חיפוש בתוכן האתר

לימוד מ"זהב המנורה" ו"באתי לגני" פ"ז - שבת קדש פרשת וארא, ראש חדש שבט ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת וארא, ראש חדש שבט ע"ז – כפ"ח

לימוד מ"זהב המנורה" ו"באתי לגני" פ"ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

נגנו שאמיל.

א. "זהב המנורה" לפרשות וארא-בא

הלילה, במוצאי שבת – ב' שבט – יהיה היארצייט של הרבי ר' זושא, נלמד כמה ווארטים ממנו.

ד"ה "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי": הפגת הקור על ידי זכרון עצמו בה'

ב"שני" של הפרשה מופיע יחוס השבטים עד שבט לוי. היחוס מסתיים כשמגיעים לפינחס, כנראה שהוא תכלית כל היחוס, למרות שבפשט התכלית היא משה ואהרן – "הוא אהרן ומשה", "הוא משה ואהרן" – אבל אם הייחוס מסתיים בו כנראה שפינחס, הקנאי, הוא התכלית של הכל. בפרשה הקודמת, פרשת שמות, קראנו על הקנאות של משה רבינו – ראשית דרכו של גואל ישראל, "... ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול". על קנאות פינחס נאמר "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו וגו'"[ב] ומדייקים חז"ל "מה ראה...". אצל משה כתוב שלש פעמים "וירא" ואצל פינחס כתוב פעם אחת "וירא" (ובחז"ל יש שלשה פירושים ל"מה ראה", כמבואר אצלנו במ"א) – ארבע פעמים "וירא" כנגד י-ה-ו-ה, וד"ל. משה הניח מקום לפינחס להשלים את מדת הקנאות שלו (הכל בסוד "כי נער ישראל ואהבהו", כמבואר במי השלוח). ומבואר בדא"ח שתכלית הייחוס בפרשתנו היא להגיע ל"הם המדברים אל פרעה מלך מצרים... הוא משה ואהרן", שמשה הוא העיקר בהכנעת פרעה מלך מצרים, בעשר המכות לקליפת מצרים, מתוך קנאות דקדושה, שרש נשמת פינחס.

בספר "זהב המנורה" מובא ווארט על פסוק מ"שני":

"ובני יצהר קרח ונפג וזכרי" [מבין כולם פה הכי מוכר לנו – לאו דוקא לטובה – הוא קרח.]. פירש הרבי רבי זישע זצ"ל:

"יצהר" מלשון צוהר, רצ"ל הצדיקים שהם מזככים ומצהירים את החומר שלהם [על הפסוק "צהר תעשה לתבה" מפרש הבעל שם טוב שצריך להאיר את התבות שאומרים, כל תבה ותבה שאומרים צריך להאיר. אם יש צרה צריך להגיע למדרגת אין וכך אפשר להפוך את סדר האותיות ל-צהר – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע". באות שנלמד ממאמר "באתי לגני" נלמד שזהו כח האות י של יצהר, שנמצאת לפני ה-צהר. כתוב בספר יצירה שאותיות הן אבנים, וכמה אבנים בונות בית, כלומר מרכיבות תבה. על "צהר [תעשה לתבה]" יש שני פירושים, חלון או אבן טובה ומאירה (ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים", והסימן: חלון אבן טובה = 169 = 13, אחד, ברבוע). איזה פירוש מתאים כאן? אבן טובה. המציאות של אבן טובה היא חידוש – אבן היא דבר גס וחשוך בטבע, והארה של אבן, המראה על הזדככות האבן בתכלית, היא פלא. יש אדם שיש לו לב אבן, אבל אבן יכולה גם להאיר. כאשר מזככים את לב האבן עד שמאיר הוא כבר נעשה "לב בשר" לשון בשורה, הלב כבר מבשר את הגאולה. בשער היחוד והאמונה כותב אדמו"ר הזקן על האבן ש"שמה מורה כי שרשה משם העולה ב"ן במספרו ועוד אלף נוספת משם אחר לטעם הידוע ליוצרה". אבן חן שווה פלא (סוד האות אלף, ראשית כל אותיות האלף-בית), הפלא הכי גדול הוא כשלאבן יש חן.],

