שיעור 12 - יב סיון תשס"ט הדפסה

י"ב סיון ס"ט – מגדל עדר-בת עין (בית משפחת נתיב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

 

ניגנו כמה ניגונים.

 

א. הקדמה וסיכום פרק ו' עד כה

דרישות קונטרס העבודה נכתבו לתלמידי תו"ת המסורים

אנחנו באמצע הלימוד של קונטרס העבודה, שזה הקונטרס האחרון שהרבי הרש"ב כתב בשביל תלמידי הישיבה בליובאוויטש. זה בעצם מסכם את כל הגישה של החינוך החב"די, הכל מסביב לעבודת התפלה ואיך לעורר אהבה אמיתית לה' בלב – שזה על ידי התבוננות, התבוננות בדרך חב"ד שנקראת התבוננות פרטית. לא להסתפק במה שקורא לו התבוננות כללית, שזה מעורר את האדם קצת, אבל בסופו של דבר זה לא פועל לזיכוך נפשו הבהמית, שזו התכלית – בשביל זה ה' הוריד את הנשמה לתוך הגוף, לתקן את הגוף והנה"ב. התבוננות כללית לא עושה את זה, ואפילו הרגש שמולידה בלב זה לא משהו אמיתי, אלא גובל בדמיונות שוא, לכן חייבים לעמול קשה ולהתמסר לעבודת ההתבוננות, התבוננות פרטית דווקא. זה מה שהוא דורש מהתלמידים. הוא דורש מכל אחד, אבל בלי להבין שהדבר הזה נכתב לתלמידי הישיבה שהם עם נכונות מלאה לקיים את דרישותיו קשה להבין מה רוצה ממני. צריך להבין שנכתב לתלמידים חרוצים, חיילים, שרוצים לעבוד נפשית מאד קשה על מנת להתבונן ומתוך זה לעורר רגש אמיתי בלב, שעל זה כתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודה כמו עבודה מתוך אהבה. שצריך להגיע לאהבה, זה העיקר.

התבוננות בחיות כל העולם

יש בקונטרס שבעה פרקים ואנחנו לומדים בהמשכים, וכעת נמצאים באמצע פרק ו. הנושא שמדבר עליו כאן, שכדי שאור ההתבוננות יחדור פנימה, לתוך הלב שלי, צריך קודם כל להדגיש את ההתבוננות איך שכל דבר בעולם חי בחיות אלקית פנימית. כלומר, שעיקר ההתבוננות צריכה להיות – במיוחד אצל מתחילים – באור אין סוף הממלא כל עלמין, להתבונן איך אור ה' "ואתה מחיה את כולם". יש מדרש, שמובא בשער היחוד והאמונה, "אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'". שאתה קודם כל מהוה את כולם יש מאין, ואחר כך, כשיש כבר דבר נברא, אתה מכניס בו נפש ומחיה אותו בחיות פנימית. האריז"ל אומר שאפילו באבן דומם יש נפש, וזה גם כתוב בשער היחוד והאמונה (שזה מה שלומדים בחת"ת בתקופה הזאת) – שה' מחיה כל דבר על ידי אותיות שמו אשר יקראו לו בלשון הקדש. גם זה רמוז במלה "ואתה", האותיות מ-א עד ת היוצאות מ-ה מוצאות הפה. "בדבר הוי' שמים נעשו" וזה מה שכל הזמן מהוה ומחיה ומקיים את הנבראים.

הארת האין האלקי – חיות והכרה

במה שלמדנו בשיעור האחרון הוא גם הסביר שיש הארה של האין האלקי – הכל נברא יש מאין, ומה שמתלבש בתוך הנברא (בתוכי, בתוך השלחן, בתוך כל דבר) זה הארה מהאין האלקי. זה גם נותן חיות – חוץ מדומם יש צומח-חי-מדבר, זה נותן גם את החיות המורגשת לנברא – וגם את אור השכל. ככל שהנבראים יותר גבוהים בסולם של דצח"מ יש יותר ויותר הכרה, אז זה גם נותן אור של הכרה – כל אחד ואחד לפי המדרגה שלו, שבסופו של דבר "וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר". התכלית שהכל – גם חיות, וממש כל הנבראים – יכיר בבורא עולם, בה'. כל זה בעצם שני ממדים של אור וחיות מתוך האין האלקי שכל הזמן מהוה ומחיה את המציאות. אבל מה שמתלבש בתוך התודעה – גם בחיות וגם בהשגה של כל דבר (כמו שקורא לזה) – זה רק הארה מהאין, ויש גם עצם האין האלקי, המקור שלו שהוא למעלה. שוב, זה לא עצמות ה', אלא עצם האין האלקי – איזה הארה מהיש האמיתי של ה' – אבל הוא זה ששופע חיות והויה וקיום לכל דבר בעולם.

לפני שנתחיל ללמוד את המשך פרק ו' נעמיק בזה קצת (מה שלא העמקנו בשיעור הקודם):

 


ב. החידוש של חב"ד (ועבודת ההתבוננות הפרטית) – "חלק אלוה ממעל ממש"

מחידושי החסידות שעוררו תמיהה והתנגדות – "חלק אלוה ממעל ממש"

אחד הדברים המיוחדים בחסידות חב"ד, בתניא, זה איך שאדה"ז פותח את הפרק השני בתניא – "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". הוא לא מחדש את זה, זה כתוב קודם, ואפילו את התוספת של "ממש" – שרגילים לומר שזה חידוש של אדה"ז – כבר מוסיף בעל ה"שפע טל". ידוע שבתקופה של יסוד החסידות הדבר הזה עורר הרבה תמיהה, עד כדי התנגדות. היום אולי זה מתקבל יותר בפשטות, כמו כל היסודות של החסידות שזוכים להכרה והסכמה כללית בין תופסי התורה, אבל פעם כל חידוש לא עבר פשוט בכלל. זה אחד הדברים הכי חשובים שלא עבר פשוט, שהנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש.

"נשמה שנתת בי טהורה היא" – מי אומר?

לא כתוב בתניא, אבל כתוב בכל מאמרי חסידות, שכל בקר אומרים מיד בהשכמה "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה וכו'". תמיד שואלים – מי אומר את המשפט הזה? לא כתוב בנוסח שזה "חלק אלוה ממעל ממש", אבל כתוב "טהורה היא", שעל פי פשט, על פי נגלה, אפשר לפרש את זה בכל מיני צורות. לפי הקבלה, לפי הפנימיות, טהורה זה לשון טהירו – טהירו זה אור (כלשון הפסוק "כעצם השמים לטהר"), אור אין סוף, ויש בקבלה טהירו תתאה (האור שנשאר לאחר הצמצום הראשון) וטהירו עילאה (אוא"ס שלפני הצמצום הראשון). אפילו ש"טהורה היא" הולך על טהירו עילאה, אוא"ס שלפנה"צ, זה גם חידוש, אף שפחות מ"חלק אלוה ממעל ממש". בכל אופן, ברור מהנוסח הזה שזה לא אני, בגלל שאני אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'". "בראתה... יצרתה... נפחתה..." זה מבנה ברור של בריאה-יצירה-עשיה ("ויפח באפיו נשמת חיים" זה כבר כאן למטה, כשזה נכנס לתוך הגוף שלי – "בראתה... יצרתה" זה לפני זה). זאת אומרת ש"טהורה" זה אצילות לפי המבנה כאן – אצילות זה עולם שכולו אלקות, שאין מודעות עצמית, אין אני נפרד מה', וזה נקרא יהודי טהור (זה הפשט הכי פשוט, שטהור זה שאיני חושב על עצמי, שאין 'אני' נפרד, שהאני לא משחק, יש דעת טהורה – יש אלקות, יש תורה, זה מה יש). אז הנשמה היא טהורה, אבל היא יורדת דרך עולמות עד שהיא נכנסת לגוף. ושוב, מי זה המודעות שאומרת "בי"? בתוך מי זה? מי זה האני הזה? סימן שהאני זה לא הנשמה הטהורה כו'.

