חיפוש בתוכן האתר

אפשערעניש רבתי מאוחד - י' מנחם-אב ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י' מנחם-אב ע"ז – כפ"ח

"כאשר צוך הוי' אלהיך"

אפשערעניש למ"מ שי' הרשקוביץ, איל-רועי שי' ניצן, בניה שי' ברג, אריאל-יצחק שי' ואיל-בנימין שי' פלאי, הלל-שלמה שי' גרון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "כאשר צוך הוי' אלהיך" – המשכת אלקות בבי"ע

לחיים לחיים. נגנו "ידיד נפש" (ניגון לע"נ איל נוקד ע"ה, שאיל-רועי שי' הוא נכדו).

קבלת עשה"ד מחדש ביום התורני ה-חדש

אנחנו היום ב"רביעי" של ואתחנן – קריאה מיוחדת, עשרת הדברות (היום יום העשירי של החדש, "העשירי יהיה קדש"), פעם שניה בתורה, "משנה תורה". אם עושים את החשבון של כל העליות עד היום, ועד בכלל, מתחלת התורה – בכל פרשה יש שבע עליות ופרשת דברים היא הפרשה ה-מד, כך שעד סוף פרשת דברים יש 308 עליות, ועוד ארבע של ואתחנן – זו הקריאה ה-312, כמנין יב צירופי הוי', בגימטריא חדש, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" החל ובעיקר מעשרת הדברות. היום מקבלים את עשרת הדברות מחדש.

"זכור" ו"שמור" – חכמה ובינה

ידוע שיש כמה שינויים בין עשרת הדברות בפעם הראשונה לעשרת הדברות בפעם השניה. הכי מפורסם ביניהם הוא "זכור" ו"שמור" ש"בדבור אחד נאמרו" – "זכור" בחינת דכורא ו"'שמור' לנוקבא". כלומר, היחס בין "זכור" ל"שמור" הוא יחס בין אבא ואמא, שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", לכן "בדבור אחד נאמרו" ("אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – "החכמה תעז לחכם" ו"עז וחדוה במקומו", ב"אי זה מקום בינה"). בעולמות היחס בין אבא לאמא הוא בין עולם האצילות לעולם הבריאה, שהרי "אבא מקנן באצילות" ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא [עולם הבריאה שנקרא עולם הכסא]".

לפי סדר עשרת הדברות, כפי שאנו מקבילים כנגד הספירות, שבת היא כנגד ספירת הבינה. שני הדברות הראשונים ש"מפי הגבורה שמענום" הם בכתר (שניהם כתובים בפרשיה אחת בתורה), "אנכי וגו'" בעתיק ו"לא יהי לך וגו'" באריך (עשה ולא תעשה של איסור ע"ז, כללות כל התורה כולה כמבואר בתניא). אחר כך "לא תשא" בחכמה (שמה מאיר "שם הוי'", "הוי' בחכמה") ושבת בבינה (היינו מה ששבת "מקדשא וקיימא" מששת ימי בראשית, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו'", יום מנוחה ממלאכה, עלית הו"ק, ימי המעשה, להכלל באמא), רק שבתוך הבינה גופא יש בחינת אבא ואמא, "זכור" ו"שמור", ש"בדבור אחד נאמרו". היות שבכללות היינו בינה זאת אומרת שעצם הדבור שייך לאמא, "שמור".

הוספת "כאשר צוך הוי' אלהיך" בדברות השניות

יש עוד דיוק חשוב, שב"שמור וגו'" של משנה תורה (הקריאה של היום) כתוב "כאשר צוך הוי' אלהיך". יש בפעם השניה של עשרת הדברות שני דברות, שבת וכיבוד הורים, שיש בהם תוספת שלא כתובה בפעם הראשונה – "כאשר צוך הוי' אלהיך". רש"י כותב שבא לומר ששתי המצוות האלה כבר נצטוו במרה, "כי שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו".

