ה הדפסה

ה. "וחי בהם – ולא שימות בהם" [שמכאן למדו חז"ל שפיקוח נפש דוחה שבת] כלומר שישאר מכל סיגופיו ותיקוניו שעושה לחיות בחיות אלוקית ולא שישאר כפגר, טויט אנט קלט [מת וקר באידיש].

 

איך לומד את זה, ומה הקשר לפסוק? למה "בהם" זה סיגופים? יש פה דבר שאדם עושה ויכול להמית אותו והחידוש הוא שיכול שלא למות ממנו. ה'דערהער' פה הוא שיש בדבר משהו שיכול להמית אותך ואפשר לצאת מגוב האריות הזה עם תוספת חיות. כאן זה המבחן אם אדם ראוי לסגף את עצמו. אם אתה נשאר אחר כך מת וקר זה אינה תורה. זו תענית של עבודה זרה. אם אתה מרגיש תוספת חיות זה סימן שהתענית שייכת לתורה. התורה יכולה להחדיר חיות בדבר שהוא מת. כתוב שהתורה היא סם חיים למי שזוכה, ואם לא אז ההיפך.

מת זה כמו להיות עצוב, בדיכאון. אסור שה"אש תמיד" של החיים תכבה אפילו רגע אחד, כמבואר בכתר שם טוב. מספרים על הרבה צדיקים, כמו המגיד והרבי הרש"ב, שהיו מסתובבים בלילה לראות את התלמידים בזמן השינה, איך הם עובדים את ה'. ידוע הסיפור על הרבי הקודם, שהיה מנהל הישיבה בתומכי תמימים, והיה אז בעל גבורות עד כדי שהחסידים חששו איך ינהג בתור רבי (בסוף שינה הנהגתו), שהסתובב וראה פעם אחד התלמידים שאינו ישן כראוי ושפך עליו את קערת המים של הנטילה... ברגע שאדם מת הוא אבי אבות הטומאה, וכל הקליפות נאחזות בו.

לא מזכיר תעניות אלא "תיקוניו". מהבעש"ט והלאה אין הדרך בתעניות אלא בתקונים. למשל ללמוד את החת"ת או את הרמב"ם היומי מתוך בטול וקבלת עול לתקנת הרבי, אפילו שאין לך מזה שום 'גישמאק'.

ללא התקשרות לצדיק אדם יכול ללמוד ש"ס ופוסקים ובכל זאת עדיין לא התחיל לתקן את הנפש שלו. יכול גם לחשוב שזה צריך להיות על ידי תעניות וסיגופים וכו'. אבל בדורות האלו עיקר התיקון זה לשמוע. "טוב שמוע מזבח טוב". דוקא מתוך קבלת עול. לא מתוך משפט אלא מתוך חוק – "זאת חוקת התורה אדם כי ימות...". רק כך נטהרים מטומאת מת. מי שעושה היום סיגופים זה סתם רמאות, זה לא שייך להיום ולכן זה לא מתקן אותו. חסיד שמכריח את עצמו לקיים את הוראת הרבי, כמו לצאת למבצעים, ועל זה כתוב כאן שצריך לעשות בחיות. אם לא עושה מתוך סיפוק בסוף נעשה 'טויט'. ניסה לתקן רק החיצוניות, ובסוף גם לא ימשיך לעשות אותם. למה אשים מפחדים מקבלת עול? חושבים שמישהו בא לחנוק אותי, ולהמית אותי. על זה כתוב שיש דברים בתורה שנראה כאילו בא להמית, אבל התיקון הוא "וחי בהם, ולא שימות בהם". שהתענוג שלו יכנס לתוך הרצון שלו. קודם כל צריך להכיר באמת, אחר כך אפשר לבוא לרבי ולומר לו שקשה לו. זה בדיוק הנושא של פרק לג בתניא, שאחד מרגיש שמצוות התורה חונקות אותו, והעצה היא לזכור שיש לו בעצם רק מצוה אחת: האמונה בה' – "וצדיק באמונתו יחיה". חלק מהחסידות זה לתת את העצה למצבים כאלו.

 

לחיים לחים! וחי בהם...

ניגנו ניגון קובליץ

 

לפני ש[שפלוני] ימות לנו, אז נאמר בשבילו איזו גימטריה... אם מכים את אותיות חי באותיות הם בהכאה פרטית עולה מת, שניתן להחיות את המת...

ובעומק יותר, בכתבי האריז"ל כתוב ששני המילים וחי בהם עולות כו מה, וזה נקרא עב ד-מה. לשם עב יש ארבע שמות: עב ד-עב הוא שם עב בעצמו, עב ד-סג הוא שם סג עצמו עם סכום עשר האותיות [עב עם הכולל], עב ד-מה הוא שם הוי' הרגיל (26) עם המילוי שלו (45) לפי הכוונה שלנו – וחי בהם, ועב ד-בן הם האחוריים של שם הוי' העולים גם כן עב. סכום ארבעת שמות עב הוא רפח הניצוצין שנפלו, ושם עב ד-מה מתוכם הוא השם החדש שיוצא ממצחא דא"ק להחיות את שבירת הכלים, להחיות את המת. בעבודה זה בטול, שאיתו חי בכל המצוות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com