שיעור 7 הדפסה

אור ל-ב' ניסן ס"ט – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון רוסטוב וניגון הכנה.

סעודה.

"א-לי אתה ואודך" (אדה"ז וצ"צ).

לחיים לחיים! זכותו של הרבי הרש"ב יגן עלינו ועל כל ישראל.

 

 

קונטרס העבודה (7)

על קונטרס העבודה

אנחנו באמצע לימוד קונטרס העבודה של הרבי הרש"ב. יש כמה קונטרסים שהוא כתב בשביל תלמידי הישיבה שהוא ייסד – ישיבת תומכי תמימים. אפשר לומר שבנוגע ל'עבודה' הקונטרס הזה הוא החשוב. יש גם קונטרס התפלה, אבל הוא יותר ספציפי, אפשר לומר, אבל בכללות בעבודת ה' – מה זו עבודת ה', על פי מאמר הזהר הידוע ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", שאין עבודה כעבודה מתוך אהבת ה' – עוסק  הקונטרס הזה. כדרכו של הרבי הרש"ב זה מאד בעומק ובאריכות, צריך להחזיק ראש כדי להבין את זה וצריך לחזור על זה כדי להבין את זה. יש בקונטרס שבעה פרקים ואנחנו באמצע פרק ה'. מי שלא למד את הכל עד כאן מוזמן ללמוד את הקונטרס עצמו ואפשר לקבל גם את השיעורים שהיו על זה עד כאן.

סיכום פרק ה' עד כה

בפרק הזה הרבי מדבר על שרש האהבה, ששרש האהבה בנפש זה רצון. הוא אומר שגם שרש המלה אהבה זה אבה – "אם תאבו ושמעתם" – שזה רצון חזק ופנימי. הוא מתחיל את הפרק הזה בכך שיש רצון שהוא על פי טעם ודעת ויש רצון עליון שלמעלה מהשכל. לפעמים בחסידות הוא כותב שמסבירים שאהבה זה לשון רצון בנפש הכוונה לרצון על פי שכל, אבל כאן, בפרק הזה, הוא מפתח ומסביר את השרש האמיתי של האהבה, שזה הרצון שלמעלה מהשכל, כמו שמוסבר כאן ובמקומות רבים בדא"ח. בנפש מה שלמעלה מהשכל זה נקרא מקיפי הנפש. "אך בצלם יתהלך איש", "בצלם אלהים עשה את האדם" – ידוע בקבלה ש-צ זה נר"נ, הכחות הפנימיים, וה-לם הם המקיפים, ה-ל זה החיה של הנפש וה-ם הסתומה היחידה שבנפש. היחידה שבנפש זה בחינת משיח – המשיח שבתוך כל אחד ואחד. לכן רק אצל משיח כתוב פעם אחת בתנ"ך ם סתומה באמצע מילה – ה-ם הסתומה של הצלם – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". נמצא שמה ששרש האהבה הוא אבה, לשון רצון, זה גם מצד החיה וגם מצד היחידה. אלו שתי בחינות, שאת שתיהן מסביר בפרק.

כל אחד זה רצון עצמי, אבל בקיצור – מה שלמדנו בפרק זה עד עכשיו – מצד החיה הרצון הזה מתגלה על ידי ההתבוננות בהפלאת ה' יתברך. הפלאה הכוונה שזה דבר שלא נתפס מאה אחוז בשכל, אבל בכל אופן אפשר להתבונן בהפלאת ה'. מי שזוכה – כלומר שמצליח – להתקשר ולהתדבק להפלאת ה' בהתבוננות זה מעורר אצלו את החיה שבנפש, את הרצון העז להתקרב ולהתדבק בה' מצד החיה שבנפש. בכלל הוא הסביר שהאהבות מצד ה-צ, הכחות הפנימיים, זה אהבה שתלויה בדבר, שאם בטל דבר – נושא ההתבוננות, השכל שעל פיו התעוררה אהבה – בטלה האהבה. אבל במקיפים זה כמו בפרקי אבות "אהבה שאינה תלויה בדבר" – מעוררים אותה על ידי התבוננות, אבל כאשר היא מתעוררת היא עוברת את ההתבוננות וכבר לא זקוקה לה. זה כמו בפרקי אבות על דרך אהבת דוד ויהונתן, שאינה תלויה בדבר. אבל יש אהבה יותר מזה, מצד היחידה שבנפש, שזה עצמי גמור – הדוגמה שמביא כאן זה אהבת אב ובן – וזה לא תלוי בשום התבוננות, גם לא בהפלאת ה' בתור קטליזטור. הסברנו שההתבוננות היא רק זרז לאהבת החיה, אבל אהבת היחידה זה עצמי גמור – לא זקוק לשום זרז. כמובן שזה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שיש נכונות תמידית למסור את הנפש בעד האהוב.

