חיפוש בתוכן האתר

"קץ שם לחשך" - שבת קדש פרשת וישב ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת וישב ע"ז – כפ"ח

"קץ שם לחשך"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

לבקשת אחד התלמידים נגנו נגון "בת עין".

[איזה ניגון זה?] מהקמת בת עין בשנת תשמ"ט.

מדרש רבה תחלת מקץ

כעת נלמד על פרשת מקץ. פרשת מקץ יוצאת תמיד בשבוע של חנוכה, ולכן מקשרים בינה לבין חנוכה. נקרא את מדרש רבה על תחלת הפרשה. כדרכו, המדרש מביא בתחלה דרש אחר, שלא קשור לפרשה, ואחר כך קושר לפרשה:

א. ויהי מקץ שנתים ימים, [מביא פסוק מאיוב:] (איוב כח) קץ שם לחשך [את הפסוק הזה מקשרים בדרושי חסידות כמובן לחנוכה. נתחיל בגימטריא, כמה אותיות יש כאן? 8, כבר קשור לשמונת ימי החנוכה. כמה שוות שלש המלים "קץ שם לחשך"? 888, גם קשור למספר 8, וגם יוצא שממוצע כל אות הוא פלא, נסים ונפלאות של חנוכה.], זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה [לכל דבר רע יש קץ וסוף.], ומאי טעם קץ שם לחושך שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב [בהמשך אותו פסוק באיוב:] אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם [יצר הרע הוא המביא את האופל והצלמות בעולם והקב"ה שם לו קץ.].

דבר אחר קץ שם לחשך [כעת מפרש את הפסוק בהקשר של יוסף הצדיק:] זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים [12 שנה. כאשר מוסיפים את המספר 12 ל"קץ שם לחשך" מקבלים 900, שלמות, הרבוע של ל, סוד הלב היהודי כידוע], כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום [וכך החלה להשתלשל הגאולה של יוסף. כלומר, מדובר כאן על אחד שיושב בבית הסוהר ואומרים לו שיש קץ לישיבה הזאת.].

נקרא את פירוש העץ יוסף:

קץ שם לחשך כו'. שהיה מן השמים קץ קבוע לביטול חשך מאסר שלו. ומייתי סמך לזה מקרא קץ שם לחשך. ותחלה דריש ליה בדרש אחר כדרך המדרש [לכן תחלה דרש לגבי יצה"ר ואח"כ דרש לגבי יוסף, שכדי לדרוש את המעשה שלו הביא המדרש כאן את הפסוק.] (יפ"ת): זמן ניתן לעולם כו' באפילה. כלו' באפילת יצה"ר הנקרא חשך המחשיך פני הבריות וכדאיתא בתנחומא. שעתיד הקב"ה להעבירו מן העולם. וקאמר ומאי טעמיה כו' ר"ל ומאי טעמא יתבטל היצה"ר לע"ל. הא הצדיקים מקבלים שכר טוב על ידו [ובאמת כתוב לגבי הזמן דלעתיד לבא "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".] ומשני מפני שכל זמן שיצ"ה בעולם כו' שמפני שבא ממנו לעולם ג"כ אופל וצלמות הוא כח המות שהוא משורש הרע ע"כ יתבטל לעתיד שהוא עולם שכולו טוב (נזה"ק): זמן נתן ליוסף כו'. משום דל' קץ משמע על זמן משוער [שיש לו סוף.] שישב ב' שנים יותר לפי שתלה בטחונו בשר המשקים וכדלקמן [הוא מפרש שהיה ליוסף פגם בבטחון, אבל אפשר גם לומר לפי המדרש הזה שהיה לו פגם בחכמה. כלומר, אם מסתכלים מהתחלה (לא אחרי 10 שנים אלא) – ממתי שנאסר יוסף, או אפילו ממעשה בראשית, כמה זמן הוקצב ליוסף להיות בכלא, הרי הקץ הוא לאחר 12 שנה. אם כן, הרי יש לזמן ישיבתו בכלא סוף, לכן יוסף, נוטריקון יש סוף, לא היה צריך לבקש משר המשקים שיזכירו לפני פרעה כיון שבכל מקרה כמה שנקצב לו הוא יהיה. אם כך, לא צריך לומר שהיה כאן פגם בבטחון אלא רק פגם בחכמה, שהוא מבקש ללא צורך להקדים את הקץ (אכן לפעמים אפשר להקדים את הקץ בבחינת הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, אבל היינו דווקא על ידי תורה ותפלה ומעשים טובים של הצדיק לא על ידי בקשה מגוי ח"ו, ועוד – לפעמים כאשר הצדיק מבטל את הגזרה מתגלה למפרע שלא היה זו לטובה, וממילא מה שבטוח בטוח, וזה הבטחון הנדרש מיוסף, ודוק).]. וכשנשלם זמנו היה מאת ה' שיחלום פרעה חלום זה שיצא יוסף מן הסוהר ע"י זה [מה קרה כשהגיע הקץ? פרעה חלם. ככה היום, אם איזה טראמפ יחלום איזה חלום זה יהיה סימן לקץ.] (יפ"ת).