ה'אני' של הבינוני – נפש הבהמית, והתכלית שגם היא תכיר את ה'

נחזור לתניא: בתניא כל הענין של "נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" זה גם "שנית" וגם נמצא בפרק השני. בפרק הראשון לא הגיע לנפש השנית, אלא מדבר עדיין על הנה"ב וארבעת היסודות שיש לה, וכל המדות הלא טובות מהם, ואומר שאפילו מדות טובות בישראל זה חלק מזה. אומר שהנה"ב של יהודי זה מעה"ד טו"ר, ק"נ, יש בזה גם טוב וגם רע. זה שיהודים ביישנים רחמנים וגומלי  חסדים זה הטוב של הנה"ב (כך אומר בפרק א' בתניא), ואם יש לו מדות רעות – כעס וגאוה מיסוד האש, התפארות והוללות וכו' מיסוד הרוח, עצבות ועצלות מיסוד העפר, תאוות מיסוד המים – זה הרע של הנה"ב. כלומר, פותח שאדם נולד עם מודעות עצמית, נה"ב, וזה הבינוני של התניא. זה האני שלו. הצדיק של התניא החליף פאזה, כשאומר 'אני' זה נה"א, אבל אצל הבינוני זה הנה"ב. תכלית הכוונה, רצון ה', שגם הנה"ב הזאת תכיר בה'. אמרנו שלע"ל גם חיות ובהמות ממש יכירו בה', "וראו כל בשר יחדו", כשיקויים כפשוטו "וגר זאב עם כבש וכו'". איך זה יכול להיות? "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", זה המשך הפסוק. ברגע שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים אז יש "וגר זאב עם כבש" וכל שאר התופעות המופלאות בטבע שכתובות בפסוק. אבל קודם כל, בתור הכנה לזה, אני פה עם הבהמה שלי – שהיא תכיר בה' ותשתתף בתפלה לה' והשתפכות הנפש לה'. זה הכנה.

עימות בין הנפש הבהמית לבין הקדושה "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"

עכשו, מה השאלה ומה זה קשור לענין שלנו? רוצים להעמיק במה שדובר בשיעור הקודם: יש הרבה גישות, גם בחסידות הכללית, שהאדם הוא אדם עם נפש בהמית (או טבעית, או חיונית, או מושגים מעודנים אחרים – לפעמים יותר עדין, שיש גם נפש שכלית, שלפי האמת זה השכל של קליפת נגה, ולא קדושה – ממד יותר עדין מסתם נה"ב, אבל לא יצא מכלל נברא תחתון). שוב, יש גם בתוך החסידות הכללית, שיש אדם שהוא נה"ב או שכלית וכו', ויש הקב"ה, ויש יחסי גומלין ביניהם. כתוב, גם בתניא, שאם יש מלחמת היצר – שגם לא ברור מי נגד מי, אבל יש איזה עימות בפנים – אני קורא לקב"ה לעזור לי, ואם לא יבוא ויעזור לי אני מפסיד, הטוב מפסיד, "אין יכול לו". אני לא יכול להתגבר על היצר שלי בלי עזרת הקב"ה. בתניא מאד ברור שמי שמתעמת זה שתי הנפשות, שנלחמות ונאבקות על השליטה בעיר הקטנה, בגוף.

מלחמת הקדושה בק"נ ביחס לכלל

בדור שלנו אפשר להבין את זה טוב טוב ולהשליך את זה על כל המדינה – מי שולט על העיר הקטנה הזאת, שקוראים לה ארץ ישראל. יש באי כח של הקדושה (מקוים שיש מישהו כזה, כי מאד קל לרמות את עצמך שאתה מייצג את הקדושה, אבל נניח שיש אחד כזה) ויש באי כח של קליפת נגה. לא סתם טומאה, אלא ק"נ שיש בה גם דברים טובים, אבל המחלוקת מי השולט כאן. כל אחד רוצה לשלוט, אז יש פה מלחמה. זה שבסוף הטוב ינצח, שמי שבאמת מייצג את הקדושה ישלוט – שזה טוב לכולם (זה "טוב ליהודים") – זה לא קל, וגם כאן "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אפשר להבין את זה טוב טוב ביחס למצב שלנו. גם שנאמר שיש פה מישהו שמייצג את הקדושה, אין לו שום סיכוי בעולם לעלות לשלטון כאן "אלמלא הקב"ה עוזרו". בסופו של דבר הכל מושלך לה' – אתה בראת אותנו, אתה רוצה טוב, אתה רוצה ממשלת תורה – בסדר, זה בידך. אנחנו באמת צריכים לקיים "עשו כל אשר ביכולתכם", אך לא יעזור כלום בלי עזרת ה'. אנחנו כעת משחקים מהכלל לפרט – נחזור לגוף האדם.


חידוש התניא – נתינת מקום עצמאי לנפש האלקית (מלבד הסיוע האלקי)

יש מה שיש מלחמה פנימית, אבל ברוב הספרים בקושי נותנים דגש על מציאות הנה"א בפ"ע. מספיק לומר שיש הארה מה', יש קשר לה', ויש פה אני – הנה"ב עם הנפש השכלית שלי – ואם יש מלחמה אני לא כל כך מרגיש שיש איזה 'אני' טוב מאד שנלחם נגד 'אני' רע מאד. מה אחד הדברים, למשל, שאומר בתניא? כשלאדם באה מחשבה זרה בתפלה הוא נופל ברוחו – חושב שכל העבודה שלי הלכה פייפן, הכל לא שוה שום דבר כי אני מקבל איזה תאוות יצר בתפלה, סימן שהכל לא שוה שום דבר. בנוגע לזה אחד החידושים החזקים שבתניא, שאומר שלפי ההבהרה שלי בספר זה, דרך החסידות הפנימית, תבין שהמחשבה הזרה באה מהנה"ב, אבל יש לך נה"א, וזה לא פוגם ולא טימא את הנה"א. בשביל להבין את הנושא הזה טוב זה בעצם כל ספר התניא.

