הרכבת אנוש_פרק ח הדפסה

מפרק זה מתחיל ר' הלל להסביר את הענין המרכזי של המאמר – סוד נשמת משה רבינו:

ח.

והנה קודם שנבא לבאר פרטי דברי המאמר, נקדים תחלה הקדמה אחת אשר גילה אותה כבוד אדמו"ר [האמצעי] נבג"מ ברוח קדשו במאמר וירא ישראל כו' (בספר תורת חיים שמות עמ' ריח ואילך) [והיא לא היתה ידועה מהבעל שם טוב או אדמו"ר הזקן] שיש בחינה יותר גבוה בנשמת משה יותר מבנשמת משיח. ולפי עניות דעתי [למרות שאינו מפורש יש לו מקור וצריך למצוא אותו] מבואר סוד זה במאמר הזה [ברעיא מהימנא שבזהר]

נביא את לשונו במקור, ובו רבי שמעון בר יוחאי מדבר עם רעיא מהימנא, נשמת משה רבינו. הוא אומר לו כך:

וּבְגִין דְּחָזָא לָךְ נָבִיא [=כיוון שראה אותך, הנביא] מִתְקַשֵּׁר בִּתְלַת דַּרְגִין דְאֶמְצָעִיתָא [=עם שלש הדרגות של קו האמצע – כתר, תפארת ויסוד], פָּתָח עֲלָךְ הַאי קְרָא, (ישעיה נב יג) "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" [זהו פסוק שנאמא על המשיח, אבל כאן הוא נאמר על רעיא המימנא]. וּבְגִין דְּאַנְת תְּהֵא אָחִיד בִּתְרֵין מְשִׂיחִין [=כיוון שאתה תהיה אחוז בשני המשיחים. כלומר, הם יהיו טפלים אליך], אָמַר דָּוִד [על עצמו] עַל תְּלַת יְמִינִין דְּמָשִׁיחַ בֵּן דָּוִד "יְמִין הוי'" תְּלַת זִמְנִין. לִקֳבֵיל תְּלַת שְׂמָאלִין דְּאֲחִיד בָּהֵן מָשִׁיחַ בֵּן אֶפְרַיִם, אָמַר מִסִּטְרָא דְּחַד שְׂמָאלָא גְּבוּרָה, לֹא אָמוּת, כִּי אֶחְיֶה מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא דְּהוֹד דִּילָךְ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ וְנָתַן הַהוֹד לְמֹשֶׁה, אִתְיָיהֵיב בָּךְ מִסִּטְרָא דְּבִינָה, בְּגִין דְּבֵיהּ הֲוֵית אַנְתְּ חָרֵב וְיָבֵשׁ בְּכֹלָא...

הוא מסביר, שכנגד משיח בן אפרים יש גם כן שלשה פסוקים של שמאל, כנגד גבורה-הוד-בינה. לא כל כך ברור כנגד איזו ספירה מכוון כל פסוק. הפסוקים הם: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה", "יסוד יסרני יה ולמות לא נתנני", "פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה".

לכאורה יש לסדר אותם על פי הסדר: הפסוק הראשון – "לא אמות" – הוא כנגד בינה. כתוב "ימותו ולא בחכמה", ואילו הבינה יכולה למות. זה נקרא עולם התהו שמת מצד הבינה. רק כאשר מאירה החכמה בבינה היא אינה מתה. הפסוק השני – "יסור יסרני" – הוא כנגד הגבורה בגלל היסורים שבו. הפסוק השלישי – "אודה יה" – הוא כנגד ההוד.

כך או כך, משיח בן דוד אחוז בקו ימין, כנגד שלש פעמים "ימין הוי'", משיח בן אפרים אחוז בקו השמאל, ואילו משה רבינו אחוז בקו האמצעי, ושניהם אחוזים בו. עליו נאמר הפסוק "הנה ישכיל עבדי וירם ונשא וגבה מאד".

למה על משיח בן יוסף נאמר "לא אמות כי אחיה"? כי על פי נגלה הוא עתיד למות ועתידים להספיד אותו, אלא שמשיח בן דוד מתפלל עליו שלא ימות. על פי הזהר הוא לא מת [זו הדעה הרווחת], וזו מחלוקת חשובה בין הנגלה ובין הנסתר.

זהו המקור לדברי אדמו"ר האמצעי, ומציאת מקור זה הוא חידוש של ר' הלל. נחזור אל המאמר:

במה שביאר בסוף המאמר דשורש נשמת רעיא מהימנא הוא בקו האמצעי, ושרש קו האמצעי הוא יותר גבוה מב' הקוין דימין ושמאל דאחיד בהון משיח בן דוד ומשיח בן אפרים כמבואר בסוף המאמר.

כאן יתחיל ר' הלל לבאר ענין גדול בחסידות, שגדולת החסידות היא היותה תכלית ה"סתים דאורייתא", שהנגלה גדול מן הנסתר. הקבלה לא מכירה בכך, אבל החסידות מכירה שהנגלה יותר עצמי – בכל מדרגה – מן הנסתר. לכן חסידות אינה רק סוד, אלא המחברת בינו לפשט. הנגלה הוא הכלי והסוד הוא אור. לכאורה גם החסידות היא אור, אלא שזוהי המדרגה באור שבה הוא מכיר כי שרש הכלי גבוה משרש האור. לכן הוא משתוקק אליו להתחבר אתו, ועל ידי היוד הוא מחזיר את הכלי לשרשו. ממילא, הקבלה היא רק חיצוניות האור.

זו גם המעלה של משה לעומת משיח. משיח הוא אור, ואילו משה רבינו הוא שרש הכלים הגבוה מן האור.

והנה ביאור הבחינה הזאת [שנשמת משה רבינו גבוהה מנשמת שני המשיחים], הנה ידוע שיש בתורה ב' בחינות, בחינת סתים דאורייתא ובחינת גליא (זח"ג עג, א). והנה בחינת סתים דאורייתא הוא בחינת תורה דאצילות שזהו כל היחודים עליונים שבאצילות, שהם נמשכים על ידי המצות עשה או על ידי המצות לא תעשה, כמאמר רז"ל "ישב ולא עשה עבירה מעלה עליו כאלו עשה מצוה" (קדושין לט, ב) שפועל בזה גם כן בחינת יחודים עליונים פנימיים יותר [כידוע דשמי עם י"ה שס"ה כו' [ואילו זכרי עם וה עולה רמח] (זח"א כד, א)]

יש כאן חידוש גדול: בדרך כלל כתוב שההמשכות נעשות רק על ידי מצות עשה, ואילו מצות לא תעשה נועדו רק לשמור לא לפגום את הכלים או הלבושים למטה. כך מובא בתחלת אגרת התשובה בספר התניא. המשכות אלו אינן רק באצילות, אלא בכל העולמות.

