חיפוש בתוכן האתר

סעודת ראש חדש (חלק שני) - א' מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

א' מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד

סעודת ראש חדש (חלק שני)

סיום הרמב"ם; פרשת מטו"מ; החושים האלקיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ד. סיום הרמב"ם – נעוץ סופן בתחלתן (בגרסה המדויקת)

שני שינויי נוסח בסיום הרמב"ם

הגענו ללילה, כבר יום חדש. לפני קצת פחות משלש שנים התחלנו ללמוד פרק אחד ביום ברמב"ם וכעת נקדים קצת את הסיום – הסיום של ברכות היה ל-א' אב וכעת עושים סיום ל-ב' אב, סיום הרמב"ם:

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

כידוע, יש שינויי גרסאות ברמב"ם, ודווקא בהלכה האחרונה הזו יש שני שינויים מאד בעלי משמעות. הפלא שלשינוי הכי בעל משמעות לא ראיתי שמתייחסים. אקרא את הגרסה שמופיעה בספרים חדשים יותר (כמו הרמב"ם שהוציא הרב זיני, לפי הגרסאות של הרב קאפח):

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

יפי, יש אנשים שהקשיבו טוב... בגרסה הישנה, וכך בכל שיחות הרבי וכל הפירושים, המלה העיקרית היא "ישראל" – יש לעתיד לבוא הבדל בין חכמי אומות העולם לחכמי ישראל. כולם יעסקו רק בידיעת ה' בלבד, "ולפיכך יהיו ישראל חכמים וכו'", דגש על ישראל, ובגרסה של הרב קאפח לא כתוב ישראל בכלל, "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את הוי' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים" – מי? כולם. לא מחלק בין יהודים לבין לא-יהודים. והשינוי השני, לא רק שכולם יהיו חכמים גדולים אלא "יודעים דברים הסתומים העמוקים" – הוא החסיר מלה והוסיף מלה, הוציא "ישראל" והוסיף "העמוקים". שני דברים מאד משמעותיים, בפרט אם יש הבדל בין ישראל לאומות לעתיד לבוא. גם צריך להבין את המשמעות שמוסיפה המלה "העמוקים" על "סתומים".

ספירת המלים בגרסה המלאה

עכשיו, מה הגרסה הנכונה? [תלוי אם לפני המהפכה הרביעית או אחרי...] תיכף נגיע לזה. המהפכה הרביעית היא שרוצים שכמה שיותר יהיו ישראל – עדיין צריך להיות ישראל. מי שישמור שבע מצוות, יהיה גר תושב, גם יעסוק רק בידיעת ה', אבל ישראל – המיוחסים וגרי הצדק – ידעו דברים עמוקים וכו'. כיון שעל כל מלה יש כאן ספק, גם ישראל וגם העמוקים, היות שזהו דין דאורייתא צריך לחומרא – לגרוס גם ישראל וגם העמוקים. בעצם הא בהא תליא – היות שעמוקים שייך דווקא לישראל. גם גוים יכולים לדעת דברים סתומים, אבל עומק שייך לדעת ודעת יש לישראל (הרי "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין להם דעת).

מה הראיה שבאמת צריך את שתי המלים? צריך לספור כמה מלים יש בהלכה זו. זהו סיום הרמב"ם. תספור את המלים – בינתים לחיים. הרמב"ם, כידוע, אהב מספרים. לפי הגרסה הישנה יש 54 מלים וגם לפי החדשה יש 54 מלים – כי הוסיף מלה והוריד מלה. אנחנו רוצים גם את ישראל וגם את העמוקים, לכן יש במהדורה המתוקנת שלנו 55 מלים, משולש של 10. הרמב"ם התחיל את חבורו במשולש, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא משולש כידוע (של מח), ומתאים שיסיים במשולש, ולא סתם משולש אלא של עשר, "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר".

צריך לחבר להלכה הראשונה, אבל גם בה יש שינוי גרסה. נקרא את הגרסה בספרים החדשים:

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

כמה מלים יש כאן? 25. בגרסה הישנה יש שינוי, שבמקום "מן שמים וארץ" כתוב "משמים וארץ" ואז יש 24 מלים. נסמוך על המקסימום, על הגרסה הזו, שיש בהלכה הראשונה 25 מלים ובאחרונה 55. 25 הוא 5 ברבוע וגם מספר השראה של 4 – 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע, המשפט המפורסם, מספר מושלם ביותר.

כמה ביחד? 80, המלה הראשונה של הרמב"ם, יסוד. "בתר רישא גופא אזיל", הכל הולך אחר הפתיחה. יסוד הוא תיקון הברית, גם שייך לחדש מנחם אב.

הנוסחה העולה מחבור ההלכות

נאמר יותר מתוחכם: 25 הוא 5 ברבוע ו-55 10 במשולש. היחס בין 5 ל-10 הוא שלם וחצי, י-ה, "יסוד היסודות". נפשט למשפט בחשבון: n2 פלוס 2n במשולש. הרמב"ם משום מה רוצה ללמד אותנו פרק בחשבון, משפט בחשבון, שנחשב את הנוסחא n2 פלוס 2n במשולש.

אם מציבים 0 שוה 0; אם מציבים 1 שוה 4; אם מציבים 2 שוה 14 – יד החזקה, יד ספרים, אם מציבים 3 שוה 30, "המלכות נקנית בשלשים מעלות", יהודה; אם מציבים 4 שוה בן, כלב (בן יפנה), נשיא שבט יהודה בפרשת מסעי; אם מציבים 5 שוה 80.

כעת נראה משהו מאד מיוחד בנוסחה זו: 0, 4, 14, 30, 52 – עד יסוד ולא עד בכלל – שוה בדיוק 100, שלמות, 10 ברבוע. ואם יסוד, 80, שוה כבר 180. כמה מספרים חיוביים יש עד 80? 5, כך שהממוצע הוא 36, 6 ברבוע. ארבעת המספרים הראשונים עלו 100, ממוצע 25, 5 ברבוע. שלשת הראשונים עולים 48, הממוצע הוא 16, 4 ברבוע. שני הראשונים עולים 18, הממוצע 9, 3 ברבוע. רק המספר הראשון 4, 2 ברבוע. משהו מופלא – הערך הממוצע של כל סכום בסדרה זו, עד מספר מסוים, הוא פשוט הרבועים לפי הסדר. משום מה הנוסחה נותנת את הריבועים, משהו מופלא שהרמב"ם רוצה ללמד אותנו כאן.

הסדרה הזו מתחילה מ-4, המספר שהרמב"ם הכי אוהב כפי שכותב בפירוש במו"נ. הרבי הכי אוהב את המספר 3, זה ההבדל בין הרבי לרמב"ם – כלל גדול אצלנו כמבואר בהרבה מקומות. מתחיל מ-4, מגיע ל-יד, ואחר כך לחבור מספר המלים של ההלכה הראשונה והאחרונה.

ה. ענוות המלך והמהפכה הרביעית בהלכות מלכים

מעלת המשיח שיהיה ענו ("היום יום" ר"ח מנחם-אב)

אנחנו באמצע לעשות סיום רמב"ם. נסתכל ב"היום יום" של היום:

מעלת המשיח שיהיה עניו [משום מה ביארצייט של אהרן הכהן הוא כותב על מלך המשיח. מה קורה איתו היום? ראשית ההריון שלו, אהרן לשון הריון כנודע. ראשית ההתהוות היא הרגע הראשון בסוד שלשת הרגעים של ר"א אבולעפיא. הוא זוכר את הרגע הראשון, רגע ההתהוות – לשון הויה (הצירוף של חדש אב) – וממנו הוא כנראה מקבל את הענוה. משמע כאן שמשיח יותר ענו ממשה רבינו. על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" יש מחלוקת בחז"ל אם רק בדורו או שכולל את האבות, אבל אפילו אם כולל את האבות יתכן שמשיח יהיה עוד יותר ענו ממנו.],

דהגם שיהיה בתכלית הגדלות [לא יהיה מישהו יותר בגדלות ממנו. תכלית הגדלות בקבלה היא גדלות ב' דאבא, ראית המהות, "עין בעין יראו", שתי העינים של ה-כרם שהזכרנו קודם. איך מתבטאת תכלית הגדלות?], וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו ע"ה [הכוונה שילמד אותם תורה.], עם כל זה יהיה בתכלית הענוה והבטול [בתכלית הגדלות ובתכלית הענוה. תכלית הבטול היא "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ותכלית הענוה "פנימיות אמא פנימיות עתיק", כידוע. על ענוה כתוב "משה זכה לבינה", בחינת הענוה שלו, ובטול הוא "כי מן המים משיתהו", שרשו בחכמה.] ללמוד גם עם אנשים פשוטים [כמו שלומד עם משה רבינו ילמד עם היהודי הכי פשוט. ממי הוא מקבל זאת? מאהרן ש"אוהב את הבריות", אנשים הכי פשוטים, שאין להם שום מעלה חוץ מכך שנבראו על ידי ה'. זו מעלת מלך המשיח, ענוה שבאה לידי ביטוי בכך שאוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כמו אהרן כהן גדול].

"היום יום" של היום אומר שמשיח יהיה הכי ענו. משיח-ענו עולה 22 ברבוע. אם נעשה "גורעין ומוסיפין ודורשין" יהיה שמחה-ענוה – הרמז הידוע ששמחה ועוד ענוה (כמו שמחה ושפלות שהזכרנו קודם) עולה שלמות של 22 ברבוע, נשמה-גוף, שמחה היא נשמה והגוף הוא ענוה.

ענוות המלך ברמב"ם

נראה איך הרמב"ם כותב זאת בהלכות מלכים בסוף פרק ב. קודם[ב] הוא כתב הלכות כבוד המלך, כמה צריך לחלוק כבוד למלך ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". הוא אומר שעם תלמידי חכמים בצנעה הוא מדבר תוך שחולק להם כבוד מאד, אבל בפרהסיא כאשר מדבר עם סתם אדם אסור לו לדבר עמו ברכות – צריך לדבר קצת קשוח, שתהיה יראתו על הכל.

הוא מסיים את הפרק בהלכה ו:

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל [כמו שהרבי תמיד דייק, כל מה שהרמב"ם כותב הוא הלכה, ארבע אמות של הלכה, אז יש הלכה שהמלך האמתי, משיח בן דוד, כמו שדוד היה שפל בעיניו, צריך שלבו בקרבו יהיה שפל וחלל. המפרשים מסבירים שבלשון הרמב"ם שפל הוא יותר מענו, כמו בהלכות דעות שענו הוא דרך האמצעית, אבל להיות בשפלות – אנחנו אוהבים שפלות – היינו יותר ענו מענו. כמו שהוא יסכם, הענוה שלו מתבטאת בהתנהגות שלו, כמו שכותב גם על אהבת ישראל, שלפי הרמב"ם אינה מדה בלב אלא התנהגות. כך אצל הרמב"ם, צריך להתנהג בענוה, אבל בלבו יש לו שפלות – לבו צריך להיות בתכלית השפלות, עד כדי כך שהוא חלל ריקן בלב.] שנאמר ולבי חלל בקרבי

ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי [אף שקודם אמר שעם היחיד בפרהסיא צריך לדבר בתוקף, אסור לנהוג אתו ברכות. כעת מדבר על ההתנהגות, הלב צריך להיות שפל וחלל. בחסידות תמיד מוסבר שבלבו בפנים הוא במצב של שפל ובחוץ בהתנשאות, יחס של שפל-גאות בים המלכות, שכפי השפל הפנימי כך צריך להיות בהתנשאות וגאות כלפי חוץ. החוש של אב הוא שמיעה והכח שפלות – שמע בגימטריא שפל. שפלות שוה "ושמעת" או "ותשמע" או "תשמעו". עוד פעם, בקרב לבו צריך להיות שפל וחלל וכו'.] שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו [סיום הפסוק האחרון של פרשת המלך.]

ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם [למדנו בפרשת פינחס מה פירוש "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". משמע שלרמב"ם יש פירוש מחודש, שהוא דואג לצרכים הפרטיים של כל נתיניו.] ויחוס על כבוד קטן שבקטנים [היהודי הכי קטן במדינה שלו.] וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות [עם הפרט אסור לדבר רכות, אבל כשמדבר עם כל קהל ישראל צריך דווקא בלשון רכות ולא בלשון מרות. אין לו לנהוג במרות על הכלל. לכלל צריך להתייחס ברכות.] שנאמר שמעוני אחי ועמי [כך דוד המלך פנה לקהל. המלך קורא לכל עם ישראל "אחי ועמי".] ואומר [אצל רחבעם] אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' [המלך צריך להרגיש עצמו כלפי הכלל כעבד, כלפי הפרט משהו אחר.

הוא מסיים את ההלכה בעיקר:] לעולם יתנהג בענוה יתירה [אצלו ענוה היא התנהגות, כנ"ל.] אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם [מענין שמפרש את ה"מה" כהתנהגות בענוה.] ויסבול [קשור לרש"י, היארצייט של אתמול, שמפרש ענו כ"שפל וסבלן"] טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם [צריך לסבול אותם כשהם כועסים עליו] כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב לרעות ביעקב עמו [בשבת היתה אצלנו ברית של רועה-ישראל. הוא מסיים אחרי הכל שהוא שפל וחלל ומתנהג בענוה וסיום הכל שהוא רועה] ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים [ר"ת שם ביט, כידוע.] ובחיקו ישא וגו'.

עד כאן תיאורת הענוה של מלך המשיח ברמב"ם, מתאים ל"היום יום" של היום, שמשיח יהיה ענו. ["שפל וחלל" גם שוה 22 ברבוע.] יפה, בדיוק כמו משיח-ענו ושמחה-ענוה (אם שפל כנגד ענוה צ"ל שחלל כנגד שמחה! והיינו כמבואר בתניא פרק כו שלב טהור ופנוי מדאגות, היינו לב חלל, הוא לב שמח באמת, וכן יש לפרש חלל מלשון לחול בכרמים, כדוד המלך שמכרכר ומפזז בכל עוז, בשמחה רבה ועצומה לפני ה').

ו. תורה לגוים – מקור המהפכה הרביעית ברמב"ם

עוד הלכה אחת ברמב"ם: היות שהזכרנו את המהפכה הרביעית נאמר הלכה ידועה עם קושיא ידועה שנוגעת למהפכה הרביעית. כל ההלכות של שבע מצוות בני נח נמצאות כאן בהלכות מלכים, כלומר שהכל קשור לתיקון המלכות. כמו שמלחמות הן תיקון המלכות גם מצוות בני נח, כל מה שקשור לקשר שלנו לאומות העולם, שייך להלכות מלכים.

איסור לימוד תורה לגוי

בפרק י הלכה ט כותב הרמב"ם:

גוי שעסק בתורה חייב מיתה [אז איך אנחנו מכריזים על המהפכה הרביעית?] לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד [אסור לו ללמוד תורה חוץ מהמצוות שלו.] וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.

הוא מתחיל כאן קשוח, אסור לו ללמוד תורה אלא רק שבע מצוות בני נח, ואחר כך מתחיל להתרכך – כאילו מדבר עם הגוי: ללמוד תורה – אסור לך; לשמור שבת אפילו ביום חול וגם לעשות לעצמך חג – אסור לך, חייב מיתה. אתה, הגוי, רוצה לעשות שבת או חג? יש לך ברירה – או שתהיה יהודי מאה אחוז, תהיה גר צדק, בבקשה, או שתשמור שבע מצוות, לא יותר ולא פחות. לא זוכר אם פעם דייקנו כך הלכה זו. יש כאן כמה שלבים: אסור לך (תורה ושבת), ברירה להיות גר צדק (שאני מאפשר לך, ואז תהיינה לך כל המצוות), או לשמור רק שבע מצוות בני נח, לא פחות ולא יותר, וגם אסור לך ללמוד משהו אחר.

היתר גוי לקיים שאר מצוות כהלכתן

אך בהלכה הבאה אומר הרמב"ם:

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם.

