חיפוש בתוכן האתר

דער פרומער וארא (1) - שבת פרשת שמות, כ"ג טבת ע"ז –כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת פרשת שמות, כ"ג טבת ע"ז –כפ"ח

דער פרומער וארא (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

המחזירים בתשובה של המגיד ממעזריטש – אדמו"ר הזקן (הראש) ורבי אהרן הגדול (יד ימין)

שבת שלום לכולם. מחר, ביום ראשון, יהיה היארצייט של אדמו"ר הזקן (באותה קביעות כמו ביום ההסתלקות, מוצאי שבת קדש פרשת שמות), ננגן את אחד הניגונים המוכרים שלו – "קול דודי". מסורת שעל ידי הניגון הזה היה מעורר אדמו"ר הזקן אנשים בתשובה.

היו למגיד ממעזריטש שני תלמידים שהתמסרו במיוחד לעשות בעלי תשובה, לא כולם יודעים שהיו אלו אדמו"ר הזקן ורבי אהרן הגדול מקרלין.

רבי אהרן מקרלין נפטר צעיר, בגיל שלושים ושש, ומסופר עליו שהוא הספיק בחייו הקצרים לעשות שמונים אלף בעלי תשובה. הוא היה "ימין מקרבת" והחזיר יהודים בתשובה על ידי חיבוק יד ימין ("וימינו תחבקני"). הוא נפטר בי"ט ניסן חצי שנה לפני המגיד. כאשר רבי אהרן מקרלין נפטר המגיד אמר שנכרתה לו יד ימין והוא לא יכול לפעול עוד בעולם, ואחרי חצי שנה, בי"ט כסלו, המגיד נפטר.

רבי אהרן היה ה"ימין מקרבת" ואדמו"ר הזקן היה המח, יוצא שיש גם בראש "ימין מקרבת". כאשר המגיד נפטר עשו הגרלה איזה אבר כל תלמיד יזכה לטהר ואדמו"ר הזקן זכה בראש. יוצא שאפשר לקרב יהודי עם יד ימין, עם חיבוק גדול, ואפשר לקרב יהודי דרך המוח, וזו הדרך של האדמו"ר הזקן. זהו גם סוד הנשיקין, תורת משיח, שכולה תורת חסד (תורה דעתיקא, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא") – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". אדמו"ר הזקן אמר שיש לו מעלה על גבי הרבי שלו, המגיד, בכך שהוא החזיר יהודים בתשובה[ב].

דער פרומער וארא ("היום יום" ב' שבט)

המאמר שנלמד נקרא בפי החסידים "דער פרומער וארא", במנחה קראנו את תחילת פרשת וארא, ולכן בחרנו את המאמר הזה שמדבר על תשובה. המאמר זכה בשם מיוחד – "דער פרומער וארא". התרגום הוא 'וארא החרדי' – לא בדיוק חרדי אלא פרום. יודעים מה זה פרום? כשיהודים פשוטים מוסרים את הנפש על שמירת התורה והמצוה בתמימות זה 'פרום'. המאמר מדבר על תשובה. כאשר הרבי הקודם מזכיר אותו הוא אומר שהמאמר מדבר על "כי לא ידח ממנו נדח" – זהו הנושא העיקרי של המאמר.

בטח מכירים את הספר הקטן הזה – לוח "היום יום". הרבי כתב אותו עוד בחיי הרבי הקודם. הרבי הקודם אמר לו שיתאים פתגם או סיפור לכל יום מימות השנה. בכל יום הרבי שם פתגם או סיפור שקשור בעצם לאותו יום. באותה שנה שהרבי כתב את "היום יום" ב' שבט היה בפרשת וארא והרבי מביא פתגם על המאמר שלנו. ב' שבט הוא תאריך מיוחד בתולדות החסידות – הוא יום ההילולא של אחד התלמידים הגדולים של המגיד, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן. מישהו יודע מי? [ר' מנחם מענדל מויטבסק?] לא, רבי מנחם מענדל היה רב-חבר של אדמו"ר הזקן. לאחר פטירת המגיד אדמו"ר הזקן קיבל אותו לרבי. אחר כך, כאשר רבי מנחם מענדל עלה לארץ, אדמו"ר הזקן רצה לעלות איתו אבל הוא לא הרשה לו. אדמו"ר הזקן הלך איתו כברת דרך ובאמצע המסע לארץ ישראל רבי מנחם מענדל פקד עליו לחזור ואמר לו שהוא צריך להשאר ולהנהיג את החסידים ברוסיה. בכל אופן, של מי ההילולא בב' שבט? הוא אפילו כתב הסכמה לספר התניא – רבי זושא מאניפולי. אם הרבי שם דווקא ב-ב' שבט את הפתגם על המאמר שלנו צריך להבין גם את הקשר של המאמר לרבי זושא.

