חיפוש בתוכן האתר

סעודת ראש חדש ניסן ר"ח ניסן ע"ז הדפסה דוא

בע"ה

ר"ח ניסן ע"ז – כפ"ח

סעודת ראש חדש ניסן

לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ז"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "צלם אלהים" (יום הולדת לרבי נחמן מברסלב)

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – חדש טוב ושנה טובה. זהו "ראש השנה למלכי ישראל", זה העיקר. לחיים לחיים. יש ניגון חדש, של הפרק החדש של הרבי. אף על פי שאין לנו פה כלי נגינה לעזור לנו, ננסה ללמוד אותו יחד. הפסוקים מתוך הלל שאמרנו היום. [נגנו "כוס ישועות".]

יום הולדת 245 לרבי נחמן והילולת הרבי רש"ב

היום אנחנו מחברים בין ראש חדש ניסן ל-ב' ניסן, עוד מעט יהיה לילה. זה קשור לשני צדיקים גדולים שאנחנו מזכירים כל שנה בראש חדש ניסן – היום יום הולדת של רבי נחמן ובלילה כבר ההילולא של הרבי הרש"ב (הערך הממוצע של רבי נחמן ורבי שלום דב-בער הוא תריג שעולה משה רבינו!), סמיכות ושידוך מענינים (בנשיאים היינו יהודה ויששכר – יששכר נתן את העצה ליהודה ושאר הנשיאים להביא קרבנות לחנוכת המזבח, יששכר אותיות שרש יכ, שרש יהודה).

רבי נחמן נולד בשנת תקל"ב, היום, בר"ח ניסן. בי"ט כסלו תקל"ג הסתלק המגיד ממעזריטש, כלומר שהוא נולד חצי שנה פלוס לפני הסתלקות המגיד. אז קבל את הנשיאות הבן של המגיד, רבי אברהם המלאך, ואחריו היתה תקופה של רבי מענדלע ויטבסקר, ואחריו אדמו"ר הזקן, אבל לפי סדר הנשיאים מיד בהסתלקות המגיד החלה תקופת הנשיאות של בעל התניא ולקראת זה נולד נין הבעל שם טוב, רבי נחמן.

היום, אם עושים חשבון פשוט, בן כמה רבי נחמן? היום מלאו לו 245 שנה, הוא מתחיל את שנת ה-246 שלו. לפי מנהג סבו הבעל שם טוב, כפי שהוא קבל מאחיה השילוני, הוא כבר מתחיל פעם שניה לומר פרק צ"ו בתהלים. הוא גומר את פרק צ"ה בפעם השניה ומתחיל את פרק צ"ו. צ"ה הוא "לכו נרננה", הפרקים הבאים הם בעצם הפרקים של קבלת שבת.

פרק צ"ו: "ישמחו השמים ותגל הארץ"

מה שמיוחד מאד בפרק צ"ו, שקשור להיום – ראש חדש ניסן – שיש בו את הצירוף של שם הוי' שמכוונים היום. כל ראש חדש מכוונים צירוף של שם הוי' וב"ראש חדשים" מכוונים את הצירוף הישר, הצירוף הראשון. לפי האריז"ל כל צירוף יוצא מפסוק בתנ"ך, והפסוק של היום – שהיינו אמורים לכוון היום במוסף – הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ", מפרק צ"ו, הפרק החדש של רבי נחמן. לכן בר"ח ניסן כל שנה אנחנו אוהבים לשיר – וגם הילדים והמלמדים, במשך כל החדש ובמיוחד היום, צריך לשיר איתם – את השיר המקובל בעם ישראל "ישמחו השמים ותגל הארץ".

מכל הפסוקים מהם יוצאים צירופי שם הוי' ב"ה הוא הכי קשור לזמן, "שמור את חדש האביב", זמן של צמיחה ופריחה, ואז הטבע שר לה'. הטבע מגלה את שם הוי', שם שהוא נס שלמעלה מהטבע (בחינת ניסן, נסי נסים) – לא סתם נס שמלובש בטבע, סוד שם ש-די (סוד מרדכי היהודי בגימטריא ש-די כנודע, היינו בחינת נס פורים, נס המלובש בטבע, שעלינו להסמיך לנס יציאת מצרים, נס גלוי שמעל לטבע לגמרי), אלא שם הוי' ממש מופיע בתוך השמים והארץ, גילוי של מה שלמעלה מהטבע לגמרי בתוך הטבע, דירה בתחתונים ממש. לכן נשיר "ישמחו השמים", נחשוב גם על יום ההולדת של רבי נחמן, הפרק החדש שלו, וגם על כל הענין של ר"ח ניסן.

"צלם אלהים" – "חכמת אדם תאיר פניו"; פגם הצלם – כעס

מה זה 245 (היום מלאו לרבי נחמן 245 שנה)? אדם קדמון (= 7 פעמים יהודי, אדם קדמון כולל שבעה יהודים, כפי שישראל עלו במחשבה הקדומה של א"ק). מה זה 246 (השנה החדשה של רבי נחמן)? "צלם אלהים" (שבו נברא אדם קדמון. שני הלשונות משתוים מצד המבנה שלהם, 2 מלים של 3-5 אותיות. בהכאה פרטית, אדם קדמון צלם אלהים = 4290 = 3פעמים 1430 שעולה הכל פעמים הוי' וכו'). "בצלם אלהים" שוה אברהם, רמח, אבל רק "צלם אלהים" בלי ה-ב עולה רמו.

מה אומר רבי נחמן על "צלם אלהים"? איך אצל כל יהודי מאיר "צלם אלהים"? הוא אומר שבעצם "צלם אלהים" הוא אור הפנים של היהודי, "חכמת אדם תאיר פניו". כך הוא כותב בתורה נ"ז באריכות, בלקו"מ א, תסתכלו שם ("חכמת אדם" י"ל דהיינו חכמת אדם קדמון). מה יכול לפגום ב"צלם אלהים" שבאדם, שהוא ה"חכמת אדם תאיר פניו" שלו? רק אם הוא כועס.

אם האדם כועס השכינה מסתלקת ממנו ואז הוא מאבד את ה"צלם אלהים" בו נברא האדם ונדמה כבהמה ("נמשל כבהמות נדמו"[ב]). כל עוד יש לו את ה"צלם אלהים" כולם פוחדים ממנו, גם החיות, "חתכם" על כל החיות (כמו שה' אמר לנח בצאתו מן התבה: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ[ג] ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו", ובסמוך: "כי בצלם אלהים עשה את האדם"), אבל ברגע שהוא כועס מסתלקת ממנו השכינה, מסתלק ממנו ה"צלם אלהים", ואז הוא נדמה כבהמה. לכן כתוב "חכמת אדם תאיר פניו" – כל עוד יש לו חכמה הוא בגדר אדם, וזהו ה"צלם אלהים" שלו. ידוע ש-א פעמים ד פעמים ם שוה צלם, "צלם אלהים", צלם טוב. יש "אדם בליעל" שהוא צלם רע, אבל אדם דקדושה הוא צלם טוב, "צלם אלהים" טוב ו"חביב אדם שנברא בצלם... שנאמר [בפרשת נח] 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'".

החזרת הצלם – צום או ענג שבת וצדקה

מה צריך לעשות כדי להחזיר את הצלם אם הצלם נעלם בגלל הכעס? הוא אומר שדבר אחד, אפשר לצום (רמז: צם רו"ס צלם וכן רו"ס צלם אלהים. בצלם אלהים יש ו אותיות בין ה-צ ל-םצום[ד]). מה הקשר? הכעס בא מהכבד, כמו שחז"ל אומרים בפירוש בגמרא ש"כבד כועס", וזה כאשר הכבד שליט על הלב והלב שליט על המח, סדר הפוך, סדר של כלם, כליה ח"ו, הפוך מ-מלך, אצלו המח שליט על הלב ששליט על הכבד. ברגע שאדם כועס הוא הופך את הסדר, לכן צריך להחזיר את הסדר. הוא אומר שכאשר האדם אוכל קודם כל האוכל הופך להיות דם בכבד. סתם אכילה מחזקת קודם כל את הכבד, הכבד נוטל בראש. אחר כך הדם מתברר ועולה מהכבד ללב ומהלב להמח, אבל קודם כל האוכל מזין את הכבד. אם הוא הגביר את הכבד על הלב והמח שלו, על ידי שהוא כעס, הוא צריך פשוט להפסיק לאכול כדי לחזק את המח, להחזיר את הסדר שיהיה מח שליט על הלב שליט על הכבד.

אבל איך זה מתאים למסורת של הסבא-רבא שלו? הרי לפי החסידות לא כל כך ממליצים לצום הרבה, הגם שהיו צדיקים גדולים תלמידי החסידות שכן צמו, על אף שהחברים שלהם מחו בידם. בכל אופן, זה לא מתאים לנו לצום, זו לא הדרך, בפרט ביום כזה גדול של ר"ח ניסן, שעושים כאן סעודה – זה ודאי התיקון, כעת התיקון הוא ודאי לאכול, לא לצום. אז מה הוא אומר? שיש לי תיקון יותר טוב מלצום. קודם הוא מדבר באריכות שהתיקון של הכעס הוא להפסיק לאכול, כי אוכל מזין את הכבד, את הכעס – אז תפסיק לאכול. אבל יש משהו יותר טוב, בדיוק ההיפך – ענג שבת. דווקא לאכול, אבל לאכול בבחינת ענג שבת – זו כבר אכילה שמימית, כמו המן שהוא "לחם מן השמים" יחסית ללחם של חול. הוא מזין את המח, לא את הכבד, ולכן אכילה של שבת משליטה את המח על הלב ועל הכבד וממילא הוא מתקן ומחזיר את הצלם אלהים.

כמובן שהזמן הכי גרוע שאסור לכעוס, כמו שכתוב בכל הספרים, הוא בערב שבת – זמן שצריך להתגבר בו לא לכעוס, ובפרט לא לכעוס על האשה ח"ו, לא להקפיד – וכ"ש וק"ו בשבת עצמה, שהיא רק "שבת שלום" ואין כעס במחננו כלל וכלל.

אחר כך הוא אומר שאם רוצים שהתיקון יהיה בתכלית השלמות, שה"צלם אלהים" יחזור לאדם בשלמות, אז יחד עם ענג שבת – שהוא מדרגה הרבה יותר גבוהה מלצום – יש עוד דבר שצריך לעשות, להרבות בצדקה בימי החול. מה עושים בשבת? ענג שבת. מה עושים כל השבוע? צדקה. רצפט פשוט יחסית. בדרך כלל בליקוטי מוהר"ן יש רצפטים מורכבים מאד, עם הרבה דברים, וכאן מי שקורה את התורה יראה שיחסית מאד פשוט, יש רק שני דברים שצריך לעשות, ענג שבת וצדקה. הם מחזירים לאדם את ה"צלם אלהים" שהלך לו לאיבוד. נראה כמה טוב זה יוצא: ענג שבת ועוד צדקה שוה יחד לב ברבוע[ה], מספר האותיות של קריאת שמע. יש כאן השלמה[ו].

שמירה על גדר 'מדבר' – "אני מדבר בצדקה"

נחזור להתחלה של הווארט הזה בתורה נ"ז: "ויאמר הוי' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך"[ז], ברגע שאדם כועס הפנים – שהם ה"צלם אלהים" – נופלים לו. כך הוא מסביר, על ידי החרון "נפלו פניך", צריך להרים את הפנים, את אור הפנים שהוא "צלם אלהים", "חכמת אדם תאיר פניו". והרמז: קין = "[למה נפלו] פניך [= נפל]" = צלם (= אדם בהכאת אותיות כנ"ל). "דברי חכמים בנחת נשמעים", מי שחכם הוא רגוע, לא מקפיד. פנימיות החכמה היא בטול. יש לו גם עז, "החכמה תעז לחכם", הוא גם עז וגם רגוע – מדבר בנחת.

יש עוד גימטריא של "צלם אלהים", משהו פשוט יותר – "צלם אלהים" הוא כבר ביטוי מורכב – הכינוי של האדם (לאדם יש "צלם אלהים"). יש דומם-צומח-חי-מדבר, מדבר שוה "צלם אלהים". שוב, זו השנה החדשה, אנו דורשים כעת לפי השנה החדשה של רבי נחמן. מכאן אפשר ללמוד שמי שבאמת בגדר מדבר, לא סתם חי, לו נאה ולא יאה לדבר – דבור גם במובן של מנהיגות, שייכת להיום, ראש השנה למלכי ישראל (היום הוא היום של מנהיגות אמתית) – כדי שתוכל לדבר ותהיה ראוי לדבר צריך שיאיר אצלך ה"צלם אלהים", אור הפנים, שלא יפלו פניך כי לא תכעס.

"אני מדבר בצדקה רב להושיע". הוא לא מביא זאת, אבל יש פסוק שקשור למה שהוא אומר – שכדי להיות "מדבר", עם "צלם אלהים", צריך צדקה, אז תהיה "מדבר בצדקה רב להושיע", תוכל להושיע את המציאות, להביא ישועה וגאולה לעולם.

"צלם אלהים" – תיקון הברית וסיום הש"ס

יש עוד כמה דברים שהוא כותב במקומות אחרים לגבי ה"צלם אלהים". במקום אחד הוא מקשר אותו למוטיב, הנושא, הכי כללי אצלו בספרים – תיקון הברית, שהארת ה"צלם אלהים" תלויה בתיקון הברית של האדם. הוא אומר ווארט, החסידים היו אומרים שאפשר ממש לראות את ה"צלם אלהים" על האדם בתינוק שבוכה כשחותכים לו את הערלה, בברית המילה. חסידים היו אומרים שאנו עדים שבאותו רגע אפשר להסתכל על התינוק ולראות את "צלם אלהים" שמאיר אצלו – זה דבר אחד שכתוב, על תינוק[ח].

דבר שני, הוא אומר שאם בחורי ישיבה רוצים לזכות ל"צלם אלהים" צריך לסיים את כל הש"ס, כאשר תסיים את הש"ס פעם אחת, פעם ראשונה, רואים עליך "צלם אלהים". כנראה קשור, כנראה סיום הש"ס הוא כמו חתיכת הערלה, ואז מאיר אצלך ה"צלם אלהים". זה עוד ווארט. או לחתוך או לסיים – לסיים זה גם לחתוך, הברית נקראת "סיומא דגופא" (סיום הו"ק כנגד ששה סדרי משנה וגמרא).

טבעונות בשל כעס

נוסיף עוד משהו בענין ה"צלם אלהים": בספר המדות כותב רבי נחמן, בעל יום ההולדת של היום, שרק מי שמאיר אצלו ה"צלם אלהים" ראוי לאכול מן החי. עוד פעם, קשור לאכילה, שאם יש לך "צלם אלהים", כלומר שאתה בחינת אדם, ואתה אוכל מן החי – בשר וגם דגים או אפילו ביצה וגבינה – אתה מעלה אותו. אבל אם חלילה כעסת, אתה כבר נדמה כבהמה, ולא רק שאתה לא מסוגל עכשיו להעלות את האוכל מן החי, אלא שהאוכל מן החי מוריד אותך מטה-מטה.

אנחנו יודעים בשם הבעל שם טוב שאמר לבעל התולדות, שהיו זמנים שהוא נפל – 'נפלו פניו' – וכעס על האשה שלו, והורה לו שאסור לו לחדש דברי תורה באותו יום שאתה כועס כי השכינה הסתלקה ודברי התורה לא יהיו אמתיים (ושמחים כנתינתן מסיני). הוא לא אסר עליו ללמוד, אבל לא לחדש דברי תורה. בא הנין של הבעל שם טוב, ולפי הווארט הזה מחדש עוד משהו – שאם כעסת היום אל תאכל בשר, וגם לא דגים ואפילו לא ביצים וחלבי, אל תאכל שום דבר מן החי, כי לא רק שלא תוכל להעלות את החי אם כעסת והסתלק ממך ה"צלם אלהים" אלא שהחי הזה יוריד אותך מטה-מטה. כנראה שיש אנשים טבעונים שאף פעם לא רוצים לאכול מן החי מתוך ש"ידע איניש בנפשיה"...

קדשים באכילה מן החי

בכל אופן, איפה נמצאת בש"ס מסכת חולין? בסדר קדשים. אנחנו בתורת כהנים. המלאכה של שוחט שייכת לקדשים. אסור כמובן להקדיש שום קרבן, שום בהמה, אבל בכל אופן השלחן הוא מזבח ואם יש היום קרבנות זה הנושא של חומש ויקרא. גם שייך לילדים. איך היום מביאים קרבנות? דבר הכי פשוט, אסור להקדיש, אבל בכל אופן כשאוכלים בשר על השלחן. אתה שוחט – ו"שחיטה כשרה בזר", לא צריך כהן, אבל צריך לכוון.

ידועה תקנת הרבי מהר"ש, כשהיתה מחלוקת בין ההחסידים למתנגדים, הוא פסק – והתקבל על דעת המתנגדים – שבכל עיר הרב יהיה מתנגד והשוחט יהיה חסיד. שוחט צריך יראת שמים[ט], הרב 'מהיכי תיתי', אבל שוחט צריך להיות ירא שמים. "ושחט"-"ומשך" חז"ל אומרים, צריך למשוך ולהעלות את החיות של הבהמה, ולשחיטה צריך להיות חסיד.