מענין אותנו כעת רק המשפט הראשון כאן. אחרי שהוא אמר שאסור לך תורה ושבת, ואם אתה רוצה תתגייר ואם לא תשמור על שבע המצוות שלך בלבד, ואם לא התגיירת ואתה עושה או לומד יותר אתה חייב מיתה, לא הורגים אותך (כן עונשים אותך) אבל תדע לך. בהלכה הבא יש היכי תמצי חדש – גוי בא ואומר שרוצה לעשות סוכה, להניח תפילין או להטיל ציצית, כדי לקבל שכר. הרמב"ם מקבל את הטיעון הזה, כנראה שיש לו איזה שכר, שכר של "אינו מצווה ועושה" אבל הוא שכר.

בשכר יש כמה מדרגות, ואני מניח – הוא לא כותב – שהשכר הרבה פחות מאשה יהודיה. יש "מצווה ועושה", הגברים במצוות עשה שהזמן גרמא, נשים "אינו מצווה ועושה" אבל מנהג ישראל שהנשים היום מקיימות את רוב המצוות, חוץ מתפילין מסבה צדדית וציצית, אבל רוב המצוות הן מקיימות עם ברכה. גם גוי רוצה לקיים את המצוות האלה ולקבל שכר, ומשמע מהרמב"ם שיש לו שכר, אני אומר שמן הסתם פחות מהאשה היהודיה, אבל שכר (אם נכלול גם את העבד, שדינו כאשה, אך לענין השכר י"ל שהוא פחות ממנה, יש כאן ארבע מדרגות לענין קבלת שכר על קיום מצות – איש אשה עבד בן נח – כנגד י-ה-ו-ה, ודוק).

לימוד תורה לגוי שרוצה לקיים מצוות

הוא לא רוצה סתם לשים ציצית, אלא לקיים את המצוה "כהלכתה". יש פה דיוק, שלא ראיתי אף אחד שמדייק – כדי לקיים את המצוה כהלכתה הוא חייב ללמוד את ההלכות, אחרת לא יכול, אבל קודם אמר שאסור וחייב מיתה (חשוב להדגיש שהן האיסור והן ההיתר הוא ביחס לגוי עצמו – ליהודי אין איסור ללמד גוי תורה, מעבר לאיסור "לפני עור" ביחס לגוי, וברגע שיש לגוי רצון ומותר לו ללמוד ליהודי אין שום סרך איסור ללמדו). אם כן, מה החידוש שיוצא מכאן? שברגע שרוצה לקיים את המצוה כמצות ה' ליהודים – מאמין בכך, לא רוצה להתגייר כגר צדק, אבל רוצה לקיים את המצוה כדי לקבל קצת שכר, לקיים קצת מצוות על הדרך עד שמתגייר, לטעום קצת טעם (של ראש חדש אב, יום ה-טעם), אני מאפשר לו ואוטומטית מאשר לו גם ללמוד את ההלכות, אחרת הוא לא יכול. אם כן, אני רואה כאן בפירוש ברמב"ם שקודם אמר שאם לא מתגייר ממש אסור לו ללמוד הלכה וכאן אני רואה שמותר. מה ההבדל?

חייבים לומר פשט ברמב"ם, שמה שאסור לו ללמוד הוא רק לימוד לשם השכלה, לימוד באוניברסיטה, לימוד לא על מנת לעשות. מפורש כאן לגמרי, שעצם הדין שאסור לגוי ללמוד תורה הוא רק כשאין בלימוד שום כוונה שלו לעשות משהו, רק אוהב את השכל, כמו בקוריאה, שחושבים שיהודים הכי חכמים ומוצלחים אז לומדים גמרא כדי להיות גם חכמים ולהצליח בעסקים שלהם. על לימוד תורה כזה לגוי כתוב שאסור לו, אבל ברגע שהלימוד עם פן שרוצה גם לעשות עמו משהו, לקיים, הגם שלא מתגייר לגמרי – מותר. אם הוא מקיים גם מקבל שכר. אם רוצה לקיים שלא על מנת לקבל שכר או על מנת שלא לקבל שכר – אני אומר שאתה כבר 'מריח' יהודי. אם עושה בשביל לקבל שכר הוא עדיין גוי (שאין כאן עבודה לשמה מאהבה, כמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה) – אבל זה גם טוב.

לדעתי יצא לנו כאן בפירוש שלימוד תורה לגוים עם איזו כוונה על מנת שישנה אצלם משהו בחיים, בכאן ועכשיו, שיעשה אותם יותר טובים, יותר מוארים, יותר אוהבי ישראל, וכל שכן אם יתן להם הזדמנות לעשות משהו, לקיים איזו מצוה בפועל (שמצד עצמו הוא רוצה לקיים) – כבר מותר אליבא דרמב"ם. כל שכן אם חלק מהכוונה הקודמת, הזמנה שאם אתה רוצה תתגייר, תהיה יהודי מאה אחוז. למדנו הלכות אלה הרבה פעמים, אך איני זוכר אם ככה הסברנו את הפשט בהלכות האלה, אך כך נראה לי הפירוש מאה אחוז חלק. ממילא חוזר להלכה האחרונה של הרמב"ם, למלה "ישראל" – כולם מוזמנים להיות ישראל. אם אתה לא רוצה להיות ישראל לא תגיע לדברים הסתומים העמוקים – תתעסק בלדעת את ה' לפי דרכך, אבל להגיע לדברים הסתומים העמוקים רק אם תהיה ישראל, בבקשה, בכיף, תהיה ישראל.

[כמובן, במעבר מדברי הרמב"ם – על לימוד לגוי שרוצה לקיים מצוה מסוימת כהלכתה – ללימוד תורה על מנת להשפיע על גוים להתקרב, להשתנות ואולי אפילו להתגייר יש עדיין דילוג מסוים. הרמב"ם מדבר על גוי שמצד עצמו רוצה לקיים מצוה כהלכה, ובמהפכה הרביעית אנחנו מדברים על הפצת דברי תורה לכתחילה כדי להשפיע על הגוים – החל מגילוי סודות יחוד ה', האמונה (שהגוי מצווה בפועל על שלילת-הפכה, איסור עבודה זרה), ועד למצות אהבת ה' ויראת ה' (בהן הגוי אינו מצווה, ואנו מזמינים אותו לקיים אותן כהלכתן). הבסיס לכך הוא ההנחה שאכן יש שינוי ברוח העולם – כמו שהסביר הרבי ביחס למהפכה השלישית, לימוד תורה לנשים, שהשתנה משהו במציאות של הנשים בעולם. אנו יוצאים מתוך ההנחה שכעת יש רוח חדשה של רצון מצד גוים רבים ללמוד ולהתקרב, ויש לנו לאפשר להם ולעזור להם בזאת. כאסמכתא ל'דילוג' שאנו עושים כאן בדברי הרמב"ם יש לציין שלאחרי גמר כתיבת היד החזקה, כל ההלכות – עד להלכות המתייחסות לאומות העולם, כפי שאנו לומדים כאן – הקדיש הרמב"ם את המשך חייו לכתיבת המורה נבוכים, אותו כתב הרמב"ם לכתחילה בערבית, באופן שהוא נגיש גם לבני אומות העולם העוסקים בפילוסופיה, שגם הם יזכו לקיים את מצוות האמנת אלקות ואחדות ה', אהבה ה' ויראת ה', כהלכתן.]

עד כאן סיום הרמב"ם של שלש השנים האחרונות. לחיים לחיים.

ו. חלוקת פסוקי מטות-מסעי

מספר פסוקי מטו"מ – הפרשה הארוכה בתורה

נאמר עוד משהו אחד לסיום: שלשום עשינו "חזק" על חומש במדבר. בשבת האחרונה קראנו שתי פרשות יחד, מטות-מסעי – הקריאה הכי גדולה שיכולה להיות מבחינת כמות. היות שיש כלל של הרבי "כמות מאכט איכות" כנראה שזו גם השבת הכי איכותית בכל השנה כולה.

כמה פסוקים יש בפרשת מטות בפני עצמה? קיב, יבק. בפרשת מסעי בפני עצמה קלב פסוקים, קבל, "קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא". ביחד, הקריאה הכי גדולה שיכולה להיות, 244. כמו שנסביר, יש כאן נוסחה אלגבראית חשובה ביותר, 10 ברבוע ועוד 12 ברבוע. המספר קשור לאחד הסודות של המספר רמח. הסוד של המספרים שסה ו-תריג פשוט, כי שניהם מספרי השראה (של יד ושל חי), אותו סוג מספר ממש, אבל לגבי רמח לא כל כך ברור איך לשייך אותו לסוג מסוים של מספר צורני כו'. פירוש אחד שיוצא מפסוקי התורה  – שלא נסביר מקורו כעת – הוא ש248 שוה 10 ברבוע, 12 ברבוע וההפרש ביניהם, 2, ברבוע. הנוסחה היא n ברבוע פלוס n-ועוד-שתים ברבוע פלוס 2 (ההפרש) ברבוע. אם n הוא 10 המספר יוצא רמח. בכל אופן, בלי ה-2 ברבוע, רק 10 ברבוע ו-12 ברבוע, נותן את מספר הפסוקים שקראנו בשבת.

מב מסעות והפרשה ה-מב

נקדים שיש שאלה ידועה אצלנו, שאם מתחילים לספור מבראשית מטות היא הפרשה ה-מב בתורה ומסעי הפרשה ה-מג. לכאורה הייתי רוצה שמסעי תהיה הפרשה ה-מב, כי מתחילה ב-מב מסעות – קצת חבל לי בהשקפה ראשונה ש-מב היא מטות. איך מיישבים זאת, מי שבאמת מפריע לו מאד? יש דעה שלא סופרים את בראשית ב-גן סדרים שבתורה, כמו שכתוב בזהר. אצלנו יש נד, ויש כמה פירושים איך מגיעים ל-גן, ואחד מהם – שהרבי גם מביא אותו – הוא שבראשית היא פרשה כללית ולא סופרים אותה, ואז מסעי היא ה-מב. בסדר, תירוץ כל שהוא. בכל אופן, נראה בהמשך כמה חזרות של המספר מב דווקא בפרשת מטות. כנראה שה' רוצה שדווקא אחר מב פרשות בתורה נגיע ל-מב מסעות (בתחלת הפרשה ה-מג, שבהרבה שנים מחוברת לפרשה ה-מבמב ועוד מג = פה, מספר ההשראה של ז) בסוד "מטי ולא מטי" של "מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם" (מב פרשות בתורה בסוד "מוצאיהם", התורה היא המוצא, ודוק).

בכלל, למה מב המסעות שייכים לתקופה של בין המיצרים? ירמיהו, נביא החורבן, בתחלת נבואתו (שבה מפטירים בשבת הראשונה של בין המצרים) אומר "מקל שקד אני רֹאה" ("מקל שקד אני רֹאה" = 841, הרבוע של 29 שהוא הוא מספר ההשראה ה-21 – 212 ועוד 202 – סוד כא ימים[ג]), השקד מבשיל ב-כא ימים, הימים מ-יז תמוז עד ט באב, בלי לכלול את שני הקצוות. יש שיחה של הרבי ששלש השבתות מחזיקות אותנו בשלשת השבועות, כל שבת היא "שבתֹתי", שתי שבתות, וכל שבת כוללת ז ימים – בכל שבת צריך לשמור שתי שבתות, במיוחד בימי בין המצרים – כך שבשלש שבתות בין המצרים, שכל אחת כוללת שתים כפול שבע, יש מב ימים. אפשר גם לפרש שב-כא ימים שבכל אחד יום ולילה יש מב עונות. בכל אופן, התקופה הזו שייכת ל-מב המסעות הרומזים לכל מה שעובר על האדם בחיי חיותו בעלמא דין.

חלוקת הפסוקים לפי העליות

הפלא הוא החלוקה לקוראים. יש לנו ספר חדש, "עמודיה שבעה", וכמדומני שמה שנאמר עכשיו לא כתוב שם. נאמר את מספר הפסוקים בכל עולה לתורה:

ב"ראשון" של מטו"מ קוראים 28 פסוקים, כח, יחי. ב"שני" (הלוי) של מטו"מ קוראים מב פסוקים – אני רואה שדווקא בפרשת מטות, הפרשה ה-מב מ"בראשית" (מב הוא שם של בריאת העולם, של בראשית דווקא), "שני" (שהוא שלישי-רביעי-חמישי בקריאה של מטות בלבד) הוא בדיוק מב פסוקים. "ראשון" היה כח פסוקים ו"שני" מב פסוקים – יחד בדיוק 70 והיחס הוא ש-מב "שלם וחצי" ביחס ל-כח, כח הוא יד-יד ו-מב הוא יד-יד-יד, שלש ידות, "יד הגדֹלה", "יד החזקה" ו"יד רמה" כידוע. "שני" הוא חלוקת המכס של נקמת ה' במדין.

אחר כך מתחיל הסיפור של בני גד ובני ראובן, רמז לנחלת קיני-קניזי-קדמוני לעתיד לבוא, א"י השלמה עד הפרת, שכבר התחילה בזכות שמשה רבינו לחם ונצח וכבש את ארצות סיחון ועוג. רק בסיפור הזה, פרק שלם בתורה, של בני גד ובני ראובן, יש בדיוק מב פסוקים – אבל כאשר הפרשות מחוברות הם "שלישי" והחלק הראושן של "רביעי" יחד. זו ההופעה הכי מובהקת של מב בפרשה ה-מב – כל מב המסעות הם כדי להגיע לערבות מואב, ויש גילוי של ה-מב דווקא בקיני-קניזי-קדמוני שירשו בני גד ובני ראובן (גד, ראובן, מב – כל אחד כפולה של 7, גד, הבן השביעי של יעקב אבינו. כאשר בונים סדרה רבועית עולה: גד מב ראובן... הבסיס = 182 = יעקב = ז פעמים הוי' ב"ה.  הערך הממוצע של 5 המספרים הראשונים בסדרה = אמת, ז פעמים שם סג, אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה" – "תתן אמת ליעקב") – אבל לא קוראים אותם ב"שלישי" מחובר, אלא יט פסוקים ב"שלישי" ומשאירים כג פסוקים ל"רביעי". כתוב בקבלה שהרבה פעמים מב מתחלק ל-יט ו-כג, חוה-חיה, סוד תיקון חוה (ארבעת המספרים הראשונים בסדרה הנ"ל = מב פעמים כג).

ב"רביעי" קוראים את סוף מטות (כג הפסוקים הנ"ל) ואת כל המסעות עד הסוף. בפרשת המסעות יש בדיוק מט פסוקים (מב ועוד גד, השרש של מט). כמו בספירת העומר שמכוונים "אנא בכח", שם מב, ב-מט ימים – גם משהו מובהק בתורה, שקוראים מב מסעות ב-מט פסוקים (ובהם גם הסתלקות אהרן כהן גדול בר"ח אב). זו העליה הכי גדולה בתורה, שאין יותר ממנה – מי שזוכה לעלות ב"רביעי" במטו"מ. כג פסוקים ממטות ו-מט ממסעי, סה"כ עב פסוקים – יותר פסוקים מכמה וכמה פרשיות שלמות בתורה. רצינו לדרוש בשבת ולא הספקנו: בעל הברית של שבת עלה ל"רביעי" חבר את הפרשות יחד וקרא עב פסוקים בתורה – חסד. מב הוא השם של הגבורה ("שני" במטו"מ) ו-עב השם של החסד ("רביעי" במטו"מ). מב המסעות נכללים בחיבור הפרשיות, כג ועוד מט. עב מתחלק בעוד כמה הקשרים בתורה ל-כג ו-מט (ההפרש בין כג ל-מט הוא כו, שם הוי', היינו שחלוקה זו דווקא של עב מגלה "חסד הוי'", ב"פ מט, ודוק).

אחר כך באים "חמישי" ו"ששי", בהם עוד משהו מיוחד: ב"חמישי" יש כב פסוקים. כמו שיש שם של מב ושם של עב יש גם שם של כב בקבלה (היוצא מברכת כהנים). כל השמות הקדושים בקבלה משתקפים דווקא בחבור פרשיות מטות-מסעי. "ששי" קורא עוד פעם כב פסוקים, "על פי שנים עדים". אחרון חביב, שעושה את ה"חזק", "שביעי" של מטו"מ, קורא לט פסוקים, "הוי' אחד", בחלוקה מדויקת ל-כו (הוי') פסוקים בפרשת ערי מקלט ו-יג (אחד) פסוקים בפרשת בנות צלפחד (טל עולה אלדד – מאלדד ומידד, אליהם נתייחס מיד – ותיכף נגיע גם להדר, שם התינוק שעשו לכבודו לחיים).