נקרא את "היום יום" של ב' שבט:

אאמו"ר סיפר [כל ה'היום יום' הרבי מביא פתגמים או סיפורים שאמר הרבי הקודם. פה הרבי הקודם מצטט את אבא שלו – הרבי רש"ב]: הדרוש וארא גו' ושמי ד' גו' המדבר בענין כי לא ידח ממנו נדח [כמו שאמרנו, הרבי אומר כאן שעיקר נושא המאמר הוא "כי לא ידח ממנו נדח".] (לא המודפס בתורה אור [גם בתורה אור, ספר המאמרים המוכר של אדמו"ר הזקן, יש דרושים על"וארא", אבל המאמר הזה לא מופיע שם. המאמר שלנו מודפס בתורה אור דפוס לעמברג משנת תרי"א, שנת תורה, ספר נדיר ביותר. פה הדפסנו מהספר הכי חדש שמביא את המאמר הזה[ג].]), קנה לו שם "דער פרומער וארא", והיה רגיל רבנו הזקן לחזור אותו אחת לשלש שנים [רואים שהוא מאמר מיוחד – לא אומרים אותו פעם אחת וזהו אלא חוזרים עליו פעם אחר פעם, פעם בשלוש שנים.], ובכל פעם ופעם כמעט שהיה אומר אותו כלשונו. ואמר הצמח צדק: יעדער מאל איז געווען א אור חדש ['בכל פעם היה זה אור חדש'. אפילו שאדמו"ר הזקן היה אומר אותן מילים האור היה חדש לגמרי בכל פעם. כמו שהוא יסביר,מכיון שזהו גילוי המאור עצמו האור-חדש, ש"חדש להיות אור" (שעד עתה היה עצם ולא אור), מתחדש כל הזמן, ולכן כל פעם המאמר היה נשמע משהו חדש.]. האט דער טאטע געזאגט [הרבי רש"ב אומר שאביו, הרבי מהר"ש, אמר על כך]: א אור איז אלע מאל גלייך, אבער מאור איז אלע מאל ווי א דבר חדש [האור תמיד שווה, אבל מאור הוא בכל פעם דבר חדש. המאור בעצמו מתחדש כל הזמן, כמו שדברנו על "תורה חדשה"[ד]. יש לשון בחז"ל על המאור של התורה "המאור שבה יחזירנו למוטב", משפט שמדבר על חזרה בתשובה, לכן מאוד מתאים למאמר שלנו שמדבר על חזרה בתשובה, דווקא המאמר הזה שמחזיר יהודים בתשובה הוא המאור, כי 'המאור שבה יחזירנו למוטב'. למרות שכל החסידות היא 'המאור שבתורה', כנראה לפי זה צריך לומר שיחסית המאמר הזה הוא מאור לגבי שאר המאמרים. לא סתם שאומרים ככה על המאמר הזה, זה קשור לתוכן שלו.].

המאמר הוא משנת תקנ"ד – שלש שנים לפני הדפסת ספר התניא, חמש שנים לפני המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן – מאמר מוקדם, לכן מאוד מיוחד שיש הגהות של אדמו"ר הזקן עצמו על המאמר. כנראה זהו המאמר היחיד עם הגהה של האדמו"ר הזקן. כל המאמר הוא הנחה של החסידים ועל ההנחה הזאת אדמו"ר הזקן כתב הגהות בכתב יד קדשו, פה בהדפסה כל האותיות המודגשות הן ההגהות של אדמו"ר הזקן. נתחיל לקרוא:

 

[את זו דרש אדמו"ר בשבת שמברכין שבט שנת תקנ"ד]

השאלות על "ושמי הוי' לא נודעתי להם" ועל "אם ישראל עושין תשובה נגאלין וכו'"

וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי הוי"ה [שם העצם.] לא נודעתי להם והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים [רבי בונים מפשיסחא אמר ווארט, שבשביל לצאת ממצרים צריך קודם כל לצאת "מתחת סבלות מצרים" – כל עוד יהודי מסוגל לסבול את הגלות הוא לא יצא ממנה. בשביל לצאת מהגלות צריך להגיע למצב בנפש שאי אפשר לסבול אותה עוד רגע כלל וכלל. זה מה שהרבי רצה שנעשה כשהוא צעק כל כך על הגאולה, והורה לנו לצעוק אתו יחד "עד מתי?!", שכבר לא נוכל לסבול יותר את הגלות.] וגו' וידעתם כי אני הוי"ה וגו' וצ"ל הלא גם אצל האבות כתיב וירא אליו הוי"ה [שאלה ידועה שכל המפרשים שואלים: איך ה' אומר שהוא לא נודע לאבות בשם הוי'? הרי גם אצלם, בכמה וכמה מקומות מוזכר שדבר אתם שם הוי'!], וגם להבין איך יזכו למדרגה גדולה זאת [של שם הוי'.] ביציאת מצרים שנאמר וידעתם וגו'.

אך הענין הוא על פי מאמר רז"ל אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלים, ולכאורה אינו מובן הלשון ואם לאו כו' [למה צריך להגיד שאם לא עושים תשובה – לא נגאלים? הרי כבר היה כתוב שאם יעשו תשובה יגאלו ו"מכלל הן אתה שומע לאו" שאם לא יעשו תשובה – לא יגאלו. למה צריך לומר זאת שוב? מובן שהמאמר חז"ל בא להדגיש בכך עוד משהו.] דמשמע דלא סגי בלאו הכי הגם שלא יהיה בידם חטא ועוון כלל [הרבי לומד מהכפילות שצריך לחזור בתשובה גם אם אין חטאים, כולם צריכים לחזור בתשובה גם צדיקים גמורים. זהו התפקיד של המשיח, כמאמר הזהר ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – משיח בא בשביל להחזיר את הצדיקים בתשובה. לכאורה, הצדיק מושלם, אין מה לתקן אצלו, אבל דווקא אותו בא המשיח לתקן ולהחזיר בתשובה. אמנם, כמו שהוא יסביר, גם לצדיקים יש חטאים – אין אף אחד שאין לו פגם, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – ובכל זאת העיקר הוא החזרה בתשובה בכל מקרה, לא רק על חטאים.].

"לא ידח ממנו [מעצמותו] נדח" – השתאבות הנפש המוגבלת בעצמות ה'

אך הנה [פה מתחילות להיות אותיות מודגשות, המלמדות שזו הגהה של אדמו"ר הזקן על ההנחה שהחסידים עשו למאמר:] כתיב לא ידח ממנו נדח ממנו דיקא [אפשר לראות שכל פעם שמביאים מאמר חז"ל מדייקים בו דיוק אחר, תוספת על הפשט הפשוט המשתמע בקריאה שטחית. פה אדמו"ר הזקן מדייק שכתוב דווקא "ממנו" –"ממנו" הכוונה מה' בעצמו, שכל הנשמות יחזרו עד המקום הכי גבוה, לה' בעצמו.], שכל הניצוצות שבכל נפשות ישראל סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ממש [הכוונה להכלל בעצמות ה' (באותיות של קבלה – בעצמות ז"א דאצילות).] בצאתם מהגוף [ביציאת הנשמה מהגוף נשלמת כל עבודתה ואז היא עולה למעלה – היא עולה עד הקב"ה עצמו ואז "לא ידח ממנו נדח".] בגילגול זה או בגלגול אחר [גם אם בגלגול הזה לא הצלחת בסוף לאשתאבא בגופא דמלכא אפשר בגלגול אחר, יש לך עוד הזדמנות, ובסוף בודאי תזכה.], ולא סגי בלאו הכי [הוא מדגיש שאי אפשר אחרת, ה' ברא את הנשמות כך שהן תחזורנה למקום הכי גבוה, יותר גבוה ממקורן טרם ירדו להתלבש בגוף גשמי, להשאב בגוף המלך ממש. החזרה לה' היא טבע בנשמות ישראל.].

