חיפוש בתוכן האתר

דער פרומער וארא (3) - אור ל-ז' שבט ע"ו –כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ז' שבט ע"ו –כפ"ח

דער פרומער וארא (3)

ליל יארצייט מרת בריינא-מלכה ע"ה גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לשונות הגאולה בזכות אבות האומה

נגנו שאמיל.

הדגשת אברהם אבינו במאמר

נתחיל שוב לקרוא את המאמר מהתחלה. כבר עשינו זאת, אבל יש עוד תוספות:

וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי הוי"ה [שם העצם.] לא נודעתי להם והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' וידעתם כי אני הוי"ה וגו' וצ"ל הלא גם אצל האבות כתיב וירא אליו הוי"ה, וגם להבין איך יזכו למדרגה גדולה זאת ביציאת מצרים שנאמר וידעתם וגו'.

אמרנו שהוא מדגיש את אברהם, הן בכך שהוא היחיד שמזכיר בפירוש בפסוק של ד"ה "וארא אל אברהם וגו'", הן בכך שמיד מביא פסוק שאמור בו – "וירא אליו הוי'" – והן בכך שבהמשך הוא מסביר באריכות את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים", המצוות שאדם עושה, הלבושים בהם הנשמה עולה לגן עדן.

יש עוד דיוק שטרם הזכרנו – שבלשונות הגאולה הוא מזכיר את "והוצאתי וגו'", הלשון הראשון של הגאולה, מבין והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי, ומסיים בסוף הפסוק של "ולקחתי", "וידעתם כי אני הוי'" – שגם שייך לקשר המיוחד לאברהם אבינו, כפי שיתבאר.

סגנון וסדר לשונות הגאולה

נושא ארבעת לשונות של גאולה הוא מאד חשוב ועיקרי, העיקר של פסח שכנגדו חז"ל תקנו לנו ארבעה כוסות של יין בליל הסדר. הפסוק מתחיל "לכן אמֹר לבני ישראל אני הוי'" ואז הלשונות:

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". עד כאן פסוק אחד, שיש בו שלשה לשונות.

אחר כך בא הפסוק הבא: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" (כאן, במאמר שלנו, הוא רק כותב "וידעתם כי אני הוי' וגו'", אפילו בלי המלה "אלהיכם"). אחר כך הפסוק חוזר ללשון הראשון, "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" – הלשון הראשון וגם כל הביטוי הראשון, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

אחר כך יש עוד פסוק, שלפי הסגנון הוא עוד לשון – "והבאתי אתכם אל הארץ הזאת אשר נשאתי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני הוי'".

אז יש כאן שלש פעמים "אני הוי'", בתחלת ארבעת הלשונות, בסוף ארבעת הלשונות ובסוף הלשון החמישי.

חוית היציאה מסבלות מצרים בכל יום

ידוע שיש במדרש ש"ולקחתי אתכם", הפסוק השני, כבר רומז למתן תורה – הכל מדבר ביציאת מצרים, אך תכליתה היא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", מתן תורה על הר סיני. מתן תורה כבר רמוז ב"ולקחתי", שהרי על התורה כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו", וכן "לי לעם" רומז למתן תורה בו כתוב "והייתם לי סגלה מכל העמים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש". במתן תורה מגיעים לשלמות הדעת, לגדלות מוחין, "וידעתם כי אני הוי'". הרי מיד לאחר ליל הסדר יש הסתלקות מוחין, קטנות מוחין, ולאט לאט בונים את המוחין בימי הספירה עד שמגיעים לגדלות במתן תורה. בסוף מבינים טוב, יודעים בידיעה ברורה, בגדלות, ש"אני הוי' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", הלשון הראשון.

בהתחלה כל הלשונות הן ב-ו ההיפוך שהופכת לשון עבר ללשון עתיד – "והוצאתי" כמו 'ואוציא', וכך בשאר הלשונות – אבל בסוף בלשון הוה לגמרי, "המוציא". על כך כתוב בספר התניא ש"בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מתי חווים זאת לפי התניא? כשאומרים קריאת שמע פעמיים בכל יום, ערב ובבקר בכל יום תמיד. בכל יום ה' מוציא אותנו מתחת סבלות מצרים. שייך לכך שקריאת שמע נאמרה בתורה בהמשך למתן תורה, בפרשת ואתחנן אחרי עשרת הדברות יש "שמע ישראל" – זו דעת את הוי' שהיא התכלית של מתן תורה. מתן תורה מתחיל בלשון הגאולה "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", חוזר להתחלה, ל"והוצאתי".

הלשון העיקרי הוא יציאה – צריך לצאת ממצרים, ולא סתם ממצרים אלא מתחת סבלות מצרים, כמו שמוסבר שאי אפשר לסבול עוד רגע אחד להיות מתחת סבלות מצרים. אלה כבר מוחין, תחלת המשכת מוחין, כי מי שאין לו בכלל מוחין, כבהמה, הוא לא מרגיש את הסבל. מי שיש לו שכל, אפילו קצת, יכול להרגיש את הסבל ולא מסוגל לסבול אותו, לא יכול להיות עוד רגע במצרים. זו ראשית הגאולה, גם בחיי הפרט של כל אחד ואחד.

לשונות הגאולה כנגד האבות ומשה רבינו

מה מתבקש מכל המבנה הזה? בפסוק הראשון יש שלשה לשונות. אפילו בתוך יציאת מצרים גופא, בתוך חג הפסח, יש את מה שקרה לפני חצות ויש אחרי חצות ויש אחר כך שביעי של פסח. זה גם פירוש של "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי", עד כאן, ואילו "ולקחתי" הוא כבר מתן תורה.

מה שנאמר כעת הוא דבר פשוט, שאחר כך יחפשו איפה הוא כתוב – מן הסתם כתוב – שההדגשה שלו, "והוצאתי", היא כי "והוצאתי" כנגד אברהם אבינו, כלומר בזכות אברהם. וכך "והצלתי" בזכות יצחק, "וגאלתי" בזכות יעקב. עד כאן פסוק אחד עם שלשה לשונות, "אין קורין אבות אלא לשלשה". אחר כך פסוק נפרד, "ולקחתי" שהוא מתן תורה, כבר בזכות משה – אתה.

למה מתבקש לומר שיש כאן רמז לאבות – כי הזכיר בהתחלה את האבות. הזכיר רק כדי לשלול אותם?! כל הפרשה נקראת "וארא", דווקא על שם הגילוי "אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", אף ש"ושמי הוי' לא נודעתי להם" – ודאי לא כדי לשלול אותם. מזכיר את האבות, וזכות אבות עומדת לנו לעולם ועד, ודווקא בזכותם אנו יוצאים ממצרים.

בכלל, אנו נקראים "בני ישראל" – "לכן אמור לבני ישראל" – לפי מאמר חז"ל שלא רק יעקב נקרא ישראל, אלא גם אברהם נקרא ישראל וגם יצחק נקרא ישראל. אומרים לנו שבהיותנו "בני ישראל", בזכות האבות, יש "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי", ואחר כך יש "ולקחתי" בפני עצמו, התכלית של "תעבדון את האלהים על ההר הזה" שה' אומר למשה רבינו.

"אשר הוצאתיך" בכח אהבת אברהם

אמרנו משהו פשוט שלגמרי מתבקש מהמבנה, אבל צריך הוכחה ש"והוצאתי" היינו אברהם. כמה פעמים כתוב בתורה "אשר הוצאתיך"? פעמיים בעשרת הדברות ורק עוד פעם אחת על אברהם, "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים", וחז"ל דורשים שהוא אותו "הוצאתיך" שה' אומר בעשרת הדברות לעם ישראל (בגימטריא, אברהם – השלמת שמו מאברם לאברהם לאחר שנאמר לו "אשר הוצאתיך" – הוצאתיך משלימים ל780 דהיינו 30, יהודה, פעמים הוי', שהוא טל, הוי' אחד, במשולש, והוא גם קשר בין אברהם אבינו ליוסף הצדיק בהיות 780 שוה יוסף פנים ואחור, ה פעמים יוסף – רק אברהם ויוסף זכו לתוספת ה בשמם, ודוק שיוסף דווקא הוא ההמשיך ומוריד את ה"חסד לאברהם" מעולם האצילות לעולמות התחתונים בי"ע להוציא את בני ישראל, בבחינת "ימינו תחבקני", מערות הארץ ולתת לנו "תורת חסד". הערך הממוצע של יב אותיות אברהם הוצאתיך הוא א-דני, השם הקדוש שגלה אברהם אבינו כנודע). אם כן, מפורש שעצם היציאה מהגלות, המוטיב שחוזר כאן שלש פעמים, הוא בזכות אברהם אבינו, שהוא כח האהבה בנפש.

קודם אמרנו שמי שיש לו שכל יכול בכלל לסבול, ויכול להגיע למצב בנפש שלא מסוגל לסבול יותר. לכאורה זו בחינה של שכל, אבל צריך לומר שזו גם בחינה של אהבה. כנראה שאברהם אבינו הוא כח בנפש של לצאת מתחת סבלות מצרים. אברהם הוא גם שכל, הוא "השכל הנעלם מכל רעיון", אב-רם, אבל בעיקר הוא אהבה, "אברהם אֹהבי". מי שאוהב חזק לא יכול לסבול להיות מרוחק. למשל, מי שאוהב מאד את ארץ ישראל, ממש אהבת נפש, לא מסוגל לסבול שמגרשים יהודים מהבתים שלהם בארץ ישראל. זו דוגמה. יש משהו דווקא במדת האהבה שאתה לא יכול לסבול את הריחוק, את הניתוק, ח"ו. אם כן, לגמרי ברור ש"והוצאתי אתכם", "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", זו בחינת אברהם אבינו, עליו כתוב בפירוש "אשר הוצאתיך".

ביאור ההקבלה בפרטות

צריך לומר כמה רמזים לגבי השאר: כתוב "והצלתי אתכם מעבודתם". הדבר הראשון הוא סבלות מצרים, לא לסבול יותר להיות במצרים, בלי דגש על העבודה הקשה, עבודת פרך. אחר כך כתוב "והצלתי", לשון הצלה והפרשה, לשון הבדלה. בשביל מה? "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", כדי להגיע לעבודת ה', עבודה תמימה. קו העבודה הוא הקו של יצחק אבינו. צריך להבדל, להבדיל ולהציל אתכם, מעבודת מצרים – עבודה זרה – כדי להגיע לעבודה האמתית, עבודת ה' שהיא מדת יצחק.

ואחר כך "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" – יש סבלות מצרים ויש עבודתם, שניהם על מצרים, ואחר כך רק איך שה' פועל, בנסים, "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". במקום אחר למדנו שמדת התפארת, שכבר שייכת לשם הוי' בעצם, היא בחינת נסים, שה' מחולל נסים, למעלה מדרך הטבע. זו הגאולה, שהתקיימה בעיקר בקריעת ים סוף. שני הדברים הראשונים התקיימו ביום הראשון, רק שאפשר לומר שהם שתי בחינות, כמו לפני חצות ואחרי חצות (והם בסוד "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"), אבל "וגאלתי" התקיים בקריעת ים סוף, בשירת הים, שם ה' הראה את היד הגדולה אשר עשה במצרים, שם ראו את תוקף הנס, "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", שרק מדגיש את ה' ולא את מצרים.

בכלל, הלשונות האלה בקבלה הם כנגד העולמות, עשיה-יצירה-בריאה, מלכות-מדות-בינה, ו"לקחתי" כבר חכמה, תורה, "אורייתא מחכמה נפקת". וכם הם כנגד נפש-רוח-נשמה – גאולת הנפש היא "והוצאתי", גאולת הרוח "והצלתי" וגאולת הנשמה "וגאלתי", סתם לשון גאולה, לגאול את הנשמה. כתוב ששלשת אלה הם גם כנגד אברהם-יצחק-יעקב, מלמטה למעלה דווקא – אברהם מתקן את עולם העשיה, יצחק את עולם היצירה ויעקב את עולם הבריאה, שמצד אחד הוא עולם השכל ומצד שני הוא התפארת, "יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א" ועל בחינה זו, סוד "בינה לבא", נאמר "אמא מקננא בכורסיא [עולם הבריאה]".

אחר כך "ולקחתי" כבר שייך למשה רבינו. מאד מתאים, כי תכלית ה"ולקחתי" היא "וידעתם". למדנו במקום אחר, לא מזמן, שמשה רבינו הוא הדעת. עכשיו, בפרשת בא, כתוב "בא אל פרעה" – שה' אומר למשה תבוא אתי. אתה פוחד ממנו, מ"התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", אל תפחד, אני איתך. כתוב בחסידות שהוא פוחד כי פרעה הוא הכתר והוא הדעת, והדעת היא למטה מהכתר. יש משהו שה' עושה דווקא בדעת, במודע, שהמודע מסוגל להתגבר על התת-מודע ולנצח אותו. פרעה הוא התת-מודע, איזה תהום אין סופי של דברים לא טובים, כמו בן אדם שיש בתת-מודע שלו, ומשה הוא הדעת, שיחסית היא מוגבלת. למדנו שהדעת פוחדת מהתהום, מהאין-סוף של התת-מודע, לכן ה' צריך להבטיח לו לא לפחד, 'אני איתך, ואדרבא, אני מחזק את המודע, את הדעת, שינצח את התת-מודע'. זהו גם סוד המשפט "וידעתם", שדווקא משה, הדעת, יודע את ה', וכשהוא יודע-מתקשר לקב"ה יש לו כח לנצח גם את הכתר דלעו"ז, הכתר של הקליפה. לפי זה "והבאתי", הכוס החמישי-המשיחי, היינו משיח. אנחנו לא נוהגים כמו המהר"ל מפראג, שאצלו שותים את הכוס המשיחי, משיחיסט גדול מאד שלדעתו אפשר להגשים זאת גם היום, את הלשון החמישי של "והבאתי אתכם".

עד כאן ווארט אחד, לחיים לחיים.

ערבות הדדית בהרגשת הסבל (מתוך אהבת אברהם)

נשלים עוד כמה נקודות מההתחלה, שלא אמרנו בשיעורים הקודמים. יש כאן הרבה רמזים יפים. המושג סבל מודגש כאן. בפרשת שמות הודגש "בסבלותם", שהופיע פעמיים – מצרים מעבידים את ישראל "בסבלותם" ומשה יצא לראות "בסבלותם" של עם ישראל ואז "ויך את המצרי", ראשית דרכו של גואל ישראל, כי לא יכול היה לסבול את הסבל של ישראל. כאן חוזר ל"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", יש מצרים בעצם, לשון מצר וגבול, שהוא סבל – אפילו שלא תעבוד קשה. לדוגמה, שבט לוי לא עבדו קשה, היו פטורים מהעבודה, כפי שחז"ל אומרים ורש"י מביא בפשש"מ. משה ואהרן נכנסים חפשי לפרעה כי אין עליהם שעבוד. אז לא סבלו? אדרבה. רואים בפירוש שפרעה אומר להם "לכו לסבלותיכם", רק להיות אצל פרעה במצרים זה לסבול.

איך הענין שייך למה שקורה היום? ישראל ערבים זה בזה. אם יש אחד שסובל בעמונה, או באיזה מקום שלא יהיה, גם אני סובל איתו. אף על פי שלכאורה אני בסדר, מסתובב חפשי בבית, אף אחד לא שם עלי אזיקים ברגע הזה. עם כל זאת, הסבל קיים. כך פרעה אומר דווקא למשה – אתם חפשיים, אבל "לכו לסבלותיכם". אם כן, סבל הוא לחוד ועבודת פרך היא לחוד, שני דברים שונים. רק להמצא בתוך מצרים היינו להיות במקום ששמו עליך מיצרים, יש לך אזיקים על הידים, גם אם לא תמיד רואים אותם – לכל אחד יש אזיקים על הידים ברגע הזה, לא באמת יכול לעשות מה שהוא צריך לעשות בחיים. זה סבל מצרים, וגם כאן – כולם, גם לא ביום הזה שמפנים ישוב בארץ ישראל, אלא כל יום יש פה סבל מעצם המיצר. זה יסוד היסודות, ומי שמרגיש זאת ביותר הוא אברהם אבינו, זה מה שרצינו לומר, אברהם אבינו שבתוך כל אחד ואחד מאתנו. דווקא מדת האהבה, מי שאוהב את הדבר מאד מאד.

עבודת "סוף בהמה לשחיטה"

יש מאמר חז"ל שרומז לשם קדוש בקבלה – שם סא"ל – והמשכו רומז לסוד של שם סב"ל. בהרבה מקומות אנחנו מדברים על כך שגם הקב"ה כל הזמן סובל אותנו, זו המדרגה שנקראת "סובל כל עלמין". יש "סובב כל עלמין", "ממלא כל עלמין", ויש ביניהם, לפי החסידות, "סובל כל עלמין". "ואני אסבול ואמלט", כמו שאנו אומרים בסוף כל תפלה.

סא"ל ר"ת של מאמר חז"ל "סוף אדם למות", והוא שם קדוש. כלומר, יש בהתבוננות בפתגם הזה, "סוף אדם למות", איזו קדושה מיוחדת. מהו סב"ל? המשך אותו מאמר חז"ל – "סוף בהמה לשחיטה". כמו שיש סא"ל וסב"ל יש גם סג"ל – "סוף גנב לתליה". אם יש שלשת אלה צריך להמשיך, זו עבודת בית, שכל אחד ימשיך עוד סוף האלף-בית (הכל מתחיל "סוף"). יש לנו קשר מיוחד לשם הזה השלישי, סגל, אנחנו עם סגולה, אידישע גנבים (שמקיימים בלימוד התורה שלנו "מים גנובים ימתקו" וקובעים עתים לתורה, קבע לשון גנבה כנודע).

מה זה אומר לעניננו? למה אמרנו זאת? מי שיכול לסבול את המצב – כמו שאמרנו, רוב האנשים סובלים את המצב, לא מעיק עליהם עד כדי כך שמתפרצים, סובלים. מה שצדיק סובל יסורים ח"ו, זו מדה רמה ונשגבה, שיש לו כח הסבל. כתוב "כשל כח הסבל" (ר"ת ככ"ה, שם קדוש, ר"ת כתר כל הכתרים, כמבואר במ"א). אבל יש מצב של גלות, כמו שהרבי צועק, שאסור לסבול. אבל אם אתה בהמה, הנפש הבהמית לא כל כך סובלת, היא לא רגישה לסבל.

מה צריך לעשות? לקיים מכח של קדושה – שם קדוש הוא כח של קדושה –"סוף בהמה לשחיטה", לשחוט את הבהמה שבתוך כל אחד ואחד מאתנו. כאשר שוחטים את הבהמה, את הבהמיות שלנו, דווקא על ידי מי שסובל את הסבל של מצרים, אז יש שחיטה-לשון-העלאה, מעלים את ניצוצות הבהמה. הסימן של שחיטת הבהמה הוא גופא מה שאתה לא יכול יותר להיות במצרים. עבודת העולם הזה היא לשחוט את הבהמה, כמו דוד המלך שאמר "לבי חלל בקרבי". הוא שחט את הבהמה שלו שחיטה כשרה.

עוד פעם, כתוב "אין 'ושחט' אלא ומשך", שהוא שוחט-מושך את חיות הבהמה כלפי מעלה, מעלה את הבהמה, ואז תקנת את היכולת לסבול את הסבל השלילי, והסימן שאתה לא יכול לסבול זאת יותר. זה כבר סימן שאתה מתחיל לצאת ממצרים, מתחיל להיות אדם ("אתם קרוין אדם"). אדם לא יכול לסבול להיות במצרים, בהמה כן. "סוף אדם למות", צריך להגיע ל"אדם כי ימות באהל", אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. צריך לשחוט את הבהמה, זו פעולה מכוונת, אבל המיתה באה מעצמה.

צריך להתבונן טוב מה קורה כאן ואז לשחוט את הבהמה. הבהמה כאן היא האדישות. יש כל מיני תכונות של בהמה, תאוות, גסות, אבל הכי גרוע אצל הבהמה, היות שאין לה שכל, שהיא אדישה – יותר גרוע מכל התאוות שלה. אין מוחין לבהמה, היא לא חב"דניק, וברגע שאין לו שכל הוא סובל את המציאות. הוא חושב שהוא צדיק גמור, כי יודע שמי שסובל הוא צדיק, אבל אתה לא צדיק – אתה בהמה. ההבדל הוא דק. עד כאן הווארט השני, לגבי המלה סבל. שוב, הוא לא מסוגל לסבול את המציאות – מי שיוצא מהסבל כבר לא מסוגל, שרש סגל. בהמשך אדמו"ר הזקן משתמש בשרש הזה במושג של לסגל מצוות.

ב. תשובת הצדיקים ותשובת הרשעים

אך הענין הוא על פי מאמר רז"ל אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלים, ולכאורה אינו מובן הלשון ואם לאו כו' דמשמע דלא סגי בלאו הכי הגם שלא יהיה בידם חטא ועוון כלל.

שלשה פירושי "כי אדם אין צדיק וגו'"

כתוב "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הבעל שם טוב מסביר שהחטא הוא בתוך הטוב עצמו, שמרגיש שעשיתי משהו טוב – ברגע שמרגיש כך פוגם את המצוה כי זוקף את הזכות לעצמו, אפילו בדקות. זהו חטא של הטוב בעצמו.

יש עוד פירוש, חוץ מהפשט. הפשט הוא שלא יתכן שיש אדם שאף פעם לא החסיר רגע אחד של דבקות בה'. לכן, "אשרי אדם אשר לא יחשֹב הוי' לו עון", שלפחות תופס ש'הנה, החסרתי רגע אחד, לא חשבתי רגע על ה', וזו עבירה גדולה, חטא גדול'. אשרי מי שכך מכיר את עצמו, שכך יודע. אבל לומר שיש אחד שאף פעם לא היה אצלו כזה רגע של חלל, בלי דבקות בה', אין כזו מציאות. זהו הפירוש לפי הפשט, שהמלה "חטא" היא לא מה שאתה חושב, אלא אפילו רגע אחד לא להיות דבוק בה', במודע, הוא חטא. זה פשט גמור, שבאמת עשית טוב, המון דברים טובים, אין ספור דברים טובים, אבל גם חטאת.