החיות הפנימית בכל דבר (הנבדלת משרשה בעצם האין האלקי) – על דרך הנפש האלקית

בסופו של דבר, הווארט שרוצים עכשיו להבין, שלגבי עצמי הדרך של חב"ד בכללות זה בדיוק מה שלמדנו כאן, שצריך להבחין טוב מאד בין החלק של החיות האלקית שמתלבשת בי ממש לבין השרש שכאן הוא קורא לזה עצם האין האלקי שלא מתלבש בי, שאם הוא מאיר אז כל האני שלי מתבטל בתוכו. אבל מה שמתלבש בי. זה נאמר לגבי כל נברא שיש בעולם – בכל נברא יש משהו פנימי, אלקי ממש, ויש משהו מקיף, בשרש. כמו שרש נשמה נקרא לזה. אבל אצל יהודי יש בדיוק אותו דבר, ועל זה לא השליך את זה כאן – דבר רק על כללות העולם. כמו שאומר כאן שעיקר ההתבוננות זה להתבונן עד שאתה מרגיש חזק מאד את החיות הפנימית שבך ושבכל דבר, ובשביל זה צריך הרבה להתייגע – לכאורה זה הדבר הכי פשוט, אבל צריך הרבה יגיעה בשביל זה (בשביל חקיקה פנימית, להחדיר את התודעה וההרגשה שיש אלקים בקרבי) – כך לגבי היהודי זה הנפש השנית. שוב, כל המושג "נפש השנית בישראל" הולך ביחד עם ההתבוננות הפרטית של דרך חב"ד לגבי החיות הפנימית, לגבי הבנת האוא"ס הממכ"ע.

מה בין יהודי לבין שאר הנבראים? פנימיות וחיצוניות הקו

אם כן, נשאלת שאלה פשוטה מאד – מה ההבדל בין היהודי לבין כל דבר בעולם? הרבה שואלים את זה. הרי אמרנו שכל דבר חי בחיות אלקית, וגם אני חי בחיות אלקית, ועל זה אני אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'" – אז מה ההבדל? שוב, במושגים שאמר כאן קודם, הוא הסביר שבתוך החיות הפנימית יש מה שבא מאותיות הדבור של עשרת המאמרות (שזה סוד אתהא עד ת ו-ה מוצאות הפה), וזה נקרא החיות שבבחינת כח. חוץ מזה יש חיות שבבחינת אור, וזה שייך יותר ליכולת ההשגה בכל דבר (כפי שאמרנו) – היכולת להכיר באלקות, "וראו כל בשר יחדו" – אך שוב, גם זה לאו דווקא מיוחד ליהודים. אז אם כן, מה זה ה"חלק אלוה ממעל ממש" המיוחד לישראל? הוא לא מסביר כאן, אבל נסביר כדי להשלים את התמונה: בשעור הקודם הסברנו את זה רק בדרך מעבר. זה נקרא שעבור היהודי הקו אוא"ס שבוקע וחודר את הצמצום הראשון מאיר בפנימיות שלו. יש לקו כמה מדרגות (אודותן כן כתב כאן) – הוא מאיר בעולמות שלפני אצילות (א"ק), באצילות, בוקע את הפרסא ומאיר לעולמות התחתונים (בנוסף על האותיות, שהם הכלים של המלכות דאצילות, שזה כח ההתהוות, וזה רמוז ב-ו של "ואתה"). הזכרנו מה שלא אמר, שיש פנימיות הקו וחיצוניות הקו. החיצוניות זה קו המדה, מה שמודד את המציאות, ופנימיות הקו עושה התכללות. כתוב בחסידות, ואומר את זה גם הרש"ש (גדול המקובלים אחרי האר"י), שפנימיות הקו זה התורה. התורה שייכת לנו, אם כי יש לנו חובה להאיר לכולם מצוות שלהם וכו', ה' הוא "אלהי ישראל". הנפש השנית בישראל, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", זה לפי מה שלמדנו כאן בענין הקו.

חיות שבבחינת אור – השכל שיש בכל דבר – מכח החלוקה של חיצוניות הקו

נסביר שהארת הקו הבוקעת את הפרסא בין אצילות לבי"ע היא מה שנותן בנבראים אור, הכרת אלקות, בנבראים (ולא רק חיות וקיום). בנפש לזה קוראים הנפש השכלית – החיות בבחינת כח בסוף משתלשלת להיות הנפש הבהמית-החיונית-הטבעית, אך זה שיש נפש שכלית היינו מה שבמדה מסוימת לכל דבר יש את השכל שלו, אור והכרה, כמו "אור השכל" של אבולעפיא. אבל כל זה בא רק מחיצוניות הקו. הוא לא מחלק, אבל כעת אנחנו מחלקים. עיקר השכל זה היכולת לעשות חילוקים, כח האבחון – "אם אין דעת הבדלה מנין". זה כלל גדול, עד כדי כך שזה הגדרה של שכל – אפילו חכמה ובינה, ולא רק דעת – הגדרת השכל זה יכולת לחלק. זה לא יכולת לאחד אלא יכולת לחלק, לראות את ההבדלים. עוד הפעם, מי שהוא בר שכל אם הולך לקלפי לבחור הוא צריך לבחור במישהו – בזה ולא בשני (אם יש מישהו שאפשר לבחור בו בכלל, אם אין מישהו הוא לא הולך). אם אין לו שכל אז הוא לא יודע להבחין – אז כולם אותו דבר (יכול להיות שיש מישהו עם שכל שגם מבין שכולם אותו דבר, שככה זה אובייקטיבית...). מי שבעל שכל יכול להבחין. בשרש הכי עליון זה חיצוניות הקו. זה אור, זה הכרה, אבל זה בא מחיצוניות הקו – כח ההתחלקות שיש בו.

פנימיות הקו – כח התורה – "אלהי בקרבי" המורגש בהתבוננות פרטית דווקא

לעומת זאת, תכלית התורה זה לברר ולאחד. זה לא סתם שכל. זה קשור לדעת, כי זה כח היחוד בפנימיות, אבל זה בא מהכתר – שרש הדעת שלמעלה מהשכל. הרבי הרש"ב כל פעם מדגיש, שכמה שאני אומר "הלואי בינוני" – איני צדיק, הנשמה היא "בי" ואיני מזוהה איתה – אבל הנשמה "בי" ממש. כמו דבר והפוכו, "אתה נפחתה בי" ממש. אם כן, היכולת ליהודי להתבונן ולהרגיש את ה"אלהי בקרבי" ממש זה נושא שמאד מאד קשור לכל הקונטרס הזה, לעיקר ההתבוננות החב"דית. נעשה סיכום של מה שאמרנו כאן. אם אין את ההתבוננות הזאת הפרטית אז מאד קשה, אי אפשר להבחין בין המקיף של ה' – ה' ודאי כאן, הוא מסביב, הוא בתוכי – לבין מה שבתוכי ממש. בלי התבוננות פרטית אין 'דריי דינים' אלא רק שנים – אני וה'. כדי שנזהה דבר שלם שנמצא בי, וגם "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" – שזה כמו האין בשרש, שאם לא יבוא להציל משני שופטי נפשי, שתי הנפשות שרבות ונאבקות, אז "אין יכול לו" – צריך התבוננות פרטית. זה הווארט שלמדנו עד עכשיו.

