגע שאני אומר יצר טוב ויצר רע – אני אומר שאתה רע, ואני לא רוצה לעשות ממך רע. גם לא רוצה לעשות ממך בהמה. לכל היותר אני רק רוצה להראות לך שאתה חשוך, אתה אפל. "כי אשב בחשך הוי' אור לי", "כי נפלתי קמתי".

הפוטנציאל בצד האפל

החידוש העיקרי הוא ביחס לצד האפל, ה"חשך אפלה" של מכת חשך – קודם כתוב "ויהי חשך", אחר כך כתוב "וימש חשך", אחר כך "ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים". כלומר, החשך – והחשך הממשי – בסוף מגיעים ל"חשך אפלה".

גם בסוף הפרשה הקודמת, לפני ה"חשך אפלה" של תחלת פרשת בא – מה יש בסוף פרשת "וארא"? "כי אפילֹת הנה" – מה פירוש "אפילֹת"? הפשט הוא, כפי שאומר רש"י, מאוחרות – "והחטה והכסמת לא נכו כי אפילֹת הנה", עוד לא צמחו. אני רואה שאפל הוא מאוחר, כמו אחר – צד אחר, סטרא אחרא. אבל כתוב שם עוד משהו, דרשת חז"ל – "פלאי פלאות נעשו להם שלא נוכו". הפשט הוא אחר, אבל הדרוש הוא פלאי פלאות. יש איזה פלאי פלאות באפלה. לכן אני לא קורא לצד הזה 'הצד החשוך' אלא דווקא 'הצד האפל' – הוא מאוחר, עוד לא צמח, כמו בית שמאי שבכח, אבל כאשר יצמח תראה את פלאי הפלאות שיש בצד האפל של האישיות שלך. עוד פעם, הצד האפל שלי הוא המון פוטנציאל לא מנוצל – אורות דתהו.

שוב, יש לי צד מואר ויש לי צד אפל. שניהם דעת – עטרא דחסדים שבדעת ועטרא דגבורות שבדעת. עטרא דחסדים היא מוארת ועטרא דגבורות אפלה, אבל גם היא אור – בדעת הכל אור. באריך, בכתר, עוד יותר – כתוב שבנחיר הימין של חוטמא דאריך יש חיים ובנחיר שמאל חיים דחיים. משיח יצא מהשמאל.

אור ואפלה – גילוי והעלם האלקות במודעות

מה פירוש מואר ואפל בכלל? אם אשאר פילוסוף או משכיל – לא של החסידות – צד מואר היינו אחד נאור ואפל הוא אחד שעדיין חי בימי הבינים, בזמן החשוך. אבל מה אצלנו? מה אליבא דאמת? יש לי צד מואר וצד אפל – כל החיים אני צריך לפתח ולהבין ולהתמודד ולעבוד עם זה שיש לי צד מואר וצד אפל.

מה פירוש? הצד המואר שלי אינו שאני צדיק – הכל הוא מודעות. מודעות לה' היא הצד המואר שלי – כשאני מודע לה'. יכול להיות שאני מודע לה' תוך כדי נפילה, לכן יש כאן היפוך יוצרות לגמרי לגבי יצרים ונפשות. הצד המואר שלי הוא שברגע הזה אני מודע למציאות ה'. הוא מואר – לא אומר שום דבר על המעשים שלי או המציאות שלי, אלא רק שאני מודע, שיש לי אור של אלקות במודעות שלי. מהו הצד האפל? שאיני מודע, שנדמה לי ש"עולם כמנהגו נוהג", נדמה לי ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", או שאני מיואש מהחיים. כמו שרבי נחמן אמר – יעזור לנו לגבי מאמר חז"ל – שמי שמתייאש הוא טפש, הוא חי בחשך אפלה של מצרים. יתכן אחד שהוא צדיק, עשה מליון מצוות, כל היום עושה מצוות, אבל הוא בדכאון – אין את ה' בראש שלו, זהו הצד האפל שלו. עוד פעם, הצד האפל והצד המואר לא אומרים כלום לגבי המצוות שאתה עושה – לא אומר כלום, אלא נטו מצב נפשי.

[מה הענין בצד האפל?] אתה כבר מתאהב בצד האפל? זה כל הווארט, שצריך להתאהב בו. פשוט, יש לך שני פרופילים. הרבה ציירים מודרניים מציירים כך את האדם, שיש פרופיל אחד עם אור ופרופיל שני חשוך לגמרי, שחור לעומת לבן – הכי יפה שחור-לבן. אין לבן בלי שחור. לחיים לחיים.

"עתים חלים עתים שוטה"

למה דומה, ובמה גם שייך למאמר "באתי לגני" (לאו דווקא הפרק של השנה, אלא כל ההמשך)? תוכן המאמר הוא איך להפוך שטות דלעו"ז לשטות דקדושה. איזה ביטוי יש בגמרא שאפשר לתרגם לכך שאישיות האדם היא דו-פרצופית? זו מציאות, בלי לתת ציונים של טוב ורע או כיו"ב, גם לצד האפל שלי איני אומר שהוא בהמה וכו' – רק מתאר מציאות שיש לי צד מואר וצד אפל. שוב, אנחנו מחפשים כאן מודל שמתאים לצורת החשיבה של היום [הנאורה...] כן. כל אלה שחושבים ככה, נאמר שרובם מאה אחוז בצד האפל – אבל לפחות בזכותם אנחנו זכינו להבין את האדם, שיש לו צד מואר וצד אפל.

בביטוי שאנו מחפשים בגמרא החלוקה היא לזמנים – שיש פעמים שאני בצד המואר שלי ופעמים שאני בצד האפל שלי: "עתים חלים עתים שוטה". שייך גם ל"באתי לגני". כאן כן שייך למצוות ועבירות, כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – אז הוא "עתים שוטה". בגמרא המצב הזה, בו אתה רגע אחד בחוץ ורגע אחד מאושפז בבית חולים לחולי נפש – "עתים חלים עתים שוטה" – הוא לא המצב של כל אחד. אבל עכשיו זכינו שמתאר בדיוק את מציאות האדם עלי אדמות. [לאחד השומעים:] אתה מסכים?

ג. "באתי לגני" תשי"ח: שתי דרכים לחלק 'סדר'

מילת אברהם ובריאת העולם – למה לא קודם?

נחזור לאברהם אבינו, עליו שמענו במאמר שחזר אבי הבן. המאמר מתחיל בשאלה למה אברהם אבינו לא מל את עצמו קודם. מזכיר מה שאנחנו אוהבים להביא מהאריז"ל – השאלה למה הקב"ה לא ברא את העולם קודם. בריאת העולם היא עשית צמצום, צמצום הוא לחתוך – למה ה' לא ברא את העולם קודם ולמה אברהם לא מל עצמו קודם זו אותה שאלה. המוהל צריך לכוון שאלה זו – למה לא מלת קודם ולמה לא בראת את העולם קודם?!

בכל אופן, אברהם הוא משהו גדול. הוא הראשית של הסדר. סדר הוא שלשה.

מחדו"מ ביחס לעצם הנפש (אדם) וביחס לעצמם (ה)

נאמר עוד משהו יפה מהמאמר "באתי לגני" של השנה, מהביאורים של הרבי על פרק ח[ז]: הוא מדבר על אדם ועל האות ה, ששניהם רומזים לשלשת הלבושים. ב-ה שלשת הקוים הם שלשת הלבושים וב"אדם" ה-א היא מחשבה ו-דם הם דבור-מעשה. הרבי שואל שאלה יפה, שאין במאמר המקורי, שבאדם ה-א (מחשבה) לעצמה ו-דם (דבור-מעשה) ביחד, ואילו בציור האות ה הקו העליון-המאוזן הוא המחשבה וקו ימין-מאונך הוא הדבור, והם מחוברים, ואילו הרגל השמאלית, שהיא המעשה, נבדלת ונפרדת. כלומר, ב-ה המחשבה והדבור יחד והמעשה לבד.

הרבי אומר תירוץ – שאפשר להפשיט לכלל מאד יפה בכל לימוד ובנפש – שבכל שלישית דברים, יש שתי הערכות שונות, איך שמעריכים אותם ביחס לשרש ואיך שמעריכים אותם ביחס לעצמם:

הוא אומר שכאשר מעריכים את לבושי הנפש ביחס לעצם הנפש – המחשבה נבדלת לגמרי מדבור ומעשה. המחשבה מיוחדת לגמרי, לכן היא משוטטת תמיד, והמחשבה לגבי עצם הנפש היא גילוי לעומת העלם, ואילו דבור ומעשה אינם תמידיים ושניהם חידוש – לא העלם וגילוי אלא עצם והתפשטות (הוא לא משתמש בביטויים אלה, אבל זו הכוונה). הדבור והמעשה הם חידוש ביחס לעצם הנפש, מה שאין כן המחשבה – שלגמרי מאוחדת ומשקפת את עצם הנפש. לכן, ביחס לעצם הנפש המחשבה קובעת ברכה לעצמה והדבור והמעשה הם סוג אחר. היחס הזה בא לידי ביטוי במלה אדם, שרומז ללבושים ביחס לאדם עצמו – שם ה-א לחוד וה-דם לחוד, וצריך לחבר את ה-א שתאיר ב-דם, זהו סוד האדם, "אתם קרויים אדם".

