בע"ה

אדר"ח אייר, ל' ניסן ע"ז – מגדל העמק

ברית מנחם מענדל שי' ריבר

סודות ברית מילה; דבור ושתיקה; רמ"ח אותיות נה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "גדולה מילה"

הולדת נין – "דור רביעי ישובו הנה"

לחיים לחיים, מזל טוב, חדש טוב, חדש של גאולה.

אנחנו ביום החמשה עשר לעומר, המספר הראשון שהוא שם קדוש של הקב"ה, שם י-ה. הוא גם שוה בגימטריא לשם של אחת הספירות העליונות – הוד. ביום זה אנו מודים להשי"ת על שזכינו לעוד דור ישרים מבורך, "דור דורים", פסוק בתהלים ע"ב שנאמר על מלך המשיח. היום נוהגים לקרוא לדור הרביעי בשם נין, אבל בתורה נין הוא בן – לא סתם בן אלא בן יורש, יורש עצר. המלך נקרא העוצר, "זה יעצור בעמי", והבן שעתיד לרשת אותו נקרא נין. על זה נאמר, באותו פרק של "דור דורים", "לפני שמש ינון שמו", ורש"י והמפרשים מסבירים ש"ינון" הוא לשון מלכות.

בכל אופן, היום מקובל לקרוא לדור רביעי נין – בחינת "דור רביעי ישובו הנה", שיבת ציון והגאולה – ובמיוחד מתאים כשקוראים לילד על שמו של הרבי, שמו של משיח, "מנחם שמו". הערב, עוד כמה דקות, כבר ההילולא רבא של הראשון על שמו נקרא הצ"צ, על שמו נקרא הרבי ועל שמו נקרא הרך הנולד – רבי מנחם מענדל מהורדוק, מויטבסק (דבורה לאה, בת אדה"ז ואם הצ"צ, אמרה שהיא זכתה שבנה הוא הראשון בבית רבי שנקרא על שם רמ"מ מויטבסק – רמ"מ הסתלק בר"ח אייר תקמ"ח והצ"צ נולד בכ"ט אלול תקמ"ט). לכן הרבה חסידים ואנשי מעשה, במיוחד כאן בארץ ישראל, נוהרים מחר לציון הקדוש של רבי מענדלי ויטבסקר בעל פרי הארץ בטבריא.

שוב, אדה"ז בעל התניא קרא לנכדו על שמו. ידועה השיחה המפורסמת של הרבי למה לא מונים אותו בתוך שושלת הרביים של חב"ד. כלומר, יש הו"א – כך אומר הרבי – כי אחרי הסתלקות המגיד ובנו רבי אברהם המלאך אדה"ז קבל את מרותו. אמנם הוא היה רב-חבר, אבל הוא קבל את מרותו. הוא רצה לנסוע איתו לארץ ישראל, רק שרמ"מ מנע ממנו – אמר שאתה צריך להשאר ברייסין, ברוסיה, כדי להנהיג שם את החסידים. הוא לא נתן לו לעלות לארץ ישראל. בכל אופן, בנו ממשיך דרכו של אדה"ז נקרא על שם רבו המגיד, דוב-בער, אבל הנכד שלו, שהוא עיקר גילוי התורה שבעל פה של חסידות חב"ד, הצמח צדק, הוא נקרא על שם רבי מנחם מענדל מויטבסק. הדור הבא הוא המגיד והדור שאחריו הוא רמ"מ מויטבסק.

אם כן, הצ"צ הוא השני בהשתלשלות השם הזה, הרבי, שנקרא על שם הצ"צ, הוא השלישי, ולכן אנחנו אוהבים לדרוש שכל ילד שנולד ונקרא כך היום – במיוחד בארץ – הוא הדור הרביעי לשם הזה, "דור רביעי ישובו הנה", דור הגאולה. בפרט מצטרף לזה שהוא דור רביעי שלנו, שאנחנו מודים לקב"ה על כל הטוב, על כל החסד הגדול, ודאי "דור רביעי ישובו הנה" בשם של משיח. שבזכות הילד הזה נזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

"גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות"

אדה"ז אומר שיש מצוה "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע. הפרשה נקראת על שם המלה האמצעית של "אשה כי תזריע וילדה זכר", "תזריע" – לא "אשה" ולא "זכר". הפרשה הבאה, שמצורפת לה ברוב השנים (כמו השנה), היא מצרע – ידוע שהשרשים זרע-צרע הם לשון נופל על לשון (אותיות זצ מתחלפות באותיות השינים, והוא צירוף התפארת בפרצוף אלב"ם). ידועים דברי חז"ל על תחלת הפרשה, "אשה מזרעת תחלה [ר"ת אמת, 'אמת מארץ תצמח', אתערותא דלתתא] יולדת זכר".

"תזריע" היא המלה ה-יג בפרשה[ב], רמז ל"גדולה מילה ['וביום השמיני ימול בשר ערלתו'] שנכרתו עליה יג בריתות, יותר מהתורה שנכרתו עליה שלש בריתות". הכי מענין שהרמב"ם, שהוא פוסק – לא מביא סתם אגדות בספרו – מסיים את הלכות מילה במשנה "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מן התורה וכו'" (ואף מונה בפרוטרוט את יג הבריתות שנאמרו בפרשת ברית מילה לאברהם אבינו), בגילוי יג מדות הרחמים של ברית מילה. זהו הגילוי שעל גבי העטרה שנעשה על ידי הפריעה, לכן יש אפילו שנוהגים לומר אז יג מדות הרחמים.

"דרך ארץ קדמה לתורה" – קדושת הברית קודמת לקדושת התורה

ידוע פירוש החסידות למשפט "אשה כי תזריע וילדה זכר", שקודם צריכה להיות אתערותא דלתתא, אנחנו האשה וצריך התעוררות מלמטה, לרצות חזק ולדרוש חזק, "עשו כל אשר ביכלתכם" כמו שהרבי אמר לנו בכ"ח ניסן בדיוק לפני 26 שנים – זה "אשה כי תזריע" – ואז, אם יש את ה"עשו כל אשר ביכלתכם", לטכס עצה, לחשוב ולפעול איך להביא משיח, בטח שתהיה סיעתא דשמיא, שכנגד האתערותא דלתתא שלנו, העלאת מ"נ בלשון הקבלה, תהיה המשכת מ"ד, "וילדה זכר".

כל המשפט "אשה כי תזריע וילדה זכר" שוה – רמז מפורסם – "דרך ארץ קדמה לתורה". לצמח צדק, מנחם-מענדל, יש ארבעה פירושים באור התורה ל"דרך ארץ קדמה לתורה". אם יש ארבעה פירושים יכול להיות עוד אחד, ולעניננו "דרך ארץ קדמה לתורה" היא קדושת ברית המילה שקדמה לקדושת התורה.

כתוב בספרי החסידות הכללית שהרי האדם הוא עולם קטן – כל האברים שיש באדם יש בעולם וכל מה שיש בעולם יש באדם. באדם יש פה וגם לארץ יש פה, "פי הארץ", כמו בסיפור של קרח, וכך הלאה – כל האברים שיש באדם נמצאים גם בעולם הגדול בכלל. כתוב שעד שלא נימול אברהם אבינו – כמו המאמר ששמענו כרגע, "בעצם היום הזה נמול אברהם" – כמו שהוא היה חסר חמשה איברים עד אז ונשלם בברית, לכן במילה ה' הוסיף לו ה, דהיינו שליטה על שתי העינים (מה שהוא רואה), שתי האזנים (מה שהוא שומע) וברית הקדש, כך העולם היה חסר קודם ועם הברית שלו נימול גם העולם, כי האדם והעולם משקפים לגמרי זה את זה. וכך כל יהודי, כל ברית מילה, פועלת כריתת ברית. מהי כריתת ברית על פי פשט? לחתוך, לזרוק, להשליך החוצה, לקבור בעפר, את הקליפה, את הערלה, את גסות הרע. כך, כמו שהקב"ה נתן לנו למול את עצמנו – יש גם מילת הלב, כך נקראת מצות התשובה בתורה – כמו שאנחנו משליכים מאתנו את השאור שבעסה (אנחנו עדיין בהמשך של פסח), כך נפעל גם במציאות העולם כולו, עד שיקוים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" בזכות ברית מילה.

זה הפירוש של "דרך ארץ קדמה לתורה"[ג], בזכות "אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'", ברית מילה היא תיקון של הארץ. זה מתאים לאחד הפירושים בצמח צדק, ש"דרך ארץ" היא הדרך לתקן את החיים בארץ, בארצנו הקדושה. צריך לפעול דרך ארץ וזו ההקדמה ל"תורה חדשה מאתי תצא" של מלך המשיח. תמיד יש כלל שהסבה גדולה מהמסובב, הרבי חוזר על הכלל הזה הרבה פעמים. ברית המילה, שגם על פי פשט היא סבה של ירושת הארץ, בחינת "דרך ארץ", היא הסבה. המסובב מהסבה הזו הוא התורה החדשה שתתגלה על ידי מלך המשיח. גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות יותר מהתורה שנכרתו עליה שלש בריתות.

כח "הנסתרֹת" בברית המילה

והפרשה מתחילה "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר". אם נתבונן במבנה של ההתחלה הזו, ב"וידבר הוי' אל משה לאמר" יש חמש מלים, "דבר אל בני ישראל לאמר" עוד חמש מלים ו"אשה כי תזריע וילדה זכר" עוד חמש מלים, סה"כ 15 מלים, כמו שהיום הוא יום החמשה עשר לספירת העומר. עד שמגיעים למלה "זכר" – ובהמשך כתוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (שוב חמש מלים, והוא פסוק שלם) – שקשור למשיח, שלא יבוא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. יש כאן עשר מלים של הקדמה (י) ועוד חמש מלים (ה) עד המלה "זכר", י-ה, או באופן שני, חמש מלים של הפסוק הפותח (ה) ועוד עשר מלים בפסוק הבא (י = וד, אותיות המילוי של האות יוד), הוד (או, באופן שלישי, ההה, השם ה-אם של עב השמות הקדושים היוצאים משלשת הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט").

כשכורתים את הברית ועושים פריעה – יש שלש פעולות, מילה-פריעה-מציצה, אבל מה שמעכבת היא הפריעה, כידוע ש"מל ולא פרע כאילו לא מל". מדברים היום על י-ה, וידוע שברית מילה היא לשון מל י-ה, שרש מל הוא מול, "אל מול פניו", לשון התגלות. כתוב שברית מילה היא מל י-ה, פריעה היא פרע י-ה – גם פרע לשון התגלות, כמו פרעה של קדושה – וגם מציצה, הפעולה השלישית, היא מצץ י-ה, הכל י-ה. מכאן גם אפשר להבין למה גדולה מילה יותר מתורה – תורה היא תר-וה, שתי אמות הקריאה בתורה הן וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", אבל אמות הקריאה במילה (בכל שלש הפעולות) הן בחינת י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", חכמה ובינה שהן "תחות דיקנא" בלשון הקבלה, מתחת לזקן שבו יש את התגלות יג מדות הרחמים של הקב"ה.

ב. "בא יבא"

3 ו-13 – "בא יבא"

כל זה היה הקדמה: איפה יש ביטוי בתורה שרומז ליחס בין ג הבריתות של התורה ל-יג בריתות של המילה? שוב, כאן המספרים חשובים, הרמב"ם חותם את הלכות מילה במספרים האלה, שצריך לדעת שמילה היא 13 ותורה היא 3. תורה שהיא 3 אני מבין, כבר שמעתי שהתורה משולשת, "אוריאן תליתאי" – לא חידוש שהתורה שייכת למספר שלש[ד]. אבל לכך שברית מילה היא 13 ושיש יחס בין שני המספרים, ש"גדולה מילה מן התורה", שהיא 13 והיא 3, צריך למצוא איזה אסמכתא, איזה מקור בתורה. יש ביטוי אחד, מאד פשוט, שמופיע פעם אחת בתורה, כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים – סך הכל מופיע שלש פעמים בכל התנ"ך, פעם בתורה, פעם בנביאים ובפעם בכתובים: "בא יבֹא"[ה], 3 ו-13. יש כאן ביטוי שמשוה בין 3 (בא) ל-13 (יבא)[ו].