אך איך תהיה זאת הנפש שהיא בבחי' גבול ונברא [יש ביטוי בחסידות שהנשמה במקורה היא "חלק בורא", אבל היא לא נשארת כך – ה' הוריד אותה לעולם וה"חלק בורא [ש]נעשה נברא". איך דבר נברא ומוגבל יכול להישאב בגוף המלך שהוא אין סופי?] משתאבת בגופא דמלכא א"ס ב"ה להיות לאחדים ממש,

תורה ומצוות – לבושי הנפש להתכלל באחדות ה'

הנה מודעת זאת מ"ש בזוהר ע"פ ואברהם זקן בא בימים [הוא יסביר שכל יום הוא לבוש לנשמה, כדי שתוכל להתאחד עם ה'.], והוא על דרך מה שכתוב ימים יוצרו ולא אחד בהם [על המילה "ולא" בפסוק יש קרי וכתיב, בכתיב כתוב "ולא" ובקרי "ולו". בכל פסוק עם קרי וכתיב יש משהו נסתר – לא רק שהכתיב הוא הנסתר והקרי הוא הנגלה – שכדי לגלותו צריך לדרוש גם את הקרי וגם את הכתיב, כפי שהוא ידרוש בהמשך המאמר בפסוק זה.]. כי הנה הימים הם בחינת לבושים להלביש נשמת האדם, והם הם התורה ומצות אשר יעשה אותם האדם בהם להמשיך עליו אחדותו יתברך להבטל ולהכלל [יש פה שתי מלים, "להבטל ולהכלל" – בתחלה צריך להבטל ולאחר מכן להכלל, הבטול, להגיע לאין, הוא הכנה להתכללות ממש בה' (כמו שבין כל שני 'יש' יש 'אין' באמצע, ע"ד רקבון הגרעין כו'). לפעמים, כתופעה יוצאת דופן, הביטוי הוא הפוך 'להכלל ולהבטל', כלומר שהבטול מגיע לאחר ההתכללות ויותר גבוה ממנה (בסוד האין האמיתי שגבוה גם מההתכללות ביש האמיתי). הביטוי הכפול הזה חוזר הרבה בתניא ובדא"ח בכלל, ורבי לוי'ק, האבא של הרבי, מבאר אותו בפירושו לתניא.] באור ה' א"ס ב"ה בכלות הנפש ממש כנר בפני האבוקה לאשתאבא בגופא דמלכא,

דהיינו שתהא נפשו האלוקית מיוחדת ביחוד גמור ובאחדות אמיתי במקור היותה חיי החיים ב"ה [הנשמות מגיעות עד הקב"ה בעצמו ולא רק לגן עדן. הרמב"ם – שההילולא שלו היתה ביום רביעי השבוע – אומר שהשכר של קיום המצות הוא לא גן עדן אלא העולם הבא, וגם מי שעובד את ה' בשביל השכר של העולם הבא זו עבודה שלא לשמה, לא עבודה לשמה, מאהבה, כמו שהיה אצל "אברהם אוהבי", היהודי הראשון. השכר האמיתי הוא להיות עם ה' על ידי קיום רצונו יתברך ("שכר מצוה מצוה עצמה", מצוה לשון צוותא, חיבור עם ה' עצמו), והניגוד שלו – העונש – הוא כרת. הרמב"ם לא מדבר על עונש בגיהנם אלא שהעונש הוא כרת – פשוט לא להיות עם ה'. גם אדמו"ר הזקן היה אומר שהוא לא רוצה לא את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רק אותך בעצמך ("אנא נסיב מלכא"). גם פה, כל הענין הוא להתאחד עם ה' בעצמו ולא רק לזכות לחלק בגן עדן ובעולם הבא, הנשמות חוזרות למקום הכי גבוה, לאשתאבא בגופא דמלכא ממש.], והיו לאחדים ממש ע"י התורה ומצות שהם הם הממוצעים המקשרים ומחברים נפשו האלקית הנגבלת בגדר גבול מקום ומלובשת בגוף ונפש החיונית [רגילים לחשוב שעיקר ענין חסידות חב"ד הוא להבדיל בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, אבל צריך לשים לב שאדמו"ר הזקן בתניא יותר משתמש בביטוי'נפש החיונית', כמו שכתוב כאן, או לפעמים 'נפש הטבעית'. לא תמיד טוב להתיחס אליה בתור 'נפש בהמית', הרבה פעמים צריך להתיחס בתור 'נפש חיונית', יותר פרווה. הכינוי נפש בהמית בא להדגיש את המדות הבהמיות הבלתי מתוקנות, שעל האדם לבטש, ואילו הכינוי נפש החיונית או נפש הטבעית בא להדגיש רק שהיא לא אלוקית, לא בבטול מורגש לה'. והיינו בהיות "בגדר גבול מקום ומלובשת בגוף...".], לדבקה בו ית' ממש שאינו נגבל ואינו נתפס אפילו בשום שכל והשגה,