"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" בפרט ובכלל

עכשיו אפשר להמשיך. אומר שעיקר ההתבוננות זה איך לכל דבר יש חיות פנימית, ולהתבונן עד שזה מורגש ממש. כעת הרחבנו שזה הולך יחד עם זה ש"הנפש השנית בישראל" היא "חלק אלוה ממעל ממש", והיא בישראל, ואף על פי כן יש מלחמה בינה לבין הנפש הבהמית, והנה"ב "אקדמיה טענתיה" כמו שאומרים חז"ל, והיא יותר חזקה עם האורות דתהו שלה, ולכן הנציג של הקדושה לא ינצח אף פעם – לא כי האנשים כאן רעים במיוחד, זה לא נכון, אלא ה' ברא את העולם ככה שהנציג הדתי אין לו שום סיכוי. מאד חשוב להבין את זה – אין לו סיכוי מלכתחילה, זה רק על דרך נס. אם הוא מרים ידים ומתייאש ולא נלחם, אז ודאי לא יהיה שום דבר, לכן חייבים "עשו כל אשר ביכולתכם", אבל גם עם זה אין שום סיכוי. רק שאם עושים את זה, אז כמו שכתוב בסליחות – "אולי ירחם". כתוב שהאולי הזה בא מרדל"א, ממקום של אמונה שאין לנו שום השגה בו. אנחנו עושים כל אשר ביכולתנו, ו"אולי ירחם". עוד הפעם, להבין שיש שלשה בסיפור הזה זה חב"ד. בלי חב"ד, ההתבוננות היא בבחינת מקיף בלבד, ואז יש רק שנים – הקב"ה והאדם.

 


ג. לימוד הקונטרס בפנים (מאמץ הכניסה להתבוננות פרטית והקשיים בזה)

עכשו נפתח איפה שהגענו – עמ' 40. בהשגחה פרטית הגענו למקום שיותר רץ, שיותר קל לקרוא. עד כאן היה כבד ומאד מורכב. עכשיו מתחיל להיות הרבה יותר פשוט:

ובכל הענינים האלו [כל מה שדברנו, על להתבונן איך כל דבר חי מאוא"ס הממכ"ע (זה קונטרס ארוך, אז הסביר הרבה דרגות התבוננות, אבל כעת מתמקד בעיקר)] תהי' ההתבוננות ביגיעת נפש [זה לשון התניא.

יגיעת נפש ויגיעת בשר

כתוב שצריך שתי יגיעות, יגיעת נפש ויגיעת בשר. יגיעת בשר זה זיצ'-פלייש באידיש. אם קשה לשבת, ויש הפרעות ריכוז, אז להתגבר על זה זה יגיעת בשר. הגשמיות מפריעה, הגוף מפריע, וכדי להתגבר צריך יגיעת בשר. אבל אם יש חולשה – שהאדם מתרגל להיות חפיף, שטחי, כמו שלמדנו לפני כמה שיעורים – לא שלא יכול להתרכז, אלא לא רגיל להתעמק, הוא זקוק ליגיעת נפש. הוא יסביר שכמה שאדם רגיל להעמיק יותר קל לו, אבל אם לא רגיל זה קשה מאד, עד כדי כך שמי שלא לומד את זה לא יודע בכלל על יגיעה זו. גם אם תלמיד ישיבה יודע שיש להתייגע בהבנת ראשונים ואחרונים וכו', הוא לא תמיד יודע שיש יגיעה בהתבוננות שזה יותר קשה – רבי הלל אמר שיותר קשה התבוננות חב"דית שעה אחת מלימוד כל הש"ס בעיון). העמקת ההתבוננות זה יגיעת נפש. להתגבר על הפרעות זה יגיעת בשר. חלק מיגיעת בשר זה שאדם ישפיל את עצמו. עיקר ההפרעה זה לא רק שקשה לי לשבת במקום אחד, אלא זה שיש לי המון ישות וגאוה – זה מפריע לי להתמסר. הגאוה לוקחת אותי למקומות אחרים, למחשבות אחרות, לכיוונים אחרים. לכן חלק מיגיעת בשר זה להשפיל את עצמי, בטוש.

אבל כאן לא מדבר על זה, לכן לא מזכיר בכלל יגיעת בשר אלא רק יגיעת נפש – היגיעה בעצם ההתבוננות.] כמ"ש בסש"ב פמ"ב שלא תכבד עליו העבודה [עבודת ההתבוננות] (וכאשר יקרה לעתים קרובות שכבד עליו ענין ההתבוננות ומתרשל בזה [על מה שאומר כאן אמרנו שחייבים לשים עצמנו על ספסל תו"ת בליובאוויטש ולהבין שמדבר אל התלמידים, מי שכבר בענינים, ואומר שזה קורה לכם לעתים קרובות.] ואין לו שום חיות בתפלה [אם יש דרך אחרת, לא חב"ד, אז באים לבית כנסת ומתפללים בקולות וברקים, או בשירה וריקוד, וזה נחמד. מי שלא אוהב את זה – הולך למקום אחר, או לא מתפלל בכלל. אבל בחב"ד (האמיתי, לא מה שרואים היום) יותר קשה – הוא יודע שצריך יגיעה פנימית, ובלי זה אין לו חיות. הוא יודע שדורשים ממנו סחורה והוא לא מספק אותה, ואז ממילא התפלה שלו היא בלי שום דבר, בלי שום חיות.] וממילא נעשה הכבידות בכל הענינים [זה כלל גדול – חיות בעבודת ה' מתחילה מתפלה, ואם אין לך חיות בתפלה אין לך חיות בשום דבר. אחד הרמזים לזה, שיש חי ברכות בשמו"ע – זה ה"וחי בהם", מה שנותן את החיות בכל תריג מצוות התורה. לכן יש מי שאומר שהתפלה היא לא מצוה דאורייתא. יש בזה מחלוקת. באנטומיה של הגוף חי חוליות השדרה אינן מ-רמח אברי הגוף, אבל זה מה שמעמיד את כל הגוף. כך סובר אדמו"ר האמצעי. אפילו בין אדמו"רי חב"ד יש שכותבים כמו הרמב"ם, שהתפלה זה מצוה מהתורה, ויש שכותבים כמו הרמב"ן, או שזה בעת צרה או שבכלל לא מצוה דאורייתא, אבל זה חוט השדרה המעמיד את כל הגוף. הוא מאשים כאן את מי שלא מתייגע בהתבוננות. היום זה חידוש גדול לקרוא כזה דבר, כי היום אף רב לא יבוא ויאמר למישהו שכל הבעיות בעולם – פשיטא זה שלא בא משיח, אבל גם זה שהנציג שלנו אף פעם לא זוכה בבחירות – זה הכל בגלל שאתה לא מתבונן. אתה לא מתייגע, אז אין לך חיות בתפלה, אז אין לך חיות בשום דבר בעולם – אז אתה מת.] ונעשה כאבן ממש אז עם נעמט זיך ניט צו קיין זאַך [כל הדברים העסיסיים אומר באידיש: הוא לא 'נלקח' בשום דבר, שום דבר בעולם לא מושך אותו. הביטוי הוא שהדבר הזה לוקח אותי, ואם אין לו חיות בתפלה אז שום דבר לא לוקח אותו, וזאת אומרת שהוא אבן.]. וכל החפץ בחייו צריך להתגבר על עצמו לכנוס אל ההתבוננות בדרך קבלת עול [להתגבר על הכבדות ולהכנס כך להתבוננות. זה גם חידוש נפלא. אומר שאם זה קשה לך, אז כמו כל דבר בעולם – צריך לעמול. העולם הזה לא עולם של תענוגים מידיים. מנסים בתרבות המערב לעשות שכל התענוגים יהיו על מגש, כמה שיותר מהר – הכל פאסט, החל מאכילה (מתענוג האכילה), פאסט פוד, וכיוצ"ב. זה הפוך מעבודת ה'. יש כזה דבר להנות מהתבוננות, אבל אם אתה רוצה להנות בהתבוננות מיד אז במקרה הטוב תסתפק רק בהתבוננות כללית – שבסופו של דבר זה גארנישט, לא שוה שום דבר – כי מיד נותן תענוג מדומה, או שתסתפק במחיאת כפים וכל מיני דברים חיצוניים, אבל זה לא זה. ואם אתה חב"דניק, בסוף תהפוך להיות אבן דומם. להיות חב"דניק זה יכול להיות הכי טוב או הכי גרוע. מי שכתב את זה פעם ראשונה, לגבי חב"דניקים שכאילו מתאמצים בהתבוננות, זה אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות. הוא גם כותב אותו דבר, שבגלל טעויות פנימיות בהתבוננות בסוף האדם נרדם על השולחן. שם היתה בעיה אחרת, שהחסידים חשבו שצריך רק להתבונן ואסור להתפעל – אסור להרגיש מזה שום דבר, רק מאה אחוז מוחין, בלי אהבה ובלי שום רגש. זו טעות פאטאלית. אדה"א מבקר אותם, ואומר שמה שקורה לחסידים גדולים בעלי מוחין אלו שבסוף נרדמים על השולחן וגמרנו איתם, אפשר לסתום עליהם את הגולל. כאן זה סיפור אחר. שם באמת התבוננו, ביגיעה, והטעות היתה שהיה מאמץ לעצור בכוונה את המעבר בין המח ובין הלב. בכוונה לא לתת לאור במח לרדת ללב. חשבו שזה מה שצריך להיות – אך כנ"ל זה טעות פאטאלית. כאן מדבר לבחורי ישיבה – בחורים רציניים, אבל בכל זאת בחורים – וכאן הבעיה שקשה להתבונן. הוא אומר שאם קשה להתבונן, וזה באמת קשה, אז צריך, כמו כל דבר שקשה, לעשות את זה בקבלת עול.