יש כאן עוד כמה פירושים, צריך להשלים.

לימוד הפסוק "קץ שם לחשך" עם מפרשי הפשט

כעת נפתח את הפסוק באיוב בפנים ונראה את הפרשנים עליו. זהו הפסוק השלישי בפרק שנקרא "פרק החכמה" של איוב, כי מופיעים בו הרבה פסוקים על חכמה – לדוגמה, הפסוק המפורסם "החכמה מאין תמצא" – פרק כח בספר איוב, הכולל כח פסוקים (כמו שפרק עג בגימטריא חכמה בספר תהים כולל כח פסוקים), הכל בסוד כח-מה דחכמה (פרק שדברנו עליו כמה פעמים).

הפסוק השלם הוא "קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות". במדרש ראינו שהקב"ה שם קץ וסוף לחשך שהוא היצר הרע ואז אין גם אופל וצלמות. כעת נקרא את רש"י:

קץ שם - המקום [הקב"ה.] מתי תהיה החושך [הוא מפרש אחרת ממה שחשבנו עד כאן. הוא אומר שהקב"ה שם קץ לעולם כדי שלאחריו יהיה חשך, באלף השביעי.] שהשמים נמלחו והארץ תבלה ולכל תכלית דבר הוא חוקר לו [שהקב"ה חוקר את התכלית של כל דבר.].

אבן - אשר משם יצא לו חשך וצלמות [מהאבן יוצא חשך וצלמות. "צלמות" היינו צל מות. משמע כאן שאבן היא דבר שלילי. יש גם אבנים טובות, "צהר תעשה לתבה", אבן טובה. יש גם אבן בהקשר של יוסף, בברכות יעקב ליוסף בפרשת ויחי – "ומשם רֹעה אבן ישראל" – שפירושה אב-בן, שיוסף היה רועה את יעקב והשבטים. אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה מתעכב להבין את מקור המילה אבן על פי סוד, כיון שלא נאמרה במעשה בראשית, ואומר שהיא שם ב"ן ועוד א' משם אחר, משמע שהיא דבר מאד בסיסי וחשוב בעולם. אבן במספר רגיל עולה 53, אבל במספר גדול, כשמחשבים את ה-ן כ-700, אבן עולה 703, המשולש של 37, העולה "ואת הארץ", סוף הפסוק הראשון במעשה בראשית.] אבן מקום מוצא פורענו' [יש פסוק שאומר "קו תהו ואבני בהו" ובמעשה בראשית כתוב "תהו ובהו וחשך" – יש קשר בין אבן בהו ובין חשך, וחז"ל מפרשים ש"בהו" היינו "אבנים מפולמות". (מה זה?) נראה לי שזה fungi (ירוקת), שיש באבנים שנמצאות בקרקעית הים. הרי הקו הוא "קו ירוק" המקיף את כל העולם (ים האוקיינוס) שממנו יוצא חשך, ובתחתיו יש את האבנים הללו.] לכן נקרא אבן במקום פורענות כאדם הנוגף את רגליו באבן שיש לו צער [שאדם נתקע באבן ונפל בגללה.], כ"ש [כך שמעתי.], [עכשיו הוא מביא את הפסוק שהזכרנו:] כמו קו תוהו ואבני בוהו (ישעיה לד) דמן טורא אתגזרת אבן וגומר (דניאל ד) [פסוק בדניאל, שמההר יוצאת אבן מעצמה, לא על ידי אדם וכתתה את כל המלכויות של או"ה, והיינו מלך המשיח שהוא "אבן ישראל". וכן פרש במצודות: "...אשר מן ההר נכרת אבן מעצמה אשר לא בידי אדם וכתתה את הברזל וכו' כי כן תהיה מלכות המשיח שתבא לא בחיל ולא בכח כי אם מעצמה בהגעת הזמן". אבן ועוד משיח = תהו, אורות מרובים דתהו אבל בכלים דתיקון, דהיינו בתודעה שלא בחיל ולא בכח גו' רק ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל".].