שוב, הקדשים שלנו היום הם אכילת בשר. בפרק י"ט "'מצות הוי' ברה מאירת עינים' זה סדר קדשים"[י], "עינים" היינו "פנים" (גם בגימטריא), היינו בחינת "חכמת אדם תאיר פניו" כנ"ל (בפסוק "והיה אמונת עתיך וגו'" "חכמת" היא כנגד סדר קדשים, "בחינת "חכמת אדם תאיר פניו"), גילוי ה"צלם אלהים". בכל אופן, ווארט חשוב שדווקא מי שכועס לא יאכל מן החי. [כהנים רגזנים...] בגלל ה"כהנים רגזנים" נחרב בית המקדש.

ב. התקרבות הדוד והרעיה בניסן

חבור השמות אביב-ניסן

לחדש הזה יש שני שמות, אביב וניסן – בלשון התורה אביב, ובסוף השנה (מניסן) קוראים את מגלת אסתר, סוף התנ"ך וסוף הנסים, שם כתוב שהחדש הראשון הוא חדש ניסן. אביב-ניסן שוה 185, מה זה? ["אני לדודי ודודי לי".] נכון, לכאורה זה שייך לאלול לא לניסן. בקבלה זהו שם אל במילוי (אלף למד), ה"פ יחידה, ה"פ הבל (מספר מאד חשוב, 37), והוא גם בגימטריא הפנים, אור הפנים[יא]. כלומר, חמש אותיות הפנים הן ה"פ יחידה, גילוי של היחידה שבנפש, שוה אביב-ניסן.

יש בכל אחד מהשמות ארבע אותיות, אז נעשה הכאה פרטית – א פעמים נ, ב פעמים י, י פעמים ס, ב פעמים נ – שוה 770 (שתי ההכאות הראשונות = 70 ושתי ההכאות האחרונות = 700, יחס של 1:10). יש "הפנים", ששוה "אני לדודי ודודי לי" כמו שאמרנו, ובהכאה פרטית שוה 770. איפה מתקנים את הפנים (הפנימיות)? איפה זוכים לאור הפנים? כנראה ב-770, בית משיח. ניסן הוא גם החדש של הרבי, י"א ניסן, לכן התחלנו עם השיר מהפרק החדש של הרבי, חדש של גאולה.

חבור "אני לדודי ודודי לי" ו"דודי לי ואני לו" בניסן

אם אמרנו שאביב-ניסן שוה "אני לדודי ודודי לי", מה הקשר? קודם כל, שיר השירים כולו שייך לניסן, הזמן שאומרים בו שיר השירים הוא פסח וכל החדש שייך ל"ישמחו השמים", לאביב, לצמיחה, לאהבה. אביב הוא לשון אהבה, "באבי הנחל" (החל מיום הולדתו של ה"נחל נבע מקור חכמה", מקור ה"חכמת אדם תאיר פניו", גילוי ה"צלם אלהים" כנ"ל).

כל החדש הזה הוא שיר השירים, וכל מה שכתוב בשיר השירים שייך לו, אבל דווקא "אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול, שייך לעבודת אלול. למה? כי באלול יש קודם כל אתעדל"ת, "אני לדודי", ואחר כך אתעדל"ע, "ודודי לי". משא"כ בניסן הסדר הפוך, כמו בפסוק המקביל בשיר השירים, "דודי לי ואני לו". כך כתוב בחסידות שצריך לכוון היום, שקודם תהיה אתעדל"ע, "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל", כדעת רבי יהושע שאומר "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", לא צריך שום אתעדל"ת, הכל מלמעלה, ועל זה נאמר "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", ולכן הסדר "דודי לי ואני לו".

בכל אופן, גם את "אני לדודי ודודי לי" אפשר לפרש אותו דבר. יש הרבה פעמים בתנ"ך שמפרשים שהחלק השני של הפסוק בא בעצם לפני החלק הראשון, הוא סבה, "אני לדודי" – איך? על ידי "ודודי לי". נמצא שאת כל הפסוקים אפשר לפרש אליבא דחדש ניסן, חדש האביב, כי הכל מלמעלה. לא תתכן אתעדל"ת בלי אתעדל"ע, אין כלום, לכן גם באלול כתוב שיש התגלות מדות הרחמים כדי לעורר אתעדל"ת, אבל היא בהעלם. בחדש ניסן גלוי איך הכל מתחיל מלמעלה. באלול גם כך, אך לא כל כך גלוי, כאילו אני מתעורר ואחר כך ה' מגיב, אבל האמת לאמתו שתמיד ה' מתחיל, "ואני המתחיל", וזה מתגלה כעת, בחדש ניסן. גם את אותו פסוק, "אני לדודי ודודי לי", אפשר לפרש גם כך. לכן נשיר עוד שיר. ניסן-אביב שוה "אני לדודי ודודי לי", אבל כוונתו "דודי לי ואני לו". אף פעם לא עשינו, נעשה לכבוד היום. בשיר כל חלק חוזר ארבע פעמים, נתחיל מ"דודי לי ואני לו", מתלבש יפה, ואחר כך נמשיך עם "אני לדודי ודודי לי".

חבור הפסוקים – קרבן (לשון התקרבות)

"אני לדודי ודודי לי" שוה 185, כמה שוה "דודי לי ואני לו"? 167. מי זוכר את המספר הזה מפורים? "ונהפוך", מספר הפסוקים במגלת אסתר. גם פה יש "ונהפוך", או "דודי לי ואני לו" או "אני לדודי ודודי לי", נושא הפכים, שוה "הוי' אלהינו הוי' אחד" כמו שציינו (י"ל בפרט ש"הוי' אלהינו" היינו שנמשך הגילוי של שם הוי' ב"ה על ידי שהוא "אלהינו", באתערותא דלתתא, בחינת "אני לדודי ודודי לי", ואילו "הוי' אחד" היינו המשכה של אור הוי' ב"ה דרך ז רקיעים וכו', הכל מלמעלה, עד שמגיע אלינו, ארץ חפץ כו', בחינת "דודי לי ואני לו", וד"ל).

כמה שוים שניהם יחד? יש מצוה חשובה לפי אדמו"ר הזקן "לחיות עם הזמן", פרשת שבוע. השבוע אנחנו מתחילים חומש חדש, תורת כהנים, חומש "ויקרא". מה הנושא הראשון והעיקרי שלו, ששוה למספר שלהם יחד? קרבן, שוה "ארך אפים", שוה "חלב ודבש", יש עליו פרק שלם בשכינה ביניהם. הגימטריא הפשוטה של "דודי לי ואני לו", "אני לדודי ודודי לי", היא קרבן – לשון התקרבות, ממש מתאים לשני הפסוקים האלה, פסוקי הקירוב והדיבוק בין החתן והכלה, או שמתחיל מהחתן או מהכלה[יב].

זה סוד הקרבן, "אדם כי יקריב מכם", לא 'אדם מכם כי יקריב', כמו שמדייק אדמו"ר הזקן – אדם צריך להקריב מתוך עצמו, להתקרב ולהתדבק בה', תלוי בכם. קודם "אדם כי יקריב מכם" ורק אחר כך "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". בעצם בתוך הקרבן יש יחוד של "אדם ובהמה תושיע הוי'", כמו שהרמב"ן כותב שבקרבן אדם צריך לכוון שהוא מקריב את עצמו, רק שה' עושה לו חסד ורחמים ומחליף אותו בקרבן בהמה.

ג. קרבן – קריאת הבן

קרבן – קרא-בן

נאמר שני ווארטים, קודם ווארט ואחר כך משהו יפה בהלכה, לגבי תחלת החומש שלנו, "ויקרא":

איך הגענו למלה קרבן? כי שוה "דודי לי ואני לו", "אני לדודי ודודי לי". ההתחלה של חומש "ויקרא" היא בעניני קרבנות – שני שרשים קרובים, קרא ו-קרב, סך הכל הבדל של אחד בגימטריא.  אם נאמר שקרבן הוא קר-בן, נחלק בין שתי ההברות, ונאמר ש-קר היינו קרא, חומש "ויקרא", "ויקרא אל משה". אחר כך "אדם כי יקריב מכם קרבן", זה הנושא הראשון, הפסוק השני. נאמר שקרבן היינו קרא-בן[יג].

"ממצרים קראתי לבני"

איפה יש פסוק, שלא מזמן למדנו עליו באריכות, בו יש קריאה לבן? כעת החדש של יציאת מצרים, של פסח, וכתוב "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני". איך מסביר אדמו"ר הזקן במאמר "דער פרומער וארא" את הפסוק "וממצרים קראתי לבני"? שלפעמים האבא מסלק את פניו מהבן, מגרש אותו מהארמון כי הוא נוהג בדרך לגמרי לא טובה, אבל דווקא משם, כשהוא רחוק ומיוסר בשעבוד מצרים, הוא פתאום תופס את עצמו וצועק – כמו בני ישראל שצעקו אל ה' וה' שמע את צעקתם ושוועתם "וידע אלהים" (לשון רחמים, רחמי האב על הבן). דווקא ממצרים ישראל מרגיש שהוא בן, "בני בכרי ישראל", "בנים אתם להוי' אלהיכם", הכל מתוך שעבוד מצרים. קודם ה' מגלה את אהבתו, "כי נער ישראל ואהבהו", גם כשהוא עושה מעשה נערות, כשהבן משתובב. אבל יש מצב שצריך גם לגרש אותו לגלות כדי שעל ידי כך הוא קורא לבן שלו.

זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להסביר כעת על קרבן, לשם התקרבות – ה' נותן לנו את מצות קרבן, הוא קורא לנו, מתקרב אלינו, ואנחנו מתקרבים אליו. תמיד מפרשים בחסידות "אדם כי יקריב מכם", שמי שרוצה להתקרב לה' כך וכך, וכעת מפרשים שה' רוצה להתקרב אלינו, הוא קורא לנו כמו שהחומש מתחיל מקריאת ה' למשה. שוב, יש כאן ממש "אני לדודי ודודי לי", "דודי לי ואני לו", כל אחד מהשנים מתקרב במסירות נפש לשני. גם בדרכים נסתרות, כמו כאן, שדווקא על ידי שהוא מגרש אותנו הוא קורא לנו.

"ויקרא לבנו ליוסף"

האם יש עוד פסוק בתנ"ך שמישהו קורא לבנו? ["ויקרא לבנו ליוסף".] בכל התנ"ך יש רק שני פסוקים של קריאה לבן, "ויקרא לבנו ליוסף" "וממצרים קראתי לבני". הפסוק "ויקרא לבנו ליוסף" כתוב בתחלת פרשת ויחי, "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו'". מה הוא אמר לו? "אל נא תקברני במצרים". יש כאן שלשה "לשון נופל על לשון", ממש ראיה למה שאמרנו, הקשר בין קרא ל-קרב – "ויקרבו... ויקרא... אל נא תקברני" (ידוע שכל ששת הצירופים של אותיות בקר הם שרשים בלשון המקרא, אחת משבע תופעות דומות. שני הצירופים קרב-קבר הם סמוכים זל"ז לפי סדר הצירוף). רואים שהפסוק מאד רוצה להדגיש שרש זה.

בפורים דברנו הרבה על "יקר", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר", כן תהיה לנו. קר הוא השער של קרב, קרא, יקר וכו' (חוץ משני פסוקי הקריאה לבן יש גם "הבן יקיר לי אפרים[יד] וגו'") – הכל יוצא מפורים, מה"יקר" שהוא המלכות של אורה-שמחה-ששון-יקר. מזה יוצא חומש הקרבנות, "ויקרא", הקריאה והקרבן.

אם כן, יש פעמיים בכל התנ"ך שהאבא קורא לבן, "ויקרא לבנו ליוסף" ו"וממצרים קראתי לבני" – שוה יחד 1820, המספר הכי אהוב אצלנו מכל המספרים, סוד פעמים הוי', מספר שמות הוי' ב"ה בכל התורה כולה.

קריאת האב לבן וקריאת הבן לאב

בפרק ל"ז בתניא, שאנו מסיימים בימים אלה, כתוב ש"אין קורא בשמך", שצריך שאנו נקרא לה' על ידי התורה, על ידי השם של הקב"ה – לא סתם לצעוק "אבא אבא", אלא לקרוא לו באמצעות התורה שהוא נתן לנו. הוא מתקרב אלינו, נותן לנו תורה, ורוצה שנקרא לו לבוא אלינו – כמו שהבן צועק וקורא לאבא שיבוא אליו – על ידי התורה. כך כתוב בסוף פל"ז בתניא.

כל מי שקורא בתורה שבכתב הקב"ה יושב וקורא כנגדו – שנינו קוראים. "מגיד דבריו ליעקב", יש בחינה שאנחנו קוראים למטה והוא קורא כנגדנו למעלה, על דרך "אני לדודי ודודי לי", ויש בדיוק הפוך, ש"מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", שהוא מתחיל, הוא הקורא הראשון ואנחנו אחריו, על דרך "דודי לי ואני לו". בכל אופן, הקרבן הוא ההתקרבות משני הצדדים.

מהו קרבן? קרא-בן, שהאבא קורא לבן וגם שהבן קורא לאבא. חומש ויקרא, "ויקרא אל משה". לא כתוב מי הקורא, כי הולך בשני הכיוונים (ה' קורא למשה בגלוי אך בסתר משה קורא לה'. הוי' קרא למשה = משה קרא להוי' = שבת, היינו שבת שבת – "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין", בחדש ניסן, חדש הגאולה). בעצם כתוב בחסידות שהקורא כאן הוא העצמות, ואחר כך כתוב "וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר". העצמות מחברת את שני הכיוונים, גם קריאת האבא לבן וגם קריאת הבן לאבא. זה סוד הקרבן.

ד. "מכם" – מיעוט המשומד מקרבן (ובטול ההבדלים במלכות)

"אם עֹלה קרבנו"

אמרנו שנאמר גם איזו הלכה בסוד הקרבן: מי ראוי להביא קרבן? קודם כל, מה המצוה הראשונה מ-תריג המצוות בפרשה-בחומש? מצות קרבן עולה. תסתכלו בספר המצוות וכו' ותראו שהמצוה הראשונה, שהיא בעצם הפסוק השלישי, היא קרבן עולה. הפסוק הראשון הוא "ויקרא אל משה וגו'", הפסוק השני הוא "... אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' וגו'", והפסוק השלישי מתחיל "אם עֹלה קרבנו". כמה שוה קרבנו? משיח. "אם עֹלה קרבנו" היא המצוה הראשונה בחומש.

נראה כמה רמזים יפים: המצוה הראשונה היא "אם עלה קרבנו", תחלת הפסוק השלישי של החומש. אלו מלים אלה מתחלת החומש? בפסוק הראשון יש 9 מלים, בפסוק השני יש 21 מלים, עד כאן 30 מלים. אחר כך "אם עלה קרבנו" הן המלים 31-32-33 בחומש. "קרבנו" המלה ה-33 מתחלת החומש. מה המלים 31-32-33 בחומש בראשית? "האור כי טוב". כנגדן יש "אם עלה קרבנו" בחומש ויקרא. כמה שוה "אם עֹלה קרבנו"? 504. מספר חשוב מאד בפני עצמו, המספר הראשון שהוא כפולה גם של עב (ז"פ עב) וגם של סג (ח"פ סג). נחבר לזה את המיקומים ונקבל בדיוק 600. נחלק ב-6, כי יש פה ששה מרכיבים, והממוצע יהיה 100 – "מכם" (סוד "אדם כי יקריב מכם", כאשר "מכם" נלמד הדין הראשון, מיעוט יהודי מומר מקרבן עולה, כדלקמן).

המצוה הפרטית הראשונה היא "אם עלה קרבנו", אבל הכלל הוא "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". כמה הכל שוה? 3222, ט"פ משיח, ששוה "קרבנו" בהקשר כאן. כלומר, כל המשפט כאן עולה ט"פ "קרבנו" ואחר כך כתוב בפירוש "קרבנו" בפעם העשירית, "העשירי יהיה קדש להוי'", הכל משיח. ועד "קרבנו" – "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'... אם עלה קרבנו" = 3726 = חי פעמים אור (הערך הממוצע של כל תבה מ-חי התבות הוא אור, היינו "האור כי טוב", "תורה אור", שהוא "מקור חיים").

כתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן". בהמה-בקר-צאן שוה 495, 11 פעמים אדם. הכל מתחיל "אדם כי יקריב מכם", צריך להקריב את האדם, רק שה' נותן להקריב את האדם שבו, את ה"מכם" שלו, בעזרת הבהמה – אך צריך לדעת שהכל אדם. לכן בהמה-בקר-צאן עולה יא פעמים אדם, ועם ה"אדם" המקורי כבר יב פעמים אדם, "אתם קרויים 'אדם'" כנגד כל יב שבטי י-ה, כל אחד הוא אדם (יב פעמים אדם ע"ה עולה ישראל). כעת קוראים את הנשיאים, כל נשיא הוא אדם. בכל אופן, יש כאן רמזים מאד יפים. לחיים לחיים.