אבל בציור האות ה מדברים על לבושי הנפש בפני עצמם. בלבושים ביחס לעצמם, לא ביחס לשרש, יש צד שוה בין המחשבה לדבור – שניהם אופייניים לאדם, שהוא 'משכיל' וגם 'מדבר' – אבל כח המעשה לא מיוחד לאדם, גם לבהמה יש כח המעשה, אבל אין לה כח הדבור וכח המחשבה. אם נעריך את הלבושים מחדו"מ ביחס לעצמם נראה שהמחשבה והדבור הולכים יחד ואילו המעשה נפרד – בדיוק משתקף בציור האות ה. ככה מסביר הרבי.

שתי דרכים להעריך 'סדר' (הראשון בסדר – עתיק או אריך)

אפשר לקחת את הווארט של הרבי ולהלביש על כל שלישיה – וגם יותר משלישיה – מהשלישיות שאנחנו קוראים להן 'סדר'[ח], הביטוי של רבי אייזיק. הסדר המקורי של עם ישראל הוא אברהם-יצחק-יעקב. יוצא שיש שתי בחינות, באחת אברהם לחוד ויצחק-יעקב מתחברים ובשניה אברהם-יצחק יחד ויעקב לעצמו.

נרויח מההסבר משהו מאד חשוב: אנחנו יודעים שיעקב נקרא "הבחיר שבאבות". את הרבה אנשים – שגם אני ביניהם – הווארט הזה קצת מקפיץ, כי יעקב הוא הקטן. בא לי – אולי שיצחק יהיה הכי חשוב, כי לעתיד לבוא אומרים לו "כי אתה אבינו", אני יצחק ולידי יושב עוד יצחק, הרבה צחוק, אבל לא עד כדי כך, מה שבא לי הוא – שאברהם הוא הבחיר, גם הרמב"ם חושב שהוא הכי חשוב, הרי הוא נקרא "האדם הגדול בענקים".

אם נפשיט את הווארט של הרבי יוצא משהו יפהפה. יוצא שיעקב הוא "הבחיר שבאבות" בהערכת האבות בינם לבין עצמם – כמובן, צריך הרבה להתבונן בכל דבר שאנחנו אומרים כאן. בינם לבין עצמם אברהם ויצחק הם יחד, כמו הפסוק "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – ויעקב באמצע, הוא המיוחד, "הבחיר שבאבות". אבל אם אני מעריך את האבות ביחס לקוב"ה – האבות ביחס לשרש שלהם – כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", באברהם. אברהם והקב"ה הולכים יחד, איזה מין העלם וגילוי, ויצחק ויעקב – לגבי הקב"ה – הם חידוש. באברהם הקב"ה החליט שאני רוצה נציג שלי למטה, בעולם הזה. את מי אני שם? אברהם אבינו.

אותו דבר נעשה על ה'סדר' של החסידות – הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן: בתוך שלשת האבות של החסידות – יחידה של שלשה בפני עצמה, עם הערכה שלה בפני עצמה – הבעש"ט והמגיד הם שני מקיפים והפנימי הוא משהו אחר, אדמו"ר הזקן, התניא, חב"ד. אבל אם אני רוצה להעריך אותם כלפי קוב"ה, אז "אחד היה אברהם", אחד היה הבעל שם טוב. בשביל מה חשוב לי ההסבר הזה? כדי להתחיל סדר חדש. רבי אייזיק אמר שכדי להביא את המשיח צריך סדר חדש, ולשם סדר חדש חייבים בעל שם טוב בבחינה הזו.

אם נתבונן היטב במה שאמרנו עכשיו, לפי הקדמה זו של הרבי, כאשר מעריכים כלפי העצם – בראשון בעצם מתכוונים לפנימיות שלו, בחינת עתיק של הכתר; וכאשר מעריכים בתוך הקבוצה עצמה – הראשון הוא אריך. כאשר הראשון הוא אריך – הוא מצטרף לשני, והשלישי עומד בפני עצמו. אבל אם הראשון הוא עתיק, הוא מתחבר לגמרי לעצם, למקור האמתי, ושני הבאים אחריו מצומצמים, הם באותו ערך נפרד ביחס לראשון, שבבחינת "אחד היה אברהם".

כל זה היה מאמר מוסגר אחד גדול, באמצע נושא ה'צדדים' שלנו.

[אין מקום לחבר בין אברהם ליעקב, בין הבעש"ט לאדמו"ר הזקן?]

כן, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם". נקח עוד צעד: אפשר לומר שהסדר הבא הוא אדמו"ר האמצעי, הצ"צ והמהר"ש – אבל זה לא פשט, רק טוב להמשך. הפשט הוא שבתוך חב"ד הסדר הוא אדה"ז, אדמו"ר האמצעי והצ"צ. אם כך, אני צריך לומר שאדמו"ר הזקן עולה לכאן ולכאן. באמת נכון – אדמו"ר הזקן ודאי נפרד למעליותא מאדהאמ"צ והצ"צ, ביחס למקור, הבעל שם טוב והמגיד. אבל אם אני מעריך אותם רק כשלשת הרביים הראשונים של חב"ד, אני אומר שאדמו"ר האמצעי הוא רחובות הנהר שמבאר בהרחבה עצומה את דברי אדמו"ר הזקן, ומי שבא באמצע – לעשות סיכום או למצע – הוא הצ"צ, ובכך הוא הבחיר.

ד. טעמי עונש גר יהיה זרעך (עיון בנדרים לב, א)

מקור הגלויות בצד האפל בנפש אברהם

נסיים במשהו מאד יפה: שני הדברים האלה בדעת. הצד האפל שלי יוצא מהעטרא דגבורות, השמאי שלי. לכן הלכה לא כמותו בעלמא דין. הצד המואר שלי יוצא מבית הלל שלי, העטרא דחסדים שלי. אבל שניהם בדעת ושם שניהם אור, אחד בכח ואחד בפועל, שניאור כנ"ל.

יש גמרא במסכת נדרים – מאד רצוי שכל אחד יסתכל שם אחר כך – ששואלת שאלה שלכאורה לא הייתי חולם אף פעם לשאול: למה נענש אברהם אבינו (שדברנו עליו) ב"גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"? מה אברהם אבינו עשה, שמגיע לו כזה עונש חמור לצאצאיו?! איך הפסוק מתחיל? "ויאמר הוי' אל אברם ידע תדע [ביטוי שמופיע בתורה רק כאן – יש עוד ד"פ 'ידע תדע' בנ"ך] כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". הכל קשור לפרשת השבוע – גלות מצרים ויציאת מצרים. "ידע תדע", הביטוי המיוחד, הוא ב עטרין שבדעת. ידע תדע עולה 558, יעקב-עשו. מי יוצא מאברהם אבינו? למה אברהם נענש?

עוד לפני התירוץ של הגמרא: איך מסבירים באיז'ביצא? נראה שבעצם יש להסבר מקור במהר"ל מפראג[ט], שכותב ממש אותו דבר שמקובל לחשוב שהוא חידוש של איז'ביצא. באיז'ביצא ההסבר הוא שבתוך הגנים של האבות יש את כל העבירות, כל מה שיוצא בפועל אצל הבנים, גם הדברים הכי קשים. הכל הוא בירור, כמו להוציא מוגלה. היות שהכל נמצא אצל האב, לכן גם האב צריך להענש – העונש שלו שהכל יוצא לפועל, מהכח אל הפועל, משמאי להלל כנ"ל.

מה יש בכח אצל אברהם אבינו? "ידע תדע" – יש לו "ידע תדע", יעקב ועשו, שני היצרים, שתי הנפשות. כל מה שאמרנו קודם הם יעקב ועשו – יצר טוב ויצר הרע או נפש האלקית ונפש הבהמית, או, כמו שאמרנו, הצד המואר שלי והצד האפל שלי. עשו הוא "איש יֹדע ציד איש שדה" ויעקב הוא "איש תם ישב אהלים" – כל אחד הוא איש. זו האות של השנה ב"באתי לגני" – ה"איש שדה", שדה דלעו"ז לעומת שדה הקדושה. השדה של הקדושה הוא השדה של יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה". היות שגם לאברהם יש צד מואר וצד אפל – איך אני יודע? בברית בין הבתרים כל הצד האפל שלו פתאום התגלה לו, "אימה חשכה גדולה נופלת עליו", כל הגלות, כל ארבע הגלויות הן הצד האפל של אברהם. בסוף הכל יהפוך להיות פלאי פלאים, "כי אפילֹת הנה" כנ"ל.

