חיפוש בתוכן האתר

יג עיקרים כנגד יג מדות הרחמים - כ"א טבת ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"א טבת ע"ז – כפ"ח

יג עיקרים כנגד יג מדות הרחמים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פתיחת הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק" – שכר ועונש והיחס לאגדתא

אתמול היה היארצייט של הרמב"ם. בתחלת פרק "חלק" בסנהדרין הוא מביא ומסביר את שלש עשרה עיקרי האמונה שלו – הוא קורא להם שלשה עשר יסודות (את ה"יד" הוא פותח "יסוד היסודות וכו'"). הוא פותח את דבריו בדעות המשובשות של אנשים ביחס לשכר ועונש, עד שמגיע למהו באמת עולם הבא. פעם[ב] למדנו שביד החזקה הוא לא מזכיר גיהנם בכלל, כי ההיפך של העולם הבא אצלו הוא כרת (מהעולם הבא). בכל אופן, כאן באריכות שלו הוא כותב שיש באמת גן עדן הארץ, גן עדן בגשמיות באיזה מקום, ויש גם גיהנם כזה – גם משהו גשמי, לא מתחת לאדמה, משהו בעולם הזה שה' מוציא את השמש מנרתיקו ונשרפים. אצלו יש התחממות הגלובוס, גם זה גיהנם בשבילו.

אחרי שהוא מדבר על חמש שיטות משובשות מהם שכר ועונש הוא עובר לעוד דיון, איך מתייחסים לדברי חכמים, דברי אגדתא. כאן הוא מחלק לשלש כתות, אבל אומר שהכת השלישית לא ראויה להקרא כת כי יש רק יחידי סגולה בה. שתי הכתות הגדולות, כתות ממש, היינו אלה שמאמינים כל דבר כפשוטו ואלה שהיות שעל פי פשט לא יתכן, נמנע בטבע, לועגים על דברי חכמים – הכת הזו יותר גרועה מהכת הראשונה. השלישי, שהוא האמת, הוא שמבינים שחז"ל דברו במשל ומליצה וחידה, כמו שנאמר בתחלת ספר משלי. יוצא מדבריו מאד מפורש שאף על פי שיש כלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", שהוא לא מזכיר, לגבי דברי חכמים, בדברי אגדתא, בהחלט יש שיוצא מידי פשוטו, לא פשט אלא רק סוד. בסוף היד הוא יורד על דת זרה שמפרשת דברי תורה רק כמשל. בכל מה שקשור לנגלה דאורייתא, גם בתורה שבעל פה ולא רק בתורה שבכתב, ודאי אסור לפרש רק כמשל ומליצה. הוא אומר שיש דברי חז"ל שהיו חלום, לא רק משל ומליצה אלא שראו סיפור בחלום. כל מה שקשור לנגלה והלכה חלילה בשבילו לומר ככה, אבל באגדתא כן.

טעם הקבלת "שלשה עשר יסודות" האמונה למדות הרחמים

אחרי שני הנושאים הגדולים האלה – שכר ועונש והיחס לדברי חכמים – הוא מגיע לשלשה עשר יסודות האמונה. רצינו היום לעשות הקבלה בין יג יסודות האמונה של הרמב"ם ו-יג מדות הרחמים (עיקר ה-יג בתורה – "שלשה עשר מי יודע... מדיא"). הרבי מקאמרנא מקביל בספרו "דרך אמונה"[ג] את שתי המערכות למסורה של "ושם", אבל לא נתייחס לזה, רוצים הקבלה יותר פשוטה. יש כמה שיטות איך למנות את יג מדות הרחמים וצריך להחליט אם לפי הפשט או לפי הזהר והאריז"ל. אנחנו נעשה את ההקבלה לפי הזהר והאריז"ל. בנגלה יש שתי שיטות, אם מתחילים משם הוי' הראשון או השני[ד], כאשר הרמב"ם סבר שמתחילים משם הוי' השני[ה]. הזהר והאריז"ל מתחילים משם א-ל ואז צריך לחלק גם את "ארך אפים" וגם את "נצר חסד לאלפים" כל אחת לשתי מדות. בלשון הזהר אחד הביטויים ל-יג מדות הרחמים הוא יג תיקוני דמהימנותא, אז מאד מתבקש שיהיה מקביל ל-יג עיקרי האמונה, שלשה עשר יסודות של הרמב"ם, לכן כך נתבונן בקיצור. לא זוכר אם עשינו כך בעבר.

נתחיל מגימטריא, הגם שפירוש המשניות של הרמב"ם הוא תרגום, זהו ודאי התרגום הנכון. שלשה עשר יסודות שוה 1691, 1 יותר מ-10 פעמים 13 ברבוע. מה מנין יגהמ"ר אם מתחילים מ"אל"? מספר שכל אחד צריך לזכור, כי הוא יפה, 'ספירה לאחור' – 3210, 1 פחות מכפולה של 13 ברבוע. סימן שמה שיצא לנו מהחיבור יהיה כפולה מדויקת של יג ברבוע, משהו יפהפה – ביחד שוה 4901, 29 פעמים 13 ברבוע, 13 פעמים שמואל, ששוה מחשבה טובה (שנה טובה וכו'). לפי זה שלשה עשר יסודות עם יגהמ"ר היינו שלש עשרה מחשבות טובות שהקב"ה מצרפן למעשה. זו פתיחה בגימטריא.

כעת נקרא בפנים. את יג היסודות מקשרים ל-יג "אני מאמין". פעם מישהו שאל את הרבי איזה דיוק בנוסח ה-יג "אני מאמין" שיש אומרים בסוף התפלה בכל יום. בתחלת התפלה יש פיוט שנקרא "יגדל אלהים חי", והאריז"ל כבר אמר שאינו מכוון נכון לפי הקבלה ולכן לא צריך לומר אותו. את יג עיקרים בסוף התפלה יש הרבה חסידים ואנשי מעשה שאומרים, אבל כששאלו את הרבי הוא פשוט אמר שאנחנו בחב"ד לא אומרים את זה, לכן אין מה לדייק. [את "אני מאמין בביאת המשיח" הרבי שר וכנראה גם דייק.] צריך להבין למה דווקא אותו הוא אהב. מה שנראה שדווקא ביסוד השביעי והשמיני כפי שכותב כאן – ואיני יודע אם יש עוד מקור ברמב"ם ל-יג יסודות האמונה – לא יוצא כפשוטו כפי נוסח ה"אני מאמין". השאלה הראשונה היא על מה התבסס מי שעשה את ה"אני מאמין". [האריז"ל התנגד דווקא ל"יגדל" או בכלל ל-יג עיקרים?] כתוב שהאר"י לא היה אומר את פיוטי האחרונים כי לא ידעו לכוון, ובפרט מצוין שם שהפיוט יגדל אינו "לפי דרך האמת". לפי גדולי חוקרי עם ישראל התנגדו גם לעצם המושג, אבל לא כתוב שזו הסבה של האריז"ל. אם כבר, למה רוצים להקביל? כי אפילו אם לא סוברים שיש יג עיקרים, אולי יש תריג, אבל ברגע שעושים הקבלה כבר מצדיק... כך גם אצל הרבי מקאמרנא, שמי יותר בקי ממנו בכתבי האריז"ל, ובכל זאת עשה ספר שלם בענין.

נקרא את היסודות ונסביר:

א-ל: מציאות הבורא

מציאות ואחדות הבורא (המסתפק בעצמו)

היסוד הראשון:

להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת המציאות, הנמצאים כולם בו קיום מציאותם וממנו קיומם, ואל יעלה על הלב העדר מציאותו [איך הוא כותב ביד החזקה? יש בנושא שיחות של הרבי[ו]. ביד כותב דווקא "ואם יעלה על הדעת" וכאן הוא כותב "ואל יעלה על הלב". שינוי חשוב מאד.], כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים [כאן הוא בראש כזה שאם ח"ו תעלה על הדעת שלא נמצא אוטומטית אין שום דבר, כולל אתה עצמך, אז יכול להיות שפתאום לא נמצא אותך... מאד מסוכן להעלות כך על הדעת.] ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו, ואם [כאן לא אומר "ולא", כך מותר לחשוב:] נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו לא יתבטל מציאות הש"י ולא יגרע,

[והוא מוסיף עוד משפט:] ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו [למה ספר העיקרים מתמצת לשלשה עיקרים, מה השכל שלו להגיע למינימום? שלא תהיה שום חפיפה, שכל עיקר יהיה עצמאי לגמרי, אף אחד לא תלוי בשני. האם הרמב"ם מקפיד על זה? בניסוח שלו בפירוש המשניות יש כמה פעמים שמשמע שלא מקפיד, לא אכפת לו. אם החולק עליו אומר שבמה שכתבת יש חפיפה, אחד כלול בתוך השני, והוא אומר שלא אכפת לי אז אין בעיה. נראה לי יוצא כך מפורש מהנוסח כאן, שכמה פעמים אחד נמצא בתוך השני. למשל כאן, בתוך מציאות ה' הוא כולל גם את אחדות ה', שצריך להאמין שרק לה' יש אחדות.]

כי הוא מסתפק במציאותו [במקום אחר כותב 'מחויב המציאות', אבל כאן לא מדגיש 'מחויב' אלא רק שלא זקוק לשום מציאות אחרת.] ודי לו בעצמו [בביטוי הזה – אף שהכל תרגום – הוא מסביר במורה נבוכים[ז], שגם הוא תרגום, את שם ש-די. לא כמו הפירושים של ה'די' בחז"ל, שאמר לעולמו די ושיאמר לצרותי די וכו', אלא שאומר שלה' די בעצמו, הוא לא זקוק לאף אחד, די לו במציאות עצמו.] ואין צריך במציאות זולתו, וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם הכל צריכין במציאותם אליו,

וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלהיך [מה שנקרא מצות האמנת אלקות.].

שם א-ל – הבורא (מצטרף לשם ש-די, "המסתפק בעצמו")

לפי הסדר של הקבלה את היסוד הזה נקביל לשם א-ל, פשוט, לכן גם אמרנו ששם א-ל בתורה – כמו תחלת פרשת וארא שנקרא במוצאי שבת, בהילולא רבה שאל אדמו"ר הזקן – מצטרף בתורה לשם ש-די, "וארא... באל שדי". יש כאן כמה דברים, אבל עיקר הווארט בחקירה הוא הווארט הזה, שהוא לא זקוק לאף אחד וכולם זקוקים לו, ממש "אל שדי". אם נרצה לחלק בין האחדות כאן לבין האחדות הבאה, ביסוד השני, שם היינו "הוי' אחד" וכאן "אל אחד", כמו בפסוק "אל אחד בראנו". התאר "אחד" מצטרף בלשון המקרא לשני השמות האלה, א-ל והוי', והבריאה שמתאימה למה שכותב כאן היא "אל אחד בראנו" ובו צריך להאמין. הא-ל הזה הוא די לעצמו, "אל שדי". כך נקביל את היסוד הראשון למדה הראשונה.