"קרח", כשקר להם מקרירות החורף [קרח נוטריקון קר חרף, בשש התקופות בפסוק יש תקופת קור ויש תקופת חורף. התקופה של פרשת וארא היא בדיוק הקור של החורף, מתאים שקר היום. חרף הוא אותיות רפח, יש רפח ניצוצין שנפלו לתוך המציאות והם מוסתרים בתוך המציאות, לא רואים את האור והחום שלהם – זו תחושת החורף, שאין אור ואין חום. קר הוא גם מלשון קרי, פגם הברית. בתקופה זו של שובבי"ם מתקנים פגם זה. מה מזכיר 'חרף'? חריף. מתי אוכלים דברים חריפים? בחרף, בשביל להתחמם. אבל מאכלים כאלו קשורים גם לפגם הברית, לקרי. מאידך קרח הוא סופי תבות "צדיק כתמר יפרח", קשור להיום, ראש חדש שבט, שהוא ראש השנה לאילן לדעת בית שמאי, שסובר ד"אזלינן בתר בכח". צריך להתעסק בדעת בית שמאי כי בימות המשיח פוסקים כמותו. בית שמאי מקדשים את מה שנמצא בכח, מתוך וודאות שהדבר ודאי יצא לפועל, כבר רואים את הפועל בתוך הכח.],

"ונפג", על ידי מה מפיגין את הקור – "וזכרי", על ידי שזוכרין את עצמם בהשי"ת [ביטוי מאוד מיוחד. אדמו"ר הזקן אמר לאדמו"ר האמצעי שצריך לראות כל יהודי כמו שהוא מושרש במחשבה הקדומה דא"ק, צריך לראות כל יהודי כמו שהוא אצל הקב"ה. פה הווארט הוא שצריך לראות את עצמי כמו שאני אצל הקב"ה, "בהשי"ת". על ידי שזוכרים את עצמו בה' יכולים להפיג את הקר של קרח. קרח רק צריך להצהיר שהוא נאמן למשה רבינו ובכך להפוך ל'צהר', ואז יאמר בו "צדיק כתמר יפרח" סופי תבות קרח.].

דרשת "ובני עזיאל מישאל ואלצפן וסתרי" באותה דרך

יש כאן אבא (יצהר) ושלשה בנים (קרח, נפג וזכרי) היוצרים מבנה של תקון: הראשון, קרח, הוא המציאות הראשונה של החשך והקור. השני, נפג, מתקן אותו על ידי השלישי, זכרי. וכל סדר העבודה הזה הוא עבודת האבא, יצהר, הצדיק המצהיר ומזכך את החומר שלו. הפירוש הפשוט של יצהר הוא שמן, "שמן זית זך" (מי שמזכך את החומר שלו). והנה, בנו השני הוא נפג אותיות גפן (הפוך), יין המשמח לב אלהים ואנשים, ובכך מפיג את קור החורף. שמן הוא חכמה ואילו גפן הוא בינה, נמצא שקרח בא במקום הדעת-עליון המחבר בין חכמה לבינה, וזכרי היינו בחינת דעת-תחתון הממשיך את המוחין למדות, בכך שהוא זוכר את עצמו בהשי"ת כנ"ל.

סוד צירופי השמות בזוגות לפי הסדר: יצהר קרח = 613, תריג מצות התורה. קרח נפג = 441, אמת, "אהיה אשר אהיה" (אהיה ברבוע). נפג זכרי = 370, שע נהורין דאור פני מלך חיים, שלשה מספרים הקשורים זל"ז, כידוע ליודעי ח"ן. ולגבי כללות הפסוק: ס"ת "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי" = 231, אהיה במשולש, סוד רלא שערים של ספר יצירה (של עולם המלבוש, כמבואר בספר עמק המלך). הרוא"ת = 832 = לב-כבוד פעמים הוי' = ארץ ישראל וכו'. היינו חלוקת הפסוק לכפולת 13 וכפולת 7: 64 פעמים 13 ו-33 פעמים 7, כאשר 64 ועוד 33 סוד מהיטבאל (97) וביחד = 13 7 = 117 = 9 פעמים 13, ודוק. ארבעת השמות: יצהר קרח נפג זכרי = אברהם יצחק יעקב משה, ודוק היטב שיש הקבלה מדויקת בין ארבעה אלו לארבעה אלו.