נחבר את מספרי הפסוקים בכל העליות יחד: כח-מב-יט-עב-כב-כב-טל – סה"כ 244, 10 ברבוע ו-12 ברבוע. מה בן הזוג של מב? חן, מידד. צריך להוסיף יט ל-אלדד כדי שיהיה מידד – רמז ידוע אצלנו. אם נקח "שלישי"-"שביעי", יחוד תפארת-מלכות, נקבל מידד, בן הזוג של מב, שיחד עולים בדיוק 100, סימן שהשאר שוה קדם, 12 ברבוע. "שלישי"-"רביעי", 19 ו-72, הם יחד 91, אמן, 13 במשולש. אם נחבר ל-לט נקבל כבר עין, ה"פ הוי'. אמרתי רק קצת, ואם תתבוננו יש בחלוקה זו ממש פלאי פלאים – שאין כמותם בכל התורה כולה – בחלוקת ז העליות דווקא בחבור שתי הפרשות מטות-מסעי.

ז. סדר עשרת הנשיאים בפרשת מסעי

פרשת עשרת הנשיאים

זו היתה הקדמה כדי להגיע למשהו מיוחד כאן, בו נסיים היום: הזכרנו קודם שבפרשת מסעי יש נשיאים – לא הנשיאים שאנחנו מכירים בתחלת חומש במדבר אלא נשיאים חדשים, נשיאים של ארץ ישראל, נשיאים שנוחלים ומנחילים את הארץ לשבטים. כמה נשיאים יש בפרשה? שני שבטים כבר קבלו את חלקם, גד וראובן, ולכן יש משהו מיוחד – פעם אחת בתורה במקום שנים עשר נשיאים יש עשרה נשיאים.

הפרשה מופיעה בסוף "רביעי" של מסעי כאשר הפרשות נפרדות ובתחלת "ששי" כאשר מטות-מסעי מחוברות:

וידבר הוי' אל משה לאמר. אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון. ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ. ואלה שמות האנשים

למטה יהודה כלב בן יפנה.

ולמטה בני שמעון שמואל בן עמיהוד.

למטה בנימן אלידד בן כסלון.

ולמטה בני דן נשיא בקי בן יגלי.

לבני יוסף למטה בני מנשה נשיא חניאל בן אפד.

ולמטה בני אפרים נשיא קמואל בן שפטן.

ולמטה בני זבולן נשיא אליצפן בן פרנך.

ולמטה בני יששכר נשיא פלטיאל בן עזן.

ולמטה בני אשר נשיא אחיהוד בן שלמי.

ולמטה בני נפתלי נשיא פדהאל בן עמיהוד.

אלה אשר צוה הוי' לנחל את בני ישראל בארץ כנען.

אם הפריע למישהו שיש שנים עשר שבטים ושנים עשר נשיאים, למה לא "עשר ספירות בלימה", כאן הפיצוי והנחמה שלו – עשרה נשיאים לעשרה שבטים, לא פחות ולא יותר, עם חלוקה מובהקת לג"ר וז"ת כמו שנראה, חלוקה שלא ראיתי שמישהו מסביר (מסבירים בפשט, אך לא אומרים שזה ג"ר וז"ת).

זו פרשה בפני עצמה – פרשה פתוחה לפני ואחרי, לגמרי פרשה נפרדת. יש בפרשה זו 107 מילים. שמות עשרת השבטים כאן הם כפולה של 107 – לב פעמים 107. שמות כל האנשים שנזכרים כאן, כולל אלעזר ויהושע (והשם הראשון של כל נשיא), עולים 20 פעמים 107. יחד 52 פעמים 107. זו סוכריה בפני עצמה.

טעם אי-אזכור התואר "נשיא" בשלשת הראשונים

העיקר שכאן יש עשרה שמות, וכל המפרשים שואלים שאלה פשוטה: למה בשלשת הראשונים לא כתובה המלה "נשיא" ואחר כך בשבעת האחרונים בכל אחד ואחד כתוב "נשיא"? אף אחד לא אומר שזה קשור לחלוקה לג"ר וז"ת, אבל פשוט – רואים כאן שבג"ר אין את המלה "נשיא", מי שבג"ר לא צריך את התואר נשיא, לא מענין אותו, אבל למי שבז"ת חייבים לקרוא "נשיא".

אחד הקדמונים, רבינו נסים גאון, הוא הראשון – אחריו יש עוד כמה – שמנסה לתרץ. התירוץ שלו: את כלב אנחנו כבר מכירים מקודם, אז לא צריך לומר שהוא נשיא – מכירים אותו כנשיא. קצת דומה למה שאמרנו הרגע שמי שקשור לג"ר, למוחין, ענין ההכרה (מכירים אותו), לא חסר תואר. לכלב לא חסר התואר נשיא כי כבר מכירים אותו בתור נשיא.

לשמעון לא מגיע התואר נשיא – אף על פי שזמרי בן סלוא נשיא שמעון נהרג על ידי פינחס, אבל הרשימו של חטאו של שמעון נשאר, לכן משה רבינו לא רצה לברכו במפורש. שמעון הוא השבט של היום, של חדש אב, כנראה שמשה רבינו ראה את כל המאורעות שיקרו בתשעה באב ששייך לשמעון – תיקונו רבי שמעון בר יוחאי, הקנאי שגינה את האכסניא, עיקר הגלגול של משה רבינו, הוא שנא את שמעון ועונשו שהתגלגל בשמעון. אצל תלמידי רשב"י רבי יהודה הוא החסד ורבי שמעון הדעת, אבל סתם שמעון בגבורה – דווקא בסוד הגלגולים רבי יהודה הוא נשמה דקין, שדורש בכבוד אכסניא, ורבי שמעון גלגול משה רבינו שמשרש הבל, "אחליפו דוכתייהו". כמו שנראה, גם כאן שמעון הוא חכמה – יש שם גבורה דעתיק, אבל מצד ימין, לא זיהרא דאמא עילאה כמו רשב"י. שוב, אומר רבינו נסים גאון, לכלב לא חסר התואר נשיא, לשמעון לא מגיע התואר נשיא (בכל אופן, מענין לציין ששם הנשיא שלו הוא שמואל – בדרך כלל לא שמים לב שהשם שמואל, המוכר במיוחד משמואל הנביא, מופיע לראשונה כנשיא שמעון – יש כאן קשר בין שמעון לשמואל).

השלישי הוא בנימין, למה אין לו תואר? יש תירוץ שלו ותירוץ של אחרים. נשיא בנימין נקרא אלידד בן כסלון. בחז"ל כתוב שאלידד הוא לא פחות ולא יותר מאשר אלדד – אלדד הנביא בכבודו ובעצמו, שאביו משבט בנימין. אלידד שהוא-הוא אלדד הוא הנשיא שנוחל ומנחיל את הארץ לשבט בנימין. למה הוסיפו לו י? כתוב שהיה "שלם בנבואה" – שזכה לכל עשרת לשונות הנבואה – ועל שם כך נוספה י בשמו, ובמקום אלדד נקרא אלידד. אלדד עולה לט, ג"פ יג, ו-אלידד מט, ז ברבוע, כפסוקי המסעות. למה לא כתוב באלידד נשיא? הפירוש הראשון שהיות שהוא-הוא אלדד הנביא "מעלין בקדש ואין מורידין" – נביא הוא יותר מנשיא ואם אקרא לו נשיא אפגע בכבודו. ווארט חשוב שקובע ברכה לעצמה. קודם כל, מי זה נשיא ומי זה נביא? אני חושב שנביא הוא איש רוח, שלא מתאים לו להיות מנהיג בעולם המעשה, ורק משה רבינו יוצא מן הכלל. כאן משהו מיוחד, שאותו אחד גם נביא וגם נשיא (על ידי חילוף ב"ש באתב"ש, נביא היינו נשיא, רק שנביא ב-ב הוא הפנים ונשיא ב-ש הוא האחור, והיינו מה שמעלין בקדש ולא מורידין. נביא ועוד נשיא[ד] = משיח בן דוד), אבל מה יותר? פשיטא שנביא, לכן לא מורידים מכבודו לקרוא לו נשיא. עד כאן פירוש אחד. אבל יש פירוש שני, כמו בשמעון – פירוש למעליותא ופירוש לגריעותא. הפירוש לגריעותא הוא בגלל פילגש בגבעה, על שם העתיד. אצל שמעון על שם העבר. בכל אופן, בשלשת אלה לא כתוב נשיא ובכל השאר כן כתוב.

[השלמה: יש עוד דיוק שמדייקים ולא יודעים בדיוק לתרץ – שברשימת הנשיאים כתוב בכולם "בני" חוץ מיהודה ובנימין. יהודה-בנימן = יעקב, ז"פ הוי'. לדעתי בנימן מתחיל "בני", לכן לא צריך לכתוב בו בפירוש, ונשיא יהודה הוא כלב שבגימטריא בן אז גם בו לא צריך להזכיר "בני" בפירוש.]

אם שלשת אלה הם אכן הג"ר, יוצא שיהודה הוא הכתר – "אין כתר אלא למלך". שמעון הוא החכמה, ובנימין – "איזה מקום בינה", "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם" – הוא הבינה. אחר כך צריך להבין הלאה איך הולכת ההקבלה – דן, מנשה, אפרים, זבולון, וכו'.

סדר הנשיאים כסדר הנחלות

לא ראיתי אף אחד שמתחיל לפענח כאן את הסדר, שלא דומה לשום סדר אחר של נשיאי השבטים שכתוב בתורה. לא לפי התולדה, לא לפי הדגלים... סדר שהוא "צפנת" בלי "פענח". כשהתבוננתי, מה הדבר הראשון כאן שבולט לעין? בדיוק מה שאנחנו מדברים – הקשר בין יהודה לשמעון, הראשון הוא יהודה, כלב, והשני הוא שמעון, בא מיד אחריו. כל מה שדברנו קודם, ששמעון הוא בתוך נחלת יהודה. הרי כאן מדובר על הנחלה – נחלת שמעון היא בתוך נחלת יהודה. הכי מתאים שיכול להיות שאחרי יהודה כתוב שמעון, כמו קוצו של י ו-י. דבר כל כך פשוט, שפלאי פלאים אצלי שלא כתוב באף מפרש מסורתי[ה]. למה בנימין השלישי? אם שמעון שני כי הוא בתוך יהודה, לוחם עמו ונוחל עמו, ועליהם כתוב "שמע הוי' קול יהודה", למה בנימין השלישי? הוא צמוד אליהם בנחלה, המקדש במקומו בין יהודה לבנימין.

עוד פעם, המפרשים אומרים שלא מבינים כאן את הסדר בכלל, אך לעניות דעתי יש כאן סדר גיאוגרפי פשוט – סדר נחלת הארץ (הכי מתאים לתוכן הפרשה), הג"ר הוא הדרום והז"ת יותר צפונה. מענין שאחרי השלישיה שלנו, מי בא אחר כך סמוך? דן. כי בהתחלה הוא היה איש גוש דן. אחר כך הוא התחלק, חלק נשאר בצרעה ואשתאול, די סמוך, וחלק הלך צפונה. דן הוא תחלת המעבר מהדרום לצפון, לכן הוא אחרי בנימין. אחר כך מנשה ואפרים, נחלת יוסף. אחר כך זבולון ויששכר, שהם זוג. בסוף אשר ונפתלי. זה הסדר כאן. לדעתי אפשר להסביר כאן את כל הסדר בפשטות – סדר של חלוקת הארץ.

השארות שמעון בגלות עשרת השבטים (והמלצה למלמדי תינוקות)

כאן יצא עוד חידוש, שבעיני הוא מופלא, ולא ראיתי בשום מקום. כעת אמרנו שהשמחה שלנו בימים האלה, שמחה פשוטה של יהודי ששמח בטבע, היא – בלי לחשוב על הגאולה, כשצריך להתאבל – שה' שפך חמתו על העצים והאבנים ואנחנו חיים וקיימים, גם בתוך איזה אכסניא, וצריך לשמוח שמחת חיים פשוטה. מי חי וקיים בין השבטים אחרי חורבן בית ראשון? תמיד אומרים שמי שנשאר הם השבטים יהודה ובנימין. עשרת השבטים שגלו הם היו בצפון, שמעון לא היה שם – איפה הוא נמצא? כתוב שהוא בתוך יהודה. אם שמעון בתוך יהודה גם הוא נשאר.

פלא שאף אחד לא אומר זאת. אם נכון, אלה לא עשרת השבטים אלא תשעת השבטים – תשעה מול שלשה. [יש מסורת אצל יהודי תימן שהם מהשבטים יהודה, שמעון ולוי – ומשפחה אחת משבט בנימין, משפחת עזריה.] כך יוצא מפרשה זו – שמעון בתוך יהודה, בנימין סמוך ונשאר יחד עמו בממלכת יהודה, ממלכת הדרום. מי נמצא בממלכת הדרום ומגיע לתימן? יהודה, קצת בנימין וגם שמעון.

למה לא מתייחסים לשמעון? הפסוק שהזכרתי קודם, בלי שהסברתי למה, הוא "שמעון ולוי אחים... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בברכה-קללה של יעקב אליהם), את לוי מחלקים דרך כבוד ואת שמעון לא כל כך בדרך כבוד, הם מלמדי תינוקות. קודם כל, רואים שחדש זה הוא של שבט שמעון – יש כאן כמה מלמדים שחשבו לנדוד, אבל צריך לומר להם שהתיקון שלהם ביהודה, בבית ספר תורת חיים, לא לנדוד מהמקום. "אפיצם בישראל" זו קללה, והיות שכתוב כך לא סופרים אותם – לא כולם נשארו כמו שלא כל לוי נשארו, חלק היו בצפון. חלק היו במקומם והם נשארו – מי שנשאר בתוך יהודה הוא נשאר, חי וקים, ומי שנדד לצפון הלך עם עשרת השבטים, לא כדאי.

השלמת הקבלת הז"ת

איך נקביל לפי הספירות? את הג"ר ישר – יהודה בכתר, שמעון דווקא בחכמה ובנימין בבינה. היות שבנימין הוא "מינה דינין מתערין" – מסביר את הסיפור של פילגש בגבעה. איפה דן צריך להיות? הרבה פעמים אחרי בינה באה גבורה – לפי הגר"א ועוד מפרשים בהרבה מקומות הגבורה יוצאת ראשונה מהבינה, כמו יראת שמים לפני אהבה. אחר כך מנשה ואפרים, ששניהם יוסף – רק שהשם יוסף מצטרף דווקא למנשה, כמו בהרבה מקומות בתורה – היות שיוסף הוא היסוד ואפרים אותיות פאר, הכל קו האמצעי, הייתי שם את יוסף-מנשה ביסוד ואפרים בתפארת. אחר כך הזוג זבולון יששכר, "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך", בסדר זה – כתוב בפירוש שזבולון ההוד, שיוצא החוצה, ויששכר הנצח (יש שכר נצחי), "תרין פלגי גופא", שתי כליות יועצות (עצה ברוחניות ועצה בגשמיות גם יחד, ולפי הסדר של גו"ר דווקא, "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך"), שותפות (סוד השם השתפא, צבאות באתב"ש, בנצח והוד כנודע). אשר הוא החסד (הוא מאושר בכל, וכן אשר לשון שרותא, תחלה, תחלת המדות) ונפתלי אחרון במלכות (ובסוד "איהי בהוד", קשר בין נפתלי לזבולן – נפתלי = ו"פ זבולן, זבולן פנים ואחור, ונפתלי בגימטריא "מודה אני לפניך מלך חי וקים"). מתחיל מיהודה ונגמר בנפתלי (נפתלי = חוה פעמים יהודה), כפי הסדר בדגלים.

בכל אופן, יש כאן ג"ר וז"ת והסדר ההגיוני הוא פשוט לפי נחלת כל שבט ושבט במפת ארץ ישראל. החידוש הוא, כמו שאמרנו קודם, ששמעון נמצא בתוך יהודה. דווקא שמעון בתוך יהודה, חדש אב בחדש האביב, הוא חדש המלכות. שייך גם למלמדים, שבט שמעון.