לפי פירוש זה ש"כאשר צוך" היינו במרה היה יכול להיות כתוב גם בפעם הראשונה, וממילא נשאלת השאלה למה מציינים שכבר קבלו אותם דווקא בפעם השניה ולא בפעם הראשונה? צריך לומר שיש משהו עצמי בפעם השניה שמצד אחד הכל חדש ומצד שני זוכרים את השרש, את המקור – ואם יש מקור חוץ מכאן, חוץ ממעמד הר סיני, צריך לציין אותו, "כאשר צוך הוי' אלהיך" (זכירת המקור היינו התכללות של "זכור" ב"שמור", ודוק).

ההוספות בכבוד הורים – כללות לוחות הברית

יש גימטריא מאד יפה ל"כאשר צוך הוי' אלהיך" = 729 = זך ברבוע = ט בחזקת 3 = 3 בחזקת 6, מספר שלם מאד, סוד קר"ע שט"ן בקבלה, ששוה גם דבור מיוחד בעשרת הדברות, "לא תרצח", הדבור הראשון בלוח השמאלי של לוחות הברית. בפעם השניה לא כתוב "לא תנאף" אלא "ולא תנאף", וכן "ולא תגנֹב", עם ו החבור שאין בפעם הראשונה, אבל בשתיהן "לא תרצח" כתוב אותו דבר (הדבור הראשון בלוח השמאלי). תוספת שניה בכיבוד הורים היא "למען ייטב לך וגו'" – "ייטב לך"[ב] בגימטריא "אנכי". אם כן, שתי ההוספות בכבוד הורים כוללות בעצם את כללות לוחות הברית, הלוח הימני המתחיל "אנכי" והלוח השמאלי המתחיל "לא תרצח".

ידוע שהלוח הימני מתחיל "אנכי" ("אנכי מי שאנכי"), 3 בחזקת 4 (4 אותיות "אנכי"), והלוח השמאלי מתחיל "לא תרצח", 3 בחזקת 6 (6 אותיות "לא תרצח"). כל סוד ה-3 הוא "אוריאן תליתאי", מה שמאיר במקיף עכ"פ בתספורת בהגיע הבן לגיל שלש שנים – קשור למספר שלש, לתורה המשולשת. בכל אופן, התורה היא משולשת, "אנכי" עולה 3 בחזקת 4 ו"לא תרצח" 3 בחזקת 6, וכך גם עולה "כאשר צוך הוי' אלהיך".

"כאשר צוך הוי' אלהיך" השלישי בתורה

אם כן, מתבקש לחפש בתורה האם עוד פעם אחת בתנ"ך כתוב הביטוי "כאשר צוך הוי' אלהיך" חוץ מכאן בעשרת הדברות. אם בודקים, יש עוד פעם אחת בהמשך משנה תורה[ג] – לכאורה לא קשור לעשרת הדברות, אבל כמו שנראה אכן יש קשר לעשרת הדברות. קשור לכיבוש ארץ ישראל – צריך לכבוש את הארץ ולרשת את הארץ. יש פה עממים, קליפות שמפריעות, והפסוק אומר "החרם תחרימם... [מונה ששה עממים מתוך השבע, ומסיים:] כאשר צוך הוי' אלהיך". זו הפעם הנוספת של הלשון המיוחד של היום, "כאשר צוך הוי' אלהיך". אפשר לפרש אותו דבר? כאן רש"י מפרש "במרה", ואי אפשר לומר ש"החרם תחרימם" נצטוינו במרה. אם כן, מה בא לומר שם ה"כאשר צוך הוי' אלהיך"?

קודם כל, מי שקורא את התורה בעיון ובדיוק ומגיע למלים האלה – מיד נזכר שכך כתוב על שבת ועל כיבוד הורים. לפני כמה ימים שמעתי את הביטוי הזה מפי משה רבינו – הרי כל משנה תורה משה אמר במשך לז ימים, מר"ח שבט עד ז' אדר – כאשר הוא חזר על עשרת הדברות, והוא הזכיר את הביטוי בשבת ובכבוד אב ואם, וכעת הוא חוזר עליו פעם שלישית, כדי לעשות 'חזקה' של "כאשר צוך הוי' אלהיך".