גם הפסוק הבא ב"שני" הוא באותו מבנה של אבא ושלושה ילדים (בעוד שאר הפסוקים הם במבנים אחרים) –"ובני עֻזיאל מישאל ואלצפן וסִתרי" – לכן ראוי לדרוש גם אותו באותו אופן. נשאיר את הדרשה לעבודת בית. רק נגיד שעזיאל קשור לשנה זו – תהא שנת עז. עזיאל פירושו שהעז שלי מגיע מה', "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" (יוצא מזכרי, סוף הפסוק הקודם). למדרגה שלו מגיעים על ידי שלשת ילדיו – מישאל, אלצפן וסתרי: כששואלים מי נמצא פה (מישאל), התשובה היא אלצפן, הא-ל צפון בלב שלי, ומגלים זאת על ידי לימוד תורת הנסתר (סתרי). שכל אחד יחשוב איך לפרש זאת.

ד"ה "וביום הראשון מקרא קדש": להשלים את השם ואת הכסא

נעבור לפרשת בא, שהתחלנו לקרוא במנחה. בפרשת בא מופיעה המצוה הראשונה שנצטווינו כעם, "החדש הזה לכם ראש חדשים", ובהמשך הלכות הפסח.

וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם [היום הראשון הוא יום טוב והיום השביעי הוא יום טוב. והפסוק אומר את ההבדל העיקרי בין שבת ליום טוב – בין לט המלאכות האסורות בשבת נאסר גם כל מה שקשור בבישול, אך ביום טוב מותר להכין צרכי "אוכל נפש" הנאכלים באותו יום.].

שמעתי [המקור הוא בפירוש "טיול בפרדס" על "אגרת הטיול", שמצטט מזקנו ובסוף אומר ששמע כך גם בשם רבי זושא:] ממו"ז הגה"ק בעל שו"ת קול אריה זי"ע שפירש דעיקר עשיית האדם בעולם הזה הוא לתקן שיהיה שמו ית' שלם וכסאו שלם, דנחסר ו"ה משם הוי"ה והאל"ף מכסא, כמ"ש רש"י סוף פרשת בשלח [המילה העיקרית שהוא דורש בפסוק היא "הוא". אנחנו כעת בפרשת בא, אחר כך מגיעה פרשת בשלח ובסופה כתובה מלחמת עמלק. שם כתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר" – במקום כסא כתוב "כס", וחסרה האות א, ובמקום שם הוי' כתוב "יה", וחסרות האותיות וה. על כך אומרים חז"ל "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק". עיקר העבודה צריך להיות השלמת השם. עושים זאת על ידי המבצעים של הרבי, להחזיר בתשובה יהודים רחוקים. בחור שלומד תורה בישיבה הוא בסוד שם יה (מוחין, אור המאיר לעצמו. בתוך ה-יה יש הוי' בסוד ד פרצופי המוחין, או"א עילאין וישסו"ת, הכל בסוד ד אמות של הלכה, שהרי בגלות אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד אמות של הלכה בלבד, והוא הוא המצב שאין השם שלם) וצריך לקרב עוד יהודים ובכך להשלים את השם (כאשר הוא יוצא מד"א הישיבה לקרב רחוקים הוא בסוד ו של שם הוי', והיהודי שהוא מקרב הוא בסוד ה תתאה, מלכות-תכלית, של שם הוי' ב"ה). חוץ מלהשלים את השם צריך גם להשלים את הכסא. מה פירוש להשלים את הכסא? לעסוק בעניני מלכות, כסא ה' בעולם. יש מי שעוסק במודע במלכות ישראל, בהקמת מלך, צריך שיהיה "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", "שום" הוא אותיות שם, להמליך את השם, וצריך גם "תשים" מלמטה, להקים מלך ישראל (מי זה עמלק היום?) מה שמסתיר על השלמת השם והכסא. (מדובר בבני אדם?) זו קליפה שמתנגדת לחיבור ויש אותה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, אותה צריך להשמיד. שלש האותיות שחסרות הן הוא,  וכך נדרש הקשר לפסוק שלנו.],

