| ארבעה עולמות_פרק ד |
|
|
נעבור לפרק הבא. עד כאן למדנו את אבי"ע הפרטיים בפרק א ואת הקבלתם לארבעת השומרים בפרק ב. בפרק ג למדנו על אבי"ע הכלליים וכעת אנו עוברים לעוד נושא כללי בחסידות על אבי"ע, שיכול להתאים הן לאבי"ע הפרטיים והן לאבי"ע הכלליים. לכן בא הפרק הזה כאן.
פרק ד והנה כלל גדול בסוד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה: י – צמצום; ה – התפשטות; ו – המשכה; ה – התפשטות. קודם יש צמצום, שאחריו נשארת נקודה והנקודה הזו היא המוצא לכל מה שיבוא ויתגלה אחר כך. אחר כך יש התפשטות ראשונה שעדיין באתכסיא ואחר צריך להמשיך את המציאות שבאתכסיא, כמו למשוך דגים מן הים, ליבשה הגלויה. זה כאילו שכל המציאות מצטמצמת בתוך הנקודה שבאות י שבראש האות ו, שנמשכת עד שמגיעה לתחום העולם הגלוי, ושם צריך שוב לפשוט אותה. כמו שאתה מקפל משהו בתוך המזודה ונוסע אתו למקום אחר, ליבשת אחרת, ושם אתה שוב פותח אותה ומגלה אותו. כך היה הכל כביכול מושלם בתוך הים, בתוך 'עלמא דאתכסיא', בהתפשטות. אחר כך צריך להמשיך עד לעלמא דאתגליא ושם צריך שוב התפשטות, לפתוח. זה אחד הדברים העיקריים והיסודיים. הקשורים לשם הוי'. זה תהליך שבא לתאר התהוות. שם הוי' כאן הוא שם התואר, איך כל דבר בעולם מתהווה בארבעה שלבים אלו. קודם הוא נקודה, אחר כך התפשטות ראשונה באתכסיא, אחר כך מתקפל ונמשך מן האתכסיא לאתגליא ובסוף הוא שוב מתפשט ומתגלה 'בשטח', במציאות הגלויה [הרבי הרש"ב מאריך בזה בהמשך תרס"ו]. על ידי צמצום האין סוף ([שהוא] היש האמיתי) מתגלה נקודה אחת – [והנקודה הזו היא] ראשית הגלוי לגבי המציאות החדשה בסוד "והחכמה מאין תמצא" – י שבשם. שהחכמה היא ראשית הגלוי לגבי כל מה שעתיד להמצאות. זה נקרא 'האין של היש הנברא'. זה נמצא מתוך האין, אבל זה כבר גלוי ראשוני לגבי כל מה שעתיד להימצא. בזהר כתוב "והחכמה מאין – תמצא בבינה". המציאות מתחילה מן הבינה והיא נקראת 'ראשית המציאות', אבל החכמה נקראת רק 'ראשית הגלוי'. נקודה זו מתפשטת בבחינת "אור המאיר לעצמו", בחינת "עלמא דאתכסיא" [כמו המחשבה של האדם] (עולם המכוסה, [והמשל בחסידות הוא] על דרך כסוי דגי הים במי הים עצמו) – ה עילאה שבשם. אחר כך נמשך הזיו, שהיה כלול באור הראשון, בבחינת "אור המאיר לזולתו", והוא המשכה כללית – ו שבשם. מתוך עלמא דאתכסיא, מה שמתקפל ונמשך למטה זה לא הכל, רק שיש זיו שכלול בתוך האור הגדול שמאיר לעצמו. אותו הזיו נמשך על מנת להתגלות בסוף. זה נקרא ו שבשם. בסוף, אור זה [אותו הזיו] מתפשט ומתגלה ברבוי פרטים שהיו כלולים בכלל, בבחינת "עלמא דאתגליא" ("יבשה") – ה תתאה שבשם.