כאן הוא מוסיף, שגם במצות לא תעשה יש המשכות, ואפילו עוד יותר פנימיות מאשר מצות עשה. יש קיום מצוה כאשר "ישב ולא עשה עבירה" והיא נחשבת כאילו עשה באותו הזמן. בספר התניא כתוב שזה רק כאשר יש יצר לעשות, כאשר היה במצב של "אפשי".

איך נסביר לפי זה את דברי המגיד? המגיד אומר, שבעל תשובה צריך להגיע למדרגה של "אי אפשי", בעוד צדיק צריך להיות במדרגה של "אפשי ואפשי, אבל מה אעשה". כלומר, צדיק הוא מי שצריך להתגבר על מנת שלא לעבור עבירה, אבל בעל תשובה כבר מואס, ואם כן מהי מעלת בעל התשובה? הרי כאן רואים שיש מעלה בהתגברות ויש ממנה המשכה? אצל בעל תשובה כל הדברים שעשה בעבר באיסור הופכים להיות מצות. כל מצות לא תעשה שעליהם עבר הופכות כעת להיות מצות עשה. הם עוד יותר עשה, ובדרך ממילא, מאשר מצות שעושה היום.

שוב, בעל תשובה צריך להיות למעלה מהזמן בשביל לתקן, ובכך הוא עושה מן העבירה שלו מצוה. כל פעם שהוא חוזר לא לעשות אותה הוא מחדש שוב ושוב את מצות עשה. כך צריך לפרש לגבי בעל תשובה. לעומת זאת, אצל צדיק גמור צריך לומר "אפשי" בגלל שה' ציוה עלי כדי שמצות לא תעשה תהפוך להיות המשכה כמצות עשה.

אם כן, ה"סתים" דאורייתא הוא ההמשכה בעולם האצילות ממעשה המצות על מנת לעשות שם יחודים, כאשר על ידי מצות לא תעשה:

שהוא בחינת פרטי היחודים דחכמה ובינה דאצילות הנעשים על ידי שמירת הלא תעשה דייקא כנ"ל. והנה בחינה זאת [ולמוד הענינים הללו] נקראת טעמי מצות ורזין דאורייתא שיתגלו לעתיד לבא [ואפילו בכתבי האריז"ל יש קצת מאד] על ידי משיח צדקינו שיבא במהרה בימינו אמן. הגם שגם עכשיו מתגלים [לא רק למוד, אלא הרגשת טעם מתוך עבודה] רזין דאורייתא [כמו האריז"ל או החסידות. מה ההבדל בינם לבין משיח?], אינם רק הארה בעלמא מאורות האצילות המאירים בפנימיות בי"ע, [למה הגלוי היום הוא רק הארה?] והיינו להיות כי גם החכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) על ידי דילוג הערך שהוא בחינת שערות דאריך [שהוא הדלוג בין כתר דאצילות ובין חכמה דאצילות]. ואפילו בחינת מקור חכמה הקדומה הנקרא חכמה סתימאה שהוא בחינת חכמה סתימאה דא"ק [שהוא אריך של כללות עולמות אבי"ע], גם כן מאין תמצא על ידי צמצום דרשימו והקו שהוא בחינת צמצום דיו"ד וצמצום דוי"ו כדוגמת השערות כו' [הגומה היא האות י והשערה עצמה היא האות ו, כאשר השערה כלולה בתוך הגומה]. ולזאת לא יוכלו להאיר אורות האצילות בבחינת גילוי בנשמות המלובשים בבי"ע ובגוף, רק על ידי לבושי המצות שהם גם כן כמו בחינת הדילוג דשערות שהוא הדילוג במקור עולם הנאצלים [המצות עצמן הן כמו שערה. הן הצנור של הדלוג. ללא מצות אפילו קשר של הארה לא היה קיים בין אצילות ובי"ע. מצוה היא לשון צותא וחבור, אבל זהו קשר בדרך של שערות], וכאן הדילוג מעשיה דאצילות שהוא מקור לנשמות ישראל דבי"ע.

כאן הסביר רעיון חשוב מאד. בזמן הזה כל גלוי האורות הוא בדרך הצמצום והדלוגים של העולמות. קודם כל יש צמצום מאור אין סוף לחכמה הקדומה דאדם קדמון, ודלוג זה הוא על ידי הרשימו והקו. כתוב, שהרשימו והקו הם בדוגמת האותיות י ו-ו – רשימו הוא י והקו הוא ו.

כתוב בכתבי האריז"ל, שכל צמצום הוא בדוגמת השערות. אחר כך, בין הכתר דאצילות ובין החכמה דאצילות יש שוב צמצום, הנקרא צמצום הדיקנא, ועליו נאמר "והחכמה מאין תמצא". כיוון שיש צמצום בשרש חייב אחר כך להיות צמצום בין עולם האצילות ובין עולמות בי"ע.

מהם טעמי תורה? הם גלוי אור המתגלה בעולם האצילות, ובזמן הזה לא יתכן שמה שמתגלה שם יוכל להתגלות למטה בבי"ע. למה? כי בזמן הזה כל ההמשכות הן המשכות של צמצומים ושערות. מה כן יכול להתגלות למטה? רק אור שמתלבש בתוך לבוש. צמצום נועד כדי לצור לבוש שהאור מתעלם בו, ומה שיכול להתגלות בו הוא רק הארה, במקרה הטוב ביותר.

לעומת זאת, המצות שאנו מקיימים כאן למטה הן לבושים, והם תוצאה של הצמצום שבין מלכות דאצילות, העשיה דאצילות, ובין העולמות התחתונים. לכן, כל האור שיכול להתגלות מתוך לבושי המצות בזמן הזה הוא רק הארה בעלמא הנמשכת מהאצילות.