נקרא את האבן עזרא:

אבן אפל - היא הארץ שהיא עיקר האופל [מפרש שכדור הארץ הוא אופל וחשך.] גם היא עיקר קדרות הלבנה בשעה שתכדר בחצי החדש בהיותה עם ראש התלי או הזנב [כאן הוא כבר מסביר לפי חכמת הכוכבים. מתי יש ליקוי לבנה? רק כש"קיימא סיהרא באשלמותא", כשהירח מלא באמצע החדש, אז יכול להיות שלא רואים אותו בכלל, כשתהיה בראש התלי או בזנב. עכ"פ הוא מפרש שהאופל והחשך הולך על כדור הארץ או הלבנה. (למה אומר שהארץ היא אופל?) כדור הארץ הוא כדור חשוך. עמוק בתוך האדמה יש חשך. קראתי שעכשיו הרוסים חפרו כמה קילומטרים באדמה, יש שם הפתעות. (יש עוד כוכב שהוא לא שמש שיש לו אור?) אפילו לכוכב הכי גדול בכוכבי לכת, צדק, אין אור מצד עצמו. אם היה עוד קצת יותר גדול היה הופך לשמש עם אור עצמי. לשמש יש אור כי יש לה מספיק מסה, יש בה שילוב של מימן והליום.].

נקרא מצודות דוד:

קץ שם לחשך - אף לחשך שם קץ מתי תכלה כי בהאיר היום תכלה החשך ור"ל לכל דבר יש תכלית בין לטוב בין לרע [הוא אומר שגם לטוב יש קץ.].

ולכל תכלית - המקום ב"ה חוקר לדעת תכלית כל דבר מתי יהיה [לא כ"כ שייך לומר עליו חוקר, הכוונה שהוא יודע מתי התכלית והסוף של כל דבר.] עם כי אנחנו לא נדע עת תכלית כל דבר [כתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד", אבל האם מישהו יכול לראות מתי יגמר כל דבר? מתי הוא יחזור להיות אין? את זה רק הקב"ה יכול לדעת (לשם כך צריך לדעת כמה שנים הוא היה.) אולי, אבל צריך גם לדעת את הכוונה של הדבר, לשם מה הוא נברא, לאיזה תפקיד, וברגע שמסתיים התפקיד שלו בעולם הוא נגמר. לכן הרבי כל כך רצה משיח, כי הוא ידע שזה התפקיד שלו בעולם.].

אבן אופל - וכן חוקר לדעת מתי תכלה יסוד האופל וצלמות והוא כדור הארצי [כאן מתבטא בפירוש שזה על כדור הארץ].

עכשיו נקרא את המלבי"ם:

קץ, [הוא מפרש בהקשר של הפסוקים הקודמים: "כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו. ברזל מעפר יקח ואבן יצוק נחושה", מזכיר כאן הרבה מיני מתכות.] אחר שבאר שכ"א מן המתכיות היקרים בעיני בני אדם י"ל מקום ומוצא באדמה [באדמה אפשר למצוא זהב ויהלומים, תמיד אנשים מחפשים. הלואי שהיה לנו הפטנט איך למצוא אותם...], מתחיל לבאר האופנים שעל ידם יתגלה מקומם הנעלם, שהגם שהם במקום חשך ובעומק הארץ יש אבן אופל וצלמות, שעל ידו יתגלה מקום מוצא המתכיות [אומר שהאבן הזאת היא מוצאת את הזהב והכסף והברזל, אבן שחורה שמוצאת זהב, אבן מיוחדת כמו מגנט.], והוא האבן שאמרו עליו הקדמונים שמי שי"ל האבן הזה יכיר ע"י את המקום ששם ימצאו מיני מתכיות במעבה האדמה, והיא אבן שמושך אליו את המתכיות כאבן המאגניט שמושך אליו את הברזל, ומי שנושא האבן הזה ירגיש על ידו מקום המתכיות, וקראו אבן אופל וצלמות, ע"ש מראהו שהיה שחור, וע"ש שעניניו נסתר ונעלם, ואמרו עליו שמשכן האבן הזה בגיא צלמות ובמקום אופל. והאבן הזה שם קץ לחשך, כי מגלה המתכיות הצפונים בחשך [כמו שמגנט מושך ברזל כך האבן הזאת מושכת את כל המתכות.], והוא חוקר לכל תכלית לדעת את מקור המתכיות ומוצאם [מלבי"ם מאד נפלא, הפירוש הכי מקורי מכל הפשטנים.].