הקדמה להמשך – השפעת האהבה שלמעלה מטו"ד על הנה"ב

אחרי זה, הקיצור של מה שנלמד כאן עד עכשיו, הוא עובר לנושא שדיבר עליו קודם. בפרק ד' דבר על הרבה מדרגות של אהבה על פי טעם ודעת. כאן מדבר על אהבות שלמעלה מטעם ודעת. בפרק ד' הסביר איך כל אהבה פועלת גם על הגוף והנפש הטבעית, הנפש הבהמית של האדם, וזה בהיות שתכלית העבודה היא – כמובן גם להתדבק בה', אבל בשביל זה הנשמה לא צריכה לרדת למטה ולהתלבש בגוף, ועיקר מה שה' שלח אותנו לעולם זה – לברר את הגוף והנפש הבהמית וחלקנו בעולם התחתון, עד שנהפוך את כל העולם דירה לו יתברך. לכן צריך לחוש מה האהבה הזאת אומרת ברוחניות, מצד הנפש האלקית, אבל גם איך היא פועלת על חומריות הגוף – על החמור שצריך לקיים בו "עזוב תעזוב עמו", כהוראת הבעל שם טוב, צריך לשקם אותו, ובשביל זה הנשמה ירדה לעולם התחתון. הנקודה שיסביר כאן באריכות זה שאור מקיף מצד עצמו הוא לא כל כך פועל על הפנימיות. אור פנימי, הגם שהוא יותר נמוך, הוא מתלבש בנפש הטבעית ולכן הוא פועל עליו – מזכך אותו ומתקן אותו. אבל האהבה שמצד החיה שבנפש זה מקיף, והמקיף מצד עצמו אין לו השפעה כל כך על הנפש הטבעית. כלומר, שיש פה חסרון – מצד אחד יש מעלה עצומה, שיש רצון עצמי ואהבה אמיתית (זה אמת, לא דמיון, יש בחסידות שמדברים על כל מיני מצבים של דמיונות אבל כאן מדבר על חויה אמיתית לגמרי), ואף על פי כן חסרון בכך שזה לא פועל את תכלית הכוונה של תיקון הגוף והנפש הטבעית.


על רקע זה נתחיל לקרוא את המאמר בפנים:

והנה בחי' רצון הנ"ל [הכוונה לרצון העצמי שלמעלה מטעם ודעת אבל מצד החיה, מה שמתגלה בנפש על ידי ההתבוננות בהפלאת ה'] הגם שזהו מדרי' גבוה מאד בעבודה מ"מ אין זה פועל כ"כ על החומריות דנה"ב מפני שהוא למעלה מבחי' התלבשות בנה"ב [לכל דבר בחסידות צריך להשתדל להביא משלים מדברים פשוטים, ומקובל מהמגיד שהמשל הכי טוב לכל סדר ההשתלשלות לפרטיו זה המשל של רב ותלמיד. זה לראות את המדרגות בנפש כאנשים שונים – פרצופים שונים בלשון הקבלה – ואז לראות איך זה עובד אצל אנשים, ביחסי אנוש, ומכך להבין בנפש פנימה. חושבים שהנפש מורכבת רק מנה"א ונה"ב, אבל היא הרבה יותר מורכבת – יש את כל הפרצופים, יש הרבה אנשים בפנים וצריך לדעת איך הם מסתדרים ומה סדר הזרימה ביניהם, הכל בתוך הנפש. עכשיו: יש מישהו שם שהוא מקיף, אחד שהוא טוב מאד – שוב, הוא לא דמיון – הוא גבוה מאד, הוא מקיף באמת, אבל קשה לו להתייחס. אין לו קשר עם האדם הפנימי, עם האדם הרגיל, היום-יומי, מי שקם בבקר ומי שהולך לישיבה ולומד. המקיף הזה – יש איזה פיצול פנימי בתוך הנפש, שהוא לא משפיע על הפנימי] (עם היות דהאהבה שלמעלה מטו"ד בד"כ היא בבחי' אהבה כרשפי אש [בפרק הקודם הוסבר שיש אהבה כמים ואהבה כאש, והוא אמר שאהבה כמים – טבעית יותר – פחות משפיעה על הנה"ב, אבל אהבה כאש הרבה יותר משפיעה על הנה"ב, כי אש שורפת. אם יש אהבה כאש היא שורפת את החומריות, כמו להקריב קרבן, שלוקחים את הבהמה – זה כעת פרשת ויקרא, שצריך "אדם כי יקריב מכם", מכם ממש, כידוע פירוש אדה"ז – וזה "לחמי לאשי", שזה אש, והאש מכלה, פועלת כליון, גם בנפש הבהמית, שזה עיקר התכלית. אז מה הוא כותב כאן? שאהבה מצד החיה היא גם אהבה כאש, ואמרנו שהיא כן פועלת מאד על הנה"ב, שורפת למעליותא, מכלה ומעלה את הנפש הבהמית, וגם החיה היא אש – אז למה אני אומר שזה לא פועל על הנה"ב? הרי קודם אמרנו שהאש כן מכלה את הנה"ב. על זה עונה כאן, אחרי שמקדים סוגריים בתוך סוגריים כסגנונו] (לבד בחי' אהבה בתענוגים [שזה יותר כטבע המים] שהיא בבחי' דביקות וגם בזה יש בחי' או"י ואו"ח וכמ"ש במ"א [הוא מתכוון לסוד המלה שעשועים. אהבה בתענוגים זה שעשוע – ב"פ שע, והיות שיש בזה או"י ואו"ח יש בזה איזו בחינה של אש. יש בזה איזה זיווג, ובלשון האר"י כל זיווג זה על ידי ההכאה בין האור הישר לאור החוזר. אם יש רק מים שזורמים ישר אין פעולת הכאה וממילא זה לא מוליד משהו. באהבה בתענוגים, אף שיחסית היא יותר מים, יש אור ישר ואור חוזר. זה נקרא זיווג שמוליד, ולכאורה זה גם היה אמור לפעול על הגוף, בגלל ה'אנרגיה' שיש בזה – באש יש הרבה אנרגיה, הרבה כח, וזה היה אמור לרדת ולפעול על הגוף. אם בתוכי פנימה אני חווה חויה כזו של אש, אז החויה עם ההכאה והזיווג וה'אקשן' שבתוכי, אמורים להשפיע על הנה"ב והגוף שלי.]) ומ"מ לפי שמדריגה זו דנשמה היא למעלה מהתלבשות בנה"ב אינה פועלת כ"כ על הנה"ב [אף על פי שזה אש, זה לא מתלבש ולכן לא פועל. שוב, זה כמו שני אנשים שהעליון לא יורד לתחתון – הוא לא מורה. רב אמיתי זה אחד שמתמסר ומתלבש בתוך השכל של התלמיד שלו – כך אמור להיות היחס אם זה רב טוב. אבל אם הרב רק למעלה, מקיף, וכ"ש אם בכלל לא חושב שהוא מלמד מישהו אלא רק שהוא לומד בינו לבין עצמו – יש מאזין, אבל לא שומע שהוא מדבר אליו – אז זה לא מתלבש. יש כלל גדול לגבי בירורים, שהמברר חייב לרדת ולהתלבש בלבושי המתברר – גם לדבר אליו, בשפה שלו, לעמוד על מקומו ממש. צריך להתלבש בלבושיו – המחשבה והדבור והמעשה – אבל אחד שהוא מקיף לא עושה את זה. אנחנו אוהבים להוסיף לרשימת הפירושים שלנו ל"נסתיימה עבודת הבירורים" כל פעם עוד פן ועוד פירוש. לא יודע אם פעם כבר אמרנו, מתוך הדבר הזה בעצמו, שההגדרה של בירור זה התלבשות. כאן זה פשוט