זהו כלל חשוב, וכך הוא בכל המדרגות. כאשר יש סדר השתלשלות המתחיל מצמצום אחד, מתחייב כי לאורך כל הדרך תהיה המשכה בדרך של צמצומים. לא יכול להיות שתתגלה מדרגה כפי שהיא למעלה במקום יותר נמוך. ברגע שהיה צמצום הראשון באור אין סוף כדי להוות א"ק יש ממילא אחר כך צמצום בין כתר דאצילות ובין עולם האצילות, וממילא יש גם כן צמצום בין האצילות ובי"ע.

לכן כל המצות שלנו הן רק לבושים. לעומת זאת, האור הוא הטעם שאפשר להרגיש בתוך המצוה – "טעמו וראו". הטעם של תפלין הוא הענג הפנימי שיש בהנחתן, ואפילו לאחר שהאריז"ל יסביר את כל הסודות על מצוה זו בעולם האצילות, ואפילו שיש לי השגה פנימית בכל הסודות הללו – אני יכול לטעום בעולם הזה רק הארת האצילות המתלבשת בלבושי המצות כפי שהן בבי"ע. אני לא יכול בשום אופן לטעום ממש את היחודים שנעשים בעולם האצילות, את יחוד אותיות וה על ידי מצות עשה ואת יחוד אותיות יה על ידי קיום מצות לא תעשה.

לאחר זאת, צריך להבין מה יעשה המשיח. אם הטעם בבי"ע הוא מוגבל כתוצאה מן הצמצומים שבכל המדרגות, צריך לומר שמשיח הוא מי שמבטל את כל אותם הצמצומים, מן הצמצום הראשון ואילך. הוא מגלה את אור אין סוף שלפני הצמצום, את מלכות דאין סוף, וברגע שאין את הצמצום הראשון – אין שום צמצום. ממילא, אור הקו שמאיר בכל היחודים בעולם האצילות מתגלה במצות למטה כפי שהוא, בלי מסך וצמצום באמצע.

כל זאת היה הסבר פעולתו של המשיח – גלוי טעמי תורה. גלוי טעמי תורה הוא בטול כל הצמצומים. אם היו מתבטלים כל הצמצומים מתחלת בריאת העולם היה העולם בטל. כל ענין הצמצום הוא בשביל שהעולם יתאושש לאט-לאט על ידי יחודי המצות שלנו מלמטה. ככל שיש יותר יחודים מלמטה, כמו ביחודי איש ואשה, יש התאוששות בתוך המציאות המאפשרת לה לקבל את אור אין סוף שלפני הצמצום. צריך לחזק את העולם שיוכל לקבל את האור בלי צמצום. הרי מטרת הצמצום היא זמנית, בינתיים, לא שהוא ישאר.

 

כאמור, המצות הן הצמצום והדלוג האחרון שבין עולם האצילות ועולמות התחתונים בי"ע. על דלוג זה אמר ר' הלל שהוא "מעשיה דאצילות שהוא מקור לנשמות ישראל דבי"ע". מהי 'עשיה דאצילות'? למה לא מלכות דאצילות? עשיה היא כמו רמיזת רמז באמצע. היא ממשיכה רק הארה בעלמא מעצם הדבר אליו היא מרמזת.

וזהו [המצוה עצמה היא] כמו הרמז בתנועת אצבע ובחינה זאת מאיר בכח מ"ה שבנפשם בלבד, וכמאמר די לחכימא ברמיזא כו' (זח"א כו, ב).

כאשר אתה מניח תפלין זהו כמו רמז של הקב"ה, מעשיה דאצילות אליך, ועל כך נאמר "די לחכימא ברמיזא". אתה צריך להיות החכם שמקבל את הרמז. החכמה של הנשמה מקבלת את הרמז של המצות  מן האצילות.

וכיון שאינם מאירים רק על ידי לבושי המצות, אם כן אינו מאיר בנשמה רק מעין האור דאצילות הנקרא הארה [ולא עצם האור] אף על פי ש[הארת המצות] הוא הארה פנימית יותר ולא כמו הארה המחיה העולמות שאינו אלא בחינת חיצוניות כנ"ל, אבל מכל מקום מהות האור נשאר בהעלם בלבוש המצות [אליבא דאמת, בכל מצוה את כל הטעם, אבל הוא מתעלם] רק שמאיר ממקום פנימי יותר כנ"ל כמו על ידי הרמז שהעומק מאיר אבל מכל מקום אינו מאיר כל עצמות העומק

ברגע שחכם גדול, כמו רב ותלמיד, נותן רמז יש הרבה עומק בתוכו. הוא בא ממקום פנימי ביותר אצל הרב. כך גם בעולמות: ההארה של האצילות בעולמות היא רק הארה חיצונית, אבל ההארה שיש בתוך כל מצוה היא כמו רמז לפנימיות הרב ויש בה הרבה עומק. בכל זאת, כל העומק לא מתגלה ונשאר בהסתר.

לבא בבחינת התישבות כאלו לא היה עומק כלל,

זהו רעיון חשוב החוזר לאורך המאמר: גלוי אמיתי של דבר עמוק הוא גלוי בו הדבר המתגלה הוא מפסיק להיות עמוק. הגאונות הכי גדולה היא פשטות, ולכן גלוי אמיתי כבר אינו נסתר. כל זמן שיש משהו עמוק ונפלא זו רק הארה – "עמוק עמוק מי ימצאנו". זהו הסימן של גלוי מושלם.

לכן, תכלית הכוונה היא שלא יהיו דברים עמוקים כלל. בזמן הזה אדם לומד קבלה והלמוד נשאר משהו עמוק. הסיבה היא שהדבר בכלל עוד לא התגלה. החסידות כבר מגלה יותר, ולכן מי שבאמת מבין מה שלומד נעשה הכל ממש פשוט. רבי נחמן היה אור, שאסור לכוון כוונות עד שהן לא הופכות להיות הפשט, וברגע שהן הופכות להיות פשט הוא ממילא מכוון אותן. אז הוא התגלה. לכן, מה שמתגלה היום מטעמי תורה הוא רק הארה בעלמא, אבל ברגע שיהיה גלוי אמיתי, גלוי שיתישב, הדברר אינו עמוק כלל.

מה מתגלה היום?

רק אפס קצהו מאיר וכולו נשאר בבחינת רוממות והבדלה [זה נקרא פלא].