ארבעה מביאי קרבן עולה

מי ראוי להביא קרבן עולה? תסתכלו בתחלת המנחת חינוך ותראו שם שיש ארבעה שיכולים להביא קרבן עולה – איש, אשה, עבד, גוי. י-ה-ו-ה מענין מאד. מי שראוי להביא לבית המקדש קרבן עולה, לנדור או לנדב קרבן עולה, הוא גם איש, גם אשה, גם עבד וגם גוי. מאיפה יודעים שגם גוי יכול להקריב קרבן עולה? חטאת או אשם לא מקבלים ממנו אבל עולה כן. לומדים זאת מפסוק אחר בהמשך החומש, בפרשת אמר, "איש איש", וחז"ל דורשים שה"איש" השני בא לרבות גוים. מאד מענין, כי אותו פסוק כותב בפירוש "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו להוי' לעֹלה", דורשים שפעמיים "איש" בא לרבות גוים[טו].

קרבן עולה הוא "כליל להוי'". למה הקרבנות מתחילים מעולה? כי כל קרבן הוא ושחט-ומשך את החיות לה' – גם חיות הבהמה וגם חיות האדם שמשתתף, הכל עולה לה'. איך כתוב בלשון ספר הזהר? "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש, יותר גבוה ממקור האור הישר. זה סוד הקרבנות. והנה, "איש איש" הוא גם יהודי וגם גוי, שניהם באותו לשון ממש. בסוד י-ה-ו-ה הנ"ל היינו י ו-ה תתאה, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "ישמחו השמים ותגל הארץ" שאמרנו קודם. יש כאן קשר בין איש הישראלי בחכמה, "חכמת אדם תאיר פניו", "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים 'אדם'", לבין הגוי.

מה ההבדל בין יהודי לגוי לפי הווארט של רבי נחמן? יהודי אף פעם לא כועס וגוי תמיד כועס. כמו שתמיד אומרים כל מיני הבדלים בין יהודי לגוי, כאן הבדל פשוט – אם ראית מישהו שאף פעם לא כועס סימן שהוא יהודי, אם ראית מישהו שתמיד כועס סימן שהוא גוי. ואף על פי כן "איש איש" היינו יהודי וגוי, איך יכול להיות?

ארבעת מביאי הקרבן כנגד עולמות אבי"ע

תמיד כשעושים י-ה-ו-ה י-ה הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ו-וה הם "והנגלֹת לנו ולבנינו". עשיה היא תמיד "אף עשיתיו" – הכי מתאים כאן להקביל את המבנה לעולמות, כי עולם הגויים הוא "אף עשיתיו", עולם של גוים. איך אני יודע? עשו נקרא על שם עשיה. זו החלוקה שעשו, שיעקב לקח את העולם הבא ועשו קבל את העולם הזה. "אף עשיתיו" היינו ה תתאה, מלכות דמקננא בעשיה, באמת שייך לגוי. סתם עבד בקבלה הוא עולם היצירה. איש ואשה כאן הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו". משהו יפהפה שאיש ואשה הם י-ה, שהרי "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", שם י-ה, וכאן הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו". זה י-ה-ו-ה פשוט וכנראה גם חדש, לא זוכר שפעם אמרנו:

  י (אצילות)    איש

  ה (בריאה)    אשה

  ו (יצירה)      עבד

  ה (עשיה)     גוי

כמובן ששם י-ה-ו-ה כאן מאד שייך למהפכה הרביעית שלנו, שהגיע הזמן שה"איש" למעלה ילמד את ה"איש" למטה. יש איש באצילות ויש איש בעשיה, לכן הרבה פעמים כתוב ש"אף עשיתיו" בא לרבות את האצילות במקום העשיה דווקא. בעולם האצילות יש איש ובעולם העשיה יש איש, ודווקא תורת האצילות – התורה שקבלנו בסיני היא תורת הבריאה, אבל תורת משיח היא תורת האצילות – צריך ללמד את האיש למטה, את הגוי שנמצא בחרון אף, בכעס, עובד עבודה זרה ("כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה". ברמב"ם מופיע הרבה פעמים הביטוי "גוי עובד עבודה זרה" = 400, אנשי עשו, אנשים כעוסים). אותו גוי כועס בעולם העשיה, עשו שהוא כעסן בעצם, הוא הדם והוא הכבד והוא הנחש הקדמוני, הכל עשו, והאיש למעלה צריך ללמד אותו. זה הסוד של חומש ויקרא.

ההפרש בין יהודי מומר לגוי מין

עד כאן דבר אחד – דבר פשוט, רק צריך לעשות מבנה ולהתבונן בו – אבל יש משהו עוד יותר חשוב בהלכה שהוא כותב. הוא כותב שיש הבדל בין יהודים לבין גוים לענין המצוה להביא קרבן עולה, שמהמלה "מכם" חז"ל לומדים הלכה – למעט מישהו, "מכם" ולא כולכם. זה הולך על יהודי, "אדם ['אתם קרויים אדם'] כי יקריב מכם" בא למעט משומד, יהודי מומר לעבודה זרה או אחד שמחלל שבת בפרהסיא – מיהודי משומד לא מקבלים קרבנות. דבר פשוט, אבל כשמתבוננים יש כאן קולא – לא רק שמקבלים מגוים קרבנות, ומיהודי מחלל שבת לא מקבלים, אלא שהוא כותב בהדגשה שמגוי מומר, גוי מין, מקבלים, אין שום הבדל בגוים בין מאמינים לכופרים, מינים.

הוא לא כותב, אבל הרי כל הגוים מינים – או שהגוי עובד עבודה זרה או שהוא כופר במציאות אלהים, וגם הגוים שטוענים שמאמינים באל אחד ואינם עובדים ע"ז הרי הם מינים ביחס לאמונה באלוקי ישראל, שהוא ורק הוא אלוקי אמת – ובכל זאת מגוי מין מקבלים עולה ומיהודי מומר לא מקבלים עולה, פלאי פלאים. לא רק "איש איש" להשוות ביניהם, אלא שב"איש" הראשון יש מיעוט של "מכם" ולא כולכם, ולגבי הגוי, ה"איש" השני, אין שום מיעוט – כולם בסדר, איזה גוי שלא יהיה.

יהודי מומר – "כמאן דליתא" לענין קרבנות

אם מעמיקים להתבונן בפרט הזה – הוא באמת פלאי פלאים. עוד פעם, יהודי מומר בענין הזה יותר גרוע מגוי מין. לא רק שהוא יותר גרוע מגוי, אלא לענין המצוה הראשונה של חומש ויקרא – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היהודי המומר הוא "כמאן דליתא", לא קיים במציאות, והגוי המין הוא "כמאן דאיתא", יש לו מציאות ביחס לקרבן עולה בבית המקדש. ליהודי המומר אין מציאות.

למה הדבר הזה נוגע? המנחת חינוך מביא בשם המשנה למלך, צריך להסתכל איפה שהוא מציין: יהודי מומר, האם אחרי שהוא חוזר בתשובה הוא יכול להביא קרבן חטאת על מה שהוא עשה כשהוא היה מומר? פשוט שאין דבר העומד בפני התשובה, אז כל יהודי – גם משומד, שבזמן שהוא משומד הוא "כמאן דליתא", הוא לא קיים – יכול לחזור בתשובה. ברגע שהוא חוזר בתשובה הוא "כמאן דאיתא", סימן שהוא נולד מחדש, חדש את המציאות שלו. שייך לחדש שלנו, ניסן, "תתחדש כנשר נעורייכי", "נער ישראל ואהבהו", הוא שוב בן.

העלם היהדות אצל מומר – ישנו במציאות (רמב"ם) או אינו במציאות (תוספות)

כשהוא היה מומר נקודת הבן היתה רדומה אצלו, בהעלם. השאלה עד כמה, "העלם שישנו במציאות" או גם "העלם שאינו במציאות" – בתקופה שהיה מומר. אומר המשנה למלך שזו מחלוקת הרמב"ם והתוספות. הרמב"ם אומר – כך לומד המשנה למלך, צריך לדייק – שאחרי שהוא חוזר בתשובה הוא יכול להביא חטאת על דברים שעשה בזמן שהיה משומד. [בשוגג.] כן.

השאלה אם היה במציאות בכלל באותה תקופה? מה הגדר של אותה תקופה? מאד חשוב. היום כל מי שהולך לאיזה פסיכולוג או משהו, רוצה להבין מה קרה איתו בעבר, כל הטראומות שהיו בחייו, איפה הוא היה. מישהו שיצא מדעתו לתקופה, "עתים חלים עתים שוטה", איפה הייתי כשהייתי שוטה? באיזה עולם הייתי? באיזו מציאות?

הוא מביא שלפי דעת הרמב"ם אחרי שהוא עושה תשובה הוא יכול להביא חטאת על מה שעשה בזמן שהיה משומד, אבל לפי דעת התוספות הוא לא יכול. מה יוצא? לפי התוספות התקופה בה היה משומד מחוקה, כמו מחיקה בזכרון, לא קיים. אני לא יכול אחר כך לעשות משהו גם כדי לתקן אותו, כמאן דליתא, ואילו לפי דעת הרמב"ם לא ככה (והוא ממש כמו החקירה היום במדע האם ניתן להחזיר מידע שהלך לאיבוד בחור שחור, פעם חשבו שלא, כדעת התוספות, היום חושבים שכן, כדעת הרמב"ם).

אם נשתמש בביטויים האהובים אצלנו, "העלם שישנו במציאות" ו"העלם שאינו במציאות", לפי דעת התוספות היהדות שלו בזמן שהוא משומד היא כל כך "העלם שאינו במציאות", הוא כל כך אויס-איד (ולא רק אויס-איד אלא אויס בכלל), שהוא לא יכול להביא חטאת על מה שהוא חטא. אומר המנחת חינוך שגם עולה באה לכפר לפעמים על מצות עשה וכיו"ב, אז לכאורה המחלוקת של הרמב"ם והתוספות לגבי חטאת היא גם אם יהודי רוצה אחרי שהוא חוזר בתשובה להביא עולה על עשה שעבר עליו כשהיה משומד – לפי הרמב"ם כן ולפי התוספות לא. נושא מאד מענין בהלכה הנוגעת לתורת הנפש.

הרבה פעמים דברנו, גם בשכם, על ההבדל בין הרמב"ם והרמב"ן לגבי האין שבין יש ליש, אם הוא אין מורגש או שהוא אין מובלע. לפי הרמב"ם אין אין בפני עצמו, הוא מובלע בין יש ליש. גם כאן, מתאים מאד למה שהוא אומר, שהתקופה שהיהודי היה "אין", התקופה שהיהודי היה משומד, היא לא תקופה בפני עצמה. כלומר, הוא לא מחוק, הוא מובלע בתוך שני ה'יש', שלפני ושאחרי. ממש מתאים. אבל התוספות הם כמו הרמב"ן שתקופת האין היא תקופת אין, הוא לא היה קיים. אז לחיים לחיים. הרבי פוסק כמו הרמב"ם.

התקשרות לה' גם כשאין מציאות לפי תורה

כדי להבין קצת יותר נחזור למה שדברנו קודם: אמרנו שאצל גוי לא משנה אם הוא מאמין או מין או עובד עבודה זרה – אם בא לו להביא לבית המקדש קרבן עולה מקבלים ממנו. אבל אם יהודי עובד עבודה זרה – או אפילו מחלל שבת בפרהסיא – לא מקבלים את קרבנו, במקרה כזה הוא לא קיים, כאילו התורה לא מכירה במציאות שלו. קודם כל זה מחדד מאד מה שהרבי אומר שכדי לעשות תשובה במקרים חמורים צריך להגיע לקשר השלישי, הקשר הישיר בין הנשמה, ה"חלק אלוה ממעל ממש", לקוב"ה, עצמותו יתברך, לא דרך התורה.

יש מצבים שהתורה לא מכירה במציאות שלך, שלפי התורה אתה לא קיים, אז איך אתה יכול להתקשר לה' דרך התורה? אז מה התקוה שלך? רק להתקשר לא דרך התורה. אצל הקב"ה אתה עדיין קיים, לכן הקב"ה אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו" – זה בדיוק הפשט של חז"ל. התורה לא אומרת ככה, היא אומרת "יביא קרבן", אבל זה הנושא שלנו – יש מקרים שאתה לא יכול להביא קרבן, מקרים שהתורה אוסרת עליך להביא קרבן, אם אתה משומד או מחלל שבת. אז עצת התורה כבר לא שייכת, וצריך להגיע רק לעצת הקב"ה, "יעשה תשובה ויתכפר לו", הקשר השלישי, הישיר, לעצמות ה'.

עוד פעם, לגוי אין את הבעיה הזו – גוי הוא גוי, לא משנה מה, והוא בכלל "איש איש", תמיד יכול להביא קרבן עולה לבית המקדש שלנו, תמיד מקבלים את הקרבן שלו בידים פתוחות. מה זה מלמד אותי? "מכם" שוה 100, יפי של מלה, שלמות. סימן שמי שהוא משומד יצא מכלל "מכם", מהשלמות של 100. אם הוא יצא מהשלמות – כמו שהרבי הרש"ב כותב, כעת אנחנו כבר בהילולא שלו, שפגם הברית הוא איבוד השלמות. מה העצה שלו? הוא יצא, המלה "מכם" הוציאה אותו מהכלל. הרי "אין דבר העומד בפני התשובה", אבל התורה לא מקבלת אותו, כמו שכתוב "חוץ מאחר", ש"אחר" התייאש מהאמירה "חוץ מאחר", אבל אומרים שהוא היה קצת טפש, לא היה צריך להתייאש. אם הוא יצא מכלל "מכם" מה העצה? רק הפעם המאה ואחת (להתעצם עם האחד, לא ליפול לאחר), כמו שכתוב בתניא. יש פעם אחת שהיא מחוץ למאה, היא הקשר הישיר לה', הקשר השלישי.

מלכות "ככל הגוים" – בלי מיעוטים

בכל אופן, כל הבעיה של שלמות ויציאה מהכלל, יציאה מן המציאות, לא להיות נחשב – היא רק בעיה של יהודים. לגוים אין הבעיה הזו. במבנה שלנו, י-ה-ו-ה או כנגד ספירות-פרצופי האצילות או כנגד העולמות, סימן שהבעיה הזו לא קיימת במלכות או בעולם העשיה. איזה לימוד אפשר להסיק מזה לעניננו? בדור שלנו גם עוסקים בהפצת תורה לגוים וגם, עוד לפני כן, כבר עשרות בשנים, אנחנו מדברים על חידוש המלכות, 'לחדש את המלוכה' בלשון הפסוק. מה אפשר ללמוד מכאן?

לכן חוגים דתיים, בני תורה, לא כל כך אוהבים לדבר על מלכות, על חידוש המלכות, וכך גם נשמע מהפשט – הנביא, שמואל הנביא, שהוא איש תורה, לא היה ניחא לו שרוצים מלכות. לפי כל הפוסקים לא פשוט אם מצוה או רשות, הרמב"ם אומר שזו מצוה. מלכות היא "ככל הגוים", כמו שהפסוק אומר בפירוש ודברנו על זה בלי סוף – גדר מלכות הוא "ככל הגוים". לכן, היות שגדר המלכות הוא "ככל הגוים", את מי שעוסק במלכות לא מענין אם היהודי משומד או לא, בדיוק כמו גוים. עבור מי שעוסק במלכות היהודי הוא גם גוי, אמנם "גוי אחד בארץ", אבל התייחסות של גוי. אצל גוי – גוי מין וגוי צדיק זה אותו דבר ביחס לקרבן עולה, כלומר ביחס לקבל אותו. אין לי שום בעיה לקבל גוי משומד או לקבל גוי צדיק, לקבל ממנו קרבן, אבל אם מדובר ביהודי יש בעיה – יהודי משומד איני יכול לקבל את הקרבן שלו. מי זה 'אני'? התורה. אם אני רבי – לכן הרבי רצה שכולם יהיו רבי – רבי הוא כמו הקב"ה, מקבל את כולם. אבל אם היהודי הוא תורה יש מי שהוא יכול לקבל ויש מי שהוא לא יכול לקבל, מי שהוא משומד, הוא ממועט.

על יהודים כתוב "כי אתם המעט", כלומר שאצלכם יש מיעוטים. מכאן אפשר ללמוד שאצל גוים לא מדברים בכלל על מיעוטים. יש פה במדינה כל מיני מיעוטים, דרוזים וערבים וכו', אבל אין מושג מיעוטים אצל גויים – מיעוטים זה מושג יהודי, וכעת אנחנו מפרשים את זה לגריעותא, "כי אתם המעט מכל העמים".

בכל אופן, הווארט – מאד חשוב – הוא שברגע שהולכים על מלכות, "אף עשיתיו", לא בודקים בציציות של אף אחד, אם הוא צדיק או שהוא משומד או שהוא מומר. איך הדבר הזה מתבטא בפשטות? בקלפי. לפני שהולכים לקלפי לא בודקים את הציציות, רק צריך לבדוק את תעודת הזהות וגם לבדוק שלא יצביע כמה פעמים. גם אצל הגוים יש את הבעיה הזו היום, גם באמריקה, בבחירות האחרונות, כמה פעמים בכמה מדינות אותו אחד הצביע.