שבירור זה תכלית הכוונה, ותכלית הכוונה דורשת התלבשות בלבושי המתברר. לפעמים זה מסוכן, כי כתוב שכל המתעסק עם מנוול מתנוול – אם המתברר הוא במקרה מנוול זה יכול מאד להשפיע, ולכן לפעמים נמנעים. יש אפילו מכתב מהרבי שאף על פי שהכלל הגדול זה לעשות מבצעים, לצאת לרחוב ולראות דברים שעל פי תורה, על פי קונטרס העבודה פ"ב, לא צריך לראות. אף על פי כן – בשביל לעשות את המבצע עושים את זה. מה קורה עם תלמיד ישיבה מאד חרדי, מאד מקפיד על שמירת העינים, וזה מאד מבלבל לו את הראש ואת הנשמה? אז הרבי אמר שזה לא בשבילך. אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל. זה בגלל שזה באמת נכון שיכול להיות שהמתעסק עם מנוול מתנוול, ואולי יצא שכרו בהפסדו. בדרך כלל הפוך, שיצא הפסדו בשכרו, בפרט אם זה לפי הוראת הרבי. מי שחסיד פשוט בכלל לא שייך שיגיד לרבי שזה מפריע לו כי הוא בטל בתכלית למשלח, יש לו אמונה פשוטה, אמונת צדיקים, וזה עולה על הכל. אבל אם זה באמת מפריע לך – אולי זה לא בשבילך. זה רק בשביל לחדד את הנקודה של להתלבש בלבושי המתברר. נחזור למה שאמרנו, שאפשר להוסיף כאן איזה ווארט, שאם נסתיימה עבודת הבירורים זאת אומרת שלכאורה לא צריך כל כך הרבה עבודה כמו פעם של ירידה והתלבשות בלבושי המתברר. כלומר, שאפשר יותר לפעול בבחינת מקיף. כאן הוא שולל זאת, אומר שמקיף לא פועל, אבל אם נסתיימה עבודת הבירורים אולי לא צריך כל כך לרדת. אכן, נגיע לכך שיש מקיף שכן פועל – היחידה. כאן מדברים על החיה. הא בהא תליא – הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים כי אנו כבר בעצם בימות המשיח, וימות המשיח זה גילוי היחידה, ולא החיה עליה מדובר כאן. ובאמת כאשר היחידה מתגלה לא צריך לרדת בשביל לשנות את הנה"ב ולהפוך אותה לטוב. באמת זה הולך ביחד. זה כפתור ופרח, שאם גילוי המקיף זה היחידה אז הנה"ב מתבררת בלי שצריך לרדת להתלבש בתוכה. זה מה שהוא כותב כאן.]. הגם שעל מדריגה זו יש ג"כ העלם והסתר הנה"ב וכמ"ש בסש"ב פי"ט ובאגה"ק סי' ד' ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה [כל דבר שהרבי הרש"ב לומד זה כמו סוגיא בנגלה, אז הוא מתייחס לקושיא אפשרית. אפשר לבוא ולומר – מה זאת אומרת שהחיה לא קשורה לנה"ב? אם המקיף הוא כל כך גבוה שאין שום לעומת זה, כמו ביחידה כדלקמן – שאין לעומתו זלעו"ז – אז שום דבר לא יכול להסתיר עליו וממילא לא חייב להלחם נגד שום דבר. אבל אם יש איזו קליפה שמעלימה על הגילוי של הדבר הזה אז יש לו עימות איתו. אז בלית ברירה הוא בעימות, אז איך אתה אומר שהחיה היא מופשטת והיא רק מקיף, כמו בן אדם שחי בנחת בלי שום עימות עם אף אחד בתוך עצמו, ולכן הוא לא מתלבש ולא משפיע? אני אומר שכן יש עימות מצד החיה, כי גם על החיה יש קליפה שמעלימה ומסתירה, וממילא חייבים להיות בעימות מסוים, וממילא בסוף, כשמנצחים, זה יעשה את הבירור. שוב, זה שקו"ט בינו לבין עצמו כאן. והוא מתרץ שאין הכי נמי, שאם ההתעוררות היא מתוך העימות זה ודאי יפעל, אבל אני מדבר כאן על התעוררות הרצון מצד החיה רק על ידי הזרז של ההתבוננות בהפלאת ה', בלי שום חויה של מה שמעלים ומסתיר על זה. ועל זה, על התעוררות זו של החיה, בלי להרגיש את המעלים ומסתיר עליו – על זה אני אומר שלא משפיע על הגוף ונה"ט. אבל אה"נ, אם החיה מתעוררת בגלל או בעקבות העימות עם הנה"ב, עם מה שמעלים עליה, אז ודאי שזה יפעל עליו. זה מה שהוא כותב כאן:], הנה באמת כאשר התעוררות המקיף דנשמה [החיה שבנפש] היא מצד הנה"ב דהיינו מן המיצר דגלות הנשמה דהיינו מה שהלביש בחי' פנימית נקודה לבבו בזלעו"ז כו' [האדם מרגיש שאני בגלות רוחנית, שהנקודה הפנימית שלי – שאמורה להיות "חבוקה ודבוקה בך" – נמצאת במקום אחר, אני לא במקום שלי בכלל. האני