 

זהו תאור מה שמתגלה היום, לפני ביאת המשיח, בדרך צמצומים. העולם נברא בצמצום, ואפילו שיש סדר של המשכה של אורות עליונים בעולם האצילות, עדיין טבע העולמות והצמצומים שלהם קובעים עיקר. לכן אפילו שהמצות הן פנימיות רצון ה' לא יכולים להתגלות הטעמים שלהן למטה כמו למעלה.

אבל שרש נשמת משיח צדקנו הוא בבחינת המלכות דאצילות

המשיח מגלה את מלכות דאצילות, כפי שהיא, כאן למטה בגלוי ממש. במדה מסויימת, זהו גלוי יותר גבוה מאשר הגלוי של משה רבינו. אמנם, למשה רבינו יש שרש יותר גבוה, אבל לענין זה משיח גבוה.

ששרשה במלכות דאין סוף שלפני הצמצום [ומצדה הוא בחינת "שלומי אמוני ישראל כו'" (שמואל ב כ, יט) וד"ל],

מובא בקבלה, שהפסוק "שלומי אמוני ישראל" הוא כנוי למקור נשמות ישראל, מלכות דאין סוף שלפני הצמצום הראשון. זו שלמות האמונה של עם ישראל.

וכאשר יתגלה בעולם יעלה בעילוי אחר עילוי עד שרשו היותר ראשון במלכות דאין סוף. שזהו מה שנאמר עליו (ישעיה נב, יג) "ישכיל עבדי" –  

פשט פסוק זה הוא על משיח. בהמשך נסביר למה בספר הזהר נדרש פסוק זה על נשמת רעיא מהימנא, ועוד יותר: על מעלת נשמת משה רבינו על נשמת משיח. משמעות הפסוק היא, שמישהו מופיע בעולם ומתחיל להתעלות מדרגה לדרגה, עד שחוזר אל שרשו. אפילו משה רבינו לא היה מסוגל לחזור אל גלוי השרש שלו בהיותו למטה. לעומתו, משיח יהיה הראשון שגם כאן למטה יתחיל להתעלות, עלוי אחר עלוי, עד שרשו ויגלה אותו למטה.

אכן, אם משיח יעשה זאת ודאי שגם משה רבינו לעתיד לבוא יעשה אותו הדבר, וממילא מובן כיצד ניתן לדרוש פסוק זה על שניהם. המשיח הוא היחידה הכללית של עם ישראל, ובתוכו יש עליה של חמש מדרגות, מן הנפש ועד היחידה, עד השרש הכי גבוה – "ישכיל... וירם ונשא וגבה מאד".

המשיח מתחיל עם מדרגת "ישכיל", שהיא:

בבחינת החכמה סתימאה כנ"ל [הוא מתחיל מן העל-מודע, ממקור השכל הגלוי, מקור נביעת ההברקות. זו נקודת המוצא שלו וממנה הוא מתחיל להתעלות], "ירום ונשא וגבה" – בבחינת האור שלפני הצמצום שלא על ידי בחינת הסתר וצמצום, רק כמו שהוא. ולכן ממילא יתגלו כל האורות דאצילות המלובשים בלבוש המצוה ויזדככו הלבושים להאיר אור הנ"ל כמו שהוא, וכמו שכתוב "ולא יכנף עוד כו' [והיו עיניך רואות את מוריך]" (ישעיה ל, כ).

גם הצמצום הראשון הוא לבוש, המסתיר את העיקר ומגלה רק הארה חיצונית, וכאשר לבוש מזדכך בתכלית הוא משמש בעצמו להאיר את כל האור בפשטות, ללא עומק כלל. ענין המשיח הוא לזכך את כל הלבושים שבכל הצמצומים. טעמי המצות הם מה שקורה היום למעלה, באצילות, וזה יתגלה בקיום המצות למטה.

ואזי יאירו בבחינת התיישבות כאלו לא היו עמוקים כלל, כי כל העומק יתגלה [ומילא לא ישאר שום עומק]. וזהו על ידי משיח דכל רז לא אניס ליה פירוש שאינו סוד אצלו כלל [אצל המשיח אין סודות, הכל גלוי], רק כמו דבר הנגלה הבא בהתיישבות כן יהיה אצלו כל הרזין דאורייתא העמוקים, ולכן ביכולתו יהיה גם כן לגלות אותם כמו שהם לכללות הנשמות ישראל כו'.

עד כאן הסביר ר' הלל את מעלת המשיח, ואת ענינו של משה רבינו יסביר בפרק הבא.

שאלה: כל האורות העליונים מתגלים כמילים?

תשובה: עיקר הגלוי הוא טעם ועונג, אבל ודאי שהם מתגלים בתוך מילים. בין אור לכלי יש כמה מדרגות – לבושים, צלמים, מוחין – והמילים באות כדי להמשיך את הטעם. אות הוא לשון "אתא בוקר", היא מביאה את הטעם הפנימי ומלבישה אותו.

 

באמת, החסידות היא תחלת גלוי ענין המשיח. היא התחלת ההתישבות. לכן בחסידות, ובמיוחד בחסידות חב"ד, לא משתמשים כל כך במילה 'סוד' [אצלי דוקא רווח השמוש בה]. הסיבה היא זו. החסידות היא תחלת גוי המשיח, וממילא אין כבר סודות. הכל מתגלה כמו שהוא.

בכל זאת, יש אנשים שנדמה להם כאילו אין בכלל סודות. בשביל לגלות את הסוד צריך לדעת בתחלה שהיה סוד. צריך לזכור זאת, ואזי מסוד הוא נעשה גָּלוי. כמובן, תכלית הכוונה היא שלא יהיו סודות, שהכל יהיה גלוי, אבל במיוחד היום יש מקום להשתמש במילה סוד [כמו הספר שלנו סוד ה' ליראיו]. סוד הוי' ליראיו עולה שמחה, ושמחה באה רק כאשר דבר מתגלה.

נסביר יותר: צריך למצוא פירוש במילה סוד, על פיו גם הסוד אינו סוד. הסוד אינו סודי אלא סוד גלוי, למרות שהוא נשאר סוד. סוֹד הוא לשון סוּד – "בור סוד שאינו מאבד טפה" – והוא גורם את תכלית ההתישבות.