רחום: יחוד ה'

יחוד ה' שאין כיוצא בו

היסוד השני [הוא "שמע ישראל".]:

יחוד הש"י, כלומר שנאמין שזה שהוא סבת הכל [הוא סבת הכל. יש משהו בא-ל שהוא סבה יותר משם הוי'. הפשט של א-ל הוא כח, אבל הוא גם מלשון אֶל, כח של וקטור, כפי שאנחנו מסבירים הרבה פעמים – כח שמכוון למשהו, א-ל הוא כח עם כיוון של חץ. איך מתאים? הכח שהוא הסבה של הכל, שממנו הכל יוצא.] אחד

[והאחדות שלו יחודית לגמרי. קודם אמר שרק לו יש אחדות בכלל, וכעת אומר בפרט, שהאחדות שלו אינה כשום אחדות שאנו יכולים לדמיין:] ואינו כאחד הזוג [אחד מתוך שנים.] ולא כאחד המין [מין האריות, שיש בו הרבה אישים.] ולא כאיש האחד שנחלק [כמו כל דבר-פרט אחד שאני מכיר בחושים שלי] לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין [במתמטיקה.] שמקבל החלוק לאין סוף [חלקים-שברים.], אבל הוא הש"י אחד באחדות שאין כמותה אחדות [העיקר כאן הוא לא ההתבוננות ב"הוי' אחד" סתם אלא ההתבוננות באיכות האחדות. אני חושב על אחד כמושג כמותי, אבל זה אחד המנוי שגם אפשר לחלק אותו לאין-סוף שברים, וכאן מדובר באחד שאין לו שום דמיון.

את ארבעת ה'אחדים' שהוא שולל יש להקביל לספירות-כוחות-הנפש בדרך של מלמטה למעלה: אחד הזוג כנגד יסוד-מלכות וכן שרשם בנצח-הוד (זוג של תרין פלגי גופא), אחד המין בתפארת (כללות המדות, המין) הכוללת חו"ג, איש האחד כנגד הבינה והגוף הפשוט האחד כנגד החכמה, וד"ל. לפי זה, אחד האמת, הוי' אחד, מאיר בכתר, למעלה מטעם ודעת, ועל כן אי אפשר לדמיין אותו בשכל כלל.],

וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

פסוק היחוד – גילוי הרחמים מול האדם

ההקבלה הראשונה פשוטה, מציאות ה' מקבילה למדת "אל", אך כאן עלינו להתבונן לעומק – למה "רחום" שייך ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? למדנו הרבה פעמים ששם הוי' הוא שם הרחמים דווקא – כמו שהוא שם המפורש, שם המיוחד ושם העצם הוא גם שם הרחמים. הגימטריא היפהפיה שאם כותבים שם המפורש שם המיוחד שם העצם ומחלקים לשלש מקבלים את הערך הממוצע שם הרחמים, כלומר רחמים הם הממוצע של מיוחד-מפורש-עצם. ב"שמע ישראל וגו'"

כדי להבין צריך להסביר כוונה שהארכנו בה הרבה. קודם כל, בהתבוננות בשש המצוות התמידיות האמונה היא למעלה והיחוד הוא המבט קדימה – אני פוקח עינים ורואה ש"הוי' אלהינו הוי' אחד". מה אני רואה? שהשם של מדת הרחמים, שהוא האלקים שלי ("הוי' אלהינו") – אני מאמין שהוא מתלבש בי ומחיה אותי, כחי וחיותי – הוא-הוא "הוי' אחד", שחודר את כל המציאות כולה.

מה ההבדל בין היסוד הראשון לשני? היסוד של אמונה בה' כעלת כל העלות עדיין לא שמה אותו בתוך המציאות ממש. עד כדי כך שאפשר לחשוב שמחשבת הרמב"ם, ובכלל הראשונים, היא קבלת ההשתלשלות – הוא מלמעלה, לא זקוק לכלום, עלת כל העלות, לכן הוא מעלי (הוא העלה שלי ואני העלול ממנו, גם מלשון עולל ויונק, את כל מציאותי אני יונק ממנו). לפי חז"ל ברגע שאני אומר "שמע ישראל" זו מודעות שמולי, מה שאני רואה מול העינים, וכמו פירוש חז"ל שהוא אחד ב-ז רקיעים וארץ (ח) וב-ד רוחות העולם. לכן היסוד הזה הוא גם השני ולא הראשון, קודם אני צריך לשים את ה' מעלי ואחר כך מולי, קודם להתקשר לאוא"ס הסוכ"ע, האור המקיף שמעלי כביכול, ואחר כך להתקשר לאוא"ס הממכ"ע, האור הפנימי המתלבש במציאות ובי עצמי. אומרים ק"ש בעצימת עינים, אבל כדי לפקוח את העינים ולראות זאת במציאות אני צריך לחוש איך ש"הכל רחמים", בגימטריא "סוד הוי' ליראיו".

האחדות הבלתי-מתחלקת של מדת הרחמים

יש משהו במדה ש'הכל רחמים' שאי אפשר לחלק לחלקים, לא אחד הזוג, לא אחד המין, לא אחד האיש ולא אחד המופשט של החשבונות, כל הדברים שהוא שלל. הוא אחדות כזאת שאין לשער. צריך לומר שגם אצלי במדת הרחמים, המדה העיקרית, מדת יעקב הבחיר שאבות, יש משהו שלא מתחלק. מה הדבר הכי פשוט שאני אומר שמדה לא מתחלקת? מדה היא התייחסות לזולת, ושאינה מתחלקת היינו שאני מתייחס כך לכולם בלי שום חלוקה. איי, כתוב בחז"ל ש"אסור לרחם על מי שאין בו דעת", אבל באה החסידות ואומרת שעליו הכי רחמים כי אין בו דעת. בחיצוניות של מדת הרחמים יש איזה חילוק, אבל הפנימיות של מדת הרחמים, "סוד [שם] הוי'", היא האחדות, שאי אפשר לחלק.

אפילו אברהם, שהוא אוהב, ברגע ששרה אומרת לו שישמעאל הוא רשע הוא משנה את ההתיחסות כלפיו. כמו שרש"י כותב, הוא כבר מתחיל לשנוא אותו – אפשר לאהוב מישהו וישר לשנוא (הדוגמה הקיצונית – אהבת אמנון ותמר, אהבה התלויה בדבר. ואילו אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה עצמית, בלתי משתנה, אך היא לא כלפי כל אחד ואחד אלא רק למי שקשורים אליו בעצם, משא"כ מדת הרחמים מצד פנימיותה שהיא כלפי כולם בשוה). רחמים אומרים שאפילו שיש נגדו מדת הדין – בקורת שלא צריך לאהוב אותו ולא צריך לרחם עליו – באה מדת הרחמים (הפנימית) ואומרת "אף על פי כן". יש משהו במדת הרחמים שאחיד לגמרי. בפל"ב בתניא מסביר אדה"ז את ענין "יעקב אשר פדה את אברהם" – אותו ווארט, שאהבה יכולה להשתנות, אבל הרחמים הנצחיים יכולים לפדות אותה.

בדרך למהפכה חמישית

[לרחם על אכזרים זה חיובי או שלילי?] כתוב שבקו האמצעי יש את החיצוניות שלו, בה הוא רק ממזג וממצע בין הימין והשמאל – שם עדיין בגדרי ימין ושמאל, שיש חלוקה, ושם אסור לרחם על האכזרי. זה שומר, כמו קליפה ששומרת על הפרי. אבל יש משהו שמשוה הכל. ב'מהפכה החמישית', "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר" כולל בהמות וחיות, כמבואר במאמרי באתי לגני לפרק ז, הפרק של שנה זו. איך להתייחס לבעלי חיים? בפרק שירה לכל אחד יש שירה. איזה שיר שר הנחש? "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים". מה מכוונים לפי האריז"ל כשאומרים פסוק זה? כל שם הוי' באשרי מנוקד אחדת, מדה אחרת. "סומך הוי'" הוא עם חולם – תראו בסידור אדמו"ר הזקן – מדת הרחמים. הקב"ה מרחם על הנחשים, הוא קצץ להם את הרגלים וקללם ועשה איבה בינם לבין האדם, ואף על פי כן צריך להאיר להם את אור האלקות (כי טוב) ב'מהפכה החמישית', וכולי האי ואולי 'לגייר' אותו, שיחזור להיות שמש גדול לאדם (ובו יתקיים "ועמדו זרים ורעו צאנכם"). אותו דבר, צריך לרחם על נחשים אכזריים או לרחם עליהם? נחשים ארסיים, צפעונים, שאין רפואה למכתם? דן הוא בעצמו נחש, אבל אוהב נחשים ומרחם עליהם? לא. הוא בעצמו נחש, אבל הוא יודע לטפל בנחשים. פגע בו כיוצא בו.

ממד הראיה ב"שמע ישראל"

עוד דבר, האבן עזרא כותב שההבדל בין "רחום" ל"חנון", מדת הרחמים הבאה אחרי "רחום", הוא ההבדל בין ראיה לשמיעה. הרחמנות היא על מה שה' רואה והשמיעה היא כמ"ש "ושמעתי כי חנון אני". אם אנו מתפללים לה', או שהמציאות שלנו עולה לה', ה' אז במדת "חנון" ושומע את המצוקה. שומעים דבר שגם אי אפשר לראות. "רחום" אמור להיות חוית ראיה דווקא, אף שכתוב "שמע ישראל" צריך בזה ממד של ראיה, וכידוע ש"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]". במוסף של ראש השנה הפסוק "שמע ישראל" חותם את עשר המלכויות (בחינת מלכות שבמלכות) – התכלית של "רצוננו לראות את מלכנו". משה רבינו אומר לנו "שמע" כדי לעורר אצלנו רצון לראות – עד ל"עין בעין יראו" (ועל כן מבואר בדא"ח שרצונו הפנימי של משה היה לומר 'ראה ישראל') – וכאשר זוכים למסור את הנפש ב"אחד" אכן ישנו גילוי שכינה בבחינת ראיה. לכן אותיות רבתי בקריאת שמע, "שמע... אחד", רומזות להיות כל יהודי הקורא את שמע עד-ראיה על אחדות ה' – "אתם עדי נאֻם הוי'".

תכלית קריאת שמע היא "ואהבת את הוי' אלהיך" – "פולחנא דרחימותא" – לקיים "ארחמך הוי' חזקי" ולהפוך את ה' לרחום-אהוב (הקשר בין אהבה לרחמים מתבטא גם בסוד "יעקב [שמדתו רחמים] אשר פדה את אברהם [שמדתו אהבה ועולה בגימטריא רחם]"). מדת האהבה מופנית כלפי אור גלוי, אור שבבחינת ראיה (שעל כן בכור יעקב, ראובן – לשון ראיה – מכוון כנגד החסד-האהבה בין בניו).

עד כאן היסוד השני.

וחנון: שלילת הגשמות

על היסוד השלישי כבר התחלנו לדבר, בהשוואה בין "רחום" ל"חנון". נקרא בפנים:

היסוד השלישי:

אינו גוף ולא כח בגוף

שלילת הגשמות ממנו, וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו [אחד שאין כמותו. יש כאן התפתחות מיסוד אחד לשני.] אינו גוף ולא כח בגוף [נשים לב שבכל מקום הרמב"ם אומר אחרת, ביד אין את הביטוי הזה. דווקא כאן יש את הביטוי הזה, שרבי אברהם אבולעפיא עשה ממנו 'מטעמים' – מאד מודגש כאן, מתחיל ומסיים כאן "אינו גוף ולא כח בגוף". "אינו גוף" שוה יוסף, ו"פ הוי', "ולא כח בגוף" גם שוה יוסף, ו"פ הוי' – יב צירופי הוי', ששה של הקיץ וששה של החרף, לפי מעגל השנה. ר"א אבולעפיא מפרש את הרמב"ם אליבא דקבלה ואצלו זהו יסוד עיקרי.]