רבי אבהו בשם רבי אלעזר: טעם הגלות – גיוס בחורי ישיבות

מה הגמרא אומרת[י]? יש מחלוקת בין רבי אבהו בשם רבי אלעזר, שמואל ורבי יוחנן למה אברהם נענש ב"גר יהיה זרעך":

רבי אבהו בשם רבי אלעזר אומר שהכל כי אברהם אבינו עשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו" – זהו המקור בחז"ל לאיסור גיוס תלמידי חכמים, בני ישיבות. יש פה דעה שאומרת שכל הגלויות – ביטוי הצד האפל של אברהם אבינו – הן בשל ענין זה. כמה שהוא מפרסם אלקות בעולם, הצד המואר – בעל הבירה התגלה לו והוא מפרסם אותו, עד כאן ה' היה "אלהי השמים" ולא "אלהי הארץ" – והנה הוא פתאום שוכח שיש ה', שאפשר לבטוח בו, והוא לוקח בחורי ישיבה ומגייס אותם לצבא. הוא לא מבין שהם צריכים ללמוד וזה מה שינצח – הוא צריך לבטוח בה', לדעת שהנצחון בזכות הלימוד שלהם.

זו דעת רבי אבהו בשם רבי אלעזר – שכל ההיסטוריה הרעה של עם ישראל היא כי אברהם גייס בחורי ישיבה... חז"ל מפרשים "וירק" מלשון לרוקן, לפי פירוש אחד – ברגע שהוא גייס אותם לצבא הוא רוקן אותם מהתורה שלהם, ר"ל. אלה חניכיו, שהוא מחנך אותם לתורה – והנה, הוא מוציא אותם מהישיבה ומגייס אותם לצבא. שוב, לדעה זו כל הדברים הרעים שקרו לעם ישראל הם בגלל זה. לא משנה אם מדובר באליעזר לבדו או 318 אנשים שונים.

שמואל: טעם הגלות – שאלת "במה אדע כי אירשנה"

בא שמואל ואומר: לא, הפשט שנענש כי הפריז על מדותיו של הקב"ה בשאלתו "במה אדע כי אירשנה". המפרשים אומרים שדעתו היא הפשט – שברית בין הבתרים היא תוצאה ממה שאל קודם. מבין שלש הדעות זהו הפשט, אבל דווקא משתי הדעות האחרות לומדים דברים הכי חזקים. מהראשון על איסור גיוס בחורי ישיבות. הפירוש ב"הפריז על מדותיו" – יש שם פירושים שונים – או שהרהר יותר מדי, או ששאל יותר מדי. היה צריך לסמוך על ה', ולא יותר מדי להרהר ולשאול "במה אדע כי אירשנה".

רבי יוחנן: טעם הגלות – הסכמת אברהם ל"תן לי הנפש"

הכי פלאי הוא רבי יוחנן, שאומר שהסבה לכל הגלות, לכל הצרות של עם ישראל, היא כי הפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך". מי אמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"? מלך סדום. כל השלשה כאן הם חטא – כל אחד אומר חטא אחר – שהוא עשה בסמוך. הראשון והאחרון מדברים במלחמת המלכים שהיתה כתובה קודם. יש שתי דעות מה קדם למה – מלחמת המלכים לברית בין הבתרים, כמו שכתוב בתורה, או ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" והסדר הפוך. הדעה הראשונה והאחרונה כאן הן לפי השיטה שמלחמת המלכים קדמה לברית בין הבתרים, ויש בסדר עולם דעה הפוכה.

בכל אופן, אומר רבי יוחנן שבסוף מלחמת המלכים, אחרי שאברהם נצח, הוא חוזר עם השבי. מלך סדום מקבל אותו יפה ואומר לו "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ואברהם מסכים (לחלק הראשון). רבי יוחנן אומר שבגלל חטא ההסכמה ל"תן לי הנפש" כל הצרות של עם ישראל – שהפריש בני אדם מלהכניסם תחת כנפי השכינה. הוא היה צריך לא להסכים למלך סדום, לדרוש ממנו שהוא רוצה את השבי, את כל הנפש, כי אז יוכל – בלשון רש"י – לגייר אותם.

אברהם נתפס על ענינו העצמי – פספוס המהפכה הרביעית

כל דבר שלומדים בתורה צריך לדמיין: יש פה שבי, אלפי רבבות – אפשר לומר לעניננו מליוני אנשים – שסתם נפלו בשבי, אף אחד מהם לא מתענין באידישקייט, פשוט שבי. יש לאברהם אבינו הזדמנות לא להסכים לבקשת מלך סדום – ההגיונית, אלה אנשים שלו – "תן לי הנפש". רבי יוחנן אומר – מכאן רואים שרבי יוחנן, הפציפיסט ביחס לריש לקיש, דוגל כאן בגדול במהפכה הרביעית, ממש בגדול. הוא אומר שהיתה פה הזדמנות שאברהם לא יסכים – שיאמר לתת לי כל מילוני הנפשות האלה ואגייר אותן. איך? לא בעל כרחם, אלמד אותם תורה, המהפכה הרביעית, עד שכולם יתגיירו – כך אכניס את האמונה האמתית בלב כל בני אנוש. המפרשים מסבירים שבין אותם אנשים היו הנשמות של המצרים ששעבדו ועינו אותנו במצרים. אם אברהם אבינו לא היה מסכים עם מלך סדום, היה מגייר אותם, לא היתה גלות מצרים ולא כלום – כי כל הגוים כבר היו מתייהדים, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". ככה אומר רבי יוחנן – זהו החטא בשלו אברהם נענש ב"גר יהיה זרעך".

מה לומדים מכאן? שכל מה שהכי יקר לאברהם אבינו – מה שכל החיים שלו הוא מוסר עליו את הנפש – דווקא עליו מאשימים אותו. הכי מיוחד הוא הדבר השלישי, דעת רבי יוחנן. הוא כבר מנוסה, עם קרדיט של "הנפש אשר עשו בחרן" – כל החיים הוא רק מכניס אנשים תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. והנה, אני אומר שהיתה לך הזדמנות פז לתפוס אלפי ורבבות אנשים וותרת – על זה אתה נענש עד סוף כל הדורות, עד משיח. פלאי פלאים.

מוסר ההשכל כאן הוא שהאדם נתפס על אותו דבר שהוא השליחות ומסירות הנפש שלו כל החיים. משהו איום ונורא. לא סתם אתה מגייר גרים – זה התפקיד שלך, יש לך כח לגייר את כל העולם, ואם אתה מסתפק רק בגיור חצי עולם בא לך עונש.

מהר"ל: שלשת שלבי הגלות – גרות, עבדות, עינוי

יש פירוש על ההגדה של פסח שמיוחס למהר"ל ובחלק "דברי נגידים" שם – סגנון מובהק של המהר"ל, רק שיש כאלה שיש להם שאלה לגבי אמינות יחוס הדברים למהר"ל, ואכ"מ – הוא אומר, כדרכו, שבתוך הפסוק "ידע תדע" יש שלשה שלבים. אמרנו שכל מה שיהיה הוא בגלל "ידע תדע", כי יש שני צדדים לאישיות – ב עטרין שבדעת, היעקב והעשו, הצד המואר והצד האפל, זה שמודע לה' וזה שלא מודע לה'.

שוב, המהר"ל אומר שיש שלשה שלבים בפסוק – גרות, עבדות ועינוי. "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – גרות; "ועבדום" – עבדות; "וענו אותם ארבע מאות שנה" – עינוי. יש כאן שלשה דברים בהדרגה, אחד אחרי השני, מהקל לחמור – גרות, שעבוד ובסוף עינוי.

למה מקביל בגלות מצרים? פשוט מאד – פשט ממש. היו שלש תקופות במאתים ועשר שנים – עד מיתת לוי, האחרון מהשבטים שמת במצרים, לא היה עדיין שעבוד, אבל היתה גרות. "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – מאז ירידת יעקב והשבטים עד מיתת לוי. כמה שנים? עושים חשבון שלוי היה בן 43 כשירדו למצרים וחי 137 שנים – כמו שכתוב בתורה – אז היו 94 שנה של גרות ללא שעבוד. אחר כך, כמה זמן היה עינוי? עינוי הוא עבודת פרך, מלידת מרים – פו שנים אחרונות. ידוע שמתוך ה-רפח ניצוצות  ביררו רב והשאירו פו – אותם פו הם פו שנים, כמנין אלהים, של חיי מרים לפני גאולת מצרים. כמה שנות שעבוד יש בין הגרות לעינוי? בדיוק 30 שנה. זו חלוקה חשובה של גלות מצרים, 210 שנים – 94, 30, 86 – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, וענו...".

שלשת השלבים כנגד שלש הדעות בגמרא

החידוש של המהר"ל – שלא נסביר, עיינו שם[יא] – ששלש אלה הם גופא כנגד שלש הדעות:

בכל גלות, בכל צרה, יש את שלשת אלה – מתחיל גרות, ממשיך שעבוד ומגיע לעינוי. מודל קבוע, גם בנפש – כל פעם כשאתה עובר משבר אתה כאילו גר, לא במקום, אתה זר. אחר כך אתה משועבד למשהו – מישהו משעבד אותך. ואחר כך מענים אותך – אתה מרגיש מעונה. שוב, הוא מסביר שאלה גופא שלש הדעות:

הגרות היא דעת רבי אבהו בשם רבי אלעזר, "וירק את חניכיו", שצריך לצאת מכתלי הישיבה בשביל להלחם, על לחם למשל. כל הפרנסה היא מלחמה על לחם. לא בוטחים בה' מספיק וצריך לצאת מהישיבה – מי שמתאים לו להשאר בתוך הישיבה. כלומר, יש איזה אברהם – שהוא גם ראש ישיבה – שאומר לך שאחרי החתונה היית שנה-שנתים בכולל וכעת מספיק, צא, לך לעבוד. בשביל החטא הזה מגיעה גרות.