הרגשת הסוד שחייבת לקדום לגלויו היא הרגשת הרמז – "די לחכימא ברמיזא" – שבמצות. אחר כך בא המשיח ומגלה אותו. לכן כתוב ש"אין מקבלים גרים לימות המשיח". שלב הגיור, שהוא כמו חזרה בתשובה, הוא השלב בו אתה מודע לרמזים, והוא חייב לבוא קודם ביאת המשיח. כאשר המשיח בא הכל כבר פשוט. צריך גם לחזור בתשובה, ו"סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים". "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה". חזרה בתשובה היא עצמה חלק מן הרגישות לסוד, ואחר כך יכול לבוא המשיח ולגלות שהכל פשוט, שהוא "בור סוד שאינו מאבד טפה".

סוד הוי' ליראיו עולה גם זרע לבטלה. כלומר, שתהיה "בור סוד שאינו מאבד טפה" לבטלה. אלו חלציו של משה רבינו. בדרך מליצה [כדרכו של אבולעפיה הדורש גם לשונות לעז]: האות ו מורה תמיד על המשכה וגלוי, כמו בפסוק "הקֹל קול יעקב", ואם כן במילה סוד היא מורה על כך שהסוד כבר אינו סוד כל כך. ללא האות ו היה נשאר סד, ובאנגלית (sad) פירושו עצוב... כלומר, צריך להמתיק את הסוד, וכאשר הוא מתגלה – מתגלה שמחה. אכן, מי שלא לומד סוד נשאר בעצבות, ואילו פנימיות התורה באה לשמח את הנפש. "סוד הוי'" ממתיק את "יראיו".

כתוב, שבגלוי סודות התורה מקיים ה' את מצות "ושמח את אשתו". יש מצוה לשמח את האשה ולשעשע אותה בשנה הראשונה. כך גם בפועל, למעשה: אם אדם רוצה לשמח את אשתו שיעשה זאת על ידי למוד החסידות [כתוב שמי שלא קיים את המצוה בשנה הראשונה צריך להשלים אותה כל החיים, ורוב האנשים לא קיימו את המצוה כמו שצריך...].

כתוב בהקדמת ספר התניא, שהתוכנה הראשונה של חסידות היא לתת "מרגוע לנפשו", להגיע את הדיכאון של הנפש. יסוד הוא חבור של יין וסוד, כאשר האות ס עולה לכאן ולכאן [ין עולה ס], וזאת בסוד מאמר חז"ל "נכנס יין יצא סוד". מסביר הרבי הקודם: כאשר נכנס "יינה של תורה", פנימיות התורה, יוצא ומתגלה "סוד הוי' ליראיו". זה נקרא תקון היסוד, תקון הברית. במילים אחרות: זהו היסוד של כל היהדות. יינה של תורה סוד הוי' ליראיו עולה לז ברבוע, הבל ברבוע [המספר 37 הוא מלוי השם סג, שרש השבירה, והוא גם שרש הבריאה, שכן מספר זה הוא המספר של מעשה בראשית. התוצאה עולה גם חסד גבורה תפארת. זה עיקר תקון הלב – הבל להב הלב. חסד גבורה עולה רפח ניצוצין. העגול עולה הספר שע נהורין].

כלומר, צריך לשתות כל כך הרבה "יינה של תורה" עד שיוצא הסוד. מה הענין? מסופר על אדמו"ר האמצעי, שכתב את ספרו העמוק ביותר אמרי בינה והפיצו בין החסידים. בא אחד מגדולי החסידים שסבל ממה שקוראים היום דיכאון, ואמר לו שלמד, עיין והתבונן בספר ולא יצא מהמשבר שלו. הרבי התרגש, קם מלא קומתו ואמר בלשון שבועה: 'לא למדת מספיק, לא בכמות ולא באיכות'. "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". הוא סיפר לחסיד, שגם הוא היה במצב דומה, הוא השקיע בספר 'ולי זה עזר'. על כל אחד ואחד זה יפעל.

.

ענין המשיח, שהסוד יתגלה כפשט, הוא הענין של ישוב הארץ. הנשמות של ארץ ישראל הן נשמות פשוטות [יש על כך כמה סיפורים מן הרבי מהר"ש]. הן בטבע רוצות לתפוס כל דבר בצורה פשוטה, ישר ולענין. בזכות הארץ הוא מסוגל לתפוס את הדברים עמוקים בפשטות. זו הסגולה של "אוירא דארץ ישראל מחכים". הוא משפיע חכמה כזו של תפיסת דברים עמוקים בפשטות. לכן דוקא פה בארץ חשוב אור החסידות. זו הדרך שדברים עמוקים יהיו בפשטות [לכן יש כאלו שרוצים ללמוד דוקא נגלה, אבל מאידך דוקא בארץ יש השתוקקות לנסתר. הנסתר בחוץ לארץ הוא נסתר, אבל בארץ הוא צריך להיות גלוי. כל עוד לא בא הסוד לידי גלוי לאדם הוא אינו בא על ספוקו, ואז או שנשאר בתסכול מסוים או שעובר ללמוד רק נגלה].

 

* * *

נקרא את הקיצור לפרק ח ואת הביאור עליו:

ח.

יש בחינה בנשמת משה רבינו שגבוהה יותר מנשמת משיח, ששרש נשמת רעיא מהימנא הוא בקו האמצעי, מה שאין כן משיח בן דוד ומשיח בן אפרים נאחזים בב' קוים ימין ושמאל.

משיח בן דוד נאחז בקו ימין, משיח בן אפרים נאחז בקו שמאל, ושניהם יחד נאחזים בקו האמצעי של נשמת רעיא מהימנא. כיוון ששרש קו האמצעי גבוה משני הקוים יש בחינה בנשמת רעיא מהימנא הגבוהה משני המשיחים.

על ידי משיח צדקנו יתגלו טעמי תורה, רזין דאורייתא. עכשיו מאירה הארת הטעם, אפס קצהו, מאצילות בלבושי המצות לנשמות המלובשים בבי"ע ובגוף.

כיום כל ההשתלשלות היא על פי צמצומים: בין אור אין סוף לבין אדם קדמון, בין כתר דאצילות ובין האצילות, וממילא גם בין האצילות לבין בי"ע. טעם המצות הוא היחודים העליונים שמזדווגים בעולם האצילות על ידי קיום המצות, ואותו הטעם יכול להתגלות למטה, בעולמות התחתונים, רק על ידי הצמצום שבין האצילות לבין בי"ע. אפילו הנשמות הגבוהות ביותר יכולות לקבל בעולם הזה רק הארה מן הטעם של המצוה בזמן הזה. זה נקרא כאן "אפס קצהו".