וכתבו בספה"ק [הווארט שהוא מביא מופיע בספרים רבים, כולל במהרש"א, במגלה עמוקות ובשל"ה.] דזה שכתב דוד המלך ע"ה בתהלים "אוה" למושב לו, פי' אותיות או"ה הנחסר משמו ומכסאו יקחם בחזרה למושב לו [ב"יהי כבוד" אנחנו אומרים "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" – "אוה" הן האותיות שחסרות בכסא ובשם. זו כוונה שאפשר לכוון כשאומרים "יהי כבוד". ה' בוחר בציון – כנסת ישראל, ארץ ישראל וירושלים וגם הנקודה הפנימית שבלב כל יהודי, ה"רעותא דלבא" – ומחזיר "למושב לו" את אותיות "אוה" שנחסרו. האותיות כאן הן לפי הסדר בפסוק – קודם ה-א שמשלימה את ה"כס" ואחר כך אותיות וה שמשלימות את השם "יה". קודם שמים לב שהכסא חסר ואח"כ שמים לב שהשם חסר. (בפועל, במציאות, הסדר הפוך!) יש כאן תופעה של "חותם המתהפך", "סוף מעשה במחשבה תחלה". בכל אופן, בפסוק בפרשת בא המילה היא "הוא", בדיוק בסדר הפוך – "ונהפוך הוא", הופכים את ה"הוא" (רמז שמובא בספה"ק) ומקבלים "אוה" (מה ש"נתאוה הקב"ה כו'"), כמו שכתוב במגילת אסתר, שם עיקר מחיית עמלק.].

הזכרנו מגלת אסתר, כי היום כבר ההכנה של חודש אדר, למה? מה מיוחד היום? היום "הואיל משה באר את התורה". משה אמר את משנה תורה מר"ח שבט עד ז' אדר, לז ימים, כמנין הבל, הגלגול הראשון של משה (כנודע בסוד משה-שת-הבל, גלגולי משה למפרע). אחרי ז' אדר כבר מגיעים לפורים, כך שר"ח שבט הוא כבר הקדמה והכנה לפורים. וראה בספר דבר יום ביומו שבשנה מעוברת יש מכנים אדר ראשון בשם שבט (שלפי זה ז אדר, יום הולדתו ויום הסתלקותו של משה רבינו, נקרא ז שבט). [מה הקשר בין שני הענינים של ר"ח שבט – שהוא ראש השנה לאילן לדעת בית שמאי ושבו משה רבינו התחיל לבאר את התורה?] כל הענין של ראש השנה לאילן קשור לתורה. הפירות הם סוגי לימודים בתורה, במיוחד פירות ארץ ישראל שהם "תורת ארץ ישראל". כמו האות של החדש, האות צ, "צדיק אכל לשבע נפשו", והשבט של החדש – אשר, "וטובל  בשמן רגלו", בשמן של התורה (סוד "ובני יצהר וגו'" הנ"ל), פנימיות התורה. [אם הפירות הם התורה, למה אוכלים פירות יבשים בט"ו בשבט?] אין ענין דווקא בפירות יבשים... להפך, אכילת פירות יבשים אפילו הפוכה מהענין של ט"ו בשבט. דווקא משבעת המינים יש פירות טריים, ואכילת שאר הפירות היבשים היא סתם הוספה (כנראה שייך לחו"ל שלא היו בעונה זו פירות טריים). בכלל בחב"ד פחות עשו מכך א גאנצע טראסק (ענין גדול), לא נהגו לעשות "סדר ט"ו בשבט". דווקא ביום טוב למדנו שחז"ל מקפידים שהכל יהיה טרי, מותר אפילו לשחוט – אף שלא נוהגים כך היום – בשביל שיהיה יותר טרי. בשבת אסור למרות שיש מצוות ענג שבת, אבל ביום טוב מותר – רוצים שיהיה יותר שמח, והשמחה היא באוכל. יש מנהג חדש לטעת אילנות בט"ו בשבט "כי האדם עץ השדה", כי בעונה זו יורד גשם ו"עולה השרף באילנות", האילן מתחדש ומתרענן, נעשה טרי ולאל יבש. הבעל שם טוב הגיע לעולם בשביל להביא טריות (פרישקייט) לעולם.