"בא יבא הכהן" – סוד ביאת המשיח ובנין המקדש

למה בחרנו דווקא אותו? כי הוא מופיע בפסוק מתוך הפרשה, ה"לחיות עם הזמן", שלנו. אנחנו קוראים השבת שתי פרשיות מחוברות, תזריע-מצורע, ובפרשת מצורע כתוב "ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הִטֹח את הבית וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע". יש מפרשים שסוברים שהשרש של "בית" הוא בוא – גדר הבית הוא מקום אליו באים. הכהן – מדת האהבה בנפש[ז] – הוא זה שבא אל הבית, לראות את הבית ולטהר את הבית.

ה"כהן צדק" הוא הבא לבשר את ביאת המשיח, היינו "בא [הכהן] יבא [המשיח]"[ח]. ועוד, "הבית" רומז לבית המקדש, "בית אלהים" ר"ת בא[ט]. והנה, "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", דבר שמאד נגע עד לצפור נפשו של הרבי, עד שמתוך כך צעק "קער א וועלט היינט". אנחנו רוצים שכמו שבחדש איר, "אני הוי' רֹפאך", ה' ירפא אותנו, כך ירפא את הנגע של הבית. בית המנוגע צריך לנתוץ אותו, אבל "ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וגו' וטהר הכהן [כהנא רבא] את הבית[י] כי נרפא הנגע". זו הפעם היחידה בתורה שכתוב "בא יבא". שוב, איך הגענו ל"בא יבא"? כי בא הוא 3 ו-יבא הוא 13.

"בא יבא לא יאחר" – האמונה בביאת המשיח

אמרנו ש"בא יבא" מופיע רק עוד פעמיים בתנ"ך, פעם בנביאים ופעם בכתובים. הכי מפורסם הוא בנביא, בספר חבקוק, שם כתוב "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". זה מהפסוקים הכי חשובים בכל התנ"ך על מלך המשיח, שעל פיו יש את ה"אני מאמין בביאת המשיח... ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבא" – לקוח מהפסוק "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". זה ה"בא יבא" השני. ה"בא יבא" הראשון הוא הכהן שמטהר את הבית (בית המקדש), ה"בא יבא" השני הוא של מלך המשיח, שבשבילו צריך לחכות, "אם יתמהמה חכה לו".

מה הפסוק שבא אחריו בחבקוק? על הפסוק הבא כתוב בחז"ל בסוף מסכת מכות מאמר מפורסם, "בא חבקוק והעמידן על אחת". דווקא חבקוק הנביא, עם כל הסודות והרמזים של חבקוק, בא והעמיד את כל התורה והמצוות על דבר אחד, "וצדיק באמונתו יחיה". איפה זה מובא בספר תניא קדישא? בפרק לג, שייך ל-לג בעומר. הוא אומר שיש מצב שלאדם קשה לקבל על עצמו את כל העול של תריג מצוות וצריך להתבונן שה' רוצה ממני דבר אחד בלבד, "וצדיק באמונתו יחיה", ואז יקבל מכך כזו חיות שהכל, כל המצוות, יתחיה לו ויקום לתחיה מחדש, יוכל בחשק רב לקיים את כל המצוות. צריך להעמיד את כל התורה רק על דבר אחד, אני יהודי, "ברוך אתה הוי'... שלא עשני גוי" – לרקוד עם זה, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב – ויהודי הוא הכופר בעבודה זרה, הכל שטויות ("סאיז דאך אלץ הבל הבלים"), יש רק דבר אחד שהוא אמת, וזה הכל ("אין עוד מלבדו").

שוב, הפסוק הוא "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" ואחריו כתוב "וצדיק באמונתו יחיה". אדמו"ר הזקן אומר, כמו בגמרא, שמדובר באמונה בה', אך מכיון שאלה שני פסוקים סמוכים פשיטא שהאמונה כאן הולכת בממוקד על האמונה במשיח, העיקר ה-יב של הרמב"ם. מפרשים על העיקר הראשון של הרמב"ם, אבל מסמיכות הפסוקים ברור שמדובר באמונה בביאת המשיח – רואים כמה אמונה זו היא עיקרית. הכל קשור ל"בא יבא", ביטוי של קדושת הברית.

"בא יבא ברנה" – שמחת הגאולה

מה הפעם השלישית? עוד מעט נאמר, ב"שיר המעלות" לפני ברכת המזון, "הלוך ילך ובכה נֹשא משך הזרע ['אשה כי תזריע'] בא יבא ברנה נֹשא אלֻמֹתיו". הולך על כל יהודי, הזורע ומאמין – לכן סדר זרעים נקרא "אמונת", שמאמין בחי עולמים וזורע – ותוך כדי כך בוכה, כי לא יודע מה יצא (שהרי עיקר ענין האמונה הוא שכל מה שה' עושה הוא לטובה). האמונה היא גם העלאת מ"נ של "זורע ומאמין", והקב"ה "מצמיח ישועה", המשכת מ"ד, ועל כך נאמר "בא יבא ברנה נשא אלמתיו".

אם כן, זה בעצמו משהו יפהפה, שיש שלש פעמים בתנ"ך "בא יבא": פעם בתורה, בפרשת השבוע, "בא יבא הכהן... נרפא הבית", פעם שניה במפורש על ביאת מלך המשיח, "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר", ופעם שלישית ב"שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחֹלמים", "אז ימלא שחוק פינו" שהרבי דבר עליו הרבה. כתוב שבעולם הזה אסור לאדם שימלא פיו שחוק, אבל לעתיד לבוא כן, והרבי אומר שכבר הגיע הזמן, וזה חוזר בסיום הפרק – "בא יבא ברנה נשא אלמתיו". שייך ל"יצחק ירנן", "באבד רשעים רנה", "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יצחק הוא הראשון שנמול לשמונה).

רמזי "אם יתמהמה חכה לו"

נתבונן במילים "אם יתמהמה": כמה שוה יתמהמה? "לולא התמהמנו עתה שבנו זה פעמים", כך אומר יהודה ליעקב אבינו – המלה "מהמה" היא משהו מיוחד. מי אמר פעמיים "מה"? משה רבינו, שכופל "ונחנו מה", כנראה גם מתמהמה עם ה"מה"-"מה" שלו (הרי כשם שהוא גואל ראשון כך הוא גואל אחרון, "מה שהיה הוא שיהיה"). יתמהמה שוה בדיוק 500, "פרו ורבו". בחג הפסח אוכלים מצה, שעולה ג"פ מה, והמספר 500 שוה בו ל"קרבן פסח". "אם יתמהמה" כבר שוה ישראל, 541, לי ראש (המוחין של לי ראש, מוחין דגדלות ב' דאבא, ראית מהות האלקות כמבואר בדא"ח – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – מתמהמהים לבוא).

עוד רמז שמקשר בין ה"אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" עם הפסוק הבא, "וצדיק באמונתו יחיה": קודם מישהו שאל אותי מהי חכמה, מה סוד המלה חכמה? יהודי צריך להיות חכם, זו המצוה הראשונה של הבעל שם טוב. כתוב ש-חכמה היא חכה-מה, היא כח לחכות למתמהמה – זו חכמה יהודית מיוחדת, שיש כח בנפש להאמין, כתוב "המאמין לא יחיש", להאמין ולחכות, ויחד עם זה לקיים הוראת הרבי "עשו כל אשר ביכלתכם" באופן של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". רק "חכה" שוה 33, כמו פרק לג בתניא. כמה שוה "יחיה" (סיום הפסוק הבא, "וצדיק באמונתו יחיה")? אותו דבר, לג. יש כאן שויון, גימטריא, שה"יחיה" הוא מכח ה"חכה", "חכה לו כי בא יבא לא יאחר", "וצדיק באמונתו יחיה", לג ועוד לג, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

"אם יתמהמה" שוה ישראל, וכמה שוה הביטוי הבא, "חכה לו כי בא יבא לא יאחר" – בדיוק שסה, גם מספר מאד חשוב בתורה, שסה מצות לא-תעשה (שעל ידן דווקא גילוי העצמות, כמבואר בלקו"ת על מארז"ל "מלה בסלע ומשתוקא בתרין", וכמו שיתבאר בהמשך), ה פעמים חכמה, שוה יוסף הצדיק, סוד של ברית מילה, שוה פריעה ("מל ולא פרע כאילו לא מל", גילוי העטרה).

"ברית יחיד מכוון באמצע"

נתבונן יותר ב"מהמה": בספר יצירה, ספר היסוד של חכמת הסוד, בפרק א משנה ג, שהיא הראשונה של תוכן מפורט – אחרי משניות של כללות – פותח "עשר ספירות בלימה" (כל המשניות בפרק הראשון הן על עשר ספירות, אבל זו הראשונה התוכנית) "במספר עשר אצבעות[יא] חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוון באמצע במלת הלשון ובמילת המעור[יב]"[יג]. זו משנה ג בספר יצירה, שיש "ברית יחיד" – המפרשים מסבירים ש"יחיד" הוא "יחידו של עולם", וש"יחיד" גם רומז לקו האמצעי של הספירות העליונות (שבו דווקא מתגלה האור העצמי של ה').

יש סוד מהיסודות של הקבלה, יב"ק – יחוד-ברכה-קדושה – ויש לכך הרבה פירושים. אחד הפירושים הוא שהולך על שלשת הקוים. קו האמצעי, שמייחד את הקצוות, נקרא "קו היחוד". קו ימין, שיורד כטבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שפע של ברכה, נקרא ברכה. ואילו קו השמאל, קו ההעלאה מלמטה למעלה, נקרא קדושה – כטבע האש שעולה מלמטה למעלה. שוב, יש הרבה פירושים ליחוד-ברכה-קדושה – מהיסודות הכי ראשונים וחשובים של תורת הסוד – ואחד מהם שיחוד הוא האמצע, ברכה היא ימין וקדושה היא השמאל. כאן כתוב "ברית יחיד", אומרים שהברית היא האמצע, וכך גם הדעת.

מלת הלשון (דעת) ומילת המעור (יסוד)

איפה נמצאת ה"ברית יחיד"? במיוחד בשני מקומות, "במלת הלשון ובמילת המעור" – שניהם מילה. מלת הלשון היינו תיקון הדבור, שמירת הלשון, לא לדבר לשון הרע וכיו"ב, ומילת המעור היא ברית המילה לה זכינו כרגע, קדושת הברית, עיקר ה"קדש עצמך במותר לך" הוא בקדושת הברית. יש כמה פירושים במלה "מעור", או לשון ערוה, או לשון "כמער איש ולויות", לשון חבור, מעורה, כח ההתקשרות – מעור הוא כח להיות מעורה. צריך להיות מעורה במציאות, במה שמתרחש בארץ, כל יהודי צריך להיות מעורה בענינים – להיות בענין. או לשון עירוי, כמו לערות מכוס אל כוס, לשון השפעה – השפעה עצמית. כל המשמעויות האלה נמצאות במלה "מעור", כך כתוב במפרשים. בעיקר שני הדברים האחרונים – "כמער איש ולויות" ולשון עירוי-השפעה, כמו שהיום אומרים עירוי-דם, להשפיע חיות. יש עירוי זרע, יש עירוי דם.

