פרק ד

הפרק הבא בא לפרק את האות הבאה בשם הוי', שר' אברהם אבולעפיה רומז בה את המילה 'ויודע'. ברור שיש פה הבדל בין 'יחיד הוא' לבין 'ויודע הכל', ואלו שני ביטויים שונים. 'יחיד הוא' מתיחס לה' עצמו ואילו 'ויודע הכל' מתיחס לזולת, להכל. כמו שאמרנו בתחילת השיעור, 'יחיד הוא' הוא היחוד העליון, שבינו לבין עצמו, שתופס לעצמו את הנקודה, ואילו 'ויודע הכל' היא התיחסות לזולת, שה' יודע את הכל, ביחוד תחתון.

דעת בדרך כלל שייכת למוחין – חכמה בינה ודעת – ואילו כאן היא מתיחסת למדות, לאות ו שבשם, וזה מה שצריך להסביר כאן.

ויודע: שרש ה-ו שבשם הוא בדעת המתפשט בלב. בכתבי האריז"ל "דעת" זו נקראת "נשמת זעיר אנפין", ולכן כל מדה ומדה שבלב נקראת "דעה" (לשון הרמב"ם ז"ל ב"הלכות דעות").

 דעת היא תמיד לשון התקשרות – "והאדם ידע" – ויש דעת עליון שמקשרת בין אבא לאמא, אבל כאן הדעת היא דעת 'הכל'. יש בטוי שמופיע אצל הרמב"ם – 'ידיעת עצמו' – שבא לתאר את ידיעת ה' את העולם. ה' אינו יודע את העולם כמו אצלנו, ידיעה שחוץ ממנו, אלא הקב"ה "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים". ידיעת עצמו ועצמו זה הכל אותו הדבר. הוא וחייו ודעתו זה הכל דבר אחד. אצלנו הם שלשה דברים, ולכן אי אפשר לתפוס את זה בשכל. לכן מה שיודע את הכל לא מוסיף לו שום דבר. בכל זאת, על דרך הקבלה, ידיעת עצמו ומה שעל ידי ידיעת עצמו יודע את הכל הן שתי מדרגות שונות. 'ידיעת עצמו' הטהור זה דעת הנעלם, המיחד אבא ואמא. יש את התפיסה ויש את הברק, והכח לחבר את שניהם תלוי בדעת עליון. אותו דעת עליון מתגלה אחר כך במדות הלב בתור דעת תחתון, החודר את כל מדות הלב, והוא הנשמה של כל המדות שבלב. מדות הלב נקראו בכתבי האריז"ל פרצוף זעיר אנפין, והדעת היורדת ומקיימת את המדות. בספר התניא מוסבר לגבי התבוננות שכל זמן שמקשר את דעתו לאהבה האהבה מתקיימת ואם יסיח את דעתו רגע אחד האהבה שנולדה מן ההתבוננות תעלם. קיום המידה בלב תלויה בהתמדת הדעת,, וללא זה תעלם המידה מן המודע אל התת-מודע. זה ביחס למידה אמיתית, ולא לאהבה טבעית. לכן הדעת היא הנשמה של זעיר אנפין.

בטוי נוסף של הרמב"ם הוא, שכל מידות הלב – אהבה, יראה וכו' – וגם שליליות, כמו כעס וגאוה, נקראו אצלו דעות. כעס היא דעת הכעס, ויש דעה של ענוה. למה? כי הוא איש פנימי, חב"דניק, שיודע שקיום וחיות המדות היא הדעת. יש לזה רמז יפה, שיש בלב שש מדות [לכן הן באות ו שבשם] ו-ו פעמים דעה עולה דעת. הדעת כוללת שש דעות המסתעפות ממנה, וקימות ממנה.

ידיעת הכל מתיחסת לבריאת העולם, בבחינת "אור המאיר לזולתו".