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז וצ"צ).

ה. הרבי הרש"ב – מחשבת חסידות תמידית (חסידות מול חקירה)

אמונה בלי חקירות

ידוע שלכל חדש יש תכונה מהתכונות הפנימיות של הספירות. חדש ניסן הוא אמונה. אמונה היא הכח של רדל"א, הייתי יכול לחשוב שהוא שייך לאדר, "עד דלא ידע", אבל לפי הכחות הפנימיים – ה"מגן דוד" של החדשים – תכונת הנפש הפנימית של אדר הוא דווקא רצון. מי שזוכר, שבט הוא התענוג, כך ששבט-אדר-ניסן לפי הסדר הם ג רישין שבכתר (תענוג-רצון-אמונה), אבל העליון הוא כעת, ניסן, אמונה (לפי סדר השנה היהודית, "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'", אמונה בראש, "תשורי מראש אמנה", ותענוג-רצון בסוף, "לית אתר [כתר] פנוי מיניה"). לכן חדש ניסן שייך לאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", "תשורי מראש אמנה".

בכל אופן, זה קשור מאד למה שרבי נחמן, בעל יום ההולדת של ראש חדש, מאד מתנגד להסתכל בספרי חקירה, החל מהמורה נבוכים של הרמב"ם וכלה בכל שאר ספרי החקירה של עם ישראל. הוא כותב מאד חריף, שייך לנושא שדברנו קודם לגבי "צלם אלהים", שמי שמסתכל ולומד בספרי חקירה מסלק מעצמו את ה"צלם אלהים". כמו שהחסידים שלו אמרו שכאשר רואים את החיתוך בברית המילה תוך כדי שהתינוק בוכה רואים את ה"צלם אלהים" על פניו, כך אמר רבי נחמן שמי שפותח מורה נבוכים רואים את ה"צלם אלהים" מסתלק ממנו.

חב"ד – מחשבת חסידות בלי הפסק

אבל כעת כבר נכנסנו ל-ב' ניסן, הגענו להילולא של הרבי הרש"ב, ובחב"ד לא כך. נספר סיפור פשוט על הרבי רש"ב שמתוכו נבין הרבה דברים מהי חסידות חב"ד. הרבי הרש"ב אמר שמיום שעמדתי על דעתי היו רק פעמיים בכל החיים שלי שהפסקתי לרגע לחשוב חסידות.

כל שיטת חב"ד היא התבוננות אלוקית, זה היחוד של חסידות חב"ד שאין אצל חסידויות אחרות – התבוננות באלקות. לפי המאמר המפורסם של רבי הלל שפרשנו, בדורות מהצמח צדק והלאה הגדר הפשוט של התבוננות לפי דרך החסידות הוא הווארט הזה של הרבי הרש"ב – התבוננות היינו לחשוב חסידות, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". לומדים מאמר חסידות ועוד מאמר חסידות, אתה ספוג חסידות, ואתה חושב – אתה חושב ומתעמק, כל חדא לפום שיעורא דיליה, בחסידות. זה להתבונן באלקות.

מסופר בחז"ל אודות החסידים הראשונים שהיו שוהים תשע שעות ביום, שעה לפני התפלה ושעה תפלה ושעה אחרי התפלה שלש פעמים ביום. "תורתן אימתי נעשית"? מתוך שחסידים היא תורתן משתמרת או מתברכת, כידוע בבבלי ובירושלמי. בכל אופן, בשעות שהיו עסוקים להתבונן, להגיע להתפשטות הגשמיות, על פי פשט לא היו לומדים תורה. אבל אם הרבי הרש"ב אומר שמאז שעמדתי על דעתי היו רק פעמיים שהפסקתי לחשוב חסידות סימן שהוא חושב חסידות כל הזמן, לא בגדר תשע שעות של החסידים הראשונים אלא משהו אחר.

הוא לומד נגלה, כמו שכתוב ב"היום יום" היו לו סדרים שהלואי עלינו מקצת שיעוריו בנגלה של הרבי הרש"ב. הוא למד נגלה הוא גם חשב חסידות. מסופר, תיכף נגיע לזה, שכאשר היה אוכל היו זמנים שבסעודות של הרבי היה אחד מהחסידים שהיה קורא לפניו את העיתון, כדי שיהיה מעודכן מה קורה בעולם – מנהג נחמד. אתה אוכל, לא צריך להסתכל בעיתון, מישהו יספר לך תוך כדי – שיהיה לך איזה נאמן בית, משמש טוב, שיקרא לך את העיתון תוך כדי שאתה אוכל. אבל גם אז הוא לא הפסיק ככלל לחשוב חסידות. כלומר, אפשר לעשות כל דבר – כנראה שגם כשהוא ישן הוא חשב חסידות. בעצם לחשוב חסידות זו ההתבוננות החב"דית. זה הולך יחד עם הכל (כמובן שאין זה סותר את העבודה המיוחדת של תפלה באריכות ההתבוננות).

שתי הפסקת מחשבת החסידות – זמני התפעלות מטרדות קשות

מה היו הפעמיים בחיים שהוא הפסיק לחשוב חסידות? פעם אחת שהיה איזה גוי רשע, הגוברנטור של המחוז בו גרו, שבכח יזם לגייס את בנו-יחידו, הרבי הקודם, לצבא הרוסי. הוא עשה כל מאמץ כדי לגייס את הרבי הקודם, הריי"צ. מרוב טרדה בנושא הזה הרבי הרש"ב אמר שלרגע הפסקתי לחשוב חסידות – זה פעם אחת. בסוף היה נס, המזימה של אותו אחד הופרה. זה סיפור בפני עצמו, כעת מספרים על הפעמיים שהרבי הפסיק לחשוב חסידות.

הפעם השניה היתה תוך כדי משפט בייליס, כאשר קראו לפניו את העיתון. דווקא בפסק הדין – מה היה הפסק בסוף? שזיכו את בייליס עצמו, אך הקטיגור טען שיש כתות בין היהודים שבכל אופן רוצחים ילד נוצרי כדי להשתמש בדם למצות של פסח (לא כל היהודים, רק כתות כאלה...), והשופט פסק שהוא לא יכול לפסוק שזה לא נכון, יתכן שנכון. את בייליס עצמו הוא זיכה, אבל על עצם הרעיון שיתכן שיש איזה יהודים ששוחטים ילד נוצרי בשביל לערבב את הדם שלו במצות – הוא לא יודע, לא יכול לפסוק. הדבר הזה כל כך הטריד את הרבי עד שהוא הפסיק לרגע לחשוב חסידות.

כך הוא אמר, שרק בפעמיים האלה בכל החיים, הוא הפסיק לחשוב חסידות מתוך דאגה. הדאגה הראשונה היתה דאגה לבן, לא כי הוא הבן שלו אלא כי הוא ההמשך של החסידות, ההמשך של השושלת, המשך של משיח בעצם – המשיח שבדור, התקוה של הדור. הרבי הקודם הוא התקוה של עם ישראל. הדבר השני, במשפט בייליס, זו דאגה לעם ישראל בעצמו – חילול השם שהגוי הזה, שלכאורה אובייקטיבי, והראיה שאת בייליס עצמו הוא זיכה, העמיד את עם ישראל עדיין בסימן שאלה של אשם, שיתכן שיש כזה דבר. זו דאגה לכבוד ישראל וחילול שם ישראל שהוא חילול שם שמים – זה הוציא מדעתו את הרבי, עד כדי כך שהוא הפסיק לחשוב חסידות.

מה היה דומה לכך שאנחנו מספרים תמיד אצל הרבי? במשפט הספרים, שגם הרבי התבטא שהוא מתפעל. אצל חסידים יש ווארט של אָן-התפעלות, והרבי אמר על עצמו שברגע העימות הזה מתוך המשפחה הוא יצא ממה שאמרנו קודם שחכם הוא רגוע תמיד – הוא יצא מהרוגע הפנימי-הנפשי, לא קיים לרגע את האן-התפעלות, משהו דומה לסיפור הנ"ל אודות הרבי הרש"ב.

בכל אופן, כאן מה שחשוב שהרבי הרש"ב הוא בעצם אב הטיפוס של עבודת חב"ד, שהיא לחשוב חסידות כל הזמן. לחשוב חסידות אצלו זו דבקות בעצמותו יתברך תוך כדי הכל. אצל הראשונים, אצל רבי מענדלע ויטבסקר ואפילו אצל אדמו"ר הזקן בתניא, כתוב שצריך להפסיק באמצע הלימוד כדי לחדש את הדבקות בה', לחשוב על הצירוף המשתנה בכל שעה מ-יב הצירופים. יתכן שאצל הרבי הרש"ב לא היה צריך זאת בכלל, כי כל הזמן היה שקוע בחסידות, מה שהוא לא עושה. הוא למד נגלה בעיון רב.

החסידות מאפשרת ללמוד קבלה וחקירה בלי סכנה

נחזור לענין של האם לומדים מורה נבוכים או שלא לומדים? רבי נחמן אוסר זאת ואומר שה"צלם אלהים" מסתלק ח"ו. כמובן ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל" והוא עצמו היוצא מן הכלל. הוא כותב באותו הקשר שראה הרבה אנשים שעסקו בזה ונעשו אפיקורסים, המשומד עליו דברנו קודם לגבי "אם עֹלה קרבנו", המצוה הראשונה של תורת כהנים. בכל אופן, מאד מתאים, היות ש"החדש הזה", ובמיוחד ראש חדש ניסן, הוא חדש האמונה ויום האמונה של כל השנה – יהודי יורש אמונה מאברהם אבינו, אנחנו "מאמינים בני מאמינים" בזכותו, והדרך הפשוטה של היהדות היא אמונה פשוטה בלי חקירות, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה [שלא חקר רק האמין]".

מהי שיטת חב"ד ודרך הרבי הרש"ב במיוחד? אפילו קבלה – רבי נחמן למד הרבה קבלה, ואף פעם לא אסר ללמוד קבלה, כל התורות שלו לפי זהר ובמיוחד לפי תיקוני הזהר, הספר שהוא הכי אוהב בקבלה ומצטט ממנו כל הזמן בליקוטי מוהר"ן. אבל הוא כותב בפירוש שצריך לדעת את כל הכוונות,ללמוד ולהבין, אבל לא לכוון אותן בפועל – צריך להבין וללמוד אבל לא להתעסק בחלק המעשי, בחלק המעשי תהיה תמים. אבל בחב"ד במדה מסוימת, מי שלומד דרך מצותיך של הצמח צדק בשרש מצות התפלה, רואה – כותב גם בשם הבעש"ט – שגם ספרי קבלה לא צריך ללמוד. לכאורה הייתי חושב ההיפך, שהכל מותר, הכל צריך ללמוד וחייבים לדעת. רבי הלל לקח "עמק המלך" בתוך תיק הטו"ת שלו והיה בקי בכל כתבי האריז"ל לפני הבר-מצוה. הצ"צ כותב בשם הבעש"ט שמי שלומד קבלה בלי חסידות עלול להגשים את האלקות.

שוב, מה הענין של החסידות? החסידות היא כח שקבל אדמו"ר הזקן – כפי שאנחנו אומרים תמיד, שפשיטא שמישהו אחר לא קבל, מתנה מהשמים שהוא קבל – לגלות את תורת חב"ד הפנימית שבכללה כל הקבלה וכל החקירה (כדברי הרבי ב"ענינה של תורת החסידות" שתורת החסידות היא ה"יחידה" הכללית של כל התורה כולה, של כל פרד"ס התורה שכנגד נרנ"ח. תורת החסידות היא "כתר תורה" והכתר נקרא "כליל" על שם שהוא כולל את כל מה שלמטה ממנו ומתפשט ממנו. חוץ מחלוקת התורה לפרד"ס יש חלוקת הלימוד ל: תנ"ך[טז], תלמוד[יז], חקירה[יח], קבלה[יט], חסידות[כ], גם כנגד נרנח"י, ושוב רואים איך שהחסידות כוללת את הכל – בפרט המוחין חו"ב כלולים בכתר בסוד ג"ר). אחרי שאתה לומד חסידות לעומק לא הקבלה ולא החקירה מסוכנות. העיקר הוא החסידות.

הרבי הרש"ב – הכל כלול בחסידות

הרבי הרש"ב, שהיום יום ההילולא שלו, לא היה מרבה ללמוד ספרים אחרים. אצלו, ואצל כל הרביים ממנו והלאה, היה ברור שתורת חב"ד כוללת בעצמה את הכל (מזכיר את מה שהיה ברור לר"ת שלימוד התלמוד כולל את הכל, גם את השליש מקרא וגם את השליש משנה), וכולל את הכל בצורה הכי נקיה והכי עמוקה והכי יפה, בלי שום סכנה כלל וכלל.

לכן אדרבא, תלמד כמה שיותר חסידות לעומק, תתבונן, תשתמש בשכל של הנפש השכלית שלך. עיקר ההתבוננות הוא לא בשכל של הנפש האלקית – בו יש כח ראיה, לראות ישירות אלקות – אלא להשתמש בשכל של הנפש הטבעית, מה שנקרא הנפש השכלית, זה תיקון הנפש. אדרבא, נותנים לך על מגש של כסף את היכולת להתבונן התבוננות פרטית (לאפוקי מהתבוננות כללית, שהיא רק דמיונות שוא), ותחשוב חסידות יומם ולילה. אז החסידות היא יותר ממורה נבוכים ויותר מעץ חיים, לא צריך שום דבר. רבי נחמן אסר זאת וחב"ד נתנה לך זאת – רק אחד שקבל מהשמים את המתנה לתת לך זאת בשלמות, בלי שום בעיה, רק שזה דורש התמסרות. כמו הרבי הרש"ב עצמו, שהתמסר כל החיים, שמיום עמדו על דעתו לא הפסיק לחשוב חסידות חוץ משתי הפעמים האלה שהיה מודאג ומוטרד מגורל עם ישראל. לחיים לחיים.

יש ספר של הרבי הצמח-צדק, "ספר חקירה", שנקרא גם "דרך אמונה". כל החקירות של חב"ד – הוא מצטט את המו"נ ושאר ספרי החקירה – הם תחת הכותרת "דרך אמונה"[כא], מה ששייך לחדש ניסן ולראש חדש ניסן.

ו. י"ב פעמים "אלי" כנגד חדשי השנה

"זה [פעמים] אלי" בתנ"ך

שרנו את "אלי אתה" של אדמו"ר הזקן וגם של הצמח-צדק. כעת נאמר עוד מהלך שכמדומני הוא חדש, "החדש הזה לכם":

בפורים דברנו הרבה על תפלת אסתר המלכה "אלי אלי למה עזבתני". גם הזכרנו[כב] את המדרש "'אלי' בים, 'אלי' בסיני", כלומר שחז"ל מדגישים את השם "אלי" (בכתבי האריז"ל הוא מופיע כשם קדוש בפני עצמו, לא רק ככינוי של שם א-ל, שם של שלש אותיות ע"ד השם ש-די[כג]). יש פה עוד פסוק, פסוק של הלל, שהרביים חברו כל אחד לחן לו – "אלי אתה", גם שם "אלי"[כד]. נשאלת השאלה, האם "אלי" הוא שם נפוץ בתנ"ך? יש "אלי אלי למה עזבתני" ויש "אלי אתה ואודך". מישהו זוכר עוד? מתחיל מהתורה, "'אלי' בים", "זה אלי ואנוהו" ("'אלי' בסיני" נמצא רק ברמזים, כמו שדברנו בשיעור).

אם תסתכלו בתנ"ך תראו שבכולו יש בדיוק יב פעמים "אלי"[כה]. ויש לזה רמז מובהק: ה"אלי" הראשון (והיחיד בתורה) הוא "זה אלי ואנוהו" – "זה אלי", יש זה פעמים "אלי" בכל התנ"ך (ולהלן נבאר את סוד חלוקת ה-יב "אלי" לז-ה, הרומז לנבואת משה ב"זה")!

רמזי "אלי" – ענג ו"צלם אלהים"

כל שלש "אלי" עולה ענג. דברנו בשם רבי נחמן על תיקון כעס, סילוק ה"צלם אלהים" מאור הפנים, בענג שבת. ו"פ "אלי" (ו צירופי שם "אלי", כמבואר כוונה זו בכתבי האריז"ל) שוה "צלם אלהים". לא אמרנו קודם שהוא מקשר בין "צלם אלהים" לענג ובאמת "צלם אלהים" שוה ענג-ענג, ענג הוא הערך הממוצע של שתי המלים "צלם אלהים"[כו]. "אין בטובה למעלה מענג", סילוק "צלם אלהים" הוא נגע, "אין ברעה למטה מנגע", אבל "אין בטובה למעלה מענג". אם כן, יש עוד משהו, שמי שרוצה להיות עם "צלם אלהים" צריך להיות במצב תמידי של ענג[כז], כל הזמן הוא ענג שבת – תלמיד חכם נקרא שבת וכל האכילה שלו היא ענג שבת. ענג שבת, שבת שלום, הם בדיוק ההיפך מכעס. אם אתה כועס אתה נגע, "אין ברעה למטה מנגע"[כח], ואם אתה לא כועס אז "אין בטובה למעלה מענג".