ולא ישיגוהו מאורעות הגופים [כל מה שקורה לגוף לא יכול לקרות לו, כי אינו גוף. מה הם מאורעות הגופים?] כמו התנועה והמנוחה והמשכן לא מצד עצמות ולא במקרה, ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי כלומר לא פירוד ולא עורף, והוא חיבור ולא עפוי מלשון ועפו בכתף פלשתים, כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם, ואמר הנביא ואל מי תדימיוני ואשוה יאמר קדוש אילו היה גוף דומה לגופים [סימן שאינו גוף, פסוק מפורש.],

וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתארי הגופות כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הכל דרך השאלה, וכן אמרו ז"ל (ברכות לא:) דברה תורה כלשון בני אדם [כמה שוה "דברה תורה כלשון בני אדם"? יה פעמים גוף (1335 – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"), כלומר שהערך הממוצע של כל מלה הוא ג"פ גוף, גוף ברצו"ש: ג גו גוף וף ף שעולה מרכבה, היינו סוד מעשה מרכבה, סוד האנשת האלקות במקרא אע"פ ש"אינו גוף ולא כח בגוף".] וכבר דיברו החכמים בזה הענין הרבה,

קול בלי תמונה – השמיעה של "חנון"

והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר כי לא ראיתם כל תמונה כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שזכרנו אינו גוף ולא כח הגוף [אמרנו ש"חנון" קשור לשמיעה. הפסוק אומר "קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים זולתי קול" – מתחיל ב"קול" ונגמר ב"קול" ובאמצע "ותמונה אינכם רואים". מדגיש בפסוק שהתמונה שלא רואים היא בין שני קולות ששומעים. על הפסוק "וכל העם ראים את הקלות" למדו שאת הקולות האלה ששומעים גם רואים, אבל אין שם תמונה.  

כל הפסוק הזה – "וידבר הוי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול" – שוה 3882 וביחד עם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – שמופיע בהמשך אותה פרשה – שוה 5000, כך שהממוצע של כל פסוק הוא 2500, 50 ברבוע, שער ה-נ ברבוע. הכנף היא 1382, יש כאן יחס מובהק של חתך זהב. 1118 הוא האלכסון של 1000 על 500 והמספר המקביל הוא 1382. כל הסוד של חתך זהב הוא מבוסס על השרש של 5 (...2.2360) וכאן זה 50 ברבוע, אותו דבר. למי שמבין, שני הפסוקים האלה הם זוג מובהק של מספרים, פלאי פלאים (בפסוק הראשון יש 60 אותיות, בשני 25 אותיות, יחד 85 אותיות, 7 בהשראה, מספר האותיות שמצילים מפני הדליקה כו'. 60 ברבוע ועוד 25 ברבוע = 4225 = 65, שם אד', ברבוע. 65 היינו הכאת ג מספרי ההשראה הראשונים, ודוק). מה אני לומד מכאן? שרחמים קשורים לחוש הראיה אבל "חנון" קשור לחוש השמיעה, בו אני צריך לשמוע (דערהער) ש"אינו גוף ולא כח בגוף".].

הקבלת יג המדות לעשר ספירות

בכלל, איפה מתחיל המושג גוף בקבלה? שלשת העיקרים הראשונים של הרמב"ם הם כתר-חכמה-בינה. לפני שממשיכים צריך להבין את כל יג המדות לפי עשר ספירות, יסוד היסודות שמוסבר בספרנו סוד הוי' ליראיו[ח], רק להתבונן ב-יג מדות הרחמים. איך יג ועשר מתחברים? מאד פשוט וברור לפי הסדר:

א-ל בכתר. רחום וחנון בחו"ב, ראיה ושמיעה. אחר כך "ארך אפים" שלפי פשט אחד אבל לפי סוד הם שנים, דעת עם עטרא דחסדים, ארך, ועטרא דגבורות, אפים. אחר כך "ורב חסד" מפורש, חסד. על "ואמת" כתוב בפירוש שהיא מדת הדין (הדן דין אמת לאמתו). אחר "נצר חסד", שומר החסד, "יעקב אשר פדה את אברהם", הוא תפארת, גם יש בו "לאלפים", תרין עטרין דדעת כפי שהם משתקפים במדת התפארת שתחת הדעת בקו האמצעי וממזג בין הימין והשמאת שבלב כנ"ל (אותיות "אפים" נמצאות ב"לאלפים". הערך הממוצע של "אפים... לאלפים" הוא "ונקה", המדה ה-יג החותמת את יג מדה"ר). אחר כך "נשא עון ופשע וחטאה ונקה" הם נהי"ם, פשוט איך מתלבש על הספירות. יצא שגם לדעת וגם לתפארת יש ימין ושמאל, לכן יש מדות שבפשט הן אחד ובפנימיות מתחלקות לשתים, והן בדעת ובתפארת (נמצא שקו האמצעי הוא "אל... ארך אפים... נצר חסד לאלפים... וחטאה ונקה" = 1176, 48 במשולש = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", פתיחת ספר ה"יד" של הרמב"ם, וקאי על מצות האמנת אלקות, היסוד הראשון שכנגד שם אל ב-יג מדה"ר כנ"ל הכולל את כל הקו האמצעי). זה יסוד היסודות.

שרש הגוף וכח השמיעה בבינה ("חנון")

לאור זה נחזור ל"חנון ורחום", שהאבן עזרא אומר שהם ראיה ושמיעה, חכמה ובינה. איפה מתחיל בקבלה המושג גוף? גרמוהי, באמא. מה שאני רואה במציאות, אורות, חיוהי, ובהם הכל רחמים, אבל חוש השמיעה, לשמוע לא כמו הפשט, שלה' אין גוף ולא כח בגוף ולא דמות הגוף. שמיעה היא ממש התבוננות, הגם שאמרנו שגם "שמע ישראל" מתחיל בשמיעה, משה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל', וכך לחוות את "הוי' אלהינו הוי' אחד". כשאני פוקח את העינים אני רואה גופים. צריך לשמוע שה' הוא לא גוף, לא גוף ולא כח בגוף. זה דערהער, שמיעה.

מה זה מעורר אצלי? "חנון". יש כמה פירושים ב"חנון", ואחד מהם הוא חנינה. עכשיו, כדי לעורר חנינה על כל האסירים, צריך להאמין שה' "אינו גוף ולא כח בגוף". למה הדבר הזה מעורר חנינה? ברגע שהוא לא גוף הוא יכול לצאת מבית סהר בכיף... בשביל לצאת מכל המאסרים, לקבל חנינה, צריך להתעצם עם "אינו גוף". מה אצלנו בגלות? ווארט מפורסם של הרבי הרש"ב, שרק הגוף בגלות, הנשמה לא בגלות. ברגע שמתפטרים מהגוף שום דבר לא בגלות, זו חנינה גמורה, שיוצאים מבית הסהר לגמרי. לחיים לחיים.

דווקא שני אלה, "רחום וחנון", דרשו העמקה. ההמשך הרבה יותר פשוט.

ארך: קדמות ה'

היסוד הרביעי [שכנגד "ארך" במדות הרחמים, שמצטרף לחמישי שכנגד "אפים".]:

הקדמות, והוא שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט [כבר רואים את השוני מנוסח "אני מאמין", "שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון". כאן לא כתוב שהוא אחרון אלא רק קדמון. למה לא צריך לומר שהוא אחרון? כלל ש"כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון". יש פסוק "אני ראשון ואני אחרון", אם היה רוצה להדגיש זאת היה צריך להביא פסוק זה. אבל כעת אינו עוסק באחרון. למה? עוד חזון למועד. כל יג העיקרים כאן נוסעים אל האחרון, ימות המשיח ותחית המתים. כאן מענינת אותו רק הקדמות. לכן גם הפסוק שיביא הוא גם של קדם, לא של אחרון בכלל.], וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו [רק הוא קדמון.], והראיות על זה בכתבי הקודש רבות, והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר [בסוף התורה, בפרשת "וזאת הברכה":] מעונה אלהי קדם [בכך משה רבינו חותם את התורה, הפסוק של היסוד הרביעי ברמב"ם.].

איך קשור למדת "ארך"? ארך היינו אריך אנפין, שלגבי אצילות הוא קדמון. באצילות קדמון הוא לא יחיד ולא אחד, אבל סתם קדמון הוא אריך, ראשית הנאצלים. כולל גם מה שכל קדמון נצחי, קדמון-נצחי שוה משיח, כידוע, שגם נברא לפני בריאת העולם. מאד טוב מתלבש על "ארך".

אפים: עבודת ה' (ושלילת ע"ז)

היסוד החמישי:

סדר עבודת ה'

שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצותיו

הוא מונה כאן ארבעה דברים שהם גם י-ה-ו-ה:

עיקר העבודה כאן, "לעבדו", הוא פשוט קבלת עול, בטול, להתבטל – אני עבד ואתה האדון.

"לגדלו" כנגד אמא, כי צריך עם התארים שלו, מתוך התבוננות.

אחר כך "להודיע גדולתו", "כונן שמים בתבונה". יש מצוה להודיע לאחרים, לא רק "אור המאיר לעצמו" אלא "אור המאיר לזולתו", "להודיע גדולתו".

צריך לעבוד אותו וכו' ובסוף "ולעשות מצותיו", מכאן מבינים ש"לעבדו" היינו נקודה פנימית של בטול וגם "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה", דבקות בה'. לעשות מצותיו היינו מצוות מעשיות, מצות המלך (ובתרגום הרב קאפח מציין שהמלה המדויקת כאן היא 'משמעתו', בדגש על קבלת עול ומשמעת). יש קשר בין "לעבדו" ל"לעשות מצותיו", כי עבד המלך עושה מצוות המלך – "הוי' בחכמה יסד ארץ".

שוב, היסוד החמישי כאן הוא לעבדו, לגדלו, להודיע גדולתו ולעשות מצותיו:

  י        לעבדו

  ה       לגדלו

  ו        להודיע גדולתו

  ה       לעשות מצותיו

סדר העבודה – סדר של קירוב רחוקים

רואים שיש כאן סדר, שנוגע גם לקירוב של יהודי. יש כאלה שמקרבים אותו ישר להיות חב"דניק, ולהיות משפיע ולפתוח בית חב"ד, עוד לפני שמתחיל לקיים את כל המצוות. כל כך מתלהב מהעסק שכבר נעשה משפיע, לפני שהוא מקיים מצוות במילואן. אם הוא מחפש אסמכתא, זו האסמכתא. אף על פי כן הנקודה הראשונה היא "לעבדו", להרגיש בטל לה', מזה בא הכל – אם אתה מכיר שיש ה' ואתה גארנישט, אין ואפס מול ה', ואז אתה עובד אותו, מתפלל אליו באותה הרגשה, ואז מגדל אותו על ידי התבוננות, וגם מודיע לאחרים, מתחיל להיות משפיע, אז סופך לקיים מצוות.