אחר כך יש את החטא הבא, שאדם מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה, יותר מדי חוקר מה יהיה – לא רגוע, לא שקט, לא סומך על ה' בכלל – ושואל "במה אדע". ה' הבטיח, ודאי גם יקיים, אבל הוא יותר מדי חוקר. בשביל זה מגיע שעבוד.

אבל הכי גרועה דעתו האחרונה של רבי יוחנן, שמי שלא מספיק מתמסר למהפכה הרביעית – יודע שיש הזדמנות פז, דווקא בדור שלנו, לגייר את כל הגוים כולם, את כל העולם כולו, ואם הוא יושב על שמריו, שוקט על שמריו, לא קם לאתגר – מגיע לו עינוי. מי בסוף יענה אותו? אותם גוים שהוא היה צריך לגייר, ר"ל.

חסיד כמו אברהם אבינו

שוב, יש פה שלשה שלבים, שכנגד שלש הדעות כאן לפי הסדר – הכל כי גם אצל אברהם אבינו, שהוא אור ("אברהם התחיל להאיר", "יהי אור" היינו אברהם אבינו), יש צד אפל. כתוב שעם התניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו – חסיד שעיקר הניתוח של האישיות אצלו הוא רק שני הצדדים האלה של האישיות, שני פרופילים, פרופיל כזה ופרופיל כזה של אותו אדם. ממילא, בסוף יוצא שהעימות הוא בין מודעות לחוסר מודעות.

הווארט הכי חשוב בענין הוא הווארט של הבעל שם טוב על "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון" – ברגע של "לא יחשוב הוי'" הוא עבר מהצד המואר שלו לצד האפל שלו. זו כל התורה על רגל אחת, מה שהגר בקש קודם משמאי ואחר כך מהלל.

לחיים לחיים. הכל לכבוד שניאור, שני-אור, ששניהם אור.

נגנו "תתעורר".

ה. תיקון הצד האפל בחדש שבט ובפרשת בא

צדיק – צד ימין וכל הצדדים

עוד משהו: כשהחסידים אמרו שבכל דור צריך לתת שם חדש, הווארט היה שאחרי נפש הבהמית צריך לקרוא לו 'ישות' (ויש גם עוד שלב – "הרגש עצמו"). אם כן, בעצם הלכנו מיצר הרע, לנפש הבהמית, לישות לצד אפל. למה רצינו כל כך את ה'צד'? את ה'סטרא', ה"סטרו ויצא"? כי צדיק גם מתחיל צדצד-יק, צד-ימין, שהוא הצד המואר. אבל יש עוד פירוש לצדיק, שהוא כל ארבעת הצדדים – ר"ת צפון-דרום-ים-קדם (שייך למכת ארבה, שהתחילה מרוח קדים ונגמר ברוח ים).

לפי הפירוש השני, צד ר"ת צפון-דרום, שמאי-הלל – קודם שמאי, בכח, ואחר כך הלל, בפועל, "עורי צפון ובואי תימן" (ר"ת עצות – "עצות מרחוק אמונה אמן", הכל נוגע לאמונה, וכמו שעוד יתבאר אי"ה), "ברישא חשוכא והדר נהורא". גם אצל הצדיק, ה-צד מתחיל קודם כל מצפון. צפון הוא גם ממלכת הצפון. "כי מצפון תפתח הרעה" – כל הצד מתחיל מצפון.

ירושת יעקב את הצד האפל

שוב, הכל מתחיל מצפון, אבל בסוף יעקב יורש את הכל. איך אני יודע שהוא יורש את הכל, גם את עשו? כי אחרי שיצחק ברך בטעות את יעקב במקום את עשו, מה הוא אומר כשעשו נכנס? "מי איפא הוא הצד ציד... ואוכל מכל... גם ברוך יהיה". מהו "הצד ציד"? הסברנו לא מזמן – הוא לקח לעצמו את שני הצדדים. יש לו צד מואר, אבל במעשה הזה – שהוא רמה אותי, כך אומר יצחק – הוא לקח לא רק מעשו אלא גם ממני את הצד האפל. גם ליצחק יש צד אפל. בעיקר הוא לקח את הצד האפל של עשו, אז הוא "הצד ציד". עשינו גימטריא לא מזמן על "מי איפא הוא הצד ציד", שוה שמחה, "סוד הוי' ליראיו", "אור עולם" (הפיכת העולם, ההעלם, הצד האפל, לאור גדול).

אמרנו לעשות גימטריא – כמה שוה צד מואר ועוד צד אפל? רק מואר-אפל עולה משיח – המשיח הוא מואר-אפל, יש לו "ידע תדע" (בגימטריא משיח קדמון, משיח עצמו עולה קדמון נצחי כנודע), הוא מתקן את תרין העטרין של הדעת. אבל צד מואר צד אפל כבר עולה ג"פ יעקב, חזקה של יעקב, שהוא "הצד ציד... ואוכל מכל". כעת צריך לאכול מכל, החוש של חדש שבט הוא חוש האכילה.

אם כן, היום, ר"ח שבט, הוא גם "ואוכל מכל" וגם "הצד ציד". עשו הוא "איש ידע ציד", אבל בסוף יעקב נכנס לשדה של עשו – כמו שאחד יכנס לשדה הפוליטיקה – ושם הוא צד את הציד שלו, עד שלוקח הכל לעצמו. בעל עולם התיקון יורש את האורות המרובים של עולם התהו, של עשו – יורש את הצד האפל של עשו, את הפלאי-פלאות, חטה וכוסמת. יש פה חטה, השאלה אם יש פה גם כוסמת. כוסמת אינה מה שקוראים היום כוסמת, אלא כוסמין. לחיים. [הביאו לחם כוסמין, מקמח של עקיבא.] יפי. כל אחד יכול לקיים עכשיו "ואוכל מכל".

נגנו "צדיק כתמר יפרח".

"גאלת שבט נחלתך" – שבט הכולל כל השבטים

נוהגים לומר "ראש השנה לאילנות", אבל כתוב "ראש השנה לאילן". כנראה שר"ח שבט, בית שמאי, הוא עדיין "לאילן", אחד, אבל בית הלל כבר הרבה אילנות – מהכח אל הפועל. למה דומה במכות מצרים? סוד מכת צפרדע – מתחילה בצפרדע אחת, אבל היא כוללת את כולן. היום סוד האילן, ובט"ו בשבט כבר אילנות.

חדש שבט הוא חדש כללי. חושבים ששבט הוא פרט – יש יב שבטים – אבל שבט, גם לשון יחיד, כולל את כל השבטים. איך יודעים? כל יב החדשים של השנה הם כנגד השבטים, אבל חדש אחד נקרא שבט – אפשר לחשוב שהוא רק שבט אחד, אבל לא, הוא כולם, והדבר מתגלה דווקא בראש חדש. איך יודעים? מהפסוק בתהלים עד "גאלת שבט נחלתך". איך מתחיל? "זכור עדתך קנית קדם".

תשמע, כעת נסביר מהו הצד האפל: כתוב "זכור עדתך קנית קדם גאלת שבט נחלתך". מה המשך הפסוק? "הר ציון זה שכנת בו". יש הרבה רמזים יפים בפסוק. חב"דניק הכי אוהב את "שכנת" – עולה 770, אבל "שכנת בו" עולה תשע"ח, השנה הזו. קודם כתוב "זכור" – כמו "זכור ימות עולם", מוחין דאבא, שדווקא בהם יש את התפיסה של הנפש כצד מואר וצד אפל. תפיסה כזו של האדם היא מוחין דאבא, וממילא מה הסגולה לכך? תפילין של ר"ת. כשאתה מניח תפילין דר"ת מתגלה שיש לך צד אפל וצד מואר, שהכל שחור-לבן, כנראה עם הרבה אפורים בנפש – בכל אופן, הם מגלים את הדואליות בנפש בין הצד האפל והצד המאור, המודעות לאלקות ואי-מודעות לאלקות.

שוב, הפסוק אומר "זכור עדתך קנית קדם" – עומק ראשית. "עדתך" היינו אותיות דעת, אבל בעיקר עטרא דחסדים שבדעת. "זכור עדתך קנית קדם" היינו עבר, אבל לכן – כמו "כל קדמון נצחי" – "גאלת", אתה עתיד לגאול אותם, ואיך קוראים להם בדור הגאולה, כעת, איך קוראים לנו? כבר לא עדה, על שם המקור שלנו, אלא לכולנו קוראים שבט, ולא סתם אלא "שבט נחלתך". המפרשים מסבירים כאן שהפשט הוא ש"שבט" קאי על כל עם ישראל, כולנו שבט אחד – אותה צפרדע שנעשית הרבה צפרדעים, אותו אילן שנעשה הרבה אילנות.