בקו האמצעי ברית הלשון וברית המעור הם דעת ויסוד. כתוב שהקו האמצעי הוא כתר-דעת-תפארת-יסוד-מלכות, אבל שני המקומות העיקריים שיש בהם ברית והתקשרות הם הדעת והיסוד. בפרט, בתוך הקו האמצעי, כתוב שתיקון "מלת הלשון" הוא תיקון ספירת הדעת בנפש ותיקון "מילת המעור" הוא היסוד. מה הרמז, הפסוק, שהלשון שייכת לספירת הדעת? כתוב בפרק קל"ט בתהלים, פרק מאד חשוב, "אין מִלּה בלשוני הן הוי' ידעת כֻלה"[יד] – יש כאן מלה-לשון-דעת ביחד[טו]. זהו תיקון מלת הלשון, תיקון הדעת. מה הרמז ש"מילת המעור" הוא תיקון היסוד? פרק קל"ז, שני פרקים קודם. "אין מלה בלשוני... הוי' ידעת כלה" הוא פרק קל"ט והפסוק שמקשר בין מעור הוא פרק קל"ז – "ערו ערו עד היסוד בה". זו השלמה, רק שנבין שהמשיח מחכה לנו לתיקון הדעת, שהביטוי שלו הוא הלשון-הדבור של האדם, שמדבר לענין, ולתיקון הברית, שהיא גם ההתקשרות בפועל, שם הזרעא חייא וקיימא של עם ישראל בדור ישרים יבורך, "דור דורים" של מלך המשיח, "לפני שמש ינון שמו".

בטול התמהמהות המשיח בתיקון "מלת הלשון ומילת המעור"

קודם כל נאמר את הרמז: הגענו לכך מהמלה "יתמהמה", "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר", וכעת אנו מפרשים שפעמיים "מה" היינו תיקון מלת הלשון ותיקון מילת המעור. רק כאשר יש את שני ה-מה האלה בא משיח, לכן המשיח מתעכב לבוא. כתוב בכל הספרים הקדושים שהמשיח מתעכב בגלל חסרון בקדושת "מילת המעור", וגם הרבי מביא זאת, אך כמו שכתוב שמשיח מתעכב עד שנתקן את "מילת המעור", הוא גם מתעכב ומחכה לנו עד שנתקן את "מלת הלשון", הן מכוונות. לפי הסדר תיקון מלת הלשון הוא עוד לפני מילת המעור והא בהא תליא.

האם "מילת" היא אותה מלה? כעת עשינו ברית מילה, איך כותבים על פי דקדוק "מלת הלשון", עם י או בלי י? בלי י. למה? יש דגש ב-ל או שאין דגש ב-ל? אין שיעור דקדוק בישיבה?! יש דגש ב-ל ואין י כי השרש הוא מלל, "מי ימלל גבורות הוי'". הדגש היא בגלל ה-ל הכפולה שחסרה, לכן ממלאים את ה-ל השניה עם הדגש ב-ל, ואין שם י – ה-ל היא ע הפעל, אין שם מקום לשים י. זו "מלת הלשון" – ספר יצירה הוא גם ספר הדקדוק הראשון וגם ספר הקבלה הראשון, סימן שהא בהא תליא. מהי מילת המעור? כבר ברית מילה שכעת עשינו, שכותבים דווקא עם י. אין ברית מילה בלי י. ויש דגש ב-ל? לא. למה? כי ה-י היא במקום ע הפעל בשרש מול.

כמו שנראה, לפי כמה מפרשים, יתכן שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי מאיזה שרש המלה "ימול" – "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", האם לשון נפעל משרש מול (כך המדקדקים אומרים וכך הבבלי מפרש) או משרש נמל ("ונמלתם את בשר ערלתכם"). אלו שני שרשים שמשמעותם כריתה, אבל כל אחד מהם הוא שרש אחר, וממילא כל המשקלים של הפעלים אחרים. אם "ימול" הוא מ-נמל יתכן שהוא בנין קל, אבל אם הוא משרש מול (לשון התגלות, מול הפנים שלך, כמו שדברנו קודם) הפירוש הוא 'יהיה נימול'. יתכן שיש אפילו נפקא מינה להלכה, תיכף נאמר.

בכל אופן, מילת המעור היא עם י ומלת הלשון בלי י. במלת הלשון יש דגש – דגש הוא בחינת תהו, כך כתוב. במילת המעור, עיקר התיקון, אין דגש – כלומר, רפוי, רפה הוא תיקון. כתוב שיש דגש ורפה, דגש הוא תהו ורפה הוא תיקון – כלל גדול בלשון הקדש. צריך לתקן את שניהם, וכאשר יש את התיקון של מלת הלשון ומילת המעור אז השלמנו ותקנו את ה"יתמהמה" של מלך המשיח, "אם יתמהמה" – בשביל זה הוא מתמהמה – ואז "חכה לו", עם חכמה וראית הנולד, שהנה מלך המשיח נולד ו"בא יבא לא יאחר" אפילו רגע אחד, "לא עכבן אפילו כהרף עין", הביטוי שהרבי תמיד חזר עליו. בכל אופן "אם יתמהמה", בשביל מה הוא מתמהמה? תיקון הלשון ותיקון הברית, מלת הלשון ומילת המעור (ורמז: לשון מעור עולה שבת, והוא עוד פירוש לשמירת שתי שבתות ומיד הן נגאלים).

[השלמה: לשון מעור ר"ת למ, סוד ה-לם של הצלם, שני המקיפים של הצלם (נמצא שתיקון "מלת הלשון" הוא כנגד מקיף החיה שבנפש, "נפש חיה" "רוח ממללא" כנ"ל, ואילו תיקון "מילת המעור" הוא כנגד מקיף היחידה שבנפש, סוד הכפה והכובע כנ"ל) – כל אדם נולד צדיק אבל נתנה לו בחירה האם לשמור על הל"ם שלו או לא ח"ו. צדיק לשון מעור = 906 = "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" (ישראל שסה כנ"ל) = צלם ועוד הכנעה הבדלה המתקה, ודוק. בסוד הציור, א-צ מתחלפות ("אלופו של עולם" ו"צדיקו של עולם"), נמצא שצלם מתחלף באלם[טז] – "מי כמכה באלם הוי'", אִלֵם היינו בחינת חש, "עת לחשות". אלם-צלם = רל"א שערים (אהיה במשולש), מספר החיבורים של שתי אותיות שונות באלף-בית, שמהם יוצא הדבור, "ועת לדבר". אלם-צלם בהכאה פרטית = 2590 = 70, סוד = אדם וחוה, פעמים 37, הבל (הבל להב הלב, מקור הדבור).]

ג. פרצוף לימודי הלכות ברית

מצות מילה בפרשה ה-בא וה-בא בחזקת בא

נסיים את הלימוד כעת בעוד מהלך. פתיחת הפרשה היא "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו". פסוקים מאד מרכזיים בתורה, מצות ברית מילה. המפרשים שואלים למה מצות ברית מילה כתובה כאן – לכאורה היא היתה יכול להיות כתוב כבר בפרשת לך לך, פרשת ברית מילה של אברהם אבינו. אם תרצו תסתכלו באור החיים הקדוש, שמאריך בזה, ויש עוד מפרשים שמאריכים בזה מאד.

בדרך הרמז: הרבי מאד אהב את המספר זך, כמו  יום ה-זך של החדש. למה אהב אותו? כי הוא שלש פעמים שלש פעמים שלש, שלש בחזקת שלש. פרשת לך לך, בה יש את פרשת ברית המילה של אברהם אבינו, היא הפרשה השלישית בתורה, ואילו פרשת תזריע היא הפרשה ה-זך, שלש פעמים שלש פעמים שלש[יז]. זה קשר בין פרשת לך לך לפרשת תזריע[יח], ווארט יפה שתכלית השלמות של מצות מילה – שבפרשת לך לך נכרתו עליה יג בריתות, אין את המלה "ברית" בפרשת תזריע אלא יג פעמים בפרשת "לך לך". בפרשה ה"בא" של התורה נכרתו על המילה "יבא" בריתות. שוב, ה-יג בריתות נאמרו בפרשת ה-בא, ה-3, ומצות המילה נשנתה בפרשת ה-בא פעמים בא פעמים בא, בא בחזקת בא (היינו "בא יבא").

פרצוף הלימודים מפתיחת פרשת תזריע

יש הרבה הלכות שחז"ל לומדים מהפסוקים האלה. היות שהם כל כך מרכזיים נעשה משהו שאנחנו אוהבים לעשות – לקחת את כל לימודי חז"ל בגמרא, גם בבבלי וגם בירושלמי, ונראה שיש פה לפחות יא לימודים שונים, הלכות פסוקות שלומדים מהמלים האלה, וכדרכנו נעשה מהם פרצוף. כלומר, נשייך כל פירוש, כל הלכה שלומדים, לאיזו ספירה, איזה כח בנפש, איזה תיקון בנפש. נעשה בקיצור את הדבר האחרון, פרצוף הלימודים-ההלכות שחז"ל לומדים מפסוקים אלו, ובמיוחד מ"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"[יט]:

כתר/דעת: מילה דוחה שבת ומילה דוחה צרעת

מילה דוחה צרעת

לומדים מהפסוקים כאן, גם מההקשר שמיד אחרי דיני טומאת וטהרת יולדת מתחילים דיני נגע צרעת, שמילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה צרעת. אם יש נגע בבשר שחופה על הברית וצריך לכרות ולמול אותו, מהפסוק "וביום השמיני ימול" לומדים שמלים אפילו במקום צרעת. מה החידוש? יש איסור חמור לקוץ ולכרות צרעת מהגוף כדי להטהר. הפסוק אומר "השמר בנגע הצרעת לשמֹר מאד ולעשות...", צריך להשמר מאד לא לנגוע בצרעת, ודאי לא לכרות את הנגע – חייב להתרפא מעצמו, "כי נרפא הנגע", מתוך תשובה אמתית, לא מתוך פעולה חיצונית. אבל ברית מילה דוחה את הלאו.

חז"ל מסבירים בשביל מה צריך פסוק של "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" כדי לומר שמילה דוחה צרעת – הרי עשה דוחה לא תעשה. מסבירים ש"השמר בנגע הצרעת" הוא גם חמור וגם לא-תעשה ("השמר") וגם עשה. בדרך כלל עשה לא דוחה לאו שיש בו גם עשה, לכן במקרה שלנו צריך פסוק מיוחד כדי ללמוד שמצות ברית מילה כן דוחה את הצרעת החמורה. זו דוגמה, הלכה אחת, שגם מקשרת בין תחלת הפרשה להמשך. כלומר, "אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'" יותר חזק מכל דיני נגעים שיבואו אחר כך.

אם מדייקים, מאיפה לומדים שדוחה צרעת? מהמלה "בשר [ערלתו]". המלה "בשר" מספיקה כדי ללמוד שאפילו אם יש נגע בבשר כורתים אותו[כ]. נאמר עוד הלכה, שהאחרונים מאריכים בה – תוך כדי שאתה כורת את הנגע בקיום מצות ברית מילה אסור לך לכוון שאתה בא לטהר את הצרעת. הצרעת צריכה להטהר כאן, היות שהלאו דחוי, בדרך ממילא. כלומר, יש פה פעולה למעלה מטעם ודעת בלשון החסידות. מאריכים בכך שאסור לכוון שאני כעת גם מטהר את התינוק מצרעת – אסור לחשוב על זה (יש מזה משום הלאו החמור של "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד").

מילה דוחה שבת

בימינו לא מצויה צרעת, בצורה הפשוטה על כל פנים, אבל מה כן מצוי היום, שלפי ההסתברות ברית אחת מתוך שבע אמורה להיות כלולה בהלכה זו – ברית מילה דוחה שבת. דוחים שבת כדי למול את הילד. רואים שיש משהו בשמיני שיותר חשוב ויותר חזק מהשביעי. סוד השמונה הוא יותר מהשבע. שבע הוא השבת, השביעי, והשמיני הוא ברית המילה, והשמיני יותר חזק מהשבת. מאיפה לומדים שדוחה שבת? מהמלה "וביום", "וביום השמיני" שמלים אפילו בשבת.