וזהו שאמר "הוא לבדו" אותיות הו"א שהן לבדו שאינם מחוברים בהשם ובכסא [כאשר אותיות הוא אינן מחוברות לשם הוי' ולכסא נותר ה"הוא" לבדו. לכן צריך לחבר אותן לשם ולכסא, ועל כך נאמר בהמשך הפסוק "יעשה לכם":], זה יעשה לכם על זה אתם צריכין לעבוד ולתקן [עשיה לשון תקון.]. עכ"ד ושפתים יושק. והוגד לי שכן כתוב באיזה ספר בשם הה"ק רבי זושא זי"ע [בסוף הוא מביא זאת בשם ר' זושא].

למה הענין כתוב דווקא באוכל נפש של יום טוב? הרבי תמיד מצא קשר בין הדבר הנלמד למקום ממנו לומדים אותו. בענין מלאכת אוכל נפש ביום טוב (הנלמד מפסוק זה, "הוא לבדו יעשה לכם") יש דין של "הואיל" (כדעת רבה דאמרינן הואיל ומקלעי אורחים כו'). בתורה יש רק פעם אחת תבת "הואיל", בנוגע להיום, ר"ח שבט – "הואיל משה באר את התורה הזאת" (= י פעמים באר = חן פעמים לה, "תשאות חן חן לה"). הואיל אותיות הוא לי (כמו שנקרא בסוף פרשת בא – "קדש לי כל בכור... לי הוא"), שמחזירים את ה-הוא לקב"ה ומשלימים בו את השם והכסא (פרשת קדש היא כנגד מח החכמה, בטול לה', "לי"). הוא לי אותיות אליהו, אליהו הנביא שמבשר את הגאולה.

בפרשת השבוע גם כתוב "הוא" עם דגש: "הוא אהרן ומשה" "הוא משה ואהרן". מי מהם משלים את הכסא ומי משלים את השם? מתאים שמשה – נותן התורה – משלים את השם, משה אותיות השם, ואהרן משלים את הכסא, המייצג את כנסת ישראל. אהרן הוא בתוך העם, עושה 'מבצעים' של חב"דניקים, משכין שלום בין איש לאשתו וכו' (רק חב"דניק שלמד בתורת הנפש יכול באמת להשכין שלום בית...). [רש"י מביא ש"הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן" מלמד שהם שוים.] נכון, אבל בכל זאת יש חילוק ביניהם, לכל אחד יש המעלה של עצמו ובכך הם שוים. משה הוא שושבינא דמלכא, מביא-מוריד את השם לישראל, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, מביא-מעלה את ישראל לה'.

המילה "הוא" קשורה גם לצירוף של החדש, שמכוונים במוסף (מי שלא כיוון יכול להשלים עד סוף היום). כל חדש יש צירוף אחר של שם הוי', והחדש הצירוף יוצא מהפסוק "המר ימירנו והיה הוא" – התכלית היא "הוא". גם "והיה" אותיות הוי'. תמורה היא מצוה מאד מיוחדת – דבר שאסור לעשות, אבל אם עשית הוא תופס. על מה נאמר "הוא" בפסוק הצירוף, על הקרבן או על התמורה? על הקרבן, כתוב "הוא ותמורתו יהיה קדש". למה דומה דבר שאסור לעשותה אבל בדיעבד הוא קודש? לדבר שקרה כאן לפני שבעים שנה. זו היתה הגישה של הרמ"ח מסלונים, שלפני קום המדינה חלק מאד על הציונות כו', שלא שופכים את התינוק עם מי האמבטיה. לא חושב שהביאו את הפסוק הזה, אבל צריך להגיד את הווארט בסלונים.

עד כאן לכבוד הרבי ר' זושא, בעל ההילולא של ב' שבט, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

ב. ד"ה "באתי לגני" אות ז (1)

נכנס חדש שבט וצריך להתכונן ליו"ד שבט. כל שנה יש אות שלומדים במאמר "באתי לגני". האות של השנה היא אות ז' במאמר, בה הרבי הריי"צ מדבר על האות י (בהמשך לנושא האות הקודמת, שעסקה בצורת האותיות ד ו-ר). נלמד ממנה כמה שורות היום ונמשיך אי"ה בשבת הבאה, השבת שלפני י' שבט.