"קול שמחה" על המדרש

עוד מעט נראה את השפת אמת על המדרש הזה, אבל קודם נלמד מה שהרבי של הרבי של הרבי שלו אומר על כך. כמנהג פרשיסחא הוא מתחיל את הדרושים שלו במדרש שמביא פסוק מהנ"ך על הפרשה, ומסביר את הקשר בין הפסוקים. השפת אמת הוא הנכד של בעל חידושי הרי"ם שהיה תלמיד של הרבי ר' בונים מפרשיסחא וקבל את הנשיאות של חסידי גור אחרי פטירתו את הרבי מקוצק. לימוד המדרש היה מודגש בעיקר בשושלת וורקא, ממנה משתלשלת היום חסידות אמשינוב, החל מרבי יצחק מוורקא, תלמיד הרבי ר' בונים. נקרא בקול שמחה של הרבי ר' בונים שמביא את המדרש:

במדרש רבה ויהי מקץ שנתים ימים זש"ה (איוב כח) קץ שם לחשך זמן [ניתן] לעולם כמה שנים יעשה באפילה ומה טעם קץ שם לחשך שכל זמן שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם דכתיב (שם) אבן אופל וצלמות נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. [אומר רבי בונים:] ביאור זה שבא לומר איך שפעולת יוסף עם שר המשקים לא עמדה לו [שהרי הוא בקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה כשייצא, והזכירו רק כעבור שנתיים.] לפי שישועתו היה תלוי בביאת הקץ [כמו שאמרנו קודם, שעיקר הפגם בבקשת יוסף משר המשקים היה מצד החכמה – שלא היה טעם לבקש כיון שהישועה שלו היתה תלויה בכך שיגיע זמן הקץ, ולכן לא תעזור השתדלות – אך לא היה בה פגם בבטחון, לדעת מדרש זה. האמירה שהישועה תלויה בביאת הקץ היא כמו שכתוב "בעתה אחישנה", ביטוי שפירושו הפשוט הוא שכאשר יבא זמן "בעתה" יהיה "אחישנה" – הכל ירוץ מהר.]. ולזה אמר קץ שם לחשך פי' כי אין החושך הופך האור רק העדר האור כמו שתכסה דבר וכשנסתלק החושך ממילא האור בהווייתו [אין מכאן ראיה שהחשך הוא לא דבר ממשי, הר הכתוב אומר "וימש חשך", לשון ממשות, אלא רק אומר שמה שהוא פועל העדר אור, ולא הופך את האור עצמו לחשך. אדרבא, משמע מכאן שהחשך הוא דבר ממשי, דבר המכסה על האור, וכשהוא לא מכסה ממילא יש אור.]. וז"ש שכל זמן שיצה"ר בעולם [בלשון התניא קוראים לו נפש הבהמית, שעל קיומה מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק "ונשמות אני עשיתי", שיש לכל אחד שתי נשמות, משמע שהיא דבר קיים.] אופל וצלמות בעולם היינו העדר האור וכשנעקר מהעולם אין אופל בעולם והיה כלא היה. וז"פ ויהי מקץ פי' שלא היה כאן הויה מחודשת לצמוח ישועתו אלא הווית הקץ [הוא נוקט כאן בלשון "הווית", שכשהגיע זמן הקץ שהקב"ה קבע לו מראש התחילה ממילא הישועה שלו. יש לומר שהסימן של הויית הקץ הוא כאשר האדם הנתון במצוקה מתחיל להרגיש "קצתי בחיי", וכמו הפירוש של הרבי ר' בונם על "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", ברגע שלא תוכלו לסבול יותר את מצרים. יש לציין שמצרים = קץ קץ, קץ כפול, קץ למציאות החשך וממילא קץ להעדר גילוי האור, אור הישועה, גילוי שע נהורין לשון "וישע הוי'", וד"ל] והבן.