זה הסוד הכללי של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות בכל מקום, ואפשר להתאים אותו גם לאבי"ע הפרטיים וגם לאבי"ע הכלליים. כל מקום שיש "אצילות" זה צמצום של נקודה, כל מקום שיש "בריאה" זה עלמא דאתכסיא, ו"יצירה" זו המשכת זיו של אור – "אור המאיר לזולתו" – בכלל ו"עשיה" זה לגלות את הפרטים שהיו כלולים בתוך הכלל של האור שנמשך במדרגת ה"יצירה". וכן הוא בענין אבי"ע הכלליים והפרטיים. האצילות היא התגלות נקודה – "שם" (שאין בו "ממדים" כלל, כמו הנקודה) – מן העצם האצילות לגבי המאציל, בין בכללות ובין בפרטות, נקראת "שם". הזכרנו קודם את פרקי דר' אליעזר ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד", אז "שמו" שָׁם הוא עולם האצילות. כך גם הסברנו בתחלת השער על הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי". במקובלים הראשונים כתוב במפורש על המדרש הזה ש"הוא ושמו" זה ה' יתברך בכבודו ובעצמו ועולם האצילות. מה זה שם? שם זה דבר שאין בו שום ממשות לגבי העצמות, אבל ראשית גלוי שלו החוצה. כמובן, לגבי אדם מובא שהשם שלו הוא המשכה מן השרש שלו אל תוך הגוף ולכן הוא קודם אליו, למעלה ממנו, אבל אצל הקב"ה הוא קודם לשמו. בכל זאת, גם אצל אדם, מקבלת הנשמה בכל גלגול שם אחר. זה לא העצם ממש אלא רק המשכה ממנה, ציור חדש כיצד נשמה נמשכת מחדש אל תוך הגוף. זה למעלה מן ההארה שבתוך הגוף אבל למטה מן העצם שלו. השם הוא בהתאם לשליחות בגלגול הזה, בגוף הזה, אבל ביחס לעצם השם הוא כמו נקודה ללא ממדים. המקובלים לא מחלקים בדברי המדרש על "הוא ושמו" בין אצילות הפרטית לאצילות הכללית, אבל בחסידות לומדים שזה על אצילות הכללית, מה שעתיד להיות "אחד" איך שהוא כלול בתוך ה"יחיד". זה מה שקראנו לו קודם "מיוחד". ר' הלל מסביר שזה מה שנקרא בתניא (פרק לה בהגהה) "אחד האמת", שמתגלה במדרגת החכמה. החכמה היא כלי להשיג את זה.
שאלה: למה אצל האדמו"ר הזקן בתניא חכמה היא מסירות נפש? תשובה: זה מה ש"פנימיות אבא – פנימיות עתיק". באמת מה שאמונה ומסירות נפש ומדרגת "אחד האמת" מיוחסות בתניא למדרגת החכמה – זה מצד "פנימיות עתיק", אבל בתניא לא מדבר על הכתר. זה החידוש, שלא צריך. המתנגדים נמנעים מלדבר על מדרגות גבוהות, אבל החידוש בתניא שאפשר להמשיך את העצם לתוך פנימיות החכמה. זה החידוש של חסידות חב"ד וזה גם הגלוי של המשיח, כמו שכתוב בספר 'פרי עץ חיים': "פנימיות אבא – פנימיות עתיק". הוא מגלה שכל המדרגות הם בתוך החכמה.
שוב, עולם האצילות הוא רק שם, ושם הוא רק נקודה ללא ממדים ביחס לעצם. מה הוא כן? הוא ראשית הגלוי. אם רוצים לקרוא לאדם משתמשים בשם שלו. הוא מאוחד ומחובר עם העצם ומלביש אותו, אבל ביחס אליו הוא שום דבר. אם מדברים על אבי"ע דכללות, אז זה מה שהרבי מרבה לדבר בזמן האחרון על צמצום שלפני ה"צמצום הראשון". זה צמצום העצם על מנת להמציא גלוי כזה שהוא אין ואפס המוחלט ביחס לעצמות. בכל זאת, האין ואפס המוחלט הזה הוא ראשית הגלוי ביחס למה שיתגלה לאחר מכן. זה נקרא "שם". יש שלשה משלים לכך שמשהו לא תופס מקום ביחס לעצם: "שלהבת הקשורה בגחלת", "אש בצור החלמיש", ו"שם ביחס לעצם". הראשון נקרא 'העלם שישנו במציאות. השני הוא כבר 'העלם שאינו במציאות', אבל השם ביחס לעצם זה עוד פחות מזה. שם זה ממש כלום, ובכל זאת הוא משהו שבו נאחזים.