יש את הפירוש השני, שאמרנו הרגע מהבעל שם טוב, שגם בתוך הטוב, אם אתה חושב שעשיתי מצוה גדולה, נתתי צדקה, זוקף לעצמך – זה החטא הכי גדול.

אבל יש עוד פירוש, שאמרנו הרבה פעמים אבל לא הזכרנו כאן, שיש לצדיק חטאים – "שבע יפול צדיק וקם". ולמה ה' עושה כך? "נורא עלילה על בני אדם", כמו דוד המלך שלא ראוי היה לאותו חטא, אז למה ה' עשה כך? כשהוא קם ועושה תשובה מתוך החטא הוא מעלה את כולם. הוא לא אומר זאת כאן, אבל כמעט אומר זאת בהמשך המאמר, מאד מתאים למה שכתוב בהמשך.

יש כלל גדול אצל הבעל שם טוב, שבעל המאור עינים מאד מאריך בו, רבי נחום מטשרונביל, ועוד הרבה צדיקים – יש זאת בכל הספרים – שהצדיק נופל בכוונה שכאשר יקום ירים איתו אנשים שבאמת פושעים ורשעים ופושעים במודע. כל זמן שהצדיק לא חוטא בעצמו אין לו שום צד שוה עם עמך ישראל הפשוטים, אנשים שמדי יום ביום חוטאים. לכן ה' עשה זאת, והצדיק החכם גם יודע שחייב להיות כך ומקבל את הדין אפילו בשמחה, שהוא יפול. הוא יודע שרק אם הוא נופל, אם הצדיק נופל במקצת, הוא כבר מזדהה עם הפושע ורק ככה הוא יכול להרים אותו. את הרעיון הזה צריך לפתח, באמת מופיע כאן בהמשך המאמר.

אם כן, יש שלשה פירושים עמוקים ב"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". גם הפשט כאן עמוק, כי לא הייתי חושב שחטא הוא הסחת דעת של רגע מהקב"ה. או שהכוונה "חטא" ממש, או שמחזיק טובה לעצמו במקצת הטוב שעושה, או שנופל בשביל להרים את הזולת.

שלשת הפירושים כנגד תורה, עבודה וגמילות חסדים

בעצם הפירוש השלישי הוא שהחטא שלו הוא גמילות חסד, כדי לגמול חסד עם הזולת הוא חוטא, משהו שקשה מאד לומר אותו (לאדם עצמו אסור לחטוא כדי שיזכה חברו, משא"כ כאשר הקב"ה מפילו בבחינת "נורא עלילה על בני אדם").

החטא בכך שמחזיק טובה לעצמו, פגם של גאוה – בדקות שבדקות – היינו פגם כנגד ההכנעה בנפש. עיקר הבטול בנפש קשור לעמוד העבודה, עבודת ה' היא להיות בטל לקב"ה, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו".

הפירוש הראשון, שהוא מסיח דעת לשניה, הוא פגם בעמוד התורה – מוחין. כעת מקבילים לשלשת העמודים, או פגם בהם או לשמם.

אם הפגם שאתה מסיח דעת מה' היינו שנפלת בשכל, במודע. אם אתה מחזיק טובה לעצמך, שהחטא הוא שעשית משהו טוב ואתה חוטא בטוב, כמו התפארות, זהו פגם במדות, מורגש. אתה מרגיש את עצמך בתוך המצוה וזהו כבר חטא. אם החטא הוא שאתה נופל בשביל להרים מישהו אחר הוא שייך לנה"י, מוטבע, גמילות חסדים.

הרבה פעמים כתוב שתורה היא מוחין, מושכל, חב"ד, ועבודה היא מורגש, חג"ת, וגמילות חסד היא נה"י, המוטבע. הטבע של היהודי, מה שאנחנו קוראים הטבע היהודי, מהו? יותר תורה, יותר מדות, עבודת ה', או יותר לעשות טובה למישהו? גם ווארט פשוט מאד, שכאשר מדברים על הטבע היהודי, אידישע נאטור. מתנגד יאמר ודאי שהטבע היהודי הוא לשבת ללמוד תורה כל היום וכל הלילה. אבל הבעל שם טוב מן הסתם לא יאמר ככה – הוא יאמר שטוב מאד שתלמד תורה כל היום, אבל אם מישהו זקוק לך, כמו בסיפור של אדמו"ר הזקן שהעיר לאדמו"ר האמצעי, שאם התינוק בוכה תשמע אותו, אל תהיה כל כך דבוק בתורה עד שלא תשמע את התינוק בוכה. הטבע היהודי פשיטא שהוא לעשות טוב למישהו. כתוב שבכלל המלה טבע היא מלשון טוב, לעשות טוב. מה הטבע שלנו? רחמנים, ביישנים וגומלי חסידים – כל השלשה לא שייכים לתורה או לעבודה אלא לגמילות חסדים. הכל שייך לקשר, החבור לעם ישראל.

בכל אופן, אלה היו שלשה פירושים ב"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

העלאת הנדחים בכח שם מב

אך הנה כתיב לא ידח ממנו נדח ממנו דיקא,

הוא מביא את הפסוק "כי לא ידח ממנו נדח", ומדייק ש"ממנו דייקא", כל הנשמות חייבות להשתאב בה'. כמו ברוב מאמרי החסידות הוא מביא את הלשון "כי לא ידח ממנו נדח", אבל הפסוק אומר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", שהקב"ה חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח.

קודם כל, נעשה רמז: "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" עולה 1764, 42 ברבוע. ביטוי שהמספר שלו הוא שלם מאד. הוא ד"פ אמת, ד"פ 21 ברבוע. 42 בקבלה הוא שם מב, שיש לו כח של העלאה – כשצריך להעלות נשמה, גם משאול תחתית, לקיים בפשטות את הפסוק "לבלתי ידח ממנו נדח", עושים זאת על ידי שם מב. והנה, ממש גימטריא פלאית, שכל הביטוי שוה מב ברבוע, שלמות כח ההעלאה של שם מב.

רפואת התשובה – רפואה מונעת (בצדיקים) או ריפוי מחלה אנושה (ברשעים)

המאמר כאן דן במה שמשיח בא להחזיר את כולנו בתשובה, גם הרשעים והחידוש שגם הצדיקים. יוצא מהסוף, לפי הגהות הצמח צדק, שאף על פי שמשמע מהזהר שעיקר החידוש הוא מה שמשיח בא להחזיר צדיקים בתשובה, בכל אופן עיקר הכח הוא מה שמחזיר את הרשעים בתשובה. למה?

הוא אומר שתשובת הצדיק היא בחדוה ואילו תשובת הרשע היא בבכיה שמביאה לשמחה, ובשמחה יש גבורות שיש להן כח להפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק ממש, משא"כ בחדות הצדיק אין גבורות ולכן הכח שלה רק שלא תבואנה צרות מכאן ואילך, אבל אין לו כח להפוך את הצרה שכבר קיימת מיניה וביה.

זהו שיא כל המאמר, כל ה"דער פרומער וארא" לפי הגהות הצ"צ – לא כתוב בפירוש בתוך אדמו"ר הזקן, אבל זו פסגת ביאור הצמח צדק על המאמר, שיש חדוה של צדיק שמונעת את הצרה מכאן ולהבא, כמו רפואה מונעת, אבל היא לא יכולה לרפאות אם כבר יש מחלה אנושה. אבל שמחה, דווקא של רשע שחוזר בתשובה, יכולה לרפא גם מחלה אנושה שקיימת בפועל. זה ווארט מאד חזק.

עליות המשיח – העלאת בעלי תשובה

הכל כח המשיח להחזיר בתשובה. על המשיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", חמש עליות, נרנח"י של המשיח שהוא עצמו היחידה הכללית של נשמות עם ישראל. כלומר, בתוך הנשמה הכללית יש את כל הנרנח"י וכך הוא עולה מדרגה לדרגה. כמובן זה קשור לסוד של "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כשהרבי הקודם במשפט אחד מסכם את המאמר הזה, דער פרומער וארא, הוא אומר שהוא המאמר שדן בנושא של "לא ידח ממנו נדח".

כמו שהקב"ה חושב מחשבות "לבלתי ידח ממנו נדח", כך גם המשיח שבא לקיים זאת צריך לחשוב מחשבות. כמו שה' "נורא עלילה על בני אדם", גם אצל המשיח במחשבות שלו צריכה להיות חכמה סתומה, הוא צריך להגיע לקדמות השכל, בלשון התניא – שהיא אפילו יותר מחכמה סתימאה – ומשם לחשוב מחשבות איך מתקנים את כולם. פשיטא שלא מתקנים עם פטישים או אגרופים או כיו"ב, צריך לשם כך את המחשבה הכי עמוקה בעולם. אצל משיח זו המדרגה עליה כתוב "הנה ישכיל עבדי" – "הנה ישכיל עבדי" הוא כנגד "וחשב מחשבות". זה היסוד, הנפש של היחידה.

אחר כך יש ארבע עליות. בדרך כלל מפרשים את ארבע העליות שהוא עצמו עולה, "ירום ונשא וגבה מאד", הכל הוא, אבל לאור מה שעכשיו מסבירים כל ארבע העליות הן כמו שהסברנו שלפעמים צדיק נופל כדי להעלות את הזולת, מיסודות החסידות, וכך כל העליות הן ההשכלה שלו איך על ידי שאני אקום ואתרומם אקח אתי את כולם, איך אחזיר את כולם בתשובה. לשם כך אני עצמי צריך להיות בעל תשובה. כמו שאמרנו, "שבע יפול צדיק וקם", וכשהוא קם הוא מקים את כולם. כך מתפרשים בחסידות כל הלשונות האלה, שמשיח "ירום" ומרים את כולם, "ונשא" ונושא את כולם, "וגבה" ומגביה את כולם", "מאד", עד ש"לא ידח ממנו נדח", מעצמותו יתברך, לאשתאבא בגופא דמלכא.

"לאשתאבא בגופא דמלכא" ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא"

שכל הניצוצות שבכל נפשות ישראל סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ממש [הביטוי שהוא מביא מהזהר הוא "לאשתאבא בגופא דמלכא".] בצאתם מהגוף [שייך ליארצייט. על כך מביא הצ"צ שכתוב "כי לא יראני האדם וחי", ואמרו חז"ל "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים". עד כאן. ממאמר חז"ל זה הוא מביא ראיה לאדמו"ר הזקן שבצאת הנשמה מהגוף היא חייבת לחזור עד ממנו, "לאשתאבא בגופא דמלכא". אפשר להקשות על הצמח צדק, זו הוכחה? זה "לאשתאבא"? כתוב "כי לא יראני האדם וחי", "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים" – לראות את ה' זהה להשאב בה'?!

קודם כל, מה יותר, לראות את ה' או להשאב בתוך ה'? לכאורה להשאב בתוך ה', וזה החידוש כאן, "לאשתאבא בגופא דמלכא". בכל אופן, למה הצמח צדק מביא ראיה מ"כי לא יראני האדם וחי", שדווקא בצאת הנשמה מהגוף מגיעים עד ל"ממנו"? כי בזהר יש שני לשונות, על אותו משקל מבחינת הסגנון, "לאשתאבא בגופא דמלכא" ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא", שני ביטויים שאנו שרים אותם יחד. יש פסוק שאומר "לבד בך נזכיר שמך". ביטוי מאד יפה, "לבד בך", שוה חן. כתוב שב"לבד" יש שני ראשי תיבות – "לאשתאבא בגופא דמלכא" ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא". לכאורה בהגהת הצמח צדק הוא רוצה להביא ראיה על "לאשתאבא בגופא דמלכא" מ"לאסתכלא ביקרא דמלכא". לכאורה לא אותו דבר, אבל יש כבר איזה משקל שוה ביניהם.

מה הן שתי הבחינות האלה? (פעם הרב הסביר שמוחין ומדות.) הייתי יכול לחשוב, ונכון, ש"לאסתכלא ביקרא דמלכא" היינו מוחין, חכמה, ו"ולאשתאבא בגופא דמלכא" היינו מדות. הצמח צדק רומז כאן, ורבי הלל מסביר טוב במאמר שלו בפלח הרמון שמות, שב"לאשתאבא בגופא דמלכא" יש בחינה של צדיקים שנשאבים, ואז הגוף הוא ז"א דאצילות, שיש בו המשכת הקו שהוא אוא"ס ממש, ואף על פי כן הוא רק ז"א דאצילות, ויש "לאשתאבא בגופא דמלכא", בגלגלתא ואפילו למעלה מזה, בכתר דאצילות. זה ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" של בעלי תשובה, לא של צדיקים. בין שתי המדרגות האלה של "לאשתאבא בגופא דמלכא" – בז"א ובאריך או אפילו בעתיק, צדיק ובעל תשובה – יש באמצע את "לאסתכלא ביקרא דמלכא", מוחין דאצילות. לפי זה אפשר להסביר ש"לאסתכלא" הוא איזה ממוצע מחבר בין שתי בחינות "לאשתאבא", ואז לא יהיה קשה למה הצ"צ מביא את "לאסתכלא" כהוכחה ל"לאשתאבא".

יתכן שה"לאתסכלא" מעלה אותך מז"א לעתיקא, בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ועוד יותר "ז"א ועתיקא כולא חד", כמו שרבי אייזיק אמר על אדמו"ר הזקן, כפי שלמדנו לאחרונה. אם כן, יש כאן פירוש אחר בדברי רבי אייזיק. שוב, רבי אייזיק אמר שהבעש"ט הוא פרצופי הכתר, עתיק ואריך; המגיד הוא פרצופי המוחין, או"א וישסו"ת. במקום אחר הוא אומר שאדה"ז למעלה מהאבות ואפילו ממשה רבינו, שאם היו הרבי ומשה רבינו אומרים לי אחרת אחד מהשני הייתי שומע לרבי, אבל כשהוא משוה לבעש"ט ולמגיד אומר שהבעש"ט הוא פרצופי הכתר, המגיד הוא פירושי המוחין – חידוש שהוא, המשכיל, ואדמו"ר הזקן שהוא חסידות חב"ד, אינו פרצוף המוחין אלא "ז"א ועתיקא כולא חד". אדמו"ר האמצעי הוא כבר נוקבא דז"א, מלכות דאצילות באצילות. הצמח צדק הוא המלכות דאצילות שיורדת להחיות את עולמות בי"ע. הכל ווארט של רבי אייזיק. בכל אופן, לגבי ז"א, יש ז"א בפני עצמו, יש "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ויש "ז"א ועתיקא כולא חד" ממש.

מה אדמו"ר הזקן אמר על עצמו? שהוא לא צדיק. הוא רצה לקרוא לכל החסידים בעלי תשובה, אבל משום סבה – לא לפגוע במתנגדים, שיחשבו שהוא מתכוון שכולם רשעים, והוא לא התכוון ככה – הוא נמנע מלקרוא לחסידים בעלי תשובה, והתקבל, לאו דווקא ממנו, השם חסידים לתנועה הזו. בכל אופן, העצם של אדמו"ר הזקן הוא התשובה. כמו שכתבנו, היו שנים מבין תלמידי המגיד שהחזירו בתשובה – אדמו"ר הזקן ורבי אהרן הגדול מקרלין. הבחינה של אדמו"ר הזקן שלא היה צדיק גלוי אלא צדיק נסתר, שהוא עצמו מי שמקיים "כל ימיו בתשובה". כלומר, בעצם "ז"א ועתיקא כולא חד" הן שתי מדרגות ה"לאשתאבא", של הצדיק ושל בעל תשובה, והן אצלו אחד, התכלית של המשיח.

נעשה גם כאן גימטריא: "לאשתאבא בגופא דמלכא" ועוד "לאסתכלא ביקרא דמלכא" שוה 1872, שם הוי' פעמים שם עב, המילוי הגדול של שם הוי', שהוא חסד, "חסד הוי' מלאה הארץ". הר"ת שלהם, לבד-לבד, עולים עב, והסך הכל עולה עב פעמים הוי' – לבד-לבד פעמים הוי'. רק פשט, מה הקשר בין שני אלה, למה אצל הצ"צ פשוט שהם זהים? מה קורה כשאתה מסתכל ביקרא דמלכא? אתה נשאב – ההסתכלות גופא שואבת אותך לתוך המלך. זה הפשט.] בגילגול זה או בגלגול אחר, ולא סגי בלאו הכי.

האם אפשר לצאת מהמוגבלות האנושית?

אך איך תהיה זאת הנפש שהיא בבחי' גבול ונברא משתאבת בגופא דמלכא א"ס ב"ה להיות לאחדים ממש,

הגענו עד הקטע שהוא שואל איך יתכן שהנשמה, שהיא "חלק בורא שנעשה נברא", היא בגבול, תתחבר ותשאב בה' שהוא אין סוף? איך הגבול יכול להשאב ולהכלל ולהגיע לאין סוף? שאלה טובה, כאילו שאלה במתמטיקה – איך משהו גבולי יכול להפוך להיות אין סופי?

קודם היית איזו בחינה של אין סוף, חלק בורא, אבל הוא ברא אותך נברא – נברא הוא מציאות מוגבלת וכעת הכל אצלך מוגבל, השכל מוגבל, הרגש מוגבל, המעשים מוגבלים, הכל מוגבל. המוגבלות שלך, להיות אדם מוגבל, שייכת בעצם למצרים – לכן כל הסיפור כאן שייך למצרים. בהיותך מוגבל אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה לעשות בחיים – רוצה דברים גדולים, אבל אתה לא יכול, אתה מוגבל. כמו שאומרים שלכל אחד יש את המגבלות שלו. אדרבא, תקבל, תשלים, תסבול.

לצאת מסבלות מצרים היינו לא לסבול שאני מוגבל. אז מה? אפשר פשוט להשתגע. אתה חייב להשלים. יעזור לך לא להשלים עם זה שאתה מוגבל? אם לא תשלים פתאום תהיה כל יכול?! לא יעזור שום דבר! זה הגורל שלך, המזל שלך, להיות מוגבל. רק לחדד את הקושיא: איך ה'אני', שאני מוגבל ובהחלט חי כך וכך שנים עד עכשיו ולא יכול לעשות בכלל מה שאני רוצה לעשות כי אני מוגבל – איך הדבר המוגבל הזה יכול להתחבר עם הלא-גבול?

לשבור את הגבול לאין-סוף רסיסים

הוא אומר על פי פשט שרק כשהנשמה יוצאת מהגוף. בכל אופן, הרבי ודאי ירצה שנזכה לזה גם נשמה בתוך גוף. מה צריך לעשות בשביל זה? האם יש איזו סגולה, איזה פטנט? זו שאלה, כמו בחשבון, מה יעשה הגבול כדי להפוך להיות אין סוף? לכאורה יש רק דבר אחד שהוא יכול לעשות – להתחלק לחלקים, יכול להתחיל לרסס את עצמו. אם הוא ירסס עצמו כל כך הרבה עד שיגיע לאין סוף רסיסים קטנים תהיה לו בחינה של אין סוף.

במתמטיקה זה באמת עובד, כי אם יש לי יחידה של אחד, מכאן עד כאן בגרף, היא מתחלקת באין סוף אופנים. מה ההבדל בין הקטע הקטן הזה לבין קטע אין סופי? אותו דבר. בקו האין סופי יש אין סוף נקודות וגם בקטע הכי קטן יש אין סוף נקודות, ובמתמטיקה האין סוף של הקו האין סופי הוא לא אין סוף יותר גדול מהאין סוף של הקטע. יש דרגות של אין סוף יותר, אבל כאן לא משנה – אין סוף הנקודות בקו הכי קצר ואין סוף הנקודות בקו אין סופי הוא בדיוק אותו אין סוף. אם כן, מה צריך לעשות? רק להתחלק לאין סוף חלקים. איך עושים זאת? איך קוראים לחלקים קטנים? שברים. באמת יש מספרים שאינם שברים, אבל באמת השברים הם כבר אין סוף. איך עושים שתהיה שברים? זה "אורות מרובים דתהו", שכנראה שיש איזה שכל של עולם התהו שהדרך היחידה להגיע לאין סוף היא רק להשבר, לכן הולכים על שבירת הכלים.

שבירה דתיקון

יש איזה סיפור שממחיש זאת? זה החזון המפורסם של הנעם אלימלך, שבקש לראות את הבעל שם טוב והוא זכה לראות את הבעל שם טוב על הר שנופל ומתרסס לאין סוף בעל שם טובים קטנים, הולוגרם, שבכל חלקיק יש את הכל. שם הוא כותב שהיו ששים ריבוא, כנגד ששים ריבוא שרשי נשמות ישראל, אבל אין לדבר סוף – אפשר להגיע לאין סוף בעל שם טוב קטן. אז הבעל שם טוב הגדול, שהפך להיות אין סוף – וזה כבר ההבדל בין עולם השבירה לאותה פעולה כאשר האורות המרובים דתהו מתלבשים בכלים דתיקון – אפשר לראות שכל רסיס הוא בעל שם טוב קטן. בשבירת הכלים דתהו בחלק לא מזהים את הכלל, כל רסיס הוא סתם רסיס, אבל כאשר מחברים את שניהם – סג ו-מה מכח שם עב – החלק הוא הכל. בלשון הבעל שם טוב, "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו" וגם רואה זאת.

השאלה היא עדיין איך עושים זאת? אם צריך לעמוד על הר, ליפול ולהתרסס – זו מסירות נפש על עם ישראל. מה עוד יכול להיות? מושג יותר פשוט בחסידות – על זה נאמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", 'לא מצאתי כלי שלם כלב נשבר'. כל האריכות היתה שהדרך היחידה שהאני המוגבל הזה יכול להתחבר ולהשאב לתוך האין סוף, גם בחיי כאן עלי אדמות, היא על ידי לב נשבר בתכלית. הכל היה בשביל המשפט הזה. אם יש ליהודי לב נשבר – גם מהמציאות, כמו מה שקרה היום, מה שקורה כל יום – ולבו נשבר לרסיסים, ו'לא מצאתי כלי שלם מלב נשבר', הוא נשאב עם הלב נשבר שלו לגופא דמלכא.