ריבוי הגרגשי

מסתכלים ברש"י וכמובן ששם לא מפרש אותו דבר, אבל הוא כן מפרש. אם היה מובן מאליו רש"י לא היה מתייחס, כידוע הכלל בזה, ואם רש"י צריך להתייחס סימן שיש איזה קושי, איזה חידוש. ובאמת בפסוק הזה השלישי יש חידוש. רש"י אומר בשם חז"ל ש"כאשר צוך הוי' אלהיך" בא "לרבות את הגרגשי" שלא כתוב שם בפירוש. הפסוק מונה ששה עממים מתוך שבעה, ולא מזכיר את הגרגשי. לכאורה היה יותר 'חסכוני' לכתוב הגרגשי, מאשר לכתוב את ארבע המלים "כאשר[ד] צוך הוי' אלהיך". אבל, משום מה, הפסוק לא רוצה לכתוב את הגרגשי – בהתאם למציאות, שכתוב שהגרגשי פנה, הסתלק, פחד ועזב את הארץ.

אם כן, המפרשים אומרים שבעצם לא קיימנו את המצוה הזו בגרגשי, כי הוא הלך מפה, אבל עקרונית הוא בכלל. צריך לדעת שעקרונית גם הגרגשי, העם השביעי שכנגד המלכות, הוא בכלל "החרם תחרימם", ולשם כך באות המלים "כאשר צוך הוי' אלהיך". יש מי שאומר שקצת מהגרגשי נשארו, היו מעט מאד, לכן לא מגיע להם לומר את שמם אבל כללו אותם בריבוי של "כאשר צוך הוי' אלהיך". בכל אופן, איך שלא נאמר, פירוש אחר לגמרי ב"כאשר צוך הוי' אלהיך" – בא לרבות משהו. כל ריבוי הוא באותו הקשר, וכאן ההקשר הוא "החרם תחרימם".

"כאשר צוך הוי' אלהיך" – לדור שנכנס לארץ

אם כן, יש כאן שלש פעמים "כאשר צוך הוי' אלהיך" בתנ"ך – שבת, כבוד הורים ו"החרם תחרימם"[ה]. איך אפשר להסביר את הקשר? שוב, הכל קשור להיום, קשור למספר שלש, חזקה, וממילא גם קשור לאפשערניש. יש ילד שכאשר באים לגזור לו את השערות מרגיש "החרם תחרימם" – מזדהה עם הגרגשי ורוצה לברוח מכאן... יש אחד שאומר 'נו, כיבוד הורים, מסכים, נלך על זה'. יש אחד שאומר 'שבת, זה אסור!', ילד שהוא מאד פרומער...

בכל אופן, שייך למה שהסברנו קודם שהיחס בין "זכור" ל"שמור" הוא היחס בין אבא ואמא. בכל משנה תורה משה רבינו מדבר לדור חדש, לא דור דעה, דור של נשמות דאצילות, להם מתאים "זכור" כי הם נשמות דאצילות, אלא הדור שעומד להכנס לארץ ישראל, הדור שעומד להתחייב במצות "החרם תחרימם", שהוא הדור של יהושע. מה ההבדל בין שני הדורות? כתוב בפירוש שהדור הראשון הוא נשמות דאצילות והדור השני הוא נשמות דבריאה, אבא באצילות ואמא בבריאה, ולכן מתאים שלדור השני אומרים "שמור".

שלשת "כאשר צוך" – עולמות בי"ע

כשמקבילים את עשרת הדברות לספירות מהו כבוד הורים? אם "שמור" הוא בינה "כבד" הוא בחסד – חידוש שנמצא דווקא בלוח ימין (יחד עם המצות שבין אדם למקום). פסוק אחד אומר "כבד את אביך ואת אמך" ופסוק שני אומר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" – הכל הפוך, אמא לפני אבא וכבוד הורים לפני שבת. אומרים ש"איש אמו ואביו תיראו" היינו יראה, מורא, ו"כבד" היינו אהבה – מצות כבוד ומצות מורא[ו]. לכן בעשרת הדברות "כבד" הוא מצות החסד. גם הפשט הכי פשוט של החינוך בטעם מצות כיבוד הורים הוא חסד – ההורים שלי התמסרו אלי, ו"כמים הפנים לפנים" אני צריך להחזיר אהבה וכבוד והערכה. חסד הוא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין".