שבת וצרעת – ענג ונגע

עוד לא מקמנו את ההלכות, לאן הן שייכות. נתחיל משתי אלה. צריכים לומר שיש קשר ביניהן – אם ברית מילה דוחה גם שבת וגם צרעת צריך להבין את הקשר ביניהן. נחזור לספר יצירה: בספר יצירה כתוב "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". מה לומדים מכאן? מקור מפורש פשוט שמקשר בין שבת לצרעת – שבת קדש היא תכלית הענג, על שבת קדש כתוב "אז תתענג על הוי'". המצוה העיקרית של שבת היא ענג שבת. ומה ההיפך? נגע – צרעת. אם כן, מפורש כאן ש"אין בטובה למעלה מענג", למעלה משבת, ו"אין ברעה למטה מנגע", למטה מצרעת. מה הדבר הכי רע? בלשון ארמית רע גם לשון חולי, והחולי הכי גרוע הוא נגע צרעת.

שוב, יוצא לנו שברית מילה יותר חזקה משניהם. יש כמה מאמרים של הרבי שעצמות יותר מהגבוה של גבוה, מהקצה העליון, יותר ממנו ה'. כתוב ש"אין בטובה למעלה מענג", אבל ברית מילה היא עוד יותר מזה, מבטלת את הענג של שבת. ו"אין ברעה למטה מנגע", אבל יש משהו שמגיע לשם ומבטל אותו – כנראה יש לו איזה שרש בקדושה, כמו "ומתחת זרועות עולם", שהמקיף מגיע יותר למטה מלמטה ויש לו כח להפוך אותו, גם ברית מילה.

ה"ח וה"ג שבדעת או מה ו-בן דג"ר דעתיק

לאיפה שייך בספירות? היות שאנחנו לומדים, מבססים את הדברים, על פי ספר יצירה, ובספר יצירה כל ספירה נקראת עמק – יש "עמק טוב" ויש "עמק רע". "עמק טוב" הוא עטרא דחסדים של הדעת, לפי האריז"ל, ואילו "עמק רע" הוא עטרא דגבורות של הדעת. לכן אפשר לומר בפשטות שמה שברית מילה דוחה שבת שייך לעטרא דחסדים של הדעת, ששרשו – לפי עוד פירושים ב"עמק טוב" – הוא כתר עליון.

נאמר באותיות של קבלה, ענג שבת הוא ז"ת דעתיק, ענג מורגש, אבל הענג של ברית מילה הוא בחינת אמונה, רדל"א, ג"ר דעתיק, שהוא יותר מענג שבת ולכן דוחה אותו. נגע הוא ההיפך, ויש משהו כל כך חזק שמתקן אותו, אף שאסור לכוון לכך – מתקן בדרך ממילא, כורת את הנגע, כבר אין נגע. זה האחוריים, שם בן, של עתיק, באותיות הקבלה. שם מה דעתיק, הדכורא דעתיק, הוא שבת, והנוקבא דעתיק הוא מקור הנגעים. גם ברדל"א יש מה ו-בן, סוד הכורך של הסדר (כמבואר אצלנו בהגדה של פסח עיי"ש). בתוך ברית המילה יש גם את ה-מה וגם את ה-בן שלו, שה-מה שלו יותר חזק מה-מה של שבת ושרש ה-בן שלו יותר חזק מה-בן של נגעים, לכן מבטל אותם. אם כן, או שאלה תרין עטרין של הדעת, עמק טוב ועמק רע של הדעת, או שהם דו"נ דעתיק. ברית מילה היא אמונה, למעלה משניהם, המקור של שניהם.

חכמה: מצות האב למול את בנו

נעשה בקיצור עוד הלכות של מילה:

מאין לומדים שמצוה דווקא על האב למול את הבן? הירושלמי לומד זאת מכאן, מהמלה "ימול". יש מי שאומר שדורש ימול משרש נמל ו"ימול" הוא פועל יוצא. הבבלי לומד בפרק א' דקידושין שמצוה לאב למול את הבן מ"וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים", מה שאמרו בברכת ברית מילה – פסוק מ"לך לך" – אבל הירושלמי לומד שלאב יש את המצוה למול את הבן מכאן, מהמלה "ימול". הלכה זו נשים בחכמה, פרצוף אבא.

בינה: שמחת ההורים בטהרת האם

למה מחכים שמונה ימים? יש טעם אחד בגמרא בשם רשב"י, שכידוע גם בספר הזהר הקדוש הוא מזוהה עם זיהרא דאמא עילאה, מתאים לטעם שלו, ויש עוד טעם שמובא במדרש ודווקא הרמב"ם כותב אותו במורה נבוכים. הטעם שכתוב בשם רשב"י בגמרא הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, לכן מחכים עד יום השמיני, שביום השביעי האמא טובלת מטומאתה, כמו שכתוב בפסוק הקודם "וטמאה שבעת ימים" – כך לומדים מסמיכות הפסוקים, כי מיד אחר כך כתוב – "וביום השמיני [אחרי שגומרת להיות טמאה שבעת ימים] ימול", ואפילו אם רואה דם זהו דם טוהר מדין תורה. זה ממש פשט לטעמו של רשב"י, שמחכים שמונה ימים כדי שהיא תהיה טהורה ואז אבא ואמא יהיו שמחים כמו שכל המשתתפים, כל העם, שמחים. איך הוא אומר? "שלא יהיו כולם שמחים ואבא ואמא עצבים". כך לומדים מהמלה "שמיני" והסמיכות ל"וטמאה שבעת ימים".

את כל המצוות צריך לקיים בשמחה, ודווקא בברית מילה כתוב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", צריך להיות יותר שמח מכל המצוות. כל המצוות הן לשם שמחה, והעיקר המצוה הזו – שמחה של מצוה במסירות נפש, שמחה של המשך עם ישראל, שמחה של מצוה שהיא השרש והמקור לכל התורה כולה. שמחה היא פנימיות אמא, "אם הבנים שמחה" (בפרט כאשר היא טהורה לבעלה).

חסד וגבורה: מילה ביום השמיני לאחר נץ החמה

חסד וגבורה הולכים יחד: מהמלה "וביום השמיני" חז"ל לומדים שמצות ברית מילה דווקא ביום ולא בלילה, וההמשך הוא "אלא שזריזין מקדימין למצוות". ממי לומדים שזריזין מקדימין למצוות? מאברהם אבינו, "חסד לאברהם". יום הוא חסד, "יומם יצוה הוי' חסדו עמי", "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – "ויקרא אלהים לאור יום", יום ראשון של מעשה בראשית.

יחד עם זה לומדים שחייבים לחכות עד נץ החמה, אסור לעשות קודם. יש מצוות שדיעבד אפשר לעשות מעלות השחר, וכך גם כאן, אבל צריך לחכות עד הנץ החמה. מה הפסוק? "כצאת השמש בגבורתו". מקור הגבורה הוא ברית המילה. "ואהביו", אהבה כרשפי אש – כדי שיהיה לשומר הברית אהבה כרשפי אש – צריך לחכות עד "צאת השמש בגבורתו". דין זה הוא כנגד הגבורה (המגבירה את אהבת החסד והופכת אותה מאהבה כמים לאהבה כאש).

תפארת: חיזוק הגוף היהודי

התפארת של ברית מילה היא הטעם השני למה מחכים שמונה ימים למול את הבן, שאמרנו שדווקא הרמב"ם מביא אותו במורה נבוכים, ויש מפרשים שלא הבינו למה הוא לא הביא את הטעם של רשב"י בגמרא – נשמט מהם שהטעם שהוא מביא כתוב במדרש. זהו טעם פשוט מאד, כמו שהרמב"ם אוהב, שמחכים שמונה ימים למול את הבן כדי שיתחזק – שכל האברים שלו יתחזקו ויהיה כשיר למול אותו ולא תהיה סכנה לחיים שלו, למען שלמות הגוף של הילד-התינוק. על זה שואלים שאלה, שאצל בהמה צריך לחכות שבעה ימים ואז יוצאת מכלל נפל, אבל תינוק יוצא מכלל נפל אחרי שלשים יום, שלכן אז עושים פדיון הבן, ומהטעם הזה היה צריך לחכות שלשים יום – זהו אדם, לא בהמה.

מהו הטעם הזה, שדווקא אותו הרמב"ם מביא כפשטי, כדי שיתחזק? יש כאלה שרוצים להסביר, הסבר טוב, שקשור למאמר חז"ל שיום השמיני הוא "כדי שתעבור עליו שבת אחת" – אצל יהודי שבת קדש היא מקור של בריאות, "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". עצם הדבר שיהודי שומר שבת, או אפילו שעוברת עליו שבת – בלא-מודע, הוא תינוק שלא יודע זאת – יש סגולה בעם ישראל קדושים שמחזקת גם את הגוף, ולא רק את הנשמה. הנשמה והגוף הא בהא תליא, ואחרי שעברה עליו שבת וגופו התחזק מכח השבת עושים לו ברית מילה. את ההסבר הזה הרמב"ם לא כותב במורה, אבל יש אחרונים שרוצים להסביר שזה הקשר להתחזקות.

אפשר לומר גם הפוך, שהיות שאצל בהמה כן רואים שלאחר שבעה ימים היא מתחזקת, אז אף שיהודי קשור לנשמה שלו וקדוש ולכן פדיון הבן ביום השלשים, בכל אופן יש איזה ממד, מצד הגוף – כמו שדברנו קודם על שם בן, בגימטריא בהמה – שמתחזק לאחר שבעה ימים, ביום השמיני. בכל אופן, הטעם שהגוף מתחזק ומתרפא ביום השמיני, שלומדים מהמלים "וביום השמיני", שייך לתפארת, "תפארת גופא" כמו שכתוב ב"פתח אליהו", שלמות הגוף, שלמות האברים, כלשון המדרש.

נצח: מילה תמיד ביום

אחר כך נצח: יש הלכה של "וביום", שבחסד "וביום" היה דווקא ביום ולא בלילה. חז"ל ממשיכים לימוד אחר, שגם ביום התשיעי וגם ביום העשירי וגם ביום האחד עשר וגם ביום השנים עשר – אם לא מקיימים את הברית ביום השמיני – גם אז הברית צ"ל ביום ולא בלילה. זה המשך של ההלכה הקודמת בחסד, ונצח הוא ענף החסד וגם נצחיות הזמן.

מה הפשט? אם התינוק נולד בין השמשות הברית ביום התשיעי, אם בין השמשות של כניסת שבת ביום העשירי, אם בין השמשות בערב שבת שאחריו יום טוב עושים ביום האחד עשר ואם בין השמשות בערב שבת הסמוכה לשני ימי ראש השנה עושים ביום השנים עשר. זה הפשט של מאמר חז"ל זה, שמציין חמשה ימים בהם עושים ברית לכתחילה – תלוי מתי הוא נולד. אם הוא נולד בין השמשות של ערב שבת שלפני שני ימי ראש השנה (או, לפי הקביעות האפשרית כיום, בין השמשות של ראש השנה ששבת סמוכה לו אחריו) עושים ברית ביום השנים עשר.

זה מסביר תמיהה אצל חסידים, שיש פתגם שחסיד נולד ב-י' כסלו והברית שלו בי"ט כסלו – הרי אלה לא שמונה ימים! כאן רואים לכתחילה שיש בחז"ל ברית בשמיני, בתשיעי, בעשירי, באחד עשר ובשנים עשר. כמה כל האפשרויות האלה יחד? 50. מה הקשר בין ח ל-נ? ח הוא שבע עם הכולל ו-נ הוא שבע ברבוע עם הכולל, כמו "תספרו חמשים יום" של ספירת העומר. סתם ברית מילה הוא ביום השמיני, אבל כל הימים האלה יחד הם חמשים. הממוצע הוא עשר, שהוא בדיוק כמנין עשרת הימים מ-י' כסלו עד י"ט כסלו.