שה' ברא את כל העולם ויודע את כל הנבראים, מתקשר להכל ומאיר בהם. בבריאת האור כתוב מיד אחרי "ויהי אור" שה' הסתכל בו – "וירא אלקים את האור כי טוב". הוא נדבק באור שוב. אחרי כל בריאה כתוב טוב, וטוב הוא דבק – "אומר לדבק טוב". הוא נדבק במה שברא, והדבק הזה היא הדעת. יש בקבלה שם קדוש של הדעת – אהוה – העולה טוב.

מה שאין כן "יחיד הוא" הוא למעלה מכל שייכות לעולמות הנבראים [יחיד זה שאין התיחסות לדבר זולתו], בבחינת "אור המאיר לעצמו" (רק שנקרא "הוא" על שם נשמת העובד

לגבינו, לגבי מי ששואף להשיג אותו, וזה שרש נשמתי בו. זה מה שהשמה של היהודי יכולה להתיחס למדרגת יחיד כפי שהוא בינו לבין עצמו, זה מכח היותו מושרש במדרגה זו. היא נחצבת מתחת לכסא הכבוד, ביינה, אמא, ולכן היא שואפת לחזור לשם. זה מתבטא בכך שיש לה הרגשת 'הוא' נסתר ביחס ליחיד, שלו אין שום יחס למעשה בראשית. לכל יהודי יש זיקה נסתרת.

 

שאלה: אם ה' לא נפרד מן הדבר בכלל איך אפשר לומר עליו שהוא נדבק במעשה בראשית?

תשובה: זה נקרא "אור המאיר לזולתו". זה לא בשביל עצמו, זה בשביל הדבר שנדבק בו. לגלות לו משהו נוסף. לטובתו.

שנמצא בתוך הבריאה, אלא שבאמת הוא "חלק אלוק ממעל ממש" – "חלק בורא שנעשה נברא" וד"ל).

על פי פשט אני אומר 'הוא' כי אני בתוך הבריאה, ולא מכיר אותו, אבל זה שאני אומר 'הוא' על היחיד, ויש ביטוי בחסידות שאומר שיהודי הוא "חלק בורא שנעשה נברא", וזה שיהודי הוא  ממוצע בין הבורא לנברא מתבטא במילה 'הוא'.

 

* * *

 

 

 

נמשיך ללמוד שער שהתחלנו לפני כמה חודשים, שבנוי על רמז של ר' אברהם אבולעפיה לשם הוי', ורמז זה הוא כל כך טוב שאם נתבונן בו נראה כמה הוא מתאים עם תורת החסידות. הסברנו את שתי המדרגות הראשונות – יחיד הוא – כנגד שתי האותיות הראשונות, ה"אור המאיר לעצמו", ואילו יודע הכל – ידיעת עצמו בלשון הרמב"ם – היא ה"אור המאיר לזולתו", הנגלות. 'יחיד הוא' זה "אין עוד מלבדו, אז אין מה לדעת. בפרק ד נתחיל להסביר את המדרגה השלישית, 'ויודע'.

 

פרק ד

צריך לשים לב ששתי האותיות הראשונות של שתי המילים הראשונות הן אותיות השרש ואילו בשתי המילים האחרונות – ויודע הכל – האות הראשונה היא אות שימושית: ו החיבור במילה 'ויודע' ו-ה הידיעה במילה 'הכל'. יש אותיות שרשיות ויש אותיות משמשות, וכאן יוצא ששם ה' משמש את שתי המדרגות האחרונות.

 

בדרך כלל מסבירים שהאות ו שבשם הן ששת מדות הלב, אבל בכתבי האריז"ל מובא ששרש המדות הוא בדעת, והיא מתפשטת בתוך הלב. היא נקראת "מפתחא דכליל שית", המפתח הפותח את חדרי הלב. "ובדעת חדרים ימלאו" – חדר הוא חסד דין רחמים, שהדעת היא זו הפותחת אותן, חודרת אליהן וממלאת אותן. יש דעת המתפשט ויש דעת הנעלם. דעת הנעלם נרמזת באות א או באות י ואילו דעת המתפשט נרמזת תמיד באות ו, בבחינת המשכה.