הפנימי, האמיתי, במקום זר. אני בתוך הקליפה.] ועוד יותר מזה כאשר צר לו מאד מחומריות הנה"ב וגסותו בריבוי תאוותיו עד שהלביש גם פנימית נקודת לבבו בזה [מה שני הדברים שכותב כאן? יש להרגיש שאתה לגמרי בגלות, ויש יותר מזה – להרגיש בפרטיות כמה גראב, כמה גרוע וגס וגועל נפש הגלות. ניתן דוגמה מפרופסור באוניברסיטה, שיכול להרגיש שכל יום שאני נוסע לשם – זה לא המקום האמיתי שלי, זה גלות. אז מתוך זה, מהתחושה הקשה הזאת, יכול להתעורר המקיף של הנשמה – החיה – אם באמת יהיה צר לו. על אחת כמה וכמה כשהוא חושב מה קורה באוניברסיטה, שכל פריצות שבעולם, כל הגועל נפש שבעולם – לא רק שזה גלות בשבילי, אלא שחושב על אופי המקום שנמצא בו. יש להתבונן שאני נמצא במקום שאינו מקומי האמיתי, וממילא זה מונע ממני את הגילוי של עצמי האמיתי, ויש להוסיף לזה התבוננות כמה המקום הזה מגעיל – ואני כולי שקוע שמה.] ומזה נעשה היציאה בבחי' תוקף הרצוא שלמעלה מטו"ד [אני רוצה לברוח משם בכל הכח (פנסיה מוקדמת...). שוב, מהרגשה כזאת אפשר להגיע לגילוי החיה שבנפש, שזה מקיף, רצון עצמי למעלה מהשכל, למעלה מטו"ד, וכאן ה'מקיף' מתפרש גם מלשון 'תוקף', תוקף הרצוא שלמעלה מטו"ד], ה"ז פועל על הנה"ב להסיר ההעלמו' וההסתירים וגם להפכם לאלקות [גם זה שני שלבים, כשמדייקים בלשון: הראשון להסיר ההעלמות וההסתרים והשני להפכם לאלקות. בלשון הבעל שם טוב זה הבדלה והמתקה. קודם זה פועל להסיר ולהבדיל מהעלמות והסתרים, ואם פועל עוד יותר יזכה להפוך גם עצם ההעלמות וההסתרים לקדושה. יש משהו, איזה ממד, איזה צלם – שאפשר להפוך לאלקות.] (כי יש בזה כמה מדרי' באופן הרצוא ותלוי בהמיצר הקודם כו' [היכולת לא רק להסיר אלא גם להפוך תלויה בעצמת הרצוא לצאת משם. כמה שהרצוא יותר חזק, כך זוכים לא רק להסיר את ההעלם והסתר אלא גם להפוך אותו לאלקות]), [כל זה היה סוגריים שאם באמת החיה מתעוררת בגלל המצר של ההעלמות זה ודאי יפעל, והכוונה שהמקיף לא פועל על הפנימי זה במקרה אחר –] אבל כאשר ההתעוררות הוא מצד הנשמה דהיינו מהתבוננות ההפלאה דאוא"ס ב"ה) אין זה פועל כ"כ על החומריות דנה"ב [ואז זה לא תכל'ס. כעת מקשה על עצמו עוד קושיא] ומ"ש בסש"ב פמ"ג [שהבאנו ופרשנו באריכות בפרק ד] בהאהבה הבאה מהתבוננות גדולתו ית' וכמשנת"ל פ"ד [שהאהבה מתוך התבוננות בגדולת ה' כן פועלת על הנה"ב לכלות ולשרוף אותה. אז למה שם פעל וכאן לא פעל? הוא הדבר, זה מה שמחלקים כאן, ששם היה מדובר באהבה יותר חיצונית, לא מצד המקיף דחיה. אם כי המכנה המשותף ששם זה נקרא גדולה וכאן זה גם דומה, רק שכאן מדגישים שההתבוננות היא בהפלאת אור אין סוף], זהו הכל במדרי' הנשמה שמלובשת בנה"ב [שם זה ה-צ של הצלם וכאן זה ה-ל של הצלם, וה-צ, היות שהוא פנימי, פועל – בלאו הכי ה-צ מלובש בנה"ב ולכן פועל] וכמ"ש באגה"ק סי' הנ"ל שזהו בחי' חיצוניות הלב [כמה שהסברנו דרגות מאד נעלות ונשגבות של אהבות, אבל לגבי מה שכאן הכל זה חיצוניות הלב. הנר"נ, ה-צ של הצלם, זה חיצוניות הלב יחסית למקיפים, ה-לם דצלם. והענין יובן על פי מה שהסברנו בפ"ד שכל דרגות האהבה שהתבארו שם התבססו על ההתבוננות שהעולם חי בחיות אלקית, והוא בחינת צדיק (של סוד הצלם) חי עלמין, המחיה את כל העולמות ("צדיק יסוד עולם"). אך כאן מדובר בעצם החיה שבנפש האלקית שבישראל, "ויהי האדם לנפש חיה", והחיה דנשמה היא מצד אחד פנימית ביחס לחי עלמין החיצוני, כמבואר בלקו"ת בדרוש "ואפו עשר נשים וגו'" שבחינת הנקבה המקבלת מלמעלה היא פנימית ביחס לזכר המשפיע למטה, עיי"ש, ועוד שהחיה שבנפש מקיפה על הנר"נ דבחינת הצדיק חי עלמין מלמעלה, ודוק] וכ"ה בסש"ב בהקדמת ח"ב הנקרא חינוך קטן [כל מה שדברנו בפרק הקודם – הכל ב-צ של הצלם, ולכן זה פעל על הנה"ב]).