[אריה וזאב (השלמה) – חתול וכלב

יהודה-שמעון-בנימן (שמות השבטים בהם לא כתוב "נשיא", כנ"ל – שלשה שמות שבכל אחד חמש אותיות) = 648 (הרבוע הכפול של חי. כל שלשת הפסוקים – "למטה יהודה כלב בן יפנה. ולמטה שמעון שמואל בן עמיהוד. למטה בנימן אלידד בן כסלון"[ו] = 2048, 211, הרבוע הכפול של לב. יש כאן עוד דיוק: "למטה יהודה... ולמטה שמעון... למטה בנימן...", שמעון מתחבר ליהודה דווקא משא"כ בנימן, ודוק) = ממוצע 216, גבורה (אש), אריה. אריה הוא המזל של חדש אב, החדש של שמעון, אך יהודה נקרא "גור אריה" (אחר כך דן נקרא "גור אריה"). יהודה הוא אריה, שמעון הוא מזל אריה ובנימין הוא זאב – אלה שתי החיות הטורפות העיקריות, "וגר זאב [בנימין] עם כבש [הטלה, יהודה]" ובהמשך "ואריה כבקר יאכל תבן".

אריה הוא חתול גדול – משפחת החתולים. אם אב הוא מזל אריה זהו חדש החתולים (אצל הרבי מזוויהל היו הרבה חתולים....). זאב הוא כלב, ממשפחת הכלבים, אז כסלו, החדש של בנימין, הוא חדש של כלבים. חתול = מקדש, "ועשו לי מקדש". כלב הוא כלב בן יפנה ששייך ליהודה. רמז ישן נושן אצלנו שחתול-כלב שוה מלכות, בגימטריא יהודה-שמעון, כנ"ל. חתול-כלב ר"ת כח, כח-מה, חכמה היא לקחת חתול וכלב ולהפוך אותם ל-מה, בגימטריא אדם. חתול-כלב-אדם = ישראל (= מלכות אדם, כידוע).

הקשר בין אריה וכלב הוא במקדש – אם זוכים האש יורדת בדמות אריה ואם לא זוכים היא יורדת בדמות כלב. "מיד כלב יחידתי" – כלב הוא קליפה קשה, כנגד היחידה שבנפש. כדי להוציא את נשמת אדמו"ר הזקן ירד הס"מ בכבודו ובעצמו לעולם הזה – ירד בחורבן בית המקדש פעמיים ופעם שלישית כשהבעש"ט רצה להוציא את נשמת אדמו"ר הזקן – בדמות כלב שחור (הלעומת זה של משיח בן יוסף, כמו שנחש הוא הלעומת זה של משיח). שייך לחדש כסלו, י"ט כסלו, חדש הגאולה של החסידות. בכל אופן, היה אמור להיות דרוש שלם על חתולים וכלבים – זו התמצית.]

אלדד-מידד והדר-מהיטבאל

[מה לגבי הדר?] כתוב שאלדד ומידד הם ימין ושמאל כנודע בכוונות. כמו שיש אלדד ו-אלידד בתוספת י, אות הימין, גם ל-מידד צריך להוסיף ה, אות השמאל (לא כתוב בפירוש אך כך מסתבר לפי הסוד). אלדד-אלידד שוה 88, מידד הוא חן, ואיך אני יודע שמוסיפים לו ה? חן ו-חנה, חן ושם סג, מפורש בקבלה שיש ענין של תוספת ה ל-חן. חן-חנה עולה 121 (11 ברבוע). יחד 88 (8 פעמים 11) ועוד 121 עולה הדר (ח פעמים וה ועוד וה פעמים וה = חוה פעמים וה, הכפל של שני "מספרי חוה" רצופים שנותן תמיד עוד מספר חוה – 209 הוא מספר חוה ה-14, דוד), כאשר רק אלדד-מידד עולה מהיטבאל. רמז מופלא, שרק אלדד-מידד עולים מהיטבאל, וכאשר מוסיפים להם י ו-ה הכל יחד הופך להיות הדר – יחוד של הדר-מהיטבאל (בגימטריא אשה, היהלום של טוב). משהו יפהפה. לחיים לחיים, שיהיה חסיד, ירא שמים ולמדן.

ח. מקור החושים האלקי

חושי האדם ומקורם בחושי ה'

עוד משהו לסיום ממש: יש "עין רואה ואזן שומעת". בחדש תמוז, חדש של ראיה, יש "עין רואה", ובחדש מנחם-אב, חדש של שמיעה, יש "אזן שומעת". כעת נאמר פתיחת כלל גדול שכמדומני לא עשינו אף פעם – סדרה חדשה של כל יב החדשים בשביל התחדשות.

כשמדברים על החושים תמיד מדברים על החושים שלי, שלכל שבט יש את החוש שלו, "חנוך לנער על פי דרכו" לגלות החוש-החן של של שבט, סוד החשן – חוש הראיה שלי, חוש השמיעה שלי וכו'. אבל במקביל – ולא סתם במקביל אלא השרש – שרש החושים הוא אצל הקב"ה, כמו ש"מבשרי אחזה אלוה" בספירות גם בחושים. לי יש ראיה וגם לה' יש ראיה, "וירא אלהים את האור כי טוב", ויש עוד אין-ספור ראיות של ה', איך ה' רואה את הדברים, "תמנת הוי' יביט" – איך ה' רואה, ולא איך אני רואה. כך חוש השמיעה – יש איך שה' שומע את התדרים שיוצאים מהעולם הזה, לא איך שאני שומע.

כך לגבי כל אחד מ-יב החושים, צריך ללמוד את החוש מצד ה', איך הוא כתוב בתורה. ה' מדבר, ה' חושב, ה' הולך, ה' רואה, ה' שומע, ה' עושה, ה' מתחתן-מזדווג (אתנו), ה' מריח, ה' ישן, ה' כועס, ה' אוכל, ה' צוחק. בכל אחד מהחושים כתוב בתורה איך ה' עושה – נושא שראוי מאד לפתח, וכמובן יש המון יחסי גומלין, איך ה' רואה ואיך אני רואה, איך ה' שומע ואיך אני שומע, הפריה הדדית בלי סוף.

תמוז-אב-אלול: עין רואה, אזן שומעת ויד כותבת

דווקא שני החדשים תמוז-אב הם היסוד – יש את הראיה שלי ויש "עין רואה" של ה', יש את השמיעה שלי ויש "אזן שומעת" של ה'. ראיה שייכת לחכמה ושמיעה לבינה. אחר כך יש דעת, "וכל מעשיך בספר נכתבים". איזה אבר זה? "יד כותבת" – "עין רואה, אזן שומעת" ו'יד כותבת'. מה הכי מתאים לחדש אלול, חדש של חשבון נפש? יד כותבת. למה יד כותבת היא חוש המעשה? כתוב בפירוש – אבועלפיא ושאר המקובלים – שכתיבה היא חוש המעשה, במיוחד אם אתה שמאלי, כי בספר יצירה אלול הוא יד שמאל. למשל, כעת אנחנו בכליה שמאלית, תמוז היה יד ימין ואלול הוא יד שמאל. אם אתה שמאלי – ממש 'יד כותבת'. בשמאל. בטוח שה' יכול לכתוב בשתי ידים. היות שחדש אלול קצת מפחיד, שה' כותב לי את כל מה שעשיתי במשך השנה החולפת – כנראה מתבוננים שה' כותב כעת ביד שמאל (כתוב שדווקא בנימין הוא "אטר יד", שמאלי, והוא שייך למזל קשת בחדש כסלו, אלידד בן כסלון. נמצא קשר בין אלול, סוף תקופת תמוז, לכסלו, סוף תקופת תשרי).

בכל אופן, שלשת החדשים האלה הם "עין רואה", "אזן שומעת" ו"יד כותבת" (ממוצע כל מלה הוא 73). "אזן שומעת" ר"ת אש, "עין רואה" ר"ת ער – ער בכור יהודה (שרש משיח) הוא "רע בעיני י-הוה" (ר"ת רבי, כמבואר רמז מופלא זה בספר שארית ישראל שלמדנו לפני כמה שבועות), ער-רע. אבל כתוב "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער" – "לבי ער" ל"עין רואה" של ה', "הנה הוי' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו". בתמוז ער ובאב דווקא אש – "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה", חדש של אש.

דבור, שמיעה וראיה (השלמה)

חזרנו היום כמה פעמים על הקשר המיוחד בין יהודה ושמעון. הקשר מתבטא גם בחושים שלהם – דבור (החוש של ניסן-יהודה) ושמיעה (החוש של אב-שמיעה): בתורה "חרש" (הפטור מהמצוות, כדין חרש-שוטה-וקטן) היינו מי שאינו שומע ואינו מדבר (חרש-אלם), שאז אין לו דעת ופטור מכל התורה כו'. מה שאין כן מי שאינו שומע אך מדבר, חרש ולא אלם, שחייב במצוות. נמצא שחוסר הדבור (אלם) נכלל בחוסר השמיעה (חרש), העדר החוש של יהודה נכלל בהעדר החוש של העדר שמעון – בבחינה זו שמעון כולל את יהודה. בנחלה יהודה כולל את שמעון, וכך גם בברכת "שמע הוי' קול יהודה", וביחודם העולה מלכות דווקא יהודה הוא המלך, "באשר דבר מלך שלטון", הדבור מולך בפועל – אבל הדעת תלויה בעיקר בשמיעה. בשמיעה בתורה יש שלש בחינות – שמיעה בגשמיות כפשוטה, קבלת דברים והבנה – כאשר הדבור משקף בעיקר את ההבנה (כמו ביחס לשפה "דבר כי שומע אני" – 'אני מבין את השפה וגם יכול להשיב לך בשפתך').

לעומת החרש, העור חייב במצות (כנודע מסוגית "גדול המצווה ועושה" או "גדול מי שאינו מצווה ועושה" ודברי רב יוסף בנידון ששמח כאשר שמע ש"גדול המצווה ועושה" ושסגי נהור חייב במצות). העור הוא כנגד תמוז, לו שייך חוש הראיה (וכנ"ל שתמוז-אב וחושיהם מתחברים). כלילת האלמות בחרשות היינו סוד "אם עין דעת [ממנה בא הדבור, בסוד "דעה ודבור", כפירוש רש"י על "נפש חיה" המתורגמת "רוח ממללא"] אין בינה [לה שייך חוש השמיעה, מקור יכולת הדבור כנ"ל – 'אם אין בינה אין דעת']", מה שאין כן בחכמה-ראיה אליה שייך העור. החורבן הוא בחינת שבירת הכלים, המתחיל מהדעת, בחינת ה"חרש" דווקא, ודוק (בחורבן "החדש הזה לכם" מתחלף ב"החרש היה לבכם" כנודע).

וכמה רמזים: עור חרש = 784 = כח ברבוע, "פעֻלת צדיק [לחיים]" וכו'. לעור יש שני שמות בארמית: סגי נהור סומא (ויש לומר שסגי נהור-סומא-עור הם כנגד חב"ד דחכמה, חוש הראיה בכלל, ודוק היטב לפי הסדר הנ"ל – סגי נהור, ריבוי אור בחכמה שבחכמה, סומא, אותיות ס-מ בבינה שבחכמה, ועור, חילוף אור, ע"י חילוף א"ע, בדעת דחכמה). סגי נהור סומא = 441 = כא ברבוע, אמת כו'. יחד, 21 ברבוע ועוד 28 ברבוע = 1225 = 35 ברבוע (49 במשולש), "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (זו הדוגמה השביעית, החביבה, למשפט הידוע בנוסחת צלעות משולש ישר-זוית, 3-4-5 – [7 פעמים 3, 21] ברבוע ועוד [7 פעמים 4, 28] ברבוע = [7 פעמים 5, 35] ברבוע).

חדשי האש (הג"ר בנוחלי-מנחילי הארץ)

הזכרנו שאב הוא חדש של אש. מהם חדשי האש? איך הולכים החדשים לפי היסודות החל מניסן? נושא ישן-נושן אצלנו. ניסן הוא טלה, קרבן פסח, יסוד האש. אחר כך שור הוא יסוד העפר. אחר כך תאומים – רוח. אחר כך מים. הסדר הוא אש-עפר-רוח-מים וחוזר חלילה – אב אש, בתולה עפר, מאזנים רוח, עקרב מים, קשת אש, גדי עפר, דלי רוח ודגים מים.

[השלמה: סדר החדשים מניסן הוא אש-עפר-רוח-מים, צירוף י-ה-ה-ו לפי סדר ארמ"ע, אך אפשר להתחיל מכל חדש. אם כן, בעצם יש ארבעה צירופים, שליש מהצירופים האפשריים ('טבעת' אחת בסוד הצירוף): עפר-מים-רוח-אש (ה-ה-ו-י), רוח-מים-אש-עפר (ה-ו-י-ה) או ו-י-ה-ה. שני האחרונים הם צירופי החדשים אב-כסלו. י-ה-ה-ו הוא אייר, הצירוף של תפילין דר"ת (רק שכל צירוף הוא כפול, לפי סדר ההין, וכאן ה תתאה קודמת ל-ה עילאה – הפוך מהסדר הרגיל של אייר). הצירוף השני, ס"ת "וצדקה תהיה לנו כי", הוא תלוי במחלוקת בין השיטה שמובאת ברוב הסידורים בשם האריז"ל לבין ר"א אבולעפיא (שיותר לפי ההגיון של חכמת הצירוף) – החילוק בין חדשי אדר ואלול, האחרון בחרף והאחרון בקיץ. בסידורים כתוב על אלול, אבל לפי הגיון חכמת הצירוף הוא שייך לאדר. אם כן, יש לנו כאן ארבעת צירופי אייר-אדר-אב-כסלו. אב כסלו הם החדשים החמישי והתשיעי, יחד 14, הממוצע 7. לפי שיטת ר"א אבולעפיא, כבר סימן שנכון, אייר-אדר הם החדשים 2-12, שגם הממוצע הוא 7. 2-12 הם שני החדשים הסמוכים לניסן, שניהם מתמצים בניסן. נמצא שיש כאן רמז לניסן אב כסלו, שלשת חדשי האש שכנגד יהודה שמעון בנימין, שלשת הראשונים בין נוחלי הארץ. הממוצע של כל ארבעת החדשים הוא 7 – הכל מתמצה לחדש השביעי, תשרי.]

שוב, שלשת חדשי האש הם ניסן, אב וכסלו – יהודה, שמעון ובנימין (שחדש כסלו גם רמוז בשם הנשיא שלו בנחלת הארץ, אלידד בן כסלון). פלאי פלאים, הג"ר של נשיאי נחלת הארץ, בדיוק לפי סדר זה. ניסן, אב כסלו הם שלשת חדשי האש בשנה, במעגל חוזר עד אין סוף (ניסן-אב-כסלו = 289 = "ברא אלהים" = טוב ברבוע; המלה טוב קשורה לאב דווקא, בסוד האות ט בה נברא חדש אב, כאשר החדש ה-ט בשנה, החל מניסן, הוא חדש כסלו השייך לבנימין). היחוד של שבטים אלה שלא גלו אחרי חורבן בית ראשון, כשה' שפך את חמתו על העצים והאבנים – לכן אני שמח. הם השבטים הכי שמחים, כי לא גלו. [היו מעט שנשארו מעוד שבטים.] כתוב שירמיהו החזיר מהשבטים, אבל בפשטות הם לא גלו. ממלכת הדרום, שבטי המקדש, הם שבטי האש.