על החסד כתוב שז"א, ראשית הו"ק ועיקר הו"ק, מקנן ביצירה. יחסית שבת וכיבוד הורים, בינה וחסד, הם בריאה ויצירה. אם "שמור" בבריאה ו"כבד" ביצירה, ובכל אחד כתוב "כאשר צוך הוי' אלהיך", כנראה "החרם תחרימם", השלישי של "כאשר צוך הוי' אלהיך", הוא בעולם העשיה. יש שם קליפות, "אף", "אף עשיתיו" – בהקשר אחר לגמרי, לא בעשרת הדברות – והתיקון שם הוא "החרם תחרימם".

אם נלך לפי סדר עשרת הדברות, הרי אמרנו ש"כאשר צוך הוי' אלהיך" בגימטריא "לא תרצח" – הדבור הבא בעשרת הדברות, אחרי שבת וכבוד הורים. לאחר פעמיים "כאשר צוך הוי' אלהיך" מופיע "לא תרצח" – רמז מאד ברור לקשר. מה הזהר אומר על "לא תרצח"? "'לא תרצח' ישראל", אבל ז' עממין "החרם תחרימם", מרומז ב"לא תרצח". אם כן, הכל כאן שלישיה של עשרת הדברות, הכל בזכות הגימטריא – רואים עד כמה חשוב לעשות גימטריא, כמה חשוב לחנך ילדים מגיל שלש לעשות גימטריאות...

איך היום מקיימים "החרם תחרימם"? הרי על פי פשט אין יותר שבעת העממים. יש שתי מצוות, עשה של "החרם תחרימם" ולא תעשה של "לא תחיה כל נשמה". איך בעל אור החיים הקדוש מפרש מצוות אלה? בענין פרנסה. שתי המצוות האלה הן מצוות של עבודה עברית. איך היום משתמשים במלה חרם? כשעושים חרם על אומה או על מדינה היום זהו חרם כלכלי, לא לקנות מהם. אם כן, יש כאן גם עבודה עברית וגם לא לקנות מגורמים עוינים, כולל לא לקנות תוצרת גרמניה וכיוצא. ראינו לא מזמן שהרבי מקלויזנבורג אומר שהערבים יותר גרועים מהגרמנים. או שמסכימים אתו או שלא מסכימים אותו, אבל הצד השוה הוא "החרם תחרימם", "לא תחיה כל נשמה", וכמובן שהפן החיובי הוא להקפיד על עבודה עברית. עבודה עברית היא תיקון עולם העשיה, משרד העבודה של "דרך חיים". עולם העשיה הוא עולם של תעשיה. היום כל העולם בנוי על תעשיה, ובתעשיה צריך לדעת "אף עשיתיו", צריך לעשות הבדלה.

אם כן, הרווחנו שיש לנו שלש פעמים בתורה "כאשר צוך הוי' אלהיך", ביטוי שאומר שעלינו להזכר בשרש של הצווי – השרש באצילות. המגיד אמר "אצילות איז אויך דא", אצילות-פה, ר"ת אף (גם בעולם העשיה, עולם התעשיה, מאיר אור האצילות, האחדות האלקית – "אף עשיתיו") – בכל אחד מאלה צריך לזכור איך הוא בשרשו באצילות, קודם שבת, אחר כך כבוד הורים ואחר כך "לא תרצח" ישראל, שמכלל זה נלמד "החרם תחרימם".

דרשת ריבוי בכל "כאשר צוך"

בכל אופן, אם בפעם השלישית רש"י כותב שהביטוי בא לרבות – את הגרגשי – צריך לומר שגם בפעמיים הראשונות יש איזו משמעות של ריבוי. דווקא בפעם השניה, במשנה תורה. במשנה תורה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך הוי' אלהיך", מה יכול לרבות? כידוע, משנה תורה הוא הממוצע בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. מי שמתחיל ללמוד הלכות שבת מה אחד החידושים הראשונים? שבות – האם מדרבנן או שיש לו שרש מדאורייתא? אפשר לומר ששרש השבות בתורה הוא "כאשר צוך הוי' אלהיך" (דווקא ב"שמור"). מענין אם מישהו אומר זאת – מספיק טוב שאולי מישהו אומר.

