ז. הרב הקדוש ר' אהרן מקרלין אמר שכל אחד ואחד צריך להאמין ג דברים בבעל שם טוב: א. שאליהו הנביא לא זז מתוך ד אמותיו. ב. שעמד לפניו [אליהו] כעבדא קמיה מריה. ג. שאילו היה בימי האבות היה דבר מסוים [דבר שתופס מקום בפני עצמו, שהיה ראוי לנקיטת שם בזמנם]. פירוש, שהאבות היו באצילות וגם הוא כן. במקום אחר כתיב: אילו היה בזמן התנאים היה דבר פלא, שהם [רובם, למעט יוצאים מן הכלל, כמו ר' שמעון בר יוחאי] היו נשמות דבריאה והוא היה נשמה דאצילות.

דבר מסוים עולה יוסף, וכן ציון. למה קשור ליסוד? היסוד נקרא סיומא דגופא. לפי זה, הבעש"ט הוא היסוד ביחס לאבות. היחס בין השבטים ליוסף הוא כיחס עולם הבריאה לאצילות. יב השבטים הם כנגד יב הבקר שתחת הים שבנה שלמה בבית המקדש. הים הוא ים המלכות, והבקר שתחתיו הם הבהמה, העולה בן. נשמות דאצילות (כיוסף) נקראו זרע אדם, ונשמות דבריאה (כשבטים) נקראו זרע בהמה. הבעש"ט לא רק מסוים אצל האבות, אלא גם מסיים אותם. הברית נקראת האות ש, העשויה משלושה קוים המתנקזים ומתחברים אל נקודה אחת.

לעצם הענין. שני דברים נאמרו כאן על הבעש"ט: שנים ביחס לאליהו הנביא ועוד אחד ביחס לאבות. מי בעל המימרא? ר' אהרן מקרלין. מבין תלמידי המגיד הוא זה שהתעסק הכי הרבה עם בעלי תשובה. הספיק בחייו הקצרים – פחות מארבעים – להחזיר עשרות אלפים בתשובה. המגיד אמר עליו שהוא יד ימינו. יד ימין היא זו המבצעת.

ננסה להסביר קצת. שלושת הדברים שייכים לאמונה, לרדל"א. אצל הבעש"ט יש משהו מיוחד שצריך להאמין בו. גם אצל משה רבינו – "וגם בך יאמינו לעולם". כמו שצריך להאמין בו כך הוא גם משריש בנו אמונה. בעל שם טוב עולה אמונה. אמונה בהשגחה פרטית העולה י פעמים אמונה, שלמות של אמונה. יש מאמר חשוב של הבעש"ט, שכמו שצריך כל יהודי להאמין בה' כך צריך להאמין ביהודי. אמונה שייכת לדבר הסמוי מן העין לגמרי. מה שאפשר להמחיש – לא צריך להאמין. אדרבה, כל דבר שאפשר לגלות אסור להאמין, צריך להמחיש – "וידעת היום". לכן רדל"א זה אמונה, שאי-אפשר לדעת. כל פעם ממשיכים מתוך האמונה דעת. אמונה היא ברית. מה זה נקרא להאמין ביהודי? שיש לו חלק אלו-ה ממעל ממש, גם אם זה נראה הפוך לגמרי. על ידי אמונה אני מתחיל לראות גם בגלוי. האמונה היא מקור הדעת וההכרה. ככל שאני תוקע יותר חזק את האמונה כך אני מגלה את "חלק הוי' עמו" שבו. לכן מאמינים בו, כי הוא מאמין בנו. יש מושג כללי של אמונת צדיקים, אבל אצל הבעש"ט זו הוראה כללית. אצל ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן מובא שצריך להאמין שיש בכל יהודי נקודה אחת שבה הוא אינו רשע, אבל בתניא זה יותר מזה, שיש בו חלק מה' ממעל ממש. זה מעורר רחמים על גלות השכינה, שחלק ממנה נמצא בשאול תחתית בידי הקליפות. תוך כדי רחמים פודים את האהבה לאותו יהודי – "יעקב אשר פדה את אברהם". סתם כך יש מצוה לשנוא אותו, אבל כשמרגישים את צער גלות השכינה אז מגלים את האהבה, ואהבה ממתיקה את הדין. דין ממותק יותר מתוק מאשר אהבה סתם. התהליך הזה – שנאה מצד העבירה, רחמים על גלות השכינה ואהבה אליו – יוצא יותר מאשר אהבה סתם. יש בזה את כח הדין. לא סתם מתוק כמו סוכר. זה כמו ההבדל בין צדיק לבעל תשובה, שכתוב עליו שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד במקומו. אם היה צדיק אז אתה אוהב אותו, אבל אם היה רשע ושנאת אותו ועכשיו אתה אוהב אותו אז כעת אתה הופך להיות בעל תשובה ביחס אליו. כתוב בזהר שיש בבעל תשובה יש כח יתר. לצדיק יש אור, אבל לבעל תשובה יש כח ההופך לאור עצמי, ולא רק הארה חיצונית בלבד. כל זה היה בשביל לומר שעל ידי אמונה ביהודי מגיעים לאהבה עצמית אליו.