אמרנו ש-אש היא סימן "אזן שומעת", עכשיו, הענין הוא שמעון – משהו מיוחד בשמעון שכולל את כל האש. המזל הוא אריה, בו מורגשת האש יותר מבקשת ובטלה (גם על פי טבע, חדש אב הוא חדש האש השנה. כתוב "אש ביהודה", ר"ת אב, היינו האש שמתפשטת מחדש אב, שמעון, לחדש ניסן, יהודה. וכתוב "אש בציון", היינו האש המתפשטת מחדש אב, שמעון, לחדש כסלו, בנימין, וכנודע שבנימין הוא סוד נקודת ציון). בארבעת היסודות ארמ"ע האש היא ה-י של שם הוי', האצילות, והיא נשארת – כל השאר נעלם בינתים בגלות ממלכת הצפון. גם מאד חשוב שהקב"ה נמשל לאש וגם אנחנו אש. מה זה אומר לגבי מלמדים? שמלמד צריך להיות אש, יסוד האש, "אריה שואג". צריך להכניס אש קדש בילדים. זה מלמד של שבט שמעון – אלה המלמדים, צריך להיות אש, לדעת שגם כשבית המקדש נחרב הוא עתיד להבנות באש (שמעון ועוד אש = אהבה פעמים חומה, "אני חומה" – המלמד הטוב בונה "חומת אש" סביב לירושלים עיר הקדש, שלמות היראה של תינוקות של בית רבן – "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה", "אהיה אשר אהיה" – התבה השניה מראש הפסוק והתבה השניה מסוף הפסוק, "חן חן לה" – בגאולה האמיתית והשלמה. יהודה-שמעון-בנימן ועוד אש = אהבה פעמים חכמה, אהבת ישראל כנודע).

"הסכת" – סוד שבת חזון (דברים)

מהו "הסכת"? עוד ווארט יפה. הפשט של הסכת הוא הסתכלות בלב. מה רואים בשבת חזון, כדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב? את בית המקדש השלישי. דווקא בשבת האחרונה של בין המצרים, קשור לתכלית מב המסעות כנ"ל בשם הרבי, כל יהודי רואה את בית המקדש השלישי. שבת חזון היא סוד המלה "הסכת". כל החדש הוא "שמע", אבל במיוחד שבת חזון היא "הסכת" – הסכת הוא החזון שבלב. כל מה שלמדנו על סוד "הסכת" הוא-הוא הווארט של הברדיטושובר, שכל כך אהבו רבי הלל והרבי. בשבת חזון כל אחד נביא, סוכה ברוח הקדש.

חז"ל אומרים שמשנה תורה (שכעת התחלנו) "משה מפי עצמו אמרו" ותוספות כותבים "וברוח הקדש". יש על כך שיחה של הרבי. זה מתחיל בשבת חזון, עכשיו, לפני תשעה באב מתחילים משהו חדש, פרק חדש, "מפי עצמו" – אחד שהוא לא בכלל "חרב אל הבדים ונואלו", היוצא מן הכלל. תוספות באים ואומרים שדע לך ש"מפי עצמו" היינו "ברוח הקדש". "ברוח הקדש" ועוד "מפי עצמו" (פורים) שוה 31 ברבוע. רק "ברוח הקדש" שוה יהי ברבוע ועם "מפי עצמו" שוה ויהי ברבוע, בסוד "יהי אור ויהי אור".

עד כאן. שנזכה ל"אזן שומעת", באש קדש של המלמדים הקדושים, משבט שמעון. לחיים לחיים.


בע"ה

אור ל-ה' מנחם-אב ע"ז – ירושלים

בדרך למשרד החינוך ומשרד הדתות

הכנס השנתי של תנועת דרך חיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ז]

א. תיקון נפילת אחורי המוחין

ערב טוב, אנחנו נכנסים ל-ה' מנחם אב, יום ההילולא של האר"י החי (ה' מנחם אב הוא יום ה-חי של כב ימי בין המצרים כנודע[ח], כנגד האות צ, "וצדיק יסוד עולם", "צדיק חי עלמין") – צריך לפתוח במשהו מהאריז"ל. יש גם מצוה "לחיות עם הזמן", אז נפתח במשהו של האר"י על פרשת השבוע.

"דרך הר שעיר" – הקו בין הנקודה לשטח

הפסוק השני של משנה תורה הוא "אחד עשר יום מחֹרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". יש כאן דוגמה יפהפיה של נקודה-קו-שטח – מתחילים מאיזה מקום, עוברים דרך מסוימת, ומגיעים ליעד, לשטח. ידוע, מי שמכיר את המושג, שסכנת שבירת הכלים היא בדרך, בקו – "דרך הר שעיר", שעיר הוא עשו, עולם התהו שנשבר (כמבואר על הפסוק בדברי האר"י המובאים לקמן הערה ו)[ט]. נקודת הגעגועים לארץ ישראל, למדינה היהודית, היא חורב – מקום מתן תורה, וגם לשון חורבן (נקודת אור שיוצאת משבירה של פעם[י]). צריך לעבור "דרך הר שעיר" כאשר היעד הוא להגיע "עד קדש ברנע" (עד שעולים ומתקדשים בסיום עבודת הבירורים של בר-נע, כמבואר באר"י שם. "עד קדש ברנע" ר"ת עקב – "והיה עקב תשמעון" בעקבתא דמשיחא[יא]).

"אחד עשר יום" – שבעת המלכים וארבעת אחורי המוחין

על הפסוק הזה מלמד האריז"ל סוד גדול מאד[יב]. הוא אומר שאכן קשור לשבירת הכלים. כל מטרת הנסיעה של עם ישראל היא להגיע לארץ ולהקים פה מלכות ישראל – לתקן את המלכים הקדמונים של התהו שמתו, "וימלך... וימת", מלכי עולם התהו (כידוע הרמז שעולם התהו עולה "וימלך... וימת"). איך קשור ל"אחד עשר יום"? צריך לתקן את "אחד עשר יום".

אנחנו מכירים שבעה מלכים קדמאין שמתו – מבלע בן בעור עד בעל-חנן בן עכבור – ואיך מגיעים למספר אחד עשר? אומר האריז"ל שחוץ מה-ז מלכים שהם כנגד המדות, החל מספירת הדעת – בלע בן בעור הוא הדעת ובעל חנן הוא המלכות (כי נצח והוד נחשבים כאחד, המלך שמלה) – נפלו ארבעה אחוריים של המוחין. המדות הן הלב, הרגש, אבל יש גם שכל. בעולם התהו השכל לא נשבר, לא מת לגמרי, אבל הוא נפל והתבטל – האחוריים שלו התבטלו.

אחורי השכל – שכל שהתיישן – בארבע דרגות התורה

האחוריים של השכל הם שכל שכבר התיישן. בשכל יש אחור ופנים. כתוב ש"ישן מפני חדש תוציאו" – יש תורה ישנה, שהיא כבר לא כדיוטגמא חדשה, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ויש תורה חדשה, תורה חדשה של מלך המשיח. התורה הישנה, האחוריים, נופלת – לא חיה – לכן צריך את הפנים של השכל. גם את מה שנפל – לא רק מה שנשבר לגמרי ומת – צריך להרים ולתקן.

למה יש ארבעה אחוריים? כי יש ארבעה פרצופים – אבא ואמא עילאין, ישראל סבא ותבונה. הגם שמדובר בעולם התהו, יש בשכל את אותן ארבע תכונות, שמתפתחות אחר כך לפרצופים שלמים בעולם התיקון. האריז"ל אומר שעיקר החידוש של הפסוק "אחד עשר יום וגו'" הוא שנפילת ובטול השכל מצטרפים לבטול ושבירת המלכים. ארבעת פרצופי השכל הם גם י-ה-ו-ה – אבא ואמא עילאין הם י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", וישסו"ת הם וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו". הכל תורה, רק שהתורה הישנה, האחוריים של התורה, נופלת. ישסו"ת הם אגדתא ושמעתתא, הם הנגלות, אבל או"א עילאין הם קבלה (אמא עילאה), כמו כתבי האריז"ל, וחסידות (אבא עילאה):

  י        חסידות

  ה       קבלה

  ו        אגדתא

  ה       שמעתתא

בכל הבחינות האלה של השכל, של התורה, יש בחינת אחור. כמו שאליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח) אומר בסוף ספר איוב בתוכחת הרעים, שהוכיחו את איוב לא נכון, "אמרתי ימים ידברו ורֹב שנים יודיעו חכמה" – זו בחינת אחור. אתם משכילים, יש לכם הרבה ידע, הרבה חכמה, אתם בקיאים בכל התורה כולה. חשבתי שהידע שלכם יספיק לענות לאיוב – להתייחס למציאות, לתקן את המציאות – אך לא, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", רק מי שיש לו רוח הקדש, פנים של התורה, יודע להתייחס אל המציאות ולתקן אותה. לא אתם, בעלי הידע.

כך בכל דרגות התורה – בנגלה, בשמעתתא ובאגדתא, וגם בקבלה ובחסידות – הכל צריך להיות חדש. הצירוף של חדש אב הוא "הסכת ושמע ישראל היום". מה רש"י אומר? שבכל יום ויום צריך להרגיש שהיום הזה באתי בברית עם הקב"ה, התורה מתחדשת בכל יום ויום.

נפילת אחורי המוחין עם מלכי החסד והגבורה

שוב, "אחד עשר יום", אומר האריז"ל, היינו לתקן את ארבעת אחורי השכל ועוד שבעת המלכים שמלכו ומתו, סה"כ "אחד עשר". אבל מי שמעיין בעץ חיים[יג] רואה שיש פרט מאד חשוב. הרי אנו יודעים שכל הסיפור של עולם התהו שנשבר מתרחש, כביכול, בשבוע אחד – בשבעה ימים (מח"י אלול עד כ"ד אלול). עיקר הווארט כאן הוא בטול אחורי השכל, הג"ר, מתי הוא קרה? האריז"ל אומר ששני המוחין שבצד ימין, צד החכמה, אבא עילאה וישראל סבא בעולם התיקון, נפלו והתבטלו יחד עם המלך השני, המלך שכנגד החסד, שנקרא יובב, ואילו שני המוחין שבצד שמאל, צד הבינה, אמא עילאה ותבונה, נפלו והתבטלו יחד עם המלך השלישי, שכנגד הגבורה (בצד שמאל), שנקרא חֻשם.

כלומר, ביום הראשון של השבירה בעצם מת רק המלך של הדעת, בלע בן בעור. אחר כך, ביום השני של השבירה, היום בו מת יובב – החסד, היום בו מתה האהבה של עולם התהו – גם נפל והתבטל השכל של הימין. מגיע היום השלישי, יום הגבורה, מת המלך חֻשם, היראה של עולם התהו, ויחד איתו נופל ומתבטל השכל של השמאל. כך כתוב בכתבי האריז"ל. אחר כך מתים עוד ארבעה מלכים, כל אחד ביומו.

יש בענין המון רמזים[יד] – לא נייגע את הצבור הקדוש עם כל הפרטים – אבל יש כאן קצת חידוש, כל דבר שלא שמענו עד כה הוא בשבילנו תורה חדשה. יש כאן חידוש של האריז"ל שראוי להתבונן בו גם לעניננו. עיקר החידוש עד כה היה שלא רק הלב נשבר אלא גם השכל – האחוריים של השכל, כל שכל שהיה נופל ומתבטל, צריך חדש. כל צדיק גדול בדורו מביא לנו תורה חדשה, ומלך המשיח יביא לגמרי את ה"תורה חדשה מאתי תצא". האריז"ל הביא תורה חדשה, הבעל שם טוב הביא תורה חדשה.

ארבע דרגות של כוונה

דרך להמחיש את כל מה שאמרנו היא התבוננות בנושא של "מצוות צריכות כוונה" – הכוונה היא המוחין, הנשמה, של כל מעשה שעושים ("מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה"). אפשר לזהות ארבע מדרגות של כוונה, שהן בעצמן כנגד י-ה-ו-ה, ארבעת המוחין שאחוריהם נפלו:

  • הקומה הבסיסית של הכוונה, על פי נגלה דתורה, היא "רחמנא אמר..." – הכוונה לצאת ידי חובה בקיום מצוות המלך. כוונה זו, שעיקרה קבלת עול מלכות שמים, היא כנגד ספירת המלכות, ה תתאה שבשם, כפשוט.
  • למעלה מכך יש את הכוונה לעשות נחת-רוח לה'. מורנו הבעל שם טוב מסביר בפירוש שהכוונה לעשות נחת רוח לה' שייכת לספירת התפארת – יש עבודה מאהבה, עבודה מיראה ועבודה שנועדה לגרום לה' להתפאר בבניו ("ישראל אשר בך אתפאר") – האות ו שבשם.
  • שתי הכוונות האלה הן עדיין כוונות 'פשטיות', בלי להזדקק למושגים של קבלה. למעלה מהם ישנה הכוונה של קיום כל מצוה "בשם כל ישראל", שעל פי החידוש המופלא של החסידות כוללת גם את האפשרות להוציא יהודים אחרים גם במצוות שבגופו. הכוונה "בשם כל ישראל" שייכת למדרגה העליונה של אהבת ישראל שמבאר הצמח-צדק בדרך מצותיך, אהבה בה כל עם ישראל כלול במקיף אחד ובעצם אני כולם וכולם הם אני ולכן כל מצוה היא "בשם כל ישראל". מדרגה זו של אהבת ישראל שייכת ל-ה עילאה שבשם, מקיפים דאמא המקיפים כברחם אחד את כל ישראל, כמבואר במ"א.
  • עוד מדרגה של כוונה, אותה הוסיף-הדגיש הרבי, היא "להביא לימות המשיח" – שכל מצוה שעושים היא כדי להביא את הגאולה. "איזהו הוא חכם? הרואה את הנולד" – בכוונה שכנגד החכמה, ה-י שבשם, כל מצוה מכוונת אל העתיד להוולד ממנה, ביאת המשיח.

החידוש הוא שגם בכל כוונה יש אחוריים – כשהכוונה הופכת ל"מצות אנשים מלומדה" היא נופלת. ברגע שכוונה הופכת למצות אנשים מלומדה, כבר אין בה את החיות של הכוונה – יהודי מקיים את כל המצוות, והכוונה לצאת ידי חובה כלולה בקיום, ללא כל התחדשות והמשכת מוחין. לכן נדרשת כל פעם כוונה חדשה, ובאמת כל עליה כאן בכוונות 'מרגיזה' את מי שחי ברובד שמתחת – 'מתנגד' שחי בתודעת יציאה ידי חובה חושב שאין שום צורך במשהו שלמעלה מ"רחמנא אמר...", וכך בכל עליה, הנדרשת כאשר הכוונה הקודמת מתיישנת.

כוונה חדשה – "להביא לימות המשיח" בדרך פרט

גם הכוונה העליונה, של "להביא לימות המשיח", יכולה להתיישן. אפילו שמדובר בכוונה חדשה-יחסית, מלפני לא הרבה שנים, וצריך לעלות גם למעלה מהכוונה הזו. מה יכול להיות למעלה ממנה? כמו שבאיז'ביצא מסבירים שכללים הם קטנות מוחין ופרטים שייכים לגדלות מוחין, כך נאמר שהכוונה הכללית של "להביא לימות המשיח" בכל מצוה ומעשה טוב היא עדיין יחסית בגדר קטנות אבא (כפי שאכן מבואר שקטנות אבא היא אמונה) ואילו הכוונה שמעליה היא ראיה בהירה איך כל מעשה מתקשר בפועל להבאת הגאולה.

אצל מי שביחד עם חברים מטכס עצה איך להביא את הגאולה בפועל ממש (כהוראת הרבי בזה[טו]), וחי בראש של תנועה הפועלת באופן מעשי ובמס"נ, יורדת לפרטים, להחיש את הגאולה (הלואי שזו תהיה תנועת דרך חיים, לשם כך הקמנו אותה), שזו הדרך להביא לימות המשיח – כל מעשה בתורה ומצוות מחובר באופן ישיר וממשי ותופס את מקומו המיוחד בדרך לקירוב הגאולה. כמובן, גם בדרך הזו יכולה להיות סכנה של התיישנות ונפילת האחור, אך תמיד צריך להתחדש וכך לזכות להיות בבחינת פנים.

ב. "אין דרך שאין בה עקמימות"

סכנה ועקמימות בכל דרך

התחלנו לדבר על הדרך – "דרך הר שעיר" – וסכנותיה. אנחנו תנועה בדרך. כל דרך היא בסכנת שבירה – "כל הדרכים בחזקת סכנה", גם דרך חיים. אם כבר, יש עוד פסוק בפרשת שבוע, שכתוב "את הדרך אשר נעלה בה", עוד דרך. שלחו את המרגלים לדעת "את הדרך אשר נעלה בה", ואומר רש"י "אין דרך שאין בה עקמימות". לכן צריך מישהו טוב שיאמר לך את הדרך בדיוק, מה המסלול, כי "אין דרך שאין בה עקמימות". דומה למאמר חז"ל "כל הדרכים בחזקת סכנה".