התבוננות בקבלת עול – יחוד בינה ומלכות

רק את זה ננסה להבין: התבוננות זה בינה, "אם הבנים שמחה", וכשאתה משיג משהו זה צריך להיות הכי שמח. שמחה זה למעלה מאהבה ויראה. שני הבנים הראשונים זה אהבה ויראה – ראובן ושמעון, שני בני לאה אמנו שהיא התבוננות, והיא "אם הבנים שמחה". כשהאמא מולידה ודאי שמחה, וכתוב שהשמחה גם עוד קודם ללידה (שעל מנת ללדת צ"ל שמחה). כאן אומר שאני דורש ממך להתבונן וזה לא יהיה לך כיף בכלל. כמו שאומר לך לחרוש מסביב העץ, שלא בא לך בכלל. אני אומר לך לעשות את זה לפי הדרכתי, בקבלת עול מלכות שמים. מה קורה כאן בספירות? בספירות זה יחוד של מלכות ובינה. קבלת עול מלכות שמים זה המלכות, ה תתאה שבשם, והתבוננות זה ה עילאה, עלמא דאתכסייא, משהו מאד גבוה – יותר גבוה מכל המצוות. במצוות שייכת קבלת עול, אבל זה הרבה יותר גבוה – כל המצוות בז"א והתבוננות זה בינה – אז מה שייכת קבלת עול? זה פלא, אבל אומר – אתה בחור ישיבה שלי, ואני פוקד עליך לשבת על הכסא ולהתבונן בקבלת עומ"ש (אף שקשה ולא מתחשק). זה יחוד בינה ומלכות. זה עוד פירוש של "מי זאת עולה מן המדבר" – פסוק שהבעל שם טוב אהב, ופרש בו שצריך בתפלה לחבר בינה ומלכות, "מי" ו"זאת", ואז יש "עולה מן המדבר", הדבור בתפלה עולה. כאן יש ואריציה של זה, שהתבוננות זה ה עילאה ולכאורה אין לזה שום קשר לקבעומ"ש, שזה מלכות, אבל אומר שאם קשה לך להתבונן זה הפקודה של חב"ד, זה הפקודה של הרבי, זה הפקודה של ה' שהרבי הוא רק צינור להעביר זאת. אני אומר לך שאתה נבראת בשביל להתבונן – כמובן כדי להוליד מדות, לא כטעות החסידים הגדולים של אדהאמ"צ, וזה גם מוליד מעשים אחר כך. כמו שאמר שאם אין התבוננות אין תפלה ובלי זה אין חיות בשום דבר, אז מובן ש"מרובה מדה טובה" ומהתבוננות אמיתית יש חיות בתפלה ויש חיות בכל דבר, ויש גם זיכוך מדות הלב שבשביל זה האדם נברא, שיהיה רחמן ולא יהיה כעסן או אכזרי על אף אחד, כפי שמסביר בהמשך.

זה דבר מאד גדול, שקשה למצוא בשום שיטה ומקום אחר שיאמרו לך להתבונן בקבלת עול.], וכאשר יכנוס בההתבוננות יתעורר אצלו החיות והתענוג בהענין ["כל התחלות קשות", כמו שכתוב גם על לימוד תורה בכלל, אך אם אף שלא בא לך אתה מתחיל בקבלת עול "אחריתך ישגא מאד" ויהיה לך הרבה תענוג בזה], עס ווערט איהם די זאַך געשמאַק און דער ענין לעבט ביי איהם [כאן נעשה דיוק: הוא אומר גם בלשון הקדש, שבהמשך יתעורר אצלו החיות והתענוג בענין – שני דברים, חיות ותענוג. צריך כמו כל דבר לדייק (מה שאמרנו קודם שהשכל מדייק ומחלק), ואחר כך כשמתרגם לאידיש הופך את הסדר, "געשמאק" לפני "לעבט ביי איהם" (שהדבר שהוא מתבונן חי אצלו). אפשר לעבור על זה, אבל צריך לדייק – מה זה געשמאק ומה זה שהענין חי אצלו, ולמה הופך את הסדר?