וא"א כ"א ע"י תורה ומצוות שהם ממוצעים, שהתורה היא רצונו של מקום והוא ורצונו אחד והמצוות הם איברים דמלכא [בלשון הקבלה, רצון היינו פרצוף אריך אנפין ואילו אברים היינו פרצוף זעיר אנפין.], ואף על פי כן נשתלשלו וירדו ממקום כבודם ומתלבשים בענינים גשמיים, ועל ידי זה יכולים לעלות ולקשר נפש האלוקית שבאדם ולכללה באורו ית'. וצריך לסגל תורה ומצוות [כל לימוד תורה ועשיית מצוות צריך לסגל לקב"ה – לקשר אליו.] ואפי' מצווה אחת כמה פעמים [על כל מצווה צריך לחזור כמה פעמים. לדוגמה, לא מספיק להניח תפילין רק פעם אחת בחיים (ובכך לצאת מגדר "קרקפתא דלא מנח...") אלא צריך כל יום, ואם חסר יום אחד אי אפשר להשלים אותו על ידי שתי מצות למחרת. הצמח צדק אומר[ה] שאדמו"ר הזקן אמר שיש צדיקים שיושבים בגן עדן מאה וחמשים שנה ולא מבינים למה צריך לעשות מצווה אחת מדי יום ביומו דווקא, למה אי אפשר להשלים יום שחסר עם קיום המצוה פעמיים ביום המחרת?! הצמח צדק אמר שהיתה על כך תשובה אבל כולנו שכחנו... בכל אופן בשביל הלבושים של הנשמה, שלא יהיה חסר שום לבוש, צריך לחזור על המצוות כמה פעמים, דבר יום ביומו.], כמספר הימים אשר נתנו לו מן השמים כפי שיעור הלבושים הצריכי' לשרש נשמתו.

"בא בימים" – המחסר לבוש אחד כאילו לא קיים מצוות כל ימיו

[הרבי רש"ב אמר על המאמר הזה בכלל שהוא 'א בייזע חסידות', חסידות 'זועפת' או 'רוגזת' ... למעליותא (שייך לחדש טבת, בו נאמר המאמר, שחושו הוא חוש הרוגז, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע..."), כאן הוא אומר בחריפות שכל מי שלא לומד שעה אחת חייב כרת (כמו שגם מובא בפרק א בתניא):] ולכן אמרו רז"ל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר הכרת תכרת וגו' שנשמתו אינה יכולה לעלות וליראות באור ה', כמו שנאמר בזוהר דהוה לבושא חסירא כו'ומי שא"א לו לעסוק בתורה כל היום מפני שהוא בעל עסק ומשא ומתן, די לו בפרק אחד שחרית כו' [למי שצריך,בהשגחה פרטית, לצאת לעבוד, ולא יכול ללמוד כל היום כולו, מספיק הלימוד שהוא חייב בו בשביל לעשות את הלבוש של אותו יום. הלשון "די לו בפרק אחד שחרית" קשורה לשם "[אל] שדי", עליו כתוב "שאמר לעולמו די" ו"'שיאמר די לצרותי". את ה"פרק אחד שחרית" הוא אומר במפורש אבל את ה"פרק אחד ערבית" הוא לא מזכיר, רק רומז עליו ב"כו'", משמע שהעיקר הוא ה"פרק אחד שחרית" – מה שלומדים לפני שיוצאים לעבודה.], מאחר שלא הזמינו לו פרנסתו מן השמים כדי שיהיה פנוי כל היום הרי כך שיערו לבושי נשמתו לפי מקור חוצבה, ודי לה בפרק אחד שחרית. מה שאין כן מי שאפשר לו נענש אפי' על בטול שעה אחת, כמו שמצינו כמה פעמים בזוהר, והיינו מאחר שיש לו פנאי ללמוד הרי הוא צריך לעשות לבושין ואי לא הוי לבושא חסירא כו'.