עוד שם [מביא את הפירוש השני במדרש:] ד"א קץ שם לחושך זמן ניתן ליוסף וכו'. בא לתרץ מה שאמר הכתוב ופרעה חולם היה לו לומר ויחלום פרעה [כלשון השגורה תמיד בסיפור.] ולזה אמר זמן ניתן ליוסף [להיות בכלא.] ובבא הקץ כבר מוכנת הישועה [מיד לבוא.]. וז"פ ויהי מקץ ופרעה חולם פועל עומד להורות שבביאת הקץ כבר נסבב סיבת ישועתו ויצא לפועל [כלומר, אם היה כתוב 'ויחלום פרעה' היה משמע שהגעת הקץ וחלום פרעה הם שני דברים לא קשורים. הניסוח בתורה מלמד שאלה שני דברים שבאים יחד. יש מילה חדשה יחסית באנגלית,  synchronicity (סינכרון), שהיא כמו השגחה פרטית – שני דברים שבאים יחד באותו זמן. מי המציא אותה? יונג, התלמיד של פרויד, הוא היה גוי. הוא השפיע רבות על המדען הדגול, ממחוללי תאורית הקוונטום, וואלפגאנג פאלי, שהיו לו שרשים יהודיים, ולכן היה צריך לברוח מהנאצים ימ"ש בשואה. הם כתבו יחד ספר המקשר בין תאורית הקוונטום ומושג הsynchronicity כדי להסביר את המציאות והמשמעות של שתי תופעות שונות אך משלימות הקורות בו-זמנית. כאן הקץ וחלום פרעה באו ביחד, לא בתור סבה ומסובב (של הפיזיקה הקלאסית).] ודו"ק.

"שפת אמת" על המדרש

את כל זה למדנו כדי להגיע לשפת אמת. הוא היה כותב במוצאי שבת את מה שדרש בשבת (כמו כמה מצדיקי החסידות, לדוגמה החוזה מלובלין) והתוכן מסודר לפי השנים (המו השם משמואל). על פרשת מקץ, שבת חנוכה, יש לנו דרשות מ-34 שנה, מתרל"א עד תרס"ד. בכמעט כל הדרשות הללו הוא דורש על המדרש הנ"ל של "קץ שם לחשך", וכל שנה כתב מה שהתחדש בהשראה שלו באותה שנה. הכי יפה הוא הדרוש של תר"נ.

הדרוש ארוך קצת, תקראו אותו בפנים – עבודת בית... הנקודה בקצרה היא שהשבטים – שעיקרם יהודה – הם בחינת ימות החול, ואילו יוסף הוא בחינת שבת. כתוב בתהלים "מזמור שיר ליום השבת... להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" – "בבקר חסדך" היינו יוסף, האור (גם כתוב בסוף פרשת מקץ "הבקר אור"), ו"ואמונתך בלילות" מתייחס לשבטים. הכח להחזיק בלילה, בעת החשך, הוא רק על ידי האמונה. לפי זה הוא מסביר את ענין ההלל והודאה שתקנו בחנוכה. ההלל (לשון "יהל אור") הוא ענין האור, יוסף, והודאה היא בזמן חשוך בו עלינו להודות על דבר שאיננו מבינים, וזו מדת יהודה (כשמו). הלל מתייחס לעבר ולהוה, לכן יש בו אור, דבר שאני כבר יודע עליו, והודאה מתייחסת לעתיד, שאיני יודע עליו, לכן הוא חושך. משיח בן יוסף בא על רקע העבר וההווה ואילו משיח בן דוד הוא לגמרי נעלם ושייך לעתיד.

[השלמה:] נראה את לשון השפת אמת בשלמות:

במדרש קץ שם לחושך כו'. כבר כתבנו כמה פעמים שכל החושך בא ע"י שהנהגת עוה"ז מתלבש בטבע וצמצום [דהיינו שמתלבש בשם אלהים בגימטריא הטבע, והוא מדת הדין והצמצום.]. אבל לבנ"י מיוחד הנהגה פנימיות שהוא בלי גבול ומדה [בלי טבע וצמצום, משם הוי' ב"ה, היינו מה שאנו אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו...", הטבע שלנו הוא טבע נסי, משם הוי' ב"ה, שם הרחמים בלי דין וצמצום.] בכח התורה דכתיב בה ארוכה מארץ מדה [ורחבה מני ים, שהיא בלי גבול, "תורת הוי'".]. וזה מתגלה ביום השבת [שבת = היהלום של שם הוי' ב"ה.]. ועבודת ימי המעשה הוא לברר האמת תוך השקר [שקר = 600 = שש, כנגד ששת ימי החול.] המכסה ומסתיר את הפנימיות [באמת נמצאת הארת השבת בכל יום מששת ימי המעשה, המתברכים מיום השבת, וכמו שאנו אומרים "היום יום ראשון בשבת" וכו'.]. ועל ב' אלו נאמר להגיד בבוקר חסדך הוא כשמתגלה אור הפנימי בחי' יוסף הצדיק שנקרא בוקר כמ"ש בזוה"ק [יש שתי בחינות בקר, בקר דאברהם ובקר דיוסף, "בבקר בבקר", היינו בקר של ספירת החסד ובקר של ספירת היסוד – בחכמת הצירוף היסוד משקף את החסד, וכן כל החסדים נמשכים ומתרכזים ביסוד.]. ואמונתך בלילות הוא כשמתלבש בטבע אז התיקון ע"י אמונה [טבע ועוד אמונה = עקיבא שאמר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ביטוי מובהק של "ואמונתך בלילות", כמבואר בדא"ח.]. וכתיב בבוקר ולא בבקרים [ואילו בלילה כתוב "בלילות" ל"ר.] כי הפנימיות הוא באחדות ["הוי' אחד", משא"כ אלהים לשון רבים.]. נקודה אחת הכוללת הכל ואמת ["איהו אמת ואיהי אמונה".] להגיד בבוקר חסדך הוא ביום השבת. ואמונתך בלילות הוא בימי המעשה בחי' השבטים [סוד יב בָקָר שים המלכות עומדת עליהם. והוא סוד "דוד מלך ישראל חי וקים" שאומרים בקידוש לבנה, שנכסית ונגלית בלילה]. ויוסף הצדיק הוא בחי' השבת [שבת = זך פעמים הוי' ויוסף = ו פעמים הוי', יחד = זכו פעמים הוי' – "זכו אחישנה", וד"ל.]. ועל ב' אלו נתקן ג"כ הלל והודאה [הלל = שם א-דני המאיר בהוה, הודאה = שם אהיה דלע"ל. ביחד, הלל הודאה, א-דני אהיה = אלהים, יחוד ה תתאה ו-ה עילאה שבשם הוי', "כאמה בתה", "אלו ואלו דברי אלהים חיים".]. הלל כשמתגלה האור ולכן אין אומרים הלל רק ביום. ואיתא כי בהלל יש לשעבר ולעתיד [ראה לקמן שחז"ל זיהו ה זמנים שונים בהלל – הלל = ה פעמים אחד, הכל אחד.]. ונחלקו חכמים מי תיקן ההלל י"א ביצ"מ וקי"ס וי"א על כל ישועה ע"ש בגמ' פ' ערבי פסחים [דף קיז, א. יש שם עוד דעות אבל בכללות הן שתי דעות הנ"ל, ודוק היטב בסוגיא שם.]. והכל אמת כי ההלל הוא כשנפתח שער הפנימי של הנסים [הגילוי של שם הוי' ב"ה.] ושם הכל אחד עבר ועתיד [הוי' לשון היה הוה יהיה כאחד כנודע.]. ואיתא במדרש זכר עשה לנפלאותיו [חנון ורחום הוי'.] כי כל הנפלאות שנעשה בעוה"ז הכל רק זכר לנפלאותיו שלעתיד לבוא ["כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".]