ענג הוא שלש אותיות, אז ממוצע כל אות הוא "אלי". ענג הוא ג"פ "אלי" ו"צלם אלהים" עולה ו"פ "אלי" וב"פ "צלם אלהים" עולה בדיוק מספר הפעמים שיש "אלי" בתנ"ך, יב פעמים. כמה פעמים כתוב בתנ"ך הביטוי "צלם אלהים"? רק פעמיים, במעשה בראשית כתוב "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם" ובפרשת נח כתוב "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם"[כט]. אין עוד "צלם אלהים" בכל התנ"ך, רמוז גם בביטוי "ב-צלם אלהים" – רמז שיש ב פעמים את הביטוי "צלם אלהים". פעמיים "צלם אלהים" עולה יב פעמים "אלי", מספר ההופעות של השם "אלי" בתנ"ך.

סדרת הופעות "אלי" בתנ"ך

איך מחולק? פעם אחת בתורה, בשירת הים. פעם אחת בנביא, בישעיהו, "הצילני כי אלי אתה"[ל], ואחר כך עשר פעמים בתהלים. כלומר, פעם אחת בתורה, פעם אחת בנביאים וי"פ בכתובים, שכולם בספר תהלים.

כאשר דברנו בפורים על "אלי אלי למה עזבתני" אמרנו ששני פסוקים בהמשך כתוב "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", וראינו ש"קדוש" עולה י"פ "אלי" (ה"פ "אלי אלי") . לא ראינו, וממילא לא אמרנו, שבכל ספר תהלים יש בדיוק עשר פעמים השם "אלי", בגימטריא "[ואתה] קדוש"[לא] (כפי שנראה, "אלי" מצטרף הרבה פעמים ל"אתה" במקרא). מאד יפה שקודם כתוב "אלי אלי" ואז "קדוש", י"פ "אלי", סך כל ה"אלי" בספר תהלים. והנה, "אלי" במילוי: אלף למד יוד = 205 = 5 פעמים "אלי"! נמצא ש"אלי אלי" במילוי = י"פ "אלי" (שיש בספר תהלים) = "קדוש"!

קודם נראה תופעה מתמטית מאד יפה: מבנה "אלי" בכל התנ"ך הוא 1-1-10, 1 בתורה, 1 בנביא ו-10 פעמים בכתובים. אם נעשה סדרה ריבועית מה יהיה המספר שיבוא אחר כך? בסיס הסדרה הוא 9. מה יהיה המספר הבא? 28. המספר הבא יהיה 55. מה יהיה המספר הבא? 91. מי שיש לו עין בוחנת כבר רואה פלא, כבר יכול לומר בלי לעשות חשבון מה המספר הבא ומה אחר כך עד אין סוף. 1, 1, 10, 28, 55, 91, 136, 190, 253, 325.

מה קורה כאן? [המשולשים.] מה המשולשים האלה? כל משולש שלישי. פלאי פלאים. 1 הוא משולש 1, 10 הוא משולש 4, 28 הוא משולש 7, 55 הוא משולש 10, 91 משולש 13 וכו'. זו סדרה של כל משולש שלישי, משהו פלאי[לב].

הכל אני מבין, אבל מה הוא ה-1 הראשון? לפי הכלל זה משולש מינוס 2, מינוס 2 כפול מינוס 1 חלקי 2, ששוה 1. כלומר, מה שכתוב "זה אלי ואנוהו" בתורה הוא בסוד משולש מינוס 2, זה "'אלי' בים", הגילוי בים (כאשר נקרע הים נתגלה "מה לפנים", סוד מספרי מינוס, מספרים שליליים, "לא" שקודם ל"כן" – "לא כן עבדי משה" – כמבואר במ"א). אחר כך "הצילני כי אלי אתה" בישעיהו הוא כבר משולש 1, מספר חיובי. אחר כך בתהלים משולש 4, ואחר כך עד אין סוף מדלגים כל פעם על שלשה משולשים. שוב, משהו יפהפה, רק זה פנינה של מתמטיקה[לג].

הקבלה ל-יב חדשי השנה

אבל עכשיו, אם יש פה 12 פעמים "אלי" בתנ"ך, למה מתבקש להקביל אותם? ל-יב חדשי השנה. שוב, אמרנו שזה מהלך חדש, שאפשר אחר כך לעשות ממנו סדרה שלמה של יב חדשים לפי יב "אלי" של התנ"ך. כל חדש לומר לה' "אלי"[לד], אתה הא-ל שלי. כל שלשה חדשים, שלש "אלי", שכך מתחלקת השנה לארבע תקופות – תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, תקופת טבת – הם ענג, כל תקופה היא ענג. כל הקיץ הוא "צלם אלהים" אחד וכל החרף הוא "צלם אלהים" אחד ("ב-צלם אלהים" כנ"ל), מתאים לרמז של אבולעפיא שו"פ (צירופי) הוי' עולה "אינו גוף" ועוד ו"פ הוי' עולה "ולא כח בגוף" (כלשון הרמב"ם בפירוש המשניות ר"פ חלק).

נעבור בקיצור, יש פה דברים ממש יפהפיים:

ניסן: "זה אלי ואנוהו"

למה "זה אלי ואנוהו" כנגד ניסן? פשוט. הכוונה של החדש הזה ל"אלי" הראשון, ה"אלי" של התורה – יש רק אחד בתורה – היא בניסן, כי זה קרה בחדש ניסן, שירת הים, השיא של יציאת מצרים, קריעת ים סוף ושירת הים. לא יכול להיות יותר מתאים לחדש ניסן מאשר "זה אלי ואנוהו". אמרנו שחדש ניסן בכלל הוא כנגד אברהם אבינו, "זה אלי ואנוהו" בגימטריא 127 (מספר השבת השביעי), "חיי שרה", אשתו של אברהם אבינו[לה].

אייר: "הצילני כי אלי אתה"

ה"אלי" השני, של ישעיהו הנביא, הוא "הצילני כי אלי אתה". למה הוא שייך לחדש אייר? מהם כל הימים של חדש אייר? הימים של ספירת העמר, מיציאת מצרים עד מתן תורה, בין "'אלי' בים" ל"'אלי' בסיני" בלשון חז"ל. יש ארבעה לשונות של גאולה, והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי. הצלה היא הפרשה, וכתוב שכל מב המסעות, שהם בעצם מט ימי הספירה, הם להציל-להוציא אותנו ממצרים, מקליפת הע"ז של מצרים. כל הזמן אנחנו מרגישים עצמנו נרדפים, פארנויה כזו, שהתופעה החיצונית שלה נגמרה בקריעת ים סוף אבל בפנימיות היא ממשיכה עד מתן תורה, עד שמגיעים להר סיני, שער הנון (שאז יוצאים ממצרים לגמרי, כרמוז בכך שיציאת מצרים מוזכרת חמשים פעם בתורה, כמבואר בספר הפרד"ס). "הצילני כי אלי אתה", שלפי הפשט נאמר בהקשר שלילי, לע"ז[לו], מתאים לעבודה של ספירת העמר, העבודה של חדש אייר, שהיא עבודת האתהפכא חשוכא לנהורא (אייר לשון אור), כמבואר בדא"ח.

סיון: "אלי צורי אחסה בו"

מה ה"אלי" הבא? יש עשרה בספר תהלים. הראשון הוא "אלי צורי אחסה בו". לפי הסדר הוא צריך להיות כנגד חדש סיון. אמרנו קודם שהתכונה הפנימית של ניסן היא אמונה. התכונה הפנימית של סיון הוא תמימות, מי שזוכר, פנימיות ההוד – זה "טוב לחסות בהוי' מבטוח באדם, טוב לחסות בהוי' מבטוח בנדיבים". זה בדיוק מה שכתוב כאן, "אלי צורי אחסה בו", לחסות בה' היינו תמימות, ללכת תמים עם ה' (לקבל את התורה בחדש סיון בתמימות ולקיים את התורה בתמימות).

תמוז-אב: "אלי אלי למה עזבתני"

מה בא אחר כך? "אלי אלי למה עזבתני" בתחלת פרק כב בתהלים. אם היה משהו אחד שהוכיח אצלי, התיישב שכל ההקבלה הזו נכונה, הוא כאן – יש רק תופעה אחת של "אלי אלי" פעמיים, אז צריך משהו מאד מיוחד שיש שני חדשים שקובעים ברכה אחת לשניהם, והכל מתוך צרה שאסתר צועקת לקב"ה "אלי אלי למה עזבתני" שנאמר על הסתלקות השכינה ורוח הקדש. אלה החדשים תמוז-אב, מה כתוב עליהם בזהר? כמו שיש שתי אותיות שאתחזיאו על סטרא אחרא יש שני חדשים שהם תחת שלטון עשו הרשע, חדשי החרבן שנחשבים כאחד, ואם יש שני חדשים שמתאים לומר עליהם "אלי אלי למה עזבתני" אלו דווקא שני החדשים האלה, תמוז ואב. זו התופעה שהוכיחה את ההקבלה, אם כי יש עוד הרבה דברים יפהפיים בסדר הזה.

אלול: "מבטן אמי אלי אתה"

באותו פרק, כב, כתוב עוד פעם "אלי" – "מבטן אמי אלי אתה". לפי הסדר צריך להיות כנגד אלול, יפה מאד. מה הקשר לאלול? אלול בגימטריא בינה, אמא. הוא מזל בתולה, אבל כמו שכתוב בקבלה אמא כל הזמן בחינת בתולה. "מבטן אמי אלי אתה", בחדש אלול אנחנו נולדים מבטן אמי, מאמא, מבינה (רומז בפרט ליום המיוחד בחדש אלול, ח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בעל התניא. יש לציין ששם האם, "אמי", של הבעל שם טוב הוא שרה ושל אדמו"ר הזקן רבקה, שתי האמהות הראשונות). שוב, מאד מתאים שה"אלי" הזה יהיה כנגד חדש אלול.

תשרי: "אלהים אלי אתה אשחרך"

אחר כך בא הפסוק "אלהים אלי אתה אשחרך". הפסוק הזה צריך להיות כנגד חדש תשרי. גם מאד יפה, למה? קודם כל, מתחיל עוד לפני "אלי" בשם "אלהים", לפני החסד יש דין. רש"י לומד ש"אל" הוא שם של חסד, ב"אל רחום וחנון" – "פשוטו של מקרא", "בן חמש למקרא" – מהפסוק "אלי אלי למה עזבתני". הרי לא מבקשים ממדת הדין, ספירת הגבורה, "למה עזבתני". מענין, הוא לא מביא את הפסוק "חסד אל כל היום". למה? כי יש עוד פסוק, "אל זעם בכל יום", מפסוק אחד אינך יכול להוכיח, אבל מ"אלי אלי למה עזבתני" רש"י מוכיח ששם א-ל הוא חסד. חדש תשרי מתחיל בימי דין שהופכים לימי חסד, ויש פסוק אחד כזה – "אלהים אלי" ("אלהים אלי" = "זה אלי ואנוהו", קשר בין ניסן לתשרי, גאולה בחסד וגאולה בדין).

למה "אתה אשחרך" מתאים לתשרי? לשחר היינו להתפלל חזק, לדרוש, "בכל לבי דרשתיך", "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (בעשרת ימי תשובה, 'שחר' השנה החדשה), לחשוב חסידות כמו שהסברנו קודם בשם הרבי רש"ב. באיזה חדש הכי מעמיקים והכי משחרים את שם הוי'? חדש תשרי. אין חדש יותר מתאים לומר בו "אתה אשחרך" כמו בתשרי, וה"אשחרך" הוא מתוך שמתחיל "אלהים" והופך מיד ל"אלי" (י"ל שעיקר ההפיכה מ"אלהים" ל"אלי" הוא ביום הכפורים).

דרך אגב, רואים שבהרבה פסוקים "אלי" הולך יחד עם "אתה", עמו פונים לה' לנוכח, כמו שכתוב בתניא שהמלה הכי עצמית בתפלה היא "אתה", פניה לעצמות. מכל השמות בתנ"ך השם שהכי נוטה בניב, במכלול, לפנות לעצמות, "אתה", הוא "אלי" (מתוך יב ה"אלי" בתנ"ך ב-ה כתוב "אלי אתה"[לז], חלוקת יב ה"אלי" ל"זה", כרמוז במלה הראשונה לפני ה"אלי" הראשון – "זה אלי ואנוהו"!).

חשון: "הליכות אלי מלכי בקדש"

הגענו לחדש חשון, החדש שכנגד ח' ניסן (היום התחלנו לומר את הנשיאים), חדש חשון, חוש הריח, משיח. בו כתוב "הליכות אלי מלכי בקדש", גם פסוק שנדרש הרבה בחסידות. על "הליכות עולם לו" דרש חז"ל "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'" – איך הליכה קשורה לחשון? מפורש בחסידות שהעבודה של חשון היא "ויעקב הלך לדרכו", אחרי חגי "אשחרך"[לח] בתשרי. הפסוק לפי הסדר שכנגד חדש חשון הוא "הליכות אלי מלכי [מלך המשיח, שהחדש שלו הוא חדש חשון] בקדש". שוב, פסוק יפהפה.

כסלו: "אלי וצור ישועתי"

מה בא אחר כך? "אלי וצור ישועתי". איך מתאים לכסלו? "מעוז צור ישועתי"! כמעט יותר מדי טוב... מה החוש הפנימי של כסלו? אמרנו שהחוש הפנימי של סיון הוא תמימות, בטחון סביל, "טוב לחסות בהוי'" ("אלי צורי אחסה בו"). החוש הפנימי של כסלו הוא בטחון פעיל, לכן יש ביניהם קשר, שני פסוקים של "צור", "אלי צורי אחסה בו" ו"אלי וצור ישועתי" (ידוע מבעל קדושת לוי זי"ע הכוונה של "מלך עוזר ומושיע ומגן" – "צורי אחסה בו" היינו בחינת "מגן" לשון חנם כמבואר שם, ללא שום השתדלות מצד האדם, משא"כ "מושיע", "צור ישועתי", מחבר את עצמת יזמת הלוחמים, החשמונאים של כסלו, עם ישועת ה' כהרף עין).

טבת: "אלי אל תעלני בחצי ימי"

הגענו לטבת, גם חדש של דינים, של קור ובמדה מסוימת היפך החיים. קודם דברנו על קרבן עולה, לעלות, וכאן הפסוק הוא "אלי אל תעלני בחצי ימי". כתוב שיצחק אבינו הוא עולה תמימה. יגיע הזמן שצריך לעלות בקדש, כמו אליהו הנביא – שנזכה לעלות גם עם הגוף. בכל אופן, הפסוק פונה ל"אלי" ומבקש "אל תעלני בחצי ימי". זה כנגד דן. החוש הפנימי של טבת הוא בטול, כמו להסתלק מכאן – "אל תעלני בחצי ימי" היינו 'אל תסלק אותי מכאן לפני שהשלמתי את השליחות שלי בעולם הזה'. גם משהו מאד חשוב, לכל אחד יש שליחות ("ימים יוצרו") וצריך להתפלל "אלי אל תעלני בחצי ימי", אל תקח אותי מהעולם הזה, אל תעלה אותי, לפני שאני משלים את השליחות שלי בעולם הזה. זו דווקא פניה של חדש טבת, "אלי אל תעלני בחצי ימי".

שבט: "אלי אתה ואודך"

יש לנו עוד שנים. הבא הוא הפסוק שכעת שרנו, ואפשר לשיר שוב, "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך". "אלי אתה ואודך" הוא הפסוק של חדש שבט. למי יש רעיון? אמרנו שבכלל חדש שבט הוא חדש של תענוג, חוש האכילה. [עושים ברכות בט"ו בשבט, הודיה.] כן. מה עוד? צריך לחקור מתי חברו את הניגון הזה, כל רבי בזמנו – יתכן שהיה בחדש שבט.

הקשר בין שבט לניסן

[את שירת הים, בה גם יש רוממות של "אלי", "זה אלי ואנוהו", קוראים בחדש שבט.] קודם כל, מה הקשר בין שבט לניסן? כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כל שבעים ושתים שנה גלגל המזלות נע במעלה אחת. כתוב בספרים הקדושים שסימן הגאולה, "בניסן נגאלו אבותינו ובניסן עתידים להגאל", הוא כאשר שבט נכנס לניסן[לט]. זה מקובל גם אצל הגוים, לכך קוראים ניו-אייג', עידן הדלי, כשמזל דלי יכנס למזל טלה. היות שגלגל המזלות משתנה, אז בזמן יציאת מצרים המזל שעלה באופק (סוד קרבן עולה) בתחלת ניסן היה מזל טלה, אבל כעת מתחיל להיות מזל דלי. כאשר דלי יגיע ויתפוס לגמרי את המקום של טלה – זה משהו אמתי שקורה בתקופה שלנו – מגיע זמן הגאולה. לכן הגוים קוראים לתקופה הזו ניו-אייג'. זה משהו בשמים, לא שייך דווקא לגוים – שייך להם כמו ששייך לנו. בראש חדש אומרים את "הלל המצרי", קשור ליציאת מצרים – יש הלל הגדול ויש הלל מצרים – ביציאת מצרים אמרנו "זה אלי ואנוהו" ואת הלל המצרי מסיימים "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך", יתכן בהחלט שהוא סימן של העידן החדש.