בכל אופן, את ההלכה הזו, שהיא הלכה בפני עצמה, שלא משנה מתי עושים את הברית – תמיד צריך להיות ביום ולא בלילה – נשים תחת ההלכה של החסד, בנצח, שהברית לעולם ביום.

הוד: ברית בשמיני רק כשמתקיים "כימי נדת דותה תטמא"

תלות מילה ונדה

בהוד יש משהו מאד מענין: כתוב שברית מילה ביום השמיני היא רק כאשר האשה טמאה טומאת לידה. מאיפה לומדים זאת? מהסמיכות של "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מכאן לומדים שרק במקרה שהיא טמאה טומאת לידה יש מצוה למול את הבן ביום השמיני. אבל אם יש מציאות, היכי תמצי, שהיא לא טמאה – אין מצוה למול ביום השמיני. מה היכי תמצי כזה? או יוצא דופן, תינוק שנולד בניתוח קיסרי, אז היא לא טמאה טומאת לידה ואז מעיקר הדין לא מחכים שמונה ימים למול את הבן. היום כן מחכים שמונה ימים – הרא"ש הראשון שפוסק כך, כי יש בזה ספקות – אבל מעיקר הדין לא מחכים, בשל הסמיכות הזו, שרק אם "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" אז "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מה האפשרות השניה שהיא לא טמאה? גיורת שילדה ואחר כך באותו יום התגיירה. היא ילדה באופן טבעי והתגיירה, אז היא לא טמאה טומאת לידה, ומעיקר הדין צריך למול אותו מיד. הרא"ש כותב שגם במקרה הזה היום כן מחכים שמונה ימים. מעיקר הדין היות שהיא לא טמאה טומאת לידה לכן היא לא חייבת "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

קודם דברנו על הקשר בין מילה לצרעת ושבת, וכאן רואים תלות אמתית ועמוקה בין נדה למילה. נדה מילה בגימטריא קדם, שלמות של 12 ברבוע, שתי המלים משלימות. על נדה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה", "נדת דותה", לכן מאד פשוט (למי שלומד פנימיות) שההלכה ש"וביום השמיני" תלוי בנדה שייכת לספירת ההוד.

כאן המקום גם לומר שמי שרוצה לזכות בזרעא חייא וקיימא, דווקא בנים זכרים, הסגולה העיקרית היא שמירת הלכות נדה – יש מפרשים שלומדים זאת מכאן. אם היא שומרת על הלכות נדה, אם הזוג שומר – "סוגה בשושנים" – על כל הלכות נדה, זו הסגולה ל"אשה כי תזריע וילדה זכר". זה דבר חשוב מאד.

סיפור אדמו"ר הזקן על חומרת עוון נדה

אם כבר, כבר נכנסו להילולא רבא של הרמ"מ מויטבסק זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, נספר סיפור עליו ועל המגיד וגם אדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב היה לוקח את תלמידיו לנסיעות בעולם ואילו המגיד היה חולה על רגליו וכמעט ולא נסע. אבל פעם אחת, שלא כמנהגו, לקח את כל תלמידיו – יוצאים לטיול שנתי... כולם הגיעו, וביניהם גם אדמו"ר הזקן ורמ"מ ויטבסקר. נכנסו לעגלה ונסעו, הגיעו למקום שיש בו קרעטשמע, בית מרזח שמוחזק על ידי יהודי, כמו שהיה המנהג באותם ימים. הגיעו לשם בבקר, והמגיד אמר לרבי מענדלי ויטבסקר, בעל ההילולא של היום, שיכנס לקרטעשמע ויפנה שם מקום – רוצה שכולם יכנסו להתפלל תפלת שחרית. הוא נכנס למקום וראה שהוא מלא גוים, הרי זה בית מרזח בו שותים יי"ש, מלא עד אפס מקום, אי אפשר להכנס, אי אפשר לזוז שם. יש גוים מבוגרים ויש שקצים קטנים שנתליים מהחלונות, ממש מלא וגדוש. הוא חוזר למגיד ואומר שאי אפשר להכנס. היה פלא, הסתכלו מסביב ולא ראו שום סוס או עגלה. תמיד כשגוים מגיעים לאיזה בית מרזח מגיעים הרכבים שלהם – פעם זה היה סוסים – אבל כאן אין שום סוס ועגלה והמקום מלא וגדוש גוים. רבי מענדלי חזר ודווח כך, אז המגיד שלח את תלמידו השני, אדמו"ר הזקן, שיכנס ויעשה מקום, רוצים להכנס. גם אדה"ז חזר ואמר אותו דבר, שמלא גוים, אי אפשר להכנס. אז בלית ברירה המגיד בכבודו ובעצמו, אף שהיה קשה לו ללכת, אמר 'בואו אחרי'. הוא נכנס ראשון, פתח את הדלת, וברגע שראו אותו פינו לו מקום – עשו מקום שיוכל לעבור. הוא עבר ואחריו עברו התלמידים, עדיין היה צפוף, אך עשו מקום כי המגיד נכנס ראשון. לבשו טו"ת והחלו להתפלל. עד שהגיעו ל"ברכו" כל הגוים הזקנים נעלמו. לא ראו שיצאו דרך הדלת או משהו – פשוט נעלמו, לא היו שם יותר זקנים. היה יותר מרווח, אבל עדיין היו שם השקצים הקטנים, נתלו מכל החלונות ועשו נגד החסידים כל מיני עיוותים עם הפנים כדי להפריע להם – כל מה שיכלו לעשות כדי להפריע. בכל אופן, היתה איזו דרך ארץ שעשו מקום, אבל נתלו מהחלונות ועוותו את פניהם. עד סיום חזרת הש"ץ הסתכלו מסביב וראו שאין יותר אף אחד, אין יותר גוים, כולם נעלמו – אפילו השקצים הקטנים.

יוצא אל החסידים בעל האכסניא, איזה יהודי, ובא למגיד – רואה שהוא איש קדוש, רבי צדיק – ומבקש מהמגיד ברכה שתהיה לו פרנסה. מאז שלקחתי כלה לבן שלי אין פה פרנסה. כל התלמידים שמעו זאת וטענו – אין פרנסה?! קודם היה פה מלא וגדוש גוים ששותים יי"ש! יש פרנסה ברווח, ואיך אתה אומר שאין?! המגיד הקשיב רק למלים שאמר, טען שמאז שבנו התחתן אין פרנסה, אבל הביטוי באידיש היה 'עד שלקחתי לעצמי את הכלה לבן שלי אין פרנסה'. המגיד אמר לו: "צו זיך?!", לעצמי, הוא הבין שהיהודי הזה עבר עבירה חמורה ובא על כלתו. הוא צעק עליו כמה פעמים "רשע, תן תודה!", עד שהוא נפל והתעלף, וכשהוא התעורר הוא התוודה, כנראה שעשה תשובה ולשם כך היתה כל הנסיעה. מי היו כל הגוים שם? לא גוים אלא שדים ורוחות שנבראו על ידי העבירה של בעל האכסניא. לכן באמת לא היתה לו פרנסה, שום גוי אמתי לא פקד את המקום מאז שהוא לקח לעצמו כלה[כא]. מה המסקנה? זו כבר המסקנה של אדמו"ר הזקן מהסיפור – בו היו גם המגיד, גם בעל ההילולא של היום וגם אדה"ז – שהגוים הגדולים, שעזבו עד "ברכו", נוצרו מאיסור כלה, ערוה גמורה, אבל השקצים הקטנים שנשארו ועשו עיוותים עם הפנים, נתלו על החלונות וניסו להפריע לתפלה עד סוף שמו"ע, עד סוף חזרת הש"צ, היו מאיסור נדה.

היו פה שני איסורים, איסור כלה ואיסור נדה[כב], ומסקנת אדה"ז היתה שמכאן אפשר ללמוד כמה חמור איסור נדה[כג]. אף על פי כן, יהודי נאמן על נדה, "סוגה בשושנים", זו הגדולה של עם ישראל. כל זה קשור להוד, "הודי נהפך עלי למשחית". לא רק שיהודי מסוגל, אלא שמכאן, מהסמיכות, לומדים שהסגולה ל"אשה כי תזריע וילדה זכר" היא שמירת הלכות נדה[כד].

יסוד: מילה ביום השמיני ב"זכר ודאי"

"זכר ודאי" – להיות משפיע בגלוי

עוד שני דברים אחרונים, היסוד והמלכות. ספירת היסוד היא שדווקא מהמלים "וילדה זכר... וביום השמיני ימול" לומדים ש"טומטום שנקרע ונמצא זכר" – אם ילד נולד כשהברית מכוסה בעור, שלא רואים את הזכרות שלו, ואחר כך הטומטום שלו נקרע ורואים שהוא בן ולא בת, רואים את הזכרות, נולד טומטום ולמחרת או אפילו חמש דקות אחר כך נקרע ונמצא זכר – מעיקר הדין לא מחכים ליום השמיני. למה? כתוב "וילדה זכר... וביום השמיני ימול", שרק אם בשעת הלידה רואים מיד שהוא זכר המצוה היא לחכות ליום השמיני, אבל אם לא רואים מיד שהוא זכר אין מצוה לחכות ליום השמיני.

זכר הוא משפיע, זכר בגימטריא ברכה. יש משהו בזכר שצריך מיד לראות, לא להסתיר. את כל ההלכות צריך להסביר על פי חסידות, לא עשינו זאת, רק כאן נעשה. יש כאלה שחושבים שיש ענין להסתיר שאני בא להשפיע כאן, יש חסידים שמסתירים את הזכריות שלהם, אבל כאן כתוב שעיקר הלידה, היציאה לאויר העולם, היא לא להסתיר אפילו לרגע אחד שאתה זכר – שאתה חב"דניק ושאתה בא לעשות מבצעים וככה לעשות מבצעים. אז אתה ממשיך ממדרגת השמיני שאפילו למעלה מהשביעי. עוד פעם, "וילדה זכר" מרגע הלידה, ואז יש את המעלה הגדולה של "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

מלכות: מילה ביום השמיני ב"ערלה ודאי"

אחרון אחרון, עוד הלכה שלומדים דווקא מהמלה האחרונה של הפסוק, "ערלתו"[כה] – שרק ודאי ערלה יש מצוה למול ביום השמיני, אבל ספק ערלה אין מצוה. גם פה יש כמה אפשרויות, ולפי התופסות יש שתים עיקריות:

הראשונה היא שאדם נולד מהול – יש מצוה של הטפת דם ברית, אך היות שאין לו ערלה ודאית אין מצוה של יום השמיני לענין דיחוי שבת, היינו שאם נולד מהול בשבת לא עושים לו בשבת הבאה הטפת דם ברית אף שהיא מצוה שבכלל מצות מילה, כי אין כאן ערלה ודאית.

יש עוד דוגמה, חוץ ממי שנולד מהול. בספירת היסוד דברנו שצריך להיות לגמרי זכר, לא טומטום, וכאן יש המשך לזה. כידוע למי שלומד מנחת חינוך מעיקרי הדיונים שלו הם מה הדין בטומטום, אנדרוגינוס וכיוצא באלה, כנראה החזיק כמה כאלה... הדין השני של ספק ערלה הוא במי שנולד אנדרוגינוס, יש לו גם זכרות וגם נקבות – זכר מהרגע הראשון, אבל לא ודאי זכר. מכאן שלומדים להיות זכר היינו להיות רק זכר. לא חצי זכר וחצי נקבה, שאינו זכר – לא "ערלתו" ודאי.