. כי אין להם חקר רק שהקב"ה וב"ש [הקדוש ברוך הוא וברוך שמו – קדוש לפני הצמצום, ברוך הוא בעלמין סתימין דלא אתגליין, וברוך שמו בעלמין דאתגליין. הקדוש ברוך הוא וברוך שמו = יט-חוה פעמים א-דני, הלל (כל ברוך = יב פעמים יט, השאר = אם פעמים יט).] עשה לנו חסד להיות נמצא בעוה"ז זמנים שמתגלה בהם רמז וזכר מהנהגה הפנימיות. וכשמתגלה אור הזה יכולין להתדבק ולהרגיש הארה משורש הנפלאות ולכן יכולין לומר הלל גם על מה שעתיד להיות [וכמו שיתבאר שבסוף ההלל עולים לגלות את שרש ההודאה – "אלי אתה ואודך... הודו להוי' כי טוב..." – דהיינו לומר הלל על מה שעתיד להיות, שבעוה"ז הוא בבחינת "ואמונתך בלילות", בחינת הודאה השייכת לשבטים.]. ואלה הימים שבתות וימים טובים הם ישועה לבנ"י וע"ז נאמר והי' אמונת עתיך חוסן ישועות. ופי' אמונת הוא להיות אדם שומר ומצפה וממתין לשבת ויו"ט שיתגלה העת המיוחד לבנ"י [כמו שיעקב שמר – צפה והמתין – לקיום חלומו של יוסף, בחינת שבת. "אמונת" נדרש על סדר זרעים, שאדם מאמין וזורע כו']. וגם עתיך [שנדר על סדר מועד, שמתחיל על מסכת שבת.] הוא יום שכולו שבת עת לחננה [ארץ ישראל במקום היא יום השבת בזמן כנודע.]. וע"י אמונה בישועה העתידה יכולין להיות נושע גם בתוך הגלות [היינו הארת התכללות ההלל שבהודאה.] וע"ז נתקן הלל והודאה. כי הנסים שעשה לנו השי"ת הוא כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. כי עוה"ז הוא בהסתר רק שיש זמנים שגילה השי"ת נפלאותיו כדי שנאמין שכל הגלות הכל לטובה [היינו שהנסים שיצאו מן הכלל באו ללמד על הכלל.]. כמו שהי' בקי"ס דכתיב ויאמינו ופרשנו שם שעל ידי הישועה שהי' להם האמינו גם להבא על כל גלות שיהי' שהכל לטובה לישועה העתידה לבוא [מהלל עולים להודאה, מחיה ליחידה, מחכמה-אור לכתר-חשך ומכתר חוזרים לחכמה להאיר את ההוה באור העתיד ממש. והוא על דרך האבות, ה"מאמינים", שטעמו מעין עוה"ב בעוה"ז]. וכן בכל ישועה. ובימים אלו כאשר נקם השי"ת נקמתינו האמינו כי כל הגלות הי' [ויהיה] לטובה. ולכן ההלל הוא על הישועה מיון הרשעה. והודאה הוא על להבא על הגלות שאנחנו בה לידע ולהאמין כי מי שעשה לנו נסים אז יעשה לנו נסים גם בגלות הזה. וכ"כ שבענו בבוקר חסדך [בחינת "להגיד בבקר חסדך".] ועי"ז ונרננה ונשמחה בכל ימינו הוא אפילו בגלות וחושך כמש"ל ואמונתך בלילות. שכשנפתח שער הפנימי בש"ק וביו"ט הוא עדות על כל ימי המעשה ג"כ כי בעוה"ז א"א שיתגלה הקדושה לעולם [לחיצוניות העולמות.]. ורק לבנ"י ניתן במתנה התנוצצות האור ולכן כתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. ולא לחנם נקרא אות. רק שהוא פלא גדול שיוכלו בנ"י בעולם החושך לקבל הארה פנימיות מעולם העליון והוא אות ופלא ועדות על הקב"ה ועל ישראל. וכשבנ"י מתחזקין ומאמינים באלה העתים הוא באמת חוסן ישועות. ויכולין באמונה להרגיש הארה גם ממה שעתיד להיות כמו שמצינו שדוד המע"ה תיקן מזמור שיר חנוכת הבית אע"פ שלא נבנה בהמ"ק בימיו רק ע"י הכנה והנדבה בשמחה ואמונה ראה בעין בנין ביהמ"ק ולאו דוקא דוד המע"ה שהי' איש אלקים רק כל איש ישראל יכול להרגיש ע"י אמונה הכל כמ"ש וצדיק באמונתו יחי' [כלומר שעל ידי האמונה הוא רואה את הנולד, רואה את החיים העתידיים, החיים הנצחיים. "וצדיק באמונתו יחיה" ועוד חיים נצחיים = לב ברבוע (ב בחזקת י).].

