חיפוש בתוכן האתר

שיעור 13 - טו סיון תשס"ט - דף 6 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שיעור 13 - טו סיון תשס"ט
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
Page 13
כל הדפים

וכנראה בחוש בטבע בנ"א באיזה מדה פרטית שנראה בהם בתוקף הנה כאשר עובד עבודתו בעבודה אמיתית במוח ולב בהתבוננות פרטיות בהשגה גמורה ובהנחה טובה ונרגש אצלו הענין ומתעורר בלבו באהבה בבחי' קירוב ודביקות או בבחי' רשפי אש כו' [מים ואש עליהם דבר בפרק ד – קירוב ודבקות או רשפי אש] מתברר ומזדכך מעט מעט המדה ההיא בבחי' חלישות ובבחי' קירוב [על ידי אהבה כמים] ובבחי' כליון הישות [על ידי אהבה כרשפי אש] כו' כמשנת"ל פ"ד ([זה חשוב: האם צריך לדעת מה מברר או לא? כשאתה אוהב את ה', צריך לחשוב על זה שאתה כעסן בטבע או שזה קורה בדרך ממילא? זו שאלה מאד עיקרית. זה קצת ההבדל בין אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות לרבי אהרן מסטרשליא. רבי אהרן אמר שהבירור קורה מעצמו, ואדהאמ"צ חלק עליו. כאן כמובן הרבי הרש"ב כותב כשיטת אדמו"ר האמצעי. פעם היתה על זה סדרת שעורים (לרבנים, בקונטרס ההתפעלות).] ובעבודתו צריך לידע המדה הפרטית שמגיע לחלקו לתקן [כמו חולה, שיכול לסמוך על הרופא או להסתכל באינטרנט וללמוד בעצמו (בגשמיות לא תמיד טוב, אבל ברוחניות זה אחרת). אמרנו שהכל כאן זה קצת 'דינים', כולל הקביעה שצריך לדעת מה בדיוק הבעיה שלך. לכן באמת רבי אהרן מסטרשליא לא רצה כאלה דינים.], היינו איזה מדה שהיא בו בתוקף יותר ויתן כל כחותיו בעבודתו על המדה הזו הפרטית ['ראש בראש'] כנודע). אבל כאשר העבודה היא בבחי' כללות לבד נשארה המדה ההיא בתקפה ממש כמו קודם העבודה ואינה נראה בה שום שינוי לטוב, [כאן מתחיל עוד נושא יפה של פסקה זאת:] כמו יש מי שהוא בטבע מרה לבנה בתאוות ותענוגים והוללות וליצנות וכה"ג, ויש שהוא בטבע המרה שחורה כמו בכעס ומדות אכזריות וכן בעצלות ועצבות כו' [קצת מתמיה, כי בפרק א' בתניא אומר שיש ארבעה יסודות, ותאוות ותענוגים זה מים, שבמרות זה נקרא מרה ירוקה (לא משתמש שם בביטויים של מרות), ואילו הוללות וליצנות זה מיסוד הרוח, שזה באמת המרה הלבנה (השייכת לריאות). כל מרה יושבת במקום אחר – לבנה בריאות, משם הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים, וירוקה בכיס המרה, וזה מקור התאוות ותענוגים. גם במרה שחורה (היושבת בטחול) כאן כולל כעס שזה יסוד האש, שהוא מרה אדומה (היושבת בכבד), ועצלות ועצבות שהן מיסוד העפר, שזה המרה השחורה עצמה. אז כלל כאן את כל הארבע בתוך שתים, וחדש שהעיקר זה רק הלבן והשחור. זה מתאים לחב"ד, כפי שאנחנו אומרים שזה שחור-לבן ולא צבעוני. גוונים זה במדות, והשכל זה שחור-לבן. קודם מצלמים את הנפש – צילום רנטגן – ורואים שחור-לבן. מענין שבתוך כל אחד שם את מה שלא שייך לו בפרטיות ראשון – הירוק לפני הלבן והאדום לפני השחור. איך אני יודע ששחור ואדום זה יחד? "שחור אדום הוא אלא שלקה". איך אני יודע שירוק הולך עם לבן? ירוק כולל כל הגוונים, גם כחול, וכחול הולך עם הלבן (מה שבזהר נקרא לבן – בקשת הצבעים – זה באמת כחול בקשת הפיזית). רק בשביל החידוש הזה דיינו, שאפשר לכלול את כל הצבעים. שוב, הפרקים בסוף בשביל מטפלים. האבחון הראשון אם המטופל לבן או שחור. כל זה בכלליות, אבל בסוגריים מדבר על הפרטיות.] (ובפרטיות הן בהד' יסודות המבואר' בסש"ב ח"א פ"א, וכן יש מרה אוכמא ומרה ירוקא כו' [לולא דמסתפינא היינו משנים את הנוסח כאן מאוכמא לסומקא, כי אוכמא זה מרה שחורה בפשטות, שכבר כתוב. הסומקא זה הכעס והאכזריות והירוקא זה התאוות והתענוגים. יש גם רמז שירֹק זה אותיות קרי.] הנה בעבודה הנ"ל שההתבוננות היא רק בבחי' כללות הגם שמתפעל ומתלהב נפשו מזה ו[אם יותר פנימי אז ]גם בבחי' מרירות ולב דואג [שבתיקון חצות, שזה כלי, זה חיובי, רק