מה יכול להיות הריבוי בכבוד הורים? את כל זה רוצים לקשר לילדים של אפשערעניש – שצריך חינוך לשבת, עם שבות, עם מוקצה, שהוא "כאשר צוך הוי' אלהיך", ועם כיבוד הורים. מה יכול להיות הריבוי ב"כאשר צוך הוי' אלהיך" של כבוד הורים? כנראה בגלל הריבוי הזה יש עוד תוספת בקריאת מצות כבוד הורים היום – "ולמען ייטב לך", שמופיע רק פה. כידוע, זו ההופעה הראשונה של האות ט בעשרת הדברות, שאין בדברות הראשונים – אחד הפירושים כי הלוחות הראשונים נשברו. "ולמען ייטב לך", "טבע הטוב להיטיב", "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", "למען יאריכון ימיך". כנראה הטוב הזה תלוי בריבוי של "כאשר צוך הוי' אלהיך". כנראה הצווי במרה גופא בא לרבות משהו שלא הייתי יודע בלי התוספת של "כאשר צוך הוי' אלהיך". מה יכול להיות? דורשים "כבד את אביך ואת אמך" לרבות אח הגדול. מה עוד אפשר לרבות? צריך לכבד את השווער והשוויגער, "כאשר צוך הוי' אלהיך". מה עוד צריך לרבות? לרבות מלמדים, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך". "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", לומדים מ"דוד מלך ישראל חי וקים" שכל המלמדו "פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת" (כנגד י-ה-ו-ה עם קוש"י) צריך לנהוג בו כבוד. רואים שבכל יהודי יש איזו בחינה של הורים, "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך" – ברגע שמישהו נותן לך מוסר הוא הופך להיות אבא שלך וברגע שמישהו מלמד אותך תורה, כמו אחיתֹפל לדוד, הוא נעשה אמא שלך. אם כן, אפשר לפרש הכל בדרך ריבוי, כמו שרש"י מפרש לגבי הגרגשי.

והעיקר, הגרגשי הוא כנגד ספירת המלכות כנ"ל, שבאצילותה היא נקודה קטנה תחת היסוד (כפירוש הנ"ל שהגרגשי היה מעט), ועיקר הריבוי בכל מקום הוא לרבות את בחינת המלכות, היינו סוד "את"[ז] לשון ריבוי (כמו "ואהבת את הוי' אלהיך" – "את" לרבות יראה, יראה תתאה, יראת המלכות, במקום האהבה), את לשון אות ("אפילו אות אחת" כנ"ל שכנגד ה תתאה שבשם, ספירת המלכות). "כאשר צוך הוי' אלהיך" (זך ברבוע) ועוד מלכות (אל במשולש) = 1225, לה ברבוע שהוא מט במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" כנודע[ח]. דווקא במשנה תורה, לדור שנכנס לארץ ישראל, צריך לרבות בכ"מ את המלכות, דהיינו תכלית הכניסה לארץ, להקים מלכות ישראל, שהיא מלכות שמים ("שום תשים עליך מלך" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"), בארץ ישראל. והיינו "כאשר צוך הוי' אלהיך" – כל מצות תורתנו הקדושה הן מצות המלך, הכל מיוסד על קבלת עול מלכות שמים ("שמע ישראל" ר"ת עול מלכות שמים כנודע). קבלת עול מלכות שמים מתחילה מגיל שלש, ב"מנהג ישראל תורה" להשאיר פאות (בחינת המלכות של פרצוף הגולגלתא, כידוע באר"י) וללבוש ציצית (שענין מצות ציצית הוא קבלת עול מלכות שמים, כמבואר בתניא), וכמו שיתבאר.

עד כאן מה שבהשגחה פרטית אנחנו יושבים כאן ביום ה-חדש של התורה, בו קוראים עשרת הדברות של משנה תורה.

ב. פאות עבות

פאות וציצית

לפני עשרת הדברות כתוב כאן פסוק מיוחד, שלא כתוב בפרשת יתרו: "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש". היום, כשעושים יפות את הפנים של הילד, משאירים את הפאות, כתוב "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש", "האש" רמז לאפשערעניש, מהיום הזה והלאה תיקד אש קדש בלב הילד.