ו יכולה לשמש כ-ו החיבור וכ-ו ההיפוך. יתכן ו-ו החיבור היא דעת המתפשט ואילו ו ההיפוך היא דעת הנעלם, הכח הנעלם ההופך עתיד לעבר ועבר לעתיד. אמרנו שהאות א רומזת לדעת הנעלם, ולפי זה באות א עצמה יש אות ו עם שתי אותיות י, כשהאות ו היא הכח המהפך את העבר לעתיד, הרמוזים באותיות י. איפה מופיעה ו ההיפוך הראשונה התורה? "ויאמר אלקים יהיה אור". ואיפה ו החיבור? "ואת הארץ". ו החיבור כאן נמצאת במקומה, באות ו של שם ה' – אהוה – העולה מן המילים "את השמים ואת הארץ", ואילו האות ו במילה "ויאמר" היא במאמר הראשון, החכמה, של עשרה מאמרות.

[יש בספירת עשרה המאמרות שתי שיטות. שיטת הזהר היא ש"ויאמר אלקים יהי אור" היא הראשונה והאחרונה היא "ויאמר אלקים נעשה אדם", ואילו שיטת הבבלי היא ש"בראשית נמי מאמר הוא". שתי השיטות לא סופרות את עשרת הפעמים שכתוב "ויאמר", כפי הפשט וכפי שמסביר טוביה וקסלר... . ר' הלל מסביר, במאמר הראשון שלו בפלח הרימון על בראשית, ששיטת הגמרא היא לספור מכתר עד מלכות ואילו הזהר סופר מחכמה עד מלכות. אלו שתי ספירות אחרות לגמרי, כיוון שספירת הגמרא היא רק עשר הספירות של מלכות – או מלכות דמלכות – דאצילות ואילו ספירת הזהר היא מחכמה עילאה דאצילות ועד מלכות דאצילות. כלומר, כתר של הגמרא זה הרבה יותר נמוך מהחכמה של הזהר. יוצא לפי הזהר, שכל הסיפור השני של הבריאה הוא בבחינת מלכות, ושם הוי' שמופיע רק שם זה בגלל שזו מלכות בעצם, כמו שדורשים בחסידות את הפסוק "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו [היא המלכות]". הוי' אלקים זה בנין המלכות. דבר נוסף, והוא עיקר החידוש של הזהר, הוא שמקביל את עשרה מאמרות עם עשרת הדברות בדרך פרט, מאמר מול דברה. מבחינת מיספר הדברה יהיה הבדל רק בשלשת הראשונות, ואילו מבחינת זהות המאמר לספירה תהיה זהות רק למאמרות החכמה והבינה. איפה רואים דבר כזה בקבלה? בשיטת ספירת ז מלכי התהו. יש שיטה שמונים מדעת ליסוד ויש שיטה שמונים מחסד עד מלכות].