אפשר לומר עוד יותר, יש אנשים שאומרים שאף פעם בחיים לא זכיתי ללולב כשר, אחד שהוא ירא שמים בתכלית, מוציא הרבה כסף על לולב ואתרוג. סיפור של הבעל שם טוב, פעם היה לך לולב כשר? בדקת למעלה? בסוף סוכות פתחת וראית לולב פסול כל החג. צריך סיעתא דשמיא כדי לקיים מצוות, ובאיזה זכות? אם אתה מתמסר לזולת. כמו סיפורים של רבי לוי יצחק מברדטישוב. אם אתה הולך לזכות את הצבור בארבעת המינים שלך זו סגולה שה' יתן לך לולב כשר, אבל אם הוא רק שלך ספק גדול מה תגלה בסוף החג. שוב, זה לפי הסדר כאן.

שלילת עבודה זרה

[בכל אופן, אחרי הסדר מוסיף כאן:] ושלא יעשה כזה [ארבעת הדברים האלה.] למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות [גם ארבעה. מלאכים כוכבים גלגלים יסודות משלימים ל-29 ברבוע שהוא 21 בהשראה – וכמה שזה נחמד, חלילה לעבוד אותם!] ומה שהורכב מהם, לפי שכולם המטובעים על פעולתם [כגרזן ביד החוצב בו.] אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י, וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו [שזו הטעות של דור אנוש, כפי שכותב הרמב"ם.

רק כעת ראיתי שלפני עשר שנים שלחו רבנים שלא נזכיר את שמם, כדי לא לבייש אותם, שהלכו להודו ואמרו שהדת ההודית היא אולי בסדר, אולי. מי שנקרא גדולי רבני ישראל, רחמנא ליצלן. אפילו אם הם אומרים בפירוש שהם עובדים לאל אחד – לא נכון, כל הפשוטים סתם משתחוים לפסלים, אבל הכהנים אומרים – שעובדים לאל אחד ורק שההמון משתחוים לפסלים כי השפע עובר דרכם. מי שאומר כך עובד עבודה זרה, לא יעזור שום דבר. אתה עובר על היסוד החמישי של הרמב"ם, כמו שמפורש כאן. הפסל הזה לא יקרב אותך לבורא עולם רק ירחיק אותך ואם ממך ע"ז זו משתלשלת להמון סימן שהשרש של זה נמצא בך.],

אלא אליו בלבד ["'אליו' ולא למדותיו", אפילו בספירות דאצילות. כמו שאמרנו קודם, לכן היו מהראשונים שחשבו שקבלה היא ע"ז, כי אפילו מספירות דאצילות אסור לעשות ממוצעים.] יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו, וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על ע"ז ורוב התורה מזהרת עליו [כמו שהרמב"ם כותב בהרבה מקומות, שרוב התורה היא להזהר מעבודה זרה. איך כתוב ב"אני מאמין"? "שלו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". אבל כאן עיקר הדגש הוא שלילת ע"ז, גם החיוב אבל בעיקר השלילה, וב"אני מאמין" הפוך.].

"אפים" – "אף" על עבודה זרה והמתקה בתפלה (לבעל החטם)

איך קשור ל"אפים"? אחרי ה"קדמון" של "ארך" אומר שרק את אותו "קדמון" ראוי לעבוד. "אפים" לשון אף, הפשט שמאריך אף, אבל מה מעורר אצל הקב"ה אף? עבודה זרה, הקליפה של עולם העשיה, "אף עשיתיו", מקום "חרון אפו" של מקום. צריך להמתיק את האף. איך? על ידי שנזהרים לעבוד רק אותו יתברך, בלי שום אמצעי, שום ע"ז. חלק לגמרי, ששלילת ע"ז היא "אפים". אמרנו שעבודה אינה מצוות, אלא אם מתבטאת במשהו זה דווקא בתפלה. מה הביטוי בזהר לגבי תפלה? "לבעל החוטם אני מתפלל", בעל האף. גם רמז מובהק שעבודה שייכת ל"אפים". שוב, שני אלה מכוונים מאד פשוט.

חלוקת נושאי יסודות האמונה כחלוקת יג מדות הרחמים

עד כאן חמשה יסודות ראשונים שהמכנה המשותף שלהם שמתייחסים אל ה' בעצמו ואל היחס שלי לה' (האחרון). איך הרמב"ן מסביר את ענין המדות עד "ארך אפים"? שעד כאן (שמות ו)תארים עצמיים של ה', לא פועל יוצא. מכאן ואילך פועל יוצא, אבל עד "ארך אפים" אלה שמות ("הוי' הוי' אל") ותארים עצמיים ("רחום וחנון ארך אפים"). כך בעיקרים, עד כאן לגבי ה' והיחס שלי אליו.

מכאן מתחילה קבוצה של נבואה. כמה יש בה? כמו שאמרנו קודם, לא חייב שכל אחד יהיה עצמאי לגמרי. יש ארבעה יסודות בקבוצה זו. מדות הרחמים מתחלקות 4-4-5, כשהכי מובהק ה-4 האחרונים, "נשא עון ופשע וחטאה ונקה". בדיוק כמו החלוקה של יג העיקרים.

ורב חסד ואמת: הנבואה ונבואת משה

לפני שנקרא נאמר בקיצור: הששי והשביעי, "ורב חסד ואמת", הם נבואה בכלל ונבואת משה רבינו בפרט, שעולה על כולנה. איך מתאים? מאד חלק עכשיו.

מי כולל את נבואת כל הנביאים שנבאו ב"כה"? אהרן, שמתנבא ב"כה" וגם מברך את העם ב"כה" ("כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך וגו'"). כתוב שכל שאר הנביאים נכללים באהרן כהן גדול, האח הגדול של משה רבינו, לכן הוא כותב אותו קודם. בכל אופן עולה עליו האח הצעיר ממנו, משה רבינו, עליו כתוב בפירוש "משה אמת ותורתו אמת" ולפי דעה אחת "אמת ראה ונפל על פניו", והיא המדה השביעית, מתאימה למשה שעליו נאמר "כל השביעין חביבין". מדת "ורב חסד" היא חסד דאריך ("אית חסד ואית חסד") שכתוב בפירוש שהוא מדת אהרן, לכן כינוי "ורב חסד" הוא "כהנא רבא", הכהן הגדול שהוא שרש כל הנבואה. לכן לכל כהן גדול יש בחינה של נבואה, מה שהוא קורא באורים ותומים שעל לב אהרן. משה רבינו הוא מדת האמת. אם כן, שני אלה מקבילים מאד יפה.

נקרא בפנים:

נבואת כל הנביאים

היסוד הששי:

הנבואה, והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל [אצל הרמב"ם שכל הוא ערך עליון, כמובן.], אחר כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד [אז יורדת עליו השראה אלקית, שהיא נבואה. אז כל הנבואה באה מעולם האצילות, ולפי הקבלה היינו מנה"י דאצילות.] ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה וזו עניינה,

וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד ואין כוונתינו להביא מופת על כל יסוד מהם, וביאור מציאות השגתו לפי שזה הוא כלל החכמות כולם [כדי להגיע לנבואה צריך להגיע לכלל החכמות כולם.] אבל אזכרה דרך ספור בלבד, ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה [מסיים בהשגח"פ, או בכוונה, במלה "הרבה" – "ורב חסד". היו הרבה נביאים בעם ישראל ונכתבה רק הנבואה ששייכת לדורות, אבל בזמן שהנבואה שרתה בישראל היו ריבוי מופלג של נביאים ורק המיעוט נכתב. שוב, זו מדת "ורב חסד".].

נבואת משה הנבדלת מכל האנושות

היסוד השביעי:

נבואת משה רבינו ע"ה, והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כולם הם תחתיו במעלה, והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא, וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים [הוא מלאך כמו שהעיד עליו הכתוב "וישלח מלאך ויצאנו ממצרים", למעלה מכל הנביאים. בהלכות יסודי התורה מציין הרמב"ם עשרה סוגי מלאכים, מתחיל מאישים, מלמטה, ומגיע לחיות הקדש. בכל אופן, "האיש משה" מגיע ונדבק בדרגת האיש, אחר כך הופך להיות "איש האלהים", כפי שהזכרנו בברית[ט]. משה רבינו גבוה מכל המלאכים, ואם כבר מלאך הוא בדרגה הכי גבוהה של מלאכים, חיה. איך אני יודע שמשה רבינו שייך לחיות? משה שוה י-ה פעמים חיה, שייך ל-יה חיות קדש.],

קריעת המסכים והמונעים

לא נשאר מסך שלא קרעו [בשביל מה צריך לכתוב את זה? ביטוי מאד מענין. אצל כל הנביאים יש עדיין מסכים שלא הצליחו לקרוע אותם אבל אצל משה רבינו לא נשאר שום מסך שהוא לא קרע. קודם כל, רואים שיש לו טבע של לקרוע דברים. הוא חי 120 שנה, בגימטריא מסך – כתוב ש-120 שלו בסוד מסך (סוד קך צירופי אלהים), ובסוף הוא קרע אותו, גמר לקרוע את כל המסכים, ואז עלה לשמים והשיג את שער הנון.] ונכנס ממנו [ישר לה'.]

אם נעשה מהרמב"ם מקובל מעשי, באיזה שם קדוש הוא קרע את כל המסכים? השם השני של שם מ"ב, קר"ע שט"ן, המסך נקרא שטן והוא קרע אותו. אולי הרמב"ם חשב על זה. איפה מכוונים שם זה בסידור אדמו"ר הזקן? [בתקיעות.] גם בתקיעות, בפסוקים שלפני, וגם לפני "כל נדרי" בפסוק "אור זרע לצדיק" (ס"ת קרע = שע, י"פ יחידה, עלית משה מסוד חיה לסוד יחידה. כל השם של מב אותיות = 3701 = י"פ קרע ע"ה). שני המקומות בימים נוראים שקורעים את המסכים. כנראה שמשה רבינו כל הזמן היה בדרגה הזו, לפני תקיעות ולפני כל נדרי. כתוב שאצל צדיק, הרבי, כשמתפלל מנחה פשוטה הוא בדרגה של כל יהודי שמתפלל נעילה ויתכן שגם יותר מזה. בכל אופן, משה רבינו כל הזמן בקטע הזה של קר"ע שט"ן.

כמה שוה קר"ע שט"ן? 729 = 27, זך, ברבוע (= 9 בחזקת 3 = 3 בחזקת 6) = "לא תרצח" כידוע. והוא עולה משה משיח הוי'. והוא עולה המדות בדילוג עד "ואמת" (מדת משה, סוף הפסוק הראשון): "אל... וחנון... אפים... ואמת" (יה אותיות, פנות המשולש אותיות אמת, השאר = רפח. "אל... אפים" = ב"פ אנכי, ט ברבוע, "וחנון... ואמת" = ז"פ אנכי). כמה שוה קר"ע שט"ן ועוד משה? ג"פ משיח, ממוצע כל מלה. משה צריך להיות משיח. איך הוא נעשה משיח? כשמוסיף לעצמו קר"ע שט"ן וכך קורע את כל המסכים ונעשה משיח. כדי להיות משיח הוא צריך להוסיף את ה-אחד, כמו שכתוב בחסידות. והרמזים: משה אחד = משיח; משיח הוי' = משה הוי' אחד, משה טל, טל = משה במספר סדורי. נמצא שקר"ע שט"ן = משה משה (במספר הכרחי, סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו") משה (במספר סדורי). בכל אופן, זו כוונה יפה שיוצאת כאן מהרמב"ם.

ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט [לא חסרון גדול ולא חסרון קטן, הוא מושלם. לכאורה אין שלמות בעולם הזה, אבל הוא אומר שמשה רבינו הוא המושלם.],

שכל נקי מדמיונות, חושים ורגש

ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והרגשיות [מה שמונע מהאדם להיות מושלם – שאצלו הוא כולו שכל אלקי – הם שלשה דברים, דמיונות חושים ורגש. (איזה כלים נשאר?) כלום, אין, רק שכל טהור, הוא הוריד את הגוף. שייך כאן ל"חנון", יש קשר בין "וחנון" ל"אמת" (וכנ"ל בסוד החשבון), חן של אמת שלעומת "שקר החן" ("וחנון" = 120, חיי משה כו' כנ"ל). אומרים שמשה רבינו הוא החן של אמת. איך קוראים אצלנו להורדת הגוף? התפשטות הגשמיות. ברגע שמישהו מגיע להתפשטות הגשמיות הוא נעשה כלי שלם.

(אפשר להיות שלם בלי רגש?) זה הרמב"ם, מח שליט על הלב בתכלית עד שמבטל את רגש הלב. בחסידות יש גם פנימיות הלב שליט על המח. יש שתי הגרסאות בגמרא איפה "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", האם בבתי גוואי או בבתי בראי? אנחנו גורסים שה' בוכה בחדר הפנימי, בתי גוואי, מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם. לכאורה הרגש הזה, הכי פנימי, שייך רק בגלות. בזמן הגאולה לכאורה אין מה לבכות. דברנו על הענין בכמה שיעורים[י]. הרמב"ם רוצה שתגיע לזמן הגאולה עכשיו, התפשטות הגשמיות, שם אין דמיונות, חושים או רגש.

היום כל הדברים האלה בלעומת זה הם ממש כמו הפילוסופיה של המדע. הרמב"ם הוא באמת מדען. כל המדע, במיוחד המדע המודרני ביותר, הוא כדי לשלול את הדמיונות – וכל מה שאנשים חשבו עד כה הוא דמיונות. קודם צריך לדעת שכל מה שחשבת הוא דמיונות שוא, עכשיו צריך לדעת שאם אתה חושב שתשיג את האמת דרך החושים שלך, שקר, ואז צריך לשלול את הסנטימנטים שלך לכל דבר ואז יש סיכוי שתגיע לאמת. נשמע כמו משהו מהודו... הוא אומר שככה משה רבינו הגיע, "מהֹדו ועד כוש" (הוא מלך בכוש ארבעים שנה ואף נשא אשה כושית), הכל בקדושה. אחרי הכל, משה רבינו מסר את הנפש על עם ישראל, "מחני נא", "אשר עשה משה [ששבר את הלוחות, 'אשר שברת', 'ישר כח ששברת'] לעיני כל ישראל", הרבי היה אומר זאת בבכי של התרגשות.]

ונבדל כחו המתעורר המשתוקק [כמו אם יש איזו תאוה.] ונשאר שכל בלבד [בלי דמיון, חושים, רגש או כח המתעורר – נשאר שכל טהור.], ועל הענין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם הש"י בלא אמצעיות מן המלאכים [כמו רבי חייא, שהכסא שלו עולה מעצמו, בלי סיוע של המלאכים.].

הצורך להאריך בביאור הענין

רצוני היה לבאר זה הענין הנפלא [גם בנבואה אמר שיקצר, וגם כאן אומר שלא יכול להאריך, אבל הוא לא מתאפק – כי "ממשה עד משה לא קם כמשה" – וחייב לפרוס קצת את היריעה, משהו אישי אצלו.] ולפתוח המנעול ממקראות התורה ולפרש טעם פה אל פה [הדבר הכי מיוחד אצלו מכל הענינים, בלי אמצעים. משמע שאצל שאר הנביאים יש ממוצעים.] וכל הפסוק בזולתו מעניינו,

לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאד והיינו צריכין להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילת מציאות המלאכים [ולהסביר שמשה רבינו יותר גבוה מהם, הוא לא צריך אותם.] ושינוי מעלותיהן מן הבורא הש"י [כאן ודאי משמע השתלשלות.], ושנבאר הנפש וכל כוחותיה [כל תורת הנפש.] ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו [יש מדרש שיעור קומה, שהוא לא אוהב, אבל בכל אופן משתמש בביטוי הזה כאן. למה מתכוון, למלאכים או לה'? בחסידות זה משהו באמצע, כלים דאצילות, אבל לא האורות, כמו שמסביר בעל ההילולא של יום ראשון, אדמו"ר הזקן.] ולא יספיק בענין זה לבדו ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים [כך צריך לעבוד, שנותנים לך מאה דפים להסביר בקיצור ולא יותר...], ולפיכך אניח אותו למקומו אם בספר הדרשות [לא מוותר, אלא ישאיר למקומו. מתי הוא כתב את פירוש המשניות? זה החבור הראשון. רואים שבראש של הרמב"ם כל הספרים שהוא מתכנן לכתוב נמצאים, כמו שאומרים על השפת אמת.] שיעדתי לחברו או בספרי הנבואה שאני מתעסק בו או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות [אם היה לנו ספר על היסודות היינו יכולים יותר להחכים ולעשות הקבלות. הוא אומר שבאחת האכסניות האלה יהיה המקום להסביר את הענין של משה רבינו.].

ארבעה ענינים יחודיים בנבואת משה

ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי [בכל זאת צריך לומר משהו.] ואומר שנבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים.

כנראה שגם פה יש סוד י-ה-ו-ה. נאמר בקיצור:

דבר ראשון, שהוא בלי אמצעי – נבואתו ישירה. ישירות זה כמו שאמרנו קודם, שחכמה היא קירוב מקום – שאפילו ריחוק מקום מותיר חלל באמצע, אבל הוא "פה אל פה", בתכלית הקירוב, כמו נשיקין. הוא לומד את הדבר הראשון מ"פה אל פה", תכלית הקירוב בלי שום דבר באמצע, בינו לבין ה'. אצל שאר הנביאים לא ככה.

דבר שני, כל נבואתו בהקיץ, ואילו שאר הנביאים "בחלום אדבר בו". הוא אומר ששאר הנביאים גם ביום קודם נרדמים ואחר כך זוכים למראה, למחזה, אך לא בהקיץ. יש בטול חושים כדי להרדם, רק כשהנביא נרדם הוא מתפשט לפי ערך מגופו ואז הוא כלי לקבל נבואה, אבל אצל משה רבינו אין חשכת לילה, אין להרדם, הכל בהקיץ. הדבר הראשון פשוט שהוא כנגד חכמה, כמו שאמרנו שהוא ישירות, קירוב מקום. למה בהקיץ ולא בתרדמה הוא בבינה, עליו כתוב "משה זכה לבינה"? אפשר להסביר שהבינה נקראת "מחשכים", היא חשך, היא לילה, ואצל משה רבינו דווקא אין לילה – גם הלילה שלו הוא לא לילה, הוא לא נרדם, הכל בהקיץ. לכן כנראה גם בגשמיות הוא לא ישן, חוץ מזה שלא אכל ולא שתה ארבעים יום, כמו שמספרים על גדולי ישראל שבקושי ישנו. אמרו שבשבעת ימי הסוכות הרבי לא ישן בכלל, על פי טבע – על פי חז"ל – זה בלתי אפשרי.

הדבר השלישי קשור לשני, כמו "כונן שמים בתבונה" – אצל כל הנביאים בזמן הנבואה הגוף נחלש, יש ריפוי גמור של אברי הגוף וגם חוויה של אימתה ופחד מלווה ברתת ורעדה (המלווים חולשה גופנית גדולה). ביחס להרפיה, יש כל מיני שיטות של מדיטציה שהכל נועד להרפות. אצל כל הנביאים צריכה להיות הרפיה בשביל לקבל נבואה ואצל משה רבינו אין הרפיה, הוא חזק ועומד בדיוק אותו דבר – הוא מקבל את הנבואה רגוע (לא רפוי אלא רגוע) – כמו שתמיד הוא במצב מוכן לנבואה.

המוכנות התמידית של משה היא כבר הדבר הרביעי. משה תמיד הוא מוכן לקבל את הנבואה שלו. רק משה רבינו מקבל את הנבואה מתי שהוא רוצה. קשור גם לזה שהוא פרש מן האשה. אצל שאר הנביאים הוא כותב שיתכן נביא אמת שבמשך חדש לא מקבל נבואה, שנה שלמה לא מקבל נבואה. [מה עם ארבעים השנים שה' לא דבר אתו?] ה' דבר, אבל לא במאור פנים. מאד מתאים, כי כאן הדבר הרביעי הוא המלכות, שהיא עם ישראל – כשהמלכות לא תקינה פוגע באיזו רמה בנבואה שהוא מקבל, אבל הוא מצד עצמו תמיד מוכן לנבואה. זמן בכלל הוא בחינת מלכות, "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלך לעלם ועד". משה רבינו בעל הבית על הנבואה שלו, הוא מולך, ושאר הנביאים לא בעלי הבית על הנבואה. הרפיה שייכת לתפארת גופא, משה עומד על עמדו ומתנבא מתי שרוצה, ו-ה. כל זה היה "ואמת", "משה אמת ותורתו אמת".

נראה בלשון הרמב"ם:

הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו הש"י אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו ["פה אל פה אדבר בו" = 416 = לב פעמים אחד = שמאי הלל, וכידוע שמשה ר"ת משה שמאי הלל = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל" או מחלוקת שמאי הלל = 1000 אורות שקבל משה במתן תורה. ה' הוא נושא הפכים וכן משה כולל בעצמו שני הפכים, שמאי הלל, ומשום כך ה' מדבר עמו "פה אל פה". מי שאינו נושא הפכים בעצמו זקוק לאמצעי כאשר מדבר עם ה', וד"ל].

והענין השני כי כל נביא לא תבא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות בחלום הלילה בחזיון לילה ורבים מענין זה, או ביום אחר שתפול תרדמה על האדם בענין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ושנאמר מחשבתו פנויה כענין חלום, וענין זה נקרא מחזה ומראה ועליו נאמר במראות אלהים, ומשה יבא עליו הדיבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שיעידו הש"י ונועדתי לך שם ["ונועדתי לך שם" = 936 = אהבה פעמים חסד, אהבה רבה של שני הכרובים, מצד אמא.], ואמר הש"י אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וגו' [עיקר כוונתו כאן הוא להמשך – "ומראה ולא בחידת". נמצא שבפסוק זה שתי הבחינות הראשונות מופיעות זו אחר זו. "ומראה ולא בחידת" = תשובה, בינה – "משה זכה לבינה"].