נאמר עוד משהו בקשר לפאות: צריך להשאיר את הפאות לילד וגם צריך להלביש אותו – אם לא עשו קודם, יש "זריזין מקדימין" בחב"ד – ציצית. כמובן, יש קשר הדוק ביותר בין הציצית לבין ציצית הראש, הפאות. מצות ציצית מאד קשורה לפאות, אולי הכי קשורה לפאות מכל המצות. רש"י אומר שמצות ציצית רומזת וכוללת את כל תריג מצוות, שקולה כנגד כל המצוות, גם על פי גימטריא. גם הפאות, ציצית הראש, הן משהו שכולל את כל תריג המצוות שהילד עתיד לקיים.

"מוסרותימו" ו"עבֹתימו" – תפילין וציצית

כשקוראים תהלים, פרק שני – שפעם היה המשך של פרק ראשון, כידוע שפעם שני הפרקים הראשונים היו מחוברים – כתוב "יושב בשמים ישחק". כתוב בגמרא בתחלת מסכת ע"ז שיש יום אחד שהקב"ה צוחק מבעלי העבירה, מהגוים – אותו יום בו אומר הפסוק הקודם "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבֹתימו".

כתוב שבימות המשיח יבואו הגוים להתגייר, אבל לא גיור כהלכה אלא גרים גרורים, יבואו בגלל גדולת ישראל ולא לשם שמים – לכן צריך להספיק כמה שיותר את המהפכה הרביעית שלנו, לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל גם אחרי שמאוחר מדי באים המון גוים להתגייר. מה קורה? פתאום מגיע גוג ומגוג ואז אותם גרים שואלים אותו – מה אתה עושה כאן? הם חושבים שהם נספחים לעם ישראל. גוג אומר להם "על הוי' ועל משיחו" (הפסוק שלפני "ננתקה וגו'") – באתי להלחם בעם ישראל. מה עושים אותם גרים, שאינם גרים באמת? אומרים אם כן "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבֹתימו". מביא תוספות מהירושלמי ש"מוסרותימו" היינו תפילין – ננתק מאתנו את התפילין – "ונשליכה ממנו עבֹתימו" היינו ציצית. כך אומרים חז"ל בירושלמי.

פאות עבות – חבלי עבותות אהבה לה'

מה לומדים מכאן? משהו גדול מאד. "מוסרותימו", תפלין, שייכים לבר מצוה.  באמת בהמשך הפרק כתוב "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך", וכתוב בזהר שהפסוק מתייחס לבר מצוה. אבל "ונשליכה ממנו עבֹתימו" הוא דרוש לאפשערעניש – ציצית, מצוה של לבוש משום חינוך, יחד עם פאות הראש, והנה רואים שציצית נקראת "עבֹתימו", חבלי עבותות האהבה. אם כן, גם הפאות הן עבותימו – פאות עבות. לאו דווקא ארוכות מדי, אבל שתהיינה עבות – פאות רציניות, שתרדנה ישר משני צידי הראש (הרי זה ילד, אין לו זקן עדיין), שתהיה פאה רצינית, לא לדלל את הפאות, כי הן "עבֹתימו".

מי שיש לו פאות, "עבֹתימו", וציצית גם "עבֹתימו", ממילא קשור ב"חבלי עבותות האהבה" לקב"ה. כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתחלת "חינוך קטן" שמצות חינוך היא גם באהבה, ולא רק ביראה כמו שאפשר לחשוב – צריך לחנך את הילד מהגיל הרך, מעכשיו, מהיום, לאהבת ה', למצוות עשה מתוך אהבת ה'. מצות עשה העיקרית בה מחנכים אותו היא הציצית, שקשורה גם לפאות שלו.

רמזי דרשת חז"ל (ותוספות יודין ליחו"ע ויחו"ת)

כדי לראות כמה שמכוון (שוב, הכל על פי תוספות בתחלת עבודה זרה בשם הירושלמי): כמה שוה "עבֹתימו"? 528, מספר צורני חשוב – משולש לב. כמה ציציות יש? לב. סכום כל המספרים מאחד עד לב, מספר הציציות, הוא עבֹתימו. איך כתוב ציצית בתורה? ציצת, בגימטריא 590. נחבר, "עבתימו" "ציצת" שוה 1118, בדיוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – המספר הראשון שהוא כפולה גם של שם הוי' וגם של שם אלהים, כמו שהפסוק אומר "הוי' אלהינו הוי' אחד", "הוי' הוא האלהים". מה עוד מחנכים את הילד מגיל זה? קריאת שמע – על המטה, שחרית, "בשכבך ובקומך". כל דבר צריך משהו מעשי, חוץ מהדבור, ופלא – הכח המעשי לייחד את ה', גם מצות קריאת שמע וגם מצות יחוד הוי', הוא עבֹתימו-ציצִת. יש כאן עשר אותיות, משולש של שש אותיות ועוד ארבע אותיות, יש הרבה רמזים יפים – עבודת בית...[ט]