נחזור לאות ו החיבור וההיפוך שבתחילת התורה. מה מספר אות ו החיבור הראשונה מתחילת התורה? היא האות ה-כב. לפי האריז"ל לאות ו יש ג מלויים, שהגבוה מביניהם עולה כב [ויו], וכתוב שהיא כוללת את כל כב אותיות התורה. זו גם האות ו הראשונה בכלל בתורה, גם באמצע מילה אין. "הכל הולך אחר הפתיחה" והאות ו הראשונה היא ו החיבור, וזה אומר שהיא המשמעות העיקרית שלה. נעבור לאות ו השניה, ו של המילה "והארץ. אגב, זה דבר לא רגיל שפסוק פותח באות ו החיבור, שבדרך כלל רק באמצע פסוק. לפי הסגנון הרגיל בתורה היה צריך להיות כתוב 'ויהי הארץ תהו', ואז זו היתה ו ההיפוך. האות ו כאן קצת 'גונבת את הדעת', כי בדרך כלל ו בתחילת פסוק היא ו ההיפוך וכאן היא ו החיבור. באמת הגר"א, בתחילת ספרא דצניעותא, מסביר שהאות ו באה כאן לחבר את המילה הזו לפסוק הראשון, כך שצריך לקרוא אותו כך: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ", שיש שתי בחינות של ארץ. יש מלכות דז"א – עטרת היסוד – ויש מלכות עצמה, הנוקבא. לגבי המידות, ועד למלכות היסוד, יש שבירה ממש אבל המלכות לא נשברת אלא מתעלפת – "וארעא אתבטלת". יש התמוטטות ויש התעלפות. הארץ הראשונה שבפסוק הראשון היא המלכות של היסוד, המלך בעל חנן שנשבר ומת ואילו הארץ השניה של הפסוק השני היא המלכות עצמה שרק התעלפה. על פי זה, ידוע הרמז החשוב, שכל הפסוק הראשון של התורה הוא משולש של חכמה (73), וכאשר מצרפים אליו את המילה "והארץ" הוא עולה משולש של עז (77, וכן מגדל, וכן אולם וכן מזל). הסבירות של דבר כזה היא לא רגילה. משולשים אי-זוגיים הם תמיד הכל של המספר עם הנקודה האמצעית שלו, לכן אצלנו 3003 הוא כפל של עז ו-טל [הוי' אחד], ובמשולש של 73 הנקודה האמצעית היא 37. מספר האותיות מתחילת התורה ועד סוף המילה 'והארץ' הוא גל (33), מתאים המספר הכללי – 3003. לפי זה, הערך הממוצע של כל אות עולה יחוד הוי' אדנ-י, המשולש של יג.

 

נסיים את ענין האותיות ו. ו החיבור הראשונה היא האות ה-כב בתורה ואילו ו ההיפוך הראשונה – במילה 'ויאמר' – היא האות ה-פא בתורה. ו ההיפוך באה מן האות ו שבתוך האות א, שהופכת את הנקודות של אותיות י. הן בתנועה סיבובית מסביב לציר של ה-א, והוא ההופך מעבר לעתיד ומעתיד לעבר. א בקבלה היא דעת הנעלם, כלומר של-ו ההיפוך יש מקור בדעת הנעלם, ואילו האות ו סתם היא בדעת המתפשט הממלא את חדרי הלב. הרבי מקומרנא, שאוהב תמיד לדרוש בכל התורה את הקרי וכתיב, דורש את הפסוק "אל דעות הוי ולו [ולא] נתכנו עלילות" על דעת הנעלם ודעת המתפשט, או דעת עליון ודעת תחתון. 'לא' לפי הכתיב זה הדעת הנעלם ו'לו' בקרי זו הדעת המתפשט. הוא מסביר את זה באריכות על כל התורה כולה.

 

* * *

 

 

 

 

אנחנו ממשיכים את פרק ד, שהתחלנו בפעם הקודמת, שעוסק במילה 'ויודע' שברמז של ר' אברהם אבולעפיה. הביטוי הזה מתיחס לידיעת ה' את הנמצאים לפי לשון הרמב"ם, שידיעת ה' את הנבראים אינה כידיעתנו דבר שחוץ לנו אלא "בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים". הסברנו שדעת זו היא דעת המתפשט בכל שש מדות הלב. יש דעת שיורדת מן המוחין להיות נשמת ז"א, בלשון האריז"ל. נתחיל לקרוא שוב מתחילת הפרק:

ויודע: שרש ה-ו שבשם הוא בדעת המתפשט בלב. בכתבי האריז"ל נקראת "דעת" זו "נשמת זעיר אנפין", ולכן כל מדה ומדה שבלב נקראת "דעה" [והזכרנו ש-ו פעמים דעה עולה דעת, לרמז שכל מידה כשהיא חדורה בדעת הופכת ממדה לדעה] (לשון הרמב"ם ז"ל ב"הלכות דעות").