התחברות הגבול לבלי-גבול בפיזיקה ובמתמטיקה

נחדד טפה, נחזור למתמטיקה: התחברות לאין סוף היא רק מבחינה מתמטיקאית ולא מבחינה פיזיקאית, לכן כדאי להתמחות במתמטיקה לפני שלומדים פיזיקה. מה ההבדל בין מתמטיקה לפיזיקה היום לגבי התרססות לחלקיקים? לפי הפיזיקה היום יש גבול לקוטן, שום דבר לא יכול להיות יותר קטן מהקבוע של פלנק. לכן יש גבול לכמה רסיסים אתה יכול להשבר. אבל לפי המתמטיקה אין גבול בכלל, אין סוף ממש. זה בדיוק ההבדל בין פיזיקאי לבין מתמטיקאי. אנחנו, כידוע, אוהבים מתמטיקה, ושם אתה יכול ב"לב נשבר" להגיע לאין סוף חלקים קטנים, ואז אתה נשאב בגופא דמלכא, באין סוף ממש. שוב,

הווארט הוא שכל ה"וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", ממנו ממש, הוא על ידי לב נשבר. [למה מסיים "אלהים לא תבזה", בשם אלקים דווקא?] גם אלקים הוא לשון רבים, "אני אמרתי אלהים אתם", יש לכם אין סוף אלקים. [הסבל עצמו מתחלק לרסיסים?] כן. מי שרוצה להתחלק לאין סוף רסיסים שיגיע לליובאוויטש (עיר האהבה, בחינת "אברהם אהבי", סוד היציאה מתחת סבלות מצרים כנ"ל) – ליובאוויטש (הלעומת זה של מצרים) בגימטריא רסיסים (בגימטריא מספר, סוד "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – יחוד מספר ואין מספר, כמבואר בדא"ח. אין מספר = אמת).

עד כאן נקודות שנוספו בקטע שקראנו.

ג. דבקות בה' בתורה ומצוות

נמשיך לקרוא מאיפה שהפסקנו (השיעור הקודם בפונט דוד; התוספות החדשות בפונט פרנקריל וכשהן משובצות בגוף הדברים בסוגריים מסולסלות):

חבור הנגלה והנסתר

הנה מודעת זאת מ"ש בזוהר ע"פ ואברהם זקן בא בימים [הוא יסביר שכל יום הוא לבוש לנשמה, כדי שתוכל להתאחד עם ה'.], והוא על דרך מה שכתוב ימים יוצרו ולא אחד בהם [על המילה "ולא" בפסוק יש קרי וכתיב, בכתיב כתוב "ולא" {שהאחד לא נמשך בהם.} ובקרי "ולו" {שהאחד כן נמשך בהם.}. בכל פסוק עם קרי וכתיב יש משהו נסתר {הקרי נגלה והכתיב נסתר.} – לא רק שהכתיב הוא הנסתר והקרי הוא הנגלה – שכדי לגלותו צריך לדרוש גם את הקרי וגם את הכתיב {והוא נשיאת ההפכים בין שניהם.}, כפי שהוא ידרוש בהמשך המאמר בפסוק זה {ויישב איך הכתיב והקרי מתקיימים ביחד.

בכלל, כמו שיש חכמת הנסתר וחכמת הנגלה, נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא, ואף אחד בפני עצמו הוא לא השלמות. השלמות היא רק חבור הסוד והפשט ביחד. לכן זו תכלית הלימוד, "תורת הוי' תמימה". הענין של ישיבות תומכי תמימים היא חבור הנסתר והנגלה, ולא רק אחד בפני עצמו. בדיוק כמו כתיב וקרי, שלא מסתפקים בכתיב כי הוא הנסתר ולא בקרי כי אתה אוהב נגלה. צריך להודות שיש את שניהם וללמוד את שניהם, ואם אתה רוצה להעמיק לחבר את שניהם ממש – העמקה של השכל היהודי היא רק נשיאת הפכים.}.].

בטול והתכללות אצל צדיקים ואצל בעלי תשובה

כי הנה הימים הם בחינת לבושים להלביש נשמת האדם, והם הם התורה ומצות אשר יעשה אותם האדם {יתכן שכן חסרה המלה "וחי", כלשון הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".} בהם להמשיך עליו אחדותו יתברך להבטל ולהכלל [יש פה שתי מלים, "להבטל ולהכלל" – בתחלה צריך להבטל ולאחר מכן להכלל {קשור למה שדברנו על "לאסתכלא" ו"לאשתאבא". קודם מסתכלים, ובהסתכלות בטלים, ואז אתה נשאב לתוך הדבר שאתה בטל אליו, שיש לך יראת הרוממות אליו כשאתה רואה אותו.}.

הבטול, להגיע לאין, הוא הכנה להתכללות ממש בה' {איך מגיעים לאין? על ידי עין, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ה-אין ב-א הוא פנימיות ה-עין ב-ע. גם האין אינו התכלית, התכלית היא שאחרי שאתה נשאב באין אתה נכלל ונשאב בתוך היש האמתי.} (כמו שבין כל שני 'יש' יש 'אין' באמצע, ע"ד רקבון הגרעין כו' {והאין הוא ה"לאסתכלא".}).

לפעמים, כתופעה יוצאת דופן, הביטוי הוא הפוך 'להכלל ולהבטל' {אמרנו שיש הרבה פעמים שכותב כמו שרגיל בחסידות, ליבטל ולהכלל, אבל יש פעם אחת במאמר שהופך את הסדר ואומר "להכלל ולהבטל". פעמים קודמות לא הסתכלנו בפנים, אז כעת נסתכל – לקמן עמוד 8 (במודפס מכרם חב"ד). שם מדובר על מעלת בעלי תשובה על צדיקים. אצל צדיקים הסדר הוא כרגיל, "ליבטל ולהכלל", אבל אצל בעלי תשובה הסדר הפוך, "להכלל ולהבטל" – אחרי ההתכללות יש אצלו עוד בטול יותר עמוק.

כמו שאנחנו תמיד מסבירים, אצל צדיק התכלית היא היש האמתי, אבל אצל בעל תשובה התכלית היא האין האמתי. גם אחרי ההתכללות יש עוד בחינת אין. המוגבל הפך להיות בלי גבול, אבל בעל תשובה "כל ימיו בתשובה", הוא לא מסתפק בזה. הוא מוכיח את ההוכחה במתמטיקה שגם באין סוף יש אין סוף מדרגות, לכן כמה שהוא עכשיו אין סוף הוא אומר שהאין סוף שהיה לי אתמול כבר לא שוה, לגבול יחשב, לכן צריך עוד פעם להבטל, כמו שכתוב בתניא שכל פעם צריך להבטל מחדש. גם שהוא נכלל, הפך לאין סוף, הוא רק 0א, ויש 1א ו-2א עד א-אין סוף, כך אחרי ההתכללות הוא ממשיך להבטל. זה מה שבהמשך המאמר כתוב פעם אחת הסדר ההפוך.}, כלומר שהבטול מגיע לאחר ההתכללות ויותר גבוה ממנה (בסוד האין האמיתי שגבוה גם מההתכללות ביש האמיתי). הביטוי הכפול הזה חוזר הרבה בתניא ובדא"ח בכלל, ורבי לוי'ק, האבא של הרבי, מבאר אותו בפירושו לתניא {במיוחד מי שרוצה לראות – צריך לצטט מפירושו בפרק מא בתניא, שם הוא מאריך להסביר לשון זאת, מתי אומרים כך ומתי אומרים כך.}.] באור ה' א"ס ב"ה בכלות הנפש ממש כנר בפני האבוקה לאשתאבא בגופא דמלכא {הנר הקטן מתבטל ונכלל בתוך האבוקה הגדולה.},

שכר ועונש – דבקות וכרת

דהיינו שתהא נפשו האלוקית מיוחדת ביחוד גמור ובאחדות אמיתי במקור היותה חיי החיים ב"ה [הנשמות מגיעות עד הקב"ה בעצמו ולא רק לגן עדן. הרמב"ם – שההילולא שלו היתה ביום רביעי השבוע {כשאמרנו זאת, בשבוע של כ' טבת.} – אומר שהשכר של קיום המצות הוא לא גן עדן אלא העולם הבא, וגם מי שעובד את ה' בשביל השכר של העולם הבא זו עבודה שלא לשמה, לא עבודה לשמה, מאהבה, כמו שהיה אצל "אברהם אוהבי", היהודי הראשון {שוב דגש על היה החזקהודי הראשון, אברהם אבינו, שדווקא ממנו לומדים מהי עבודה לשמה, לא על מנת לקבל שכר, לא לשם שום פרס בעולם. בלשון הרמב"ם הוא עושה את האמת מפני שהוא אמת. זו אהבת האמת. הוא משתמש במלה אמת, וכותב שזו מדרגת אברהם אבינו, ובכך עושה איזה חבור של יעקב אבינו, שמדתו אמת, ואברהם, כמו "יעקב אשר פדה את אברהם".}.

השכר האמיתי הוא להיות עם ה' על ידי קיום רצונו יתברך {כמו שתיכף נסביר יותר.} ("שכר מצוה מצוה עצמה", מצוה לשון צוותא, חיבור עם ה' עצמו), והניגוד שלו – העונש – הוא כרת. הרמב"ם לא מדבר על עונש בגיהנם {לא מזכיר בכלל גיהנם ביד החזקה. העונש שלו הוא ההיפך מהדבקות, הפוך מעולם הבא שהוא מצב של דבקות.} אלא שהעונש הוא כרת {ההיפוך של דבקות. איזה פסוק הוא מביא ב-יג היסודות שלו, שלמדנו בשיעור הקודם? את הפסוק ממשה רבינו, "ואם אין מחני נא מספרך". ממה שמשה רבינו כאילו מקלל את עצמו, אם ה' לא יסלח לעם ישראל, מוכח שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות בעולם, העונש הכי גדול. מה העונש הכי גדול? "מחני נא", כרת.

רואים פה איך עובד הראש של הרמב"ם, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", כי פשט הפסוק שהוא מביא הוא "מחני נא מספרך", מספר התורה. משה רבינו לא אמר 'מחני נא מעצמותך' אלא "מחני נא מספרך", והרמב"ם מבין מזה ש"מחני נא מספרך" היינו כרת. מה פשיטא אצל הרמב"ם? חידוש, אבל אצלו פשיטא, שספר התורה והקב"ה הם אותו דבר.} – פשוט לא להיות עם ה'.

 גם אדמו"ר הזקן היה אומר שהוא לא רוצה לא את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רק אותך בעצמך ("אנא נסיב מלכא"). גם פה, כל הענין הוא להתאחד עם ה' בעצמו ולא רק לזכות לחלק בגן עדן ובעולם הבא, הנשמות חוזרות למקום הכי גבוה, לאשתאבא בגופא דמלכא ממש.],

נפש בהמית-טבעית-חיונית

והיו לאחדים ממש ע"י התורה ומצות שהם הם הממוצעים המקשרים ומחברים נפשו האלקית הנגבלת בגדר גבול מקום {שוב מדגיש ש"לאשתאבא" היינו חזרת הגבול להיות בלי-גבול. גם הנפש האלקית היא נגבלת, כי היא "חלק בורא שנעשה נברא". גבול ומקום הולכים כאן יחד.} ו{יותר מזה, }מלובשת בגוף ו{לא סתם בגוף אלא ב}נפש החיונית [{מדגישים כאן בלימוד שהוא מדבר על נפש החיונית ולא נפש הבהמית. כנראה ש"סוף בהמה לשחיטה" מדבר גם על החיות של הנפש הבהמית, של הבהמה. בכל אופן, ברוב המקומות בתניא משתמשים בנפש החיונית או נפש הטבעית ורק מעט בנפש הבהמית.}

רגילים לחשוב שעיקר ענין חסידות חב"ד הוא להבדיל בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, אבל צריך לשים לב שאדמו"ר הזקן בתניא יותר משתמש בביטוי 'נפש החיונית', כמו שכתוב כאן, או לפעמים 'נפש הטבעית'. לא תמיד טוב להתיחס אליה בתור 'נפש בהמית' {לא כל הזמן צריך לחשוב על עצמך כבהמה. כשהוא אומר בפרק כט נפש הבהמית הוא מדבר על כך שאדם צריך להבין שאני עצמי, המודעות שלי, הוא הנפש הבהמית. כשאתה רוצה לשבור אותו לרסיסים, לשחוט אותו, צריך להתייחס אליו כנפש הבהמית. אבל סתם, גם כשהלל הולך לגמול חסד עם העלובה-הגוף, זו הנפש החיונית. מי שעושה אתכפיא, הבינוני, באמת אז חושב על כך שיש לו נפש הבהמית. הנפש החיונית שייכת לעבודת הצדיקים.}, הרבה פעמים צריך להתיחס בתור 'נפש חיונית', יותר פרווה

{בכל אופן, יש לנפש הזו שלשה כינויים – נפש בהמית, נפש טבעית או נפש חיונית. נעשה רמז: מה הסימן? בטח, "בטח בדד עין יעקב". סימן שאפשר לרכוש דווקא את מדת הבטחון, "לכל החיים יש בטחון", בשביל בטחון צריך ישות, אמונה היא אין ובטחון הוא יש, כמו שכתוב במאמר "אמונה ובטחון". לכן, בשביל בטחון צריך לגייס את הכחות החזקים של הנפש הבהמית-הטבעית-החיונית, שהם יבטחו בה' שנותן לך כח לעשות חיל. "ישראל בטח בהוי'" הוא הפרק של הרבי השנה, ויש לנו עליו שיר.}. הכינוי נפש בהמית בא להדגיש את המדות הבהמיות הבלתי מתוקנות, שעל האדם לבטש {כשהוא עוסק בעבודת הבטוש היא נפש הבהמית.}, ואילו הכינוי נפש החיונית או נפש הטבעית בא להדגיש רק שהיא לא אלוקית, לא בבטול מורגש לה' {הוא לא נמצא במצב של בטול לה'.}. והיינו בהיותה "בגדר גבול מקום ומלובשת בגוף..." {הוא רק רוצה להדגיש שהוא מוגבל.}.],

שני קצות הממוצע המחבר – תורה ומצוות

לדבקה בו ית' ממש שאינו נגבל ואינו נתפס אפילו בשום שכל והשגה {הכל צריך להדבק בה' שהוא בלי גבול ממש, ואפילו השכל לא יכול לתפוס בו. כלומר, גם השכל עצמו צריך להשאב בתוך הדבר שאינו שכל ולא נתפס בשום שכל.},

נחזור רגע: הווארט כאן הוא שצריך למלא את הימים שלך בתורה ומצוות, להם הוא קורא ממוצעים. צריך כאן להתבונן עוד טפה במה שלא כתוב כאן. בכל ממוצע בין שני הפכים – שכאן הם הבלי-גבול והגבול, והוא אומר שהתורה והמצוות מחברים אותם, התורה היא רצון-כתר והמצוות הם אברים דמלכא ז"א, כך הוא כותב כאן, אבל נסביר באופן שיותר שייך לנפש.

ממוצע המחבר לא מסתיר את הקצוות שהוא מחבר. ממוצע שמסתיר הוא ממוצע מפסיק, לא טוב. כאן הממוצע, תורה ומצוות, היינו ממוצע מחבר, כמו צדיק שהוא שקוף וכל ענינו רק לחבר אותי לה'. יש כלל גדול שבכל ממוצע מחבר צריך שני קצוות, אחד שאוחז בקצה הזה והשני והשני שאוחז בקצה השני. הוא לא אומר בפירוש, אבל ודאי מתכוון, למה צריך גם תורה וגם מצוות? התורה בתוך הממוצע היא מה שאוחז בקוב"ה.

יש עוד משהו דומה לזה, כתוב גם ביציאת מצרים, "הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן" – כפי שדברנו – למה צריך את שניהם? יחד הם משמשים ממוצע בין מלכא למטרוניתא, משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא, משה אוחז במלך ואהרן במלכה וכך מחברים אותם. אותו דבר בתורה ומצוות, משה הוא התורה, הצד בממוצע שאוחז בה', באין סוף.

בתורה, בתור ממוצע, יש גם זיקה גלויה לאין סוף. כמה שהתורה שבכתב היא מספר מוגבל של אותיות, אבל גם במספר האותיות המוגבל של התורה יש בגלוי ממד של אין סוף, אין סוף דיוקים ועמקות באותיות התורה. ואילו המצוות כשלעצמן, מה הגדר של מצוה? שלכל מצוה בתורה מ-תריג מצוות, שכולן מצוות מעשיות, יש שיעור מוגבל. כל מצוה היא מוגבלת בגדר שלה. לכן בתוך הממוצע המצוות המעשיות זה מה שאוחז בנו. המצוות הן כמו אהרן והתורה היא בחינת משה. יחסית יש כאן בלי גבול וגבול בתוך הממוצע.

לשבור את הראש

איך אני יודע שהתורה היא בלי גבול? אם מדובר בתורה שבעל פה, שגם נתנה למשה מסיני, פשיטא – כתוב "'ועלמות אין מספר' אלו ההלכות", שיש אין סוף הלכות. גם, איך תלמיד חכם מחדש הלכות? מה הוא צריך לעשות בשביל לחדש הלכות?

מספרים על הבוטשאטשער רב, שהתיקון שלו לא להשתגע היה חיוב לחדש כל יום חי הלכות (סוד חי נשים המותרות למלך – "מאן מלכי רבנן") וגם ללמוד חי פרקי משניות. מי אמר לו זאת? רבי משה לייב מסאסוב, שהיארצייט שלו היה שלשום. למה הוא היה אמור להשתגע? הוא החזיק מרבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעזר מקדש הוא כותב בפירוש שהוא צדיק הדור. הוא היה דבוק בו מאד, ופעם אחת נסע איתו במרכבה. רבי לוי יצחק היה עושה תנועות משונות, כדרכו בקדש. פעם אחת בתוך המרכבה הוא עשה דברים כל כך משונים, שהבוטשאשטער רב שהיה אברך צעיר חייך. רבי לוי יצחק הסתכל עליו ואמר, 'השתגעת?'. ברגע שהוא שמע את זה הוא פחד לנפשו, ואז הוא קפץ מיד מהמרכבה ורץ מהר לרבי משה לייב מסאסוב שיציל את החיים שלו. הוא אמר לו שאם אתה לא רוצה להשתגע אתה חייב כל יום ללמוד חי פרקי משניות ולחדש חי הלכות, כל יום בחיים שלך. ככה הוא נהג כל יום בחיים שלו.

איך מחדשים? מה זה נקרא לחדש חי הלכות כל יום? לומר איזו הלכה שלא כתובה בשום ספר ושום מקום, הלכה למעשה. איך עושים את זה? איך בן אדם מחדש חי הלכות? כל יום הוא צריך לחדש חי הלכות, אחרת הוא משתגע... יש ביטוי, שאומרים בחסידות גם לגבי לימוד חסידות חב"ד, שצריך ללמוד חסידות כמו שלומדים נגלה. מה צריך לעשות? 'לשבור את הראש', זה הביטוי. אם אתה לא שובר את הראש ממש – לא ילך לך, לא תצליח, ודאי שלא תצליח לחדש חי הלכות כל יום. לחדש הלכה היינו לקחת את הסלע ולפוצץ אותו, לקחת פטיש ולפוצץ את הסלע, כמו שהפסוק אומר. כל משפט שכתוב היום בתורה יחסית למה שיכול להיות הוא עדיין בגדר סלע וצריך לפוצץ אותו לרסיסים, כמו שדברנו קודם. כל רסיס ורסיס שאתה מצליח לפוצץ הוא הלכה. איך עושים את זה? אתה צריך לפוצץ את עצמך, לשבור את הראש. זו "יגיעת נפש" בלשון החסידות. יש "יגיעת בשר", בטול ובטוש הגוף, והפנימיות היא "יגיעת נפש", היגיעה של ההתבוננות. [ללמוד חי פרקי משנה זו יגיעת בשר...] בשבילו פשיטא שזו יגיעת בשר, אבל לחדש חי הלכות זו יגיעת נפש.

שבירת הראש, שבירת הלב ושבירת הרגלים

הגענו לכך מתוך ההסבר מהם תורה ומצוות. תורה, כמה שהיא מוגבלת, יש בה אין סוף – רק צריך לשבור את הראש שלך כדי לשבור את הפסוק ולגלות שיש בו אין סוף, על כל תג ותג תילי תילים של הלכות. למדנו במקום אחר שרבי עקיבא עשה זאת לגבי התגין בטנת"א ומשיח יעשה זאת לגבי הטעמים. כל דבר בתורה מתחלק לאין סוף, וזוכים לזה על ידי ששוברים את הראש.

מה הוספנו? עד כאן דברנו על "לב נשבר" וכעת אומרים שבלמוד התורה צריך לשבור את הראש, האדם כולו שבור. כנראה כדי לעשות מצוות, לעזור ליהודי או להגן על עמונה, צריך לשבור את הרגלים – שלש מדרגות של שבירה. "יש שבר במצרים", מי שנמצא במצרים צריך שבר (שבר מצרים = אמת אמת, הכנף = אין).

"יש שבר במצרים" דרש רבי לוי יצחק על אדמו"ר הזקן, רבי שניאור בן רבקה (שניאור בן רבקה ר"ת שבר ואוס"ת בגימטריא משיח בן דוד), בעל המאמר כאן. כך הוא נחש, כלומר אמר ברוח הקדש, מה שם אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן שלח אליו פ"נ על ידי חסיד ורבי לוי יצחק שאל מה שם אם הרבי ואמר שאינו יודע. תמיד מציינים שכך היו חסידים של פעם, שלא עסקו בחיצוניות. כשהשליח אמר שאינו יודע מה שם האמא של הרבי רבי לוי יצחק פתח חומש, שם את האצבע על "יש שבר במצרים", ואמר שקוראים לו "שניאור בן רבקה". זו היתה גם נבואה על שם העתיד, מצרים שוה ליובאוויטש, אבל הרבי הראשון להתישב בליובאוויטש היה אדמו"ר האמצעי. בכל אופן, יש לשבור את הראש ויש לשבור את הלב.