(היש האמיתי, שהוא בבחינת "יחיד" לפני ה"צמצום הראשון", כאשר בחינת ה"צמצום" שלפני האצילות הכללית אינה אלא בבחינת "שם המושאל" בלבד [מן הצמצום ראשון של 'עץ חיים'] וד"ל. זהו הצמצום שהרבי, כאמור, מרבה לאחרונה לדבר עליו. זה הרבה לפני הצמצום הראשון של 'עץ חיים', לפני מדרגת "אחד". אם אנחנו אומרים שהאות י היא צמצום כדי להאציל את האצילות הכללית אז זה סימן שיש צמצום עוד הרבה לפני האצילות הכללית, הנקראת "שם". מה שה' הוא "יחיד" ו"מיוחד" זה בלי צמצום, זה מה שהוא לעצמו. הצמצום כאן הוא בין "יחיד" ל"אחד" [בכתבי האריז"ל יש מעט על אבי"ע הכלליים. על מדרגת "אדם דאצילות" יש רק מקום אחד]. וככה לאחר ה"צמצום הראשון" [של 'עץ חיים'] – א"ק הוא בדוגמת ה"יש האמיתי" ביחס אל אבי"ע הפרטיים). לא שא"ק הוא הנקודה. הנקודה היא עולם האצילות, אלא שא"ק לאחר הצמצום הראשון הוא כמו "יחיד" שממנו יש כמה צמצומים עד שנקודת האצילות מתגלה. הבריאה – "בורא חשך" – היא התפשטות בבחינת "עלמא דאתכסיא" כנ"ל [עולם הבריאה נקרא חושך על שם שהאור שבו אינו מתגלה החוצה, לזולת, אלא נשאר בינו לבין עצמו] (ובא לאחר צמצום אמיתי, כביכול, "צמצום הראשון" בין אדם דאצילות לאדם דבריאה, וצמצום ו"פרסא" המפסיק בין אצילות הפרטית לבריאה הפרטית. ה"צמצום" שבין אצילות לבריאה בכלל ובפרט הוא גם כן בכח ה-י שבשם, בסוד הקוץ התחתון שבו, שמקבל את כחו מהקוץ העליון). מה היה קשה בסעיף הקודם? הסברנו שהאות י היא או מדרגת "אחד" שלפני הצמצום הראשון עולם האצילות שאחריו, וזה נקרא כאן 'צמצום'. אבל הצמצום הראשון של 'עץ חיים' הוא לא זה ולא זה. הוא באמצע. הוא נמצא בין אצילות לבריאה הכלליים. לפי זה, הצמצום נמצא בין האות י שבשם לבין האות ה עילאה שבו, אז הוא אינו הצמצום של הערכים שלנו כאן? את זה צריך להסביר לפי הסעיף הזה. צריך להסביר, שהצמצום של 'עץ חיים' הוא כמו הצמצום שבין עולם האצילות הפרטי לבין עולם הבריאה הפרטי. הצמצום הזה נקרא בקבלה סוד ה"פרסא" שביניהם, שהוא חלק מסוד ה"חשמל" שיוצא מאמא. כמו שיש פרסא בין אצילות הפרטית לבין בריאה הפרטית, כך יש את הצמצום הראשון של 'עץ חיים' בין אצילות הכללית ובין בריאה הכללית. איפה ראינו שיש צמצום בין האות י שבשם לבין האות ה עילאה? צריך לומר שאותו הכח שעושה את הצמצום בין "יחיד" – קוצו של י – ל"אחד" שיהיה י, אותו הכח נמצא בסוף האות י. הוא נמצא בתחלתו ובסופו. זה מה שכתוב בקבלה שבאות י יש קוץ עליון וקוץ תחתון. בשביל שיהיה י צריך קוץ עליון, שהוא ממש כלום, ואחר כך אותו הכח חוזר ובא שוב פעם בקוץ התחתון שלה. הוא סוד הצמצום שבין האות י שבשם לבין האות ה עילאה, בין אצילות הכללית