בע"ה

כ"ב טבת ע"ח – כפר חב"ד

ארבעה לשונות של גאולה בהתקשרות לצדיק

"צאתכם לשלום" ליוצאים לקברי צדיקים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בכל ציון: פרוטה לצדקה וניגון של הצדיק

נגנו ניגון שמחה, שאמיל.

לחיים לחיים, נסיעה צלחה. אני רואה פה מנין, לא רק תשעה [אחד נהג, נשאר כאן.] מה המסלול? [קייב, אומן, בעל שם טוב, ברדיטשוב, אדמו"ר הזקן – נגיע לפני השקיעה, כדי להספיק את ההילולא – אדמו"ר האמצעי וחוזרים בע"ה ביום ששי.] לחיים לחיים, שיהיה בשמחה. [נעשה גם התוועדות אצל הבעל שם טוב וגם אצל אדמו"ר הזקן.] בכל מקום צריך לעשות התוועדות... [כן, אבל שם נפתח שולחן.] גם באומן, בכל  מקום. [אם הרב אומר – אז נעשה.]

פעם אחת חסיד ברסלב בא לרבי ואמר לו שהוא נוסע לאומן. הרבי אמר לו – אל תשכח על הציון של רבי נחמן לתת פרוטה לצדקה. כך אמר רבי נחמן, שצריך לתת על ציונו פרוטה לצדקה – חוץ מהתיקון הכללי ולהתפלל, מאד חשובה הפרוטה לצדקה. אם מתחילים מרבי נחמן והוא אמר לתת פרוטה לצדקה, כדאי שבכל מקום, אצל כל צדיק, תתנו פרוטה לצדקה. חוץ מהתפלות, אצל כל ציון של צדיק צריך להתחבר לצדיק גם עם צדקה וגם אם מכירים ניגון שלו – כדאי ביחד – ניגון של אותו צדיק על הציון שלו.

הניגונים בציוני הצדיקים

למשל, אם קודם כל נוסעים לרבי נחמן, איזה ניגון אתם מכירים שאפשר לשיר שם? [יש את הניגון של סיפורי מעשיות.] אני מתכוון לניגון שלו – איזה ניגון שלו? איך רבי נתן התקרב לרבי נחמן, מישהו זוכר? אחד הדברים היה ששמע אותו בליל שבת מנגן "אזמר" – זהו ניגון של רבי נחמן בעצמו. מכירים? במטוס אפשר לעשות חזרות... אז אצל רבי נחמן לתת פרוטה לצדקה וגם לנגן את ה"אזמר".

לברדיטשובר יש ניגון של תקיעת שופר – ניגון ידוע, 'תנועה', שברוז'ין היו שרים עם הנענועים (הרב שר). יש גם את הדודל'ה שלו ואת הקדיש שלו. תקח שם טייפ להשמיע? יש בדיסק "כל עצמותי" מאד יפה את הדודל'ה שלו, שבכל מקום 'אתה' – למעלה אתה, למטה אתה וכו' – ואם זה 'אתה' אז הכל טוב (חיזוק למה שדברנו בהשלמות לשיעור באנגלית לפני יומיים). תקחו אתכם את הדיסק.

אצל הבעל שם טוב יש את שלש תנועות – אם הבעל שם טוב הוא הכנה גם לאדמו"ר הזקן... לאניפולי לא תגיעו, למגיד? [יש אנשים שמאד רוצים, נראה בלו"ז.] באניפולי יש את המגיד ממעזריטש, את רבי זושא ואת המהרי"ל מאניפולי. יש סברא יפה שמה שאדמו"ר הזקן בקש משני האחרונים לכתוב לו הסכמה לתניא – הרבי ר' זושא והמהרי"ל – כי הם היו הכי קרובים גם אליו וגם למגיד, שלשתם היו חבורה אצל המגיד. הוא גם נבא ששני אלה יהיו ממש סמוכים למגיד בקבורה, כך שלקבל הסכמה מהם זה כמו לקבל הסכמה מהרבי. אני עוד לא הייתי שם... גם באומן עוד לא הייתי. יש גם את הניגון היותר שמח שמיוחס לבעל שם טוב (הרב שר).

אחר כך, אצל אדמו"ר הזקן – יש לו עשרה ניגונים, אבל מתוכם – כדאי לשיר את "קול דודי", וגם ארבע בבות אפשר לשיר. יש גם את "אלי אתה" שכולם מכירים, אבל "קול דודי" מאד כדאי לשיר ליד הציון (הרב שר).