הרצון והאיברים – אריך אנפין וזעיר אנפין

חוץ מזה, כתוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", שהתורה ארוכה מארץ מדה, אין לה סוף. לא כתוב כך על המצוות, רק על התורה. כל זה להסביר שתורה ומצוות הן אחיזה בה' ואחיזה בישראל. לכן באמת עיקר המצוה, כמו שכתוב בתניא, היא מצות הצדקה – קשר בין נשמות, שאתה גומל חסד לחבר שלך, "כל ישראל חברים".

וא"א כ"א ע"י תורה ומצוות שהם ממוצעים, שהתורה היא רצונו של מקום והוא ורצונו אחד והמצוות הם איברים דמלכא [בלשון הקבלה, רצון היינו פרצוף אריך אנפין ואילו אברים היינו פרצוף זעיר אנפין. {עוד גימטריא יפה: תורה ומצות הם אריך אנפין וזעיר אנפין. ברור שהם זוג מושגים, כי באותו משקל, רק שאחד אריך אנפין והשני זעיר אנפין. כמה הם שוים, רק לראות שהולכים יחד? אריך אנפין זעיר אנפין שוה בדיוק 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי. זעיר אנפין הוא מדות הלב ואריך אנפין הוא שרש מדות הלב בכתר שהוא למעלה מהשכל. ז"א היינו המדות שלמטה מהשכל, על ז"א כתוב "מח שליט על הלב", ועל אריך אנפין כתוב ש"פנימיות הלב שליט על המח". דווקא שניהם יחד שוים ל ברבוע, שהוא סוד הלב היהודי.}],

ד. "שלשה תריסין"

"מאן דאיהו זעיר איהו רב"

נאמר עוד משהו לגבי הרעיון הקודם, שכדי שהגבול יתחבר עם הבלי-גבול הוא צריך להקטין את עצמו. מה המשפט על זה? קודם אמרנו לרסס את עצמו, אבל כעת אומרים פשוט להיות יותר ויותר קטן. מה המשפט בזהר? "מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר". מי שמחשיב עצמו גדול הוא זעיר, גארנישט, ומי שמקטין את עצמו – הוא גדול.

מעלת ישראל היא "כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטין את עצמכם" כל הזמן, לא רק כל פעם שיש איזו טובה לא מחזיקים טובה לעצמכם, כמו הפשט (וכמו שמוסבר בתניא באגה"ק קטנתי), אלא בעבודה מתמדת, כמו "כל ימיו בתשובה", כל ימיו למעט עצמו מיעוט אחר מיעוט, כמו שהוא אומר שהתשובה של אתמול לא הספיקה, צריך תשובה על התשובה, וכך כמה שמעטתי את עצמי לא מספיק, צריך מיעוט אחר מיעוט. איך אני יודע שזה הפשט? כי חז"ל אומרים "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות", "מאן דאיהו זעיר איהו רב", כמה שאתה ממעט את עצמך אתה יותר גדול אליבא דאמת, מתוך ה"תמֻנת הוי' יביט". מתוך דעת עליון אתה רב, אבל בדעתך צריך מיעוט אחר מיעוט.

כלים פכ"ד – גדול-בינוני-קטן

איפה רואים זאת? דווקא במנהג ישראל, מנהג חב"ד, שביארצייט אומרים שני פרקי משניות לפני שאומרים את הקדיש דרבנן. כעת נאמר טפה נגלה, אבל רק טפה:

הפרק הראשון הוא פכ"ד במסכת כלים. במסכת כלים יש ל פרקים. כתוב בקבלה שיש ל כלים ובאמת יש ל פרקים במסכת כלים במשנה. אומרים שבחרו בפרק כ"ד בכלים כי הוא פרק בש"ס שאין בו שום מחלוקת. כך גם ב"איזהו מקומן". במשנה האחרונה מוזכר חכם אחד, רבי שמעון, אבל בלי בר פלוגתא.

כל הפרק הזה הוא פרק של "מאן דאיהו זעיר איהו רב". יש 17 משניות בפרק, וכל משנה מתארת כלים שונים שבכל סוג מהם יש שלשה מצבים – גדול, בינוני, קטן – כשהגדול טמא טומאת מדרס, טומאה חמורה; הבינוני, שמאותו סוג אבל יותר קטן, טמא רק טומאת מת שפחותה ממנה; אבל הכלי הקטן, מאותו סוג, "טהור מכלום", לא בגדר כלי שמקבל טומאה.

יש כאן 17 פעמים, 17 סוגי כלים שונים, ש"מאן דאיהו רב איהו זעיר", הוא הכי טמא, והבינוני גם טמא אבל פחות, ומי שרוצה להיות טהור הוא אחד שמקטין עצמו לגמרי. אותו עקרון על כלים שונים, וכדי להבין את העקרון נלמד את המשנה הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה":

משנת שלשה תריסין

שלשה תריסין הם [תריס הוא מגן. במה מדובר? בשביל מה משתמשים במגן? (כשפורצים לבית כנסת בעמונה...) בדיוק, חילים משתמשים במגן, שלא ירביצו לו יותר מדי עם אלות. לא מדברים כאן על חרבות, רק על מגן. יש שלשה סוגים של תריסים – אחד שהולך להתריס נגד הממסד צריך שיהיה לו תריס טוב. ככה הפרק מתחיל.]

תריס הכפוף [שופר כפוף הוא למעליותא, אבל תריס הכפוף הוא הכי גדול, תריס שמקיף אותך משלשה צדדים – משהו רציני מאד. והוא] טמא מדרס [אומר ברטנורא: "ג' דינים חלוקין זה מזה יש בתריסין, דהיינו מגינים: 'תריס הכפוף'. המצויין אצלנו שמקיפים את האדם משלש רוחות. 'טמא מדרס'. דעשוי לשכיבה". כלי כל כך גדול שאפשר לשבת עליו או לשכב עליו יש לו דין של מדרס, שזב מטמא אותו טומאה חמורה אם יושב או שוכב עליו, הוא הופך אותו לאב הטומאה, ולא רק ראשון לטומאה. "ששוכבין עליו במלחמה", אין לחיל מטה, אז הוא הופך את התריס להיות מטה. חיל בקרב צריך להסתדר עם מה שיש, יש לו תריס והוא הופך אותו למטה, ולכן הוא טמא מדרס. "וכל שכן שטמא טמא מת, דקיימא לן דכל הטמא מדרס טמא טמא מת" – כלל גדול, שכל טמא מדרס גם טמא מת, אבל לא להיפך, מה שטמא מת לא טמא מדרס.]

[אח"כ בא התריס השני:] שמשחקין בו בקומפון טמא טמא מת [ברטנורא: "בקומפון. בשדה של עמק המלך" – בשטח שהמלך יחד בשביל תרגילי צבא, שם מחנכים את החילים. "באים שנים כל אחד חרבו בידו, ותריס קטן עגול שאינו כפוף" – לא מקיף אותו – "בידו השמאלית". יש לו חרב ביד ימין, כי הוא ימני מן הסתם, והתריס ביד שמאל, תריס עגול. "ולמדין להגן כל אחד במיגנו, שלא יכהו חברו" – הכל בשביל לימוד. יכולות להיות לפעמים מה שנקרא תאונות אימונים, אבל עקרונית הכל בשביל ללמוד איך להלחם. יש תריסים מיוחדים שהם לשם הלימוד. איך אני יודע? הוא לא מדייק, אבל כתוב כאן "שמשחקין בו" – בשל הדבר היפה הזה רציתי ללמוד משנה זו – זהו תריס של משחק. הוא] טמא מת. [ברטנורא: "והוא הדין דטמא טומאת שרץ ונבלה", שנעשה ולד הטומאה. אם הוא טמא מת גם טמא שרץ ונבלה, "ושאר טומאות כולן, חוץ ממדרס, שאינו נעשה אב הטומאה אם שכב עליו הזב או ישב עליו הזב, אלא ראשון, כמגעו של זב" – מת כן עושה ממנו אב, אבל המדרס עושה ממנו רק ראשון ולא אב, כמגע זב ולא כמדרסו.]

[והשלישי:] ודיצת הערביין [רציתי שנלמד זאת, כי היה לא מזמן סיפור של "דיצת הערביין" שעשו ממנו סקנדל גדול בתקשורת, אבל נראה כאן מה היא –] טהורה מכלום [ברטנורא מפרש ש"דיצת הערביין" היא "תריס קטן ביותר שהערביים עושים לדיצה ולשמחה ולשחוק ואינו כלי של תשמיש" – אין לו דין של כלי תשמיש ולכן הוא טהור מכלום, לא מקבל טומאה. על "משחקין" הברטנורא לא אומר כלום, אבל על "דיצת הערביין" הוא מסביר שהיא תריס שנועד רק בשביל לרקוד איתו. השני היה בשביל לתרגל, הגדול בשביל מלחמה ממש, אבל השלישי הוא רק בשביל דיצה. מתי משתמשים בו לרקוד? בחתונות. מזכיר איזה סיפור שהיה לא מזמן... בחתונה יש רק לשם "דיצת הערבין". בחתונה אומרים "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדוה". כנראה אם נדייק, שיעור בפני עצמו, כל אחת מהמלים האלה היא משהו אחר שעושים בחתונה. כדי לקיים את הדיצה של החתונה צריך להביא "דיצת הערבין" ולרקוד איתם בשמחה רבה ומופלאה בתוך החתונה, וזה "טהור מכלום", אין בזה שום בעיה ושום פגם. רואים כמה שהעולם מעוות, דבר שכתוב כאן, משנה מפורשת, שהוא "טהור מכלום", עושים ממנו ענין.].

בכל אופן, כל המשנה היתה רק דוגמה של שלש מדרגות, כנראה רשע-בינוני-צדיק. הצדיק כאן הוא טהור מכלום. יש פה 17 משניות. החלוקה שלהן היא ש-12 מתוך ה-17 מתחילות "שלש", לשון נקבה, ו-5 משניות מתחילות "שלשה", כי מדובר בחפץ שהוא לשון זכר. אם לשון נקבה, "שלש", ברובא, כתוב "טמאה מדרס... טמא טמא מת... טהורה מכלום" – שוה 1260, היהלם של 35, שהחצי שלו, משולש 35, הוא 630, בגימטריא שלש, פתיחת המשנה. גימטריא מאד נחמדה.

קטנות מטהרת

בכל אופן, למדנו מכאן שאם אתה מספיק קטן אתה טהור. איפה עוד ראינו עקרון כזה בהלכה? זו חקירה, שדברנו עליה הרבה פעמים דווקא בשכם – דברנו על השאלה הידועה לגבי פסח, בו חמץ אסור במשהו, האם אפשר בכל אופן לפורר אותו מספיק קטן שהוא יפסיק להיות חמץ? אם אני מחזיר אותו ממש ליסודות שלו בכימיה, הוא עדיין חמץ או שאינו חמץ? צריך להזהר במשהו חמץ בפסח, לכן כל כך מקפידים על ה"משהו". בכל אופן, המסקנה שודאי וודאי יש איזה שיעור שאם אתה מפרק אותו מספיק הוא נעשה אויס-חמץ.

כאן לגבי דיני טומאה מדובר דברים שעדיין נראים לעין. בכל אופן, בכל דבר ככה – אם אתה ממעט את עצמך מספיק, אם אתה ממעט מספיק, מיעוט אחרי מיעוט אחרי מיעוט, באיזה שלב, כמה שהיית טמא, שהיית חמץ, שהיית רע, מה שלא יהיה, על ידי מספיק מיעוט אתה הופך להיות טהור וטוב. זה העקרון של "מאן דאיהו זעיר איהו רב", רב באמת בעיני ה', בדעת עליון.

ה. "זקן בא בימים"

עם סגולה – מסגלים באהבה

{אמרנו שהתורה היא אריך אנפין והמצוות הן זעיר אנפין.} ואף על פי כן נשתלשלו וירדו ממקום כבודם {מא"א ומז"א.} ומתלבשים בענינים גשמיים, ועל ידי זה יכולים לעלות ולקשר נפש האלוקית שבאדם ולכללה באורו ית'. וצריך לסגל {אמרנו לעיל שאדמו"ר הזקן משתמש בשרש סגל במאמר, ר"ת "סוף גנב לתליה". כשדברנו כאן בשבת החוזרים הטובים שלנו שכחו לציין פרט אחד. מקור הביטוי הזה הוא המדרש ש"כל מה שהדבורה מסגלת אינה מסגלת אלא לבעלה" וכך "ישראל כל מה שמסגלין מצוות ומעשים טובים מסגלין לאביהם שבשמים", הקב"ה. לסגל היינו לעשות משהו בשביל מישהו – לעשות משהו עם מטרה, כוונה עיקרית פנימית. ככה אנחנו מסגלים הכל לה', לכן אנחנו עם סגולה.

מכאן משמע שגוי, שאינו עם סגולה, אין לו בכלל את הענין של לסגל. או "לגרמייהו", או סתם. כתוב שעיקר ההבדל בין היהודי לגוי הוא דעת, ש"אל אחד איסתריס ולא עביד פירין", הוא סריס ולא עושה פירות, כי אין לו דעת. הדעת היא כשאתה עושה משהו לסגל אותו, כמו דבורים, לסגל אותו לבעליך. יש כאן גם דימוי מובהק שאנחנו האשה של הקב"ה והוא הבעל שלנו. הקשר בין איש ואשה הוא דעת, וכל מה שאנחנו-הכלה מסגלים אנחנו מסגלים לקב"ה, הרעיה מסגלת לדוד.} תורה ומצוות [כל לימוד תורה ועשיית מצוות צריך לסגל לקב"ה – לקשר אליו.

{כמדומני שגם אמרנו בשבת ולא כתוב כאן, שסיגול שייך לנקודת סגול. זו המלה שהיא מכנה משותף בין טעמי המקרא, שמשיח ידרוש, לבין הנקודות שחז"ל דורשים. הדרשה הכי גבוהה בעולם הזה היא "אל תקרי", שינוי ניקוד, אבל משיח לא דורש רק נקודות אלא גם טעמים. מה מחבר בין הנקודות לטעמים? דווקא המלה הזו, סגול, שיש בטעמים סגולתא, שתי נקודות ונקודה מעליהן, ובניקוד סגול, שתי נקודות ונקודה מתחתן. סגולתא היינו כח"ב וסגול היינו חג"ת, אבל כאשר מקבילים את הניקוד לספירות, כמו בתחלת הסידור, סגול הוא חסד. חוזרים לאברהם, הכל אהבה.

מתוך מה האשה מסגלת דברים לבעלה? קודם אמרנו שדעת, אבל בתוך הדעת גופא העיקר הוא ה חסדים, אהבה, שאוהבים באמת. הגוי, גם כשהוא אוהב זה לגרמייהו, הוא אוהב את הספוק שהוא מקבל מהקשר. אבל היהודי באמת אוהב, אוהב את הזולת, כלומר שיש דעת של קדושה בתוך האהבה שלו. זה הסגול שלו, הסגולה. לכן הכח המניע של כל המצוות המעשיות הוא אהבת ה', כמו שכתוב בתניא. אהבה היא בחינת אברהם, שדווקא עליו כתוב "ואברהם זקן בא בימים" – הוא הכח שמניע את כל המצוות המעשיות, עושה לעצמו לבושים לנפש.}]

מצוות יום-יום

ואפי' מצווה אחת כמה פעמים {כל יום צריך לקרוא קריאת שמע, וכיוצא בזה.} [על כל מצווה צריך לחזור כמה פעמים. לדוגמה, לא מספיק להניח תפילין רק פעם אחת בחיים (ובכך לצאת מגדר "קרקפתא דלא מנח...") אלא צריך כל יום, ואם חסר יום אחד אי אפשר להשלים אותו על ידי שתי מצות למחרת.

הצמח צדק אומר[ב] בשם אדמו"ר הזקן שיש צדיקים שיושבים בגן עדן מאה וחמשים שנה ולא מבינים למה צריך לעשות מצווה אחת מדי יום ביומו דווקא, למה אי אפשר להשלים יום שחסר עם קיום המצוה פעמיים ביום המחרת?! הצמח צדק אמר שהיתה על כך תשובה {שאדמו"ר הזקן אמר.} אבל כולנו שכחנו... {כדי לא להתפאר על הצדיקים שיושבים מאה חמשים שנה בגן עדן. גם שאתם לא תתפארו, אני אומר לכם ומיד תשכחו...} בכל אופן, בשביל הלבושים של הנשמה, שלא יהיה חסר שום לבוש, צריך לחזור על המצוות כמה פעמים, דבר יום ביומו.], כמספר הימים אשר נתנו לו מן השמים כפי שיעור הלבושים הצריכי' לשרש נשמתו.

"והגית בו יומם ולילה"

[הרבי רש"ב אמר על המאמר הזה בכלל שהוא 'א בייזע חסידות', חסידות 'זועפת' או 'רוגזת'... למעליותא (שייך לחדש טבת, בו נאמר המאמר {במקור, וכך גם למדנו אותו. (מה שכתוב כאן סותר את "'עבר זמנו בטל קרבנו' בבעלי תשובה לא אמרינן".) כך יוצא כאן. "'עבר זמנו בטל קרבנו' לא אמרינן" הוא ווארט בשביל הדור שלנו, דור של בעלי תשובה.}, שחושו הוא חוש הרוגז, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע..."), כאן הוא אומר בחריפות שכל מי שלא לומד שעה אחת חייב כרת {"מחני נא". מי שלא מכוון ללמוד את הספר כל הזמן, "והגית בו יומם ולילה", מגיע לו "מחני נא".} (כמו שגם מובא בפרק א בתניא):] ולכן אמרו רז"ל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר הכרת תכרת וגו' שנשמתו אינה יכולה לעלות וליראות באור ה' {קודם דברנו על "לאשתאבא" ו"לאסתכלא", תכלית ה"לעלות" היא "לאשתאבא", אבל תכלית ה"ליראות" היא "לאסתכלא", "כשם שבא ליראות כך בא לראות".}, כמו שנאמר בזוהר דהוה לבושא חסירא כו'

ומי שא"א לו לעסוק בתורה כל היום מפני שהוא בעל עסק ומשא ומתן, די לו בפרק אחד שחרית כו' [למי שצריך,בהשגחה פרטית, לצאת לעבוד, ולא יכול ללמוד כל היום כולו, מספיק הלימוד שהוא חייב בו בשביל לעשות את הלבוש של אותו יום. הלשון "די לו בפרק אחד שחרית" קשורה לשם "[אל] שדי", עליו כתוב "שאמר לעולמו די" ו"'שיאמר די לצרותי" {מדובר באחד שבהשגחה פרטית לא יכול לקיים כפשוטו "והגית בו יומם ולילה". גם הוא נקרא מוגבל, שההשגחה הפרטית עושה ממנו מוגבל, כמה הוא יכול להקדיש לתורה. הוא מדבר כאן לגבי בן אדם שצריך לצאת לעבודה, אך יש עוד מקרה שכתוב בפירוש בהלכות תלמוד תורה, ולא מוזכר כאן, כנראה סומכים שכל היהודים חכמים – חוץ ממי שצריך לעבוד ויוצא ידי חובה כולם צריכים ללמוד תורה, גם עני, גם מחזר על הפתחים, גם זקן, גם חולה, כולם צריכים ללמוד, אבל בכל אופן יוצאים ידי חובה כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. אחד הדברים שכתובים בפירוש שיש אחד שפשוט אין לו שכל ללמוד תורה כל היום, וגם הוא יוצא בשיעור הקצוב לו, הוא גם מוגבל. כאן לא כותב את המגבלה הזו, אלא רק שצריך לצאת לעבוד.

כנראה הכל קשור יחד, הכל השגחה פרטית – איך שהוא נולד גם בהשגחה פרטית. ה' עושה מה שאתה זקוק לתיקון שרש נשמתך. אחד שלא יכול ללמוד כל היום התיקון שיתעסק בחסד כל היום, מה שיותר חשוב בדור של משיח. הכל השגחה פרטית. גם אם יהיה לך האיי-קיו הכי גדול בעולם, עדיין "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", לא יעזור לך. לתפוס את ה' לא תוכל, אלא אם כן במצוות שאתה עושה – עושה חסד – אתה מתדמה אליו, ובמדה מסוימת יותר מבלימוד, אם כי גם בלימוד יש תופס ונתפס. בכל אופן, הווארט כאן הוא שהכל בהשגחה פרטית, ואם כתוב עליך בשו"ע שמספיק לך "פרק אחד שחרית", זה מה שאתה צריך בשביל תיקון הנשמה שלך.}.

את ה"פרק אחד שחרית" הוא אומר במפורש אבל את ה"פרק אחד ערבית" הוא לא מזכיר, רק רומז עליו ב"כו'", משמע שהעיקר הוא ה"פרק אחד שחרית" {גם קשור לאברהם אבינו, שתקן שחרית.} – מה שלומדים לפני שיוצאים לעבודה. {מדובר באחד שצריך לצאת לעבוד. הוא מתחיל ללמוד, "מבית הכנסת לבית המדרש", אבל באיזה שלב של בית המדרש צריך לומר לעצמו שה' חייב אותי לצאת, צריך להפסיק. אם יש לו חשק להמשיך ללמוד צריך איזו אתכפיא, לסגור את הספר וללכת. בלילה לא ככה, אם הוא רוצה הוא יכול להמשיך, עד שירדם על הספר.