לבריאה הכללית, בסוד הצמצום הראשון של 'עץ חיים'. לפי זה יוצא שבאבי"ע הכלליים רמוז הצמצום הראשון של 'עץ חיים' בקוץ התחתון של האות י, ואילו באבי"ע הפרטיים מרמז הקוץ התחתון לפרסא שבין אצילות לבריאה. על הקוץ הזה כתוב בפרוש שהוא מקבל את הכח שלו, לפי ערך, מן הקוץ העליון. אם כן, יוצא לנו שהצמצום הראשון של 'עץ חיים' מתחיל רק מן הקוץ התחתון של האות י. זה מתאים עם מה שכתוב באריז"ל.... חסר קצת ...א"ק ולמטה. כל כח הצמצום שלו הוא רק מן הסוף של האות י, ומה שהאריז"ל באמת מתחיל להסביר זה מן האות ה עילאה שבשם, מא"ק ולמטה. גם בא"ק עצמו הוא לא מסביר את השם עב שלו אלא רק מתחיל משם סג.
היצירה – "יוצר אור" – היא המשכה בבחינת "אור המאיר לזולתו" בדרך כלל. זה נכון גם באבי"ע הכלליים, שזה כתר דאצילות, וגם לאבי"ע הפרטיים בעולם היצירה הפרטי. זו המשכה כללית, אבל אין בו כלים פרטיים. בכתר דאצילות עדיין אין כלים פרטיים [לפעמים כשמזכירים "אדם דיצירה" כותבים עקודים ונקודים, אבל במדרגה המתוקנת שלהם זה אריך ועתיק של עולם האצילות, כמו שהסברנו בפעם הקודמת].
העשיה – "עושה שלום" – היא התפשטות המשכה זו ברבוי פרטים בבחינת "עלמא דאתגליא", כנ"ל. זה נקרא "עושה שלום", עשית שלום בין רבוי הפרטים שיצאו מן האור הכולל, כמו שהסברנו באריכות בפרק הראשון.
עד כאן למדנו את הסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות כהשקפה כללית לארבע אותיות שם הוי', לעולמות אבי"ע ולאבי"ע דכללות. אותו הדבר צריך להבין ביחס לכל בריאה בכלל. הרבה פעמים כתוב בחסידות, ובמיוחד בתחלת שער היחוד של האדמו"ר האמצעי, שראשית ההתבוננות היא בהתהוות כל דבר יש מאין. זה לא להאמין, אלא להמחיש ולראות את זה בעין. הוא מסביר שבאמת אי אפשר לתפוס את המהות של הבריאה יש מאין, אבל את החיצוניות אפשר להמחיש. זו ראשית עבודת ההתבוננות, העבודה הפנימית, והיא בנויה על ארבע מדרגות אלו בשם הוי' ב"ה. כלומר, כל נברא ונברא בעולם – כולל אותי (רק שבהתחלה יותר קל לראות בחוץ)– מתהווה בסדר הזה. [אגב, ביחס להשגחה פרטית, ידוע ומפורסם הספור של הבעש"ט על העלה שנפל מן העץ ברוח על נמלה וכך 'נגלו אליו האלקים' בצעירותו ביער. הוא ראה איך כל דבר בעולם מושגח בהשגחה פרטית. בכל זאת, ברור שהעוצמה של ההשגחה אצל יהודי היא על אחת כמה וכמה. יותר קל לראות אותה. עד כדי כך, שאצל הרמב"ם רק אצל בני אדם יש השגחה פרטית. יש שיחה מן הרבי הקודם, ממנה משמע שלראות על יהודי את אותה המדרגה שהבעש"ט ראה על עלה זה גלוי כל כך עצום עד ש"לאו כל מוחא סביל דא". שוב, השגחה רגילה על בן אדם אפשר לקראות בקלות, אבל לראות אותה באותה העוצמה שהבעש"ט