כאשר רש"י כותב את הרמז שציצית כוללת תריג מצוות, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי", הלבן שבציצית (יעקב לא שם תכלת...), הוא כותב ציצית מלא, בגימטריא 600, ויחד עם 8 חוטים ו-5 קשרים סה"כ תריג. אם נכתוב ציצית מלא ונוסיף למשולש לב, עבֹתימו, נקבל 1128, שגם הוא משולש – משולש 47 (בטול). כלומר, ציצית מלא מעלה את שרש המשולש מ-לב ל-בטול (לב טו-יה).

מישהו זוכר באיזו כוונה מוסיפים ל"שמע ישראל וגו'" י, שבמקום 1118 תעלה 1128? כוונה חשובה אצלנו, שכתובה בספרים החומים. יש יחו"ע ויחו"ת – יחו"ע יורד מלמעלה למטה, אור ישר, ויחו"ת עולה, אור חוזר. יש מאמר חז"ל שכנגד כל טפה שיורדת מלמעלה למטה יש שתי טפות שעולות לקראתה מלמטה למעלה. כאשר מוסיפים ליחו"ע טפה אחת, י אחת, היא הופכת להיות המשולש של מז (בטול, שהוא גם יחוד הוי'-אהיה, יחודא עילאה של אבא ואמא כנודע). כשמוסיפים שתי יודין לבשכמל"ו (1358) הוא גם הופך להיות משולש (1378), משולש של שם בן, המלכות שיורדת לבי"ע ועולה עם בירורי רפ"ח (1128 ועוד 1378 עולה ז"פ משיח). עוד פעם, על ידי תוספת י אחת ל"שמע..." הוא נעשה משולש ועל ידי תוספת שתי יודין ל"ברוך שם..." נעשה משולש (וכן בתוספת זו יש כו אותיות – כמנין שם הוי' ב"ה – הן בפסוק יחו"ע והן בפסוק יחו"ת – וביחד בן אותיות, סוד שם בן הנ"ל, שעולה גם משיח במ"ס).

י מלמעלה ושתי יודין מלמטה היינו סגולתא, טעם עליון – זרקא סגול. פעם היו כותבים שם הוי' ככה – כשהיה כתב יד היה קל, ובדפוס קשה, לכן קצרו רק לשתי יודין כקיצור שם הוי'. בכתב יד, לפני הדפוס, קיצור שם ה' היה שלש יודין – שתים למטה ועוד אחת למעלה. זהו הסוד של טפה אחת ביחו"ע ושתי טפות ביחו"ת. בכל אופן, כל זה נספח לכך שאם כותבים ציצית מלא ומוסיפים ל"עבֹתימו" זו הוספת י ל"שמע ישראל..." שהופך להיות משולש הוי'-אהיה.

גילוי האיתן שבנשמה (בקטן ובגר)

בכל אופן, עיקר הווארט שרצינו לומר כאן שהפאות צריכות להיות בבחינת "עבֹתימו", גם חבלי עבותות האהבה וגם שם עב דווקא, שהוא האיתן שבנשמה. יש משהו בפאות העבות שהוא גילוי "עבֹתימו", גילוי האיתן של הנשמה. לכן, ברגע שיש לילד "עבֹתימו", האיתן של הנשמה מתגלה – ואז מתחילים ללמוד איתו אלף-בית מתוך שער התניא, אותיות איתן. כתוב שלומדים מתוך שער התניא כדי לגלות אצל הילד בגיל הכי רך את האיתן של הנשמה. הכל הולך יחד – שתהיינה פאות, יפות, מסודרות, הולכות ישר ("ישר יחזו פנימו", בחינת "פנים בפנים" כנ"ל), עבות, וציצית של צמר, עם קריאת שמע ולימוד אותיות האלף-בית מתוך התניא. לחיים לחיים.