כמה שוה "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"? כתוב ב"היום יום" שבגן עדן מפרשים פרק לשון פירוק למעליותא. כל בקר וכל לילה צריך ללמוד עד שאתה מתפרק, "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" שוה פחד פעמים הוי'.}], מאחר שלא הזמינו לו פרנסתו מן השמים כדי שיהיה פנוי כל היום הרי כך שיערו לבושי נשמתו לפי מקור חוצבה, ודי לה בפרק אחד שחרית. מה שאין כן מי שאפשר לו נענש אפי' על בטול שעה אחת, כמו שמצינו כמה פעמים בזוהר, והיינו מאחר שיש לו פנאי ללמוד הרי הוא צריך לעשות לבושין {הרבה לבושין.} ואי לא הוי לבושא חסירא כו' {אם לא עושה את כל הלבושים שהוא יכול לעשות יש לו לבוש חסר וזה פוגם בכל העבודה שלו.}.

לא לחלל את ה'

וזהו ואברהם זקן בא בימים [אברהם עשה מצוות בכל הימים, ולא היה חסר אפילו לבוש אחד. הלבושים גורמים להיות במודעות נכונה – מודעות לאלקות {התכלית כאן היא "וידעתם את הוי'".} – ואם לבוש אחד חסר ממילא כל המודעות חסרה. אם רגע אחד אתה לא חושב על הקב"ה אותו רגע חסר, עשית חלל ריק מאלקות, חילול ה' ("ולא תחללו את שם קדשי וגו'" {לא כתוב כאן ההמשך, אבל מכאן אפשר להבין יותר טוב מהו קידוש ה'. (כתוב שתלמיד חכם שהולך ארבע אמות בלא תורה או בלי תפלין זהו חילול ה'.).

אנחנו תמיד מדייקים שזו המצוה היחידה בתורה בלשון נפעל, "ונקדשתי", 'פון זיך אליין', בדרך ממילא – רמז לכך שהחילול הוא כשאדם מפסיק לרגע לחשוב על ה'. מתי אדם מפסיק לחשוב על ה', על מה הוא חושב? הרי המחשבה משוטטת תמיד. ברגע שהוא חושב על עצמו הוא לא חושב על ה'. למה כתוב "ונקדשתי"? כי אי אפשר לכוון זאת, אין בזה 'אני'. ה"ונקדשתי" באמת הוא שאתה כל כך חותם שוקע שה' כביכול נשאב ונכנס בך. אם אתה "חותם בולט", מבליט – המלה הכי שנואה בחסידות היא 'בליטות', אם אתה בולט ומבליט את  עצמך, שזה בעצם רק לחשוב על עצמך – אתה דוחק את רגלי השכינה מכאן. אם אתה חותם שוקע, כמו בפיזיקה, וואקום אוטומטית מושך – אי אפשר להשאר וואקום, הוא מושך מה שסביבו שיכנס בו, "חותם שוקע" מזמין אוטומטית את ה"חותם בולט" של ה'. אתם רק תדאגו לא לחלל את שם קדשי על ידי שלא תחשבו על עצמכם, וממילא "ונקדשתי בתוך בני ישראל".}).

"זקן בא בימים" – אברהם, יהושע ודוד

על מי עוד כתוב שהיה זקן בא בימים? על דוד המלך {כמו שנראה תיכף גם על יהושע כתוב "זקן בא בימים", אבל יש משהו מיוחד בדוד שדווקא בו מפטירין בשבת חיי שרה. "זקן בא בימים" שוה אברהם-דוד – משהו פשוט אבל מופלא. משהו יפהפה שהמלמדים חייבים ללמד בחיידר. מכל הגימטריאות שאנחנו עושים אחד ממאה חייבים ללמד בחדר. רציתי לומר אחד מעשר, אבל... את הגימטריא הזו חייבים ללמד בחדר.

אבל מה? אפשר בכל אופן לשאול – רואים שחז"ל חברו אותם, התורה וההפטרה של חיי שרה, אבל – יש עוד אחד. הביטוי מופיע אצלו פעמיים. אצל כל אחד, אברהם ודוד, זהו שלב מאד מיוחד בחיים בו כתוב "זקן בא בימים". דווקא אצל יהושע גם בפרק י"ג וגם בפרק כ"ג, שעל פי פשט אינם באותו גיל, כתוב "ויהושע זקן בא בימים". כנראה שהוא איזה ממוצע המחבר, שיש בתוכו שתי בחינות.

נעשה גימטריא כזו: "ואברהם זקן בא בימים", "ויהושע זקן בא בימים", "ויהושע זקן בא בימים", "והמלך דוד זקן בא בימים" – ארבע פעמים בתנ"ך שכתוב "זקן בא בימים" – שוה 2211. אתה מכיר את סגולת המספר הזה? לא רבוע, אבל הצורה השניה הכי חשובה, משולש. משולש של 66, בן דוד בין היתר. המשולש של 66 הוא 33 פעמים 67, הסימן הוא בינה (67) לבא (33). הכי פלא כמה אותיות יש בכל ארבעת הלשונות – 66 אותיות (66 הוא בעצמו משולש, המשולש של 11, ר"ת "זקן בא בימים").}. לכן ההפטרה של פרשת חיי שרה, בה כתוב "ואברהם זקן בא בימים", היא "והמלך דוד זקן בא בימים" – לשון שכתובה גם באברהם וגם בדוד (וגם ביהושע).

גילאי "זקן בא בימים"

בן כמה היה אברהם כאשר נכתב עליו "ואברהם זקן בא בימים" {לגבי יהושע צריך לדייק אם אפשר לדעת בן כמה היה כשכתוב עליו כך, בשתי הפעמים.}? "וירא אליו הוי'" היה בגיל 99, העקידה בגיל 137, בזמן העקידה נולדה רבקה ופה {פסוק ההקדמה לשידוך יצחק ורבקה, שלש שנים אחרי העקדה.} היא בת 3. יוצא שאברהם בפסוק זה הוא בן 140, 35 שנה לפני שנפטר בגיל 175. 35 נכנס ארבע פעמים בתוך 140. אם כן, יוצא שכאשר כתוב על אברהם שהוא "זקן בא בימים" הוא עבר 4 חמישיות מהחיים {לגבי דוד כתוב בגיל 70, בשנה בה הוא נפטר.}.

אפשר להקביל את כל חמש החמישיות של חיי אברהם לנר"ן ח"י. אם כן, כאשר הוא הגיע לסיום החיה {השלים נפש-רוח-נשמה-חיה.} נכתב עליו שהוא "זקן". כמו שהוא {הרבי} יסביר בסמוך, זקן הוא בחינת החכמה {"זה קנה חכמה", שהיא החיה שבנפש. זה בשביל כתה קצת יותר גבוהה, אבל גם חובה ללמד את הילדים, משהו מכוון לגמרי, שהחיה היא בחינת חכמה, וכשהוא גמר את ארבעת החלקים מהחיים שלו הוא נקרא זקן, "זה קנה חכמה".}, לכן מאוד מתאים שבאותו זמן הוא השלים את מדרגת החיה. מדרגת החיה מקיפה על הנפש מקיף קרוב, היא איננה שכל. כך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא על מדרגת החכמה שהיא מעל הטעם וההשגה ואיננה שכל. בכל התניא אין כתר, לכן הוא מסביר את החכמה כמה שמעל השכל, רק בבינה מתחילים להכנס ל{תחום ה}שכל.

אמרנו שאברהם היה בן 140. בן כמה היה דוד בזמן שנאמר בו "זקן בא בימים"? בן 70. מה היחס ביניהם? "שלם וחצי", יחס מאוד חשוב. {כנראה גם כאן שכחו את הווארט. הווארט היה שרבי הלל מסביר את היחס של "שלם וחצי", שאברהם הוא החסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כללות פרצוף ז"א, והנוקבא שעומדת עד החזה של ז"א, דוד, היא החצי. לכן השלמות של אברהם כפולה מהשלמות של דוד. כלומר, שהסוד של "שלם וחצי" בהקשר הזה הוא סוד פרצוף ז"א לעומת פרצוף נוקבא דז"א, כי בקבלה כתוב שהיא עומדת עד החצי שלו, עד החזה.}]

"ואברהם זקן" בן 137

נסיים פה, נמשיך מחר, רק נאמר עוד גימטריא מאד יפה בפסוק "ואברהם זקן". אמרנו שהכל כאן קשור לאברהם. הפסוק הזה הוא בין פטירת שרה וקבורתה במערת המכפלה לבין השידוך של יצחק ורבקה. לכן אפילו במפרשים – תסתכלו – יש מפרשים שהפסוק הזה סמוך לקנין מערת המכפלה, שאז אברהם לא היה בן 140 אלא בן 137. לפי הפשט לפי רש"י, שאומר ש"והוי' ברך את אברהם בכל", בגימטריא בן, והיות שיש לו בן צריך להשיאו, משמע בפשטות שהולך על הסיפור שאחר כך. לפי חלוקת הפרשיות זה הפסוק הראשון של פרשת השידוך, אבל יש מפרשים שאומרים שעדיין ה"זקן בא בימים" הוא אחרי שקבר את שרה, שלש שנים לפני כן, ואז הוא היה בן 137. אנחנו יודעים ש-137 הוא מספר טעון מאד, היום הוא המספר הכי חשוב בפיזיקה.

כמה שוה "ואברהם זקן"? הגימטריא רומז לכך שהוא בן 137, לא כמו שכתוב כאן שהוא בן 140. "ואברהם זקן" שוה תהו, ג"פ 137. "בא בימים והוי'" שוה בדיוק 137. יש פה ג"פ 137 ועוד 137, שכבר ההסתברות לכך היא מאד נמוכה, "מאן דאיהו זעיר איהו [הוכחה] רב[ה]", כמה ש"איהו זעיר", שההסתברות יותר קטנה, ההוכחה יותר גדולה – עוד פירוש ב"מאן דאיהו זעיר איהו רב". אחר כך "ברך" שוה ו"פ 37, גילו של יצחק בעקדה, 137 ו-37 הם זוג. "ברך... בכל" שוה ב"פ 137 (הערך הממוצע של שתי המלים), פלאי פלאים.

"את..." – הוראה לחשב במספר קדמי

מה נשאר בפסוק שאינו 137? רק המלים "את אברהם". יש סוד, שנחדש לכבוד הערב – יש מי שמחדש חי הלכות בכל יום ויש מי שמחדש סוג של גימטריא. האריז"ל כותב שיש אין סוף סוגי גימטריא והכל נכון. צריך להיות סוג שמאד מוצא חן ויש עליו סברא, "סברא דאורייתא". כעת נחדש כלל. לא יודעים מה פירוש המלה "את". מי רצה להשמיט את כל ה'אתין' מלשון הקדש, מעברית? [בן גוריון]. בדיוק, רואים ששייך מאד לבירור הממסד כאן.

חשוב מאד שנסביר את המלה "את", שלא יבוא מישהו וישמיט מלה זו ח"ו. "את" היינו מ-א עד ת, וכעת הכלל החדש שלנו הוא שכל "את" בתורה הוא סימן לחשב את המלה הבאה במספר קדמי, מ-א עד ת. מספר קדמי היינו חישוב כל אות מ-א עד אליה, וכשמגיעים ל-ת שוה סך כל האותיות, 1495. בכל קוד הסוד של הקודים הוא שמלה היא בעצם הוראה לעשות פעולה מסוימת. עכשיו נפרש שתפקיד המלה "את" הוא הוראה לחשב את הדבר שכתוב עליו "את". כתוב ש"את" טפל לדבר הבאה, אבל הוא בעצם הוראה לחשב את המלה במספר קדמי. זה כלל שאיני יודע אם נשמע מעולם, שמחדשים לכבוד היום הזה.

נסביר יותר טוב מה הפעולה הזו רוצה להדגיש. מהו מספר קדמי? שהדבר משתלשל ויוצא מהשרש, שכל אות יוצאת מ-א, מדגיש את הקדמות באלף-פלא של כל דבר שנמצא בעולם, כי מהות כל דבר היא שמו בלשון הקדש, כמו שכתוב בתניא. מי שלא רוצה את ה"את"ין, במה הוא כופר? בקדמות של כל דבר באלף, באלופו של עולם. כל דבר, כל אות וכל מציאות, כל פרט ופרט, הכל יוצא מאלף, צריך לעשות חשבון מ-א עד שאתה מגיע לפרט הזה.

סוד חבור אברהם ויצחק – 137

לפי הכלל הזה, כמה שוה "את אברהם"? רק אברהם במספר קדמי, שעולה ז"פ 137. פלאי פלאים. מה הכלל הזה נתן לנו? שכל חלק מחלקי הפסוק הוא כפולה של 137. מה ההסתברות? אפילו אם את הראשון נקח בלי הסתברות, ההסתברות היא 137 בחזקת 3. אם נכלול גם את הראשון יהיה 137 בחזקת 4. כמה שוה כל הפסוק לפי החשבון הזה? 13 פעמים 137, 1781. אברהם עצמו במספר קדמי, "את אברהם", הוא ז"פ 137 והכל יחד יג"פ 137.

הבן של אברהם הוא יצחק – הבן שצריך להשיא אותו – אבל יש כמה פעמים שכתוב בתנ"ך ישחק. כמה שוה ישחק במספר קדמי? 1781, כל הפסוק בחשבון הנ"ל שבו מחשבים את אברהם במספר קדמי (7 פעמים 137) יוצא ישחק במספר קדמי (13 פעמים 137). בספירות היינו כתר-תפארת-יסוד, שהיה שיעור דווקא על שלשתן לאחרונה – "גופא ובריתא חשבינן חד" והתפארת היא בריח התיכון שעולה עד הכתר.

בכל אופן, זו היתה גימטריא לסיום. כדי להמתיק את הגימטריא הזו צריך למצוא מי שאומר שהפסוק הזה הוא עדיין סיום הסיפור הקודם. ברגע שקבר את שרה חשב שצריך לחתן את בנו. רש"י מביא בפשוטו של מקרא שמיד אחרי העקדה הוא התחרט שלא חתן אותו קודם – קודם צריך להתחרט על מה שלא עשית, "סור מרע", ואחר כך לעשות זאת, "ועשה טוב". אפשר לומר שחכה שלש שנים כי רק אז רבקה הגיעה לגיל שלש. אבל לומדים מדת הזריזות מאברהם אבינו, אז יתכן שמרגע העקדה הוא כבר הבין שיש לו בן שצריך לחתן והתחיל לתכנן זאת, אך היה חייב לחכות שלש שנים עד שהכלה תהיה מוכנה להכנס לחופה. אבל הפסוק "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל", בבן שצריך לחתן, בהחלט יכול להיות בגיל 137.

אם היה בגיל 137 הרסנו את כל הדרוש של שבעים, אבל הרווחנו משהו יפה. אם הוא היה בן 137 ודוד בן 70 הם יחד אור – הרבה פעמים בתורה דווקא 137 מתחבר ל-70 ואז יוצא אור, אין סוף. מה שרוצים כאן שהגבול ישתאב בבלי-גבול, שהסוף יתחבר עם האין-סוף. עד כאן לעכשיו. [כשמחברים "ואברהם זקן בא בימים" ל-137 מקבלים אברהם-יהושע-דוד.] לפי זה אולי באמת היה בן 140, אבל סוד החבור הוא 137.

דרשת "את השמים ואת הארץ"

[כעת שיעורי הבית הוא לדרוש כל אתין שבתורה?] לזה התכוונתי, נראה איך זה עובד על הפסוק הראשון בתורה, אי אפשר לומר כלל בלי דוגמה. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". איפה אותו אחד, שלכבודו לא נזכיר את שמו, רצה להוציא את ה'את'ין? דווקא בפסוק הזה, החל מהפסוק הזה, הוא לא הבין למה צריך את ה'את'ין שם. כל הסודות בתורה אמורים לעבוד על הפסוק הראשון בתורה. לפי זה, כמה שוה? רק אומר לחשב את "השמים" ואת "הארץ" במספר קדמי. למה? התורה אומר "בראשית ברא אלהים", צריך שתהיה לך מודעות שה' ברא שמים וארץ, שהכל יוצא מאלקים, "ממך הכל", ולשם כך צריך לחשב במספר קדמי.

"את השמים", השמים במספר קדמי, שוה 1455, אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. "ואת הארץ", הארץ במספר קדמי, שוה 1306. ביחד, "את השמים ואת הארץ" שוה 2761. נצרף "בראשית ברא אלהים ו [ל 'ואת', רק ה'את' באה להורות לחשב את המלה הבאה במדפר קדמי, לא ו החיבור]" (1208) ונקבל שכל הפסוק עולה 3969, 63 (שם סג) ברבוע, ט"פ אמת, אמת היא סוד המספר 9 שנשאר 9 לעולם ועד (כל כפולת 9 עולה 9 במספר קטן אחרון). ס"ת "בראשית ברא אלהים" הם אמת, מתוך ו"פ סופי תיבות אמת במעשה בראשית. כל הפסוק בחשבון הרגיל עולה משולש 73, חכמה, אבל בכתבי האריז"ל 73 היינו עב ד-סג, סג עם י אותיות, ובחשבון שעשינו כל הפסוק הראשון עולה סג ברבוע כנ"ל, ט"פ אמת.

בתחלת חומש שמות, איפה מודגש המלה "את"? "את יעקב" – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב". מה ה"את" השני בחומש שמות? הראשונה לגמרי מודגשת, "את יעקב", איפה כתובה עוד פעם המלה "את" בחומש שמות? "אשר לא ידע את יוסף". "אלה תלדות יעקב יוסף". שני הפסוקים האלה, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב" (עד "את יעקב") "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", בחשבון הנ"ל = 5202 = הרבוע הכפול של 51, סוד "מצא אשה [= חי פעמים טוב] מצא טוב" (אשה פעמים טוב), ודוק.


בע"ה

ז' שבט ע"ו – כפ"ח

דער פרומער וארא (4)

יארצייט מרת בריינה-מלכה ע"ה גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ג]

א. בטול וזכוך

לחיים להנחת-תפילין! נפתח עם האות הראשונה של המאמר, אחרי הניגון של המאמר.

ניגנו את הניגון החדש.

חלוקת מאה ל-בטול ו-זכוך

לחיים לחיים. נתחיל עם משהו בנוגע לבעלת היארצייט של היום, שגם נולדה וגם נפטרה באותו יום – סימן של צדיקים גמורים – ביום הולדתה ה-מז. כתוב בחסידות שהגיל של צדיקים מיוחדים הוא "ימי שנותינו בהם", ארבעים ושבע, אחר כך יש גיל שני של "שבעים שנה" וגיל שלישי של "ואם בגבורות שמונים שנה", אבל המדרגה הגבוהה יותר נקראת "בהם". כך היא השלימה את שנותיה מיום ליום, "בהם" שנים, וכעת עברו עוד 53 שנים – היום היא בת מאה, שלמות, שלמות של יפי, י פעמים י.

על החלוקה הזו של מז ו-נג דברנו הרבה פעמים בעבר, בהקשרים שונים, שזהו זוג מושגים המשלימים זה את זה לסוד המאה – בטול (מז) ו-זכוך (נג). בטול הוא גילוי האורות, מצד "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אבל זכוך הוא זכוך הכלי, בחינת "פנימיות אמא פנימיות עתיק". ידוע, כך כתוב בכתבי האריז"ל, ששרש אמא עילאה יותר גבוה משרש אבא עילאה, לכן יש מעלה מיוחדת בזכוך אפילו לגבי בטול.

בנשמות בטול וזכוך הם משה רבינו ואליהו הנביא. אליהו הנביא זכך את הגוף שלו בתכלית. כבר מאז שנולד הוא היה זך, לכן העיבור שלו היה יב חדש, ומכיון שהיה זך בתכלית הוא עלה בסערה השמימה, נשמה בתוך גוף. ואילו אצל משה רבינו, שהעיבור שלו היה ז חדשים וגם הם למקוטעין, ששה חדשים ויום, העיקר היה בחינת בטול, "ונחנו מה".

הבטול הוא סוד שם מה וידוע שאליהו הנביא זכור לטוב הוא סוד שם בן, אליהו בגימטריא בן. בן עם הכולל הוא זכוך ו-מה עם שני כוללים הוא בטול (יחוד מה בן הוא סוד מהיטבאל, 97, המספר הראשוני האחרון לפני 100 – עד 100 יש 26 מספרים ראשוניים החל מ-1. אותיות בא במהיטבאל רומזות להוספת ב כוללים לשם מה וכולל א לשם בן).

התכלית – זכוך הגוף

יש מעלה מיוחדת, כמו "אשת חיל עטרת בעלה" – בן הוא בחינת אשה ו-מה הוא בחינת זכר – בזכוך החומר. ה' שם אותנו כאן כדי לזכך את החומר. בנשמה מרגישים בטול, אבל ה' שם אותנו כאן כדי למלא את תכלית הכוונה של דירה בתחתונים על ידי זכוך החומר, עד ש"אבן מקיר תזעק". כמה שוה אבן? זכוך. באמת כתוב בתניא ש-אבן היא שם בן, אליהו, עם עוד א משם אחר. לעתיד לבוא לב האבן הופך להיות לב בשר, לשון בשורה, בשורת הגאולה – לא שמפסיקה להיות אבן, אלא הופכת לאבן מאירה, אבן חן. זהו זכוך בתכלית.

אצל אמא הבטול היה במשך החיים – "אחליפו דוכתייהו", החיים שלה הגיעו ל-בטול (כך לגבי כל נשמה שבסוד "ימי שנותינו בהם" – "בהם" היינו מה עם ב, ב כוללים כנ"ל), ואז הנשמה לכאורה יצאה מהגוף – וכעת עברו עוד זכוך שנים, והנשמה שוב מתחברת לגוף, כי זכוך הוא דווקא בתוך הגוף.

כל הנושא קשור מאד למה שלמדנו אתמול במאמר על הבחינות של "ליבטל ולהכלל", כי כל הנשמות צריכות "לאשתאבא בגופא דמלכא". הוא אומר שהנשמות נשאבות בגוף המלך דווקא בצאת הנשמה מהגוף, אבל כמו שאמרנו הרגע זהו לא התכל'ס, התכל'ס הוא נשמה בגוף – שעולים בסערה השמימה כמו אליהו, ואז "מצא מין את מינו" והוא נכלל בגוף העליון, כמו חדש טבת ש"הגוף נהנה מן הגוף". התכלית היא שהגוף כל כך יתעלה ויזדכך עד שהוא יכלל בגוף העליון. זה מה שקורה כעת, ב-יפי שנים שמתחלקות ל-מז ו-נג, בטול ו-זכוך. להבטל היינו ה-מז ולהכלל היינו תוספת ה-נג, הזכוך, שמביא לשלמות ההתכללות בה'.