אצל אדמו"ר האמצעי את הקאפליה, ניגון המקהלה (הרב שר).

אם תגיעו גם למגיד, יש גם את "שלש תנועות" – שנקרא גם ניגון האין סוף – וגם את ניגוני המגיד שאנחנו שרים בי"ט כסלו. אפשר לראות ביוטיוב. לחיים לחיים.

ארבעה לשונות של גאולה – גאולה מכח הצדיקים

בהשגחה פרטית נוסעים בפרשת וארא. אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של כ"ד בטבת – שתהיו אצלו בהילולא – אומר שצריך "לחיות עם הזמן", כלומר לקשר כל דבר שקורה, גם בכלל וגם בפרט, עם הפרשה. בתחלת הפרשה יש ארבעה לשונות של גאולה. זו כוונה מאד חשובה, כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

  י        ולקחתי

  ה       וגאלתי

  ו        והצלתי

  ה       והוצאתי

מכוון גם כנגד ארבעת כוסות הסדר, שתקנו כנגדם. קודם כל, שתהיה לכל אחד גאולה פרטית מכח הצדיקים שתהיו אצלם. לכל אחד יש כאן פאות? רבי נחמן יוציא אתכם... הוא יתחיל, וכל השאר ימשיכו להעלות אתכם מחיל אל חיל. [פעם הרב שי שאל מה יותר כואב, להיות בגיהנם או שרבי נחמן ימשוך לך בפאות?]

יציאה כדי לחוש טוב טעם של ארץ ישראל בקברי הצדיקים בחו"ל

נאמר ווארט לגבי הלשונות האלה של הגאולה: הכל מתחיל מ"והוצאתי", מלצאת. על פי פשט צריך לצאת ממצרים ולהגיע בסוף – "והבאתי", אחרי כל ארבעת הלשונות – לארץ. כאן אתם כבר בארץ, אנחנו בארץ, ויוצאים לקברי הצדיקים בחו"ל. כתוב שקברי הצדיקים, גם בחו"ל, הם בחינת ארץ ישראל. כך גם רבי נחמן אמר וגם בחב"ד – משהו מוסכם, שקבר של צדיק, של תלמידי הבעל שם טוב, הוא טעם של ארץ ישראל. מה זאת אומרת? יש אויר, "אוירא דארץ ישראל מחכים", יש את הקרקע, הגוש, האבן, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", ויש את הטעם, הטוב-טעם של הארץ. בעיקר מה שאפשר להרגיש בקברי הצדיקים הוא הטוב-טעם של ארץ ישראל, שלא תמיד זוכים לטעום אותו כאן.

אתם יוצאים מהארץ, אבל לקברי הצדיקים – זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל – קודם כל צריך לצאת. לצאת, להתאוורר, ושם לטעום את הטעם האמתי של ארץ ישראל. כשתחזרו לארץ תחזרו עם הטוב-טעם הזה, שתוכלו להטעים אותו להרבה יהודים כאן, עד שיגיע לכל עם ישראל, שידעו מה הטעם האמתי של ארץ ישראל. אז במסירות נפש יגנו על הארץ ויכריזו שהארץ שלנו. אז יתחילו להתגלגל השלבים של ביאת משיח, החל משלמות הארץ. לשם כך צריך לטעום את הטוב-טעם של הארץ.

"והוצאתי": יציאה מהמיצרים אליהם הכנסתי את עצמי

אם כן, אף על פי שיוצאים – שעולים על מטוס עוד מעט, ומי שמסתכל דרך החלון רואה שהוא מתרחק מהארץ, טס מעל הים ואז מעל יבשה אחרת – אבל בעצם צריך לכוון, היות שאנחנו בפרשת וארא, פרשה של גאולה, של יציאת מצרים, שיוצאים מהמיצרים שלנו. זו גם הכוונה הפשוטה של כל הנסיעה הזו, לכל אחד יש מיצר, אפילו שהוא נמצא כאן, וצריך לצאת מהמיצר. מיצר הוא הגבלה, שהוא מוגבל.

חושבים הרבה פעמים שמישהו אחר מגביל אותי, הרחיק אותי, אבל בעצם – שלשום היה היארצייט של הרמב"ם, ולמדנו מדבריו שכל מה שקורה לאדם הוא בעצם עושה לעצמו – מי שמגביל אותי באמת הוא אני עצמי. אם אדם במעצר, מי שם אותי במעצר? אני שמתי את עצמי במעצר, גם כשעשיתי משהו טוב... לפעמים האדם צריך לשים את עצמו במאסר, אבל יש גם ענין לצאת.