"שבט נחלתך" עולה 819 – אחדות פשוטה, דוד מלך ישראל חי וקים (ישראל אור הגנוז), ימות המשיח, דעת המכריע (דעת משה) וכו'. יש עדה, לשון דעה, דעת, ויש מה שכל עם ישראל הוא שבט. מה אומר לי? משהו יחודי, אין עוד פסוק שכל עם ישראל הוא שבט. מה אומר לגבי עם ישראל שאנחנו שבט? גם נותן לנו הרגשה שבטית – גם משפחה, אבל לא סתם משפחה, ומה עוד? [גזענות.] ודאי נשמע גזעני, אבל למה? למה אנשים מפחדים מגזענות? שבט הוא תוקף. שבט שדואג לעצמו, מגן על עצמו, וגם יודע לתת מכות – עשר מכות מצרים – מתי שצריך. אנחנו שבט. שבט הוא גם לשון שרביט (ה-ר נוספת לתפארת הלשון), כח המלכות.

זהו רמז אחד לכלליות של החדש הזה, חדש שבט, שהוא על שם כל עם ישראל. מתי תבוא הגאולה בכלל? [ניסן.] ניסן, אבל היות שכל שבעים ושתים שנה הגלגל זז במעלה אחת – דבר שגם אצלנו כתוב, גם האבן עזרא מביא, וגם בספרי החול מביאים, איזו נקודת השקה בין התרבויות – שכאשר דלי יגיע לטלה זהו סימן הגאולה. כעת התחלנו מזל דלי, וכאשר דלי יגיע לטלה – דלי בגימטריא טלה – זהו סימן הגאולה. אנחנו לומדים זאת כל שנה, כאשר קוראים על יציאת מצרים בתחלת שבט. יש מצוה "לחיות עם הזמן", והיום קוראים על יציאת מצרים. מתי שבאמת הדלי הזה יתחבר לטלה – בשמים כבר הגיע, כי גלגל המזלות זז כל שבעים ושתים שנה מעלה אחת – תבוא הגאולה.

מכות בא בסימן חשך

עוד דבר, שאולי הוא הדבר הכי פנימי: כל המכות של פרשת בא – שלש המכות האחרונות – הן בסימן של חשך, לא רק מכת חשך. גם במכת ארבה כתוב "ותחשך הארץ" – החשך למצרים התחיל ממכת ארבה. אחר כך יש מכת חשך, שבה כתוב ג"פ חשך, ואחר כך יש מכת בכורות – גם התחלת הקריאה של היום בחת"ת, שהמשכה "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", המצוה הראשונה של עם ישראל – הכל מתחיל מ"כחצות הלילה". לא כתובה המלה חשך, אבל יש מכה שהיא שייכת בעצם לחצות לילה – עצם נקודת החשך. המכה הזאת, מכת בכורות, יוצאת מעצם החשך.

אם כן, כל שלש המכות האחרונות הן סימן של חשך, "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". הכל בא להדגיש שפרעה במצרים הוא הצד האפל, ובני ישראל שיוצאים ממצרים הם האור. צריך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – צריך לקחת את כל הניצוצות מהחשך, כל פלאי הפלאות שיש בצד האפל, הכל להוציא ממצרים. לכן משה רבינו לוקח את הערב-רב, לוקח איתו הרבה חשך, והוא אחראי על החשך הזה עד סוף כל הדורות – לגייר את החשך ולהפוך אותו לאור אחד גדול, "כיתרון האור מן החשך", החשך של הערב-רב.

החשך במצוה הראשונה

במצוה הראשונה, "החדש הזה לכם", יש גם רמז של חשך: מתי ה' הראה למשה רבינו את "החדש הזה לכם"? רש"י מביא, שה' אמר לו "החדש הזה לכם" סמוך לשקיעה והראה לו – "כזה ראה וקדש" – "עם חשכה". המצוה הראשונה של עם ישראל היא "עם חשכה", שברגע הראשון של החשכה רואים את חידוש הלבנה – רואים את האור שבכח ברגע הראשון של החשך, ממש "כיתרון האור מן החשך". אחר כך צריך לעשות מצוה שהיא בלילה – אכילת הפסח על מצות ומרורים. אבל גם השחיטה היא "בין הערבים", שרש"י כותב ש"לשון חשך". בין הערב הראשון, שהשמש נוטה, הצללים נוטים, לערב השני, בין השמשות. ביטוי מיוחד שלא מופיע קודם ורש"י צריך לפרש.

בתוך הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם" יש חשך בדילוג של 7-7 אותיות, "עם חשכה". כל גלות מצרים היא חשך וכל יציאת מצרים היא להוציא את הרכוש הגדול מהחשך, את הפלא מהצד האפל, מפרעה.

שבט: שמע-ברוך-טטפת

עוד סימן שחדש שבט הוא כללי: בתפלת מוסף דר"ח אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו, חדש עלינו את החדש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה..." – פותחים בטובה-ברכה-ששון – ר"ת שבט הפוך. לחיים לחיים, שיהיה חדש שמח, "לטובה ולברכה, לששון ולשמחה".

עוד רמז: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עוד מעט בתפלת ערבית. אנחנו כבר אצל רבי זושא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. מתחילים "שמע" ואנחנו מחפשים את שבט. "שמע" מתחיל ש. איפה ה-ב הראשונה? "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". איפה ה-ט הראשונה? צריך ללכת עד "טטפת". כלומר, שבט היינו שמע-ברוך-טטפת. הטוטפות כאן הם מוחין דאבא – ט-ט הם גם שני הצדדים של האישיות, הצד המואר והצד האפל (הצד הטהור והצד הטמא). שמע היינו מצות יחוד ה', אחדות הוי'. ברוך היינו ברכה, אפשר לומר שרומז לסוד מאה ברכות בכל יום – צריך לייחד את ה', לברך את ה' ואז להניח תפילין. זה חדש שבט. לחיים לחיים.

נגנו "ליהודים היתה אורה".

ו. בין הערבים: המשכת רקיע ערבות בארץ ערבה

משה השביעי – סיום המשכת הרקיע השביעי

המאמר "באתי לגני" מתחיל משבעת הדורות שסלקו את השכינה בחטאיהם עד לרקיע השביעי, ואחר כך באו שבעה צדיקים שהמשיכו את השכינה למטה, עד למשה, דור השביעי, שהמשיך את השכינה מהרקיע התחתון למטה בארץ – במתן תורה ועוד יותר בבנית המשכן.

המדרש המפורסם של "כל השביעין חביבין" מונה עשר תופעות, עשר מערכות, שבכל אחת יש שביעי שהוא החביב. בין הרקיעים הרקיע החביב הוא ערבות, "רכב בערבות", "ביה שמו", "סלו לרוכב בערבות" – הוא השביעי החביב. בצדיקים השביעי החביב הוא משה רבינו, אז הייתי חושב שהוא צריך להמשיך את הרקיע השביעי, אבל כתוב הפוך – שאברהם אבינו מוריד את השכינה מערבות לרקיע שתחתיו, ועד שמגיעים למשה רבינו השכינה נמצאת ברקיע הראשון, הסמוך לארץ – משה מוריד את השכינה עד למטה-מטה בארץ. צריך ליישב את הסתירה-לכאורה הזו.

דבר ראשון, רואים שבאמת משה רבינו גומר את המצוה שהתחיל בה אברהם אבינו, כמו שהרבי כותב במאמר "באתי לגני" הראשון שלו – שכל חביבות השביעי היא מכח הראשון, כח שהוא מקבל ממנו ומשלים אותו (מעין יחוד של שמאי והלל, כח ופועל). מי שנוגע לערבות הוא אברהם אבינו, משם הוא מתחיל להמשיך את השכינה למטה, אבל מי שגומר את ההמשכה – מהרקיע הראשון לארץ – הוא משה רבינו. יש לו זיקה לערבות, שהיא הזיקה שלו לראשון, אברהם אבינו. אבל אפשר להבין גם בצורה אחרת, וגם יאיר לנו בענין הצד המואר והצד האפל של האישיות.

המשכה מרקיע וילון לארץ – מהתבוננות בהתהוות לקיום מצוות

קודם כל, יש הבדל בין הגמרא למדרש בשמות שבעת הרקיעים. בגמרא חגיגה שבעת הרקיעים מלמטה למעלה הם – וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. הרקיע העליון הוא ערבות והתחתון הוא וילון, ושם הגמרא אומרת מה ענינו של כל אחד מהרקיעים – מה הוא עושה, מה נמצא בו – ולגבי וילון אומרת שהוא פועל את התופעה של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כלומר, הוא המוציא מהכח אל הפועל. הוא פשוט נפתח ונסגר, כמו וילון, שחרית וערבית – כך הוא פועל את חידוש מעשה בראשית.

כלומר, בהתבוננות האלקית – יש לנו התבוננות לפי הרקיעים, מי שמכיר – התבוננות וילון, הרקיע הראשון, היא פשוט ההתבוננות הפשוטה הזו, שאדם מנסה לצייר לעצמו איך העולם מתהווה מחדש בכל עת. על זה כתוב בספר התניא – של שניאור, הרך הנימול – ש"אל יוציא האדם את עצמו מהכלל", גם אני מתחדש בכל רגע, בפעולת סוד הוילון.