יש מקום אחד בעץ חיים שבו מבואר שהדעת של כל האצילות היא הנשמה של ז"א. יש משהו בדעת שזה נעלם יותר אפילו מן הכתר. הכתר הוא פרצוף לעצמו – עתיק ואריך ואילו הדעת טמונה בתוך ז"א. הוא משתייך למידות, עם זה שהוא מייחד ומקשר את כולם יחד. זה בפרטיות. בדרך כלל דעת הנעלם ודעת המתפשט זה בתוך פרצוף אחד, שיש לו שתי דעות, אבל כאן מדברים על דעת של הכל. עיקר הענין של נשמת ז"א זה מה שהוא מתפשט בכל האצילות, ומה שמחבר את הספירות העליונות – אבא ואמא או יותר גבוה את אריך ועתיק ב-ז תקוני גלגלתא – זה דעת. כשמדברים על פרצופי האצילות אין דעת, והיא נעלמת בכל האצילות.  החלק הזה, שהוא נשמת ז"א, הוא הדעת התחתון. שוב, דעת זה יחוד והוא מייחד כל עולם האצילות, רק שבפרטות הוא נשמת ז"א ומייחד את מדות הלב. יש קצוות – כמו בין שני אנשים קיצוניים – וצריך לבוא כח שלישי לייחד אותם. אכן, יש משהו גם בשכל שצריך לייחד אבא ואמא וכן בכתר, אבל זה לא קצוות ולכן היחוד שם הוא הרבה יותר קל. במדות יש קצוות.

...

אבא זה מחכמה ואמא זה מבינה ופתאום זעיר אנפין זה משש ספירות. אז במיוחד באות ו צריך יחוד, ולכן עיקר גילוי הדעת הוא כנשמת ז"א, לחבר את הקצוות. זה מה שהזכרנו בפעם הקודמת, שיש ו נעלמת בתוך ה-א, בתוך המוחין, וכך עד רום המעלות. כתוב בכתבי האריז"ל שהאות העיקרית בשם הוי' היא האות ו, היא האות העצמית, שיש לה משהו שמעל הכל. יש לה שרש בדעת הנעלם שעולה עד לפנימיות הכתר, לפנימיות עתיק. ו היא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", מרדל"א עד מלכות. היא נמצאת בכל יותר מאשר כל דבר אחד, שהרי דעת זה יחוד – "והאדם ידע".

פרצופים זה עם כלים. יש שלשה שלבי התפתחות: נקודה-ספירה-פרצוף שהם כנגד נקודה-קו-שטח. פרצוף זה כמו איברים. רק כשאדם מתבגר הוא נעשה בר-דעת, אז רואים שהדעת הוא הכח האחרון שמופיע, כאשר הגוף כבר מספיק מבוגר, כשיש כלי לקבל את הדבר הזה.

 

שאלה: אם פרצוף כולל הכל, אז באבא יש עשר ספירות. איך זה בז"א?