כתוב בתניא, באגרת הקודש כז, שחיי הצדיק הם ג תכונות עיקריות: יראה, אהבה, אמונה. בביאור של אבא של הרבי שליט"א לאגרת מסביר שאמונה בקבלה לפעמים כנגד התפארת [כיוון שבאותה אגרת כתוב ששלושת אלו הם חיי הרוח של הצדיק – החג"ת שלו]. בדרך כלל אמונה היא ברדל"א ורחמים בתפארת, אבל כאן מתכוון אדמו"ר הזקן לאמונה שיש ברחמים, אמונה ביהודי מחייבת התעוררות רחמים כלפיו, כי אמונה כי מקור הרחמים. מי שזוכר, יש שני זוגות עצמיים במערכת הספירות שיחדו עולים מספר של שלמות, 400 [20²] – אמונה-רחמים, בטול-שמחה.

מכאן אפשר להבין יותר בעומק את מה שכתוב בספרי חסידות, ובמיוחד בליקוטי מוהר"ן, שהתבוננות בנקודות הטובות של הרשע מעלות אותו לכף זכות. "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו [הראשון] ואיננו [כי כבר עלה על ידך]". הבעש"ט מפרש על הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך", שקודם כל 'הוכח' לעצמך ותחזור בתשובה ורק אחר 'תוכיח את עמיתך'. בלי לחזור בתשובה על אותו ענין גופא לא תצליח להחזיר אותו בתשובה. לענייננו, זה שאתה מאמין בו ומעורר עליו רחמים לאחר התנגדות ראשונית אליו, שאני מאמין בו למרות מה שאני רואה בו וזה דוחה אותי, זה נקרא שאני חוזר בתשובה, ואז האהבה אליו תחזיר אותו בתשובה. חזרה בתשובה בעומק היא לחזור למידת החסד לאחר התגברות והמתקת הדין. כך זו התשובה של הקב"ה. גם הקב"ה חוזר בתשובה ו"ניחם על הרעה". כל ראש חודש הקב"ה מביא קרבן חטאת על מיעוט הירח, על מידת הדין שכעס עליו [כמו בסיפור הראשון של ר' נחמן, שנזרק דיבור מפיו "שהלא טוב יקח אותך" ואחר כך מתחרט על כך]. יש לחזור בתשובה בלי להרגיש חרטה, אבל אם אתה מתחיל לרחם על אותו אחד שהיה לך רגש דחיה כלפיו ומעורר את האהבה אליו, זה נקרא לחזור בתשובה עם חרטה. חזרה בתשובה היא הלשון גלגל החוזר, שצריך להתגלגל ממידת הדין אל מידת החסד דרך מידת הרחמים. מה חידשנו? יש מאמר מהבעש"ט "חשוב טוב יהיה טוב". לפי ההסבר הפשוט אם אני חושב עליו דברים טובים, שהוא בסדר, זה משפיע עליו שהוא רוצה להיות מתאים למחשבה שלי. זה דבר פסיכולוגי פשוט ביותר. אם אני חושב עליך שאתה צדיק – זה משפיע עליך לרצות לראות את עצמך מתאים למחשבה שלי. זה מתאים לאחד שעומד על הסף ועוד לא נפל, אבל כעת אמרנו יותר מזה. אם הוא כבר אחרי הסף, הוא כבר נפל וצריך לחזור בתשובה, להפוך את עצמו, לשנות כיוון לגמרי זה לא יעזור לו. איך מחזירים אותו? רק אם אני חוזר בעצמי, מתגלגל בעצמי. בשביל זה צריך לעבור את כל התהליך שאמרנו כעת. יש פיוט של ר' אהרן מקרלין – הרבי היחיד שכתב זימרה לשבת – "י-ה אכסוף", עם ניגון של תלמידו-ממשיכו ר' שלמה מקרלין [יש הרבה הסברים למה האדמו"ר הזקן לא הכניס לסידור את זמירות שבת. העיקרי שבהם הוא שצריך לדעת את כולם בעל פה... יש בפיוט שלושה ראשי תבות: שם הוי' בראש הבתים, השם אהרן במילה שניה בכל בית ואותיות נשמה]. בבית השלישי משפט – "ויהיו רחמיך מתגוללים על מידותיך". מידת הרחמים היא עם כח לגלגל מדין לחסד. מידותיך הן כל המידות.