בהתבוננות הארץ, למטה משבעה רקיעים – בכוונת "הוי' אחד" מכוונים ש-א היא ה' אחד, אלופו של עולם, ו-ח היינו שבעה רקיעים וארץ. כמו שיש ירידת השכינה, יש גם ירידת הנשמה – דרך שבעה רקיעים, עד להתלבשותה בגוף, שהוא הארץ. לפי זה, משה רבינו לוקח את הנשמה מהרקיע התחתון ומכניס אותה לתוך הגוף.

מי שמתחיל את התהליך הוא אברהם אבינו – לוקח את הנשמה מאחיזתה באור אין סוף, באחד, "אחד היה אברהם", ומתחיל להוריד אותה מהרקיע העליון. לפי כל זה, פעולת משה רבינו כאן, במאמר "באתי לגני" – שגומר את הורדת השכינה למטה, "באתי לגני', לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחלה, שעיקר שכינה בתחתונים היתה" – הוא להוריד את השכינה ולחבר לתחתונים, לארץ.

מהי ארץ? מצד אחד, "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", בראתי עולה תריג – ארץ היא מקום בו מקיימים תריג מצוות. בהתבוננות אנחנו מסבירים שארץ היינו סוג של מצוות, שש המצוות התמידיות – לחיות במרחב האלקי. זו הורדת השכינה לארץ, בונה משכן – כמו שכתוב כאן במאמר, שמשה מוריד שכינה לארץ במעשה המשכן, ובעבודה שלנו בהתבוננות היינו שש המצוות התמידיות. לפי זה, כפי המבואר במדרש במאמר, עבודת משה מתחילה מהתבוננות בחידוש הבריאה בכל רגע והמשכתה במרחב האלקי עלי ארץ – המשכן-המקדש של שש המצוות התמידיות. כל זה לפי גרסת הגמרא.

בסדר המדרש: משה ממשיך משמים לארץ

אבל במדרש שבעה רקיעים הסדר קצת אחר. אין שם וילון בכלל. שני הראשונים מלמטה לא מופיעים בגמרא. יש בגמרא דעה שיש רק שני רקיעים, שתי דרגות, "השמים ושמי השמים". יש מי שאומר שיש שני רקיעים ויש מי שאומר שיש שבעה רקיעים – וילון וכו', שאמרנו קודם. במדרש מחברים את שתי השמועות האלה ואומרים שאכן יש שבעה רקיעים – לראשון מלמטה קוראים שמים (לא וילון), מעליו שמי השמים. המדרש מוציא את המכון. יש בו – שמים, שמי השמים, רקיע, שחקים, זבול, מעון, ערבות.

לפי זה, מה משה רבינו עושה? גם משהו מאד יפה – מחבר פשוט שמים וארץ, "כימי השמים על הארץ". לפי זה משה רבינו הוא הצדיק, "כי כל בשמים ובארץ" – מחבר את הרוחניות והגשמיות.

"בין הערבים" – המשכת רקיע ערבות באפלת הערבה

בכל אופן, עדיין נשארת השאלה מה עם ערבות – למה הוא לא שייך לבחינה שלכאורה שלו, השביעי? יש רמז לדבר כאשר מסתכלים בפירושי הפשטנים – שהרבה מהם אומרים שערבות הוא כלל לא רקיע. מה הפירוש של "סולו לרוכב בערבות"? לעשות מסילה במדבר. לא כולם אומרים שערבות הוא בכלל שמים, למעלה – יש הרבה פירושים שאומרים על פי פשט שערבות היינו הערבה, כמו הערבה בארץ. לחבר בפנימיות, צריך לומר שבאמת ערבות הוא הרקיע השביעי, אבל הוא משתקף – "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן" – בתוך הערבה. סימן שיש כאן איזו תופעה של "בין הערבים", בין הערבות – קרבן פסח הוא "בין הערבים" – בין הערבות למעלה בשמים, הרקיע השביעי, לערבות-מדבר.

אלה ממש שני הצדדים של האישיות: הערבות למעלה הם הצד המאור, מעשה מרכבה, מה שבטל לאלקות, שכל המודעות שלו מאלף עד תיו היא רק ה', כמו "האבות [החל מאברהם אבינו] הן הן המרכבה". אברהם הוא המרכבה המקורית, לכן קשור לערבות, רק ה'. אבל יש אחד שהוא בערבה, במדבר שממה. מי שמחבר אותם יחד – מוריד את השמים לארץ, עם הערבה של הארץ, כמו הביטוי בתניא קדישא שהיש הנברא למטה הוא-הוא משקף את היש האמתי. רקיע ערבות, משום מה, משתקף בתוך הערבה שבארץ – שם הוא מגלה את הפלא של הצד האפל, שהוא הערבה.

משה רבינו, השביעי החביב, הוא שעושה זאת – ועדיין הוא זקוק לאברהם אבינו, המקור של המרכבה, של ה"רכב בערבות". לחיים לחיים. [לא יוסף הצדיק הוא ה"כי כל בשמים ובארץ"?] משה לוקח את עצמות יוסף עמו. יוסף התעסק בארץ, לא רואים שהיו לו עסקים בשמים – בסוף היה שקוע לגמרי בארץ, בערות הארץ. [הארץ היא לא אפלה.] היא כן, הערבה של הארץ היא הצד האפל. [ערבות נקראות על שם אפלה.] החשך התחתון בא מהחשך העליון, "ישת חשך סתרו". זה הסוד של "כי אפילֹת הנה", אפל בלשון רבים – חשך עליון וחשך תחתון.

התדמות הצד האפל לה'

נאמר מאד עמוק: כתוב שהסימן שאתה בריא הוא שאינך מרגיש את עצמך. אם אתה מרגיש את עצמך סימן שאתה כבר חולה. אפשר לומר אותו דבר לגבי מואר ואפל – מי שמודע לה', סימן שהוא לא ה'. ה' לא מודע לעצמו, לכאורה, הגם ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים" (כלל של הרמב"ם, שנראה שאדה"א לא מסכים אתו, כמבואר במ"א בענין הידיעה והבחירה) – אבל אם ה' היה חושב על עצמו סימן שהוא לא בריא.

אם כן, ה' לא חושב על עצמו – כאשר אתה לא חושב על ה', אתה כמו עצמות ה', גם אתה לא חושב עליו. [צריך להיות במודעות טבעית.] כן, זה ההבדל בין המודעות האלקית למודעות הטבעית. [כל השיחה כעת, על הצד האפל, וכו' היא מאד מודעות עצמית, אבל בסוף הוא הופך להיות מודעות טבעית.] לכן אמרנו הצד המואר – נפעל, לא פועל יוצא, כמו "גלוי וידוע לפניו". מדייקים שלא אומרים שה' יודע, אלא ש"גלוי וידוע לפניו". לחיים לחיים.

חדש שבט הוא כבר הסימנים הראשונים של האביב (יש כאן אביב, רק שהאביב "נכו", "הפשתה והשערה נכו", נעבעך נעבעך). מתחילים להרגיש את האביב שיהיה. דווקא בחדש שבט, אמצע החורף, האביב בדרך. [מה המעלה של הצד האפל?] שאתה יכול להרויח כסף כפסיכולוג...

"בכל לבבך' – בשני יצריך" – "אפילו לדבר עברה"

נרחיב את הווארט הזה: אמרנו קודם שכאשר אני אומר מואר-אפל, לא אמרתי דווקא עושה מצוה או עושה עבירה, כי אפשר להיות מואר גם כשאתה עובר עבירה. איפה כתוב? נשמע משהו חדשני, אבל לא חדשני בכלל – רמב"ם וחז"ל, חז"ל לפי פירוש הרמב"ם, "'בכל דרכך דעהו' אפילו לדבר עברה".

הרמב"ם כותב בפירוש המשניות בברכות פ"ט על "'בכל לבבך'... בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" – בשעת יצר הרע תאהב אותו, תוך כדי עברה, שאתה נמצא ביצר הרע שלך, תאהב אותו ("ומה שאמר 'ביצר טוב וביצר רע', רוצה לומר להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו, ואפילו בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע, כמו שאמר 'בכל דרכיך דעהו' אפילו בדבר עברה'"). פירוש הכי חסידי שיש בכל הרמב"ם, זכותו יגן עלינו.

"אתהלך לפני הוי'" בהתקרבות ובהתרחקות

[בתניא כתוב שאם אדם מודע לכך שה' נוכח בכל מקום הוא לא יכול לחטוא. איך מסתדר?] יש שיודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו – לא סותר. ח"ו, שלא נהיה ככה.

בכך עוסק המאמר הראשון ב"אתהלך לאזניא" – "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", שגם כאשר אדם מתרחק מה' הוא פונה לה'. "אתהלך" ב"רצוא ושוב" – יש אחד שמתקרב לה' עם הפנים אליו ומתרחק עם הגב אליו, אבל דוד אומר גם כשאני מתקרב וגם כשאני מתרחק אני "לפני הוי'", גם כשהוא נסוג אחור, בנפילה רוחנית, הוא כולו מואר, כולו לפני ה'.

[המודעות, אבל לא להגיע למצבים כאלה.] לא שאני ממליץ, אני אומר שככה אני. כמו שלכל אחד יש שתי נפשות, שני יצרים, אני אומר שיש לי שני צדדים – כדאי שאדע זאת.