חמש מדרגות הלל

לגבי ההלל הוא מביא מדרש שכדאי לראות בפנים, שיש חמש מדרגות בהלל:

ולספר כל נפלאותיך [הפרק החדש שלנו, פרק עג, מסתיים "לספר כל מלאכותיך", כאן הביטוי "ולספר כל נפלאותיך", קשור לפלא שהזכרנו לעיל.] אמר ר' אבין זה הלל שיש בו לשעבר [עבר.] ויש בו לעתיד לבא [עתיד.] ויש בו לדורות הללו [הוה.] ויש בו לימות המשיח ויש בו לימות גוג ומגוג. בצאת ישראל ממצרים לשעבר, לא לנו ה' [בפרק של הרבי השנה.] לדורות הללו, אהבתי כי ישמע ה' [הפרק הבא קט"ז.] לימות המשיח, כל גוים סבבוני [הפרק האחרון של הלל, קי"ח.] לימות גוג ומגוג, אלי אתה ואודך אלהי ארוממך [לקראת הסיום של פרק קי"ח.] לעתיד לבא [זו כוונה טובה כאשר מנגנים "א-לי אתה" של אדמו"ר הזקן ושל הצמח צדק, שפסוק זה דווקא שייך לעתיד לבא. הסדר כאן, כמו שכותבים המפרשים, הוא שבתחלה הביא שנים שהם שני קצוות – לשעבר ולעתיד לבא – ואחר כך הוא כותב את האמצע. כלומר שהסדר כאן הוא – עבר, הוה, ימות המשיח, גוג ומגוג, לעתיד לבוא. יש מכאן ראיה לדעת הרמב"ם שגוג ומגוג הוא אחרי ביאת משיח. לעתיד לבא היינו עולם הבא או תחית המתים. חמשת אלו מקבילים לנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. (רואים שההלל מסתיים בהודאה, "א-לי אתה ואודך".) כל הפרק מתחיל מ"הודו להוי' כי טוב" ומסיים ב"הודו להוי' כי טוב" ויש בפרק המסיים את הלל ששה לשונות של הודאה כנגד ששת הפרקים של הלל. דיברנו פעם על כך שהשיא של ההלל הוא הודאה, היינו מעבר ועליה מהחיה שבנפש ליחידה שבנפש. החיה היא אור והיחידה היא חשך אבל לע"ל "לילה כיום יאיר", היינו התכלית של הלל.].

[מה הקשר של יוסף להלל ולאור?] הכוונה ליוסף בשרש שלו, שהוא שם מה החדש, הדר, המלך השמיני, שבפשטות היה גוי שבא אחרי ז מלכין קדמאין דתהו שמתו, והוא היה התיקון. על הדר נאמר "ברישא חשוכא והדר נהורא".

רמז לבקשת יוסף בחלום שר המשקים

עוד דבר שחשבתי בקריאת התורה: לגבי החלומות של פרעה הרבי שואל, כפי שכולם שואלים, למה יוסף נתן עצה לפרעה? הרי הוא התבקש רק לפתור לו את החלומות. הרבי עונה שגם העצה היא חלק מפתרון החלום, והרבי מוצא איפה העצה נמצאת בתוך החלום. בפתרון של יוסף את חלום שר המשקים ראינו שמיד אחרי שפתר לו הוא בקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה. נשאלת השאלה: למה הוא לא חכה עד שיפתור את שני החלומות – אחרי ששר האופים יספר לו את חלומו והוא יפתור אותו – ואז יבקש? כנראה שגם הבקשה הזאת מסתתרת בתוך החלום של שר המשקים. צריך למצוא אותה, כך יהיה קצת לימוד זכות על בקשת יוסף ממנו שיזכירו לפני פרעה (וגם לא יקשה למה לאחר ה'כשלון' הראשון הוא לא למד מהנסיון והמשיך להוסיף תוספת שלא התבקשה לפתרון החלומות של פרעה. הוא סך הכל פועל מתוך 'נאמנות' לפתרון כללות החלום על כל רמזיו כולל ההשגחה הפרטית שדווקא לו ספרו את החלומות. ועוד, יתכן שהוא כלל לא ראה 'כשלון' בבקשו משר המשקים להזכיר אותו לפני פרעה, הרי בסוף, בהשגחה פרטית, הוא אכן הזכיר אותו, ודווקא בזמן הכי טוב – טוב שהוא שכח ממנו עד הרגע הזה – ומזה צמח הישועה!).

 



[א] נרשם (מהזכרון) ע"י משתתפי השיעור שי'. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com