הענין השלישי כי הנביא כשתבא אליו הנבואה ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך יחלשו כחותיו ויתקלקל בנינו ויגיע לו מורא גדול מאד כמעט שתצא רוחו ממנו, כמו שאמר בדניאל כשדיבר גבריאל עמו במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ואומר אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ואומר במראה נהפכו עלי צירי, ומשה ע"ה לא היה כן אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים [ההרפיה של ], כמו שנאמר (שמות לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו [הוא כותב שעל משה נאמר "פה אל פה" וגם "פנים אל פנים", שתי מעלות – "פה אל פה" הוא המעלה הראשונה, דביר ישיר ללא אמצעים, ו"פנים אל פנים" המעלה השלישית, דבור 'רגוע'. כמה שוה ביחד? 592, דוגמה ש-משה, כפולת 23, נעשה כפולת 37, גילוי היחידה שלו – 592 = 16 פעמים 37.], כלומר כמו שלא יארע לאדם חרדה מדבור חבירו כן היה הוא משה עליו השלום לא היה חרד מן הדיבור, ואע"פ שהוא היה פנים בפנים וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.

והענין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם אלא ברצון הש"י שיודיע לו הדבר בנבואה ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים או שלא יודיעו בשום פנים, וכבר היו מהם כתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם כמו שעשה אלישע כמו שכתוב (מלכים ב ג) ועתה קחו לי מנגן ובאה לו הנבואה ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכוין לזה, ומשה רבינו ע"ה בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ונאמר (ויקרא טז) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש, אמרו חז"ל (ת"כ ריש פרשת אחרי) אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבא.

שלשת יסודות תורת משה: אמת, רק אמת, כל האמת

אמרנו שביסודות הבאים, השמיני והתשיעי, לא ברורה ההתאמה לשני העיקרים בסידור[יא]. השמיני הוא שכל התורה שיש לנו היא המסורה למשה, לא לפקפק בספר תורה, והתשיעי שהיא לא תהיה מוחלפת. האם ב"אני מאמין" מוזכרת תורה שבעל פה? "זאת התורה" נכון לפרש גם על תורה שבעל פה, אבל לא חייבים לפרש כך – יש מי שמפקפק על ספר תורה שבכתב, ואומרים לו שזו התורה המסורה למשה. כל שכן בתשיעי, שהתורה לא תהיה מוחלפת, אם מדובר רק בתורה שבכתב וכל התורה שבעל פה יכולה להתחלף זה לא רלוונטי. זו רק הערה כדי שנשים לב בפנים.

נאמר את הכלל, כדי לקצר: יש ביטוי שאומרים על דוכן העדים באנגלית, שאני אוהב לצטט כי יש בו משהו נכון, ורואים שכאן זה ההגיון של הרמב"ם – לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. זה לא כל כך מורגש בעיקרים בסידור. השביעי כאן הוא "משה אמת ותורתו אמת", מדת האמת, תיקון "ואמת" – הוא אמת. השמיני כאן הוא "רק אמת" – לא לפי הסדר שאמרתי באנגלית – שאין פסולת בתורה, שהיא רק אמת. זה בכלל לא כתוב בנוסח בסידור. עיקר היסוד השמיני שלו, איך שכתוב כאן, הוא ש"ותמנע היתה פילגש" בדיוק כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". חלילה לומר שיש משהו שהוא פחות אמת, משהו שהוא 'קליפה'. הביטויים שלו הם 'לב' ו'קליפה', וחלילה לחשוב שיש כך בתורה, ש"שמע ישראל" הוא 'לב' ו"ותמנע היתה פילגש" הוא 'קליפה'. מי שאומר כך הוא כופר בעיקר, ובסוף נראה מה עושים עם אנשים כאלה לפי דעתו, אוי ואבוי...

[יסוד יכול להיות פולמוסי?] כאן הוא רוצה להגדיר עיקרים כדי להגדיר מי כופר. עד סוף "ואמת" לא הזכיר כופרים, אבל מהיסוד השמיני מזכיר כופרים ואומר – לא שזה יהודי שצריך להחזיר בתשובה אלא – שצריך לאבדם. אני יכול להוסיף על זה חס ושלום, אבל אצל הרמב"ם ברגע שחולק על זה הוא בגדר של "תכלית שנאה שנאתים" שאין לו חלק באלהי  ישראל, כמו שמסביר בסוף פל"ב בתניא.

שוב, היסוד השמיני הוא שאין בתורה לב וקליפה, 'שום דבר חוץ מהאמת', ואילו ביסוד התשיעי בכלל לא כותב שהתורה לא תהא מוחלפת אלא שאין להוסיף עליה ואין לגרוע – "כל האמת". אצלו יוצא ממש מפורש שהשמיני הוא שום דבר חוץ מהאמת והתשיעי הוא כל האמת. כל האמת אומר ש"לא תהא מוחלפת", אבל צריך מישהו שיעשה צעד זה בהגיון – שאם יש כאן את כל האמת, אין מה להוסיף ואין מה לגרוע, וממילא אף פעם לא יהיה מוחלף בשום דבר אחר כי יש כאן הכל. זה רעיון פשוט מאד שנוגע כשמקרבים מישהו, נחזור להודו, צריך שתוכל לומר בוודאות וגם להעיר שאין לך מה לעשות שם – אין שם משהו אמתי שלא נמצא כאן. זה היסוד התשיעי אצלו, שב-יג המדות נקרא "לאלפים". שני אלה הם "נצר חסד לאלפים". "לאלפים" הוא "ותשליך" (במדות של מיכה) – "תשליך" הוא 'אין לך מה לעשות שם, כי הכל נמצא כאן, כל האמת, אין מה להוסיף ואין מה לגרוע' (וכל השאר תשליך למצולות ים). אפשר לומר שמכאן ש"לא תהא מוחלפת", אבל בנוסח "אני מאמין" זהו כאילו הווארט וכאן יש ווארט אחר.

נֹצר חסד: אמתת התורה

כל התורה מהשמים

היסוד השמיני:

היות התורה מן השמים [כלומר, שכל מלה בתורה היא מן השמים, אין שום דבר שמשה רבינו אמר מעצמו.], והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך בענין שנקרא על דרך השאלה דבור ואין ידוע היאך הגיע אלא הוא משה ע"ה שהגיע לו [אנחנו רק יודעים שהגיע אליו, אך לא איך הגיע אליו.], וכי הוא היה כמו סופר [לכן הוא נקרא "ספרא רבה דישראל".] שקוראין לו והוא כותב כל מאורעות הימים הספורים והמצות ולפיכך נקרא מחוקק [משה מכונה מחוקק – תכונה חדשה שלא היתה כתובה קודם במעלות שלו ביסוד השביעי – הוא סופר נאמן.],

ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים ושם אשתו מהיטבאל [כאן שיש לו הוה-אמינא שהפסוק הזה פחות חשוב זה ממש...] ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה [כמה שוה "מפי הגבורה"? ביטוי מאד חשוב, "פה אל פה". הוא שוה 351, משולש שם הוי'. ר"ת מה, "ונחנו מה", משולש 9. שאר האותיות יהלם, שני משולשים, של 17, אשה.] והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת. [כעת בא הכופר. הוא מתייחס כאן דווקא למי שלא חושב ככה:]

וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים [זו הכפירה הכי גדולה.], לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה ושאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם ושהם מאת משה רבינו ע"ה [שכתבו בעצמו, לא מפי הגבורה.], וזהו ענין (סנהדרין צ) אין תורה מן השמים [לא שכל התורה לא מן השמים, אלא אפילו שפסוק אחד לא מן השמים.] אמרו חכמים ז"ל הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה חוץ מן הפסוק זה שלא אמר הקב"ה אלא משה מפי עצמו, (סנהדרין צט:) וזהו [על הכופר הזה כתוב:] כי דבר ה' בזה [מביא את הפסוק הזה בתניא פ"א, שנקרא רשע.] הש"י ויתעלה ממאמר הכופרים,

אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלהי יעקב [דווקא ב"נוצר חסד" מביא את הפסוק שלנו. הוא מתאר כאן את דוד, שעד כאן לא שמענו עליו. התורה היא של משה, אבל איך להתייחס לתורה לומדים מ"דוד משיח לאלהי יעקב". משה רבינו הוא נותן התורה והמשיח הוא מי שמקבל ממנו באמת, משה הוא משיח בן יוסף והתלמיד שלו, מי שיודע להעריך אותו, הוא משיח בן דוד.] שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט),

[שאלנו אם כולל גם את התורה שבעל פה, וכאן כותב בפירוש:] וכמו כן פירוש התורה המקובל ג"כ מפי הגבורה [יש כאן פעמיים "מפי הגבורה", תושב"כ ותושבע"פ, יחד עולה שבת, היהלום של שם הוי' ב"ה.] וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם הוא בעצמו התבנית אשר אמר הש"י למשה והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו,

פסוק ההוכחה בפרשת קרח

והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר [פלא איך שמסיים כאן. לא לכולם הביא פסוק, אבל כאן מביא פסוק:] (במדבר טז) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי [מה זה הפסוק הזה? על "ותפתח הארץ את פיה". הוא מדבר עם ה' "פה אל פה", ומי שלא מאמין בו הארץ פותחת את הפה ובולעת אותו. זו הבריאה שהוא בורא.].

למה הרמב"ם בוחר פסוק זה? קודם כל, אומר שקרח היה בסוג הזה. הבעיה שלהם היתה 'שום דבר חוץ מהאמת', כמו שהוא בא עם טלית שכולה תכלת. הוא חשב שיש בתורה דברים יפים מאד, כל הכבוד, ויש גם סתם, סיפורים. הוא עשה מיון בתורה. למי שעושה מיון קוראים מין, הוא היה מין. בעיקר אומר מה צריך לעשות בסוף לכופר, וזו הכפירה הכי גדולה – צריך לאבד אותו, כמו קרח. משה רבינו נסה לחזר אחריהם, לעשות כל טצדקי שבעולם כדי להציל אותם, אבל כשזה לא הלך הוא אבד אותם. אצל הרמב"ם, ממשה עד משה, "לכתחילה אריבער".

מאד משמעותי שמביא את הפסוק הזה. לא מדבר רק על פסוקים, אלא על המינויים שמשה רבינו עושה (מה שהרגיז את קרח). תוספת, לא רק מה שהוא כותב – סופר יושב בבית ולא רואים אותו, אבל משה הוא לא רק מחוקק שיושב בבית אלא עושה כל מיני מעשים. בדרך אגב מכניס שלא רק כל מה שמשה רבינו כותב הוא מפי הגבורה אלא גם כל מה שהוא עושה ומי שלא מאמין בכך הוא כופר.

ההקבלה ל"נצר חסד"

הכל כאן "נֹצר חסד", יש "ורב חסד" ויש "נצר חסד", עם נ רבתי (הרומזת לדילוג הראשון מעצמות לאור אין סוף של נבואה). מה המיוחד של תיקון זה? עליו כתוב "אין מזל לישראל", זו שבלת הזקן, השערות הארוכות של הדיקנא מקדימה, ועיקר קדושת ישראל יונקת מזה – כאן השרש אם אתה יהודי. המזל של היהודי, של ישראל, הוא דווקא "נצר חסד". גם על פי פשט, מה "נצר חסד" לגבי היסוד הזה? הנבואה היא חסד ואתה נוצר שהכל נבואה מן השמים (נבואה ללא כל קליפה, אלה כולה לב, בסוד הפסוק "נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון", הפותח ומסיים ב-נ ד"נצר חסד"). הנבואה היא פנימיות הנביעה – נביעת האין סוף מהמזל העליון, "אין מזל לישראל", ממנו יונק אור אבא.