[יש עוד קשר, ש-דלי שוה טלה.] נכון, שוים אותו דבר בגימטריא, שני ילדים – דלי אותיות ילד ו-טלה בגימטריא ילד, רק ש-דלי הוא ילד של מים ו-טלה הוא ילד של אש, טלה הוא מזל של אש. לפי סדר המזלות כנגד היסודות דלי הוא מזל של רוח. אחרי דלי בא מזל דגים, שהם מים. טלה הוא אש ושור הוא עפר. המזלות הם שלש פעמים ארבעת היסודות באותו סדר חוזר. טלה הוא אש, שייך לקרבן פסח. דברנו על קרבן, שחומש ויקרא הוא חומש של קרבנות, ובכלל מה שאוכלים מהחי הוא קרבן – שייך לקרבן פסח כמובן, הקרבן הראשון בממד ה"נפש" של המציאות (בלשון ספר יצירה. יש הו"א שגר שמתגייר, ומקבל נפש אלקית, מיד יקריב קרבן פסח. ועוד, קרבן פסח = 500 = "פרו ורבו", המצוה הראשונה שנתנה לאדם כו', כמבואר במ"א). אחר כך שור הוא עפר, תאומים הם רוח, סרטן הוא מים, וכך חוזר שלש פעמים: אריה אש, בתולה עפר, מאזנים רוח ועקרב מים. אחר כך קשת אש, גדי עפר, דלי רוח ודגים מים. [זה משהו ידוע?] אמרו שגילו את קבר האבן-עזרא בצפת. שמעו? [אמרו בסוף שזה לא הוא, אלא מישהו מדור הבית יוסף שנקרא כך.] בכל אופן, היתה שמועה שהחזיקה כמה ימים... את הדבר ששאלת האבן עזרא ידע טוב, בין היתר. דלי באמת שוה טלה, רק ש-דלי הוא ילד של רוח שנושא מים ו-טלה הוא ילד-אש, שני ילדים, שתי תכונות של ילדים – יש ילדים של רוח ומים ויש ילדים של אש.

הקשר הכי עצמי בין שבט לניסן הוא על פי התכונות הפנימיות שלהם, תענוג (שבט) ואמונה (ניסן). באותיות של קבלה: ז"ת דעתיק וג"ר דעתיק (רק שני אלה שייכים לפרצוף עתיק, פנימיות כתר-עליון). ידוע שגדר האמונה היא תענוג שעתיד להתגלות, והנה, כאשר שבט משיג את ניסן אז כבר הגיע הזמן של גילוי התענוג הנעלם והעצמי של רדל"א, ג"ר דעתיק, אמונה פשוטה – "ובא לציון גואל", "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך" (ה"אלי" של חדש ניסן הוא "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארֹממנהו")!

אדר: "אמרתי להוי' אלי אתה"

אחרון אחרון חביב, הפסוק של אדר, שוב "אלי אתה"  – "אמרתי להוי' אלי אתה". "הכל הולך אחר החיתום" של כל יב פסוקי "אלי" – "אלי אתה"[מ]. ככה צריכים לומר לקב"ה, "אלי אתה", ולא לשום דבר אחר ח"ו, שהרי "אלי אתה" הוא לשון קבלת אלקות כמבואר בספרי ההלכה, וגדר יהודי, הכופר מכל וכל בעבודה זרה, שאומר "אלי אתה" אך ורק לשם הוי' ב"ה – "אמרתי להוי' [דווקא] אלי אתה". בשתי מלים אלו מקבל יהודי את עול מלכות עצמותו יתברך – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", "קימו וקבלו" בחדש אדר, חדש הרצון. אפשר לומר שהפסוק האחרון מתחבר לפסוק שלפניו "אלי אתה ואודך" – "אמרתי [כבר בחדש שעבר] להוי' אלי אתה ['אלי אתה ואודך']" (מתאים לתכונה הפנימית של אדר, רצון, שמלביש את התכונה הפנימית של שבט, תענוג, ודוק). בכלל, מתאים שסוד "אלי" מסתיים באדר: אדר = "אלי" במילוי – אלף למד יוד – שעולה ה פעמים "אלי" כנ"ל. בפרט היינו ה הפעמים בהן כתוב "אלי אתה" (כאשר האחרון שבהם, "אמרתי להוי' אלי אתה" של חדש אדר, הוא תכלית ה"ונהפוך הוא" של חדש אייר, "הצילני כי אלי אתה").

אם מחשבים כל הפסוקים האלה ומחברים לשמות החדשים יוצא זך פעמים אמתזך הוא 3 בחזקת 3 ו-אמת 21 ברבוע (והוא ג"פ סג ברבוע). מאד יפה, הכל אמת מאת ה'. לחיים לחיים.

עוד פעם אפשר לשיר "אלי אתה".

ז. בבא-סאלי: פעולת נשות ישראל לילדים יודעי פרד"ס התורה

הקשר בין מזל דגים (אדר) לגאולת מצרים (ניסן)

נסיים עם משהו מהבבא-סאלי. ספרנו לילדיםכב משהו מהבבא-סאלי לגבי שבת זכור ופורים ונספר כעת עוד משהו שהוא מחדש לגבי פסח. בעצם הענין קשור לאותו מדרש שהוא מביא לגבי פורים. במצרים הנשים הצדקניות יצאו לשאוב מים וה' עשה נס שהעלו בכדיהם דגים קטנים. קשור למזל דלי.

במסכת סוטה הלשון שיצאו לשאוב מים והעלו בכדיהן דגים. למי היה כד בתורה? רבקה אמנו. זה כבר קשר בין הנשים הצדקניות שהיו במצרים לרבקה אמנו דווקא. איך חז"ל דורשים את הכד של רבקה? כד ספרים דאורייתא (תנ"ך) שכל תלמיד חכם צריך להיות בקיא בהם. גם הנשים במצרים יצאו לשאוב מים עם הכד של רבקה, וה' עשה נס שיחד עם המים – "אין מים אלא תורה" – העלו דגים קטנים.

קודם כל, זה כבר קשר בין מזל דגים של אדר לבין יציאת מצרים של ניסן (בניסן יש שני נונין, שני דגים, וכל נון הוא נס, נסי נסים). עדיין אנחנו בתקופה שצריך למסמך גאולה לגאולה, רק שעד סוף אדר העיקר נס פורים ומר"ח ניסן העיקר הוא נס יציאת מצרים, אבל כל התקופה הזו מחברת בין הנסים והנה קשר יפה, ה' עשה נס שהנשים הצדקניות העלו בכדיהן דגים קטנים. מי שיש לו "צלם אלהים" יכול לאכול מן החי, לא רק שחיטה-זביחה אלא גם דגים.

עוד דבר שבעל יום ההולדת אומר שדגים מעוררים את תאות הזיווג יותר מכל דבר אחר. לא הסתכלתי במפרשים שם, מאיפה הוא לקח את הענין הזה, אבל מן הסתם לקח זאת מדברי חז"ל אלו במסכת סוטה, שהיו מעלים בכדיהן מים ודגים קטנים. הן היו באות הביתה, שופתות שתי קדרות, קדרה אחת של מים חמים וקדרה שניה של דגים. הוציאו את המים החמים עם הדגים לבעליהם בשדה וכתוב שהיו מרחיצות וסכות ומאכילות ומשקות את בעליהן וכך עוררו תאות בעליהן, וזה הדבר שה' הכי אהב וחבב ויקר, זה ה"יקר" של ההכנה לגאולה, וכך התעברו – "תחת התפוח עוררתיך".

האגדתא המופלאה של רב עוירא

כתובים שם בסוגיא הרבה דברים מופלאים, שמכל האגדתא של חז"ל יתכן שהסיפור הזה של רב עוירא – שקצת ספק באיזה תקופה הוא היה, במקום אחד משמע שהוא תלמיד של רבי ובמקום שני משמע שהוא תלמיד של אביי, או שזה אותו אחד שהאריך ימים או שהם שני אנשים שונים (ראה בסדר הדורות). בכל אופן, אגדתא היא הרבה בירור כח המדמה של הקדושה, בחינת נבואה, אבל כמעט שאין כמו האגדתא הזאת.

לדוגמה, יש שם המון פרטים. המצרים רדפו אחרי הילדים שנולדו, אז כתוב שהיו קוברים אותם בתוך האדמה, והמצרים חרשו את השדה כדי לחרוש את התינוקות, אבל קברו אותם עמוק באדמה – "על גבי חרשו חורשים", חורשים עלי, נשארו תחת האדמה בנס ואחר כך הילדים צמחו מתוך האדמה, "רבבה כצמח השדה נתתיך [ותרבי וגו']". הכל לומדים מפסוקים, אבל התיאור מופלא ביותר. לכן, כנראה, הבבא-סאלי אוהב את האגדתא הזו, אולי יותר מכל אגדתא אחרת. הוא לא מפרש את כל הפרטים, אבל אם תסתכלו שם במסכת סוטה[מא] – כל הפרטים הם הפלא ופלא, איך נולדנו אנחנו הבנים, שאחר כך "בנינו ערבים בעדנו" במתן תורה וגם על הים "הם הכירוהו תחלה", כי כבר ראו את ה"בחור צח ואדום" במצרים.

למדנו עוד דרוש שלו, וכעת לומדים דרוש אחר, אבל מבוסס על פרטים אחרים באותו מדרש. שפתו שתי קדרות, של חמין ושל דגים קטנים, ויצאו לשדות – קודם רחצו וסכו והאכילו ורחצו את בעליהן, דאגו להם. בסוף המדרש הוא דורש את הפסוק שאומרים בהגדה של פסח, שצריך כבר להתכונן עם פירושי ההגדה – כנראה לא כתוב בהגדה שלנו, צריך להוסיף בהשלמות – שכתוב "ותרבי ותגדלי ותבֹאי בעדי עדיים". בסוף חז"ל דורשים משהו יפהפה, שקשור גם למשיח ולישוב שלנו "מגדל עדר", "אל תקרי 'עדי עדיים' אלא 'עדרי עדרים'". עדי, תכשיט, בחינת כתר, עטרה – הכתר של עם ישראל הוא עדרי עדרים. כאן רואים תופעה שה-ר היא "לתפארת הלשון", בהוספת ר נשאר אותו שער והיא רק באה לשם תפארת הלשון. לפי זה, הפסוק הזה הוא ממש פסוק של "מגדל עדר", כי כתוב "ותגדלי... בעדי עדיים", "בעדרי עדרים". כך נתרבו ונעשו עדרי-עדרים, מגדל עדר, וזה התנאי, העם של משיח ש"אין מלך בלא עם".

מים ודגים – תורה שבכתב ותורה שבעל פה

בקיצור נמרץ, אחרי הרבה אריכות שהוא מפרש את כל פרק ל"ג בתהלים פסוק-פסוק, בסוף כותב הבבא-סאלי[מב] שיש פה, באגדתא זו, שני רמזים בפרד"ס התורה. כל הדבר הזה הוא להכין את הבנים שיהיו ערבים לנו בקבלת התורה ושכל אחד יקבל את חלקו בתורה. כל החידושים עד דורנו, דורו של משיח, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני וכל אחד קבל את חלקו בתורה אז – "ותן חלקנו בתורתך" (תגלה לנו את חלקנו שכבר קבלנו מסיני). "עדרי עדרים" הם כל חידושי התורה של כל אחד, הן בפשט, הן ברמז, הן בדרוש והן בסוד.

בקיצור, הוא אומר ככה: הכל התחיל מכדי הנשים, שהעלו גם מים וגם דגים קטנים. הוא אומר שמים ודגים קטנים הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כבר רמז שכל גלות מצרים היא בשביל התורה שתתגלה, "תעבדון את האלהים על ההר הזה" – לשם כך הגלות ולשם כך הגאולה, הכל כדי להגיע ל"'אלי' בסיני".

הרוואת הצמאון – דווקא בתורה שבכתב

הוא אומר שסתם מים, "אין מים אלא תורה", הם כד ספרין דאורייתא (כד המים של רבקה אמנו כנ"ל), התורה שבכתב. כעת נרחיב קצת בפירושו. לפי זה "הוי כל צמא לכו למים" מתפרש על התורה שבכתב. כתוב בתניא שהתורה נמצאת, מונחת לכולם, ואם אתה צמא לך לך למים של התורה. לפי הווארט הזה של הבבא-סאלי אפשר להוסיף משהו מאד יפה, שלפעמים יש תלמיד חכם מובהק בתורה שבעל פה, בקי בש"ס ומפולפל מאד, אבל חסר לו מים – גילוי אלקות פשוטה, מים חיים. "מים חיים אל כלי" מטהרים גם מטומאת מת. מה חסר לו? לימוד תנ"ך.

אדמו"ר הזקן אומר שמי שרוצה אלקות ולא מבין שהאלקות נמצאת בתורה הוא בבעיה, לו אומרים "הוי כל צמא לכו למים". כאן אפשר לומר עוד יותר, שמי שלומד כל היום תורה, אבל לומד רק הלכה ונגלה ושובר את הראש – טוב מאד, אין לנו שום דבר נגד זה – ועדיין מרגיש צמא לאלקות אומרים לו "הוי כל צמא לכו למים". לאיזה פסק של אדמו"ר הזקן זה מתאים? שייך לחסידישע-פרשה של השבוע, "לחיות עם הזמן", שקבלה וחסידות הם בכלל "שליש מקרא". מי שצמא לאלקות – תמצא זאת בתוך הפסוקים, בתוך התנ"ך. כך אומר הבבא-סאלי, שמים הם התורה שבכתב דווקא. אבל דגים קטנים הם התורה שבעל פה.

נשמות תלמידי חכמים – "חיות קטנות עם גדלות" שבים

אם כן, ה' קודם כל עשה נס שבכדים העלו מים ודגים קטנים יחד. למה דגים קטנים הם תורה שבעל פה? הדבר הכי פשוט שכל דג הוא נשמה של אחד מתלמידי החכמים בכל הדורות, התנאים והאמוראים. הוא כותב שם תנאים, אמורים, סבוראים, גאונים ופוסקים – כולם דגים. אמרנו היום פרק קד בתהלים (הפרק של ראש חדש), "ברכי נפשי את הוי'", שם כתוב על הים "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדֹלות". יש מדרש של חז"ל שהכל הולך על חלקי התורה ועל הסוגים השונים של תלמידי חכמים, גדולים וקטנים.

הבבא-סאלי מביא מדרש זה, ולא מצטט את דברי סבו רבי יעקב אבוחצירא, הגימטריא שאנחנו הכי אוהבים לצטט ממנו, שהביטוי "[חיות] קטנות עם גדלות" – שהוא דורש "קטנוּת עם גדלוּת", שייך לחסידות, לבעל שם טוב, אדם לפעמים בקטנות מוחין ולפעמים בגדלות מוחין, צריך לדעת איך לחבר ואיך לעבור מקטנות לגדלות (יש לנו בסוד הוי' ליראיו שער "קטנות קודם לגדלות", חייבים לעבור את הקטנות), ו"קטנות עם גדלות" שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מג], רמז של הסבא, שהיה מאד קרוב לחסידות כידוע. כאן הוא מביא מדרש שדורש פסוק זה על סוגי תלמידי חכמים. "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות [חיוּת, משיח בן דוד בגימטריא] קטנות [גם במצב של קטנות מוחין צ"ל חיות] עם גדלות".

מתי מכוונים גם קטנות וגם גדלות ביחד? בליל הסדר, שם הכל יחד, ואחר כך בספירת העמר בא בפרוטרוט. הכל חיוּת, "קטנוּת עם גדלוּת". [איזה חיות יש בקטנות?] ילדים קטנים מאד חיים, "בן עשר קופץ כגדי". ["דבר קטן הויות דאביי ורבא".] כן, זה החיות של הקטנות. חיות היא "רצוא ושוב" (כמו שנאמר "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", "רצוא ושוב" עולה תורה וגם גמילות חסדים – "כל האומר אין לי אלא תורה [גדלות] אפילו תורה אין לו, אלא תורה וגמילות חסדים [קטנות]").

ארבע פעולות האשה להכשרת הבעל כנגד פרד"ס

שוב, הוא אומר שהעלאת המים עם הדגים הקטנים היינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בכל אופן, שפתו בנפרד ("אם תשכבון בין שפתים"), קדרה של מים חמים וקדרה של דגים. אחר כך הוציאו את כל התורה הזו, גם התורה שבכתב וגם התורה שבעל פה, לבעליהן. שם היו מאכילות ומשקות וסכות ורוחצות אותם, הוא אומר שהיינו כנגד פרד"ס התורה – להכין את הבעלים שיולידו ילדים שלומדים "תורת הוי' תמימה", כל ארבעת חלקי התורה.