תיקון המלכות – ודאות בזהות המינית

מכאן אפשר ללמוד משהו מאד חזק ששייך לדור שלנו, מה תיקון המלכות. דווקא במלכות, שויון, הפגם של מלכות הוא טשטוש זהות, מצב שכולם אנדורגינוס, לא בטוח אם הוא זכר או נקבה, אולי הוא שניהם, ואולי רוצה להיות כך או רוצה להיות הפוך. התורה אומרת שאם אתה חצי-חצי אתה גארנישט, לענין הזה אתה לא כלום, מצב לא רצוי. לא רק שלא תיקון המלכות אלא פגם במלכות.

מהי מלכות? מי הדמות של המלכות? כולם יודעים מי הדמות שלו – יסוד הוא יוסף הצדיק, חסד אברהם אבינו וכך הלאה. מי המלכות? שייך לחדש אייר, שאם כותבים בשתי יודין זהו סוד המרכבה, אברהם-יצחק-יעקב-רחל, כמו שהרבי מביא. בתורה אין עדיין את דוד. מי המלכות? או שאתה רחל, מאה אחוז נקבה, או דוד, מאה אחוז זכר, אבל לא אנדורגינוס. אנדרוגינוס, שהוא חצי-חצי, הוא פגם בספירת המלכות. גם בצד הזכר שלו הוא לא בכלל "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" כדי לדחות שבת.

המלכות – שפלות להכיר ב"ערלתו"

ידוע אצלנו שיש במעשה בראשית ט"פ "טוב", קשור לברית, ואחר כך "רע". פנימיות המלכות היא השפלות של דוד המלך, שהיא להודות ברע שלי – כמו שצריך להוולד זכר לכתחילה כך צריך מיד לייחס כל הרע לעצמך, "ערלה ודאי". אם אתה אנדרוגינוס – מה יכולה להיות אחת הבעיות של הנטיות ההפוכות היום? שלא מוכן שתהיה לו ערלה, שהערלה אצלו לא ודאי, שלא ודאי אצלו שהוא אשם, שהרע שייך לו. בשביל להיות זכר, ולא נקבה, צריך להיות ברור שהרע שייך לך.

זה קצת פרדוקס בפרק בעבודת ה', שכל השפלות היא פנימיות המלכות, בחינת נוקבא. אפשר לחשוב שעיקר מי שזקוק לשפלות הוא האשה – שהגבר יהיה בבטול והאשה בשפלות. אבל הסברנו הרבה פעמים שזה לא נכון, הפוך, שבתור עבודה האשה פחות זקוקה לשפלות. השפלות של האיש היא "בשר ערלתו", ערלה ודאי, ומי שאין לו כח ועוז להודות ב"בשר ערלתו" יש לו בעיה, הוא לא גבר בשביל לקחת לעצמו את הערלה, את האשמה. לכן ה' ברא אותנו עם ערלה, אף שרצה שנתקן עצמנו, "לעשות", לתקן, כפי שלומד מכאן רבי עקיבא שמעשה בשר ודם נאים ממעשה הקב"ה. למה? דווקא כך ה' רוצה, רוצה לבנות את העולם על אשפה. כך, להיות זכר היינו להוולד עם ערלה ודאי, זו המלכות המתוקנת, מקור המלכות של השפלות.

סיכום

עד כאן מאמר שלם בפני עצמו – הלכות שלומדים מהפסוקים "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – לכבוד ברית המילה. ולסיכום:

 

בסוף פרשנו קצת לפי חסידות, וצריך הכל לפרש לפי חסידות. לחיים לחיים, שבזכות ה"יכלו כל נשמות שבגוף" יבוא מלך המשיח תכף ומיד ממש.

ד. השלמה: "מלה בסלע משתוקא בתרין" (רמ"ח אותיות נה)

"שלם וחצי" – "מלה בסלע משתוקא בתרין"

יש נושא חשוב שלא הגענו אליו: התחלנו בכך שהיום יום ה-יה של העומר. י-ה הם "שלם וחצי", ובעצם הסברנו שעד "וילדה זכר" יש י מלים ועוד ה מלים, או שעל פי הפיסוק אפשר לומר הפוך, ה מלים ואז י מלים. היות שחמש-חמש-חמש יכול להיות י-ה או ה-י, איך שלא יהיה זה "שלם וחצי". בכל השיעורים שלנו על "שלם וחצי", מהמאמרים העיקריים שהוא דוגמה עיקרית בחז"ל לשלם וחצי הוא המאמר "מלה בסלע משתוקא בתרין"[כו].

הענין הוא גם הקדמה גם למלה "בא", כמו שאנו מסבירים שפרשת "בא" בתורה היא הפרשה ה-15, י-ה, ושמה הוא "ב-א", יסוד היחס של "שלם וחצי". מכאן הגענו לשלשה "בא יבא" בתנ"ך, "כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים", הכל קשור למשיח.

רמזי "מלה בסלע שתיקותא בתרין"

בגמרא כתוב "משתוקא", אבל מעתיקים במדרש ובעוד מקומות "שתיקותא". לפי הגרסה "מלה בסלע שתיקותא בתרין" הגימטריא של כל המשפט היא 46 ברבוע. כלומר, ממוצע ארבע המלים "מלה בסלע שתיקותא בתרין" הוא 23 ברבוע, תענוג, חיה ברבוע (המשנה של "מלת הלשון" ו"מילת המעור" בספר יצירה עולה ג"פ 46 ברבוע כנ"ל הערה ט, ויש לומר ש"מלת הלשון" היינו "מלה בסלע" אך "מילת המעור" היינו "שתיקותא בתרין", סוד "מגלה טפח ומכסה טפחיים", וד"ל).

"ויהי האדם לנפש חיה" היינו "לרוח ממללא" – דווקא התרגום אומר ש"חיה" היא דבור, אבל יחס של מקרא לדבור הוא יחס של ב-א, "שלם וחצי", "שנים מקרא ואחד תרגום". יחסית המקרא – אף שגם קוראים אותו – הוא ה"חיה" שבנפש, חכמה, עליה כתוב "סיג לחכמה שתיקה". ה-י היא חכמה וה-ה היא בינה, ה-ה שקבל אברהם אבינו בברית מילה שהיא דווקא כח הדבור שלו. לפני כן הוא היה אברם, "השכל הנעלם מכל רעיון", וכעת הוא יכול להביע את תעלומות החכמה ותעלומות הלב שלו כלפי חוץ – ה היא אות ההבעה. חכמה היא שתיקה, "סיג לחכמה שתיקה". הגם שהופך להיות דבור במלכות, "אבא יסד ברתא".

כח השתיקה

יש ששואלים על המאמר הזה, שאם "מלה בסלע" ומשתוקא-שתיקותא בתרין, עדיף כל הזמן לשתוק ש"בכלל מאתים מנה". ברור שזה לא הפירוש, שחז"ל לא רצו שרק ישתוק.

כתוב בפרקי אבות פ"א "אמור מעט ועשה הרבה". אפשר גם לפרש בשני אופנים שונים, או שתמעט בדבור כדי שתוכל לעשות – כל זמן שאתה מדבר אתה מבזבז את האנרגיה שלך, תשקיע אותה ב"המעשה הוא העיקר", לא בדבורים. זה פירוש אחד, אבל אין זה הפירוש האמתי. הפירוש האמתי הוא "אמור מעט" המחזיק את המרובה, ומכח ה"מלה בסלע" תוכל לעשות הרבה בשתיקה.

יש אפילו שלשה פירושים בשתיקה: פירוש אחד – לא לדבר אבל כן לחשוב. פירוש שני – גם לא לחשוב, בטול המחשבה, שהיא כבר "סיג לחכמה שתיקה" בכתר, לחזור לעל-מודע. פירוש שלישי – שתיקה שהיא הרקע לעשות משהו, אי אפשר לדבר ולעשות יחד, וגם היא נובעת מ"כלם בחכמה עשית".

רמ"ח אותיות אות נה: שני סוגי חסידים – המסתתר והמתגלה

כל זה היה בשביל להסביר עוד ווארט מתוך רמ"ח אותיות[כז] שלא הגענו אליו בשיעור (הבא בתור אחרי מה שדברנו בהנחת תפלין ביום ראשון השבוע). שוב ווארט של גרשון דוב-בער מפאהר, החסיד הגדול של הרבי מהר"ש, שאמר שיש שני סוגי חסידים:

יש חסיד שהוא 'פאר זיך'[כח] – הוא לא משתמש כאן בביטוי, אבל זהו הביטוי[כט] – כלומר שלא מתגלה לאף אחד, צנוע. ב"היום יום" בעשי"ת מפרשים את תשובת הרבי ר' זושא ובהסבר "הצנע לכת עם הוי' אלהיך" הוא כותב שחסידים הראשונים היו מאד נזהרים לא לבלוט (אָן-בליטות) ולא להתגלות. כמה שחסיד היה חברותי, במובן מסוים, הוא היה מאד צנוע ומסתיר את מעשיו. הוא אומר שיש חסיד כזה, שלא מגלה את לבו – בכוונה מסתיר את עצמו – אפילו במסבה של משקה. כלומר, אפילו בעת התוועדות, שדרך החסידים להיות חשופים אחד לשני ולדבר אחד עם השני בגלוי לב, גם אז אותו טיפוס לא מגלה את הקלפים שלו. כל כך למה? יש שני מאמרים שהוא מפרש לענינו, שאחד מהם הוא הפסוק "נפשי יצאה בדברו", ש"נפשי" היא החיות שלי, ומפרש שאם אני מדבר על החויות הפנימיות שלי יוצאת כל החיות שלי, זה מדלדל את החיות, שהנפש יוצאת ממני על ידי הדבור. המאמר השני הוא "כל הנהנה מדברי תורה נוטל את חייו מן העולם", שמפרש לענין אותו חסיד – מענין שבכל אופן קורא לו חסיד, החסידים הגדולים היו כך – שנהנה מכך שמגלה את דברי התורה, יש בגילוי הנאה מסוימת, ויחד עם ההנאה מדברי התורה שהוא אומר הוא נוטל את החיים-החיות שלו מן העולם-ההעלם של לבו, וברגע שיוצא מההעלם שלו כבר נחלש לגמרי, מאבד את החיות הפנימית שלו. כל עוד שהדברים בהעלם הם מחיים אותו, וברגע שגלוי כבר מפסיק. עד כאן הכל חסיד אחד.

חסיד שני הוא בדיוק ההיפך, שדווקא חושף את עצמו ומגלה את החויות שלו. הוא לא מביא את הפסוק, אבל זה על דרך "אז נדברו", עס רעדט זיך, "יראי הוי' איש אל רעהו", "טובים השנים מן האחד", שני יצר טוב נגד יצר הרע אחד, כמו שכתוב ב"היום יום"  בשם אדמו"ר האמצעי, וכמו שכתוב בצעטיל קטן של הרבי ר' אלימלך שצריך שיהיה לך חבר טוב שתוכל לגלות לו את כל לבך. הוא מפרש את שני המאמרים הקודמים בדיוק הפוך: "נפשי יצאה בדברו" היינו שהנפש-החיות מתחזקת כאשר מדברים, ככל שהוא מדבר הוא מקבל יותר חיות בדברים שהוא מדבר אודותם בעבודת ה'. זה דומה לפסוק בפרק החדש של הרבי, שהוא לא מביא אבל הוא אותו ענין – "האמנתי כי אדבר", שהאמונה מתחזקת תוך כדי שמדבר על האמונה. זו סבה שמנהג חסידים, במיוחד היום, שרוב הדבורים יהיו על הרבי – מרגישים שככה מתחזקים באמונת חכמים שלהם. גם את המאמר השני מפרש הפוך מהראשון, שמי שנהנה מדברי תורה – למעליותא, חושף אותם – נוטל את חייו מן העולם, מגלה את החיות בעבודת השי"ת מן ההעלם, וכך מחזק את החיות.