בכל הפסקה שקראנו עכשיו הרבי הרש"ב מדבר מענין החיה, ה-ל של הצלם, ובפסקה הבאה הוא עובר ל-ם הסתומה של הצלם, שזה הרצון העצמי כאהבת אב ובן. רצון עצמי ממש מצד היחידה שבנפש, שאמרנו שזה בחינת משיח, ואם זה מתגלה אז זה כן פועל והופך ומשנה לגמרי את הנפש הבהמית, שזו התכלית – פועל על החומר, על החמור (שנעשה חמורו של משיח, עליו נאמר "עני ורכב [= משיח] על חמור"), כמו שנראה איזה רמז נחמד תיכף.

אמנם בבחי' יחידה שבנפש א"א לומר שאינו פועל על חומריות הנה"ב [אם ההגיון הוא שכמה שאתה יותר רחוק כך אתה פחות פועל, אז היות שהיחידה היא מקיף הרחוק היא אמורה לא לפעול. אם החיה, שהיא מקיף הקרוב, לא פועלת, אז כל שכן וק"ו לגבי המקיף הרחוק, שאין סוף יותר רחוק, והנה הפלא שזה לא ככה. זה הפוך – דווקא המקיף הרחוק, היחידה, בלי שום השתדלות להתלבש בפנימיות, אוטומטית הופך את החומר-החמור לטוב. צריך להבין את זה. שוב, זה בחינת משיח – התגלות משיח, שרק מתגלה והכל הופך לטוב. כמו בעולם, רק מתגלה המשיח הכל בא על תיקונו בשלום. זה פלא לחשוב שיכול להיות כזה דבר.], דודאי בהתגלות בחי' יחידה שבנפש [זה למדנו בתחילת הפרק, שאף שיש דבר שאין עליו מסתירים זה לא אומר שזה בגלוי. זה ווארט, שיש דבר שלא גלוי אבל שום דבר לא מסתיר עליו, וצריך רק לגלות אותו. לגלות אותו – לאו דווקא בדרך של עימות כמו שיסביר. אם זה בדרך של תשובה זה כן דומה לגילוי החיה מתוך תחושת הגלות, אבל עיקר גילוי היחידה זה בסיטואציה של מסירות נפש – כמו חיל בקרב – אבל לא עימות פנימי. יש מצב שגרם לזה, אבל אז מתגלה שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות, וכשזה מתגלה הכל מתהפך לטוב – כך כותב כאן. שוב, על החיה יש העלם והסתר ועל היחידה אין העלם והסתר – אבל זה לא גלוי. מה הכוונה? היחידה בתחלה זה דבר שהכי מופנם – לא לשון פנימיות, שהגדרתה היא מודעות, אלא הפנמה בעל-מודע. יש משהו שלגמרי מופנם, שאתה לא מודע אליו, אבל לא שיש מסתיר עליו – הוא מופנם לחלוטין. צריך משהו שישמש סוג אחר של זרז, בדרך כלל משהו חיצוני, כדי לגלות. לגבי החיה הזרז היה התבוננות בהפלאת אין סוף ב"ה, וכאן זה משהו אחר – שפתאום מגיע לסיטואציה של מסירות נפש על קידוש ה'. אז פתאום זה מתגלה, ואז הכל הופך לטוב. הוא יסביר בהמשך שדווקא בגלל שהיחידה כל כך רחוקה היא נמצאת בכל מקום – זה הפרדוקס של היחידה.] ה"ז פועל על הנה"ב להפוך עצם מהותו מההיפך אל ההיפך [ברגע אחד], וכמו כשבא לידי מס"נ בפו"מ על קדה"ש [אדמו"ר האמצעי מסביר בכמה מקומות, כמו הקדמת שערי אורה, שאינה דומה מס"נ בכח – כמו בק"ש – למס"נ בפועל. לכן מסבירים בחסידות שמס"נ ההופכת את האדם מהיפך אל ההיפך זה בפו"מ, כשהולך למות על קידוש ה', ולא שעוצם עינים בק"ש והולך למסור את הנפש. זה לא פועל את ההתהפכות מההיפך אל ההיפך. לכן הוא כאן מדגיש בפועל ממש] ומאיזה סיבה מהשי"ת ניצל מזה [נעבעך... כך משמע מאיך שכותב את זה. הצדיקים הגדולים – כמו לדוגמה הבית יוסף – היו מאחלים לעצמם למות על קידוש ה', אז כאן משמע כך מלשונו. בשביל זה צריך להאמין חזק בה', שיש לה' סיבה טובה שהוא ניצל מזה.] הנה בלי שום ספק וספק ספיקא שנשתנה נפשו הטבעית ונתהפך מן הקצה אל הקצה [זה ביטוי שלקוח ממלאכת המשכן, שקראנו בפרשה הקודמת, מהבריח התיכון המבריח בתוך הקרשים מן הקצה אל הקצה. לפי הפשט בכל קיר היה בריח תיכון, אבל לפי המדרש זה רק בריח תיכון אחד שממש מבריח בכל הכיוונים – משהו פלאי. תמיד אנחנו מדמים את זה למה שהיום קוראים מאיץ חלקיקים – רק בראש של מאיץ אפשר לדמיין את המדרש הזה של חז"ל שבריח, שזה עץ, יכול להתעקם כמו עיקום היקום, עיקום המרחב, ואותו בריח מבריח מן הקצה אל הקצה. ודאי בבריח הזה גילוי היחידה, וכמו שמבריח מן הקצה אל הקצה כך הופך את האישיות מן הקצה אל הקצה, מן ההיפך אל ההיפך. אם כבר רוצים לדרוש את זה עוד יותר: בריח זה מלשון לברוח, אז כל התעוררות זה בריחה. גם בחיה היה ממד של בריחה מהגלות, אבל כאן זה עוד יותר, כפי שנסביר יותר. יש בזהר הק' על הפסוק "ברח לך אל מקומך" – פסוק שבלק אומר לבלעם (לאחר שהוא ברך את ישראל במקום לקללם), אבל הזהר מפרש את זה מאד גבוה – שהאדם חוזר לשרש הנשמה שלו. זה בדיוק מה שאמרנו, על הגלות – ראשית הרגשת הגלות – התחושה שאני לא במקום. אני כל כך לא במקום, כל כך תקוע במקום אחר, שזה מונע ומעכב ממני להיות אני – לחלוטין. שהאני האמיתי הוא בתכלית הגלות, לא במקום, ועל זה הוא אומר "ברח לך אל מקומך". יש ה"ברח לך אל מקומך" מצד החיה אבל איך שמפרשים את זה זה מצד היחידה, שזה השורש ממש. יכול להיות שזה שני הפירושים לגבי הבריח התיכון, הפשט והדרוש. לפי הפשט שהיו שלשה כאלה – זה החיה, שמקיף על ג הבחינות של ה-צ דצלם, אבל זה שהכל זה אחד, בצורה לא רציונאלית לגמרי, זה היחידה. יש נחש בריח ויש נחש עקלתון – העקלתון זה המקיף של העיגול והבריח כמו הקוטר, אבל לפי הדרוש הבריח עצמו הוא עקלתון, מתעקל בקירות, ואז זה "ברח לך אל מקומך" מצד היחידה שבנפש. זה הכל היה רק ווארט על עצם הביטוי "מן הקצה אל הקצה", שהיחידה פועלת שינוי באישיות כולה בן רגע] שנעשה אדם אחר ממש [אדם אחר = עוד יוסף חי = חמור, כידוע. אדם זה יוסף הצדיק, שנקרא אדם, וכן אדם במספר קדמי שוה יוסף. אם באמת לא ראינו כזה דבר קורה, סימן שלא זכינו לראות מה זה מסירות נפש בפועל ממש על קידוש ה', כאשר במקרה הוא ניצל. צריך לדמיין מה קורה לאדם שלא ניצל – את זה הוא יכתוב עכשיו. אם הוא ממש מת אז הוא ודאי השתנה מן הקצה אל הקצה – זה מה שהוא יכתוב לנו עכשיו. שאם זה אמיתי, אז בדיוק מה שהיה קורה אם לא היה ניצל זה מה שקורה כשניצל. זה מתקשר לסיפורים חריפים ביותר, במיוחד של רבי שלמה מקרלין, שגם בקידוש ה' יכולות להיות פניות. ווארטים נוראים של מי שצדיקי הדורות אמרו עליו שהוא עצמו משיח בן יוסף כי מת על קידוש ה'. ירו בו, והוא גם חיפש את זה. הוא היה אומר שגם בקידוש ה' ממש זה לא הוכחה שאתה צדיק – תלוי מה חשבת כשתלו אותך. מאמינים במה שהרש"ב אומר, אבל קשה למצוא אחד כזה – שהגיע למסירות נפש, וניצל, ובלי כל עבודה הוא מתהפך מן הקצה אל הקצה. אני רוצה לראות אחד כזה, שהגיע למס"נ והשתנה מן הקצה אל הקצה בכל האישיות – אחד כזה אני רוצה לתלות על השער של הישיבה. יש גם הרבה סיפורים שעצם הדבר שאתה כמעט הולך למות זה מניע אמיתי לתשובה אמיתית. זה קשור למה שיסביר בהמשך, שהדוגמה השניה של גילוי היחידה זה בדרך של תשובה. (שאלו: קידוש ה' צריך להיות בבחירה, נכון?). לא, זה ספונטאני. מהתניא ואילך קידוש ה' זה באופן ספונטאני, כשמתגלה עצם היהדות שלו. רק מה, שכותב שזה על דרך הרוב, ויש גם מהרבי שגם בדרך הרוב בזה שקל שבקלים מוסר את נפשו לדאבוננו האחוזים משתנים. שה' יעזור. יש לנו אחד מהחברים שזה אולי דוגמה לזה... שוב, זה מי שעבר כזו חויה וזה לא מסתלק – או בזכרון ממש, כמו יצחק שאפרו צבור, או על סף הזכרון. אם אתה זוכר, או כמעט זוכר, את החויה הזאת כל החיים מאז והלאה, וגם ברור לך שזה אצלך אמת וכל החיים מאז הכל שקר – זה ברור ופשוט, שהרגע הזה היה האמת וכל מה שקורה איתי מאותו רגע והלאה זה שקר, אבל ברוך ה' שאני זוכר מה האמת – זה כן דבר שיש לנו דוגמה. יכול להיות כזה דבר וצריך להיות כזה דבר.]