לכבוש את הצד האפל

הצד האפל הוא כמו תהום, מי התהום, אין סוף – כל הזמן לכבוש עוד, ישוב ארץ ישראל. מה המדיניות של הממשלה, של כל הממשלות האחרונות – בשבעים השנה האחרונות? לתת לצד האפל מקום, פתרון שתי המדינות. אנחנו אומרים סיפוח שטחים – כל אחד לקחת את הצד האפל, שיהיה ברשות ושלטון הצד המואר. מה נעשה עם מליון ערבים שם (לשון ערבות)? זה הווארט של רבי יוחנן – אנחנו נהיה אחראים. נהיה עם הרבה נקודות אופל, מליון נקודות אופל – קודם נספח ואז נדאג לטפל בהם אחד-אחד.

[כשלומדים תניא אפשר לומר שנפש אלקית היא צד מואר ונפש בהמית היא צד אפל, או שאלה מונחים אחרים?] זה מינוח חדש. [אבל ככה להסביר בתניא?] כן, ככה צריך להסביר-לתרגם את התניא (כמו שאמרנו קודם).

הווארט היה שסדר חדש – צריך להגיע לסדר חדש – כמו שהסדר של הבעש"ט-המגיד-אדה"ז הגיע לספר התניא, שהוא ודאי ספר נצחי, כך סדר חדש צריך להגיע לספר חדש. [יש הרבה ספרים.] הכל אותו דבר... דברנו על הקשר בין המלים סדר-ספר, דף באמצע ("פן תאמרו מצאנו חכמה אל ידפנו לא איש").

ז. ערבות חיובית: "ימלט אי נקי"

אליפז הבינוני

נסיים עם עוד משהו: יש פסוק מופלא בספר איוב שאליפז התימני אומר לאיוב. יש לאיוב שלשה חברים, רעים, ומשמע שהחבר הכי טוב שלו הוא אליפז. אליפז הוא הבן של עשו, האבא של עמלק, אבל כמה שוה אליפז? בינוני, הוא רומז לבינוני של התניא.  הוא גם הבינוני בין עשו לבין עמלק.

למה הוא שייך לספר איוב דווקא? משה רבינו כתב שלשה ספרים – ספרו, פרשת בלעם וספר איוב. מהם שלשת הספרים? שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה: ספר של צדיקים – התורה, ספרו, משה הוא צדיק; ספר של רשעים – פרשת בלעם; ספר של בינונים – איוב. גם איוב הוא הבינוני של התניא, וגם אליפז חברו הטוב, שגם עולה בגימטריא בינוני.

"ימלט אי נקי" – הצלת הנקי את דורו

הפסוק שהוא אומר שייך לשיעור שדברנו ברחלים לפני כמה ימים[יב]: "כל ישראל ערבים זה בזה", לכן יש חובת מחאה. אבל המפרשים מסבירים שאם "ערבים" עושה שאחד נתפס על העבירות של השני – אם הוא לא מוחה כדבעי – המשמעות שגם המעשים הטובים משפיעים אחד על השני (שהרי "מרובה מדה טובה ממדת פורענות"). זהו הפירוש הפנימי בכך שעושים כל מצוה "בשם כל ישראל". גם בגלל הערבות – כל שכן וקל וחומר של הערבות.

על כך מביאים את הפסוק שאומר אליפז לאיוב – "ימלט אי נקי ונמלט בבֹר כפיך"[יג]. מה הפסוק הזה אומר? שאחד שהוא נקי – הצדיק הוא נקי, נקי במעשיו – ממלט אי שלם[יד]. אם יש אי של אנשים – גרים על אי בתוך הים, וכולם חייבים – וביניהם יש נקי אחד הוא ממלט את כל האי. אומרים שזהו הפסוק העיקרי בכל התנ"ך על הצד החיובי של הערבות. אי שלם של יהודים שאינם בסדר, אבל נקי אחד מציל את כולם בזכויות שלו. איך היום משתמשים במלה אי? ר"ת ארץ ישראל. כל ארץ ישראל היא אי – אי אחד בתוך הים. כמו שאנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים כך אנחנו אי אחד בתוך ים של מים זידונים שרוצים לבלוע אותנו ולהטביע אותנו. האי הזה לא כל כך בסדר, וצריך לבוא אחד נקי שימלט את כל האי מכח הערבות.

עד כאן הפסוק היה תיאורטי, בגוף שלישי, וכעת פונה בתוכחה לאיוב – אם היית נקי וצדיק, כפי שאתה אומר, לא רק שהיית מציל את עצמך מיסורים אלא מציל את כולם. לכן "ונמלט" – הכל היה נמלט – "בבֹר כפיך", בנקיון כפיך. למה בֹר הולך יחד עם נקי? לשון בֹרית (סבון) – אותיות ברית, לכן רצינו להזכיר בברית מילה. תיקון הברית נקרא נקי, כמו שדורשים בחסידות "בכל עת [עתים חלים עתים שוטה] יהיו בגדיך לבנים" – להדגיש את הצד המואר שלך. אם אתה כל הזמן מואר, מרגיש את ה', גם בנפילות שלך – אתה נקי, אתה בורית, ול"בר כפיך" יש כח למלט ולהציל את כל העולם כולו.

רמזי קשר הפסוק לחדש שבט ולפרשת בא

קודם כל, למה הפסוק הזה שייך לחדש שבט? הרבי אמר ששבט הוא החדש האחד עשר, ה"חד ולא בחושבן", לכן היום החשוב בו הוא יא, קבלת הנשיאות של הרבי. גם יום הולדת של הרבי הוא יאיא ניסן, ואמרנו ששבט וניסן הולכים יחד. יא הוא איא מעל י, "חד ולא בחושבן".

כמה שוה "ימלט אי"? בדיוק 100, 10 ברבוע. יחד עם "נקי" כבר עולה י"פ הוי'. החלק השני של הפסוק, "ונמלט בבר כפיך", שוה 469, מספר המלים בשבעת ימי בראשית, ז"פ 67, ז פעמים זין. הכל יחד – פסוק יחודי מאד לגבי המספר – שוה 729, זך ברבוע (כמו שיש נקי יש זך). זך ברבוע שייך לפרשה של היום בחת"ת – פסח מצה מרור, שגם עולה קר"ע שט"ן וכו'.

בפרשת היום, "החדש הזה לכם", "רביעי" של פרשת בא – שבכולה יש 105 פסוקים, אבל החלק הכי גדול שלה הוא רביעי, עם כל הלכות פסח של "החדש הזה לכם" והלאה. לפני כן יש שבעה פסוקים של מכת בכורות, "כחצות הלילה וגו'... לא יחרץ כלב... רבות מפתי בארץ מצרים". אחר כך הפרשיה של "החדש הזה לכם" והלכות פסח היא בדיוק 20 פסוקים.  משהו מאד יפה, שהסימן של "רביעי" – צריך לראות אם כתוב ב"עמודיה שבעה" – הוא ז פסוקים ו-כ פסוקים, סה"כ זך פסוקים בחלוקה מדויקת ל-ז ו-כ. שם, בפסח, יש פסח-מצה-מרור, זך ברבוע. הכל קשור לפסוק שאמרנו, שגם שוה בדיוק זך ברבוע – פסוק עם נקי ובר, "ימלט אי נקי ונמלט בבר כפיך". זהו תיקון של ברית מילה, של בֹרית.

האמת בתוכחת אליפז

שוב, הווארט ש"כל ישראל ערבין" כל כך עד שאחד נקי ממלט את כל האי, וכל האי כאן הוא ארץ ישראל שעתידה להתפשט בכל הארצות. [איוב קבל את הפסוק הזה?] אליפז אמר כתוכחה, שהוא לא קבל אותה, אבל התוכן ודאי אמת. בסוף אליהוא מבטל את כל הבקורת של כולם, וגם את דברי איוב – מבטל את הכל – אבל כל פסוק שם הוא קדש קדשים, הוא סודי סודות, עומד בפני עצמו.

[אז באמת נקי אחד ממלט אי שלם?] כן, כך המפרשים מביאים בסוגית הערבות והמחאה – הפסוק ב-ה הידיעה של ערבות למעליותא. [וזה שרואים שלא ככה תמיד?] עוד פעם, זו בדיוק הטענה של איוב – שהוא טוען על הקב"ה שאני בסדר ואף על פי כן אתה עושה לי לא בסדר. הדברים האלה נכונים, והנה יש פה יוצא מהכלל. נשים לב שהצד השוה של איוב-אליפז-אליהוא (שביחד עולים ר, ב"פ "ימלט אי") הוא אותיות אי – "ימלט אי נקי".

נגנו רבי-אלימלך-טאנץ.