האות י (שב-ד) – נקודת הבטול המחברת שמים וארץ

[האותיות ד ו-ר דומות זו לזו. לכל אות יש שם, מספר וצורה[ג], והאותיות ד ו-ר דומות בצורתן וגם במשמעות שמן, אלא שלגבי צורתן יש ביניהן הבדל אחד – שבאות ד יש הוספה של י מאחורה. ענינה של ה-י הזו הוא בטול, שהמקבל מצמצם את עצמו כדי לקבל כמה שיותר טוב מהמשפיע.] והנה האות יו"ד שבאות ד' מה שבזה מתחלק תמונת הדל"ת מתמונת הרי"ש הוא מאחוריו דווקא [בצד ימין, מאחורי ה-ד, כי מקבל אמתי לא צריך לעבוד על הבטול במודע – הבטול בא לו בדרך ממילא. רואים שהאותיות מתקדמות אחת לעבר השניה, לכן צד ימין הוא מאחור. כך גם כתוב על אות ג, שיש לה רגל לכיוון ה-ד כיוון שהיא רצה לגמול חסד עם הדל – "גימל דלת, גומל דלים".],

והיו"ד אם שהוא אות זעירא מכל האותיות [במסורה קוראים לאות י, בשם זעירא.] הנה הוא ראש לכל האותיות, דכל אות הרי תחילתו אות יו"ד [בכתיבת ספר תורה – לאו דוקא בכתב אשורי, גם בכתיבה רגילה – כל פעם שכותבים אות מתחילים אותה ב-י. ברגע שאני שם את הקולמוס על הקלף, נהיית נקודה שהיא י. כך גם בסוף האות הנקודה האחרונה שבה מסיימים לכתוב ומרימים את הקולמוס מהקלף, היא אות י. באמצע יש קו, שהוא האות ו (שבכל אות ואות משתנה צורתה ודוק). י-ו-י יוצרות את צורת האות אי למעלה, י למטה ו-ו באמצע – כך שכל האותיות הן בעצם א. יש אין סוף סוגים וגוונים של יהודים, אבל לכולם יש את נקודת היהדות, דער פינטלע איד. כל כנסת ישראל היא ענין אחד והחילוק בין היהודים הוא רק איך זה בא בגילוי. יש שתי יו"דין – צריך צמצום של המקבל, ככל שהמקבל מצמצם את עצמו להיות בבטול הוא מקבל יותר טוב את השפעת המשפיע, וכן צריך שהמשפיע יצמצם את עצמו להשפיע למקבל, כמו בזיווג. איפה יש ציור כזה בקבלה? בשילוב שם הוי' ושם אדנות (יאהדונהי), המתחיל ב-י של שם הוי' ומסתיים ב-י של שם אדנות וביניהן יש ו אותיות – י-ו-י היוצרים תמונת א. מכאן הגיע המנהג המקובל לסמן את שם הוי' בשתי יודין, בתור קיצור הצירוף של שם הוי' ואדנות.

(יש סיפור על היהודי הקדוש שהסביר את הענין של שתי יודין.) כן, בדיוק רציתי להזכיר אותו. הוא הסביר שדווקא כאשר הם שווים בקומתן, אחד ליד השני. (גם ב-יהודי יש י בתחילה ו-י בסוף.) כן, באמצע יש הוד. הוד הוא גם מלשון הודאה וגם מלשון הודיה, גם לומר לשני שהוא צודק בדבריו וגם להודות על טובה. התלמיד צריך להודות לרבי על ההשפעה שלו כפשוט, וגם הרבי צריך להודות למקבל שהרי "מתלמידי יותר מכולם".],