מה תפקיד האמא? היא צריכה להכין את הבעל שירצה, שישלח את הילדים ל'חדר' כזה. יש לפעמים חילוקי דעות בין בני הזוג היקרים, הרעים האהובים שלנו, שהבעל רוצה לשלוח רק לליטאים, לפונוביז', שילמד רק נגלה טוב, אבל האמא אומרת שהוא צריך ללמוד פשט-רמז-דרוש-סוד, ובסוף צריך הבעל לקבל את דעת אשתו, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה [גם צריך ללמוד קבלה, החל מקבלת הבעל שם טוב כנ"ל]", היא צריכה לנצח. איך? קודם היא צריכה להכשיר את הבעל, כמו הכשרת בשר שהאשה עושה.

היא רוחצת אותו, סכה אותו, מאכילה אותו ומשקה אותו. מאד מענין שהרחיצה, להוציא את כל הלכלוך, זה נגלה – ללמד אותו הלכות. [היום קוראים לזה לתת לו שטיפה...] כן. אחר כך היא סכה אותו, לשון סך הכל – עושה רמזים, הרבה סך-הכל של גימטריאות. ככה היא מלמדת אותו רמז שבתורה. אחר כך היא מאכילה אותו, עיקר האוכל, המזון שחודר לתוך הגוף (לא כמו רחיצה וסיכה) ומזין אותו, הוא דרוש – הרבה מדרשים יפים. אבל אחר כך היא משקה אותו, "נכנס יין יצא סוד", בפירוש הסוד של התורה. הוא לא מסביר את כל הפרטים, רק אומר בפשטות שמרחיצה-סכה-מאכילה-משקה היינו שמכינה את הבעל ללימוד כל חלקי התורה, פשט-רמז-דרוש-סוד.

ארבעת שלבי תיאור הילדים כנגד פרד"ס

אחר כך יש את הילדים שנולדים בזכות פעולת הנשים הצדקניות. על הילדים כתוב "ותרבי ותגדלי ותבֹאי בעדי עדיים", הוא אומר שגם כנגד פרד"ס:

"ותרבי" היינו פשט, "'עלמות אין מספר' אלו ההלכות", הרבה הלכות שצריך לדעת. מה יכול להיות הקשר בין "תרבי" ל"מרחיצות"? קודם הוא אמר ש"מרחיצות" היינו פשט וכעת הוא אומר ש"ותרבי" הוא פשט. מה אחד הפסוקים בנביא לגבי לנקות, דווקא את פגם הברית? "ותרבי לך בֹרית [רמז לברית]". אפשר לומר שהתיקון הראשון שהאשה צריכה לעשות לבעל הוא תיקון הברית, להרחיץ אותו היינו לתקן את הברית שלו. קודם היא הרחיצה אותו כעת היא זוכה להוליד ממנו הרבה ילדים, "ותרבי". אנחנו תמיד מפרשים ב"פרו ורבו" ש"פרו" הוא האיש ו"רבו" האשה.

אחר כך "ותגדלי", רמז, כבר מספרים גדולים – היא לא עושה מספר קטן אלא מספר גדול דווקא.

אחר כך "ותבֹאי", לחדור פנימה, על ידי דרוש (בחינת אכילה כנ"ל). אבל "בעדי עדיים", תכשיט וכתר, ו"אל תקרי 'עדי עדיים' אלא 'עדרי עדרים'", מגדל עדר, בחינת משיח, זה הסוד.

"עדי עדיים" הם כדי ההשקיה, "תבואי" כנגד ההאכלה ו"ותגדלי" כנגד הסיכה ו"תרבי" כנגד ההרחצה. להרחיץ היינו גם לתת לו בטחון בחיים, "בטח בה לב בעלה", "ביה אנא רחיץ" – לרחוץ את הבעל זה לתת לו בטחון, גם בטחון פעיל. שהרי הבעל הוא נעבעך, כידוע. האשה קשורה ל"העלם שאינו במציאות" (שרש המלכות ברדל"א), צריכה לבנות אותו מחדש לגמרי, להרחיץ אותו, לתת לו בטחון, להפוך אותו לבן אדם, גם תיקון הברית, לרבות אותו.

בכל אופן, יש כאן שתי הקבלות יפות שהוא עושה:

  פשט   רחיצה "ותרבי"

  רמז    סיכה  "ותגדלי"

  דרוש  אכילה          "ותבֹאי"

  סוד    שתיה "בעדי עדיים"

הכל להכין את הבעלים ולהוליד ילדים שראויים לכל פרדס התורה, הכל מים ודגים. ברוך ה' היה לנו כאן גם מים וגם דגים. לחיים לחיים. גם היין הוא נשפך כמים, צריך לשתות אותו כמים.

עוד לא סיימנו את הפרק הקודם של הרבי, אז ננגן גם את השיר של השנה הזאת – "ישראל בטח בהוי'". אפשר לחבר עם הניגון החדש. "שיר המעלות" וברכת המזון.

רמזי "ישמחו השמים ותגל הארץ"

עוד מלה אחת לפני תפלת ערבית: הפסוק של חדש ניסן הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ". כמה זה שוה? 1494. כמה אותיות יש? 18, חי אותיות. הערך הממוצע של כל אות הוא 83. יש בפסוק מלה ששוה 83? המלה האחרונה של הפסוק, "ומלֹאו".

בניקוד אחר כתוב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו...", העיקר הוא למלא את הארץ, "ירעם הים ומלֹאו", העיקר מה שממלא את הים, התוכן, דהיינו הנשמות של הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים"), "דגים קטנים" וגם גדולים ("חיות קטנות עם גדלות"). בתוך השמים והארץ יש נשמות, יש נשמות של שמים, של נסתר, יש נשמות של נגלה, של ארץ, ויש גם נשמות שהן נוני ימא (השייכות בפרט לחדש ניסן כנ"ל), "כימי השמים [שם מים] על הארץ ['וידגו לרוב בקרב הארץ']". שוב, הערך הממוצע של חי אותיות "ישמחו השמים ותגל הארץ" הוא "ומלֹאו" ("ירעם הים ומלאו", נוני ימא), "ומלאוּ", התפקיד שלנו למלא את המציאות – למלא את המציאות באור כי טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב", "אם עֹלה קרבנו" כמו שהסברנו.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בפרק מט בתהלים, פסוק יג: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו", ושם פסוק כא (החותם את הפרק): "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (בכל פסוק ז תבות ויד-יד אותיות כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". יג-כא היינו חתך זהב. "ואדם ביקר בל ילין" "אדם ביקר ולא יבין" = 961 = לא ברבוע, סוד אדם חוה קין הבל שת, המשפחה הראשונה של האנושות, אדם ["אדם ביקר" נדרש בחז"ל כרומז לאדם הראשון בגן עדן מקדם], כאשר תיקונם, א-ל ברבוע ["ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", "חסד אל כל היום"], הוא אברהם שרה יצחק, המשפחה היהודיה הראשונה, כמבואר במ"א). יש במפרשים שלשה פירושים למלה "נדמו" – לשון דממה, לשון כריתה, לשון דמיון היינו סוד חש-מל-מל ודוק (נדמו-דממה נדמו-כריתה נדמו-דמיון = חשמל חשמל חשמל!).

[ג] "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" = 1681 = 41 ברבוע. 41 = אם, "אם כל חי", והוא סוד שם "אלי" (וכן "יה הוי'"), וכמו שיתבאר בהמשך. המשך הפסוק: "ועל כל עוף [ועל כל = עוף] השמים בכל אשר תרמש האדמה" = 2255 = 55 פעמים 41, הכל פעמים אלי. סוף הפסוק: "ובכל דגי הים בידכם נתנו" = 712 = איש אשה עבד גוי, ראה לקמן.

[ד] צום הוא תענית (ראה לקו"מ שם), סוד חיי אדם הראשון (שחי עני שנים עד שהוליד את שת, שממנו הושתת העולם, ועוד תת שנים, סוד תענית כנודע). צום תענית = 1066 = הוי' פעמים אלי (יה הוי'). צלם אלהים = ו צירופי אלי, כמו שיתבאר. וביחד עם צום תענית = לב פעמים אלי.

[ה] הערך הממוצע של הס"ת – ג ת ה = צום, זה במקום לצום.

[ו] יש כאן התפתחות של מספר צורני: ענגג אותיות, משולש ב; ענג שבתו אותיות, משולש ג; ענג שבת צדקהי אותיות, משולש ד. פנות המשולש – עצה, עצה טובה קמ"ל ("אז תתענג על הוי'", "והיה מעשה הצדקה שלום"). ה-ב של שבת נמצאת באמצע המשולש כאשר 9 האותיות שמסביב לה עולות בגימטריא 1022 = יד פעמים חכמה = ז פעמים פניו, "חכמת אדם תאיר פניו", הארת ה"צלם אלהים".

[ז] משם הוי' עד סוף הפסוק: "הוי' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך" = הוי' פעמים הבל (סוד שם סג – השרש היינו הוי' וחלק המילוי = הבל – השם של עולם התהו שנשבר כו'), הוי' ועוד חסד פעמים אהבה. "למה חרה לך" = הוי' פעמים אחד (ב"פ אחד ברבוע), "למה חרה" סוד רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים של עולם התהו ("ולמה נפלו פניך").

[ח] כל תינוק הוא סוד משיח בן יוסף, וביחד עם "צלם אלהים" עולה 812 = 7 פעמים "חן חן".

[ט] שוחט ובודק = אמת ("אהיה אשר אהיה"). הרוס"ת של שוחט ובודק = מעשה והאמ"ת של שוחט ובודק = הוי', השחיטה והבדיקה היא "מעשה הוי'". על השוחט ובודק להיות "איש [ישראלי] אמת" ("אן אמתער איד"), ואי אפשר לזכות למדת האמת הצרופה ללא יראת שמים טהורה (יראה טהורה ["יראת הוי' טהורה עומדת לעד"] = אמת = שוחט ובודק!). ירמיהו הנביא אומר "באו ונספרה בציון את מעשה הוי' אלהינו". הערך הממוצע של ז התבות הוא יראה (סוד ריו, ו בחזקת ג, מדות לוחות הברית, תורת אמת). ירמיהו הוא נביא היראה כנודע (ירמיהו נוטריקון ירא מיהוה, "ייראו מהוי' כל הארץ ממנו יגורו כל יֹשבי תבל") והוא גם נביא האמת למופת (בימיו רבו נביאי השקר). כל ענינו היה לשחוט את הנפש הבהמית של העם ולבדוק היטב שהכל כשר וישר כרצון השי"ת.

והנה, יראת שמים = 1001 = 7 פעמים 11 פעמים 13 – 13 מזלות ששרשם ב-יג תיקוני דיקנא של אריך אנפין, יג מדות הרחמים. והוא סוד שם "אלי" (שנאריך להסביר בהמשך) בר"פ. במשולש פרטי, "אלי" עולה שרביט, סוד השרביט של אחשורוש שנמתח באופן נסי כדי שאסתר המלכה, שקודם צעקה לה' "אלי אלי למה עזבתני", תוכל לנגוע בראש השרביט. יש ה דעות בחז"ל כמה נמתח השרביט (שהיה ארוך שתי אמות): יב אמה, טז, כד, ס, ר, ס"ה חדש = יב פעמים (צירופים) של שם הוי' ב"ה, הכל מתחיל מ-יב ונשלם ב-יב (פעמים הוי'), סוד יב פעמים "אלי" בכל התנ"ך (סוד "אמרתי להוי' אלי אתה", אמרתי לכל צירוף של שם הוי' "אלי אתה"), כמו שיתבאר.

[י] אדה"ז כותב שראוי להיות בקי בסדר קדשים בע"פ יותר משאר סדרי המשנה – "מצות הוי' ברה מאירת עינים" = 1600 = 40 ברבוע = "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" = תלמוד ירושלמי תלמוד בבלי כנודע, ללמד שסדר קדשים כולל את שני התלמודים, את כל התורה כולה, שנתנה ב-40 יום.

[יא] אור = 207, כפולת 23, חיה (9 פעמים 23) ואילו הפנים = 185, כפולת 37, יחידה (5 פעמים 37). אור הפנים = 392, הרבוע הכפול של 14.

[יב] הר"ת "דודי לי ואני לו" "אני לדודי ודודי לי" = 137 (70 ועוד 67) = קבלה. מקבלה ואילך מצות כהונה, משא"כ שחיטה כשרה בזר, כמו שיתבאר.

[יג] קרא בן = שמחה = "אור עולם" = "סוד הוי' ליראיו" וכו'.

[יד] "הבן יקיר לי אפרים" = "אור ישראל" = ילד פעמים טוב – כל ילד טוב בישראל הוא "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים" (= ג"פ ישראל, "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני"), ובחז"ל אפרים הוא כינוי של מלך המשיח (ו"אל תגעו במשיחי" קאי על ילדי ישראל). ה' פונה אליו כ"אפרים בני" (קשר מובהק בין שני הפסוקים "ויקרא לבנו ליוסף [אבי אפרים, משיח בן יוסף מכונה משיח בן אפרים]" ו"וממצרים קראתי לבני" – על משיח נאמר "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ידעתיך", וכידוע שמנחם, שמו של מלך המשיח, עולה בגימטריא בן אלהים). ר"ת "הבן יקיר לי אפרים" – אליה (למפרע), "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו'".

[טו] איש ועוד עלה = יצחק יצחק – "ואלה תולדת יצחק וגו'", "יעקב ועשו [איש איש, יהודי וגוי] האמורים בפרשה". בהכאה פרטית, איש עלה = 1870 = "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (= 34 פעמים 55, סוד חתך זהב, והוא עשירית מהכל פעמים שם)!

[טז] כידוע שמקרא בעשיה, מלכות, נפש, ה תתאה שבשם.

[יז] ש"ס כנגד ו"ק, יצירה, רוח, ו שבשם. הנ"ר הן בחינת "והנגלֹת לנו ולבנינו" (ראה חסדי דוד אות עו).

[יח] חקירה היא מח הבינה, בריאה (עולם השכל בכלל), נשמה ("נשמת ש-די תבינם"), מוחין דאמא, ה עילאה שבשם ("הנסתרֹת להוי' אלהינו", "כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר" – כאן טמונה הבעיה של חכמת החקירה, חוקרים מה שאמור להיות בגדר הסתר).

[יט] קבלה היא חכמה, אצילות (חכמת עשר הספירות – "עשר ספירות בלימה"), חיה, מוחין דאבא, י שבשם.

[כ] חסידות היא כתר (הכולל ג רישין שבנפש הם אמונה תענוג רצון, הכל מעל לטעם ודעת), א"ק (הרבי רואה כל נשמה ונשמה כפי שהיא מושרשת במחשבה הקדומה דא"ק, "ישראל עלו במחשבה", ולפני הצמצום היינו בחינת יחיד שלמעלה מאחד וקדמון, כמבואר בדא"ח, בפרט בכתבי רבי אייזיק מהומיל [וגם שם נאמר "ירידה צורך עליה", וד"ל]), יחידה, קוצו של י שבשם (היינו "קבלת הבעל שם טוב" על שם הקשר בין ה-י שבשם לקוצו של י).

רמז: תנ"ך תלמוד חקירה קבלה חסידות = חכמה פעמים הוי' – "הוי' בחכמה" – על כל התורה כולה (כולל כל הנרנח"י שבה) נאמר "אורייתא מחכמה נפקת" (הכל קבלנו מסיני, בחינת קבלה-חכמה כנ"ל).

[כא] קודם כל – אמונה. החסידות מחברת את האמונה לחקירה, נשיאת הפכים ממש (מכח גילוי העצמות שבתורת החסידות). אמונה חקירה חסידות = בראשית = שלשה דברים יחד (ר"ת שדי) כנודע. באמונה חקירה חסידות יש יו אותיות, הרבוע של ד:

א מ ו נ

ה ח ק י

ר ה ח ס

י ד ו ת

הפנות הן אותיות תניא! הכל נכלל בספר תניא קדישא, שבו הכח לגלות את האיתן שבנשמה, גילוי העתיד (אותיות אית"ן משמשות לעתיד לבוא כנודע) – "משכיל לאיתן האזרחי", אברהם אבינו (שעתיד לזרוח, בביאת גואל צדק – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", וד"ל), ראש כל המאמינים.

[כב] בשיעור כ"ה אדר ש"ז.

[כג] בתורה, השם אל מצטרף לשם שדי כ"אל שדי". ידוע ש"אל שדי" = משה. תוספת ה-י בשם "אלי" רומזת לצירוף שם הוי' לשם אל, כמו שיתבאר. וכך יש לפרש את סוד "בא אל פרעה" – ה' אומר למשה שהוא יבוא אתו אל פרעה (שמשה פוחד ממנו), והיינו מה שהצירוף אלי שדי, תוספת י (של הוי') למשה = פרעה, ודוק.