וזהו ואברהם זקן בא בימים [אברהם עשה מצוות בכל הימים, ולא היה חסר אפילו לבוש אחד. הלבושים גורמים להיות במודעות נכונה – מודעות לאלקות – ואם לבוש אחד חסר ממילא כל המודעות חסרה. אם רגע אחד אתה לא חושב על הקב"ה אותו רגע חסר, עשית חלל ריק מאלקות, חילול ה' ("ולא תחללו את שם קדשי וגו'").

על מי עוד כתוב שהיה זקן בא בימים? על דוד המלך. לכן ההפטרה של פרשת חיי שרה, בה כתוב "ואברהם זקן בא בימים", היא "והמלך דוד זקן בא בימים" – לשון שכתובה גם באברהם וגם בדוד (וגם ביהושע). בן כמה היה אברהם כאשר נכתב עליו "ואברהם זקן בא בימים"? "וירא אליו הוי'" היה בגיל 99, העקידה בגיל 137, בזמן העקידה נולדה רבקה ופה היא בת 3. יוצא שאברהם בפסוק זה הוא בן 140, 35 שנה לפני שנפטר בגיל 175. 35 נכנס ארבע פעמים בתוך 140. אם כן, יוצא שכאשר כתוב על אברהם שהוא "זקן בא בימים" הוא עבר 4 חמישיות מהחיים. אפשר להקביל את כל חמש החמישיות של חיי אברהם לנר"ן ח"י. אם כן, כאשר הוא הגיע לסיום החיה נכתב עליו שהוא "זקן". כמו שהוא יסביר בסמוך, זקן הוא בחינת החכמה, לכן מאוד מתאים שבאותו זמן הוא השלים את מדרגת החיה. מדרגת החיה מקיפה על הנפש מקיף קרוב, היא איננה שכל. כך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא על מדרגת החכמה שהיא מעל הטעם וההשגה ואיננה שכל. בכל התניא אין כתר, לכן הוא מסביר את החכמה כמה שמעל השכל, רק בבינה מתחילים להכנס לשכל. אמרנו שאברהם היה בן 140. בן כמה היה דוד בזמן שנאמר בו "זקן בא בימים"? בן 70. מה היחס ביניהם? "שלם וחצי", יחס מאוד חשוב.]

כי מדת אברהם [הכל פה מסתובב סביב אברהם. גם בציטוט של הפסוק בתחילת המאמר הוא מצטט רק עד אברהם – "וארא אל אברהם וגו'" – את שאר האבות הוא רק רומז ב"וגו'". וגם "וירא אליו הוי'" מדבר על אברהם, "אליו" הכוונה לאברהם. גם במלה "וארא" וגם במלה "וירא" יש אותיות אור, אברהם הוא אור האהבה.] שהיא האהבה לה' לדבקה בו ולהבטל ולהכלל באורו ית' שיהיה בבחי' זקן זה קנה חכמה, שיהיה בחי' חכמה בחי' אין דהיינו בחי' אחדותו ית' האמיתי נקנה בקנין נפשו האלוקית, להתפשט ולהתלבש בו ממש בכדי להבטל ולהכלל באור ה' ממש כמו שנאמר בזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא, כדבר הנשאב בנפש האדם ונתפס ונקלט בו עד שנעשה עמו לאחדים ממש, הוא ע"י כי בא בימים שהם הם בחי' הלבושים שעל ידם נקנה בנפשו להתפשט ולהתלבש בו אור א"ס ב"ה ממש ואחדותו האמיתי.

וזהו ולא אחד בהם, ולו קרי בוי"ו, שממשיך בחי' אחד בהם בהימים הנ"ל[זה ההסבר היותר פשוט. תמיד הקרי הוא יותר פשט מהכתיב, הכתיב הוא לדרשה.], ולא כתיב באל"ף שאין האחד האמיתי הוא אור א"ס ב"ה מתלבש בהם ביחוד גמור ואמיתי כראוי לה לאותה נפש שתוכל לאשתאבא בגופא דמלכא עד מלאת מספר הימים דוקא שנקצבו לה להיות בעולם הזה כדי לקרות ק"ש כל כך פעמים ולהתפלל וללמוד כ"כ כנ"ל ולתן צדקה כ"כ. ולכן ארז"ל שמי שלא קרא ק"ש פעם א' מעלין עליו כאילו לא קרא מימיו [שוב, הוא אומר בחריפות גדולה, שאם יום אחד לא קראתי קריאת שמע – כאילו לא קראתי אף פעם, ממש א בייזע חסידות.], וכן לענין ביטול תורה ח"ו.