והוא מה שביו"ד נברא העולם הבא [לפי מה שהוא כתב לכאורה כל דבר נברא באות י, כי את הכל מתחילים ב-י. איך, אם כן, אומרים שעולם הזה נברא באות ה, כדרשת הפסוק "כי ביה הוי' צור עולמים"? גם תחלת העולם הזה היא נקודת ה-י של העולם הבא, רק אח"כ העולם הזה מקבל את הצורה המיוחדת לה על ידי האות ה.], דעל זה אומר "כי כל בשמים ובארץ" ותרגם דאחיד בשמיא ובארעא ["אחיד" פרושו 'אוחז' (בחילוף ז-ד הרגיל בארמית) – לא מלשון 'אחד' – כמו "ביה אחידא ביה להיטא". הכוונה שהיסוד אוחז בשמים ובארץ.]. שהיא ספירת היסוד שבחינת המלכות מקבל ממנה, ומה דאחיד בשמיא ובארעא, הנה שמים וארץ, שמים אש ומים, בחינת חו"ג [חסד הוא מים וגבורה היא אש, מדות אברהם ויצחק.], וארץ בחינת מלכות [מדת דוד.], והוא שע"י ספירת היסוד [מדת יוסף, "צדיק יסוד עולם".] הוא יחוד חו"ג ומלכות, אבל "ולרש אין כל" דבאות רי"ש אין כל בשמים ובארץ, שאין להם ספירת היסוד המחבר [לרש אין את האחיזה בין שמים וארץ. אצל מקבל שחסרה לו מדת הבטול, כמה שהוא מקבל מהמשפיע לא נשאר לו כלום מפנימיות שפע המשפיע וההשפעה שהוא מקבל רק מגדילה לו את הישות.].

כמה נקודות ביחס למה שקראנו:

י – יסוד

מה הקשר בין י ליסוד, הרי יסוד הוא "סיומא דגופא", סיום ה-ו שבשם הוי' (סוד ו זעירא)? יש לרבי שני מאמרים על האות הזאת ב"באתי לגני", משנת תשי"ז ומשנת תשל"ז – כעבור 20 שנה – בשני המחזורים של לימוד המאמר. במאמרים האלה הרבי מסביר באריכות את הקשר בין יסוד ל-י, ובקיצור: "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" ואבא-חכמה הוא ה-י שבשם. יסוד הוא הצדיק, "וצדיק יסוד עולם", המחבר בין שמים לארץ. המשל לפעולת הצדיק בכימיה הוא זרז (קטליזטור בלע"ז) שמיחד בין שני חומרים. יש עוד ספירה שמתחילה ב-י? אין, רק יסוד. יסוד היינו י-סוד. י בכתב אשורי מורכבת מ-ר ו-ז של כתיב רגיל. רז פירושו סוד, אותיות זֵר, ואם מוסיפים סוד יוצא זרעי היא טפת הזרע של היסוד.

רמזי שמות הספירות במאמר

הרבי הזכיר כאן חבור של ארבע ספירות – היסוד מחבר את השמים, שהם חסד וגבורה, עם הארץ, שהיא המלכות. יש רמזים יפים בחבור הזה:

חסד גבורה עולה רפח, רבוע כפול של זה (זה ברבוע עולה קדם, מספר האותיות של שבת בראשית). יסוד מלכות שווה 576, פעמיים רפח, 24 ברבוע. כלומר, יסוד מלכות עולה פעמיים חסד גבורה (דהיינו שהערך הממוצע של שתי הספירות יסוד מלכות הוא חסד גבורה). אם נוציא את היסוד – כאשר הצדיק-הזרז נעלם – חסד גבורה מלכות עולה 784 ריבוע של כח, יחי, יחוד, ברבוע.

בכלל, למי שמתחיל עם חשבונות כיף לחשב ולראות תופעות פלאיות לגבי שמות הספירות. איזה שם מפנימיות הספירות מתחיל ב-י? יש את יחוד, פנימיות הדעת (יש גם את יראה). יחוד ויסוד הן אותן אותיות בחילוף ח-ס המתחלפות באתב"ש. כתוב שהאותיות הראשונות הן הפנים והאחרונות הן האחור, כך ש-ח היא הפנים ו-ס היא האחור, יסוד ויחוד קשורים. היסוד עולה עד הדעת, היחוד (בסוד ברכת נטילת לולב, "על נטילת לולב"), ומשם ממשיך את טפת הזרע-אמת הנ"ל (פנימיות ספירת היסוד היא מדת האמת).



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שי' מזרחי ויוסף חיים שי' שפירא. לא מוגה.

[ב] הרבה נשמות השתתפו במעשה פינחס: "ויקם" = יוסף, "מתוך" = שמעון, "העדה" = חנוך, "ויקח" = יוחנן, "רמח" = אברהם, "בידו" = יהוא. קודם הופיעו שלשה שמות בפסוק: פינחס אלעזר אהרן וביחד עם "ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" = ט פעמים פינחס, ממוצע כל תבה!

[ג] כפי שנתבאר בארוכה בספר אותיות האלף-בית.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com