הייתי יכול לחשוב שיש לכתחילה דרך ישרה, "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (מדת התפארת היא הקו האמצעי, שלכאורה שמורה מלהשתלשל ולהגיע אל הלעומ"ז), ויש דרך עקומה, דרך מעוותת. אבל רש"י לא אומר שמדובר בשתי דרכים, אלא "אין דרך שאין בה עקמימות" – גם בדרך הטובה והישרה, גם בדרך חיים.

למה הדבר דומה? למה שכתוב "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ולפי פירוש הבעש"ט גם בתוך הטוב שהוא עושה יש נקודה של חטא, בעקב, בסוף, כשהוא מקבל קצת גאוה וסיפוק מהמעשה הטובה שהוא עשה, שם בא הנחש להכיש בעקבו – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" באותו טוב. מאד דומה לפירוש רש"י ש"אין דרך שאין בה עקמימות" (השרש עקם קרוב לשרש עקב, שם מכיש הנחש כנ"ל – ב-ם מתחלפות בבומ"ף ובאלב"ם ושני השרשים מתחילים עק – דא עקא).

רמזי עקמימות – סיפורו של עדו הנביא

נעשה גימטריא: כמה שוה עקמימות? 666, מספר מאד חשוב. יש ביטוי חשוב במופיע פעמיים תנ"ך והולך עם דרך – "תהו לא דרך", ששוה בדיוק אותו מספר.

יש עוד פסוק במלכים, של נביא מאד מיוחד – עדו הנביא (לפי חז"ל) – שבא לנבאות על ירבעם ומנבא שהמזבח עומד להקרע והדשן ישפך ונבא על יאשיהו המלך שישחוט את נביאי הבעל על גבי המזבח. ירבעם הרשע, חוטא ומחטיא את עם ישראל, הושיט את ידו וידו יבשה. מה קורה שם? ה' אמר לו לא לטעום מאומה שם ולא לשוב בדרך שהוא בא. בא נביא זקן, מקומי אחד – יש כמה דעות בחז"ל מי הוא היה (יש דעה אחת שהיה שבואל, ששב אל א-ל בכל לבו) – ואומר לו שגם אני נביא כמוך, וה' אמר לי שתבוא לסעוד אצלי. הוא התפתה לו – סימן שאסור להתפתות לנביא השקר. יש בכל דור נביא השקר, שאומר שמנבא בשם ה', והוא גם זקן – יש הרבה נקודות לזכותו, נביא וזקן – ובאמת נביא האמת נכשל, בא ואכל אצלו.

תוך כדי הסעודה – גם חידוש מופלא, שחז"ל עצמם מתפלאים ממנו – באה רוח הקדש לנביא השקר והוא מנבא לו שהיות שעברת על דבר ה' זה הסוף שלך. איך יכולה להיות פתאום נבואה אמתית בפי נביא השקר, שקודם אמר בדיוק ההיפך בשם ה'? חז"ל אומרים "גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל" – זהו לשון חז"ל, כמה חשוב להתוועד, אפילו עם נביאי השקר, נביאי הבעל, כדאי להתוועד, לשבת אתם, לומר לחיים, לספר סיפור חסידי, ואז כולי האי ואולי שרוח הקדש תשרה על נביאי השקר ושלום על ישראל, בלי שאנחנו נעבור על דבר ה'. הוא שמע, ובאמת כך מיד התקיים – הוא יצא החוצה, "וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו". המלים "וילך וימצאהו אריה בדרך" שוות 666, עקמימות, "תהו לא דרך".

"ויתעם בתהו לא דרך"

"אין דרך שאין בה עקמימות", והעקמימות היא הרשימו של התהו גם בדרך הישרה. גם כשאדם הולך בדרך ישרה הוא צריך מאד להזהר, כי בהליכה בדרך יש רשימו של תהו. הפסוק אומר פעמיים, פעם אחת בסוף הפרק של "ארבעה צריכים להודות" בתהלים, "ויתעם [תעינו תעתענו, אומרים בסוף הוידוי הימים האלה] בתהו לא דרך". בתהלים כתוב "שפך בוז על נדיבים בתהו לא דרך". אבל הפסוק השני באיוב, עוד יותר שייך לנו, "מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך" – ה' מסיר את הלב של ראשי עם הארץ, "ויתעם בתהו לא דרך".

הפסוק הבא, שמסיים את הפרק מדברי איוב – יש שנוהגים לקרוא את ספר איוב בתשעה באב – הוא "ימששו חשך[טז] ולא אור ויתעם כשכור". יש בשני פסוקים רצופים את המלה "ויתעם" – "ויתעם בתהו לא דרך" ו"ויתעם כשכור". על מי? על המנהיגים, "ראשי עם הארץ"[יז]. יש מלך אחד בו כתוב "ויתעם", המלך מנשה – "ויתעם מנשה לעשות את הרע" יותר מהגוים שה' אמר להשמיד אותם.

ריכוז ה"דרך" בסיפור עדו הנביא

בכל אופן, יש לנו עקמימות, "תהו לא דרך", ואת הסיפור המיוחד של עדו הנביא "וילך וימצאהו אריה בדרך". היות שאנחנו מדברים על דרך, בכל מלת מפתח מחפשים בתנ"ך את הריכוז המקסימלי – איפה כתובה בתנ"ך המלה דרך הכי הרבה פעמים באופן מרוכז? למרבית הפלא, בפרק הזה במלכים, הסיפור של אותו נביא שה' אומר לו לא לשוב בדרך שהוא בא. המלה דרך חוזרת שם 12 פעמים[יח] – אין ריכוז כה גדול של המלה דרך בשום מקום בתנ"ך.

אם כן, ראוי מאד – מי שרוצה ללכת בדרך, גם שקורא לתנועה "דרך חיים" – ללמוד טוב-טוב את אותו פרק במלכים, במיוחד במזל אריה, בתשעת הימים, שלא יכשל בעקמימות שיש בדרך, גם בדרכו של נביא האמת, שהיא התהו – ההקשבה לנביא השקר. אז מה קורה? "וילך וימצאהו אריה בדרך", הכל 666.

ג. משרד החינוך – הדתה לכתחילה

משרד החינוך – חינוך תינוקות ותינוקות שנשבו

כעת נעבור יותר לנושא שלנו הערב: בפעמים קודמות שהתכנסנו, אנשי התנועה, דברנו על משרדים שונים במדינה המקווה, האידיאלית שלנו, שאנחנו מאמינים בה ורוצים להתקדם לקראתה. לאחרונה דברנו הרבה על משרד החוץ, על המהפכה הרביעית, להיות אור לגוים. אבל הערב אנחנו רוצים להתמקד על משרד החינוך ועוד משרד, שכמו שנראה הולך יחד עם משרד החינוך, משרד הדתות. איני מתבייש לומר משרד הדתות, כמו שתיכף נסביר – אל תקבלו רושם מוטעה מה הכוונה שלי.

למה משרד החינוך? חוץ מזה שהוא בסיס הכל, שצריך לחנך את הדור הבא – ודברנו לאחרונה שאנחנו קטנים, כמה מנינים של אנשים, אפילו אם יש כמה מאות או כמה אלפים עדיין קטן, וצריך להאמין ש"זה הקטן גדול יהיה", ולשם כך צריך הרבה לחנך את הצבור, החל מהילדים הקטנים. הרבי הכי אהב תינוקות של בית רבן, העתיד של עם ישראל – צריך המון להשקיע בהם.

חוץ מהנושא הכללי והמובן מאליו, שהבנין עומד על תינוקות של בית רבן – גם הגדולים הם תינוקות של בית רבן, תינוקות שנשבו בתרבות זרה, כך גדלו. אפילו הרמב"ם, שיש לו דברים מאד קשים לגבי מה שצריך לעשות עם אנשים שלוחמים נגד הדת, הוא כותב בפירוש שמדובר רק בדור הראשון, אבל ילדיהם – אף שהולכים ממש בדרך אבותיהם – הם סיפור אחר לגמרי, וכל הדינים שאמרתי לגבי הראשונים לא שייכים לילדים שלהם, כי הם כבר "תינוקות שנשבו". כמובן, גם לגבי הדור הראשון אנחנו לא סוברים הלכה למעשה כמו הרמב"ם – מי שזוכר מה שהוא כותב....

הדתה מול חילון

הנושא הזה קבל דווקא בזמן האחרון פן מאד אקטואלי. מדברים על – פעם ראשונה שראיתי את המלה לא הבנתי, חשבתי כי אני עולה חדש, אבל אחר כך הבנתי שזו באמת מלה די חדשה – הדתה. התחלתי לחפש מהי הדתה, ומצאתי שהיא כעת נושא מאד בוער במדינה – גם למדינה הזו אני קורא המדינה שלנו... יש שר החינוך, השר בנט, שאומר שחס וחלילה חס ושלום אין כאן הדתה, רחמנא ליצלן, אפילו לפיד מגבה אותו. מה הגישה שלנו לגבי הדבר הזה? אנחנו בעד הדתה.

מהי הדתה? להשפיע דת לכל עם ישראל. מה הדבר הראשון שמלך המשיח עושה? יכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה. הדתה היא הפעולה הראשונה של מלך המשיח, לגבי כל עם ישראל. צריך להבין טוב-טוב – ברור לכל מי שיש לו מח בקדקדו – שכשם שיש הדתה לכיוון אחד יש הרבה יותר חילון לכיוון ההפוך. אלו שצועקים הדתה-הדתה, הם במשך כל השנים פועלים את ההיפך – חילון (גם מילה שלמדתי...). יש פה שני כחות שמתעמתים היום במדינה, הדתה מול חילון.

אנחנו צריכים לעמוד בריש גלי – כתוב ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי", והרבי אמר לנו כל דבר לעשות בריש גלי – ולהצהיר שאדרבא, הדגל שלנו הוא הדתה. דווקא אצל מי שרחוק, דווקא בתי ספר שנקראים חילוניים. למה? כי אנחנו אוהבים ישראל, אנחנו מרחמים על כל ילד, ולא מתביישים להצהיר בפה מלא שלא הגענו לכאן – בדורות האחרונים, בעליה החדשה – לארץ ישראל, כדי להתבולל בין העמים ר"ל. לא באנו לכאן בשביל להשיג את החזון של אותו אחד שמדבר על המזרח התיכון החדש – לא בשביל זה הגענו לכאן. צריך לומר זאת, מאד ברור. לא מספיק רק לומר ולצעוק ולהפגין – זו לא הנקודה שלנו. דברים צריכים לקומם אותי, ובאמת מקומם אותי שנלחמים נגד הדתה, אבל אנחנו פה תנועה בדרך קדימה.

ארבעה מעגלי חינוך – מבפנים החוצה

נחזור למשרד החינוך שלנו: אנחנו רוצים לחנך את כל ילדי ישראל, את כל עם ישראל בכלל, ללכת בדרך ה'. לשם כך צריך לעשות כמה דברים. צריך מוסדות חינוך שלנו – ב"ה מתחיל, יש קצת מוסדות חינוך שלנו. דבר שני, צריך הרבה חומרי לימוד. היום לא סומכים על המורה, לדאבוננו, צריך לתת לו את ה'כלים' שלו – כל מיני ספרי לימוד. צריך להכין אותם, צריך צוות, צריך משרד כדי להכין הרבה חומרי לימוד. אחר כך צריך לא רק מורים בבתי ספר שלנו, אלא הרבה שלוחים – שיושבים כאן – ומגיעים רחוק, למקומות לא שלנו בכלל.

נעשה פה י-ה-ו-ה, כדרכנו: יש את המוסד החינוכי שאנחנו בעצמנו מקימים ומחנכים בו כמו שאנחנו מבינים. יש מקום חינוך שלא אנחנו הקמנו אבל הוא קרוב אלינו ברוח, 'סמוך ונראה', והוא בשמחה יקבל חומר שאנחנו נצליח להכין. יש מוסד יותר רחוק, אבל לא מתנגד לגמרי – בשבילו מה שיש לנו להציע הוא חידוש, צריך לשקול הרבה אם מתאים לו או לא, אבל עם שכנוע טוב, הסברה טובה, יתכן שנוכל להגיע גם אליו. הוא לא נלחם בנו עקרונית, לא מתנגד בכל תוקף. אבל יש את אלה שעכשיו נלחמים נגד הדתה, ארגונים שלמים, והם, חלילה וחס, לא יהיו מוכנים בשום פנים ואופן להסתכל על שום דבר שיש לנו להציע, כי הכל הדתה.

ארבע המדרגות האלה הן י-ה-ו-ה: אנחנו ומי שקרוב אלינו בסוד י-ה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". יש מי שלא קרוב, אבל לא מתנגד בתוקף – הוא הו"ק, ה-ו של פרצוף מוסדות החינוך (הו"ק עברו שבירה אך הם בשלבים שונים של תיקון). אבל יש מישהו אנטי לגמרי, שהדגל שלו הוא חילון, והוא נלחם בכל מה שמריח לו הדתה – זה היעד האמתי שלנו, המלכות, ה תתאה שבשם. אם רוצים להגיע למלכות בארץ ישראל צריך להגיע דווקא לשם, בחכמה, בתחבולות. צריך להגיע בפנים מאירות, מגני ילדים, עד בתי ספר יסודי ותיכון, צריך מרגלי חרש וכל מיני אמצעים, צות שלם של אנשים, שמגיעים רחוק-רחוק, "יפוצו מעינותיך חוצה", לחוצה שאין חוצה הימנו.

עד כאן רק להבין מה צריך לעשות בנושא החינוך – דווקא להגיע למקום שהכי מתנגד. אפשר גם להדבר אתם יפה מאד, גם אותם לשכנע – אם אנחנו מספיק טובים ואוהבים וחכמים. ידוע שאהבת ישראל עולה חכמה פעמים אהבה – צריך הרבה חכמה והרבה אהבה ואפשר להגיע לכל אחד ואחד.

אוצר-חינוך-דתות

אמרנו שנדבר על חינוך ודתות – ר"ת חד. מה יכול להשלים את ה-א כדי שיהיה אחד? משרד האוצר, הכל מתחיל מ-א. אם משרד האוצר בידינו אפשר לעשות הרבה, בלי סוף, דברים טובים. לכן "רבי מכבד עשירים".

ד. שתי דתות אמת

דת הדתיים ודת החילונים

נעבור למשרד הדתות[יט]: למה אנחנו מעיזים לומר את המלה "הדתות"? יש כלל גדול בתורה ש"מיעוט רבים שנים". אפשר להוסיף זאת לפירושי "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – משנכנס אב דורשים כמה שיותר "מיעוט רבים שנים", ולשם כך צריך להיות שמח. שמחה היא מוחין דאמא – במוחין דאמא, בשמחה של אמא, בכל מקום שיש רבים (אמא עילאה מקננא בכורסיא, עולם הבריאה, שם מתחילים הרבים) אפשר לצמצם ולדרוש "מיעוט רבים שנים". גם לעניננו, כשיש ביטוי "משרד הדתות", לשון רבים, נאמר שמיעוט רבים שנים – שיש בעצם שתי דתות, גם אצלנו.

למה אני מקבל את הביטוי הזה? כי גם אני מסכים שאצלנו, אצל העם היהודי כאן בארץ, יש שתי דתות. בדיוק נושק לווארט שאמרנו על חינוך, ממשיך אותו, לכן אמרנו שהא בהא תליא – הולך עם חינוך. יש את הדת של הדוסים והחרדים ויש את הדת של החילונים, שהיא דת לכל דבר – יש בה קנאות. ידוע שאחד הגדרים של דת הוא קנאות – זו דת עם כל הקנאות של הדת, כמו שרואים במלחמה נגד ההדתה. אלה בעצם לא חילון והדתה אלא שתי הדתות – הדתה בכיוון אחד והדתה בכיוון ההפוך, דת כנגד דת.