לאלפים: שלמות התורה

היסוד התשיעי:

ההעתק [כמעט נשמע כמו נוסח הקודם ב"אני מאמין", שכל התורה המצויה בידינו היא אמת. זה לכאורה הולך על "העתק", שהעתיקו את התורה נכון. כאן אומר זאת בתשיעי, שאמרנו שהוא 'כל האמת'. היה לנו אריך, ראשית הנאצלים, וכעת יש עתיק, סוף המאציל.], והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא הש"י לא מזולתו [כאן הוא לא מזכיר את משה רבינו.], ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע [זה העיקר לפי הנוסח כאן. השמיני הדגיש את משה, שרשם רק מה ששמע, וכאן מדגיש שקבל מה' – ולא מאף אחד אחר – וממילא יש בו הכל. המושג העתקה מאד מתאים, כי בחסידות כתוב ששלמות היא עתיק. הרבי הרש"ב אומר שפגם הברית הוא פגם בשלמות והתיקון הוא רק להחזיר את השלמות, שהיא עתיק. כאן הדגש לא על משה אלא על מי שאמר את התורה, עצמות בלשון החסידות, עצמותו יתברך, והיות שעצמות היא שלמות התורה שהוא נתן שלמה. מתאים מאד ל"אנא נפשי כתבית יהבית", ואם אני שלם ונתתי עצמי גם התורה שלמה, אין מה להוסיף ואין מה לגרוע ואין מה לחפש בשדות זרים כי הכל כאן. וממילא, כמו שאמרנו קודם, היא לא תהיה מוחלפת.] לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה [הכל בא מעתיק. איך אפשר להסביר באותיות של קבלה? גם בעתיק יש דכורא ונוקבא, כמו שמוסבר בכתבי האריז"ל. הדכורא דעתיק הוא מי שאמר את התורה שבכתב והנוקבא דעתיק אמרה את התורה שבעל פה.],

שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור [בהקדמה הארוכה של פירוש המשניות. גם בהקדמה צריך לחפש אם מדגיש את "לא תהיה מוחלפת" או את "לא תוסיף" ו"לא תגרע".].

כאן מתאים ה"לאלפים", שהתורה הזו תשאר לאלפי דורות. צריך לומר שכל דבר שהוא שלם הוא נצחי, כמו "כל קדמון נצחי" גם כל שלם. משה רבינו מצד הנבראים הוא שלם, אז הוא נצחי, לא יקום כמשה. התורה גם נצחית כי היא שלמה, לא מוסיפים.

נֹשא עון: השגחה פרטית

הגענו לרביעיה האחרונה, שהכלל שלהם הוא סליחת עוונות – "נושא עון ופשע וחטאה", שלישיה מובהקת כנגד נה"י, והאחרון הוא "ונקה", "'ונקה' לשבים" לגמרי, שאנו יוצאים נקיים, מושלמים, זהו מזל תחתון. אבא יונק ממזל עליון ואמא ממזל תחתון.

היסוד העשירי:

כי הוא הש"י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר [מה הפסוקים בשביל זה?] (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו', וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' (בראשית ו) ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה.

איך אפשר לקשר זאת ל"נושא עון"? ה' יודע כל מה שקורה, לכאורה יסוד של השגחה. אומרים שהרמב"ם במורה לא כל כך נוקט בהשגחה פרטית, אבל כאן ברור שיש השגחה לפחות "על כל בני האדם". במורה נבוכים הרמב"ם אומר שיותר השגחה על צדיקים וכו'. בחסידות כשרוצים ליישב אומרים שגם הרמב"ם מדבר רק על גילוי השגחה פרטית – זה ווארט לתרץ את הרמב"ם. כאן נראה שיש השגחה פרטית. [ודאי שלפי הרמב"ם יש שכר ועונש בדרך פרט.] אולי צווי דינים, ידיעה לחוד (ה' יודע כל פרט ממעשי בני אדם) והשגחה לחוד (מה שה' משגיח על מישהו ושומר עליו באופן מיוחד), אבל לא פשוט. בחסידות אומרים שה' מהוה כל פרט ומשגיח אליו ביחד, הכל קשור אחד לשני.

הרמב"ם מביא כאן שני פסוקים של "רבה", מהמבול ומסדום. אני יכול לפרש בשני הפסוקים האלה שה' רואה את הכלל, שיש כאן הרבה רע, "מלאה הארץ חמס" לפני המבול. אפילו רש"י כותב ש"אנדלרמוסיא באה לעולם" ומתים צדיקים ורשעים כאחד. אני יכול לחשוב ש"רבה" הוא מצב של כלל, אבל דווקא בפסוק השני חז"ל דואגים להוציא מהמחשבה שזו רק השגחה כללית, משהו דק, והם מסבירים שמדובר ב"עניני ריבה אחת". זה דרוש, השאלה אם הרמב"ם סובר כך, אבל אומרים שהולך על בחורה אחת.

עון – התעלמות מעין ה'

יש כאן שלש מלים, עון-פשע-חטא. קודם כל, אומר שמי שלא מאמין בהשגחה זה עון. מה הקשר בין עון להשגחה, שה' יודע את מעשיהם של בני אדם? עון הוא חוסר אמונה, או יותר חוסר רגישות, חוסר תשומת לב, להשגחת ה'. כתוב שעון נגזר מהמלה עין – ה-ו של עון מורידה את ה-י, עושה הסתרה, כמו אור ו-עור. עון היינו שאדם מתעלם מהעין של ה'. איך אומרים זאת עוד? כתוב בתניא שיש סוג עבירות שאדם עושה כי חושב ש"אין ה' רואני". צריך לומר שאותו סוג של עונות שאדם עושה בחדרי חדרים, כשנדמה לו שה' לא רואה, נקרא עונות. צריך לחפש לזה אסמכתא גם על פי פשט. לכן "נושא עון" היינו שה' סולח גם לעונות – זה הסוג הראשון של עבירות שצריך לכפר עליו. היסוד של הכל, שנדמה לאדם שאין ה' רואה ולכן עושה עבירות, צריך להיות "נושא עון".

ופשע: שכר ועונש

היסוד האחד עשר:

כי הוא הש"י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה, וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזק הכרת [אין כאן גיהנם.], וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק [בדפים הקודמים של הקדמת פרק "חלק".], והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, והשיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי [מביא פסוק זה, להוכיח שהעונש הכי גדול הוא כרת, להמחות. משה מוכן לקבל כרת אם ה' לא יסלח לבני ישראל. רואים שקשור לסליחה, ולא סתם סליחה אלא "פשע", "[נושא עון] ופשע". הוא הקדים לפירוש הזה באריכות שני דפים על שכר וענש, כך הוא התחיל את הכל. את כל הפירוש הזה הוא התחיל מהיסוד האחד עשר באריכות גדולה. מה זה בא ללמד לגבי ההקבלה שלנו ל"ופשע"? אמרנו שעון הוא לעשות דברים תוך כדי שנדמה לך שה' לא רואה אותך. מה זה לפשוע? או למרוד או כמו בפקדון, להתרשל, לא להתאמץ. עיקר הפשע – ווארט שלנו, כדי להקביל – אם תקראו כאן את כל ההקבלה, הפירושים המשובשים של אנשים לשכר ועונש הם פשע. הוא כותב באריכות שלילדים קטנים צריך לתת סוכריה, אבל אם אתה גדול ועדיין מחפש את הסוכריה זה פשע – אתה פושע לעצמך. הציור המעוות של שכר ועונש הוא פשע, לכן צריך לשאת את הפשע הזה, צריך לברר טוב-טוב מהו השכר האמתי ומהו הענש האמתי, וגם זה לא מענין מי שעובד את ה' לשמה. בסופו של דבר כל ענין השכר והעונש יש בו משום פשע. אם אתה בגדלות, כמו אברהם אבינו שעובד את ה' מאהבה (וכמו בהרבה סיפורי הבעל שם טוב ועוד צדיקים), אז גם עולם הבא וגם הכרת לא מענינים אותו. משה רבינו כאן מוכן לכרת, כי עבודתו לשמה. מכאן הוא התחיל, הוא מאד שכלי, רוצה שאנשים יתבגרו – לא רוצה קטנה או נערה אלא בוגרת – ומי שלא בוגר חוטא בקטגוריה הזו, שכל המושג של שכר ועונש מעוות אצלו. לכן התיקון שלו הוא "ופשע". ועוד, ידוע שפשע הוא אותית שפע, צריך לעשות את הבירור הנכון ביחס לשכר ועונש, ביחס לשפע מצד הקדושה או שפע מצד הקליפה או חוסר שפע או היפך השפע, וכאשר ה' נושא את הפשע שלנו זוכים באמת להמשיך שפע רב בכל העולמות.], ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה.

וחטאה: ביאת המשיח

היסוד השנים עשר [כעת הגענו לעיקר מה ש"אנו רוצים משיח עכשיו", ה"אני מאמין" שהרבי החזיק ממנו מאד, אותו "אני מאמין" שיהודים מסרו את הנפש תוך כדי ששרו "אני מאמין בביאת המשיח".]:

להאמין ולאמת

[המשך של שכר ועונש:] ימות המשיח [הוא הסביר בספר היד שכל ימות המשיח הם רק כדי שנהיה פנויים לעסוק במושכלות, אמצעי כדי לזכות לדעת את ה', "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".], והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר [לא לחשוב שיכול לבוא עוד אלפיים שנה, ח"ו, כמו שמישהו אמר.],

יש כאן ביטוי יפה, "להאמין ולאמת" – צריך להאמין וצריך לאמת. קודם להאמין, גם מקיף וגם בחינת נוקבא, לכל אחד יש נוקבא ודכורא – קודם צריך להאמין בנוקבא שבי ואז צריך לאמת בדכורא שבי. ליידיס פירסט, קודם להאמין ואז לאמת, הכל בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" (לידת הזכר היינו "אמת מארץ תצמח").

מה פירוש לאמת בכלל? זו דוגמה מצוינת למה שבספר המצוות אמר שהמצוה הראשונה היא להאמין שיש מצוי ראשון וביד כתוב לידע – להאמין ולידע היינו להאמין ולאמת, כתר ודעת. איך מאמתים? על ידי התבוננות, עד שנעשה דעת. כמו שהרבי אומר שמצוה לומר דבר בשם אומרו, שאם רק שמעת ואצלך מקיף, אמונה, צריך לומר בשם אומרו, אבל אם התאמת אצלך, התעצמת עם זה, נעשה אצלך פנימי שזה אמת, לא צריך לומר בשם אומרו, כמו הרמב"ם עצמו. כדי להביא גאולה צריך לומר דברים בשם אומרם, אז למה הרמב"ם לא עושה זאת? לא רוצה משיח?! לכן הוא כותב "לאמת", זה כבר אתה ולא צריך לומר בשם אומרו, אף שבתחלה שמעת ממישהו.