לפני שנמשיך: גם דומה למה שכתוב בתניא, באגה"ק, שיש שני שרשי נשמות. מי שמצד שמאל, בחינת יראה, הוא "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", צופן את היראה בלבו. כמו למשל בן של אדה"ז, רבי חיים-אברהם, שלא דבר אף פעם בחסידות כי קיים "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך" (החטא היינו חסרון החיות הפנימית – "לך" – על ידי הגילוי לזולת). הוא לא מביא כאן דוגמאות, אבל הוא דוגמה מצוינת של הטיפוס הראשון. היו גם צדיקי פולין, אפילו רבי משה מקוברין שאתמול היה היארצייט שלו[ל], שאמר שמעולם לא אמר דברי תורה אלא רק הסביר איך על יהודי להתנהג. היו עוד צדיקים כאלה, שלא אמרו בכלל. והיו בדיוק ההיפך. באגרת הקדש הוא אומר שמי שמצד שמאל הוא "הצנע לכת" ומי שמצד ימין הוא "ואתהלכה ברחבה".

אחרי שהוא מסביר את שני הטיפוסים אותו גרשון-דוב מסיק את המסקנה שיותר טוב להיות כמו השני. מה עושים עם החששות של הראשון? הוא אומר שיש לזה עצה – שהיא כנראה עיקר החידוש כאן של הקטע ברמ"ח אותיות – שאחרי שתדבר כל מה שיש לך לדבר תשב ותחשוב על זה עוד פעם. על ידי שאתה חושב בסוף אתה עושה מקיף שלא יתבזבז, שהחיות לא תצא ממך כמו זרע לבטלה. המחשבה השניה, שאתה עושה חזרה במחשבה על הדברים שאמרת, שומרת אותם שכל החיות נשארת לך ועוד מתחזקת. הוא לא משתמש בביטוי, אבל זה ממש נקרא שמירת הברית מזרע לבטלה.

לעטוף את הדבור בשתיקה

כל הווארט הזה מרמ"ח אותיות גם אמור להתקשר ל"מלה בסלע משתוקא בתרין". אמרנו שיש כמה פירושים ל"משתוקא" ואחד מהם הוא מחשבה.

כמובן שצריך לחשוב בהתחלה, שתהיה אצלך מחשבה טובה לפני שאתה מתחיל לדבר, בסוד חש-מל – זו "מלת הלשון", "עת לחשות" לפני "עת לדבר"[לא]. צריך להיות אפילו חש-מל-מל, "חש" וגם "מל", לחשות, לשתוק, עד כריתת הקליפה, הערלה המכסה את הנקודה הפנימית שבלב, ה"מל" הראשון, ורק אז לדבר, דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם, ה"מל" השני (כך שבעצם בבסדר חש-מל-מל יש "משתוקא בתרין" לפני ה"מלה בסלע" – גם המל הראשון, לשון ברית מילה, כריתה, הוא חש, הכנעה-הבדלה הם שתי שתיקות ורק ההמתקה היא דבור).  

אבל בעצם מה שהוא אמר כאן הוא כמו שכתוב בכש"ט, שאחרי ה"מל" השני, הדבור, צריך שוב "חש". אף על פי שחלקנו את ה"מל" לשנים, מל-מל, בסופו של דבר ביחס ל"חש" שהוא תחלת הסדרה הקודמת ול"חש" שהוא תחלת הסדרה הבאה – שבא כדי לסגור את המקיף-המעגל – כל ה"מל" נקרא אחד ביחס ל"משתוקא בתרין".

הדוגמה לכך בחז"ל היא חסידים הראשונים. הם התפללו לה', "נפשי יצאה בדברו", התבודדו כמו אצל רבי נחמן. גם אצלו היו שני סוגי חסידים – רבי נפתלי היה כמו הסוג הראשון, שלא רצה לחלוק את כל העולם הפנימי שלו עם אף אחד, ורבי נתן היה בדיוק ההיפך, לכן לולי הוא לא היה נשאר אפילו עלה אחד, לא היתה נשארת חסידות ברסלב בכלל. כשאנחנו מדברים על התבודדות מסבירים כל פעם שאצל הראשונים, לפני ברסלב, התבודדות היא מחשבה ולא דבור בכלל. דווקא רבי נחמן עשה ממנה השתפכות הנפש ודבור לה'. אפילו דבור לה', חב"דניק יכול לבוא ולומר שאיזה בזבוז, זרע לבטלה, אפילו שהאדם מדבר לה', שהרי הדבקות היא במחשבה. לכן העצה כמו חסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה לפני התפלה, בהתבודדות, ואז היו מתפללים בדבור, ואחרי התפלה כדי לסגור היו שוהים עוד שעה אחת בהתבודדות, וכך שלש פעמים ביום.

שוב (בחזרה להנ"ל), "מלה בסלע משתוקא בתרין", בשביל ה"עשה הרבה" כן צריך את ה"אמור מעט", את החצי. כלומר, האמירה צריכה להיות חצי לעומת השתיקה ואז, מתוך האמירה (המוקפת שתיקה), יוצא ה"עשה הרבה".

דבור בחול ושתיקה בשבת

יש עוד כמה פירושים. פירוש אחד, קשור, ש"משתוקא" היא שבת. ה' ברא את העולם בדבור בששת ימי המעשה, "בדבר הוי' שמים נעשו" וכך בכל הימים, אבל בשבת אין דבור, אין מאמר, כמו שכתוב בסוף ספר התניא. לכן "בקושי התירו לדבר אפילו דברי תורה בשבת", עיקר השבת הוא דבקות המחשבה. חז"ל אמרו "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין". יש הרבה פירושים שפירוש "שתי שבתות" היינו שבת-חול-שבת, כמו שאמרנו על שוהים-מתפללים-שוהים. ה"משתוקא בתרין" היינו שתי שבתות, ואילו "מלה בסלע" היינו ששת ימי החול באמצע. דווקא "אמור מעט [ועל ידי כך] ועשה הרבה" בששת ימי החול ובשבת לגמרי שתיקה.

מכאן אפשר ללמוד ששתיקה כוללת גם נגון[לב], כמו שאמר הבאר מים חיים שאם היה לו חוש היה כל השבת רק מנגן, סימן שלא נכלל ב"בקושי התירו לדבר". אף על פי ששומעים כלפי חוץ ניגון אמתי נשמר בפנים, ואפילו יותר מדבור 'עס זינגט זיך' בדרך ממילא, באין ערוך יותר מ"אז נדברו" יש ניגון אמתי ספונטאני. כאן יש לומר, במאמר מוסגר, עד שאתה יודע ניגון צריך ללמוד אותו – לא סותר שאחרי שלמדת איזה נגון היטב הוא יכול להיות ספונטאני לגמרי. הניגון נכלל באותיות המחשבה, ב"חש". אם כן, כמו שיש חש-מל-מל, סוג מסוים של "שלם וחצי", שדווקא ה"מל" כפול, כך יש גם הפוך, חש-מל-חש.

שתיקה מייצרת דבור פעיל

יש עוד פירוש של אדמו"ר הזקן. בלקוטי תורה ראיתי רק פעם אחת שמפרש את "מלה בסלע משתוקא בתרין", בלקו"ת שה"ש, ושם מסביר שאלה מצוות עשה ומצוות לא-תעשה. במצוות עשה ממשיכים ועושים יחוד סובב וממלא. כלומר, עיקר חידוש מצוות עשה הוא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", לגלות את הסובב בממלא. העבודה של "בכל דרכיך דעהו", "כל מעשיך יהיו לשם שמים", היא בעיקר לדעת את הממלא כל עלמין, את המציאות, וזו "דרך ארץ קדמה לתורה". ברגע שיש מצוות עשה, הן נקראות דבור, לשון הנהגה (כמו שמוסבר בספר פרי הארץ על פרשת השבוע) – שאתה עושה משהו, מנהיג ומתקן את המציאות ולא רק מדבר באופן תלוש מן המציאות. כפי שאמרנו, הפירוש הפנימי של "אמור מעט ועשה הרבה" הוא שה"עשה הרבה" בא מכח ה"אמור מעט", כמו שאומרים על ה' "ברוך אומר ועושה", ש"עושה" בא בעקבות ה"אומר", בעקבות התיקון של ה"ברית יחיד" במלת הלשון.

שוב, אדמו"ר הזקן אומר שמצוות עשה ממשיכות את הסובב אך מצוות לא תעשה ממשיכות את העצמות. מצוות עשה הן וה ("עם זכרי רמח") ומצוות לא תעשה הן י-ה ("עם שמי שסה"). מצות לא-תעשה מגיעות "העכער און נאך העכער", "גבוה מעל גבוה שומר", ביחס למצות עשה. ל"ת ממשיך את העצמות למקיף ומצוות עשה ממשיכות את המקיף לפנימי. וכן במצות לא-תעשה יש המשכה מהמקיף הרחוק (היחידה שבנפש) למקיף הקרוב (החיה שבנפש) – הכפה שעל הראש הוא סוד מצוות עשה ואילו הכובע שעל הכפה הוא סוד מצוות לא תעשה.

הוא לא מביא זאת, אבל השל"ה כותב – שייך ל"חכה לו כי בא יבא לא יאחר", חכה בשקט, "בא יבא" – ש-שס"ה מצות לא-תעשה הן כנגד גידי האדם ויש בהם יום ולילה. דווקא בגידים יש יום ולילה, הימים הם הגידים הדופקים (היוצאים מהלב לאברים) והלילות הם הגידים השקטים שאינם דופקים (החוזרים אל הכבד והלב מהאברים). לפי זה יש שתי בחינות בגידים, שתי בחינות של שסה. באברים עצמם אין שתי בחינות, כמו שביד יש 30 עצמות וכו'. יש סך הכל רמח אברים. הגדר של אבר הוא עצם-גידים-בשר-עור. נמצא עוד פירוש מכוון ל"מלה בסלע [מצות עשה] משתוקא בתרין [מצות לא-תעשה]".

"מלה בסלע משתוקא בתרין" ביחס להכאת הסלע

המפרשים שואלים מה היא המלה "סלע", למה משתמשים בדימוי זה כאן? היה אפשר לומר שמלה באחד ומשתוקא בתרין, אם רוצים להשוות בין 1 ל-2. יש כמה ווארטים. יש פירוש נחמד, דרוש גמור, שמביא החיד"א[לג] בשם מפרשים, שאם משה רבינו היה מדבר אל הסלע, כמו שה' אמר לו, היה חוסך שני דברים – היה חוסך שכחה והיה חוסך מחלוקת בעם ישראל. כתוב שבגלל הכאת הסלע ירדה שכחה לעולם וגם מחלוקת. אם היה מדבר לסלע, "מלה בסלע", ולא מכה אותו, היה זוכה ל"משתוקא בתרין", חוסך שני דברים.

יש עוד פירוש ל"מלה בסלע משתוקא בתרין", שעל כל טפה שיורדת מלמעלה שתי טפות עולות מלמטה למעלה כנגדן. לפי זה "שתוק, כך עלֵה במחשבה לפני", שהשתיקה עושה עליה, ואז בדבור מרגיש שה' מדבר בפיו, יחוד יראה-נורא, שהוא עיקר אצל רמ"מ – היראה מכך שלא אתה מדבר אלא ה'. כדי לזכות לדבור כזה צריך "משתוקא בתרין", שתי טפות עולות, לכל טפה שיורדת.