העצה – תשובה-בושה

עד כאן החלק של הצדיקים. מכאן הוא עובר לבעלי תשובה:

אך אין כל אדם זוכה לזה [הכוונה שאף אחד לא זוכה לזה...] שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפי' שעה אחת ורגע א', והעצה לזה ארז"ל שיהיו כל ימיו בתשובה [על ידי התשובה משלימים את הפגם שנעשה כשלא מקיימים את כל המצוות. כתוב בזוהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". בפשטות כתוב שישראל קשורים בתורה והתורה קשורה בה'. אבל, שואל הרבי, אם כך יש רק שני קשרים – אמנם יש שלשה דברים, אבל רק שני קשרים מקשרים אותם. הרבי עונה שיש קשר שלישי סמוי,המחבר בין ישראל לקב"ה שלא דרך התורה – זהו קשר התשובה. לכן מי שפגם לפי התורה יכול לתקן זאת על ידי התשובה.].

וענין התשובה כי שובה אותיות בושה, וכן תשוב אותיות בושת [עיקר התשובה הוא להתבייש בעצמי.]. וכמו למשל כשאדם עושה דברי שטות ואח"כ רואה שאחרים רואין אותו מיד נופל עליו בושה ומתבייש מאד, והכל לפי המבייש והמתבייש ולפי הדבר שנתבייש ממנו. כמו כן כשישים האדם אל לבו כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה, ויעמיק בשכלו גדולת ה' אשר הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב, ואיך הוא עומד עליו ורואה במעשיו המגונים בעיניו, וצופה ומביט כל מחשבותיו ובוחן כליות ולב [כמו הביטוי בתניא שהרבי הכניס ב-יב הפסוקים: "והנה הוי' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".] ולית אתר פנוי מיניה, בודאי יפול עליו הבושה ממנו ית'.

עומק בושת הצדיקים

ובחי' בושה זו יש לה כמה בחי' מרום המעלות עד סוף כל דרגין, וסביביו נשערו מאד [חז"ל דורשים את הפסוק "וסביביו נשערה מאד" על הצדיקים, הנמצאים "סביביו" של הקב"ה, ומסבירים שהם מדקדקין על עצמם כחוט השערה, שאפילו דברים קטנים שהם עושים נראים להם כעבירות גדולות.] ומדקדקין על עצמם כחוט השערה שרואין בעצמם כי פנה לבם ומחשבתם מדביקות וקרבת אלוקים ועבודתו, שבו ויבושו מגדולת ה' העומד לנגדם תמיד [זו תורה של מורנו הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון". הפירוש הפשוט בפסוק הוא – אשרי אדם שה' לא מוצא לו עוונות. אבל מורנו הבעש"ט דורש – אשרי אדם שעבורו "לא יחשוב הוי'", כשהוא מרגיש שהיה איזה רגע שהוא לא חשב על ה', נחשב "לו עון", הוא מרגיש אותו כעון חמור. הבושה היא אחת המדות הטבעיות של היהודים. אמנם כתוב ש"ישראל עזין שבאומות", אבל הבושה התחדשה במתן תורה. במתן תורה כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", היראה מפילה בושה על האדם – ממתן תורה קבלנו בטבע בושה. זוהי הדרגה הגבוהה של בושה,שנקראת "ירא בשת". המשל לכך הוא שאדם מרגיש שיש מפה לבנה גדולה מאוד ולבנה לגמרי, והבעיה היחידה שהוא נמצא עליה כמו נקודה קטנה שחורה שמכערת את כל המפה. הזהר אומר על האור שלפני האצילות "כתר עליון אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת העילות", למרות שהאור הזה הוא צח ומצוחצח עדיין הוא שחור (אוכם) לגבי עילת העילות שמעליו.לשון הזהר הזה היא המקור לתחושת נקודה שחורה על גבי מפה לבנה. הבושה מעבירות שעשיתי היא בושה טכנית יחסית, עשיתי משהו לא טוב ואני מתבייש בו, זו בושה עובדתית. אבל פה הוא מחדש שיש בושה קיומית, בושה על כך שאני נמצא בכלל, נקודה שחורה על מפה לבנה.].