חיות זמנית (בגברא), תענוג, חיות נצחית (בחפצא)

לפי המשך ההסבר נראה שבעצם יש שלש מדרגות – חיות ראשונה, געשמאק (תענוג), חיות ממושכת (ע"ד חיים נצחיים). נאמר בקיצור, שאם הענין חי אצלו – שזה נושא חי בשבילו, במילים הכי פשוטות שזה מאד מענין אותי, ואז זה כל הזמן מענין (משהו מענין זה לא היום מענין ומחר לא, אלא אם זה חי אצלי אז זה הדבר הכי חי אצלי, כל הזמן), ומה שכל הזמן מענין אותי גם לא צריך להיות כל הזמן מתוק לחיך. מה זה החיות הראשונה? לפי ההמשך נראה שקודם הוא היה מת, ואמרתי שתתחיל להתבונן בקבלת עול. למה זה דומה? זה לשמש באבר מת. הוא אומר שאם תגש לענין – התבוננות זה יחוד, זה זיווג – אם בקבלת עול תגש להתבוננות, גם שיש לך אבר מת, אז האבר יחיה, זה יתחיל לחיות. זה חיות ראשונה, שזה בתוך הגברא שלך. אחר כך גם תרגיש איזה געשמאק בדבר הזה, ואחר כך הענין הזה ימשיך לחיות אצלך חיים נצחיים, גם אחרי שגמרת את הזיווג הזמני. כל זיווג זה חולף. אז בעצם יש ארבע מדרגות: אתה עם אבר מת ואני אומר לך לא לפרוש מהאשה (שכאן זה אמא עילאה, ההתבוננות) בגלל שאתה חושב שאין לך כח גברא. צריך לגשת בקבלת עול, כמו שיש מצות עונה בתורה – שחייבים. ככה צריך לגשת לעבודת ההתבוננות, ובזכות זה יהיה משהו אצלך שמתחיל לחיות. מה זה אבר חי? הבעל שם טוב אומר שכל עבודה אמיתית מתחילה מאבר חי ברוחניות. מה זה בהתבוננות? שזה מתחיל לתפוס אותי. אמר שאם אתה מת שום דבר 'לא לוקח אותך', אבל הסימן של החיות הראשונה שזה מושך אותי, זה לוקח אותי. אחר כך יש תענוג. אחר כך הענין הזה בכלל הופך להיות חלק מהחיים שלי, חלק מדפוס החיים הנצחיים.])


[אז מה יעשה למרות שזה קשה?] ליגע מחשבתו ויתבונן בזה בהעמקה טובה ולקרב הענין לעצמו ויתקע דעתו בזה בחוזק עד שהענין האלקי מאיר בנפשו ונפשו מתקרבת ומתקשרת בהאלקות [כל ביטוי כאן זה שלב: קודם תקיעת הדעת, שזה לוקח אותו (תקיעת דעת באבר חי), ושזה מתחיל להאיר זה תענוג, ואז נפשו מתקרבת ומתקשרת באלקות – זה החיות שחי כל הזמן, ומה הסימן לזה?], וכל רצונותיו כל היום הוא רק באלקות ואינו שייך לשום ענין אחר כו' [כל תפלה בבקר צריכה להיות חויה אלקית אמיתית, שאם זה הצליח אז כל היום אתה ב'היי' – אתה בהיי של ה' – וזה שהענין חי אצלך כל היום, ואתה לא רוצה שום דבר בעולם, שום דבר בעולם לא חשוב לך חוץ מהקב"ה ומה שהוא רוצה. זה שמשהו חי אצלי – זה כל כך חי אצלי, כל כך מענין אותי, עד ששום דבר אחר לא מענין אותי (אין בחסידות את המלה מענין, רק ענין – אין לו שום ענין אחר).], וישתדל להביא את הענין לידי ההשגה דשכל הטבעי (כמשנת"ל פ"ד) [שגם הנפש השכלית, שהיא חלק מהנה"ב בכללותה, תבין.] שגם הוא יבין את הענין האלקי ובהתעוררות האהבה דנה"א יתעורר גם הוא באהבה לאלקות כו' [שזה התכלית – "'בכל לבבך' בשני יצריך", כמו שהסביר קודם.]. וכן ההתבוננות בענין נפשי אויתיך כו' [קשור לזה שה' הוא הנפש שלי, כמו שאמרנו קודם.] שהו"ע לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך חיי הנשמות בפרט [קודם דבר על כללות העולמות, וכעת מוסיף את חיות נשמות ישראל בפרט.] כמשנת"ל שם [שם הסברנו שעצם ההתבוננות שכל דבר בעולם חי זה כנגד ספירת היסוד, וההתבוננות הפרטית של "נפשי אויתיך" זה הוד, וההתבוננות שיסביר בסמוך זה גבורה:], וגם בההתבוננות דכמים הפנים אל הפנים כו' כמ"ש בסש"ב מפמ"ו עד פ"נ [שכמו שה' הוציא אותנו מארץ מצרים כך ה' יורד אלי אישית, ומוציא אותי מהבוץ שלי, ומכניס אותי חדר לפנים מחדר ומחבק ומנשק אותי ואז נפשי משתפכת כמים הפנים אל הפנים. כתוב בחז"ל על "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת" – "'הגדולה' זה מעשה בראשית, 'והגבורה' זה יציאת מצרים, 'והתפארת' זה מתן תורה". כך חז"ל מפרשים, לפי הסדר – קודם מע"ב, אז יצי"מ ואז מ"ת.] (ובח"ב בהקדמה הנק' חינוך קטן [חת"ת לפני כמה ימים] כ' הן דרך כלל כי הוא חיינו ממש כו' [שזה יחסית כלל. הכל יחסי. זה שה' הוא החיים שלנו, להגיד שזה כלל זה כמעט כמו שאמרנו לגבי תפיסת החסידות הכללית, שלא כל כך ברור ההבדל בין הנה"א שלי לבין השלישי ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" – זה 'מרוח', לא בהיר. בהתבוננות של "נפשי אויתיך", שאני מתאוה לה' כמו לנפש שלי, אז הנפש שלי זה לאו דווקא הנה"א אלא החיות שלי, ואני מבין שה' הוא החיות שלי. זה שוב דוגמה, כמעט כמו שאמרנו, שיש שנים – ה' ואני. לכן זה נקרא 'כלל' בהקדמת שער היחוד והאמונה, וזה כנגד ההוד.] והן דרך פרט שכשיבין וישכיל בגדולתו כו' [חסד, מעשה בראשית] ואח"כ יתבונן באהבת ה' הגדולה והנפלאה כו' [שירד למצרים, מט שערי טומאה, והוציא אותנו משם.] אזי כמים הפנים כו') [עשינו קצת חזרה, אבל סה"כ מה שאומר כאן שכל דרגות ההתבוננות צריך להתחיל בדרך קבלת עול, ולאט לאט זוכים לתענוג – חיות ראשונה, תענוג, ופעולה נמשכת של חיות.].


