י"ב סיון ס"ט – ירושלים (בית ר' אליהו עטיה נ"י)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קונטרס העבודה (11)

ניגנו "לכתחילה אריבער". לחיים ומזל טוב (ליום נישואין של בעה"ב ויום הולדת לעמרם בוטח). ניגנו ניגון יב-יג תמוז (שלשים יום קודם החג...).

אנחנו פה בעמ' 39:

אמנם בחי' החקיקה מבפנים להיות בבחי' קירוב ממש לאלקות וגם הנה"ב יהי' לו אהבה לאלקות, הוא ע"י ההתבוננות שנת"ל פ"ד בבחי' האור והחיות אלקי שמאיר בעולמות [קודם למדנו שיש חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים. החקיקה מבחוץ זה כדי שהאדם יוכל להשתחרר ולעלות ולמצוא נקודת מבט באלקות, אך זה עדיין לא קירוב פנימי. חקיקה פנימית זה קירוב ממש לאלקות, כפי שהולך להסביר. קירוב ממש זה שיש אהבה גלויה בלב, כמו שני אוהבים שקרובים ומתחבקים וכו' – שיש גילוי אהבה. ומה עוד? שזה גם ישפיע על הנה"ב, כמו שכתוב "'בכל לבבך' – בשני יצריך", שזה תכלית התיקון, ה' ברא את העולם והוריד את הנה"א לגוף כדי שגם הגוף והנה"ב יכירו את ה' וירגישו אליו אהבה. כל אהבה על פי החסידות זה על ידי התבוננות, וההתבוננות ששייכת לקירוב ממש, לחקיקה מבפנים, זה על ידי ההתבוננות שהסברנו קודם, בפ"ד, שהכל חי. שכל דבר בעולם – השולחן, כמובן הגוף שלי, אין מה לדבר על הנפש שלי, כל מה שיש בעולם, כל מה שהאדם חווה – הכל חי בחיות אלקית, שזה עיקר ההתבוננות. זו התבוננות ששוה לכל נפש. צריך להתעמק בזה, אבל זה לא בשמים, בגלל שהתבוננות זו היא בתוך המציאות המוכרת, להתבונן איך שהכל חי ממש בחיות מאת ה' יתברך, מאת הבורא יתברך.

יב סיון – סיום ה"שבע ברכות" של מתן תורה, יום החן

מה שלא הסברנו בשיעור הקודם בענין הזה של חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים – הנושא או הסוגיא הכי קשורה ושייכת לזה בחסידות זה קשור לחתונה. יצא בהשגח"פ שאנחנו ביום השביעי של החתונה בין הקב"ה לכנס"י, בסוף השבע ברכות. לכן יש שבעת ימי תשלומין, וברגעים אלו אנחנו מתקרבים לסיום השבע ברכות בין הקב"ה ועמ"י. לכן מי שמתחתן ביום הזה לוקח את הסיום, "הכל הולך אחר החיתום", של החתונה בין הקב"ה לעמ"י ומתחיל עוד 'נגלה', עוד שבע ברכות. לכן זה היום הכי טוב להתחתן בו (כמו שאוהבים לדרוש כל פעם על היום). כמו שנסביר בהמשך, היום האחרון של השבע ברכות נקרא "יום החן" של שבע הברכות. יש שבע הקפות – למנהג אשכנזים – שהכלה מקיפה את החתן, ובכל הקפה יש ברכה שממשיכים. יש גם שבע ברכות ושבע מתנות (כמו בסיפור של ה-ז בעטלערס), והמתנה האחרונה שמקבלים זה מציאת החן, כנגד המלכות. לכן היום הזה זה מציאת החן הנצחית בין החתן של "'יום חתונתנו' זה מתן תורה" לבין הכלה, שזה אנחנו, כנס"י.