האם יש בקדושה את שתי הדתות? יש פה שתי דתות בשטח, במציאות, אך האם גם בשרש בקדושה יש לכל אחת מהן שרש? כן, חייב להיות, הרי אלה יהודים – יהודים קדושים, "ועמך כֻלם צדיקים", כולם צדיקים, בשרש ודאי. מה הן שתי הדתות האלה? הרי "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא", איפה כתוב בתורה שיש שתי דתות?

הופעות ה"דת" בתנ"ך

איפה בכלל כתוב דת, מאיפה הגיעה המלה הזו? כשמחפשים למשל בתקליטור את המלה דת בכלל, אף שהיא מופיעה בתורה פעם אחת זה לא עולה בחיפוש. היא מופיעה בסוף התורה, בפרשת "וזאת הברכה", ושם כתוב "מימינו אש דת למו", אבל כתוב יחד "אשדת" ולכן רק "דת" לא תופיע בחיפוש שלך. יש חמש עשרה מלים כאלה בתנ"ך, שכתובה מלה אחת וקוראים אותה כשתי מלים.

איפה כתובה המלה "דת" בפירוש? לכל מלה, כל מושג, יש את הריכוז שלה. כאן מאד ברור, כי רובא דרובא דרובא – עשרים מתוך עשרים ואחת הופעות של "דת" – הן במגלת אסתר (חוץ מהמדתא, פרשנדתא, ארידתא, "ובכן אבוא אל המלך שלא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". האותיות השלישיות של מרדכי אסתר הן דת. וכן יש "אין אסתר מגדת מולדתה" ועוד). כלומר, כל המושג דת הוא בעצם פורים – הכל פורים-שפיל, כל הדתות, משרד הדתות וכל המלחמה נגד הדתה (וצריך להיות "... אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות... ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים..."). לא רק במגלת אסתר, אלא הרבה שם בענין נשים, ענין נישואין וגירושין. מתאים לכך שאם קוראים לזה משרד הדתות בסוף תקבל רק קידושין וגירושין – לא שום דבר אחר – כי זהו פירוש המלה דת במקורה בתנ"ך, במגלת אסתר.

"הכל הולך אחר הפתיחה". מה הדת הראשונה במגלה? "והשתיה כדת אין אֹנס". "כדת" (בגימטריא משיח בן דוד) – דוגמה יפהפיה שהפעם הראשונה שמלה מופיעה יש בה סימן כמה פעמים היא תופיעה, כ-דת, המלה "דת" עתידה להופיע במגלה כ פעמים. בתוך המלה "והשתיה" יש אותיות ושתי. כל הביטוי "והשתיה כדת אין אֹנס" עולה ב"פ אסתר. יש משהו בפסוק הזה שמחבר בין ושתי ואסתר או מעביר את כתר המלכות מושתי לאסתר. אחר כך אחשורוש צריך לקרוא ל"כל יודעי דת ודין" ("דת ודין" = דעת, נוט' דוד) לדעת מה לעשות בושתי שלא קיימה את דבר המלך. אחר כך יש עוד ארבע "דת" בקשר ל"אבן העזר" ("כדת מה לעשות בושתי המלכה..." "ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי..." "ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות..."כדת הנשים שנים עשר חדש").

יש עוד פעם אחת דת בכל הנ"ך, בספר עזרא, באותה תקופה. אם כן, יש פעם אחת דת בעזרה, עשרים פעמים "דת" באסתר, ולפי הקרי עוד "דת" בתורה, "מימינו אש-דת למו". מה הסימן? כעת אנחנו בחדש של אש. כל מזל שייך ליסוד אחר לפי הסוד, ומזל אריה של חדש אב הוא יסוד האש, "מימינו אש דת למו". במספר סידורי א היא 1 ו-ש היא 21 – בדיוק הסימן בסוף תורת משה כמה "דת" יהיו בכל התנ"ך. כאן יש אחת, הראשונה, ובשאר ספרי התנ"ך יש עוד ש, 21, פעמים "דת", אחת בעזרא ועוד עשרים באסתר. אם כן, יש אש-דת בכל התנ"ך. גם סימן שדת קשורה בעצם לאש – כנראה שדבורים על דת מעוררים אש, או אש קדש או אש זרה.

'דת ימינו' ו'דת שמאלו'

בכל אופן, נחזור לעיקר שלנו: אנחנו רוצים למצוא בפסוק "מימינו אש דת למו" את שתי דתות – שאכן יש בעם ישראל שתי דתות הרמוזות כאן. הפסוק אומר "מימינו אש דת למו" ואומר ר"א אבולעפיא – ובעל אור החיים הקדוש על הפסוק כותב דומה לרמז שלו (כדלקמן) –  הוא אוהב לשחק עם אותיות: "מימינו אש דת למו" אותיות 'מימינו דת שמאלו', 'משמאלו דת ימינו'. זהו הרמז-הצירוף של ר"א אבולעפיא. אם מצרפים את המלים "אש... למו" מקבלים את המלה שמאלו, אם כן אפשר לצרף ולקרוא 'מימינו דת שמאלו' וגם 'משמאלו דת ימינו'.

פלאי פלאים, אנחנו רואים שיש שתי דתות – לקב"ה יש שתי דתות, 'דת ימינו' ו'דת שמאלו'. מה הנגלה ומה הנסתר? הנגלה הוא 'מימינו [של ה'] דת שמאלו', כצירוף הפשוט. עיקר החידוש של ר"א אבולעפיא היא לקרוא הפוך, הנסתר, שכמו שה' נותן את התורה מימינו ומקבלים 'דת שמאלו', כך יש לקב"ה כביכול שתי ידים וכשהוא נותן לנו את התורה 'משמאלו' מקבלים 'דת ימינו'. יש כאן דוגמה יפהפיה של "אחליפו דוכתייהו" – מהימין שלו הוא נותן לנו את דת השמאל שלו ומהשמאל שלו את דת הימין שלו. והרמז: "אש דת למו" = "שכל את ידיו"!

דת השמאל-האיסור של הימנים ודת הימין-ההיתר של השמאלנים

הייתי יכול לחשוב שכאשר 'דת ימינו' משתלשלת דרך כל העולמות ומגיעה למציאות שלנו אזי היא הדת המוכרת לנו, דת המאמינים בתורה, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", ימין גם לשון אמונה כנודע. אבל ראינו ש'דת ימינו' מגיעה דווקא משמאלו. אמרנו שזהו לא פשט הפסוק. היה אפשר לחשוב ש'דת שמאלו', היא דת החילון, הדת של האקדמיה, אבל כתוב שהיא באה "מימינו", כפי הפשט! לכן הפירוש האמתי הוא הפוך:

כל נשמות ישראל, "ועמך כלם צדיקים", היו אצל ה'. אנשי הימין, מה שאנחנו קוראים ימין, הם הימין של ה', ואנשי השמאל של היום הם השמאל של ה'. אם כן, "מימינו אש דת למו" אומר ש'מימינו דת שמאלו', מאנשי הימין מגיעה דת חרדית, הרבה איסורים, הרבה "שמאל דוחה" לפי הקבלה שענינו איסור. אבל 'משמאלו', מאנשי השמאל, כמו ששרשם נמצא אצלו יתברך, מגיעה 'דת ימינו' – הרבה "ימין מקרבת", הרבה היתר, הכל מותר, 'מתיר אסורים' (כמו שדברנו הרבה פעמים). האמירה שהכל מותר היא דת.

הרי יודעים שגם הימין וגם השמאל כאשר משתלשלים למטה יוצאים מהדרך, "כל הדרכים בחזקת סכנה", "תהו לא דרך" – בכל דרך יש תהו, "אין דרך שאין בה עקמימות".

האש השחורה והאש הלבנה

איך בעל אור החיים מפרש בדומה לר"א אבולעפיא? הוא אומר[כ] ששתי הדתות הן מה שהתורה נתנה (כפי שנלמד מפסוק זה) "אש שחורה על גבי אש לבנה". בעולם הזה אנחנו קוראים את האותיות השחורות על הקלף הלבן, וכל האיסורים ודקדוקי המצוות הם באותיות אלה. אבל כתוב שיבוא מלך המשיח, ואז יהיה סוויץ' רציני מאד בתוך הראש, שכאשר העינים תבטנה על הקלף במקום לקרוא את השחור הן תקראנה את הלבן. פשיטא שאם העינים תקראנה את הלבן, לא את השחור, יצא משהו אחר לגמרי – אפילו משהו הפוך לגמרי. אצל מי שקורא את הלבן – הכל לבן, מי שקורא את השחור – הכל שחור. בעולם הזה קוראים את השחור, אבל כשיבוא מלך המשיח יקראו את הלבן. תסתכלו באור החיים איך הוא אומר זאת.

שוב, בעולם הזה 'מימינו דת שמאלו' – אנשי הימין בשרש נותנים את התורה, תורת השמאל, שהיא האש השחורה של העולם הזה. אבל לעתיד לבוא צריך ששרש השמאל – אחליפו דוכתייהו – נותן את דת הימין, האש הלבנה. בעולם הזה כתוב "עם לבן גרתי ו-תריג מצוות שמרתי" – כך אומר יעקב אבינו. אני בעולם הזה האש השחורה שעל גבי האש הלבנה, לכן "עם לבן גרתי", האותיות השחורות שלי כתובות על השווער שלי, על הקלף הלבן. אבל אני שומר טוב-טוב על הזהות שלי, "ותריג מצוות שמרתי".

כשדברנו קודם על חינוך, שצריך לפעול בכל הזירות, בכל מוסדות החינוך בארץ ובעולם, יש באמת גוף (בשם זהות) שפועל בזה – מה קרה לאחרונה? היתה בקורת חריפה על גוף זה, שעוסק הדתה, ובנט היה צריך להגן עליו. איני מכיר את הארגון הזה, אולי יש כאן מי שיודע מי מנהל והאם טוב – אם רוצים להקים את משרד החינוך שלנו, כמו בכל דבר, צריך לחפש שותפים לעבוד אתם יחד.

מה שצריך לצאת הערב שמקימים את משרד החינוך של התנועה. עד כה יש תאים – תא רווחה, תא בריאות, תא משפטי – אז צריך גם תא חינוך, רק שאמרנו לאחרונה שצריך לחשוב שלא רק תא קטן אלא משרד שלם ולפעול בהתאם. למה יש קשר בין חינוך ודתות? אם נתפוס טוב-טוב את המסר של שתי הדתות נוכל בהצלחה להגיע הכי רחוק בחינוך.

דת השמאל: אור לעומת חשך; דת הימין: טוב לעומת רע

נאמר עוד ווארט אחד כדי שנבין זאת יותר טוב: יש כמה צירים של ערכים, ולכל ציר של ערכים יש שני קצוות. שני הצירים העיקריים, שהם כנגד החסד והגבורה, אברהם ויצחק שצריכים להכליל אותם בסוד העקדה, הם ציר האור מול החשך וציר הטוב מול הרע. בציר של אברהם, ציר האור והחשך, יש את הניגוד של "ימששו חשך ולא אור". ציר הטוב והרע הוא הציר של הגבורה, הציר של יצחק.

יש ציר חילוני יחסית של היתר מופרז, שמשתלשל ללא-טוב – ציר של לובן, שהוא גם ציר של שויון, בלבן הכל שוה. דברנו פעם איך משתמשים במלה לבן לדברים הכי טמאים (וחז"ל אומרים שלעתיד לבוא גם הם יטהרו). כל המנטליות של הלבן היא אור מול חשך כפי שנדמה לו. יתכן שטועים, "שמים חשך לאור ואור לחשך", כמו שאומר הנביא, אך הוא חושב במושגים של אור – הוא רוצה נאורות, כמו אקדמיה. הוא רוצה להוציא אנשים מהבורות, מהחשך שלהם. הוא גם חושב שתורה ומצוות הן בורות, והוא רוצה להאיר – להאיר אותנו, את הצבור, באור המדומה שלו, הלבן שלו.

שוב, יש ציר שנקרא אור מול חשך, ויש ציר שני שנקרא טוב מול רע – "את זה לעמת זה עשה אלהים". מי שחושב טוב-רע הוא מצד הגבורה, משרש קין, ומי שחושב אור-חשך הוא מצד אברהם, "אברהם התחיל להאיר" (לאחר יט דורות של "ימששו חשך ולא אור"). דברנו על כך הרבה פעמים, אבל כאן ממש עושים מהם שתי דתות בעם ישראל. בתורה שלנו בעיקר יש מצוות ועברות, דברים טובים ודברים רעים. מי שחושב טוב-רע, אני מדגיש שוב, זו מחשבה חרדית – מחשבה של 'מימינו דת שמאלו'. אבל מי שחושב אור-חשך הוא 'משמאלו דת ימינו'.

חבור הדתות – "האור כי טוב"

כעת מאד קל להבין, ברור, שבקדושה יש אור וגם התורה עצמה נקראת אור, "תורה אור". התורה גם נקראת טוב, "אין טוב אלא תורה", "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". לפי זה חידוש גדול מאד בתחלת הבריאה שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – לא רק שני דברים שונים אלא שני דברים הפוכים. אם נפרש שם ש"טוב" הוא לשון יפי, כמו הרבה מפרשים, ניחא. אבל אם חושבים שפירוש "טוב" שם הוא לעומת רע – יש ערבוב, התכללות כמו עקדת יצחק – של שני מושגים הפוכים, אור הוא ניגוד של חשך וטוב ניגוד של רע.

רוצים דווקא להגיע למצב הזה, חבור של שתי הדתות, שיהיה "אור כי טוב" (אור טוב = דרך – דרך חיים היא הדרך לאחד את האור והטוב) – לקחת את שתי הדתות, של משרד הדתות שלנו, ולחבר אותן יחד. את לובן הקלף, שעל פי פשט אין בו כלום – הכל יפה, הכל שוה, הכל לבן, הכל מותר – ואת השחור של אותיות הקדש. "לא סגי הא בלא הא", אין ספר תורה בלי שחור על גבי לבן. צריך להיות ברור לנו שחייבים לדבר שחור על גבי לבן – ככה צריך לגשת לכל הצבורים. בינתים אנחנו מדברים רק ביחס ליהודים, שבהם שתי דתות. אם נצליח לגשר ולאחד בין אחינו היקרים היהודים נוכל לפרוץ, "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה", לכל עמי הארצות, לכל העולם כולו.

איחוד הדתות – "תורה חדשה מאתי תצא"

עד כאן הווארט של הערב, על משרד החינוך שצריך לקום בתנועה, מתוך תובנה מה הן "הדתות" אצלנו בעם ישראל, ושבאמת יש שתי דתות שלכל אחת יש שרש למעלה – המאיר ומתיר, "תורה אור", וה"אין טוב אלא תורה" לעומת הרע. הלואי שנצליח לחבר אותן. כמובן, היכולת לחבר את שתיהן – התורה שמשתלשלת לחילון עם התורה שמשתלשלת להדתה – היא כבר תורה חדשה. כמו שחז"ל דורשים על "חדוש תורה מאתי תצא" – על סנפיר הלויתן ששוחט את שור הבר בשחיטה לא כשרה אבל הוא מותר. כנראה מי שקורא את הלבן של התורה מבין למה זה מותר.

ואחרון אחרון חביב – בשבת נסיים את הפטרת שבת חזון עם הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" שעולה בגימטריא דת בהכאת אותיות (ד פעמים ת, 22 פעמים 202 = 402, מ ברבוע, סוד פרצוף דמ"ת, פרצוף הדעת של אי"ק בכ"ר, האלף-בית של הכתר, סוד הדעת של הכתר, וד"ל). היינו ממש איחוד שתי הדתות, דת המשפט (דת שמאלו בתחלה) עם דת הצדקה (דת ימינו) – "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". לחיים לחיים, שה' יצליח דרכנו ובא לציון גואל, שהימים האלה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך החדשה.

 

 

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] וזה לשונו:

המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך ויושב על כסא מלכותו בפלטרין שלו ומשים כתר בראשו וכל העם באין אליו בעת שירצה ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה שנאמר הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך אבל כהן גדול אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד אעפ"כ מצוה על כהן גדול לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד מפניו כשיבא לו ולא יעמוד המלך לפניו אלא כשישאל לו במשפט האורים וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי במה דברים אמורים בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה ולא יעמוד מפני אדם ולא ידבר רכות ולא יקרא לאדם אלא בשמו כדי שתהא יראתו בלב הכל.