תשובה: זה בא לו בתור תוספת. כשאבא נאצל הוא נאצל שלם וז"א נאצל רק עם שש ספירות מקוריות. השאר בא לו כתוספת מישסו"ת וכו'. נסביר יותר. יש סוד שקשור עם המספר לז, המספר הכי חשוב בכל מעשה בראשית. כתוב בקבלה שבהתחלה יצאו הפרצופים בתור חמש נקודות – "בהבראם, ב-ה בראם" – באופן הזה: שלש נקודות יצאו שלמות, כלומר כלולות מעשר, נקודה נוספת יצאה עם שש ונקודה אחרונה רק עם אחת. כלומר, כתר-חכמה-בינה יצאו כלולות כל אחת מעשר הספירות האחרות, סך הכל שלשים. הנקודה של זעיר אנפין נאצלה רק ב-ו קצוות, כלומר שש. המלכות נאצלה רק כנקודה אחת. סך כל הבחינות עולה לז. כל שאר הבחינות באות כתוספת: לז"א זה המוחין ולמלכות זה כל ה-ט ספירות, כל השאר. באמת כתוב בכתבי האריז"ל שכל עשר הבחינות הללו הן עשר הספירות שבתוך המלכות בלבד, והיו צריכות להיות מאה נקודות בכל אחת. אם כל נקודה כוללת רק עשר נקודות אז יצאו לז [בסוד הפסוק "הכל הבל", שכל מה שיצא זה הבל נקודות] ונוספו להן עוד יג, אבל אם צריכות להיות מאה נקודות בכל נקודה, ובסך הכל חמש מאות, אז חסרות תבונה נקודות. תבונה לא יצאו. זה סוד הפסוק במשלי "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הכסיל הולך רק אחרי מה שגלוי, אחרי ההבל, והתבונה שנסתרת לא מעניינת אותו.

שאלה: למה לא יצאו 5,000 בחינות? למה דוקא 500?

תשובה: לא צריך. זה נקרא נקודה-ספירה-פרצוף. נקודה זה אחד, ספירה זה עשר [קו] וברגע שמגיעים לריבוע [לשטח של עשר על עשר, העולה מאה] זה מספיק. אפשר להוסיף עוד ממדים, אבל במתמטיקה החידוש הגדול כבר היה. זה כמו בפיזיקה ההבדל בין מהירות יציבה לבין תאוצה, שזה מה שנקרא ההבדל בין חזקת א לחזקת ב, זה הבדל מהותי שלא מתרחש עוד הפעם. יש הרבה תופעות שמספיק כשמגיעים לממד שטח. חמש מאות הנקודות שנשלמות בתקון עולות פרו ורבו, וכן דעת הוי' [עדת הוי'].

 

בעולם הנקודים מה שיצא זה רק המלכויות, וגם הן לא יצאו שלמות. גם ב-כח"ב מה שיצא זה רק המלכות בשלמות, בז"א יצאו רק ה-ו קצוות של המלכות שלו – ולכן הם נקראו מלכים בתורה, ובמלכות יצא רק הכתר של המלכות של המלכות [הקשר המספרי בין יג חלקי המלכויות שלא יצאו ובין לז שיצאו הוא ששניהם מספרים ראשוניים: המספר ה-7 ו-ה-13, כששניהם חלק מסדרת המספרים הראשוניים העוקבים 4,5,13,37,151. יש שתי אותיות שקשורות עם המספר לז: למד – העולה ב פעמים לז ואלף – העולה ג פעמים לז, שתיהן ניצבות בראש ה-אב של אלב"ם. שתיהן יחד עולות ה פעמים לז, כמילוי השם אל. פעמיים מלוי השם אל הוא סוד שע נהורין של הכתר שבאים מפני אריך אנפין, מילוי שם אל בכל פן. יש עוד מילוי שלמדנו למספר לז והוא, אם ממלאים את האות ת בצורה כזו – תאו – כמו במילוי מה ו-סג זה עולה יא פעמים לז. זה כבר מתאים לסדר של אתב"ש. תאו זו המילה 'ואת הארץ' שבפסוק ואת עולה יא פעמים לז והארץ עולה ח פעמים לז. רק להשלים את התמונה אם דברנו על השם אל, אז בתורה השם שצמוד אתו הוא שם שדי, והמילוי שלו עולה כב פעמים לז. רק אותיות המילוי שלו עולות 500. זה נקרא שכל אות מקורה בהבל היסודי. אז מילוי שם אל עולה ה פעמים לז, כנגד ה מוצאות הפה, ואחר כך זה מתפרט ל-כב אותיות במילוי שדי. יחד הכל עולה כז פעמים לז, שהם כל האותיות עם האותיות הסופיות מנצפ"ך. הכל יחד עולה 999, ט פעמים אלף, כי אלף הוא 111, וכן פתח תקוה, וכן שכבת זרע. הרמז תמיד הוא מטט-רון שר הפנים. ממט-רון עצמו עולה שדי, שר עולה 500, ופנים עולה המילוי של אל. המספר הזה גם עולה בפסוק הראשון בראשית עם אלקים, וכן ברא את השמים. לז עצמו עולה גם חכמה במספר סידורי – "כולם בחכמה עשית". כל הפסוק הראשון עולה חכמה במספר הרגיל פעמים חכמה במספר סידורי. סיום הפסוק – "ואת הארץ" – עולה חכמה במספר רגיל פעמים חכמה במספר קטן (19).