הכל היה בשביל להסביר למה צריך להאמין דוקא בבעש"ט, ודוקא בדברים שהם למעלה מן השכל, כי הבעש"ט האמין באותו אופן בכל יהודי. יש מכתב של ר' אייזיק מהומיל שכותב לחבר ילדות שאינו מן החסידים והוא מספר לו סיפורי מופתים ונפלאות של שכל, כמו פרופסור שנכנס אליו והרבי חידש לו במתמטיקה וכד', שיש לו חכמת אלקים שאין ביצור אנוש. זה דוגמא לאמונה המתלבשת בשכל, שאם יש אחד כזה אז צריך להאמין בו, ובעיקר בדרכו. כמו במשה רבינו, שאם הוא אמת אז גם דרך התורה אמת עם כל הפרטים שבה. אבל בבעש"ט זה יותר. צריך להאמין במה שמעל השכל, ולכן צריך להאמין בו ממש. במה שלא הייתי יכול לשער בעצמי.

שני הדברים הראשונים שצריך להאמין קשורים עם אליהו הנביא, מבשר הגאולה. השלישי שהיה דבר מסוים. מסוים הוא מלשון דבר הסמוי מן העין. צריך לומר שהוא סמוי מן העין ביחס לאבות. קודם אמרנו שזה מלשון יסוד וברית, שהוא המקשר ומייחד את האבות. כעת אנו אומרים יותר מזה. כשאני קורא בחומש את סיפורי האבות אני צריך ללמוד איך להתנהג – "מעשה אבות סימן לבנים". זה מה שגלוי, אבל יש אחד שמסתובב בתוך כל אותם הסיפורים. אם אתה קורא חומש בראשית ואתה מרגיש איזו אישיות פנימית, איזה אליהו הנביא פנימי שמסתובב שם – זה הבעש"ט. אם אתה לומד משניות של תנאים ואתה נתקל בדבר פלא, משהו לא מובן אז זה הבעש"ט. ישראל בעל שם טוב עולה 1,000, כנגד אלף אורות שנתנו למשה בשעת מתן תורה והסתלקו בחטא העגל ומוחזרים לו בשבת, וביחוד במנחה של שבת, בשעת רעוא דרעוין. הרבי מקומרנא כותב שיש שם קדוש בקבלה – ככה – שהבעש"ט אומר שצריך לכוון אותו בקדושת כתר, שראשי התיבות שלו הם כתר כל הכתרים, וצריך לכוון שכתר כל הכתרים עולה 1,000 עם משה, ובזה מחזירים למשה את האורות שהסתלקו. רעוא דרעוין הוא זמן רצון הרצונות, כתר הכתרים. במסורת חב"ד עבר, שאותם אלף האורות הם עצמם נשמת הבעש"ט שעולה אלף, כנ"ל [פלא על הרבי מקומרנא, שעוסק בגימטריאות ולא כותב את זה]. כלומר, בזמן האבות היה נסתר, בזמן התנאים היה פלא, ובמתן תורה היה אלף אורות. מתאים עם הידוע שרבו של הבעש"ט היה אחיה השילוני, שבחז"ל מובא שחייו נמשכו מימי משה עד ימי דוד ואליהו הנביא, כדברי הרמב"ם בהקדמה לספר היד. בפיוט על ר' שמעון אומרים "בחר לו מקום בשמיא עם הנביא אחיה". אם אחיה השילוני הוא הרבי של אליהו הנביא והבעש"ט למד ממנו אז מובן למה עמד אליהו לפני הבעש"ט "כעבדא קמיה מריה". גם אחיה וגם אליהו נמצאים בהעלם בכל דור ודור. שניהם נקראים באופן דומה: אליהו נקרא גם אליה, ואחיה נקרא אחיהו. אליהו מטייל בגופו בכל הדורות – בברית מילה ובליל הסדר – ואחיה בנשמתו. הוא שורש נשמה לגבי אליהו. עכשיו נבין איך קשור עם מה שקראנו פה. להאמין בבעל שם טוב זה להאמין שהוא נמצא כאן. להאמין זה שכל דבר שאיני רואה – הוא נמצא. הקב"ה, החלק אלו-ה שביהודי, ולעניינו – נשמת הבעש"ט. במקום אחר מסופר שהבעש"ט עצמו שלח את אליהו לשליחות מסוימת, אז איך לא זז מד' אמותיו? אלא שנמת הבעש"ט היתה איתו בכל מקום שהיה.

וממילא מובן גם הדבר השלישי, שאותו בעל שם טוב היה דבר מסוים בזמן האבות, דבר פלא בזמן התנאים ואלף אורות מזמן משה רבינו.

לחיים לחיים!

כתוב שאם יש גלגול נשמה, אז הגלגול הראשון מתגלה לגלגול השני בתור רב. מה שאחיה התגלה לבעש"ט זה הגלגול הראשון שלו.

ניגנו 'לכתחילה אריבער'