נאמר עוד משהו לגבי המהפכה הרביעית: סימן של גר אמת שבשום פנים ואופן, גם כשעומד בנסיון, לא ינתק את התפילין ולא ישליך את הציצית. עיקר המצוות של גר צדק הן התפילין והציצית, מוסרותימו ועבותימו. לחיים לחיים.

כאשר גר מתגייר, כל יהודי הוא אבא או אמא שלו – כל זכר בעם ישראל הוא אבא שלו וכל נקבה בעם ישראל היא אמא שלו. יש לו מצוה מיוחדת, ריבוי מיוחד, של "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] הביטוי "ייטב לך" חוזר ד"פ בפרשת ואתחנן (ד"פ "ייטב לך" עולה חי ברבוע) ועוד ג"פ בהמשך משנה תורה (ז"פ "ייטב לך" עולה שניאור). יש עוד פעם אחת "ייטב לך" בחומש בראשית (בדברי יוסף לשר המשקים) ועוד פעם אחת במגלת רות (בדברי נעמי לרות). סך הכל בכל התנ"ך יש ט"פ "ייטב לך", בגימטריא "כאשר צוך הוי' אלהיך"! במספר קדמי עולה "ייטב לך" הוי' פעמים אחד, הרבוע הכפול של 13, ו-ט פעמים "ייטב לך" עולה הרבוע הכפול של "הוי' אחד".

[ג] רק בשלשה פסוקים אלה מופיע הלשון "כאשר צוך" וממילא "כאשר צוך הוי'". "כאשר צוך" = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = "יראת הוי'" (תורה הוי', היינו "כאשר צ-וך"). בשני הפסוקים הראשונים מפרש רש"י "במרה". "'כאשר צוך הוי'' במרה" = 910 פעמים 2 (שבת וכיבוד הורים) = 1820, ודוק.

[ד] כאשר = הגרגשי.

[ה] "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך הוי' אלהיך" "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך" "החרם תחרימם... כאשר צוך הוי' אלהיך" = 6216 = משולש 111, אלף-פלא. "שמור את יום השבת לקדשו" "כבד את אביך ואת אמך" = 3078 = חי פעמים משולש חי. "החרם תחרימם" (אותיות חרם חרם מיתה. חרם חרם, אברהם אברהם = מלכות) = "שמע ישראל" (המופיע בחת"ת של היום לפני עשרת הדברות וכן בהמשך לעשרת הדברות, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

[ו] מורא = במרה. כנראה שבמרה קבלנו בעיקר את מצות מורא אב ואם, עם דגש על אם ("איש אמו ואביו תיראו"). גם נצטוינו שם על פרה אדומה ועל דינין, הכל מצד אמא. י"ל שהמצות שקבלנו במרה הן בבריאה דאצילות ואח"כ בעשרת הדברות של פרשת יתרו, "וכל העם רֹאים את הקֹלות", רואים את הנשמע, זכינו לגילוי של אצילות דאצילות, גילוי האחדות הפשוטה של השי"ת, ודוק.    

[ז] את ועוד מלכות = 897 = 3 פעמים 13 פעמים 23.

[ח] והוא לפי הכלל ש(6n plus 3) ברבוע ועוד (7n plus 3) במשולש = (11n plus 5) במשולש, ודוק.

ע

ב  ת

י  מ  ו

צ  י  צ  ת

הפנות הן: עצת – "עצת הוי' היא תקום". עצת = 560, השאר = 558 = אל פעמים חי ("אל חי בקרבכם", "מועט מחזיק את המרובה"). הציר – עם, השאר = 1008, 7 פעמים 144, 12 ברבוע ("זה אל זה"). האות מ באמצע ו1078 = 22 פעמים 49 מסביב. דילוג שורות = 126 (7 פעמים חי) ו992, מלכות מלכות, ד"פ אברהם (חתך הזהב של 992 הוא 613 ו379 כנודע). יש כאן 7 אותיות חדשות, עד ה-צ הראשונה של ציצת, בגימטריא 618, מספר חתך זהב, ועוד 500, "פרו ורבו".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com