כל גלויי רזין דאוריתא שהתגלו עד היום – על ידי משה רבינו, רשב"י, האריז"ל, הבעל שם טוב – הם רק הארה בעלמא לעומת אלו שיגלה המשיח. למה? בגלל שהמשיח יבטל את הצמצום בשרשו. הוא בשרשו במלכות דאין סוף, וכאשר תתגלה מלכותו יבוטל הצמצום הראשון, וממילא לא יהיה שום צמצום. אזי יכול הטעם שבאצילות להתגלות גם למטה, בעולמות התחתונים בי"ע, כמו שהוא.

דבר נוסף: המצוה המעשית שמקיימים היא עצמה הלבוש, הצמצום שבין אצילות לבי"ע. לעומתה, אור היחוד של הוא הטעם, והארה ממנו מתלבשת בתוך לבוש המצוה. עיקר הטעם מסתתר בתוך הלבוש. אם כן, לבוש המצוה הוא-הוא הצמצום מעשיה דאצילות אל העולמות התחתונים בי"ע.

כמובן, זהו צמצום עבור פנימיות אור האצילות, הזווגים והיחודים שנעשים בו. לעומת זאת, לגבי המסך שבין מלכות דאצילות והעולמות התחתונים הוא צמצום בחיצוניות, לצורך התהוות העולמות.

הארה זו גופא באה בדרך רמז בעלמא [כמו שאדם מזיז אצבע],

הרמז מתגלה לחכמה עילאה שבנשמת כל יהודי בעת קיום מצוה. רמז זה הוא בבחינת "די לחכימא ברמיזא". המצוה אמנם מרמז לו, אבל העיקר נשאר מופלא ממנו – "עמוק עמוק מי ימצאנו". "כולו אומר כבוד". ההרגשה הכי גבוה שיכול אדם לקבל מהנחת תפלין בזמן הזה היא שהתפלין הם רמז מהקב"ה לאיזה טעם פנימי, לענג פנימי מזווג שמתרחש כביכול למעלה באצילות. מעבר לאותה הארה הוא לא יכול להרגיש כלום, גם אם ילמד פנימיות התורה.

אלו לבושי המצות בעולם הזה, אבל המשיח יגלה את כל טעמי המצוה, ועל כך נאמר "לא יכנף עוד מוריך". "מוריך" זו השכינה, והיא לא תכנף, לא תסתתר עוד בתוך לבוש. גם לעתיד לבוא יהיו מצות, אלא שהלבוש יזדכך. המצוה תזדכך. בזמן הזה התפלין עשויות מבהמה, משור, ויש בהן עדין גסות מסויימת. המצוה היא גשמית, מעשית [אגב, הרבי מניח תפלין העשויות מבהמה דקה דוקא, למרות שהן מחזיקות יותר זמן. הוא מהדר, וכל שנתים הוא מחליף אותן], אבל בביאת המשיח התפלין יזדככו, ויראו את ה' מתוכן. לא רק רמז.

ולא בבחינת התישבות אמיתית – כאלו לא היה עומק כלל [וזהו הסימן לכך שהסוד התישב]. משיח, ששרש נשמתו מאור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, יגלה כל עומק הסוד ובהתישבות גמורה.

 

נעבור להסבר ההערות לפרק.  בפרק זה התחיל להסביר ר' הלל את הנושא העיקרי של המאמר – ההבדל בין נשמות משה רבינו, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הוא התחיל עם הסבר ההבדל בין משה רבינו ובין נשמת המשיח.

בספר הזהר, וכך אצל רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן, מובאת שתי הנשמות תמיד יחד בתור בטוי – "נשמת משה-משיח". משיח עולה משה אחד [יש על כך שיחה מפורסמת מהרבי]. הרמז הראשון לצרוך שתי השמות הוא בתפלת שבת:

הנה משה משיח הוא "ישמח משה במתנת חלקו",

"מתנת חלקו" הן אלף האורות אליהן זכה משה במתן תורה, שנסתלקו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת. דוקא בשבת הוא שמח "במתנת חלקו". הסברנו הרבה פעמים, ש-1000 עולה ישראל בעל שם טוב. כלומר, "מתנת חלקו" של משה רבינו היא נשמת הבעל שם טוב, והיא המיחדת את נשמתו עם נשמת המשיח. הוא זה שגילה שבכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש", וזה סוד המילה "חלקו" – חלק מה'. "מתנת חלקו" היא ה"חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום". זהו יסוד החסידות.

כאשר אומרים את הבטוי 'נשמת משה-משיח' מופיע משה לפני המשיח, אבל בנוסח של תפלת שבת מופיע סדר הפוך:

מקודם "ישמח" בימות המשיח ואחר כך משה לעתיד לבא כמו שיתבאר בפנים.

בזמן הזה מופיע קודם כל משה רבינו ומוציא אותנו ממצרים, ואחר כך יוציא אותנו משיח מן הגלות הזו. לעומת זאת, לעתיד לבוא הסדר הפוך. קודם מגיע משיח, ואחר ביאתו מגיע שוב משה רבינו. בהמשך נסביר, כי עיקר הגלוי של נשמת משה הוא באלף השביעי, ואילו עיקר גלוי המשיח הוא בסיום האלף הששי. כעת אנו מחכים לביאת משיח, אבל על משה רבינו נאמר "כל השביעין חביבין", והוא מתגלה אחרי ביאת המשיח ותחית המתים.

בעצם יש כאן ארבע מדרגות:

משה רבינו                 גואל ביציאת מצרים         דעת

משיח בן יוסף                                          בינה

משיח בן דוד                                           חכמה

משה רבינו                 גואל באלף השביעי כתר

מכאן ניתן לרמז דבר עמוק, שמשיח בן יוסף שייך יותר אל משה רבינו שבגלוי הראשון. לכן נאמר על משה ביציאת מצרים "ויקח... את עצמות יוסף עמו". לעומת זאת, משיח בן דוד שייך יותר אל משה רבינו בגלויו השני, העצמי. לכן יוסף הוא בחינת הששי, ואילו דוד הוא בחינת השביעי [אנו מדברים מצד שרשי הנשמה. איך יתגלו בתוך גוף – אנחנו לא יודעים בדיוק].