אפל-מואר – מנטליות הדור גם במדע

במדע היום מדברים על חומר חשוך וגם על אנרגיה חשוכה. כלומר, כל היקום מתחלק לחלק מואר וחלק אפל. החלק האפל כל כך אפל עד שלא זיהו אותו עדיין – רק בתיאוריה מדברים עליו. זה אפל באמת, אפל גם לשון מאוחר – עוד לא נתגלה, אבל כאילו 'מתחבא' לפי התאוריה. ידוע שאותיות י-ה-ו-ה אצלנו במדע הן זמן-מקום-אנרגיה-חומר. לכל אחד יש את האנטי שלו, לכן פעמיים זמן-מקום-כח-חמר (אנרגיה היא כח) שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

עד עכשיו פרשנו שהאנטי-אנרגיה ואנטי-חומר אינן האנרגיה החשוכה והחומר החשוך – ענין חדש – אלא חלקיק-אנטי, כמו שלאלקטרון יש חלקיק אנטי, פוזיטרון, וכך לכל חלקיק. כעת נפרש משהו הרבה יותר כללי, שלכל המושג חומר יש משהו הפוך – חומר חשוך, אנטי-חומר לגמרי – ולא רק חלקיק הפוך. אותו דבר לגבי אנרגיה, כמו שאינשטיין הוכיח שאנרגיה וחומר הן היינו הך, וחבר זמן ומקום, וחבר הכל יחד בתיאורית היחסיות הכללית – הכל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

יוצא שהספר החדש, של הסדר החדש, שמנתח בצורה חדשה את אישיות האדם, אישיות היהודי, זורם עם המדע החדש, עם המנטליות של הדור. היום המנטליות עומדת בדיוק במקום הזה – שיש מואר לעומת אפל, גם בתוך היקום הגדול. מחזק מאד את האמרה שהאדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול. גם האדם הוא צד מואר וצד אפל וגם היקום צריך להיות ככה, ולכן ה' ברא את העולם עם ב – הדואליות של הבריאה. ה' הוא אחד, אין בו דואליות. הצד האפל הוא באמת פלאי פלאות, ועליו נאמר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – הנפלאות של האופל. אחת הסבות שאנחנו אוהבים את המלה אֹפל – חוץ מאותיות אלף-פלא – הוא הלשון "אורות מאפל אמר ויהי", לשון הפיוט שאומרים בימים נוראים. אם רוצים לתת כותרת לשיעור, זו יכולה להיות כותרת טובה – "אורות מאפל אמר ויהי". זו תורת האבולוציה החדשה.

"שיר המעלות".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מהבא לקמן יצאה גם נקודה מעובדת "אורות מאופל".

[ג] ראה שמועות וסיפורים ח"ב עמ' 169-170, רשימות דברים ח"ד עמ' קפז-קפט ועוד. נתבאר באורך בסעודת ר"ח כסלו ס"ז.

[ד] בשיעורי "הגיון לבי" (כ"ח חשון ד' כסלו ש"ז).

[ה] ראה באורך התוועדות כ"א טבת ע"א.

[ו] ראה לדוגמה התוועדות פסח שני ע'.

[ז] ד"ה "באתי לגני" תשי"ח ה-ב' (מוצש"ק בשלח, י"א שבט, תשי"ח) פ"י.

[ח] ראה באורך שיעור אור לט"ז כסלו ש"ז (ובכ"ד).

[ט] ראה דבריו באורך לקמן הערה יא.

[י] נדרים לב, א:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו

ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שנאמר במה אדע כי אירשנה

ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך.

[יא] וזה לשון המהר"ל בדברי נגידים שם:

שנאמר ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. פירוש הכתוב שהקב"ה גזר על זרע אברהם גירות ועבדות וענוי. הגירות במה שהם ברשות אחר וזה בודאי אינו טוב שיהיה זרעו ברשות אחר. והעבודה שיהיו עובדים לאחרים. וזה בודאי תוספת יותר שאחר שהיו ברשות אחרים יהיו משועבדים לאחרים גם כן בכל השעבוד כדרך העבד שהוא משועבד לאדון שלו. ואחר כך נתוסף עליהם הענוי שהוא יוצא מן גדר המשועבדים. כי סתם אדם אינו משעבד עבדו בענוי. נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו. גירות עבודה וענוי. ובשלשה דברים הוחזק גלותם ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות. ומן מיתת השבטים היה שעבוד עד שנולדה מרים והתחיל הענוי. וזה היה פ"ו שנים קודם צאתם. ולכך נקראת מרים על שם המרירות.

אמנם יש לנו להתבונן על מה חרי האף הגדול הזה שאמר לו הקב"ה כך. ויובן זאת בפרק ארבעה נדרים. אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שאמר במה אדע. ור' יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלהביא גרים תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. הרי ג' דעות בענין זה וכולם תלו הדבר בחטא אברהם אבינו מפני כי מן השרש והעיקר נמשך הכל. שאם נמצא חסרון בשרש ימשך החסרון גם כן אל הנמשכים ממנו. לפיכך דעתם ז"ל כי במראה הזה הראה הקב"ה לאברהם הכל כי הוא היה שרש הכל. ולכן נרמז בזה כל הגליות. לא גלות מצרים בלבד אלא אף שעבוד כל המלכיות כמו שדרשו ז"ל וגם לרבות שעבוד שאר מלכיות.

ולא היה אפשר העונש להתקיים באברהם. כי נאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ואם היה אברהם בכלל יורדי מצרים היו ישמעאל ועשו ג"כ בכלל וגם אשר יעבדו. ולכך לא גזר הקב"ה רק על זרע יעקב שירדו למצרים. שכבר נבדלו עשו וישמעאל מן יעקב ובניו. נמצא אע"ג שהעונש בא בשביל אברהם לא היה אברהם ביורדי מצרים מטעם זה כדי שלא יהיה נתינת הארץ רק אל זרע יעקב.

וסובר ר' אבהו שאברהם היה ראוי לעונש בשביל שאז לא היה בוטח עוד בה' לגמרי שהרי עשה אנגריא בת"ח. ולקחם למלחמה מיראתו. ואלו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא שאין סומכין על הנס. אבל לקח ת"ח מורה שהיה ירא והיה לו לבטוח בו יתברך ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח. ולפיכך נשתעבדו בניו ד' מאות שנה שיראו גבורותיו אשר עשה ובזה יקנו אמונה שלימה.

ושמואל סובר דאין לומר שאז היה אברהם ח"ו אינו בוטח בו יתברך שהוא מציל את אוהביו שזה רחוק לומר ואין ספק שהיה בוטח. אבל החטא שאמר במה אדע. ואין זה מעוט בטחון כל כך כי דבר זה לתת לו הארץ שהיא מתנה. שמא לא יזכה מצד מדת הדין. ולפיכך שאל אות ואמר במה אדע. ולכך היה זרעו בגלות ד' מאות שנה וקנו האמונה שלמה כדכתיב ויאמינו בה' וגו'.

ור' יוחנן סובר דגם זה בראש המאמינים שהוא אברהם ששאל אות לא יתכן לומר. רק שלא הכניס גרים תחת כנפי שכינה וזה היה כבוד להש"י שגרים באים להתגייר ולהאמין בו יתברך והוא התעצל שיקנו הבריות אמונה בו יתברך ולא הקפיד על האמונה. והש"י רוצה שיהיה שמו נודע בכל העולם ויאמינו בו. ולפיכך נשתעבדו בניו ד' מאות שנה ואח"כ יצאו בנסים ונפלאות עד שגרים הרבה באים להתגייר ולהאמין בו כדכתיב וישמע יתרו וגו'. וכן ברחב הזונה ועל זה נאמר שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך.

הרי שלשה דברים אלו כלם מגיעים אל האמונה. ועתה לא יקשה לך וכי כ"כ שקול החטא זה של אברהם להביא עונש גדול על זרע אברהם. כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות הש"י בעולם. כי מה היה נחשב העולם אם לא נודע ונתפרסם מציאותו ית' בעולם. רק שצריך חטא מה להוציא הדבר אל הפעל. דאין שעבוד וצרה בלא חטא. ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע. ודבר זה מבואר מאד למבין.

וכאשר תבין דברי חז"ל תמצא שכנגד אלו ג' דברים בא העונש שנאמר כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. הזכיר ג' דברים גירות עבודה וענוי. כי הגירות הוא מפני שפגם בת"ח. ומדת ת"ח ומדת הגרים אחת היא שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וכי יגור אתך גר. וכן כללו רז"ל בברכה ביחד ועל זקני עמך בית ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק. ומפני שחטא בכבוד חכמים נגזר על זרעו גירות. וכן ועבדום נגד שהפריז על מדותיו של הקב"ה וחטא במדת הדין. לכך בא הדין של עבודה על זרעו ממדת הדין. וכן מה שחטא שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה ובשביל זה היה הענוי. כי עיקר הענוי מה שהיו צוררים את ישראל בשביל שהיו ישראל בהבדל האמונה. וזה בא בשביל שלא הכניסם תחת כנפי השכינה ולכך היו נשארים בכחות מתנגדים לישראל.

[יב] התוועדות כ"ד טבת.

[יג] איוב כב, ל (וראה תענית כג, א בדרשת רצף פסוקי איוב שם על חוני המעגל: "דור שהיה אפל הארת בתפלתך... דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך").

[יד] ראה רלב"ג עה"פ (ובת"י עה"פ ובמצודות שם מפרש על כח הערבות, שאדם שאינו נקי – אי-נקי – נצל בזכות הצדיק הנקי ובר הכפים).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com