והנה כאשר מתבונן בבחי' כללות בלבד [כעת חוזר למי שלא חב"דניק – שחושב שהוא חב"דניק, אבל אינו חב"דניק] ומתפעל בנפשו [קרא על איזה נושא, קצת חושב על זה, ומאד כיף לו – מקבל איזה חויה, איזה 'היי' מדומה.] (דע"ז א"צ יגיעה [בשביל להתפעל בכללות לא צריך שום עבודה קשה, מאד קל ליהודי להכניס את עצמו לאוירה שכאילו מתבונן במשהו ומתפעל ממשהו.] הן בהתבוננות מאחר שהיא בבחי' כללות לבד [אז אין פרטים, אין שכל, ושכל דורש יגיעה] וה"ה רק כמו זכרון שנזכר על אלקות כנ"ל [זה הזכיר קודם. יש מושג באלקות שזוכרים משהו – שכחתי שיש ה' בעולם והוא מנהל את חיי, ופתאום אני יושב ונזכר בזה, יש ה' ויש השגח"פ ובעצם מנהל לי את החיים. מתוך זה שאני נזכר בה' אחרי ששכחתי ממנו אני פתאום מתפעל מאד, ויש לי חויה גדולה – אני מתמוגג, רוצה להתפלל וכו'. אומר שלגבי יראה זה טוב, אבל לגבי אהבה זה דמיונות בדרך כלל. לגבי יראה תתאה מספיק שנזכר שה' נצב עליו, כמו שכתוב גם בתניא, אבל לגבי אהבה זה דמיון. אז אומר שעצם ההתבוננות הזו זה קל וכיף בלי בעיה.], והן ההתפעלות באה בלי שום יגיעה כלל [יש לו איזה טריפ מזה, והכל כיף, הכל פאסט] כי בבחי' מקיף כל אחד מתפעל על אלקות [מלמד זכות, אומר שכל יהודי בעולם מתפעל ממקיף. כשאתה נותן לו איזה מקיף של אלקות, אז כל יהודי באיזה מצב שלא יהיה, מתפעל מזה.], ואין זה לשום פועל כלל [לא יוצא מזה שום תיקון ממשי בנפש.], היינו שאין בזה שום קירוב לאלקות [לא מתקרב, לא אוהב את ה' באמת.] ואינה מביאה לידי קיום רצונו ית' [אם תתן ליהודי מקיף והוא יתפעל לא אומר שיתחיל לשמור בגלל זה תומ"צ. זה שכל יהודי מתפעל זה גם אחד שאין לו קשר לתורה ומצוות. אבל זה שהחויה של המקיף מאד קלה לכל יהודי, זה לא אומר שהיא תביא להתחייבות כל שהיא. זה לגבי מי שלא שומר תומ"צ, אך גם שומר תומ"צ, מי ששומר הכל, תתן לו מקיף והוא יתפעל – זה לא יעשה שום הידור נוסף בקיום התומ"צ שלו. לא תהיה לו שום מוטיווציה בגלל החויה הזאת, הכיף שהיה מהמקיף, שאני צריך להדר יותר בקיום התומ"צ.] וגם המרירות שנת"ל [שכאשר אדם יש לו מקיף, חוץ משמחה ועוד חויות תוך כדי, בדרך כלל זה משאיר רושם של מרירות. הוא כאילו התפעל מה', אבל יודע באיזה מקום שהוא רחוק מה', אז בסוף זה משאיר אצלו איזה רושם של מרירות – כך הסברנו קודם. מרירות זה לכאורה גם ענין, זה 'עבודה' – זה שאתה מרגיש רחוק מה' אמור להיות מניע לעשות תשובה. אבל הוא אומר שגם המרירות הזאת אינה שוה. איני פוסל אותה בגלל שהיא מרירות, ואדרבה יש במרירות משהו טוב – אבל המרירות הזאת לא שוה.] היא בנקל מאד [מתעורר מיד וחולף מיד, לא מביא לתשובה אמיתית.] ע"י ההפלאה דאלקות כנ"ל ובפרט במי שיש לו חוש בענין אלקי כו' [הרבה יהודים חוננו בחוש באלקות, ואז מתבוננים במשהו באופן כללי, ואז מרגיש שה' רחוק ממנו. ככל שיש לו יותר חוש כך מבין יותר מהר שהוא רחוק מה', מרגיש הפלאת ה' ו"איפה ה' ואיפה אני", אבל הכל זה בלי יגיעה.] וכמשנת"ל) וכשמתחיל אח"כ להתבונן באיזה ענין בדרך פרט יתקרר לגמרי מהתפעלות הקודמת [כאן הוא מגיע למלה שתלוה עד סוף הפרק הזה (שלא נגמור כעת). הוא מגיע לעיקר הבעיה: אמרתי לך לעשות משהו בקבלת עול, ובדרך כלל כשאדם עושה בקבלת עול אין לו שום חיות בזה. הבטחתי לך שאם תתחיל יהיה קשה בהתחלה אך לאט לאט יהיה חיות ותענוג וכו'. אבל מה שאני מרגיש עכשיו זה לא חי, וגם להלכה אדם צריך לברך על טוב (הטוב והמיטיב) או לא טוב (דיין האמת) לפי ההוה, לא לפי העתיד. ומה קורה עכשיו? אדם מתחיל להתבונן אחרי שחוה חויות של מקיף והיה ב'היי' מדומה, והרבי רש"ב אומר לו שזה לא זה ואתה צריך להתחיל להתבונן בקבלת עול. אז הוא אומר שמה שיקרה אצלך – שמיד תתקרר. הוא לא משתמש בביטוי, אבל להתקרר זה שתתפוס אותך איזה קליפת עמלק – "אשר קרך בדרך" – הכי גרוע בעולם. היית באיזה מקום, היתה לך חויה, וחשבת שאתה בכיוון, ופתאום אני אומר לך תעשה כך ואתה נופל ומתקרר. היה לך איזה חום, המקיף הזה היה חימום, אז היה לך איזה חימום, ופתאום אני מסלק את זה ועכשיו אתה נשאר קר. זה מאד לא טוב להרגיש, שהיה לי קצת חום והנה בא הרבי ובמקום לעודד אותי מקרר אותי. אני מודה שהחום לא היה הכי טוב, אבל אני מחפש רבי שיקח את החום ה'ברסלבי' שלי ויקדם את זה הלאה, ובמקום זה הרבי קוטל לי את זה ואני מתקרר. זה הווארט העיקרי מכאן עד הסוף – איך להתמודד עם מה שבדרך כלל קורה, שכאשר אדם מתחיל את הדרך האמיתית הוא מתקרר מהחימום שהיה לו בדרך הלא נכונה, בכלל, במקיף. כשהוא רוצה שהמקיף יהיה פנימי, אז במקום שזה ילבה את האש באופן חיובי התופעה הראשונה זה כיבוי האש, זה מקרר אותו.] (וכן הוא כאשר מתחיל להתפלל באיזה חיות ע"י עסק הדא"ח שקודם התפלה [הוא תמים בישיבת חב"ד, וקיים את ההוראה של לימוד חסידות חב"ד בעיון והעמקה לפני התפלה – לימוד בעיון זה לא התבוננות עדיין, אבל גם מתוך לימוד מקבלים חיות – ומתוך זה פתח את הסידור, אחרי שיש לו חיות מלימוד הדא"ח, וכעת אני אומר לו שלימוד זה לא התבוננות, תלמידי היקר. לימוד זה מצוין, זה מוכרח, וזה שיש לך חיות זה גם טוב מאד, אבל כעת תתחיל להתבוננן, ואז –] כשמתחיל אח"כ בתפלה באיזה התבוננות פרטיות מתקרר כו' [הרגתי אותו גם בקטע החב"די שלו, שעשה בדיוק מה שצריך, למד חסידות לפני התפלה וקבל חיות, ואז אני אומר לו להתחיל להתבונן והוא מתקרר.]) הנה על קירור התפעלות הקודמת אל יחוש ואל ידאג כלל [אני חייב לומר לך שזה מה שקורה – גם 'קורה' לשון "אשר קרך בדרך" – ואל תדאג מזה. אם החיות באה מלימוד דא"ח יוסיף עוד משהו בסוגריים, אבל כאן חוזר להתפעלות מההתבוננות הכללית, מהמקיף, ועל זה ודאי לא צריך לחוש בכלל, וחייב שתתקרר מזה כי המקיף הזה לא היה אמיתי:], כי אינה התפעלות אמיתי, ואינה ענין ודבר מה הן מצד עצמה כי אין בזה קירוב לאלקות (וגם [אם זה לא התפעלות ממקיף אלא] החיות הנעשה ע"י לימוד דא"ח קודם התפלה היא רק הקדמה וכמו כלי לקירוב לאלקות [שבונים אותו קודם] כאשר יעבוד עבודתו בתפלה כדבעי למיהוי [ולכן אם בשלב הראשון של העבודה כדבעי למהוי תתקרר – זה גם לא נורא. זה כל התניא, אל תתרגש מכל מיני דברים שקורים. אחד הווארטים שמסכמים את חב"ד זה 'אן התפעלות', וגם כאן – אפילו שאתה מתקרר, שלכאורה הפוך מכל מה שאתה רוצה, אל תתפעל מזה. זה רק לטובה, אם אתה רציני.]) [זה גם לא קירוב אמיתי לה', מצד הנה"א, וגם:] והן מצד שאינה שייכה לפועל בעסק התורה וקיום המצות בסו"מ וע"ט ובזיכוך המדות טבעיים [חוץ מסו"מ וע"ט יש זיכוך המדות, שרס"ג אומר שזה התכלית. מה הסדר? לפעמים הוא אומר שקודם צריך זיכוך המדות כדי לקיים מצוות כדבעי, ולפעמים שצריך קודם מצוות (עם החיות המינימאלית הנדרשת) וגם לא לשכוח שצריך לתקן את המדות. עם זה גם המוסר יסכים, אבל נעצר בזה. החסידות תאמר שמוסר לבדו יתקן רק את חיצוניות המדות – שאם תקלוט כל היום מוסר אזי תהיה ענו חיצוני, אבל בשביל להיות ענו בפנימיות הלואי שהחסידות תעזור. ברור שה' ברא אותי בעולם כדי לזכך את מדותי. גם המצוות עצמן ניתנו, לפי חז"ל, כדי "לצרף בהן את הבריות" – שזה חלק מזיכוך המדות.], והיינו דבשעת מעשה הוא רק התפעלות דמיוני [כפי שאמר. בקונטרס ההתפעלות קורה לזה אש זרה, ואף מגנה יותר ואומר שזה פולחן עצמי. אתה חושב שאתה עובד את ה' ובעצם אתה משתחוה לעצמך.] ולא נשאר מזה שום רושם על כל היום [שבאופן ממילאי, במודעות טבעית, רוצה רק את ה' ומה שהוא רוצה, שאתקן את העולם] וא"כ אין זה שנתקרר [מחימום אמיתי] - כי לא נתחמם ולא נתפעל עדיין בבחי' התפעלות פנימי ואמיתי הבאה דוקא ע"י התבוננות והשגה טובה באלקות, והתפעלות הנ"ל ממילא יחלוף ויעבור במעט זמן מבלי שנשאר אחרי' שום רושם כו' [זה עוד ווארט: אל תצטער שאתה מתקרר, כי ממילא זה יעבור מעצמו. לקחתי משהו שעתיד להתבטל ולהתקרר לאט לאט, ופשוט זירזתי את התהליך, אז אין בזה שום הפסד כלל וכלל, ממילא זה יתקרר.] ([מוסיף כאן משהו חשוב:] ויותר טוב מזה [מהתבוננות מקיפה שמוליד התפעלות דמיונית] המתפלל בכוונה בפי' המלות ויש לו חיות בהתיבות [חיות מצומצמת, לא מה שרוצים מתלמיד בתו"ת, אבל זה אמיתי], דעם היות שלא יש בזה [בכוונה הפשוטה של התוכן] התפעלות אהבה וגם לא זיכוך חומריות המדות טבעיים, מ"מ יש בזה איזה רגש פנימי [במילה, 'ברוך אתה ה'', עם כוונה במה שאמרת.] וה"ה נאחז באיזה דבר, היינו בהחיות האלקי שבתיבות התפלה [יש חיות אלקית בתוך תיבות התפלה] האוחז אותו במקצת עכ"פ גם במשך היום [כפי שאמר, שכל דבר אמיתי נמדד אם יש לו המשך – אם יש איזה פעולה נמשכת. כלל גדול בתורה שאמת זה היפך מנחל אכזב, נחל שהמים מפסיקים לזרום בו. אכזב זה שקר וכזב, ההיפך מאמת. דבר שהוא מת נמשך ודבר שהוא שקר הוא מאכזב כי הוא נפסק. זה תמיד האבחון כאן, אם זה נמשך או לא נמשך. אז הוא אומר שהכיף, ההתפעלות, זה נגמר, ודי מהר (אלא אם כן אתה על סמים כל הזמן). פירוש המלות זה מעט חיות, לא מה שאני באמת רוצה ממך, אבל בכל אופן יש רגש ויש אחיזה אמיתית באלקות שיש במלים, והסימן הוא שיש לזה המשך. אם מישהו התפלל עם פירוש המלות כמו שצריך משהו ימשך אצלו במשך היום. זה ישפיע על כל היום, וזה מה שחשוב.], משא"כ בהתפעלות מהזכרון הכללי הנ"ל שאין כאן דבר האוחז אותו כי חולף ועובר מיד) [לכן אני אומר לך לא להצטער,] ומה לו אם נתקרר ע"י התחלת ההתבוננות בענין פרטי [שזה עבודה אמיתית] (אשר באמת אם יעמוד על נפשו ויתחזק בההתבוננות יבוא סוף כל סוף לידי התפעלות אלקי [שאם תחזיק מעמד ותתבונן בקבלת עול "סוף הכבוד לבוא" בחיות ותענוג וחיים נצחיים]) או שנתקרר ממילא מפני שלא יש גילוי אור אלקי בנפשו.