הרחקת חישוב הקץ והאמונה בנבואות הגאולה

אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן [לא ישים לו 'קץ' בו צריך לבוא.] ולא יעשה לו סברות [גימטריאות וענינים וסברות.] במקראות להוציא זמן ביאתו, וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) תיפח רוחן של מחשבי קיצין [מה הפשט של "תיפח רוחן"? שהרוח יוצאת ממך. פעם ראשונה כתוב בתורה "ויפח באפיו נשמת חיים", כשהרוח נכנסת בך זה "ויפח באפיו" וכשהיא יוצאת "תיפח רוחן". "ויפח" הוא באדם הראשון, ר"ת אדם-דוד-משיח, וכשאתה מחשב קצים אתה מוציא ממנו את הרוח. ה' נפח באפיו להיות משיח, אבל זו התפתחות (השרש פתח, התפתחות, הוא מהשער פח, ויפח), צריך לבוא מעצמו. אם אתה עושה פעולה אתה כאילו מתחרה עם ה', גם לשון חרון אף. זה הפשט של איסור חישוב קצים – אתה הקב"ה?! אתה רוצה להכריח את הקב"ה?!],

ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים [כאן לא אומר מעלה על הנביאים, כמו שאומר בספר היד, שגדול מכולם חוץ ממשה רבינו. כאן מאד 'ציוני' כזה, יותר תכל'ס, שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים] שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה [כולם נבאו על משיח, שיהיה המלך הכי גדול. איך יודעים שחז"ל חשבו שהוא המלך הכי גדול (ונבואתו טפלה לזה)? שהוא קיסר ודוד פלג קיסר. משבחים אותו שהוא מלך שלא היה כמותו אף פעם.],

ומי שהסתפק בו [אם יבוא.] או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם [ממנה בעיקר מביא ביד החזקה.] ופרשת אתם נצבים, ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו.

"וחטאה" – תיקון המלכות-הפה

כעת אנחנו ב"וחטאה". [בת שבע אומרת "והיינו אני ובני חטאים".] כל מי שחולק על המשפחה הזו כופר בה' ובנביאיו. איך אני יודע שמשיח קשור דווקא למושג חטא, ולא לעון ולפשע? "אשר נשיא יחטא". נשיא הוא מי שאין מעליו אלא ה' אלקיו, אשרי הדור שהנשיא עצמו חוטא ומודה על חטאו ומביא קרבן לכפרה. "אשר נשיא יחטא" ר"ת אני, הוא חוטא ב"אני" שלו, "אני אמלוך", באגו שלו וגם התיקון שלו שמגלה את ה"אני אמלוך" של הקב"ה.

המשיח הוא בן דוד, וכמו דוד הוא בעל תשובה (מקיים בעצמו "כל ימיו בתשובה"). הוא בא להחזיר את הצדיקים בתשובה (כמבואר בזהר). לא כמו הסיפור המפורסם של הרמח"ל, ששאל את התלמידים אם ראו שפעם עבר על החטא הכי קטן מדרבנן, אפילו עצה של דברי חז"ל. הוא חשב שאולי הוא משיח, ואמר שאם ראיתם עלי משהו הכי קטן אני מוותר, אני לא משיח. מצאו שהוא נכנס לעיר בלילה, לא ב"כי טוב", אז אמר שהוא לא משיח. כנראה שאנחנו לא מחזיקים מהשיטה הזו.

נסביר עוד: מה ההבדל בפשט בין עון ופשע לחטא? שחטא הוא שוגג, משהו שבא מהלא-מודע. התיקון של משיח הוא תיקון הלא-מודע הכללי של עם ישראל, לא המודע. לכן "אשר נשיא יחטא", וצריך לומר שגם מתקן זאת עם האֹשר של הלא-מודע. תיקון "וחטאה" נקרא בקבלה "פומא קדישא", התיקון ה-12. למה משיח שייך לפה, ל"פומא קדישא"? משיח הוא התיקון של "פום ממלל רברבן", המשיח ילמד אותנו "תורה חדשה מאתי תצא". כתוב בפירוש שדעת דעתיק, דעת דרדל"א, גניז בפומא – הדעת דעתיק היא בדיוק הדעת של מלך המשיח, התורה החדשה שהוא ילמד אותנו. כל זה תיקון "וחטאה".

ונקה: תחית המתים

היחס לתחית המתים – "איני יודע"

היסוד השלשה עשר [אחרון חביב, שהוא אומר במשפט אחד.]:

תחיית המתים וכבר ביארנוה [לא מסביר בכלל, כי כבר הסביר בתחלת ההקדמה.].

קודם כל נשאל שאלה: למה הרמב"ם היה צריך לכתוב אגרת תחית המתים? [טענו עליו שאינו מאמין בזה.] איך אפשר לטעון עליו שלא מאמין בתחית המתים כאשר זה העיקר ה-יג שלו?! כי רומז שלא בדיוק גוף, שכל הסיפור לא ברור אצלו. כמה שזה עיקר כאן, אבל טענו שלא מאמין בתחית המתים של חז"ל. לכן הוא היה צריך לכתוב אגרת שלמה, להסביר שהוא כן מאמין.

היסוד הזה צריך להקביל ל"ונקה", המזל התחתון ממנו יונק אור אמא, המזל ה-13. קודם כל, כמה שוה תחית המתים? 1313. שייך לתיקון ה-13, המזל ה-13. מה הקשר בין "ונקה" לתחית המתים? מה הרמז של "ונקה"? קסא. "ממשה עד משה לא קם כמשה" ולומדים ממשה רבינו "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע". יש משהו בתחית המתים שהוא "ונקה", נקי מהבנה, שער הנון של הבינה הוא נקי מידיעה. גם כאן, רומז לכך כשלא מסביר – כבר הסברנו, אבל כעת אין אפילו מלה אחת להסביר על זה. [הרמב"ם קצר בגלל השעה...] נכון, אם אין זמן אומרים 'איני יודע' וזהו.

[מה העיקר בזה, אם יקומו ושוב ימותו, בשביל מה?] איני יודע, באמת לא ברור. הכל אמצעי להגיע לעולם הבא, שגם אותו לא צריך... דרך אגב, בדברי אנטיגונוס איש סוכו יש שתי גרסאות, "כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" או "על מנת שלא לקבל פרס". הגרסה שלו היא "על מנת שלא", ולכן אומר שיצאה ממנה תקלה. חכמים בקרו אותו כי יצאו ממנו צדוקים וביתוסים, כי אמרו שאם "על מנת שלא לקבל פרס" סימן שאין כזה דבר עולם הבא וממילא אין שכר ועונש. סיפור מסובך. אומרים שמה שבדור יותר מאוחר – ארבעה דורות אחריו – אמר אבטליון "חכמים הזהרו בדבריכם" הוא התכוון אליו, כשראה את התוצאות. הוא בקר אחד קדמון כי אחרי ארבעה דורות רואים שיצאו ממנו אנשים שלא מאמינים בעולם הבא, כי אמר שצריך לעבוד את ה' על מנת שלא לקבל פרס. בכל אופן, תחית המתים היא "איני יודע", "ונקה".

[מתאים לומר כעת על המצב של הרבי שהוא מצב של 'איני יודע'?] כן, אומרים זאת, תורה שלמה שלנו. משה רבינו אמר "איני יודע", ממנו לומדים, ו"ממשה עד משה לא קם כמשה".

תחית המתים – נקיות גמורה

יותר פשט, "ונקה" היינו נקי. הוא כותב כאן בקורת לאנשים שמתייחסים לפשט של האגדתא, והדוגמה שנותן שמחפשים מאמרי חז"ל באיזה סוג בגדים יקומו מהקבר – האם יהיה מגוהץ? אותם בגדים או אחרים? כי מפרשים הכל לפי הפשט ולא מבינים שזו חידה. אם כן, עיקר הבקורת על אלו שמפרשים דברים לא נכון, לפי הפשט, היינו תחית המתים. יש אצלו איזה רמז שכל תחית המתים היא לא בדיוק לפי הפשט, לכן ירדו עליו. שוב, "ונקה" היינו להיות נקי. הוא אומר שחוקרים האם יעמדו ערומים או עם בגדים וכיו"ב. ברור שתחית המתים היינו חיים נצחיים וחיים נצחיים זה שהוא נקי, טהור, זך בתכלית. מה שיכול לסיים או להפסיק את החיים הוא לכלוך כל שהוא. גם הפשט, "נושא עון ופשע וחטאה ונקה", שאין כלום, אין יותר לא עון ולא פשע ולא חטא, נקי.

צריך לומר שהמצב של להיות נקי טהור הוא תחית המתים. איך מפרשים תחית המתים? איזו דוגמה לכך יש? הרחם נקרא קבר. כמו שביאת המשיח היא לידה, תחית המתים היא להוולד מחדש מתוך הקבר, כינוי בחז"ל לרחם. כעת הוא נולד מתוך הרחם. איך תינוק נולד מתוך הרחם? נקי. מיד רוחצים אותו ממי השפיר ואז הוא יוצא נקי וטהור. כך תחית המתים, מי שבאמת נקי ואין לו שום רבב קם ויחיה לנצח. הגוף שלו הוא מושלם, אין לו תאים רעים, אין לו חיידקים, הוא נקי מאה אחוז.

חיוב האמונה והרחקת הכפירה

בהמשך הוא אומר שמי שכופר צריך לאבד וכו' – תקראו. בזה סיימנו את יג היסודות של הרמב"ם כנגד יג מדות הרחמים לפי שיטת הזהר והאריז"ל.

וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה' הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה, ואפי' עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ולאבדו ועליו נאמר (תהלים קלט) הלא משנאך ה' אשנא. והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מענין חיבורי, אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים, לכן דע אותם והצלח בהם וחזור (אלה) [עליהם] פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה, ואם השיאך לבך ותחשוב שהגיעו לך עניינו מפעם אחת או מעשרה הרי הש"י יודע שהשיאך על שקר, ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חיברתי כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין, ומהש"י להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה, ואחזור לענין הפרק.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שיעור כ"א שבט ע"ה (סיום ספר המדע).

[ג] נדפס גם בתוך חומש היכל הברכה בראשית ב, יג.

[ד] ראה ר"ה יז, ב תוד"ה "שלש עשרה מדות".

[ה] תשובות הרמב"ם (פריימן) סימן מה. הרמב"ם הביא שתי שיטות האם המדה ה-יג היא "ולא ינקה" או שהיא "פֹקד עון אבות על בנים" ובמו"נ ח"א פנ"ד כותב בפשטות כשיטה השניה.

[ו] ראה שיחת ויקהל תשמ"ו (נדפסה בלקו"ש חכ"ז עמ' 253), לקו"ש חט"ז עמ' 44 הערה 26 (וש"נ) ועוד.

[ז] ח"א פס"ג.

[ח] שער א פל"א (עמ' קז ואילך).

[ט] שיעור י"ט טבת ש"ז.

[י] ראה שיעור י"א מנחם-אב ע"ג.

[יא] כפי שכבר העיר הרבי מקאמרנא בספר "דרך אמונה".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com