שבתפלה לא רוצים רק את הכלי אלא גם את האור, את הקירוב לאלקות] כנ"ל, אין שום שינוי כלל בהמדות הטבעיים [החזקים שלו], ונראים בתקפם כמו מקודם, והוא שלאחר התפלה יהי' בהוללות ולצנות בשוה ממש כמו קודם התפלה, או בתאוות ותענוגים כמו מקודם, ואדרבא יכול להיות בתוקף יותר [זה גם ווארט חזק, שדווקא בגלל שיוצא מתפלה טובה יפול יותר. זה בגלל שתי סיבות:] מפני שמחת נפשו (די צופרידענקייט) [סיפוק עצמי, נושא גדול בפרק בעבודת ה'. זה סוג של ישות, ודווקא בגלל שכאילו התפלל טוב, שהרגיש התעוררות לה'. הוא לא שמח בה' אלא שמח בעצמו] מההתפעלות והתלהבות שלו (דהיינו הרגשת הישות, שבד"כ ישנה בעבודה שע"פ טו"ד [סכנה דווקא לחב"דניק, אבל גם מי שמתבונן התבוננות כללית זה השכל שלו. אין לו נשיאת ההפכים שככל שיש יותר שכל יש יותר אלקות וממילא יותר בטול, כפי שיאמר כעת. זה כתורת הבעל שם טוב, שבכל מצוה מי שמתמלא ספוק – ובפרט בעצם עבודת ה' בתפלה – זה הכשת הנחש בעקב. ידוע שהסימן של קירוב אמיתי לה' הוא "כולא קמיה כלא חשיב" שככל שהוא קמיה יותר כך הוא כלא ואין ואפס בעיני עצמו, כמבואר באגה"ק ב עיי"ש], רק שבעבודה אמיתית יש בזה הביטל [בסוד פרה אדומה, ובפרט בסוף צריך לשמור על בטול.], וכמשנת"ל שצ"ל ביטל בעבודה בשמחה שלא תהי' בבחי' ישות כו' [אלא שמחה בה', ולא בעצמו], משא"כ בעבודה הנ"ל לא יש בזה הביטל כ"א הרגשת עצמו [ולכן שמתפעל מרגיש טוב וזה יכול להפיל אותו בעוד יותר תאוות. לא רק שלא מתקן המדה החזקה בנה"ב אלא יכול לקלקל יותר.]) או שמפקח דעתו בזה מהמרירות ולב דואג [זה גם ווארט מאד פנימי של פרק בעבודת ה'. לא יודע אם נראה בעוד מקום לשון זה בחסידות, מה הכוונה? הוא הגיע למרירות – ויש בזה טוב, ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", שיש בזה עשיית כלי – אבל עושה משהו לצאת מזה בכח (כמו שיש ממליצים, כאן הוא כנראה מתכוון למכתב שמודפס בסוף הסידור של אדה"ז, שפעם היו עליו הרבה דיונים, כי לכאורה זה הבעיה בברסלב – מילי דשטותא כדי לצאת מהעצבות. אם האדם לא במצב של חולי נפש – בו זקוק לשמח את עצמו בכל מקרה, כי זה מסוכן – אז זה בעיה. שני הדברים הבעייתיים כאן נשמעים טובים מצד עצמם, 'שמחת נפשו' ו'מפקח דעתו', אבל זה שלילי כאן.] (ומובן שבזה מאבד גם המעט טוב שיש בעבודה זו דהלא מ"מ הי' בו איזה הרגש טוב, ובהפיקוח הנ"ל נאבד ההרגש הזה לגמרי) וכן מי שהוא במדת הכעס ומדות אכזריות יהי' כן לאחר העבודה כמו קודם העבודה להתכעס ולבלי לרחם על זולתו ולהתנהג אתו במדות תקיפים [קודם דבר על אכזרי, וכעת אומר 'תקיף' – מדות תקיפים (לא רוצה לחזור על אכזרי, שזה מאד קשה, זה בקושי יהודי). מי שהוא כזה טיפוס (שכנראה מוצאים בפוליטיקה הרבה טיפוסים מהסוג הזה) אז תפלה בהתבוננות כללית לא תעזור לו שום דבר.], ויכול להיות ג"כ עוד התגברות בזה מצד הישות שלו, או מצד המרירות שבטבע [בלי לפקח את דעתו, במקום לשמש כלי לאור כי טוב, אז מי שמר לו בטבע זה] מביא לידי כעס כו' [זה גם כלל גדול בתורת הנפש, שמרירות לא מתוקנת מעוררת קפידא. רואים שכל מי שמר לו בחיים, שחושב שסדרו אותו ודכאו אותו – שמשליך האשמה על כל הסובב, כולל הקב"ה, כמבואר בפרק בעבודת ה' – אז זה מגביר אצלו את הכעס, שכועס על כולם.] (רק מי שבטבעו אינו בהתפשטות [היש] כ"כ יכול להיות שיחזיק המקיף מהעבודה בדרך הנ"ל איזה משך זמן בהעדר התפשטות המדה הטבעית [קודם אמר שמיד שסוגר את הסידור וחולץ תפילין מתחיל לצעוק על אחרים, או לפול באיזה תאוה – דבר ראשון מדליק את הסיגריה. אבל כעת אומר טפה יוצא מהכלל, מישהו קצת יותר חלש אופי, שזה יחזיק אצלו עוד קצת ולא מיד יפול לתאוות או לכעס], וביותר הוא בהתגברות המרירות (שבאמת זהו עצבות [ולא המרירות האמיתית של התניא]) שמחזיק אצלו זמן רב).



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com