חלוקת רבוע למספרים ראשוניים עוקבים

רבוע הוא שלמות ההתכללות, אין דבר מורכב כרבוע. יש דבר מורכב ויש דבר פשוט. בחכמת המספר, מספר ראשוני הוא פשוט, לא מתחלק בשום דבר חוץ מאשר בעצמו וב-1. כל מספר ראשוני מסמל פשיטות. מספר לא ראשוני הוא מורכב, הוא הכאה – כפל – של לפחות שני מספרים ראשוניים, אם לא יותר. כל מספר כותבים לפי המרכיבים הראשוניים שלו. אבל הכי מורכב, מושלם בהרכבה שלו, הוא רבוע – מספר כפול עצמו.

כבר יש תופעה מיוחדת בחלוקה הזו של 100 ל-47 ו-53, שרבוע מתחלק – לא בהכאה אלא בחבור – לשני מספרים ראשוניים. עוד יותר יפה, ששני המספרים הראשוניים האלה הם עוקבים. לפי סדר המספרים הראשוניים מז הוא הראשוני ה-16 ו-נג הוא המספר הראשוני הבא אחריו, הראשוני ה-טוב, ה-אבן הוא טוב. ה-בטול הוא הוה, אבל ה-אבן, ה-זכוך, "אבן מקיר תזעק" ר"ת אמת, כמו "אמת מארץ תצמח", הוא הראשוני ה-17.

טענת גולדבאך

אם כן, נשאלת שאלה מאד חשובה במתמטיקה, שאלה שעד עצם היום הזה אין לה פתרון ויש אומרים שהיא הבעיה הכי עמוקה שיש במתמטיקה – היא נקראת על שם אחד שקוראים לו גולדבאך (Goldbach's conjecture) – גדולי המתמטיקאים ניסו להוכיח זאת ולא הצליחו. כל הדברים שאי אפשר להוכיח אפשר להראות על ידי מחשב שצודק עד גבול מסוים. להוכיח הכוונה לגמרי, בלי מחשב. עם מחשב כבר הגיעו למספרים גדולים מאד שזה נכון – אבל לא הצליחו להוכיח.

מה הטענה שלו? משהו פשוט ביותר, שכל מספר זוגי אפשר לכתוב כחבור של שני מספרים ראשוניים. דבר לכאורה פשוט, אבל זו אולי השאלה הכי עמוקה בכל המתמטיקה. הייתי חושב שיהיה משהו שקשה להבין אותו. זו חידת המתמטיקה.

אפשר לצמצם את הכלל הזה ולומר שאני לא רק רוצה לכתוב מספרים זוגיים כחבור של שני מספרים ראשוניים, אלא שמה שמענין אותי הוא דווקא מספרים זוגיים שהחבור שלהם הוא שני ראשוניים עוקבים. כבר מאד קל, כי אני רק כותב את המספרים הראשוניים לפי הסדר שלהם ומחבר אותם שנים-שנים. יש 1, 2, 3, 5, 7, 11, 13 וכו'. למשל, 11 ועוד 13 יוצא 24 – זהו מספר שאפשר לכתוב אותו כשני ראשוניים עוקבים. השאלה כמה מספרים כאלה יש עד 100. אם נתחיל מהמספר 3 (רק ראשוניים לא זוגיים), העוקב הראשון שוה 8, השני 12, השלישי 18 וכך הלאה. איפה יהיה הזוג 47 ו-53, שעכשיו מענין אותנו. אם תבדקו – קל מאד – תראו שהוא המספר ה-14 עם התכונה הזו (אלו 14 המספרים: 8 12 18 24 30 36 42 52 60 68 78 84 90 100).

אם תחבר את כל 14 המספרים האלה, עד 100, הכל שוה שבת (הדילוג השני של 7 מספרים עד 100, סוד השבת: 12 24 36 52 68 84 100 = שלוםשבת שלום. יש כאן ברצף אליהו [52] הנביא [68] חנוך [84]. המספר האמצעי, 52 = שלום במספר סדורי, השאר = 182). הכל היה בשביל החשבון הזה, הנחמד. שבת הוא היהלום של שם הוי' ב"ה, כל המספרים מ-1 עד 26 וחזור מ-26 עד 1. זה רק לומר שיש כאן איזו תופעה יפהפיה בחשבון בחלוקה של בטול ו-זכוך שנותנת שלמות של מאה.

חיבור רבועי הראשוניים

רק נשלים את הווארט הזה: אם זהו זוג כל כך מיוחד, 47 ו-53, וגם כל המספרים האלה, עם התכונה הדומה, יוצאים היהלום של שם הוי' – נחבר את הרבועים שלהם. ביחד הם שוים מאה, אבל כמה שוה 47 ברבוע ועוד 53 ברבוע? יש 50 באמצע, וכאן יש פלוס 3 ומינוס 3, מה שמאפשר לחשב די בקלות אפילו בלי מחשב. 47 ברבוע הוא 2209 ו-53 ברבוע הוא 2809, וביחד 5018.

המספר הזה הוא כפולה של שם הוי' – אף שאין שום סבה שיצא כפולת שם הוי' – הוי' פעמים 193. בכתבי האריז"ל 193 הוא שלשה דברים, הכל שמות קדש שקשורים לשם הוי'. הדבר הפשוט בתורה הוא שלש המלים, שמופיעות הרבה מאד פעמים, אבל הכי חשוב הוא חיתום קריאת שמע, "אני הוי' אלהיכם". אם כן, שני המספרים האלה ברבוע יוצאים הוי' פעמים "אני הוי' אלהיכם".

מה עוד כתוב באריז"ל לגבי 193? יש שם קדוש שנקרא "שם המחשבה", טפטפיהטף-טף-יה, שתי טפות, כתוב שעל כל טפה שיורדת מלמעלה יש שתי טפות שעולות מלמטה, ו-יה הוא השם של "שכינה ביניהם". טף-טף הוא כמו קיום מצות "פרו ורבו", שיהיו לפחות שני ילדים, בן ובת, טף ועוד טף.

יש עוד שם, כותבים את שם הוי' בחילוף האותיות הבאות, כוזו, שעולה הוי' (כו) אחד (זו) – זהו שם שהבעש"ט מאד אהב, השם שכתוב מאחורי המזוזה. הבעש"ט אומר שצריך לכוון את השם הזה – בו יה הופך להיות כו, כמנין כל שם הוי', וה-וה הופך להיות זו (כמו "עם זו יצרתי לי", "עם זו קנית", "עם זו גאלת") – וזו סגולה לראות את שם הוי' בתוך כל דבר במציאות, בתוך כל 'זו' במציאות. כך כתוב בספר כתר שם טוב. האריז"ל אומר שאם ממלאים את השם הזה במילוי אלפין (כמו שם מה) – כף ואו זין ואו – הוא שוה 193. אלה שלשת הדברים בקבלה שמציינים ששוים 193. אמרנו ש-מז ו-נג ברבוע הם הוי' פעמים מספר זה.

כוונת ע"ס בסיום קריאת שמע

אמרנו שהעיקר בתורה במספר 193 הוא "אני הוי' אלהיכם". כעת נאמר כוונה שאפשר לכוון כל יום בקריאת שמע: הפסוק האחרון בק"ש הוא "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני הוי' אלהיכם", היחוד שלו הוא שמתחיל וחותם "אני הוי' אלהיכם". לא זו בלבד, אלא שלפי אדמו"ר הזקן כשרוצים להשלים את רמח תיבות קריאת שמע – היה על זה שיעור גדול פעם – כופלים שוב "אני הוי' אלהיכם" ואז אומרים "אמת". כך שיש ג"פ "אני הוי' אלהיכם" ועוד אמת, עשר מלים.

עשר המלים האלו הן כנגד עשר ספירות: "אני" תמיד בקו האמצעי, "הוי'" בקו ימין ו"אלהיכם" בקו שמאל, "הוי' אלהיכם" משלימים. "אני הוי' אלהיכם" הראשון היינו כתר-חכמה-בינה; "אני הוי' אלהיכם" השני תפארת-חסד-גבורה, לכאורה הופך מסגולתא לסגול, אבל שרש התפארת למעלה, סוד היכל הרצון שמעל היכל אהבה והיכל הזכות. כאן כמו שמסביר בשער היחוד והאמונה ש"הוי' אלהיכם" הם חסד וגבורה. בדרך כלל שם הוי' הוא תפארת, אבל שם מסביר שהם החסד של ההתהוות והגבורה של הצמצום; אם שוב אומרים, ביחיד, "אני הוי' אלהיכם" כבר שייך ליסוד-נצח-הוד. כתוב בפירוש ש"אני" לשון און, "כחי וראשית אוני", הזרע של היסוד, ספירת היסוד. הפעם השלישית שאומרים "אני הוי' אלהיכם" היינו יסוד-נצח-הוד. ואז הסיום, החותם בסוף, הוא אמת. אמת יכולה להיות ביסוד, אבל כאן – שזו המלה העשירית – האמת היא מלכות, לפי הכוונה של אבולעפיא ש-מלכות בגימטריא הכל אמת. אם האמת באה לסכם, שהכל אמת, זו מלכות. הכל אותיות כלה, גם מלכות.

אם כן ג"פ "אני הוי' אלהיכם" ועוד אמת היינו כנגד עשר הספירות. כמה עולה הכל יחד? עשר המלים שוות השגחה פרטית. 1020, י"פ אמונה, שם אהיה, כאשר מחשבים ה-א כאלף. ממוצע כל המלים כאן הוא אמונה והחותם הוא אמת, "איהו אמת איהי אמונה". 1020 עולה גם ד"פ נהר, סוד ארבעת הנהרות היוצאים מן הגן. יש הרבה דברים חשובים במספר הזה.

כעת נחבר אותו יחד עם עשר הספירות. כמה שוות עשר הספירות? כל אחד צריך לדעת – 2868. הגימטריא הכי מופלאה במספר הזה היא ששוה בדיוק "עשרת הדברים" במילוי ("עשרת הדברים" היינו עשרת הדברות): עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם. גם זו גימטריא שכל אחד צריך לזכור. אם מחברים את עשר הספירות עם השגחה פרטית הכל יחד שוה 3888, ג"פ לו ברבוע (ו בחזקת 4). יש הרבה דברים שעולים לו ברבוע, אהרן וארבעת בניו נדב אביהוא אלעזר איתמר, משה בן עמרם יהושע בן נון, ועוד.

עוד רמז אחד לגבי המספרים מז ו-נג: אם נחשב ערך האותיות מז ו-נג השרש המילוי מילוי המילוי והקדמי (כנגד כחב"ד כנודע) יעלה הכל 1644 = 4 פעמים תהו = 12 פעמים 137 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", כמבואר סוד מספר זה באריכות במ"א. עד כאן לגבי המספרים מז ו-נג שמשלימים למאה, כאשר העיקר הם המושגים בטול ו-זכוך והקשר שלהם ללשון אדמו"ר הזקן "ליבטל ולהכלל", כאשר תכלית ההתכללות היא לא רק בצאת הנשמה מהגוף אלא כמו אליהו הנביא, נשמה בתוך גוף. זה רמוז בלשון "לאשתאבא בגופא דמלכא" גופא, הגוף מושך את הגוף, לא רק את הנשמה.

ב. הספר "דור ודור"

הגדרת הדורות ב"דור ודור"

כעת אפשר להמשיך לקרוא בפנים. ננסה לסיים את החלק של מה שכבר היה עליו שיעור. לפני כן, בהשגחה פרטית מופלאה, אתמול – ביום ההולדת ה-113 של השווער – יצא הספר שלו. מעל 30 שנה שאי אפשר למצוא את הספר הזה. יש פה כמה נכדים – זה הספר של סבא משה. קוראים לו "דור ודור" כי הוא מתאר את כל הדורות שעברו על עם ישראל במאה השנים האחרונות ויותר. הדור ברוסיה וכו'.

נקרא איך הוא מכנה את הדורות האלה, מתאר את הדורות דרך החיים האישיים שלו. הדור הראשון הוא עדיין בחו"ל, הוא מתאר את הגעגועים והסבל ועלילות הדם שהיו שם. לדור השני הוא קורא 'דור עברה', העליה לארץ, העליה הראשונה והשניה. אחר כך לדור השלישי הוא קורא 'דור מלחמות'. הדור הבא נקרא 'דור תקומה'. הדור האחרון אצלו – הוא נפטר לפני 31 שנה – מבגין והלאה, שהוא הרי הכניס את בגין לתפקיד שלו כראש המחתרת (הוא היה תקופה קצרה ראש המחתרת והוא העביר לבגין), ולדור מאז שהוא עלה לשלטון הוא קורא 'דור תהפוכות'. כמובן שהוא מאד התאכזב, וגם אמר זאת, ושמעתי בעצמי איך בגין בוכה לו בטלפון שהוא בגד בכל העקרונות שלו.

הפרק האחרון לפני הסוף נקרא 'השיבה למקורות היהדות בימינו'. הוא כבר מנבא, ממש בסוף הספר, את מה שאנחנו קוראים דור התשובה. זה כבר הדור הבא, שחוזרים בתשובה. כל מי שחבר בגל עיני או בתנועת דרך חיים בע"ה יקבל אחד הספרים האלה. אם יש פה במקרה מישהו שלא חבר בגל עיני הוא יכול לתקן זאת על המקום, ואז הוא גם יקבל ספר אחד בחנם בע"ה.

רק לכבוד הספר הזה, שיצא לאור אתמול, ביום ההולדת שלו: כמה שוה דור ודור (שם שהוא נתן בעצמו, וכך הוא בנה את הספר, להראות איך הדורות מתחלפים, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת")? 426, תנועת הנער שלנו ותנועת חב"ד בכלל, בית דוד. כל חב"דניק טוב עושה בית חב"ד, ששוה בית דוד. יש משהו דווקא בדוד שמרגיש איך "דור הולך ודור בא". במיוחד צריך להוסיף שכל חבר בתנועת הנוער בית דוד ודאי מגיע לו.

הקמת ארגונים

בשביל חב"ד, הוא מתאר את הקמת כפר חב"ד, כל ההתכתבות עם הרבי. הוא גם מתאר איך הרבי נעשה רבי. הוא היה בתוך הועד של 5-6 אנשים שבחרו ברבי אחרי הסתלקות הרבי הקודם. כאן בארץ היו בחירות, מי ימשיך. כל הסיפורים של המחתרת וכל הסיפורים של הקמת חב"ד בארץ. הוא גם היוזם המקורי של מבצע שבע מצוות בני נח, שאז הרבי כתב לו שעוד לא הגיע הזמן, וכעבור כמה עשרות שנים הרבי יצא עם המבצע. הראשון שכתב, שרטט והציע שכבר הגיע הזמן לעשות זה הוא. בעמוד הראשון רואים את כל הארגונים שהוא הקים או שהיה מהמקימים, כולל תנועת חרות.

מה הוא הקים? ארגון הנוער הראשון שהוא הקים עוד בחו"ל, בפולטבה, כשהוא היה נער צעיר מאד, הוא ארגון תקות ישראל. אחר כך הקים עוד תנועת נער בשם צעירי ציון, עדיין בפולטבה. בתל אביב היה ממקימי ההגנה. אחר כך הקים צהר, את תנועת הרכבים, אלו שרצו להתנחל מעבר לירדן, מה שהיום ירדן. היו בני נוער, ציונים חזקים, שרצו להתנחל לא כאן אלא בירדן, שגם שייכת לנו. אחר כך הקים את גדוד מגיני השפה בתל אביב. אחר כך הקים את אגודת השומר (לא השומר הצעיר...) בגליל. אחר כך את ברית הבריונים, יחד עם אבא אחימאיר, שיש הרבה סיפורים עליו וגם תמונה מאד יפה שלהם כאן. אחר כך הוא הקים את האצ"ל ואחריו את ברית החשמונאים, החלק הדתי של האצ"ל. בין השאר, אחד החניכים שלו היה הרב שאר-ישוב הכהן, שנפטר לא מזמן, הבן של הנזיר. אחר כך הוא הקים את הלח"י, שפרשו מהאצ"ל, כי אצ"ל לא היו מספיק טובים. אחר כך משהו חדש, אחר לגמרי, בשנת 43 – אגודה למען השבת. אחר כך הוא הקים את מחנה ישראל ואחר כך אגודה למען אסירי ציון בציון – בחורים ששמו אותם בבית סהר הבריטים. היום יש מהדורה חדשה של אותו דבר עצמו. קראו לארגון הזה "לאסירינו", כל הבחורים ששמו אותם בבית סהר אז.

מזה, גם כנראה חשובה כאן הסמיכות, הסדר, אחרי שעושים את ארגון הבחורים שיושבים בכלא הדבר הבא הוא להקים את צעירי אגודת חב"ד, צא"ח. אחרי שמקימים את צא"ח אפשר להקים את תנועת חרות. אחר כך אגודת "אל הר ה'", הר הבית. אחר כך את "תנועת החשמונאים", לא ברית החשמונאים. מיד עם קום המדינה בטלו את המחתרות, כולל החשמונאים, אבל כולם נשארו חברים ובתשל"ח הוא הפך זאת לתנועת החשמונאים, בכל אופן לעשות פה שינוי במדינה. אחר כך הוא הקים את "התחיה", בראשות יובל נאמן. שני הדברים האחרונים, במ"ב ובמ"ה, הן תנועות נוער, "שבות הארץ" ו"שבי ציון". שם פגשתי את אילן תור, הוא היה חבר בארגון האחרון שלו, מי שמכיר. זו רשימת הארגונים. הספר באותה עריכה, רק בעיצוב חדש ומהודר ועם תמונות שלא היו בקודם. ממש מאד כדאי שכל אחד יקרא את הספר. לחיים לחיים.

ג. עבודת הצדיקים – התעצמות עם האין

נמשיך לקרוא את המאמר של אדמו"ר הזקן מאיפה שהגענו (השיעור הקודם בפונט דוד; התוספות החדשות בפונט פרנקריל וכשהן משובצות בגוף הדברים בסוגריים מסולסלות):

אור אברהם

כי מדת אברהם {דברנו על הגיל שלו, כמה היה שכתוב בו "ואברהם זקן בא בימים".} [הכל פה מסתובב סביב אברהם. גם בציטוט של הפסוק בתחילת המאמר הוא מצטט רק עד אברהם – "וארא אל אברהם וגו'" – את שאר האבות הוא רק רומז ב"וגו'". וגם "וירא אליו הוי'" מדבר על אברהם, "אליו" הכוונה לאברהם. גם במלה "וארא" וגם במלה "וירא" יש אותיות אור {ואראאור-א, ויראאור-י. ב"פ אור עולה ואהבת, כמו שכתוב בתניא. וארא כפולת 13 ו-וירא כפולת 7. וירא אותיות אורי, "הוי' אורי וישעי". כנראה וארא יותר גבוה, כמו אור הכתר, אור ה-א, ו-וירא, אור-י, הוא האור של י ספירות מחכמה ולמטה שבכולן נעוץ אור החכמה, "נקודה דנעיץ", ה-י של שם הוי'. בכל אופן, המאמר כאן מדגיש את אברהם דווקא. "ואברהם זקן וגו'" אותיות אור בהם, אור הבטול ד"פנימיות אבא פנימיות עתיק" כנ"ל.

בהכאת אותיות, אור (א פעמים ו פעמים ר) = 1200 = קשקשת ובהם (ב פעמים ה פעמים ם) = 400 = סנפיר – שני סימני דג טהור (ד של דג = 4, ד פעמים ג = 12, היינו רמז לסנפיר, 400, וקשקשת, 1200). 400 = 202, וביחד עם 1200 = 1600 = 402. והיינו שבשרשו העליון אברהם אבינו הוא בחינת נוני ימא (אור המאיר מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא). נון ימא = זקן – "ואברהם זקן". דג טהור = ברכה, וכמו שנאמר לאברהם אבינו – "והיה ברכה". אברהם = אהיה ברכה (רוס"ת אהבה. אמ"ת = ה"פ בטול, ה"פ בהם). אהיה ברכה בהכאה פרטית = 1227 – אלף אורות המאירים בברכה, ברכת אברהם, סוד "יהי אור" כנודע}, אברהם הוא אור האהבה.] שהיא האהבה לה' לדבקה בו ולהבטל ולהכלל {כמו שראינו, כל פעם משתמש בביטוי הכפול הזה.} באורו ית' {להכלל בתוך האור, המשותף בין וירא ל-וארא.}

"קנה חכמה", "קנה בינה" ו"אמת קנה"

שיהיה בבחי' זקן זה קנה חכמה {הוא מפרש את הפסוק "ואברהם זקן". חז"ל אומרים שעד אברהם לא היתה זקנה, תכונת הזקנה מתחילה מאברהם. איך מפרשים זקן? "זה קנה חכמה". זקן נוטריקון זה-קנה והוסיפו את המלה חכמה. מה כבר צריך לקנות בחיים? הפסוק במשלי אומר "קנה חכמה". יש "קנה חכמה", יש "קנה בינה" ויש "אמת קנה ואל תמכר".