מה הפעם הראשונה שכתוב בתורה "צא"? [בנח.] "צא מן התבה" – קודם ה' אמר לו להכנס לתבה. התבה היא מקום סגור, הוא היה בכלא שנה שלמה. ה' אמר לו להכנס לכלא מרצון – אפילו להכין אותו, 120 שנה להכין לעצמו כלא, כלא שיציל אותו ואת כל האנושות, טוב מאד – אבל מגיע הזמן לצאת. כמה זמן הוא צריך להיות בכלא? שנה תמימה, המבול היה שנה. אחר כך, אחרי שהוא כבר התרגל, יכול להיות שכיף לו להיות שם – אז ה' אומר לו "צא מן התבה", צריך לצאת משם, בעל כרחך. עם הפאות נוציא אותך מהכלא... כנראה גם לנח היו פאות (לנח היה ראוי לקרוא נחמן, ע"ש "זה ינחמנו", כמבואר במדרש) – צריך להביא לכך ראיה מהכתובים. אנחנו נמשוך אותך ונוציא אותך משם בכח, "צא מן התבה".

בכל אופן, היום יש ביטוי שאדם יוצא לא רק מהמקום – עיקר היציאה הוא לצאת בראש, ממה שנקרא דפוסי חשיבה. מה נקרא לצאת מן התבה של המחשבה? יש ביטוי שצריך לחשוב מחוץ לקופסא, מחוץ לתבה. אם אדם יכול לצאת מהתבה שהוא היה בה במחשבה אוטומטית יורד לדבור ולמעשה, והוא משתחרר לגמרי.

הכל מתחיל מ"צא", שאדם צריך לצאת מהתבה שלו – אפילו שקודם ה' אמר לו להכנס לתבה, כעת ה' אומר לו לצאת מהתבה. עד כאן לחיים, שכל אחד יצא מהתבה שלו, יזכה ליציאת מצרים.

"והצלתי": כניסה לצל האמונה של הצדיק

אחר כך יש הצלה – הלשון השני של ארבעת לשונות גאולה הוא "והצלתי". אחר כך יש גאולה, גאולה שלמה, "וגאלתי". בסוף יש "ולקחתי" – כתוב שהשלמות של "ולקחתי" היא דווקא במתן תורה, "תעבדון את האלהים על ההר הזה", להגיע להר סיני ולקבל שם תורה עליה כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

אם נקצר כל מלה לשרש הבסיסי שלה, שתים-שלש אותיות, הלשון הראשון ("והוצאתי") יהיה צא, רומז לשם קדוש בקבלה, שילוב הוי' וא-דני, אמן, החבור בין "צדיקו של עולם" ל"אלופו של עולם"; אחר כך יהיה צל, השרש של "והצלתי" – אחרי שיוצאים, כל אחד צריך לצאת ממשהו, שחרור, נכנסים לצל, "צלא דמהימנותא", הצל האמתי של האמונה. מאד מתאים אצל צדיק – כשנוסעים לצדיק, חוץ ממה שאצל רובם יש 'אהל' על הקבר, שהוא בעצם צל, ה"צלא דמהימנותא" הוא גם אמונה בה', כמובן, וגם אמונה בצדיק, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו".

אם אתה נוסע לרבי נחמן, לאדמו"ר הזקן או לבעל שם טוב – אתה נוסע כי יש לך אמונת צדיקים. אחרת אין טעם, בשביל מה נוסעים? הנסיעה היא גם להתחזק עם אמונת צדיקים. קודם כל צריכה להיות אמונה חזקה בקב"ה ואז בצדיק – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". הפירוש הפנימי בחסידות שעל ידי ההתקשרות למשה מקבלים גם אמונה הרבה יותר עמוקה וחזקה בה'. דרך הצינור של האמונה בצדיק מחזקים את האמונה בה', "ובמשה" גם כמו 'על ידי משה', שעל ידו אני מחזק עוד יותר את האמונה שלי בה', ש"אין עוד מלבדו" והוא כל יכול והוא עצם הטוב. בכל אופן, הדבר השני, אחרי שיוצאים, הוא להכנס לצל – "והצלתי" – לצל האמונה, "צלא דמהימנותא".