נחזור לפסוק "לא יחפץ כסיל בתבונה". מי שמחפש רק את ההבל הגלוי הוא הכסיל. הספר של קהלת זה הכל הבל, ושם יש שבעה הבלים – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". בכל המגילה יש לח פעמים את המילה הבל. ר' שמואל יניב תמיד מצטער שאין לז פעמים, שזה לז בריבוע, אבל באמת יותר טוב ככה בגלל זה נקרא שני משולשים של 19, שעולים לז כל אחד, וביחד יוצרים את הצורה הנקראת אצלנו יהלום. הכסיל לא חפץ בתבונה הנעלמת. על ידי התבוננות ודבקות בה' מושכים את התבונה החסרה. זה הכח ששל הנשמה היהודית, והכסיל שתופס רק את שעיניו רואות יש לו רק את ההבל של התגלות לבו.

 

נחזור למאמר עצמו:

"ידיעת" הכל מתיחסת לבריאת העולם, בבחינת "אור המאיר לזולתו". מה שאין כן "יחיד הוא" הוא למעלה מכל שייכות לעולמות הנבראים, בבחינת "אור המאיר לעצמו" (רק שנקרא "הוא" על שם נשמת העובד שנמצא בתוך הבריאה,

שזה מה שלמדנו בדברי הזהר על הפסוק "ועבד הלוי הוא" בפרשת קרח, שעבודת הלוי בקו שמאל, בהעלאה, עולה עד לבינה, שזה נקרא הנסתר – "הנסתרות לה' אלקינו". עבודת הכהן היא עבודת המשכה מלמעלה למטה ואילו הלוי הוא בקו של אור חוזר, והוא עולה עד 'הוא'. אלו שלושת העמודים של העולם – תורה עבודה וגמילות חסדים. עיקר העבודה זה התבוננות וכן תשובה. על ידי עבודה מגיעים לתבונה, לנסתר. הוא מגלה את השורש שלו מעל מה שה' יודע את הנבראים בידיעת עצמו. יש להם שורש באור המאיר לעצמו, וכיוון שהם יודעים את זה הם ממשיכים אור שלמעלה משייכות לעולמות אל תוך העולמות. זה סוד העבודה. ברגע שאני אומר 'הוא' זה סימן שיש מי שמכיר שיש הוא, כי אם יש רק נסתר ה' לא יגיד סתם 'הוא' עליו. אין 'הוא' בתוך ה' והוא אינו אומר 'הוא' לעצמו. ה' עצמו הוא בבחינת אנכי. אז מי שיש לו חוש וקשר אל הנסתר הוא זה שאומר 'הוא'. זה מקור הנשמות, והחוש הזה הוא קו העבודה. זו נשמת העובד בתוך הבריאה.

אלא שבאמת הוא "חלק אלוק ממעל ממש" – "חלק בורא שנעשה נברא" וד"ל [ולכן יש לו את החוש בנסתר]).

ידיעת הבורא הוא בבחינת אור מקיף ה"סובב כל עלמין".