ועיין בסידור עם כוונות הרש"ש שיש לכוון את חי אותיות ו צירופי אלי כנגד חי ברכות השחר ואת חי אותיות ו צירופי שדי כנגד חי פסוקי "יהי כבוד". והנה, אלי שדי בה"פ = 520 = 20 פעמים שם הוי' ב"ה. וכל שם בהכאת אותיות = 12300 = אלי (41) פעמים אלי בהכאת אותיות (300), הכל נכלל בשם אלי! והוא עולה נ פעמים "צלם אלהים".

והנה, ישנם ה שמות (שבהם חי אותיות, מתאים לכוונות הנ"ל), שכל אחד נחשב לשם בפני עצמו (משא"כ הכינויים של שם אלהים: אלהיך אלהינו אלהיכם וכו'), המתחילים באותיות אל: אל אלי אלוה אלהי אלהים = "צלם אלהים" = ו פעמים (צירופי) אלי! אל ובמילוי ובמילוי המילוי ובמספר קדמי (כנגד כחב"ד כנודע) = 1176 = משולש 48 (24 פעמים 49)  = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" ר"ת הוי' ב"ה, פתיחת ספר הרמב"ם. כל ה השמות הנ"ל (היוצאים משם אל) בחשבון זה = 8450, הרבוע הכפול של שם א-דני ב"ה!

[כד] הפסוק הקודם מתחיל "אל הוי' ויאר לנו וגו'" (והוא הפעם היחידה בתנ"ך ששני השמות "אל הוי'" מצטרפים יחד) – רמז ברור שהשם אלי בתחלת הפסוק הבא הוא קיצור של "אל י-הוה" (סוף הפסוק הקודם הוא בתבת "המזבח", "אל הוי'... המזבח" – מזבח = "אל הוי'"). והנה, "אל הוי'" = "יהי כבוד" (כמבואר בכתבי האריז"ל), שבו חי פסוקים (וחי אזכרות של שם הוי') כנ"ל, ושם המקום המיוחד לחבר יחד את שני השמות אלי ו-שדי, וד"ל.

[כה] אמנם ה"אלי" השני, לפי סדר התנ"ך, "הצילני כי אלי אתה" (בספר ישעיהו מד, בהפטרה של פרשת ויקרא, פרשת השבוע), נאמר כלפי ע"ז (ומכאן הלשון בחז"ל של קבלת אלקות, לשם ע"ז, "אלי אתה", וכמו שיתבאר בהמשך בפנים). אך ידוע בדא"ח שהרבה לשונות בתנ"ך שנאמרו בהקשרים שליליים ואף בהקשרים של ע"ז נדרשו למעליותא (ביניהם "אדמה לעליון" ורבים כאלה), וכן בפרק זה גופא, כמה פסוקים קודם, נאמר על פסל ע"ז "כתפארת אדם לשבת בית", פסוק שנדרש רבות למעליותא בספה"ק. בעצם, ביחס לשם "אלי" זה צ"ל העבודה של "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא", וכמו שיתבאר. ויש בזה רמז: בכל התנ"ך מופיעה התבה "הצילני" יה פעמים ("הצילני" = יה פעמים אחד), פעם אחת בתורה ("הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו'" – יש כאן כח של הפיכת קליפת עשו שהיא קליפת ע"ז), פעם אחת בנביאים, בפסוק זה ("הצילני כי אלי אתה") ו-יג פעמים בספר תהלים (לגבי השם "אלי" יתבאר שיש אחד בתורה, אחד בנביא, כאן, ועשרה בתהלים, מבנה דומה אך לא שוה). והוא המבנה של ב פעמים שם הוי' שלפני יג מדות הרחמים. השם הוי' השני (שכנגד ה"הצילני" השני, "הצילני כי אלי אתה") הוא לאחר שחטא ושב (שאז אומר להשי"ת, במקום לפסל, "אלי אתה"), היינו "אתהפכא חשוכא לנהורא וכו'" כנ"ל.

[כו] הכנף = 37, יחידה, הבל (ובסוד קין [= צלם כנ"ל] מינוס הבל = ענג = נגע = מלחמה, כמבואר סוד זה במ"א).

[כז] ב פעמים ענג י"ל כנגד תענוג מורכב ותענוג פשוט (ויש לכוונם כנגד ה-לם של הצלם, תענוג מורכב מצד המקיף דחיה ותענוג פשוט מצד המקיף דיחידה. הצדיק שמאיר אצלו ה"צלם אלהים" היינו סוד ה-צ של הצלם). והוא גם כנגד ב בחינות שבת, שבת דמעלי שבתא ושבת דיומא דשבתא (וכן בסוד שמירת ב שבתות ד"מיד הן נגאלין").

[כח] ענג היינו "עזר כנגדו" (העזר גובר על הנגד וממתיקו), אך נגע היינו נגדו לפני (גובר על) העזר, ודוק.

[כט] שני הפסוקים יחד עולים 4921 = 7 פעמים 703, משולש 37 ("ישמח משה" – משה משיח) – חוה ("אם כל חי") פעמים הבל (חוה היא הנקודה הפנימית של הבל כשם שחיה היא הנקודה הפנימית של אדם. 4921 = 1 פעמים 7 פעמים 19 פעמים 37 – ארבעת מספרי השבת הראשונים!). הפסוק הראשון, בפרשת בראשית, עולה 2816 = אדם חוה (ח ברבוע, ד בחזקת ג, הסכום של 1 7 19 37, כידוע הכלל בזה) פעמים דם – "שפך דם האדם באדם דמו ישפך וגו'", רמז לפסוק השני (בהכאת אותיות, דם, וכן אדם = צלם = קין כנ"ל). הפסוק השני, בפרשת נח, עולה 2105 = 5 (מספר ההשראה ה-2) פעמים 421 (מספר ההשראה ה-15 – "ב-יה") = "ונח מצא חן בעיני הוי'".

בשני הפסוקים יש כה תבות, רבוע ה והשראה ד. ארבע הפנות בצורת ההשראה = 546 (ג"פ יעקב, הוי' [חכמה] פעמים אהיה [בינה]) = 7 פעמים 78, משולש זה (משה נתנבא ב"זה"), והשאר = 4375 = 7 פעמים 625, רבוע כה (שאר הנביאים נתנבאו ב"כה"), ה בחזקת ד (אדם במילוי: אלף דלת מם, "שופריה דיעקב כשופריה דאדם הראשון"). המלה "אתם" (אותיות אמת) היא הנקודה האמצעית של צורת הרבוע וצורת ההשראה והיא עולה אהיה ברבוע (סוד "אהיה אשר אהיה" כנודע). השאר = 4480 = אדם חוה (64 כנ"ל) פעמים אדם וחוה (70, מהם יוצאים 70 אומות העולם).

בפסוק הראשון יש נ אותיות ובפסוק השני יש מ אותיות, ס"ה צ אותיות = אדם אדם ("מאד מאד"), יהלום ט. ו פנות צורת היהלום = 259 = 7 פעמים 37 (הבל), ראובן, השאר = 4662 = חי פעמים ראובן (7 פעמים 666, משולש לו-לאה אם ראובן בכורה, "יתרון האור", ראו-אור בן)! יחס של א:חי – "אחי" (= חוה). ה"אחי" הראשון בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") הוא "השֹמר אחי אנכי" שאמר קין לאחר שהרג את הבל (עבר על "שפך דם האדם באדם") וסלק מעצמו את ה"צלם אלהים".

[ל] ראה הערה כה הנ"ל.

[לא] קדוש בגימטריא שמע כנודע. בפסוק "שמע ישראל וגו'" יש רמז לשם אלי: "שמע ישראל י-הוה אלהינו הוי' אחד". "שמע ישראל הוי'" = 977 = אלי ועוד 936 = 36 פעמים הוי', חסד פעמים אהבה וכו'.

[לב] לעיל (הערה כה) הוזכרה סדרה דומה אך לא שוה של הופעות "הצילני" בתנ"ך – 1, 1, 13. גם זו סדרה יסודית של מספרים צורניים – סדרת מספרי "מגן דוד" (הממשיכה עד אין סוף).

בין שתי הסדרות יש קשר: ששת המספרים הראשונים בסדרת מספרי מגן דוד – 1, 1, 13, 37, 73, 121 – עולים "צלם אלהים", ו פעמים (היינו שהוא הערך הממוצע של ששת המספרים) אלי! אם מפתחים את הסדרה בעוד ששה מספרים מגיעים למספר 661, בגימטריא אסתר שצעקה "אלי אלי למה עזבתני". המספרים עד כאן עולים 2652, יהלם 51, הוי' פעמים אלהינו (סוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

והנה, עוד כמה וכמה סדרות דומות הן בעלות מבנה מובהק של מספרים צורניים: סדרת 1, 1, 3 היא סדרת מספרי הברית; סדרת 1, 1, 5 היא סדרת מספרי ההשראה; סדרת 1, 1, 7 היא סדרת מספרי השבת; סדרת 1, 1, 9 היא סדרת רבועי המספרים הלא-זוגיים. בסדרות המיוחדות הללו עוברים אחרי 1-1 למספרים 3, 5, 7, 9 ו-13 – לפי רצף המספרים הלא-זוגיים היתה מתבקשת סדרה כזו בה עוברים ל-11, אך הסדרה הנוספת (בה פתחנו, סדרת הופעות מספרי "אלי") היא דווקא במעבר למספר 10 – זו סגולה מיוחדת של המספר עשר, סוד "עשר ספירות בלי מה".

[לג] 1 1 10 בר"פ = אמונה. "אלי" הוא שם של אמונה, כמ"ש "אל אמונה וגו'". במשולש פרטי, 1 1 10 = "אל הוי' [ויאר לנו]", ואכן "אלי" הוא קיצור של "אל י-הוה"!

[לד] "אלי" חדש = 353 = שמחה = "סוד הוי' ליראיו" וכו'.

[לה] "זה אלי ואנוהו" מתחיל סדרה רבועית עולה: 12 41 74... המספר הבא בסדרה הוא 111, אלף-פלא, "שלם וחצי" ביחס ל-74 ("עד הוי' בכם"), המספר הקודם בסדרה. עד כאן = 238, רחל (סוד דמעה דמעה, שתי דמעות של "רחל מבכה על בניה" שנפלו לים כנודע מהאר"י). אח"כ בא 152 וע"כ = 390 = יה פעמים הוי' כאשר "יה הוי'" = "אלי". המספר השביעי, החביב, בסדרה הוא 246 = "צלם אלהים" = ו"פ "אלי"! ממוצע שבעת המספרים הראשונים = 119, 7 פעמים טוב של מעשה בראשית, חצי רחל הנ"ל. עשרת המספרים הראשונים עולים 1905 = יה ("עזי וזמרת יה") פעמים "זה אלי ואנוהו"! שלשה עשר המספרים הראשונים עולים 3562 = 26, הוי', פעמים 137, קבלה (הערך הממוצע של 13 המספרים הוא 274, מרדכי היהודי).

[לו] ראה לעיל הערה כה.

[לז] ראה לעיל הערה כה שה"אלי אתה" הראשון נאמר לע"ז, אך העבודה שלנו להפוך אותו לקדושה, שנאמר "אלי אתה" אך ורק לקב"ה, בחינת "אתהפכא חשוכא לנהורא וכו'" (העבודה המיוחדת של חדש אייר כנ"ל). נמצא שה-ה פעמים של "אלי אתה" בתנ"ך מתחלקות ל-א ו-ד, "ואד יעלה מן הארץ" (במלה "אד" יש גם משמעות של ע"ז, כמו בתחלת מסכת ע"ז – "לפני אידיהן וכו'", לשון שבירה – עלינו לשבור את הע"ז ולהפוך אותה – את יצרא דע"ז – לטוב).

[לח] יש לדרוש את תבת "אשחרך" כרומז לחגי תשרי: אש – "אחת בשנה" (יום הכפורים); חחג סתם היינו חג הסוכות ("ושמחת בחגך"); רראש השנה ("בתר רישא גופא אזיל"); ככפור ("נעוץ סופן בתחלתן", כפור ב"אחת בשנה" – כפרת יום הכפורים רמוזה בכפרת שעל גבי ארון הקדש, כאשר ה-כ של כפור היא היא ה-כ של כתר – "אין כ אלא לכתר". את ארון הקדש פותחים ומוציאים ממנו את כל ספרי התורה לרקוד אתם בשמחה רבה בשמחת תורה, שיא השמחה של חדש תשרי, היינו תכלית "אשחרך"), ודוק.

[לט] היחוד של שבט ניסן הוא 481, מספר ההשראה ה-16 שעולה 13 פעמים 37 (המספר הראשוני ה-13).

[מ] ה פסוקי "אלי אתה" הם כנגד החדשים: איר ("הצילנו כי אלי אתה"), אלול ("מבטן אמי אלי אתה"), תשרי ("אלהים אלי אתה אשחרך"), שבט ("אלי אתה ואודך"), אדר ("אמרתי להוי' אלי אתה"). איר אלול תשרי שבט אדר ועוד ה"פ "אלי אתה" = 3939 = 101 ("מבטן אמי") פעמים טל ("הוי' אחד"), לשון ילד (טליא).

[מא] סוטה יא, ב:

דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים בשעה שהולכות לשאוב מים הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר אם תשכבון בין שפתים וגו' בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר תחת התפוח עוררתיך וגו' והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי וגו' ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו' וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן שנאמר על גבי חרשו חורשים וגו' לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן שנאמר ותרבי ותגדלי ותבֹאי בעדי עדים אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרים וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו.

[מב] אהבת ישראל דרוש ח לשבת הגדול, וזה לשונו:

ונחזור למאמר הנצב פתח השער, דדרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים, שבשעה שיוצאות לשאוב מים מזמין להם הקב"ה דגים קטנים בכדיהם וכו'. רמז רבי עקיבא במתק לשונו בזה המאמר קבלת התורה שעתידין ישראל לקבל בצאתם ממצרים, והיה הקב"ה מראה להם במצרים סימן בתוך סימן, שבצאתם ממצרים יקבלו את התורה. והנה, דרשו רז"ל על פסוק: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", שבניהם היו ערבים במתן תורה. ועוד, התורה נקראת "שלום", כמו שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ובזה נבוא להבין רמז המאמר: הדגים קטנים שהיה הקב"ה מזמין להם בכדיהם – הם רמז על הבנים הקטנים שנמשלו לדגים, כמו שנאמר "וידגו לרוב בקרב הארץ". והם העתידים להיות ערבנין במתן תורה. ולכן אמר: בשכר נשים צדקניות – שזכו להוליד בנים כשרים שיהיו ראויים לקבל את התורה. והקב"ה היה כביכול עזרם ומגינם הוא, ומזמין להם דגים קטנים – רמז לבניהם הקטנים, כדפירשו: "בכדיהם" הם כ"ד ספרים שעתידין לקבל. ובשעה שיוצאות לשאוב מים דווקא, דאין מים אלא תורה, כמו שנאמר "הוי כל צמא לכו למים".

באותה שעה מזמין להם וכו', ובאות ושופתות שתי קדירות האחת של חמין – (רומזת) המים חמין שבתוך הקדרה רומזים על תורה שבכתב, היא אש שחורה על גבי אש לבנה. והדגים שבתוך הקדרה השנית רומזים על תורה שבעל-פה, שכמה תנאים ואמוראים סבוראי וגאונים ופוסקים כדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכל דבריהם כולם דברי אלהים חיים, ועליהם דרשו רז"ל: "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמז ואין מספר חיות קטנות עם גדולות" וגו'.

ומרחיצות וסכות ומאכילות ומשקות – רומז על ארבעה חלקי פרד"ס שיש בתורה, וכיון שקבלו ישראל התורה על הר סיני, נשמותיהם נתעברו בפירושי התורה, עד שיבואו לזה העולם ויאמרו כל אחד מה שקבלה נשמתו על הר סיני. וזהו: "ותרבי" – בדרך הפשט. "ותגדלי" – בדרך רמז. "ותבואי" – דרך הדרש. "בעדי עדיים" – הוא דרך האמת.

אל תקרי "בעדי עדיים" אלא בעדרי עדרים, רמז בכאן שלכל אות ואות מן התורה יש לה כמה אופנים, תלי תלים על כל קוץ וקוץ, בין פשט בין רמז בין דרש בין סוד יש להם ששים רבוא פירושים, כנגד ישראל שהיו ששים רבוא. והיינו טעמא דלא יצאו ממצרים עד שהשלימו ששים רבוא, כדי לקבל ששים רבוא פירושים שיש בתורה.

[מג] יש לפרש על פי הידוע שארבע התבות "הוי אלהינו הוי' אחד" הן כנגד ארבע האותיות של שם הוי' ב"ה, י-ה-ו-ה, כך ש"הוי' אלהינו" היינו כנגד י-ה, "הנסתרת להוי' אלהינו", ואילו "הוי' אחד" כנגד וה, "והנגלת לנו ולבנינו". לפי זה, "הוי' אלהינו" היא עבודת הגדלות ואילו "הוי' אחד" היא עבודת הקטנות, דווקא במצב של קטנות מוחין עלינו להתבונן בירידת הנשמה לתוך הגוף, ירידה ונפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, דרך ז רקיעים וכו', כוונת "אחד" כמבואר בדא"ח.

 
Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com