ראה וגילה על נמלה – זה משהו עצום ונפלא שאי אפשר היה להכיל את זה. לכן היה הבעש"ט צריך לראות את זה קודם על עלה. לענינינו, להתחיל לראות כל דבר זה להתחיל ממשהו פשוט, דומם. אחר צריך להמשיך, כמו שכתוב בתניא על חידוש הבריאה בכל רגע מחדש: "לפיכך אל יוציא אדם עצמו מן הכלל". הלואי ונראה את זה בדבר הפשוט ביותר]. זה לראות איך כל דבר שאני רואה זה י-ה-ו-ה. קודם רואים את זה בהתבוננות הזו של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות ובסוף גם על פי פשט זה ה', כמו הספור על האדמו"ר הזקן בסוף ימיו, שמסתכל על התקרה ואומר שלא רואה את הקורה אלא רק את האין האלקי שמהווה אותה. זה תלוי באיזו רמה של הסתכלות רואה האדם את העולם. אז מה שדברנו עד עכשיו היה על כללות העולמות וצריך לראות את אותו התהליך בכל דבר ודבר בפרט: וכן הוא בהתהוות כל פרטי נברא פרטי. בסוד ארבע אותיות הוי' ב"ה – צמצום, התפשטות, המשכה, התפשטות – מתהווה כל נברא בכל רגע תמיד מאין ליש. כשאני מתבונן בדבר אני צריך קודם להרגיש איך קודם היה כאן אור אין סוף, ואין פה שום דבר. איך אין יש פה? כי קודם היה צמצום ורק נשארה נקודה אחת של אור לצורך הדבר הזה. אחר כך הדבר הזה הצטייר במחשבת הבורא, כביכול, ואז הוא כמו דג בים. אותו הדבר כולל בתוכו שרש של גלוי, שקרוי זיו, והוא נמשך מן הים ליבשה. בסוף, כשעלה אל היבשה הוא התפשט בצורה העכשווית שלו הנראית לעין. כיוון שהכל רק תהליך של אור ה' לכן בסופו של דבר זה עדיין אור ה'. אני מתחיל מאין סוף אבל אני מתבונן איך זה הגיע לכאן בארבעה שלבים. אותו המבנה שנמצא בכללות שבכללות נמצא בכל דבר פרטי.
צמצום והתפשטות [שתי המדרגות הראשונות] הם בבחינת "הנסתרות להוי' אלקינו"; המשכה והתפשטות בבחינת "והנגלות לנו ולבנינו". והוא סוד האבי"ע שבכל נברא פרטי, זה עומק קבלת האריז"ל, שכל פרט – כל אטום וחלקיק בעולם – כולל אבי"ע, שההוויה שבו היא על דרך צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. כתוב שכל העולם הזה נברא מאור ה', שזה מלכות דעשיה. זה גם כן אור אין סוף לגבי כל דבר, וזה יוצא גם כן בדרך הזו של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. שהרי כל דבר ודבר כלול מד' העולמות אבי"ע, והכל מיוחד באחדותו יתברך האמיתית – "הוי' אחד" ב"ה.
אם כן, יש לנו בכללות שלש מדרגות: יש את אבי"ע הפרטיים, אבי"ע הכלליים וכעת אנחנו מוסיפים שיש אבי"ע בהתהוות כל דבר. בסוף הוספנו, שהסדר הזה הוא שהדבר בעצמו עובר את כל השלבים. כאשר הדבר נמצא באצילות שלו הוא רק נקודה. אחר כך בבריאה שלו הוא כבר עלמא דאתכסיא, וביצירה הוא האור שלו ובעשיה זה כבר מה שרואים.