"וגאלתי": המשכה בפנימיות – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך [של הצדיק]"

הדבר השלישי הוא "וגאלתי", שהשער של שתי האותיות הוא גל, כמו שהרבי אהב לומר שגאולה היא גולה וצריך להכניס אליה את ה-א (ה-א של ה-צא, "אלופו של עולם"), אבל חוץ מלשון גולה גל הוא לשון גילוי, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". פלא הוא היפוך אותיות אלף, וכשאני מבקש "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" האלף-פלא נכנסת ל-גל וזו כבר גאולה.

מה הפירוש בנסיעה לצדיקים? נכנסים, קודם צריך להיות מקיף – בהתקשרות לצדיק קודם צריך להתקשר בצורה של מקיף, אמונה, שאני מאמין בצדיק, מאמין שהצדיק הוא הצינור לחזק את האמונה שלי בה' ולתת לי כח ליישם את השליחות שלי בעולם, אחרי שיצאתי מהמצרים שלי. מה אחר כך? מה אחרי המקיף? צריך להמשיך את ההתקשרות בפנימיות – המשכה בפנימיות היא על ידי תורה.

לכן, חוץ ממה שאמרנו קודם – לתת פרוטה לצדקה ולשיר את הניגון שלו – צריך גם ללמוד משהו מאותו צדיק, תוך כדי הבקשה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" של הצדיק. יש "תורתך" של ה', ולכל צדיק יש את התורה שלו, החלק שלו בתורת הוי'. אצל רבי נחמן צריך לפתוח לקוטי מוהר"ן וללמוד משהו, תוך כדי התפלה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך [של רבי נחמן]", ככה אצל כל אחד מהצדיקים. [הדפסנו חוברת, עם תורות מהצדיקים וגם שיעורים של הרב עליהם. חוברת של 250 עמודים, נחלק בין תשעת החברים...] בכלל, זה שאתם תשעה – סימן שבכל מקום שאתם מגיעים צריך א צענטר. [יש את הנהג.] הוא יהודי? [המהפכה הרביעית, שבע מצוות בני נח.] אפשר גם לחתוך...

"ולקחתי": להגיע לחתונה

אחרי הצל צריך גל, גאולה, ואחרי הכל צריך קיחה. מי זוכר איך מתחילה מסכת קידושין? בלימוד קיחה-קיחה. שתי האותיות הן קח. אם רוצים לקצר את ארבעת לשונות של גאולה מקבלים צא-צל-גל-קח (וכאשר נכנסת ה-א לתוך הגל – צא-צל-גאל-קח = שמחה = "סוד הוי' ליראיו", ובמספר קדמי = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", הכל גאולה!) – צריך לעבוד את ה' לפי הסדר הזה, בארבעה שלבים.

מהו פירוש "קח"? יש גם תורה של הברדיטשובר, שתיכף נאמר, אבל קודם כל בחז"ל לפי פסוקי התורה, מה עיקר הקיחה בתורה? "כי יקח", "קיחה-קיחה משדה עפרון" לומדים לגבי מה? לגבי קידושי אשה – "כי יקח איש אשה". בתורה לא כתוב לקדש אשה, להתחתן עם אשה, לשאת אשה – מאד מענין, כל הלשונות של חתונה היום לא כתובים בתורה – יש רק לקחת אשה. לומדים שאפשר לקדש קידושי כסף משדה עפרון. קיחה היא סתם לשאת, קידושין, ובמיוחד הולך על קידושי כסף. כסף הוא כיסופין, אומר הבעל שם טוב. אחרי שיש התגלות, גילוי, אפשר להתחתן – להתחתן עם הצדיק, עם התורה של הצדיק, ולהתחתן בחתונה הגדולה עם הקב"ה. הסוף הוא קיחה ("'ביום חתונתו' זה מתן תורה" לאחר "גל עיני" של ל"ג בעומר).

נישואין – לקחת כדי לעשות נחת רוח לנותן

אמרנו שיש ווארט של הברדיטשובר מהי קיחה – קיחה היא גם היכולת של היהודי לקחת לעצמו ברכה, כמו "קח נא את ברכתי". הדבר המיוחד של יהודי הוא שיכול לקחת ברכה תוך כדי ביטול גמור לה', שמה שהוא לוקח לעצמו ברכה הוא רק לעשות נחת רוח לקב"ה. ככה הוא מסביר הבדל עמוק מאד בין יהודי לגוי – שגוי לוקח משהו לעצמו רק עם אינטרסים, לגרמייהו, עם סיפוק עצמי, ויהודי יודע להנות כי האבא רוצה שהילד יהנה, הוא נותן לו סוכריה כדי שהילד יקבל הנאה וההנאה של הילד גורמת הנאה לאבא. אם הילד מאד חכם, "בן חכם ישמח אב", הוא לא רוצה את הסוכריה להנאת עצמו, אבל הוא מסכים לקחת, וגם ליהנות, לקבל כיף מהסוכריה, כי יודע שזה מה שעושה כיף לאבא שלו.