שהרי הי' אצלו התגלות עצם הנשמה ממש וזה בודאי פועל על נפשו הבהמית הטבעית לשנותה ולהפכה לגמרי וכמו שפועל בו עצם המס"נ שיהרג על קדה"ש [שאם היה מת ודאי היה פועל עליו, וככה זה פועל עליו גם אם ניצל מאיזו סיבה. זה לא בדיוק מה שאומר, אבל מספיק קרוב שאפשר לדרוש כך.] שהנה"ט מצ"ע רוצה רק לחיות ([כעת אומר דבר מאד חשוב, שבשעת מס"נ – אם אדם באמת היה מת על קידוש ה' כמו שצריך – אז לא רק שהנפש האלקית היתה מסכימה ורוצה בכל עוז ותוקף למות על קידוש ה', אלא גם הנפש הבהמית. זה חוזר לציור של שינוי מהקצה אל הקצה בתוך הנפש הבהמית. מה השינוי הכי גדול שיכול להיות בנפש הטבעית, השינוי המוחלט, שאני אומר שהוא השתנה מן הקצה אל הקצה (הבריח התיכון המבריח בתוך הקרשים-השקרים מן הקצה אל הקצה)? שבמקום שרוצה לחיות הוא רוצה למות. עד עכשיו חשבתי שקודם היה בעל גאוה וכעת ענו, או שקודם היה בעל תאוה וכעת אין לו – אבל זה חלש, זה עדיין לא עצם השינוי. עצם השינוי הוא רק זה שבמקום הרצון הכי טבעי ועצמי של הנה"ב לחיות, כמו כל דבר חי, הוא רוצה למות. כמובן לא מדברים כאן באחד שרוצה למות כי רוצה להתאבד – אין לו שום סיבה לרצות למות, רק הסיבה הזאת שרוצים שהוא ישתחוה לצלם או כיו"ב. מי רוצה למות במקרה כזה? לכאורה רק הנפש האלקית לא יכולה להיות נפרדת, אבל אני אומר שבאותו רגע גם הנה"ב מסכימה במאת האחוזים עם הנה"א ש'בא נמות' וחייבים למות. זה נקרא שינוי מן הקצה אל הקצה. מי הכריח את הנפש הבהמית? מי עשה את זה? מילא הנפש האלקית לא יכולה להיות נפרדת, אז היא רוצה למות ברגע הזה. אבל הנה"ב שכל ענינה רק לחיות – מה פתאום שתרצה למות? בזה דן בסוגריים, שאולי יש משהו נעלם בנה"ב של רצון למות. הרבה פעמים כותב הרבי הרש"ב שבכל דבר, אפילו בקליפות, יש איזו נקודת בטול ובלי זה לא היה קיים. אז אולי נאמר גם לגבי נה"ב, שכמה שהיא יורדת למטה לארץ ושקועה בגשמיות וחומריות, יש בה בהעלם איזה רצון למות על קדה"ש אם יזדמן, כמו שיש נקודת בטול לאלקות (לא מביא את זה כאן, אבל הוא עצמו מאריך להסביר זאת בהרבה מקומות). זה לא פשוט לו, מתחיל סוגרים בצ"ע, כאילו לא יודע, אבל בסוף זה פשוט לו – פשוט לו שמצד עצמה אין לנה"ב רצון למות, ולכן אם פתאום רוצה למות זה באמת שינוי מן הקצה אל הקצה. מה פעל את השינוי הזה? התגלות היחידה של הנפש האלקית. שוב, כמו שאמרנו קודם, זה כאילו יש שני אנשים בתוך עצמי. יש אחד כזה שאם הוא מתגלה כולם הולכים אחריו. יש צדיק כזה שאם הוא מתגלה כל הרשעים הולכים אחריו. זה ציור של התגלות מלך המשיח – שפתאום הוא מתגלה וכל העולם התחתון נוהר אחריו, כל הפושעים. יש אחד שאומרים – רק שיתגלה, ואז כולם נוהרים אחריו, והוא לא צריך לעשות שום דבר. רק שהוא מתגלה, וזה המקיף הרחוק, אז כולם נוהרים בלי שום דבר. זה הציור כאן בתוך הנפש. שוב, השאלה היא מה קרה כשהוא התגלה – גם בתוכם התגלה אותו שורש? אולי, הגם שהוא נפש בהמית יש לו עמוק עמוק בתוך עצמו את הנקודה של לקדש שם שמים באיזה מקום. הוא רע, הוא רשע. אם מדובר ביהודי אומרים שגם קל שבקלים יש לו יחידה שבנפש. אז אי אפשר להשוות, כאן מדברים על נה"ב שהוא "הגוי אשר בקרבך", ולא יהודי (הכופר בעצם בע"ז). זה קשור גם לחקירה בנגלה, אם גוים מצווים על קידוש ה', והיות שההכרעה בנגלה היא שלא – אז ההשלכה בנסתר אותו דבר. אחרי שאומר צ"ע הוא פוסק בוודאות שאין מצד עצם הנה"ב רצון למות על קידוש ה', אבל מה שקורה בשעת מעשה, כאשר היחידה של הנה"א מתגלה, היא מתעוררת באופן ספונטאני ללכת אחריה. כלומר, לא רק הפושעים היהודיים הולכים אחרי משיח אלא גם או"ה (אמרו: כמו הגוי שקפץ לאש אחרי רחב"ת), וזה נקרא שינוי מן הקצה אל הקצה. כעת נקרא בפנים:] וצ"ע אם יש בהנה"ט גם בבחי' כח נעלם למס"נ בפו"מ על קדה"ש שהרי הכח דמס"נ הוא מצד ההתקשרות עצמית שא"א לו להיות נפרד מאלקות [מכאן כבר עונה על הצ"ע:] וזה שייך