ככתוב בתניא באריכות, שמה שה' יודע את הכל זה הרבה למעלה ממה שהוא מדבר את המאמרות של הבריאה. עשרה מאמרות זה האור הפנימי ומה שהוא יודע את הכל בידיעת עצמו זה האור המקיף, הסובב [עשרת הדברות זה הרבה יותר גבוה מזה. כתוב בזהר שעשרה מאמרות הן מילי דהדיוטא ביחס לעשרת הדברות, זה מהקדש הפנימי, מהאור המאיר לעצמו]. ז"א לגבי העולמות התחתונים נקרא אור מקיף. כתוב בכתבי האריז"ל שפרצוף ז"א לא יורד בבריאה, בעוד המלכות יורדת. הוא אמנם שייך לבריאה אבל לא יורד להתלבש בפנימיות, הבריאה לא יכולה להכיר בו בפנימיות, רק בבחינת מקיף. זה נקרא שהידיעה של ה' מקיפה לגבי הבריאה.

לגבי העולמות הנבראים ה-ו שבשם היא בסוד "סובב כל עלמין" (כמבואר בשער "אור אין סוף" עיי"ש).

תפתחו בעמוד קעב ותראו שם ארבע מדרגות באור אין סוף – ממלא, סובב, "מלא כל הארץ כבודו", "לית אתר פנוי מיניה". גם הסובב וגם הממלא שם מתיחסים לעולמות ולכן הם אותיות וה שבשם. זה גם "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שהכסיל רוצה שהוא ימצא, הוא צריך להישאר ולא להבטל מן המציאות. לכן אסורה לו תבונה, ש"כולא קמיה כלא חשיב".

וכן מבואר בכתבי האריז"ל ששבירת המדות ב"עולם הנקודים" – "עולם התהו" – התחילה מספירת הדעת,

בתקון הדעת זה נשמת ז"א אבל בשבירה זו הנקודה הראשונה שנשברה. זה שייך לאות ו בשם ה'. באצילות הדעת נעלמת ודוקא בעולם התהו היא היתה ספירה לעצמה. בדרך כלל ז תחתונות מתחילות מחסד אבל דוקא בעולם התהו זה התחיל מן הדעת, כאשר הנצח וההוד זה אחד, ועד המלכות דז"א [אפרים בקבלה]. מתחיל מהמלך בלע ומסתיים במלך בעל חנן. הדר הוא כבר המלך השמיני, מלך התקון, שיוצא מיסוד א"ק [צריך לקחת אוצרות חיים ופשוט ללמוד אותו מהתחלה עד הסוף. זה הקיצור, המהדורה תניינא, של עץ חיים שכתב ר' חיים ויטאל. זה מסביר את כל המבנה מהתחלה ועד סוף. זה לא בעיה. יש על זה פירוש של מי שהיה מורו של ה'כרם שלמה' – המקובל הגדול ביותר בדור הקודם – ר' שאול דוויק בשם איפה שלמה. זה הפירוש הכי חשוב, שממצה את כל ההסבר העמוק של קבלת הרש"ש].

אגב, בשבעת ההיכלות היסוד והמלכות נכללו זה בזה, בהיכל לבנת הספיר, להוד יש היכל בפני עצמו – עצם השמים לטהר, ולנצח יש היכל בפני עצמו – היכל נגה. לעומת זה, בשבעת הרקיעים זה הפוך. יש רקיע שביעי, שנקרא וילון, ויש רקיע כנגד היסוד שנקרא רקיע, ויש רקיע אחד כנגד הנצח וההוד שנקרא שחקים [ולכן נקרא בלשון רבים, כמו רחים ורכב שפועלים יחד] שם שוחקים מן לצדיקים.

ועל כן תקון המדות כולן תלויה בהחדרת דעת הקדש בהן, בסוד "ובדעת חדרים ימלאו" (חדר הוא ראשי תבות חסד דין רחמים – עיקרי המדות).

סיום הפסוק הוא "כל הון יקר ונעים". הון יקר נעים הוא ראשי תבות נצח הוד יסוד, ובכך משלימה הדעת את תקון ששת מדות הלב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com