סדר זה מתאים עם המבנה של יש-אין-אין-יש. משיח הוא בחינת גלוי האין שבטעם ובסוד, ואילו משה הוא בחינת יש שבגלוי הפשט. בהקבלה לספירות: דעת היא הרגשה הקשורה עם היש, ואילו בחכמה ובינה אין הרגשה כזו. רק ביחס לחכמה נקראת הבינה יש, אבל היא בעצם הדעת שבבינה, עליה נאמר "אם אין בינה אין דעת".

בחינת "ישמח" שרשו בבחינת "ישמח הוי' במעשיו",

שהיא השמחה של ה' בביאת המשיח. "מעשיו" הם תקון העולם שברא – "'אשר ברא אלהים לעשות' – לתקן". אותה השמחה היא ההשראה שתבוא למשיח.

ומבואר בדא"ח שהוא ענין השעשועים העצמיים מהרגשת יכולתו הפשוטה לעשות – שרש מעשה המצות [הטעמים שלהם] – ששעשועים אלה הם מקור גלוי כל רזין דאורייתא שעל ידי משיח צדקנו.

השמחה של באה, כאמור, מתקון העולם, אבל המשיח עצמו בא כדי לתקן. איך הוא יכול לקבל השראה משמחת ה' במעשיו, בתקון העולם? כל סוד נשמת משיח הוא ההשראה של שמחת ה', והיא זו הנותנת לו את הכח והעז לתקן. בספר התניא [פרק כו] כתוב, שהכח ליזום ולעשות בא רק משמחה, בעוד עצבות היא שרש הכבדות. כאשר משהו כבד הוא לא מסוגל לעשות שום דבר, ואילו עצמבות היא ההיפך מכך. כאשר האדם שמח הוא בוטח – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – והוא יוזם ועושה. אם כן, איך יכול המשיח לפעול לפני שהתקון שפעל מתגלה למטה?

מסביר ר' הלל [במקום אחר], ש"ישמח הוי' במעשיו" הוא השמחה של ה' ביכולתו הפשוטה לעשות, עוד לפני שהוא מעורר את הרצון לעשות בפוטנציה. יש שלש מדרגות: יכולת, כח, פועל. הכח שואף תמיד לפועל, ואינו יכול להיות שמח בעצמו לפני שהוא יוצא לפועל. באור אין סוף נקרא הכח מדרגות 'אחד' ו'קדמון', ולא תתכן בהן שמחה. לעומתן, יש מדרגה למעלה מהן – היכולת – ובה יש מאז ומתמיד שמחה. זו השמחה מן היכולת הפשוטה לעשות כל מה שה' רוצה. ה' הוא "הכל יכול וכוללם יחד". אלו השעשועים שלפני ההתעוררות לברוא את העולם במדרגת "חפץ חסד". אצלנו, השעשועים הם מדרגות ה' ו-ו'.

נדייק: היכולת היא מדרגה ג' של מדרגת 'יחיד', אבל זו אינה גלוי של אותה היכולת. זהו ההעלם העצמי של האור במאור. להרגיש את אותה היכולת ולהיות שמח בה – אלו מדרגות ה'-ו' [בעיקר ו']. אזי היכולת מתגלה לה' עצמו.

לעניננו, ההשראה מן השעשועים העצמיים – מדרגה ו' – הם השורים על המשיח לפני שהוא מתקן ונותנים לו כח  ועוז לתקן. זהו השרש הגבוה ביותר של המשיח, והיא מקור כל גלויי רזין דאוריתא שיגלה. לעומת זאת, מקור פשט התורה, הנגלה, הוא ברצון הפשוט והמוחלט, שאצלנו זו מדרגה ד' שלמעלה מן השעשועים העצמיים. גלוי זה שייך לנשמת משה רבינו.

כמובן, יש שעשועים שלמעלה מרצון ויש שעשועים שלמטה ממנו. תלוי באיזו מדרגה מסתכלים. למשל: עתיק שלמעלה מאריך זו דוגמה לשעשועים שלמעלה מרצון, אבל שעשועים המתגלים באבא ואמא עילאין הם למטה מהרצון שבאריך. לכן יש הרבה דרושי חסידות שלא ברור בהם מה למעלה ממה – רצון או תענוג.

משה שייך יותר לגלוי הפשט, הנגלה, ואילו משיח שייך יותר לגלוי הסוד. בהמשך נראה, שדוקא גלוי הרצון קשור יותר עם העצמות. הרמז בספרי הקבלה הוא:

משה עם הכולל עולה רצון [כמו כן, משה הוא אותיות השם ואילו משיח הוא אותיות ישמח, כי הוא קשור לשעשועים], ושרשו מגיע עד לרצון הפנימי והעצמי שלמעלה מעלה מכל גלוי שעשועים כמו שיתבאר בפנים.

איך נפשר "ישמח משה" בימות המשיח, לפני שמשה מתגלה באלף השביעי?

בימות המשיח גופא פרוש "ישמח משה" היינו שמלך המשיח יגלה שמחה בנשמת משה רבינו רעיא מהימנא,

כאילו שנאמר שמשה רבינו קצת עצוב [כמו הרבי שנמצא בחוץ לארץ]. המשיח הוא כמו בעל המשמח את אשתו. אפילו אם משה הוא החתן ומשיח הוא הכלה, כתוב שהיום החתן הוא המשמח את הכלה – "משמח חתן וכלה" – אבל לעתיד יהיה "משמח חתן עם הכלה", שהכלה משמחת את החתן. אם כן, בימות המשיח פירוש התפלה "ישמח משה" הוא כפשוטו – קודם משיח ואחר כך משה.

והוא – משה – בסוד סגולת ענותנותו – "והאיש משה ענו מאד וגו"' – ממשיך תוספת (מרובה על העיקר) שמחה רבה למעלה, בסוד "ויספו ענוים בהוי' שמחה וגו"' (עיין היטב בד"ה זה אשר לכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע).

כשלמדנו מאמר זה הסברנו, שעל ידי ענוה זכה משה לכל מה שזכה, ואילו האריז"ל זכה לכל מה שזכה על ידי שמחה. לעניננו, משה רבינו מוסיף על ידי הענוה שלו שמחה בכל העולמות. הוספת השמחה של משה מרמזת למשיח מן יוסף, והרמז הוא פסוק זה: "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – ויספו אותיות יוסף. כלומר, משה ממשיך בסגולת הענוה שלו תוספת שמחה. עוד רמז לכך: קודם הסברנו שמשה (הראשון) הוא כנגד הדעת, ונאמר בספר הזהר כי "משה זכה לבינה". כלומר, משה זכה ליוסף.