זו תכונה יהודית מובהקת – תכונה של "קח", שיודע איך לקחת. תכלית הגאולה היא לדעת איך לקחת. גם פה, רוצים לקחת את ארץ ישראל לשם שמים, לקחת מה שצריך לקחת – ובסוף צריך לקחת את כל העולם, כי ארץ ישראל תתפשט בכל הארצות כשיבוא משיח – וצריך לקחת לשם שמים.

כנראה שהולך יחד, כשאדם מחותן עם ה' ועם הצדיק, קיחה לשון נישואין, הוא יודע לקחת. בחיי נישואין כל אחד מבני הזוג גם לוקח הנאה מהשני כדי לתת הנאה לשני. אם הוא לא יקח הנאה לעצמו – השני לא יהנה.

סיכום התהליך

אם כן, יש לנו תהליך שלם של ארבעה לשונות של גאולה, מה שאתם הולכים לעשות: אתם קודם יוצאים. קוראים ליציאה יציאת מצרים – לא הצלת/גאולת/קיחת מצרים. אחר כך צריך להכנס לתוך ה"צלא דמהימנותא", האור המקיף של כל צדיק וצדיק. אחר כך "גל עיני" זו הגאולה, לפקוח את העינים. בשביל התאהבות בצדיק לא מספיק המקיף. כשאני הולך לצדיק, לאיזה טיש שצדיק עושה, אני יכול להתרשם מאד מהמקיף, להתפעל וגם להתרגש ממנו, אבל כדי לרצות להתחתן איתו ממש צריך "גל עיני", צריכה להיות איזו טעימה פנימית, שעל ידי כך אני בא להתאהב בו לגמרי. לא מתאהבים במקיף, מתאהבים בגילוי של אור פנימי (כך מבואר בדא"ח, שמתאהבים דווקא בגילוי אור, "גל עיני"). לכן, אחרי המקיף צריך את האור הפנימי. אחר כך צריכים להיות הנישואין. שה' יעזור שתזכו לכל השלבים האלה. לחיים לחיים.

[שהרב יברך אותנו שנצליח להגיע, שלא תהיינה מניעות.] אתם כעת יוצאים מכל המניעות.

פרוטה לצדקה – תענוג

נעשה גימטריא לסיום: צריך לתת "פרוטה לצדקה". קודם כל, אני אתחיל עם הפרוטה לצדקה. לא ידעתי כמה נוסעים, אבל היו לי בדיוק תשעה שקלים למעלה. חשבתי שלא יודע כמה יהיו כאן, וכשראיתי שיש פה מנין חשבתי שאין לי את העשירי. יש לי בדיוק תשע – זו שליחות מצוה. לקחת ביד ימין (הרב חילק, ואמר לכל אחד "שליחות מצוה לצדקה"). [איפה לתת?] אפשר לפרוט את זה ליותר קטנים, לפרוטות ממש, כדי לשים בכל ציון.

כמה שוה "פרוטה לצדקה"? פרוטה היא מספר עגול, ש (אות האש בספר יצירה – בכל פרוטה טמונה אש קדש, היוצאת מן הכח לפועל – "כי תצא אש" – כאשר נותנים אותה לצדקה). צדקה היא 1 פחות מ-200 – רומז לדין שמי שיש לו אחד פחות מ-200 זוז יכול לקחת צדקה – ובתוספת ל עולה 229, וסה"כ עולה 529, מספר מאד חשוב, 23 (חדוה) ברבוע, עולה תענוג.

זו גם ברכה, שאפשר לומר לחיים, שכאשר תתנו פרוטה לצדקה תרגישו תענוג אלקי. צריך לטעום את הטוב-טעם של ארץ ישראל, אז שתרגישו תענוג (שעולה גם "אור נערב", מלשון ערבים לחיך, "ומתוק האור [כי טוב]") כשנותנים את הפרוטה לצדקה.

מי זוכר את ניגון ההמראה? זו גם סגולה כדי לעלות למטוס (שרו ורקדו).