אם כבר הזכרנו את הפסוק הזה, הוא קשור להלכות תלמוד תורה, המהפכה השניה שכעת גמרו לערוך את חלק הנגלה שלה. איך דורשים בהלכות תלמוד תורה "אמת קנה ואל תמכר"? שאסור ללמד תורה בשכר, ואף על פי כן "אמת קנה". אם הרב שלך עובר עבירה – בכלל פלא, שאסור ללמוד מרב עבריין, אבל אם רק בכסף, שלוקח כסף על זה שמלמד אותך ואין לך מישהו אחר שילמד אותך, אז "אמת קנה". כלומר, לפי הפירוש הזה של חז"ל "אמת קנה" היינו להשתתף בעבירה של מישהו אחר. ובכל זאת, "ואל תמכֹר", שאף על פי כן – אף על פי שלמדת בכסף, אסור אבל בלית ברירה – כשאתה בא ללמד מישהו אחר אל תעשה מה שהרבי שלך עשה לך. "אמת קנה" אתה, אם אין ברירה, אבל "ואל תמכר", אתה עדיין מצווה ללמד בחנם – "מה אני בחנם אף אתם בחנם". כמו שמשה רבינו למד מפי הקב"ה בחנם כך צריכים ללמד הלכה בחנם. אף על פי שמישהו למד אותך בשכר, "אמת קנה", אתה אל תעשה ככה אלא תלמד בחנם. ווארט מופלא שככה מפרשים "אמת קנה ואל תמכֹר".

שוב, כתוב "קנה חכמה קנה בינה". קנה הוא חצי יש ו-יש הוא חצי כתר. כתוב בקבלה שיש תרך אורות בכתר, ויש שני מזלות, מזל עליון שמאיר לחכמה ומזל תחתון שמאיר לבינה. קודם כל, הכתר מתחלק ל-יש עליון ו-יש תחתון, שהם בעצם כמו עתיק ואריך, והדיקנא הוא מאריך שמתחלק לשני קנים, קנה אחד לחכמה וקנה אחד לבינה, "קנה חכמה קנה בינה". זו גימטריא מאד חשובה בכתבי האריז"ל. אם יש "קנה חכמה קנה בינה" צריך לומר ש"אמת קנה" היינו הדעת שמחברת אותן.

"זה קנה" – קנין האין

נראה איך הוא מפרש את ה"זה קנה חכמה" כאן. שוב, המלה חכמה לא מפורשת ברמז של זקן, זה קנה. איפה כן מרומזת המלה חכמה? צריך לפרש ש"זה קנה" היינו שצריך לקנות את ה"זה", רמז לקנין דרגת נבואת משה רבינו. כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'", אספקלריא דלא נהרא, ומוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". במוחין, "זה" הוא חכמה. (זה במילוי – זין הא – שוה חכמה.) נכון. אותיות המילוי, החלק הנסתר, הן אין – "והחכמה מאין תמצא". זה, שרש [12] מילוי [73, חכמה] מילוי המילוי [310, יש] קדמי [43] = 438 = 6 פעמים חכמה, ודוק.},

שיהיה בחי' חכמה בחי' אין {אותיות המילוי של זה הן אותיות אין, זין הא כנ"ל. גם זה אני או אני הוא, יש כמה ואריאציות.} דהיינו בחי' אחדותו ית' האמיתי נקנה בקנין נפשו האלוקית {המלה בחסידות היא עד שהתעצם עם הענין לגמרי. כאן מדברים על אברהם אבינו, אבל אמרנו שה"זה" שבתוך ה"זקן" של אברהם הוא כבר משה רבינו, כמו שנאמר לאברהם אבינו "שכרך הרבה מאד" ר"ת משה, כמבואר בכתבי האריז"ל. "זה קנה חכמה" הוא משה רבינו שבתוך אברהם. על משה רבינו כתוב שנקרא משה "כי מן המים משיתהו", יצא מן המים (בחינת נוני ימא. היינו מה שאברהם אבינו הוא בחינת נוני ימא כנ"ל, שרש נשמת משה שבתוך אברהם אבינו).

חידוש שמים וארץ בהנחת תפילין כל יום

כשהבחור שהולך להיות בר מצוה אמר את המאמר הוא אמר ששמים אותיות שם-מים. שמים הם גם אש ומים וגם שא-מים, יש שלשה פירושים, אבל העיקר, הפשוט, הוא שם-מים. יוצא כאן אחד הסודות של הנחת תפילין שאפשר לכוון כל יום, משהו פשוט שאיני זוכר אם פעם למדנו. הנושא כאן הוא "זקן בא בימים", "ימים יֻצרו ולו אחד בהם" – אלה שני הפסוקים שמביאים על מצוה שעושים כל יום – ויש לכך שתי דוגמאות עיקריות, שכל יום קוראים קריאת שמע, לא די במה שקראת אתמול, וגם כל יום חול מניחים תפילין, לא מספיק מה שהנחת פעם אחת בחיים כדי לצאת מגדר "קרקפתא דלא מנח תפילין".

אם הקב"ה לא יברא את העולם כל יום הוא יחזור להיות תהו, אין ואפס, צריך לחדש מעשה בראשית כל יום וכל רגע. מעשה בראשית הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כמו שלמדנו אתמול. איך רמוז בתפילין? כוונה יפה ופשוטה לכולם, במיוחד למי שמתחיל להניח תפילין, שתפילין של יד ותפילין של ראש הם כנגד ארץ ושמים. תפילין של יד הם כנגד הלב, בו יש את יסוד האש, כמו שכתוב בתניא, ואילו במח יש את יסוד המים.

אף על פי שיש דרוש ששמים היינו אש ומים, אבל העיקר הוא שם-מים (כנ"ל) או שא-מים.  לכן "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך". ראינו בי"ט כסלו ששֵם ושמים הולכים יחד, "שם חדש" ו"שמים חדשים", שיהיה הלימוד לשם שמים. יסוד המים הוא במח, בו יש חידושי תורה. דווקא משה רבינו (משה אותיות השם, "[תפלה] למשה" אותיות לשמה, לשם שמים), שמגלה תורה מן השמים, לא מן הארץ, הוא מה שיש על הראש ומזה יראים הגוים, אין להם את זה בכלל, שייכים רק לארץ. כלומר, כשרואים שהיהודי הוא שמים פוחדים, "ויראו ממך".

"רצוא ושוב" בלב ובמח

יש את הווארט המפורסם ש"את השמים ואת הארץ", ש"הארץ" רומז ללב (באידיש). למה? חז"ל פרשו שארץ לשון רצון, "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". איפה הרצון שורה? הוא הרעותא דלבא, הנקודה הפנימית שבלב. יש גם רצון במח, כמו שכתוב בתניא בענין מח שליט על הלב, היינו הרצון שבמח, שאפשר לומר שהוא אש-מים (התכללות האש במים), אבל מה שפנימיות הלב שליט על המח היינו ארץ מלשון "שרצתה לעשות רצון קונה". נקודת פנימיות הלב היינו נקודת הרצון הפנימי והעצמי של הנפש.

לכאורה ביסודות אש גבוהה ממים, אבל בבריאת העולם איך נעשתה האש? מתי היא נבראה בכלל? לא בששת ימי בראשית. האש חכתה עד שאדם הראשון נברא וגם חטא וגם היתה שבת, ובמוצאי שבת הוא הוציא אש מאבנים. האש יצאה מהאבן. דברנו קודם על אבן, על זכוך, וכמו שיש אבן טובה כך האש נבראה בתחלת מעשה בראשית מהאבן. האבן הוא הלב, לב האבן, ומתחילים לצאת ניצוצות אור מהאבן במוצאי שבת. מברכים "בורא מאורי האש" זכר לאש של אדם הראשון. גילוי האש הופך אותו למבשר הגאולה, כמו אליהו הנביא, שגם הוא בחינת הלב, הזכוך כנ"ל. הבטול הוא במח והזכוך הוא בלב, והתכלית היא הלב[ד].

שוב, זה דרוש בכלל למצות תפילין – מתחילים מתפילין של יד, יסוד האש בלב, האש עולה ברצוא (ומעלה גם מ"ן, מים תחתונים בוכים ועולים כטבע יסוד האש). תפילין של יד הם רצוא ותפילין של ראש הם שוב (כידוע בסוד ציור האות א, י מלמעלה ו-י מלמטה כו', ומבואר בדא"ח שה-י מלמטה עולה ברצוא וה-י מלמעלה יורדת בשוב), מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. באמת כתוב ש"רצוא" הוא בלב, "אם רץ לבך" בלשון ספר יצירה, אז "שוב". באיזה כח? של מח שליט על הלב. הדבר הפנימי שמח שליט על הלב היינו שהוא הופך את הכיוון, את התנועה, עושה "שוב" מה"רצוא" שבלב. זו תכונת משה, בחינת שמים.

אחד-אין-אור

כל זה היה להסביר מה ש"זקן" הוא "זה קנה חכמה". הוא מחבר כאן שלש מילים יחד – אחד-אין-אור. כל שלשת הדברים האלה הם בחינות של חכמה, וזקן הוא מי שקונה בנפש שלו את האין של החכמה, את האור של החכמה, את האחד, האחדות של החכמה, כמו שעכשיו יכתוב לנו, שהאחדות חודרת ממש לתוך הלב שלו. יש לו בנפש אין ואור.

הערך הממוצע של אחד-אין-אור במילוי = תורה – "אורייתא מחכמה נפקת". המספר הבא בסדרה הרבועית המתחילה אחד-אין-אור, 13 61 207, הוא 451. עד כאן = 732 = אני פעמים הוא, סוד חכמה כנ"ל. המספר הבא הוא 793 = 13 פעמים 61, אחד פעמים אין. עד כאן = 1525 = אין פעמים אין במ"ס. המספר הבא הוא 1233 = 9 פעמים 137, 3 פעמים תהו. המספר הבא הוא 1771 = עז פעמים חדוה, הארבעון של 21, אהיה. עד 10 מספרים = 50 פעמים 281 = אחד-אין-אור. עד 13 מספרים = 31941 = 351, הוי' במשולש, פעמים 91, אחד במשולש (שעולה אהיה פעמים "הוי' אחד" ברבוע)!},

"ואברהם זקן" על ידי "בא בימים"

להתפשט ולהתלבש בו ממש בכדי להבטל ולהכלל באור ה' ממש כמו שנאמר בזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא {כשהיא בתוך הגוף, כמו שאמרנו.}, כדבר הנשאב בנפש האדם ונתפס ונקלט בו עד שנעשה עמו לאחדים ממש {הוא מפרש כאן שאיבה בשני הכיוונים. הוא אומר שאני צריך לקנות אין, אחד ואור, חכמה, בתוך נפשי, ואז אני יכול להשאב בגופא דמלכא. אני שואב לתוך עצמי ונשאב לתוך ה'.},

הוא ע"י כי בא בימים {השאיבה של אור ה' היא על ידי כלים. כלים = 100 = ימים. הוא מפרש שהימים הם כלים כדי לקבל את האין והחכמה והאחדות וה"זה". איך הוא מפרש את "ואברהם זקן בא בימים"? כמו בהרבה פסוקים, שהחלק השני הוא תנאי שקודם לראשון – איך הוא זקן, איך הוא קונה חכמה? על ידי שהוא "בא בימים", כך כותב כאן.

קודם הוא צריך לבוא בימים, שיהיו לו הרבה תורה ומצוות ומעשים טובים, כל יום להניח תפילין, כל יום לקרוא קריאת שמע. זאת אומרת שהוא מפרש את הפסוק על דרך "נעשה ונשמע", שקודם צריך "נעשה", הימים, ואחר כך "נשמע", "זה קנה חכמה", דהיינו הדערהער וההפנמה, שמפנים את האור והאחדות לתוך עצמו. הוא יכול להפנים את ה"נשמע" רק אם יש לו הרבה "נעשה", הרבה "ימים".} שהם הם בחי' הלבושים שעל ידם נקנה בנפשו להתפשט ולהתלבש בו אור א"ס ב"ה ממש ואחדותו האמיתי {כל המושגים: אור, אחדות, אין, זה, חכמה – הכל מתלבש ונמשך בו אם יש לו "ימים", אבל הוא חייב את הימים.}.

"ולו אחד" על ידי "ולא אחד"

וזהו {ימים יוצרו} ולא אחד בהם, ולו קרי בוי"ו {כמה שוה ולא-ולו בהכאת פרטית? 942, לחלק ל-3 – ממוצע כל פעולה – שוה ש-די, השם שהוא מדבר עליו שהתגלה לאברהם, "וארא אל אברהם באל [לא הפוך] שדי", "שאמר לעולמו די". אז שם ש-די רמוז בתוך הכתיב והקרי, לא רק כאן אלא כל פעם שיש את התופעה של ולא-ולו.},

שממשיך בחי' אחד בהם {ה-ו הוא המשכה, שממשיך לתוך הימים. יש כאן "בהם", בהם שנים של בעלת ההילולא של היום. איך אני יודע ש"בהם" היא קצבת ימים? משני הפסוקים יחד, גזרה שוה, "ימי שנותינו בהם" ו"ימים יוצרו ולו אחד בהם". הפשט שהמלה "בהם" הולכת על ה"ימים". פלא, "ימים" הם 100 ו"בהם" 47, מה שקורה היום, שה-בהם מקבלה השלמה של נג ונעשית שלמות של "ימים", זכוך על גבי הבטול, ואז ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" יכול להיות בשלמות לגמרי, כולל הגוף והלבושים.} בהימים הנ"ל [זה ההסבר היותר פשוט. תמיד הקרי הוא יותר פשט מהכתיב, הכתיב הוא לדרשה. {הפשט שצריך להמשיך את ה"אחד" בתוך ה"בהם", בתוך ה"ימים".}],

ולא כתיב באל"ף שאין האחד האמיתי הוא אור א"ס ב"ה מתלבש בהם ביחוד גמור ואמיתי כראוי לה לאותה נפש שתוכל לאשתאבא בגופא דמלכא עד מלאת מספר הימים דוקא {עד מלאת ימיו בעולם, "ולא". אפילו אצל משה רבינו, הוא משיג את שער הנון רק כאשר מסתלק. אצל משיח לא יהיה ככה אלא נשמה בגוף, הכל זכוך. אם כן, הוא דורש "לו" עם ו כאשר "לא" עם א. ה-ו היא גם המשכה, רומזת להמשכה בגוף, ה-ו היא תפארת, "תפארת גופא", ו"ולא" היינו התפשטות הנשמה מהגוף. ברגע ההתפשטות, התפשטות הגשמיות, יש המשכה, דבר והיפוכו.} שנקצבו לה להיות בעולם הזה כדי לקרות ק"ש כל כך פעמים ולהתפלל וללמוד כ"כ כנ"ל ולתן צדקה כ"כ {ה' קצב כמה הוא צריך לתת צדקה.}. ולכן ארז"ל שמי שלא קרא ק"ש פעם א' מעלין עליו כאילו לא קרא מימיו {כי עשה חלל, כמו שלמדנו אתמול על "ולא תחללו את שם קדשי".} [שוב, הוא אומר בחריפות גדולה, שאם יום אחד לא קראתי קריאת שמע – כאילו לא קראתי אף פעם, ממש א בייזע חסידות. {כמו שאמר הרבי הרש"ב, שהמאמר הזה הוא חסידות זועפת מאד.}], וכן לענין ביטול תורה ח"ו {אם בטל פעם אחת תורה, כנראה שאף פעם לא למד תורה. על זה כתוב "הכרת תכרת".}.

עד כאן החלק של הצדיקים {עד כאן סיום פרק א במאמר, מתוך ארבעה פרקים.}.

ג. בושת התשובה

מכאן הוא עובר לבעלי תשובה:

תשובה תמידית לא-מודעת

אך אין כל אדם זוכה לזה [הכוונה שאף אחד לא זוכה לזה...] שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפי' שעה אחת ורגע א' {מדבקות ה', זה לא מצוי.}, והעצה לזה ארז"ל שיהיו כל ימיו בתשובה.

לכאורה אפשר לשאול אותה שאלה: המשמעות הפשוטה של "כל ימיו בתשובה" משמע ברצף, בלי הפסק, כל רגע. אם הבעיה של צדיק היא איך הוא יכול להחזיק ראש ולא להסיח דעת אפילו חלקיק שניה, לא יתכן, לכאורה אפשר לשאול אותו דבר לגבי תשובה, איך יכול לקיים את "כל ימיו בתשובה" לפי המשמעות הפשוטה, כל הזמן? בסדר, שיעשה תשובה פעם ביום, אבל אם הוא דורש קודם בדרך קשה, א בייזע חסידות, נדרוש אותו דבר כאן. מאי נפקא מינה?

צריך לומר ש"כל ימיו בתשובה" הוא באמת מצב תמידי, אבל לא חייב להיות במודע. הצדיק נמדד רק לפי המודע שלו, לכן אם הוא מסיח דעת אפילו לרגע מה' הוא פגם, הוא חלל. לא מספיק שהוא ודאי מאמין בלא-מודע. אבל תשובה היא תנועה נפשית שלפעמים היא במודע אבל היא יכולה להיות, אפילו רוב הזמן, ברקע. אין להיות צדיק ברקע, זו המעלה של בעל תשובה.

ככה חייבים להסביר בפשט וזה נכון, כי התשובה עצמה חודרת לתוך הלא-מודע של הנפש. כל הענין של תשובה הוא להגיע ללא-מודע, וממילא כשאדם גם קנה את התשובה היא פועלת, נמצאת אצלו בלא-מודע. הוא מוגדר, הוא מסומן, זה בעל תשובה – לא יעזור לו שום דבר – כי באמת ככה, שהתשובה אצלו היא עצמית, היא הוא. אי אפשר לומר זאת על צדיק, הצדיק צריך כל פעם להוכיח את עצמך שאתה צדיק, לעשות משהו, להצדיק את הצדיקות. בעל תשובה לא צריך להצדיק, כי כל הענין של תשובה אינו צדק אלא משהו אחר. זה מתאים למה שכתוב כאן בהמשך, שלבעל תשובה אמתי יש קשר ישיר לה', לא דרך תורה ומצוות – הקשר השלישי, שגם לא חייב להיות מודע בכלל. צריך להיות דבר שהוא עצמי. התשובה הכי גדולה היא שהוא באמת לא שם לב לעצמו בכלל, שהוא לא כאן, כפי שנקרא בהמשך.

[על ידי התשובה משלימים את הפגם שנעשה כשלא מקיימים את כל המצוות. כתוב בזוהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה". בפשטות כתוב שישראל קשורים בתורה והתורה קשורה בה'. אבל, שואל הרבי, אם כך יש רק שני קשרים – אמנם יש שלשה דברים, אבל רק שני קשרים מקשרים אותם. הרבי עונה שיש קשר שלישי סמוי {וכמו שהקשר סמוי, הוא פועל בחלק הסמוי של הנפש.}, המחבר בין ישראל לקב"ה שלא דרך התורה – זהו קשר התשובה {ואפשר להגיע למדרגת "כל ימיו בתשובה".}. לכן מי שפגם לפי התורה יכול לתקן זאת על ידי התשובה.]

בושה – מהמודע אל הלא-מודע

{כעת הוא מגיע לעיקר הווארט שלו:} וענין התשובה כי שובה אותיות בושה {שובה, כמו שבת שובה – "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך".}, וכן תשוב אותיות בושת [עיקר התשובה הוא להתבייש בעצמי.].

זה החידוש של הפרק, ומכאן נבין שלא תמיד במודע. בושה היא לא תמיד במודע. ישראל הם בישנים, "בעבור תהיה יראת הוי' על פניכם", מי שיש לו יראה-בושה על הפנים לא תמיד מודע לכך. בעל תשובה הוא אחד שיש לו בושה. הוא לא משתמש כאן בביטוי, אבל הבושה הכי קיומית היא שאדם בורח מעצמו לגמרי – מחזיר מהמודע ללא-מודע. הוא מוציא אותי מהמודע.

מה הטבע של מי שמתבייש? מאחל לעצמו שכולם ישכחו, שגם הוא ישכח, שכל הסיפור הזה יצא מהעיתונות. אם הוא לא מתבייש לא אכפת לו מה שיכתבו עליו. אם הוא מתבייש הוא כל הזמן חושב מתי ישכחו את הכתבות האלה, המשמיצות. כל תנועת הנפש של בושה היא התעלמות, עד שהוא רוצה לא להיות כאן בכלל.

צדקה כעצה לבושה

לומדים כאן דרוש של פרשת וארא, אבל באיזה הקשר דורשים בחסידות ששבת היא בושה? "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים", התחושה של סליחות. יש כמה וכמה שלבים של תשובה. הפסוק "שובה ישראל" הוא בשבת שובה, אבל מה שתשובה היא בושה הוא ההכנה לימים נוראים, הסליחות. כל הסליחות מתחילות "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים". בסליחות של חב"ד מודפס בהתחלה מאמר של אדמו"ר הזקן על הפסוק הזה, כל החסידות של סליחות היא "ולנו בשת הפנים".

אם אומרים ככה, "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים", אפשר גם להסיק מכאן איזו עצה. אומרים שה' עושה את הצדקה ואנחנו רק מתביישים בעצמנו, שאיננו ראויים לצדקה שה' עושה אתנו. משמע מהפסוק הזה שכמה שה' מרחם ועושה אתנו צדקה, מחיה ומפרנס אותנו, רק עושה לנו עוד יותר בושה, שאיני ראוי לכך כלל וכלל. בכל אופן, איזו עצה אפשר להוציא מזה? הרי יש מצוה להתדמות אליו יתברך, "והלכת בדרכיו". קוראים אותה בפרשת "כי תבוא", שהרבה פעמים מוצאי שבת שלה היא שבת סליחות. שם יש את המצוה "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה היה רחום", ובא לידי ביטוי בפועל במצות הצדקה. מכאן אפשר ללמוד שמי שמתביש בעצמו, העצה שלו היא צדקה. בכלל כתוב באגרת התשובה שעיקר העצה בימינו היא צדקה. כאן יש ווארט שמי שמתבייש בעצמו העצה שיתן הרבה צדקה. מי שלא מתבייש אין לו מוטיביציה. כדאי שכולם יתביישו ויתנו את כל הכסף, ואז "כולי האי ואולי" תכפר על עצמך.