שאלה: מה הכוונה "תוספת מרובה על העיקר"?

תשובה: במדת בשר ודם התוספת טפלה אל העיקר, אבל כתוב שאצל הקב"ה זה אחרת. כאשר ה' מוסיף הוא מוסיף יותר ממה שהיה בתחלה. בקדושה, התוספת היא אין סוף משהיה לכתחילה. העיר הוא מה שהיה מדוד לצורך בריאת העולמות, ואילו התוספת היא מה שנמשך על ידי תורה ומצות. תוספת זו היא יותר מכל מדידת האור שהיה משוער לצורך התהוות העולמות. העיקר הוא בדומה לחוק שימור האנרגיה, שכל מה שעתיד להתפתח יוצא מתוך מטען זה, אבל ברגע שבא יהודי ומקיים את המצוה הראשונה הוא ממשיך תוספת למטען הראשון, תוספת שמרובה על העיקר.

 

אם כן, המשיח משרה את השמחה, אבל משה הוא הממשיך אותה בכל העולמות.

והוא סוד חמשה (אותיות שמחה) חמשי (אותיות משיח) תורת משה [הנקראת על שמו – "זכרו תורת משה עבדי"], [והמשכה זו ממשיח אל משה היא] כנגד חמש עליותיו של מלך המשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", שכנגד "חמשה שמות נקראו לה" – סוד ה"צלם" כנ"ל.

למדנו באריכות, שהצלם כולל את חמש העליות של הנשמה, שאינן עצם הנשמה – "נקראו לה". כזכור, צ כוללת את הנפש-הרוח-הנשמה, ל כוללת את החיה ואילו ם כוללת את היחידה. כעת עולה שחמש עליות אלו כלולות בנשמת המשיח, שהוא שלמות תקון "צלם האלהים" של אדם הראשון, בסוד אדם דוד משיח [ראשי תבות אדם]. כתוב, שחמש עליות אלו הן גם כנגד חמשה חומשי תורה. כל זאת לגבי משה רבינו בזמן ביאת המשיח.

כעת נסביר מהי נשמת משה לאחר ביאת המשיח:

אך משה עצמו (שיתגלה לעתיד לבא בתחית המתים ועולם הבא שלאחר ימות המשיח) הוא סוד עצם הנשמה ממש שבא בבחינת שפלות בעצם כנ"ל וד"ל.

צלם הוא ה"רצוא" של הנשמה, ואינה שפלות בעצם. לעומת זאת, משה רבינו שייך לשפלות בעצם שלמעלה מכל חמש המדרגות של הצלם. מדרגתו היא מדרגת דמות, מלשון דומם, הגבוהה מן הצלם.

לאחר ההסבר אפשר להגיע אל הרמז בבטוי "ישמח משה":

וזהו שישמח משה עולה כסכום כל המספרים מ-א עד יחידה [משולש של לז] בסוד "הכל הבל", דהנה משה הוא ראשי תבות (גלגול למפרע) משה שת הבל

כאמור, צלם הוא שלמות תקון אדם – ראשי תבות אדם דוד משיח על פי סדר גלגול ישר בזמן. לעומת זאת, משה רבינו הוא תקון למפרע בזמן. כאשר שניהם יחד שניהם יחד הסדר הוא קדימה ואחורה: אדם-דוד-משיח-משה-שת-הבל. כלומר, מתחילים מאדם ומסיימים בהבל, מתחילים באדם העולה שם מה החדש, ומסיימים בהבל העולה לז – מלוי שם סג.

ושת הבל הם סוד "שלהבת קשורה בגחלת.

הבל הוא אותיות להב, וכאשר הבל הסתלק היה צריך להחזיק אותו עם מסגרת של אותיות שת, היוצרת יחד את המילה שלהבת. שלהבת צריכה להיות קשורה בגחלת – גחלת עולה אמת – ועל כך נאמר "משה אמת ותורתו אמת" [רמז שמובא, לא שלי].

עצמות משה הוא סוד הגחלת שעולה אמת – "משה אמת ותורתו אמת". התגלות התורה בעולם הזה היא בחינת הבל לגבי תורתו של משיח, אך גם זו היא הבל לגבי גלוי עצם תורת משה בתחית המתים ולעתיד לבא וד"ל.

אם כן, "ישמח משה" הוא גלוי ש"הכל הבל". כלומר, כל מה שיכול להתגלות הוא הבל. שוב, משה עצמו מסתים עם הבל, והכוונה היא שהוא הגחלת בה קשורה השלהבת – שת והבל – והיא גלוי שכל מה שהיה קודם הוא הבל. כאשר תתגלה העצמות האלף השביעי על ידי משה רבינו יתגלה ש"הכל הבל", ואפילו תורתו של משיח.

מובא בהלכות יום טוב, שאין בשלהבת ממש לענין תחומין, שכן "אין בה ממש", ואילו גחלת אסור להוציא כי יש בה ממש. כלומר, השלהבת היא בחינת הבל. משה עצמו הוא הגחלת, וגחלת היא שפלות בעצם שאין בה שום גלוי, אבל היא מגלה שהכל הבל, כולל כל מה שנתגלה על ידי המשיח. הכל בגדר חמשה שמות שאינן העצם. זהו הגלוי של העצם.

גלוי זה הוא כמעט כוונת הבטוי "תכלית הידיעה שלא נדע". הוא מגלה שמן השלהבת של משה יוצאים שת-הבל. הוא מגלה את ה'למפרע'. אדם הוא עם הפנים קדימה, אבל משה הוא העצם, ולא יכול לגלות אחריו – כי אין אחריו כלום. כאשר אדם הולך קדימה הוא כמו אדם בעולם הזה שמתקדם, אבל משה הוא בחינה שאין יותר. הוא מגלה למפרע איך כל האורות שהיו קודם – כולם הבל.

גלוי העצמות דומה לגלוי כוכב שביט, ממנו מתגלה רק הזנב שיוצא ממנו, למפרע. משה הוא הגחלת, והוא מגלה למפרע שכל השלהבת הקשורה בו עד היום היא הבל. גם המשיח. זו האמת לאמיתו, עליה כתוב "משה אמת ותורתו אמת".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com