שאלנו למה כתוב "בסלע" ולא סתם 'באחד'. סלע[לד] הוא כמו הצור שמשה הכה קודם (ולא היה בכך חטא). הכאת הצור היתה בבחינת "מל" מלשון ברית מילה, לחתוך ולכרות את הערלה (צפרה, אשת משה רבינו, מלה את אליעזר בנם עם צור), אך הדבור לסלע היה אמור להיות בבחינת ה"מל" השני, לשון דבור, להמתיק את הדינים בשרשם, להמתיק את ה"צור" בשרשו. ככה מסבירים את "הצור תמים פעלו" – צריך לפעול שהצור יהיה תמים, כאשר יצאו ממנו מים חיים מכח אותיות הדבור מ-א עד ת (היינו סוד "ת-מים"). באברהם אבינו בברית המילה כתוב "התהלך לפני והיה תמים". בהלל, שאומרים היום, בראש חדש, כתוב "ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" – מתוך הגבורה, הצור (ה"חלמיש צור"), מוציאים מים מתוקים, המתקה מיניה וביה (בדרך כלל אש יוצאת מההכאה ב"חלמיש צור" אך כאן יוצאים מים חיים, מים מתוקים).

עוד פעם, בשביל דבור מתוקן, תיקון "מלת הלשון", בשביל להוציא את המלה הנכונה, מים חיים מהסלע, מהדינים, ההעלם וההסתר שיש בהתחלה, צריך "מילת המעור", ה"מל" הראשון לפני ה"מל" השני (קודם הסברנו, לפי סדר המשנה, שתיקון "מילת המעור" תלוי בתיקון "מלת הלשון", אך כעת מסבירים בכיוון ההפוך, שתיקון "מלת הלשון" תלוי בתיקון "מילת המעור", ודוק ש"הא בהא תליא". כל "מל" = ע ו"עין בעין יראו וגו'", וד"ל). לפי זה מה שמשה רבינו היה צריך לדבר לסלע היינו שהיה צריך לשתוק ("משתוקא בתרין" – "חש" ו"מל" מלשון כריתה) מלמטה עד שיצא הדבור מלמעלה ("מלה בסלע", "מל" מלשון "מי ימלל [וימתיק] גבורות ה'")[לה]. מכאן נשכיל בטוב טעם ודעת את ענין הנסיון שלו, מה שבתחלה הוא דבר לסלע אחר ולא יצאו מים, היינו שהראו לו מן השמים שעליו לשתוק, "משתוקא בתרין", עד שירד הדבור מן השמים, וממילא יהיה לסלע הנכון (כל מציאות הסלע הנכון הוא לפי אמיתת הדבור של משה בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"), וד"ל.

ה. השלמה: מדרושי ר"מ פארשלגער על ברית מילה

מעמידה לישיבה בכח המילה

כעת משהו אחר: אמרנו שיהודי הוא עולם קטן, וכאשר אברהם מל את עצמו וה' אמר לו "התהלך לפני והיה תמים", הוא השלים את כל רמ"ח אבריו. עשינו מכך "דרך ארץ קדמה לתורה". אחרי הברית כתוב "והוא יֹשב פתח האהל כחֹם היום", לחפש אורחים לדבר אתם (כמו שאמרנו שצריך מיד להוולד זכר, לא טומטום). גם חידוש, כתוב שאברהם אבינו עצמו היה טומטום. בברית המילה, בשנת 99, הוא כבר בחר להוולד שוב זכר לכתחילה ואז הוא ישב פתח האהל. את הווארט הזה לקחתי מה"תורת מיכאל" (בדרושים שטרם נדפסו). יש שם הרבה על ברית מילה, ואחד מהם דרוש שלם שאחרי שאדם נשלם הוא יכול לשבת, לנוח. מסביר ההבדל בין עמידה לישיבה. ישיבה היא כמו שבת, שלמות הבריאה – גם בחינת ברית, רק שהסברנו שברית עוד יותר גבוהה משבת.

סוד הברית – "אמת ליעקב"

עוד ענין שהוא מסביר: ברית המילה היא בחינת "אמת ליעקב". יעקב נולד מהול, יש בכך איזו מעלה, אבל יש גם חסרון שאין לך ערלה ודאי אז אי אפשר לעשות הטפת ברית בשבת – מי שנולד מהול לא כל כך ראוי למלכות, כפי שאמרנו בסוף שהמלכות היא "ערלה ודאי ולא ערלה ספק". יעקב אבינו נולד מהול והוא בחינת אמת, אז ברגע שעושים ברית מילה זוכים לבחינת יעקב, לכן סתם יהודי הוא יעקב. כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם" והולך על הנסיון הראשון, שאברהם הושלך על כבשן האש, אבל מה שאברהם נעשה "אמת ליעקב", לא רק "חסד לאברהם", הוא בברית המילה שהיא "אות אמת", נעשה מהול מלמעלה, "תתן אמת ליעקב" מלמעלה, כמו שהוא מדייק, לכן חכה שהמצוה הזו תבוא לו מלמעלה ולא קיים אותה מעצמו בבחינת "אינו מצווה ועושה" כמו שהוא קיים את שאר המצוות.

חז"ל אמרו שאפילו עירוב תבשילין, מצוה מדרבנן, קיים אברהם מעצמו. אפשר לומר ווארט: "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", "עת" ר"ת עירוב-תבשילין. זו תכלית הקיום שלו מלמטה כ"אינו מצווה ועושה", ו"אינו מצווה ועושה" נקרא "הפרו תורתך", כי בשביל עיקר התורה צריך יצר הרע ("בשר ערלתו") ולעשות אתכפיא (ו"כד אתכפיא ס"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"). זו המלכות, שהעבד עושה אתכפיא וכך עובד את המלך. אברהם, שהוא חסד, הפר כל התורה – אפילו עירוב תבשילין – חוץ מברית מילה, שאסור "להפר ברית" ועל כן חכה עד שנצווה מלמעלה, בחינת "אמת ליעקב" (ראה אגה"ק על "תתן אמת ליעקב").

"דרך ארץ [בתשמיש] קדמה לתורה [במילה]"

הכל שייך ל"דרך ארץ קדמה לתורה" בגימטריא "אשה כי תזריע וילדה זכר", כי הסברנו שברית מילה ("וביום השמיני ימול בשר ערלתו") היא "אמת ליעקב", עמוד התורה, והיא באה בעקבות "אשה כי תזריע וילדה זכר". יש פירוש ש"דרך ארץ" היינו הזיווג, מה שאיש ואשה נזקקים זל"ז מצד הטבע (אצל יהודי שתקן את "מילת המעור" זה אכן "טבע שני" בגימטריא אמת כנודע). אחר כך "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" זה כבר תורה לשון הוראה, אומרים לך מה צריך לעשות. על פי פשט, "אשה כי תזריע וילדה זכר" אינו מצוה אלא סיפור דברים, ואילו "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" זה כבר מצוה ולא רק סיפור דברים.

אם כן, יש שתי בחינות דרך ארץ. יש "דרך ארץ קדמה לתורה", להוראה של "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ויש מה שברית מילה עצמה היא עדיין בגדר "דרך ארץ" ביחס ל"אמת ליעקב" שתתגלה כתורת יעקב, "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", כאשר הילד יתחיל ללמוד תורה. כמו שברית המילה היא הכנה לרשת את ארץ ישראל כך היא הכנה ללמוד תורה (בפרט, ללמוד תורת ארץ ישראל, מוחין דאבא, עיקר בחינת "אמת ליעקב" [אותיות יעקב לא מת, "ימותו ולא בחכמה"] – לכן על האבא דווקא מוטלת המצוה למול את בנו, כנ"ל).

נמצא שברית מילה היא בעצם הממוצע המחבר את דרך ארץ לתורה, וכידוע הכלל ששרש כל ממוצע המחבר גבוה יותר משני הדברים שהוא מחבר, והוא גם מתחלק לשתי בחינות כאשר כל בחינה נאחזת בקצה אחד משני הקצוות שהוא בא לחבר. והרמז: דרך ארץ מילה = 600, מילה תורה = 696, וביחד = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4, כאשר ממוצע כל בחינה = חי ברבוע, ודוק. אמרתי לאבא של הילד שמברית המילה כבר שלב חשוב מאד שצריך ללמד את הילד תורה. מה שהילד עשה ברית מילה כבר נקרא "שמעשיו קודמים לחכמתו".

המילה בסדר הגיור

כל הענין שאסור לכוון כשקוצצים את הבהרת לטהר את הצרעת גם מוסבר באריכות אצל ר' מיכאל פארשלגר. יש שם שלשה דרושים על ברית מילה – הראשון שמילה היינו תיקון עולם וסוד הישיבה, השני שאסור לכוון כשקוצצים את הבהרת, והשלישי לגבי גרות, שייך למהפכה הרביעית. מוסבר שם באריכות על שלשה דברים שמכניסים את הגר לישראל – מילה, טבילה והרצאת דמים (בזמן בית המקדש). "מל ולא טבל" לא נכנס עדיין לקדושת ישראל, אך החידוש שהמילה כבר מבדילה אותו מטומאת אומות העולם וכבר נכלל ב"וחי עמך" שכתוב על גר תושב. אסור לתת מתנת חנם לגוי, אבל אחרי שמל, אף על פי שלא טבל, כבר מותר. המילה היא בעצם פרישה מהגויישקייט והטבילה כניסה לקדושת ישראל – היה על כך שיעור לפי לקוטי הלכות בסוכות.

יש בזה גימטריא יפה – מילה, טבילה, הרצאת דמים – שוה עולם-שנה-נפש (931 = 49, 7 ברבוע, פעמים 19, חוה, היינו תיקון ה"לב טוב" של חוה, וכידוע שכל המציאות הנבראת נכללת בנשמת חוה, "אם כל חי"). מכאן יוצאת הקבלה יפה לשלשת ה"אחד" במעשה בראשית – "יום אחד", "מקום אחד", "בשר אחד": ידוע שיש פירוש ל"וביום השמיני ימול בשר ערלתו", שאם נולד ב"יום אחד" למעשה בראשית – כמו שכל העולם נולד באותו יום, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", אדם הראשון נולד ביום ששי אבל "זכרון ליום ראשון" – ברית המילה היא ב"יום אחד" הבא, שהוא גם "יום השמיני". זה אומר ש"יום אחד" שייך בעצם לפעולת המילה. מכאן נלמד, בדרך אגב, שמצות מילה היא בסוד "שנה", האחדות של ה' בממד הזמן, "יום אחד". היוונים רצו לבטל מאתנו שלש מצוות שסימנן חשמ(ונאי) – חדש, שבת, מילה. אנחנו אוהבים להביא את השפת אמת שאומר שהיוונים הכחישו את החידוש בעולם-שנה-נפש, חידוש העולם הוא שבת, חידוש הזמן ראש חדש וחידוש הנפש ברית מילה. כעת אומרים שהכל נמצא בתוך הזמן, ה"שנה". ודאי הקשינו גם על השפת אמת עצמו, שלכאורה גם שבת היא זמן, כמו ראש חדש, רק צריך לומר שהשבת היא בחינת העולם שבזמן. לפי זה גם ברית המילה היא זמן, כי יש לה זמן – "ביום השמיני", שהוא "יום אחד" – רק שהיא הנפש שבזמן. כל השלשה הם זמן.

אם כן, מילה היא כנגד "יום אחד" – דבר ראשון למול. אחר כך טבילה היא בפירוש "מקום אחד", שהרי כתוב "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה", כלומר ש"מקום אחד" הוא "מקוה המים", מקוה. מכאן לומדים הסדר, קודם מילה ("יום אחד") ואז טבילה ("מקום אחד"). בסוף "והיו לבשר אחד" והיינו נפש, "הרצאת דמים" – קרבן שהוא הקרבת הנפש. בעצם יוצא מהדרוש הזה שבזמן הזה, כשחסר בית המקדש ואין הרצאת דמים, חסר התיקון בממד הנפש. תיקון ממד הזמן ותיקון ממד העולם ישנם על ידי מילה וטבילה. חסר ה"בשר אחד" על ידי הקרבת בשר הקרבנות (ומה שאינו מעכב את הגיור היינו מה שהוא מופיע בסיפור השני של מעשה בראשית ולא בסיפור הראשון, ודוק).