הווארט יוצא מהפסוק "לך א-דני הצדקה", הצדקה של ה'. רק שמופיע שם שם א-דני, שם של כנסת ישראל, שהצדקה הזו היא טבע שבא בתוך שם אדנות, המלכות, כנסת ישראל. "ולנו בשת הפנים" – לנו שוה שם אלהים, בגימטריא הטבע. כמה שוה המלה בושה? 313, מספר השראה, שיותר מיוחד גם מרבוע. זהו מספר ההשראה ה-13, ו-13 עצמו הוא מספר השראה (השלישי). מספר השראה של מספר השראה, שאולי הוא מספר ההשראה הכי חשוב. מספר ההשראה ה-13 הוא בושה. למה זה רומז? שבבושה של קדושה, שהיא בעצם "כל ימיו בתשובה", יש השראה אלקית, השראה של אחד (13). כל קבלת הבעל שם טוב. אם יש לך השראה תחדש חידושי תורה ותעשה מעשים טובים. לא הייתי חושב שדווקא בושה היא סגולה להשראה. כעת אני רואה שבושה היא השראה שבהשראה. נמצא שהבושה היא סגולה גדולה מאד להשראה.

בושה והתאיינות

וכמו למשל כשאדם עושה דברי שטות ואח"כ רואה שאחרים רואין אותו מיד נופל עליו בושה ומתבייש מאד, והכל לפי המבייש {מי מסתכל עליו.} והמתבייש {אני, שעשיתי שטות.} ולפי הדבר שנתבייש ממנו {איזו שטות עשיתי. הוא לא סתם אומר שלשה דברים, אחר כך הוא יפרט. אם הקב"ה מסתכל עלי, מי כאן המבייש ומי המתבייש ומה הדבר שיתבייש ממנו. לכאורה ה' מבייש אותי, אך לא ברור. לכאורה ברור שאני המתבייש, ואם אני המתבייש סימן שה' הוא המבייש, בזה שהוא מסתכל עלי. יפה שה' יבייש אותי? למה בושה היא לברוח מעצמך?

הווארט שמי שמתבייש, בעצמו יתאפס ויהיה אין, ובכך יפתור את הבעיה של הבושה. אם המתבייש הוא שום דבר אין כאן כלום, אין בושה. יש כאן איזה 'מלכוד 22', שמצד אחד צריך כל הזמן להתבייש, אבל העצה לא להתבייש היא להתאיין, ואז אין מתבייש. זה ווארט חשוב, לכן הוא מדגיש שיש מבייש ומתבייש. [שאלה: בהלכה עיקר הבושה כאשר המבייש נקלה והמתבייש מכובד. כאן הפוך.] זו העצה, מי שלא רוצה להתבייש שיתאיין. גם עונה על השאלה, ככל שה' יותר גדול ונכבד פחות מבייש. אני צריך להגדיל את רוממות א-ל ואת שפלות האדם, וכך עושה מהמבייש נכבד שפחות בושה ומהמתבייש נקלה שפחות בושה. זו העצה.}.

כמו כן כשישים האדם אל לבו כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה {הדבר שהוא מתבייש ממנו.}, ויעמיק בשכלו גדולת ה' אשר הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב {כאן הוא לא אומר שמכיון שה' גדול יש פחות בושה אלא להיפך.}, ואיך הוא עומד עליו ורואה במעשיו המגונים בעיניו, וצופה ומביט כל מחשבותיו ובוחן כליות ולב [כמו הביטוי בתניא שהרבי הכניס ב-יב הפסוקים: "והנה הוי' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".] ולית אתר פנוי מיניה, בודאי יפול עליו הבושה ממנו ית' {כל זה כאשר הוא עדיין יש. הרי בעולם הזה כולנו יש. התשובה היא להתבייש. יש כנראה קשר בין המלה להתבייש ל-יש, כל זמן שאתה יש ואתה ביש, אם אתה יש-ביש ודאי שעליך להתבייש.}.

רגע של בושה

ובחי' בושה זו יש לה כמה בחי' מרום המעלות עד סוף כל דרגין, וסביביו נשערו מאד [חז"ל דורשים את הפסוק "וסביביו נשערה מאד" על הצדיקים, הנמצאים "סביביו" של הקב"ה {כלומר, קרובים.}, ומסבירים שהם מדקדקין על עצמם כחוט השערה, שאפילו דברים קטנים שהם עושים נראים להם כעבירות גדולות. {כך מגדיל את הדבר שהוא מתבייש ממנו.}] ומדקדקין על עצמם כחוט השערה שרואין בעצמם כי פנה לבם ומחשבתם מדביקות וקרבת אלוקים ועבודתו, שבו ויבושו מגדולת ה' העומד לנגדם תמיד {כל לשון אדמו"ר הזקן רומזת לפסוקים. כאן הוא משתמש בביטוי 'שבו ויבושו'. כולם אמורים לדעת. מתנגדים ודאי ידעו, כי זה בתחנון... אנחנו חסידים פחות מכירים, אבל צריך להכיר – "ישובו יבושו רגע", שלש המלים האחרונות. מה חשוב כאן? זו דוגמה שאדמו"ר הזקן סתם כותב איזה ביטוי, איזה ניב, והוא מתכוון לפסוק – בלי לכתוב וגו' או כיו"ב – והמלה שלא מצטט מסבירה את כל מהלך המאמר. מה הוא מסביר במאמר? שבושת הצדיק היא שלרגע אחד הסיח דעת מה'. זה משהו מופלא, "ישובו יבושו רגע", הבושה היא של רגע. הוא משאיר לנו לזכור את הפסוק הזה.}].

{בעצם מה שהוא כותב בדער פרומער וארא} זו תורה של מורנו הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון". הפירוש הפשוט בפסוק הוא – אשרי אדם שה' לא מוצא לו עוונות. אבל מורנו הבעש"ט דורש – אשרי אדם שעבורו "לא יחשוב הוי'", כשהוא מרגיש שהיה איזה רגע שהוא לא חשב על ה', נחשב "לו עון", הוא מרגיש אותו כעון חמור {הוא מתבייש אם רגע לא חשב על ה', מתבייש מרגע, "רגע באפו".}.

נקודה שחורה על בד לבן

הבושה היא אחת המדות הטבעיות של היהודים {ביישנים.}. אמנם כתוב ש"ישראל עזין שבאומות", אבל הבושה התחדשה במתן תורה. במתן תורה כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", היראה מפילה בושה על האדם {יראה שנקראת בושה, היא פועלת בושה.} – ממתן תורה קבלנו בטבע בושה {ההשראה שקבלנו במתן תורה, כמו שהסברנו.}. זוהי הדרגה הגבוהה של בושה, שנקראת "ירא בשת" {בזהר כתוב ש"בראשית" אותיות ירא-בשת, ה' ברא את העולם כדי שנגיע למדרגת ירא-בשת, המדרגה שהגענו אליה במתן תורה, "בעבור תהיה יראתו על פניכם".}.

המשל לכך הוא שאדם מרגיש שיש מפה לבנה גדולה מאוד ולבנה לגמרי, והבעיה היחידה שהוא נמצא עליה כמו נקודה קטנה שחורה שמכערת את כל המפה. הזהר אומר על האור שלפני האצילות "כתר עליון אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת העילות" {הצ"צ מאריך זאת מאד בביאורו, אם נגיע למאמר "וארא" כפי שהוא בפלח הרמון.}, למרות שהאור הזה הוא צח ומצוחצח עדיין הוא שחור (אוכם) לגבי עילת העילות שמעליו. לשון הזהר הזה הוא המקור לתחושת נקודה שחורה על גבי מפה לבנה.

{יש כאן עוד ווארט חשוב שהסברנו. יש תשובה תתאה שהיא על עבירות, ויש תשובה עילאה שאינה על עבירות דווקא, תשובה על עצמי, על הקיום שלי. אם אני יש ודבר נפרד בפני עצמו, קודם כל זה שקר – האני הזה הוא חתיכת שקר אחד גדול – והוא פוגם באמת, בלובן של ה'. יש שתי בושות, כמו שיש שתי שבתות, שבת תתאה ושבת עילאה. בושה תתאה היא מעבירות, שמתבייש במה שעשה, "הדבר שמתבייש בו", ותשובה עילאה, בושה עילאה, היא קיומית. כדי לחלק קראנו להם בושה עובדתית ובושה קיומית, בושה על מעשים ובושה על עצם הישנו שלי, שאני קיים.} הבושה מעבירות שעשיתי היא בושה טכנית יחסית, עשיתי משהו לא טוב ואני מתבייש בו, זו בושה עובדתית. אבל פה הוא מחדש שיש בושה קיומית, בושה על כך שאני נמצא בכלל, נקודה שחורה על מפה לבנה.

סוד "שלשה סדינין הן"

כאן החוזרים היקרים שלנו שינו, וכשעברתי לא היה אכפת לי, אבל כעת כן נשנה. בהשקפה ראשונה אין הבדל. המשל כמו שכתוב בחסידות, לפי זכרוני, היא סדין. אדם מתבונן שאור אין סוף הוא כמו סדין לבן, ואם אני חושב על עצמי – בכלל המודעות העצמית שלי – היא כמו כתם שחור על הלובן העליון. מה שאני עושה כתם על הסדין גורם לי בושה קיומית, שאני פשוט רוצה להתאיין לגמרי, לא להיות כאן, כי אם אני כאן זה פוגם בלובן של הסדין. אתמול למדנו משנה אחת, שבלעדיה לא הייתי משנה אלא משאיר מפה. סדין שוה 124 ו-מפה שוה 125, כמעט אותו הדבר... היה אפשר להשאיר. אבל ברגע שראיתי את המשנה אמרתי שכנראה איך שאמרתי יותר טוב.

כתוב כאן בכלים פכ"ד, שאומרים ביארצייט, משנה יג: "שלשה סדינין הן", סדין הוא אחד הכלים שיש בהם שלש מדרגות, כמו שהסברנו אתמול שרואים בהם שכמה שאתה יותר גדול אתה יותר טמא וכמה שאתה יותר קטן אתה יותר טהור, הגיון פרק כ"ד בכלים, ואם תתאפס תהיה לגמרי טהור. יש 17 דברים שמראים בהם את ההגיון הזה בפרק, "מאן דאיהו זעיר איהו רב". הדוגמה ה-13 היא סדינים:

העשוי לשכיבה [סדין לשכב עליו] טמא מדרס [פשוט]. לוילון [יש סדין שהוא כדי לתלות, וילון – הרקיע התחתון, השביעי, בו ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. יש סדין שהוא בעצם וילון, הרקיע התחתון בחז"ל, והוא] טמא טמא מת [ולא טמא מדרס. לא שוכבים עליו, אבל – כותב הברטנורא – השמש קצת מתכסה בו כשעובר מחדר לחדר. לפעמים משמש למשהו, לכן טמא טומאת מת אבל לא טומאת מדרס.] . [יש סדין שלישי:] ושל צורות טהור מכלום [יש סדין שהוא רק בשביל צורות, לא משתמש שום שימוש, ולכן הוא טהור לגמרי. אומר הברטנורא על הסדין הזה: "בגד שהוא ביד רוקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בבגד אחר". למי שרוקם בגדים יש בגד, שכנראה תולה על הקיר, והוא רק כדי לראות בו דוגמה ולהעתיק ממנו כדי לרקום על בגד אחר. אותו בגד שהוא רק כדי לראות את הצורות ולהעתיק ממנו, לרקום לפיו בגד אחר, טהור מכלום.].

הסדין של עולם המלבוש

הסדין הראשון שהוא שכיבה כנראה סדין של העולם הזה, ששוכבים עליו, מדרס. הסדין השני, יותר רוחני, הוא וילון – הרקיע התחתון – עדיין טמא טומאת מת. אבל הסדין העליון מהו? אמרנו כדי לדבר על סדין לבן אין סוף, וכאן זה סדין של צורות שהרוקם מעתיק – מסתכל ומעתיק. צריך להסביר שזהו סוד עולם המלבוש.

יש מאמר מפורסם, שאנחנו אוהבים מאד להביא מרבי אייזיק, בו מוסבר שאנו רואים את עולם המלבוש כבגד לבן מוחלט, ולא מבחינים את הצורות הדקות שיש בתוך המלבוש. מי היחיד שהיה יכול לראות את הצורות האלה? אדמו"ר הזקן. ככה רבי אייזיק כותב לחבר ילדותו שנשאר מתנגד. כדי לתאר לו את גדולת אדמו"ר הזקן הוא אומר לו שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים, שבבגד שאנחנו רואים כלבן הוא רואה ציורים דקים. כשיש הרבה גוונים ומשהו מסתובב מהר רואים אותו לבן, תופעה ידועה בטבע, במדע. קח מעגל עם כל הצורות והצבעים ותסובב מהר אז תראה לבן. אדמו"ר הזקן הוא אחד שיכול להביא אותך למצב כאילו אתה מסתובב יחד עם הגלגל הזה, וממילא אתה נח איתו, ממילא אתה רואה את כל הצורות שלו.

מה אין סוף הצורות שיש שם? כל מה שעתיד להברא בעולם הזה. על עולם המלבוש כתוב שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ההשערה שלפני הצמצום הראשון. הסדין השלישי, שטהור מכלום, באמת הוא סדין של צורות, אבל לנו אחרי הצמצום הוא לבן טהור. כעת אפשר להבין יותר את הפגם שאני פוגם בנקודה השחורה, לא רק שאני פוגם את הלובן שמבחינתי, אלא שאני פוגם גם שם באיזו צורה, תכנון של ה' למען השלמת כוונת הבריאה, כמו שכתוב שבהשגחת ה' כל פרט נוגע לכל הפרטים. כך גם מסביר "בא בימים", שכל יום-לבוש שייך להכל, ואם חסרת יום כאילו לא עשית כלום. הכתם השחור שלי פוגם באיזה צורה, ופוגע בכל כוונת הבריאה, זו עוד יותר בושה. צורות שוה בשת, שבת.

"ולא נבוש לעולם ועד"

וזהו ויחד לבבנו כו' ולא נבוש לעולם ועד {שאומרים בברכת אהבת עולם, לפני קריאת שמע. גם בשמו"ע, "ולא נבוש כי בשם קדשך בטחנו". פעמיים בתפלה מבקשים "ולא נבוש", אף שאין פסוק כזה בתנ"ך – לפני קריאת שמע ובברכת "על הצדיקים", בה הנקוד הוא שורוק, ברכה של יסוד בעליה, למי שמכיר את כוונות שמו"ע. סיום עליה של הצדיק-היסוד הוא "ולא נבוש". כאן מביא מברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע.} [בכל רמה יש בושה, אפילו במדרגות הכי גבוהות. אדרבא, במדרגות הגבוהות יש יותר בושה {כמו "כתר עליון דאף על גב איהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת כל העילות".}. לכן צריך לבקש "ולא נבוש לעולם ועד", על כל הרמות שיש בהן בושה {איפה שלא תהיה, כמה שתעלה מחיל אל חיל, איפה שיש יותר חיל יש יותר בושה. כמו שהסברנו בשיעור, גם איזה 'מלכוד 22', אתה רוצה לא להתבייש אך ככל שאתה מתקדם ועולה אתה מתבייש יותר. זה הווארט של "כל ימיו בתשובה".

כמה שוה נבוש? לא בתנ"ך, אבל בתפלה בשני מקומות חשובים. שוה משיח. אף על פי שמבקשים "ולא נבוש", כנראה יש משהו מאד משיחי במלה "נבוש".} {משיח בא להחזיר אותנו בתשובה תמידית. היה רמז שלא אמרנו, "כל ימיו בתשובה" שוה 831, הביטוי הכי עמוק שיש על עצמותו יתברך בחסידות – יש לנו פרק גדול עליו, בספר אשא עיני – "[כל יכול, נושא הפכים], נמנע הנמנעות". מי שיודע שלא יכול להיות צדיק, אומרים שהעצה שלו להיות "כל ימיו בתשובה". אבל, כמו ששאלנו, יש אותה בעיה. אלא מה? התירוץ שלנו היה ש"כל ימיו בתשובה" לאו דווקא במודע, זה רקע. הרקע הזה הוא מה שיהודי פשוט, כמו שהבעש"ט אמר שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, גם לו יש את הבחינה של נמנע הנמנעות, והביטוי שלו אצל היהודי הוא "כל ימיו בתשובה".}.

(שאלה: למה לבקש שלא תהיה בושה?) אם מיוחדים עם ה' אין בושה. לכן מבקשים "ויחד לבבנו", שנהיה מיוחדים עם ה' בכל המדרגות, ועל ידי זה "ולא נבוש לעולם ועד" {לא נרגיש את הבושה, אבל בכל מדרגה יש יותר בושה.}.], כי לעולם ועד יש בחי' בושה זו עד רום המעלות בלי יחוד הלב בו ית',

הבושה על העבודה הקודמת (עבודת ה' של הרס"ג)

פי' ע"ד מ"ש במ"א מענין השתלשלות העולמות עד אין קץ כמו שנאמר הכל ירוממוך סלה, וכל מה שהאדם עולה בהשגתו ותבונתו למעלה מעלה בגדולת א"ס ב"ה תקטן בעיניו יראתו ודבקותו הראשונה {לכן כמה שעולה יותר גבוה הוא יותר מתבייש.}, והיא כאין ממש וכאילו לא היתה לו שום יראה כלל [כמה שעולים יותר גם מרגישים יותר שכל העבודה שלי לא שוה מאומה לגבי ה' {לגבי מה שמגיע לה', שהוא אין סוף.} – אני מרגיש שכל העבודה הקודמת היא גארנישט – וממילא מתביישים בה הרבה יותר {כמה שיותר גבוה – עוד יותר.}. לכן אמרו חז"ל שצריך להיות "כל ימיו בתשובה", כל הזמן עולים יותר ויותר בתחושה של הבושה. ככל שאני עושה יותר תשובה אני מרגיש עוד יותר כמה שאני מלא בפגמים ועוד יותר אני מרגיש שצריך לעשות תשובה {הביטוי הוא תשובה על תשובתו, לעשות תשובה איך עשיתי  תשובה. עשיתי תשובה וזה היה שקר.}. התשובה לא עוזרת...].

וכמשל הרואה את המלך פתאום שמתבושש מדבורו שדבר בלא ראות {הוא אמר משהו, אפילו שאמר תהלים, התפלל, אמר תורה, אבל לא ראה את המלך. פתאום כשרואה את המלך מתבייש, אפילו אם אמר את הדבר הכי קדוש, איך דברתי ככה בלא ראות. זו תחושת בושה תמידית.} [למרות שלפני שהוא ראה את המלך הוא לא חשב שהדבורים האלו לא טובים {לא אמר שטויות.} – כל מה שהוא דבר היה טוב, דבר דברי תורה, התפלל ואמר תהלים – ובכל זאת כשהוא רואה את המלך הוא מתבייש לגמרי מכל מה שהוא אמר. הוא מרגיש שלגבי המלך אלו שטויות לגמרי {("תורת עולם הזה הבל היא בפני תורת משיח"). כן, וזו התורה הראשונה של המשיח, שהוא יגלה שכל מה שהיה קודם הוא הבל.}.

יש סיפור מפורסם שהרס"ג פעם התארח אצל יהודי אחד שלא ידע שהוא הרס"ג. אותו יהודי עשה הכנסת אורחים מאוד יפה ודאג לכל מה שהיה צריך. לאחר שהרס"ג פנה ללכת פתאום אמרו לאותו יהודי 'אתה יודע מי היה אצלך? זה היה הרס"ג!'. כשהיהודי שמע זאת הוא רץ אחרי הרס"ג, נפל לרגליו, התחנן שיסלח לו שלא כיבד אותו כראוי. הרס"ג התפלא – 'ארחת אותי מאוד יפה!'. אמר לו אותו יהודי שאם היה יודע שהוא הרס"ג – הוא היה עושה הרבה יותר {הרס"ג אמר שלמד ממנו איך צריך כל פעם לעשות תשובה מחדש, והבעל שם טוב אמר שבענין זה הוא גלגול של הרס"ג, איך צריך כל יום לעשות תשובה מתוך כך שאתמול לא הכרתי מי אתה, ואם הייתי מכיר העבודה שלי היתה משהו אחר לגמרי. כך צריך להרגיש כל יום, וזהו "כל ימיו בתשובה".}. גם אנחנו לא מכירים את ה', ההרגשה צריכה להיות שאמנם עשינו מה שצריך אבל אם היינו מכירים את ה' כמו שאנחנו מכירים עכשיו היינו עושים הרבה יותר, לכן מתביישים על כל מה שעשינו עד עכשיו למרות שהיו אלו דברים טובים.].

[אפשר לומר שכמה שיותר צדיקים יש הסתכלות יותר רחבה, כך רואים כמה המפה הלבנה {הסדין הלבן.} גדולה לעומת הנקודה השחורה, וזה גורם יותר בושה?] כן, אבל גם המפה נהיית יותר לבנה {נכון, אבל לא רק שהסדין מתרחב, העיקר שנעשה יותר לבן, אתה מרגיש יותר את הלובן העליון, וממילא הנקודה השחורה פוגמת יותר ויותר. זו הבושה הקיומית, לא הבושה העובדתית.}.

עד כאן הפרק השני של דער פרומער וארא, ועלינו בע"ה להשלים את שני הפרקים הבאים. שבת היא בחינת יה, וזה עדיין מה שעמלק מפריד בין ה-יה ל-וה, ותשובה היא להשיב וה ל-יה.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אוה"ת בראשית עמ' 2238 (הובא בכרם חב"ד שם עמ' 12).

[ג] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ד] בטול-מח זכוך-לב = 180, פנים, מים-מים, יחוד המים העליונים שיורדים מן השמים, המח, והמים התחתונים העולים מן הארץ, הלב, המים היוצאים מיסוד האש. הערך הממוצע של ארבע המלים = מה-אדם שעולה לב אחד לאבינו שבשמים, הכל בסוד "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם [העליון]". יש בפסוק זה ז תבות והוי' אותיות – הסימן, ז פעמים הוי' = יעקב, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". מים פנים פנים לב אדם אדם = 572 = כב פעמים הוי' ב"ה, סוד כו-כב, "דרך כוכב מיעקב". כל הפסוק עולה אני פעמים הוא, סוד חכמה כנ"ל, "חכמת אדם תאיר פניו".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com