וזהו ויחד לבבנו כו' ולא נבוש לעולם ועד [בכל רמה יש בושה, אפילו במדרגות הכי גבוהות. אדרבא, במדרגות הגבוהות יש יותר בושה. לכן צריך לבקש "ולא נבוש לעולם ועד", על כל הרמות שיש בהן בושה. (למה לבקש שלא תהיה בושה?) אם מיוחדים עם ה' אין בושה. לכן מבקשים "ויחד לבבנו", שנהיה מיוחדים עם ה' בכל המדרגות, ועל ידי זה "ולא נבוש לעולם ועד".], כי לעולם ועד יש בחי' בושה זו עד רום המעלות בלי יחוד הלב בו ית', פי' ע"ד מ"ש במ"א מענין השתלשלות העולמות עד אין קץ כמו שנאמר הכל ירוממוך סלה, וכל מה שהאדם עולה בהשגתו ותבונתו למעלה מעלה בגדולת א"ס ב"ה תקטן בעיניו יראתו ודבקותו הראשונה, והיא כאין ממש וכאילו לא היתה לו שום יראה כלל [כמה שעולים יותר גם מרגישים יותר שכל העבודה שלי לא שוה מאומה לגבי ה' – אני מרגיש שכל העבודה הקודמת היא גארנישט – וממילא מתביישים בה הרבה יותר. לכן אמרו חז"ל שצריך להיות "כל ימיו בתשובה", כל הזמן עולים יותר ויותר בתחושה של הבושה. ככל שאני עושה יותר תשובה אני מרגיש עוד יותר כמה שאני מלא בפגמים ועוד יותר אני מרגיש שצריך לעשות תשובה. התשובה לא עוזרת...].

וכמשל הרואה את המלך פתאום שמתבושש מדבורו שדבר בלא ראות [למרות שלפני שהוא ראה את המלך הוא לא חשב שהדבורים האלו לא טובים – כל מה שהוא דבר היה טוב, דבר דברי תורה, התפלל ואמר תהלים – ובכל זאת כשהוא רואה את המלך הוא מתבייש לגמרי מכל מה שהוא אמר. הוא מרגיש שלגבי המלך אלו שטויות לגמרי. יש סיפור מפורסם שהרס"ג פעם התארח אצל יהודי אחד שלא ידע שהוא הרס"ג. אותו יהודי עשה הכנסת אורחים מאוד יפה ודאג לכל מה שהיה צריך. לאחר שהרס"ג פנה ללכת פתאום אמרו לאותו יהודי 'אתה יודע מי היה אצלך? זה היה הרס"ג!'. כשהיהודי שמע זאת הוא רץ אחרי הרס"ג ונפל לרגליו, התחנן שיסלח לו שלא כיבד אותו כראוי. הרס"ג התפלא – 'ארחת אותי מאוד יפה!'. אמר לו אותו יהודי שאם היה יודע שהוא הרס"ג – הוא היה עושה הרבה יותר. גם אנחנו לא מכירים את ה', ההרגשה צריכה להיות שאמנם עשינו מה שצריך אבל אם היינו מכירים את ה' כמו שאנחנו מכירים עכשיו היינו עושים הרבה יותר, לכן מתביישים על כל מה שעשינו עד עכשיו למרות שהיו אלו דברים טובים.].

[אפשר לומר שכמה שיותר צדיקים יש הסתכלות יותר רחבה, כך רואים כמה המפה הלבנה גדולה לעומת הנקודה השחורה, וזה גורם יותר בושה.] כן, אבל גם המפה נהיית יותר לבנה.



[א] נרשם על ידי משתתפי השיעור שיחיו. לא מוגה.

[ב] ראה שיחת פרשת וארא תשח"י סט"ו (ואילך) וש"נ.

[ג] קובץ כרם חב"ד ב (עמ' 4 ואילך, בתוספת סקירה, השוואת כת"י וצילומם, הגהות והוספות מהצמח צדק, רבי הלל מפאריטש ותמצית הוספות הרבי למאמר משנת תשי"ב). המאמר נדפס גם מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות.

[ד] בשיעורי י"ט כסלו ש"ז.

[ה] אוה"ת בראשית עמ' 2238 (הובא בכרם חב"ד שם עמ' 12).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com