שאלה: אם דבר מסוים נוצר בדרך השתלשלות העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה אז מה ההבדל בין זה לבחינה האחרונה, שכל דבר מתהווה בפרטיות לפי הסדר הזה? מה ההבדל? תשובה? אותו ההבדל שיש בין אבי"ע הפרטיים לאבי"ע הכלליים. באמת אין הבדל והכל אותו הדבר. הדבר הסופי זה מה שכתוב בשער היחוד והאמונה, שכל דבר מתהווה על ידי האותיות שלו. זה ממלכות דאצילות שיורדת להתלבש בבריאה, ובריאה ביצירה, ויצירה במלכות דעשיה. זה נקרא אבי"ע של אותיות, תהליך של אותיות, לגבי הפרט. המקור של כל האותיות זה המלכות, הדבור בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
אם הגענו לזה שאבי"ע האחרונים, של התהוות כל דבר בפרטיות, הם אבי"ע של דבור, של מל, ממילא צריך לומר ששני מיני האבי"ע הראשונים – הכלליים והפרטיים – הם כנגד חש ו-מל. אבי"ע הכלליים הם כנגד ה-חש, התהוות בשתיקה, ואבי"ע הפרטיים הם התהוות של מל, של ברית מילה. זו התהוות שעל ידי מסכים. יש הרבה חסידות על כך שהתהוות העולמות התחתונים היא על ידי הבדלות של מסכים, של פרסא בין עולם לעולם. זה קשור עם סדר ההבדלה "בין קדש לחול וכו'". שבת היא כמו העולמות הכלליים, שאין בהם הבדלות אלא הם איך שהכל נכלל במחשבה. זה בחינת חש ושתיקה בעצם – "בקושי התירו לדבר בשבת", ואפילו בדברי תורה. הבדלה זה כמו אבי"ע הפרטיים ודבור ממש אלו הנבראים שרואים אותם, שנבראו בדבור [צריך עוד להתבונן בזה, ואכמ"ל].
ברגע שחלקיק הוא חלק משולחן, אז האותיות שמהוות אותו הן האותיות של 'שולחן', ולא האותיות של 'חלקיק'. אם הוא יתפרק ויהרס, אף על פי שלפי הפיזיקה זה כבר אותו הדבר, בכל זאת החסידות זה אחרת. זה תלוי במציאות העכשוית שלו. מסבירים את זה על הפסוק "יתפרדו כל פועלי און", שאם חזיר התפרק והפך לעפר הוא חוזר להיות מותר. יש בטול שדבר נכלל במה שגדול ממנו, אבל כאן זה בטול על ידי שהשם הראשון שלו עבר ממנו.
שאלה: עד עכשיו הציור אצלי היה שיש ירידה מסדר המדרגות מספר (לשם דוגמה) שבעולם האצילות ועד לעולם העשיה ששם הספר הזה הוא ספר. אבל עכשיו... תשובה: נסביר את זה בפשטות. ברגע שהספר הזה מוכן במלכות דעשיה, יש שם אור אין סוף. באמת, יש איזו מין תכנית של ספר שבטל בעולם האצילות. זה משהו אחר לגמרי. הספר הזה נמצא גם בעולם האצילות ממש, והוא גם נמצא בעצמות, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" באור אין סוף, אבל הוא גם נמצא באור הכולל של מלכות דעשיה וזה אחרי הרבה-הרבה מדרגות של תכנון. הוא עדיין בתוך האור אין סוף. הוא עדיין לא התחיל להתהוות בפועל. ברגע שהוא מגיע למלכות דעשיה כל האור מצטמצם לנקודה אחת, ואז מתחיל הסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. זו ההוויה הממשית, שעליה כתוב "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".
נסיים את הציור בעמוד הבא:
י צמצום ראשית נקודת הגלוי ה התפשטות "עלמא דאתכסיא", "אור המאיר לעצמו" ו המשכה "אור המאיר לזולתו" ה התפשטות "עלמא דאתגליא"
זה מיסודות החסידות, וכמו שאמרנו שזה מתאים גם לאבי"ע הפרטיים וגם לאבי"ע הכלליים, אבל בעיקר הבאנו את זה בשביל הדבר האחרון, והוא סדר ההתהוות הפרטי של כל דבר. |