כל זה אותו ענין. נפסיק כאן, אבל הוא ממשיך עוד ועוד על התופעה שכאשר אדם נכנס לאמת הוא מתקרר מכל מה שהיה קודם. בפסקה הבאה אומר שיש אנשים שבגלל זה מתייאשים, וצריך להתגבר על היאוש הזה כמובן. אחר כך, בעמוד הבא, באריכות והרבה יותר בעומק הוא מסביר למה זה חייב להיות ומה הסבה לקרירות. עוד כמה עמודים כאן, הכל מדבר לתלמיד שאני מקרר אותו. אני רציני, ורוצה שגם אתה תהיה רציני, ואני יודע מתוך הנסיון שיש הרבה מכשולים בדרך. המכשול הראשון שלא רק שלא תרגיש טוב כשתתחיל לעשות מה שאני אומר, אלא שתרגיש רע, ולכן צריך הרבה חיזוק כדי שתעבור את הקושי של ההתחלה להכנס לעבודה האמיתית של ההתבוננות.

עד כאן, עכשיו הזמן להמשיך את שבועות, זמן מתן תורתנו, והחתונה הגדולה בין הקב"ה לכנס"י שזה יחיה באמת כל השנה. זה השעות האלה. שנזכה לזה, שיהיה הרבה קול תורה בבית הזה ובישוב הזה, ושהקב"ה יעזור שגם מי שאין לו שום סיכוי מצד עצמו – שיצליח באופן נסי. לחיים לחיים!

ניגנו ניגון שמחה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com