[ג] "מקל שקד אני ראה" ר"ת מאשר – "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" = 541, מספר "מגן דוד" ה-10 = ישראל. האוס"ת = 300 = משולש 24 = רוח אלהים כו'. "ויהי דבר הוי' אלי לאמר מה אתה ראה ירמיהו" – הערך הממוצע של ארבע תבות "מה אתה ראה ירמיהו" (ר"ת מאיר [האותיות האמצעיות של "מקל שקד אני ראה" = מאיר, הס"ת של "מקל שקד אני ראה", ילדה = 49, 7 ברבוע], בגימטריא תורה חדשה וכו') = "דבר הוי'" (סוד רלב, עסמ"ב כו'). "מה אתה ראה ירמיהו ואמר מקל שקד אני ראה" = 2016 = 7 פעמים 288, תכלית בירור רפח נצו"ק מ-ז מלכין קדמאין דמיתו. והוא עולה 21 (ימים, שם אהיה) פעמים "סוד הוי'".

[ד] נביא נשיא בהכאה פרטית = גל פעמים אלדד-מידד (מהיטבאל).

[ה] בפירוש דעת מקרא על פסוק כ כתב כדלקמן (וש"נ למאמרים תורניים בנידון). ראה גם פני לבנה "כללות ענין הגורל" (פרק יח-יט).

[ו] "כלב בן יפנה... שמואל בן עמיהוד... אלידד בן כסלון" = 1080 = 3 פעמים 360 (שכם, "חלק אלוה ממעל", וכו'), ממוצע כל שם = 9 פעמים 120 (משולש יה), ממוצע כל תבה. וביחד עם יהודה שמעון בנימן = 1728 = 123.

[ז] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ח] וראה תשובת השנה מאמר "בין המצרים" (עמ' עא), בכ"ד בסדרת חסדי דוד הנאמנים ועוד.

[ט] בביטוי "דרך הר שעיר" הרוס"ת = 729 = 27 ברבוע (המלה "דרך" היא המלה ה-27 מתחלת החומש) = קר"ע שט"ן (השם השני, הגבורה, של שם מב) והאמ"ת = 280, פר דינין.

[י] כשעוברים "דרך הר שעיר" נמצאים בסכנה של שבירה בהוה.

[יא] הס"ת של "עד קדש ברנע" = 374 = "[בעתה] אחישנה" – "זכו 'אחישנה'". הרוס"ת = 546 = הוי' פעמים אהיה כו'. "עד קדש ברנע" = 800, הרבוע הכפול של 20, שרש, "שרש למטה ועשה פרי למעלה". "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר" = 1898 = 26 פעמים 73, "הוי' בחכמה יסד ארץ", היינו תיקון השבירה על ידי "הוי' בחכמה".

[יב] ספר הלקוטים דברים א וז"ל:

אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע. כנגד ז' מלכים דמתים, וד' אחוריים דאו"א. והם י"א יום, והם דרך הר שעיר, בסוד מלכי אדום, והם סוד י"א יריעות עזים.

נלע"ד דוד. שרומז לשבירת הכלים, שמסיגיהם יצאו י"א דקליפות כנודע, וזהו י"א יום מחורב. דרך הר שעיר, הוא עשו ראש הקליפות, ודרך הוא כינוי לנוקבא.

וידוע שסוד המלכים, הוא הנוקבא שהדם [אוצ"ל שהוא אדום]. וזהו דרך, שמבירורי הדרך יצא הר שעיר, שהם ס"מ ונוקביה, וכל כיתותיהם, והבן. וכדי שיאיר היום מתוך הלילה, שהוא הבירור שנעשה, הוצרך החורבה. וזה י"א יום מחורב שיצאו מסיגי החורבה, בסוד היה בונה עולמות ומחריבן. ורמז שבהם תלוי גאולתינו, כנודע, שעד שיכלו נשמות שבגוף זה של הקליפה, ועולים בכל יום לקדושה. וזה שרמז עד קדש, עד שעולים ומתקדשים לבוא אח"כ בזה העולם, בסוד נשמות החול, כנודע. וסיים ברנע, דהיינו שהיו בר נע ונד, כל ימי הגלות, עד סוף בירורם במהרה בימינו. ודו"ק.

[יג] שער שבירת הכלים פ"ב וז"ל:

והנה נתבאר מה שנפל מאו"א גם בחי' היותן נחלקים לד' פרצופים כנ"ל וגם נתבאר סדר יציאת ז' מלכים ונמצא כי ירדו ז' המלכים שהם זעיר ונוקבא ועוד ד' אחוריים דאו"א עלאין וישסו"ת סך הכל הם י"א בחי' שירדו ומהם נתברר ומהסיגים שלהם נעשה קליפות והם י"א סמני הקטורת שהם י"א אורות שנשארו מאלו הי"א בחי' כנ"ל שירדו ולא יכלו אורות אלו להתברר ונשארו נתונים תוך הקליפות כמבואר אצלינו בסוד פטום הקטורת. והנה לא ירדו אחוריים דאבא עד שמת המלך הב' שהוא חסד ולא ירדו אחוריים דאמא עד שמת המלך הג' שהוא גבורה באופן כי במות הגבורה אז נשלמו אחורי או"א לירד. והענין הוא כי אע"פ שבמיתת החסד ירדו אחורי אבא עם כל זה אין אלו נקראים אחוריים גמורים לפי שעדיין היתה הבינה בבחי' פנים עמו והיתה מאירה באחוריו נמצא כי עדיין לא ירדו בעצם כל אחורי אבא רק כשירדו גם אחורי אמא אז ירדו שניהן לגמרי ואז היו אחור באחור כמ"ש בע"ה באורך בדרוש פרצופי יעקב ולאה מהיכן יצאו ועי"ש. נמצא כי אין ירידת אחורי או"א נקרא ירידה לגמרי עד מות הגבורה שהוא מלך הג' אבל מיתת השבעה מלכים היא מיתה גמורה תכף מן העת הראשונה כי הרי במות החסד נשברו כל בחי' לגמרי ונאמר בו מיתה ממש נמצא כי מיתת המלכים מתחלה להקרא מן העת שמת מלך הראשון אבל ביטול האחורים דאו"א אינו ביטול עד שמת המלך הג'.

וביפה שעה שם (אות ב) העיר:

דבר תימא הוא זה שמאחוריים דאו"א וישסו"ת מאורות שלהם ישארו בקליפות ומן הסיגים שלהם יעשו קליפות. ובפרט שלא ירדו מעולם האצילות ולמטה כמו שכתבו רז"ל. וכבר בעניותין לעיל כתבנו מה שאמר רז"ל בספר מבו"ש שער הקליפות פ"א וב' יע"ש.

ובהערות וביאורים שם (אות ו) הביא את דברי המבו"ש הללו:

א"ה עיין מבו"ש שער הקלי' פ"א דקמ"ד סוע"ב שכתב ואל תתמה איך מחו"ב וכו' היה קליפות כי זה הוא מבחי' שמתלבש בזו"ן למטה להיות להם מוחין ובאותה בחי' נחשבת כזו"ן ממש וכמו שנעשו ראש לז"א כן נעשו סיגים ראש לז' מלכים והם י"א סממני הקטורת ע"כ. ועיין ג"כ בשער המצות פרשת תרומה דף כ' סע"ב.

[יד] הסימן של יא האורות שנפלו הוא זדז מלכים ו-ד אחוריים – לשון זדון, "מים הזידונים" (עולם התהו הוא סוד השמיטה הראשונה, שמיטת החסד, בחינת מים) – "ותזִדו [תזד = תהו] ותעלו ההרה" האמור בהמשך פרשתנו בתיאור חטא המעפילים (שעל דרך מלכי התהו, שהלכו בחשך לאמר "אנא אמלוך"). יוצא מדברי האריז"ל שביום א' של שבוע השבירה נפל אור 1, ביום ב' נפלו 3 אורות וכן ביום ג' (ע"כ נפלו ז אורות, נמצא שה-יא מתחלקים ל-זד בצורה אחרת – ז עד סוף יום ג' ואח"כ עוד ד) ואח"כ בכל יום נפל אור 1. כאשר נסכם כמה אורות מתוך ה-יא כבר נפלו עד סוף כל יום ויום, נקבל: 1 4 7 8 9 10 11 = 50 (7 ברבוע ע"ה, סוד "תספרו חמשים יום"). ללא ד אחורי המוחין נקבל 28 (כח, יחי), 7 במשולש. ביחד – "שפכי כמים לבך נכח [נ-כח, ממוצע כל אות = הוי'] פני א-דני", היינו תיקון השבירה שמקורה ב-נ שערי בינה (ששם שם סג כנודע). 1 4 7 8 9 10 11 כ"א ברבוע = 432 = בלע בן בעור, המלך הראשון הכולל את הכל!

היות שאין שמות בתורה ל-ד אחורי המוחין, רק שמוחי החכמה נפלו ביומו של יובב ומוחי הבינה נפלו ביומו של חשם (ומה שנפלו למטה ממש ועד למקום הקליפות היינו משום שהתלבשו לגמרי במדות, ועד שנקראו על שמם, כמבואר במפרשי הע"ח הנ"ל בהערה הקודמת), יוצא שאם נרצה לתת שמות גם ל-ד אחורי המוחין, ביום השני נפלו ג"פ יובב וביום השלישי נפלו ג"פ חשם. לפי חשבון זה, סכום כל שמות המלכים שנפלו ומתו (בלע יובב יובב יובב חשם חשם חשם הדד שמלה שאול בעל חנן, יא שמות) הוא 2141 = "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", הפסוק החמישי בתורה המסכם את היום הראשון של מעשה בראשית, סוד ראשית התהוות עולם התיקון לאחר "והארץ היתה תהו", ודוק.

וכן עד"ז לגבי הימים בחדש אלול יש לחשב: 18 19 19 19 20 20 20 21 22 23 24 = 225 = 15 ברבוע (וביחד עם יא פעמים אלול = 962 = 26 פעמים 37, סוד שם סג, אותיות השרש פעמים אותיות המילוי), וביחד עם 2141 = 2366 = 26 פעמים 91, הוי' פעמים שילוב הוי' אד' (13 ברבוע פעמים דוד, 13 פעמים יעקב). תן לחכם ויחכם עוד.

[והנה, בלקוטי לוי יצחק לתנ"ך ומאחז"ל עמ' יב כתב ששמות אבות ארבעת המלכים (שרק בהם נזכר שם אביהם) – בלע בן בעור, יובב בן זרח, הדד בן בדד, בעל חנן בן עכבור – רומזים לאחורי או"א וישסו"ת שנפלו, אך כאן לא נקטנו כך אלא לפי הדגשת האריז"ל שארבעת האחוריים נפלו ביום השני והשלישי, עם מלכי החסד והגבורה (ואילו לפי רמיזת האבות הנפילה החלה ביום הראשון, עם מלך הדעת, והסתיימה ביום השביעי, עם מלך המלכות). בכל אופן, שמות האבות נזכרים ביום הראשון (א), השני (ב), הרביעי (ד) והשביעי (ז) – סדרת המשולשים ועוד 1 (כל משולש שייך להשתלשלות, סוד עולם התהו). שני האחרונים הם בימים ד ו-ז, סוד זד (ז מדות ו-ד אחורי מוחין) הנ"ל, ואם עושים סדרה מהמספרים המספר הבא הוא יא (זד) – "אחד עשר יום" המבוארים כאן.

ורמז בשמות שבעת המלכים אבותיהם ומקומותיהם הנזכרים בפרשה: בלע בעור דנהבה (עד כאן בגימטריא מות), יובב זרח בצרה, חשם ארץ התימני, הדד בדד עוית, שמלה משרקה, שאול רחבות הנהר, בעל חנן עכבור = 5382 = הוי' פעמים אור (אין סוף כו')! 207 פעמים הוי' מתחלקים ל-82 פעמים הוי' עד חשם (שלמות נפילת האחוריים) ומשם ואילך עוד 125 פעמים הוי', כאשר ההפרש הוא 43 פעמים הוי', 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יג פעמים אלהים). בכל המלים יש 78 אותיות, ממוצע כל אות = 69, ודוק. רק שמות המקומות = 3176, שמות יב בני יעקב, שבטי י-ה. 5382 הנ"ל עם ד פעמים בן (המופיע בשמות עם האבות, בלע בן בעור כו') = 5590 = 5 פעמים 1118 (שמע ישראל וגו')!

נזכרים בפרשה גם השמות מדין שדה מואב (= משיח) = 462, יהלום 21 (סוד "אהיה אשר אהיה") = הדר פעו מהיטבאל! בדברי הימים הדר נקרא הדד, הוא גלגול שלו. 2 פע' 462 = 924 ו5382 = אד-ני פעמים מהיטבאל ע"ה, ועם ד"פ בן = הוי' אלהינו הוי' אחד פעמים הוי' אחד ע"ה.]

[טו] שיחת כ"ח ניסן תשנ"א.

[טז] "ימששו חשך ולא אור" – ימששו = חשך חשך, יחס של "שלם וחצי". והוא סוד "חשך כפול ומכופל".

[יז] שלשת הפסוקים: "שפך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך" "מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך. ימששו חשך ולא אור ויתעם כשכור" = 6578 = 26 פעמים 253, הוי' פעמים 22 (כבא תוון דאורייתא) במשולש. יש כאן 23 תבות, הערך הממוצע של כל תבה = 286 = יא פעמים הוי'. התבה החותמת "כשכור" = 546 = הוי' פעמים אהיה, השאר = 6032 = הוי' פעמים רלב, ארבעת מילויי הוי', עב סג מה בן (ד"פ חן).

[יח] מלכים-א פרק יג:

וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר הוי' אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר הוי' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר הוי' הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיך. וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר הוי' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר הוי'. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל נָא אֶת פְּנֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי הוי' וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה. וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסֳעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת. וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר הוי' לֵאמֹר לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ. וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל. וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם. וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה. וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו. וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם. וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר הוי' לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ. וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר הוי' לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ. וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם. וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר הוי' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר הוי' יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי הוי' וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ. וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עִמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה. וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ. וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵהוּ הוי' לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר הוי' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבשׁוּ.וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר. וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ. וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי. וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי. כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהֹוָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן. אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת. וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

והנה, יב לשונות הדרך בפרק – בדרך בדרך בדרך הדרך הדרך בדרך בדרך בדרך בדרך הדרך בדרך מדרכו – עולים ז פעמים מנשה, המלך בו כתוב "ויתעם", כנ"ל בפנים. מספר האותיות ב-יב הלשונות הוא מט, ז ברבוע (מובא בספה"ק שיש שבע דרכים, ובהתכללותן היינו מט), וכשמציירים אותן ברבוע הפנות הן אותיות ברור – רמז לברור הדרך הטובה האמתית (האלכסון היורד מימין לשמאל ברבוע הוא בגימטריא 21 – אהיה, משולש ו, ג פעמים ז – והשאר עולה 2744, 143).

[יט] הבא לקמן יצא גם כנקודה-מעובדת "על הדתה ושלום".

[כ] וזה לשונו:

מימינו אש דת למו. פי' טעם שבחר ה' לשכון שמה בתחתונים ואתה מן רבבות קודש לפי שמימינו אש דתו למו, והוא על דרך מה שאמרו ז"ל (ש"ר ל"ג) בפסוק ויקחו לי תרומה משל למלך שהשיא בתו וכו' אמר המלך קחו גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן לואתה מרבבות מטעם מימינו אש דת למו פי' לישראל, ואומרו אש דת ולא אמר דת אש, להסמיך תיבת אש לתיבת מימינו להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל, והוא אומרו מימינו זה ימין, אש זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש משניהם דת למו, והוא סוד (דב"ר ג') אש שחורה על גבי לבנה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות ס"ב:) מצד הגבורה ונותנת עוז וממשלה מצד החסד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com