רק בנה"א לא בנה"ט שהיא מק"נ, [אז איך שניהם הולכים וקופצים לאש על קידוש ה'? האם יש לו מלחמה פנימית – שאחד אומר לקפוץ ואחד לא? לא, שניהם קופצים יחד במאה אחוז. אם בסוף לא הלך על זה – זה אומר שלא היה גילוי היחידה. כתוב שלת"ח יותר קשה למסור את הנפש, כי השכל מפריע להתגלות היחידה – אז יכול להיות מאבק פנימי והנה"ב תנצח ח"ו.] והמס"נ דנה"ט וכן בחי' תוקף הרצוא דנה"ט שהוא בתגבורת יתירה מהרצוא דנה"א מצ"ע כנודע [אומר עוד משהו – שגם קשור לסיפור של רחב"ת – שאם הגוי גם קופץ יקפוץ יותר חזק ויותר מהר. יש כך גם בסיפור של בעל תשובה אמיתי, שעד כאן נהג כגוי, שקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין – יקום איש צרורות – עליו אמר דודו, מי שעוררו לכך לפני שהוצא להורג, רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, ש"קדמני זה לגן עדן". וכמה רמזים בזה: יקום = יוסף, היהלום של זה. יקום איש צרורות = 1369 = יחידה בריבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", רוחו של משיח, הקודם ל"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", בחינת התורה של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה (בן יועזר = משה). שניהם בחינת "איש" ("איש צר..."), "איש ואיש יולד בה" – איש צרורות איש צרידה = 1833 = 3 פעמים תורה = 13 פעמים מצוה = טל פעמים בטול. יקום איש צרורות רבי יוסי בן יועזר איש צרידה = יום פעמים בטול, "קדמני זה לגן עדן" = ט פעמים בטול, הכל = 3055 = אדנ-י פעמים בטול, הוי' אהיה, שעולה ה פעמים תורה, שלמות של ה חומשי תורה, תורה חדשה של מלך המשיח, תורה של בעלי תשובה. מה שנכנסו דבריו של רבי יוסי בלבו של יקום כארס של עכנאי היינו שהתעוררה אצלו היחידה שבנפש האלקית שבו עצמו, וכרמוז בשמו כנ"ל שעולה יחידה בריבוע, והיינו בהיותו יהודי. בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה = ג"פ אחותו = "ונח מצא חן בעיני הוי'", מספר ההשראה ה-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", וד"ל.], הכל מהנה"א שפועל על הנה"ט [כמו רב ששכנע תלמיד למשהו שאין בו בעצם, וכעת הוא עושה יותר מהרב אך הכל מצד הרב, וכאן הרב זה המס"נ של הנה"א. אחר כך עובר לדבר שהוא כאילו טפה אחרת, אבל לא נושא אחר לגמרי. עד כאן דברנו על מסירות נפש, אך אותו דבר לגבי מושג יותר כללי – העלאה. הנפש הבהמית רצונה לרדת, רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, ואילו לעומתה רוח האדם עולה היא למעלה – לאדם יש טבע של עליה ולבהמה טבע של ירידה, כמו שיסביר תיכף. לפעמים אני רואה שגם הנפש הבהמית רוצה לעלות, נגד הטבע, איך זה קורה? כאן זה לא מסירות נפש, אלא משהו אחר קצת, אבל זה גם דוגמה של שינוי הטבע בנה"ב מן הקצה אל הקצה, שהנפש הבהמית עולה. מה זה לעלות במילים פשוטות? להיות צדיק. להתנהג כמו צדיק. בדרך כלל תלמיד ישיבה, שזה הדמות של הנה"א כעת, רוצה להתעלות ולהיות צדיק. הנפש הבהמית רוצה לישון במטה עד אחת עשרה בבקר – לא רוצה להתעלות. מה לו ולעלות? מה צריך לעלות? רק לשכב! מה קורה שפתאום רואים שהבחור הזה, שעד עכשיו רצה לישון עד 11, קם בבקר? לפי הפרק החדש של הרבי – ק"ח – שרוצה לקיים "אעירה שחר". זה ממש נס, אבל רואים שלפעמים קורים כאלה נסים. (לא ללכת לישון זה קל, זה עבודה בעינים). עוד דוגמה של התעלות. לפעמים איזה בחור – בגלל שהוא יהודי יש לו נה"א, כמו קל שבקלים, אבל זה בשביל הדוגמה – אחד מאד פרוסט, מאד פשוט, מה לא ולהתעלות בקדש. אפשר לצייר ככה גם בחור וגם בחורה. אצל בחור מילא, לומד, נקח דוגמה של בחורה זה יותר טוב (שם בן). מה לבחורה ללמוד חסידות ולהתעלות בקדש? להיפך, המחנך יבוא ויאמר שזה לא מתאים לך – את צריכה רק להיות בעלבוסטע, התפקיד שלך זה ספונג'ה ולא חסידות. את צריכה לרדת, ופתאום היא רוצה לעלות. זה רק דוגמאות. מאיפה בא הרצון לעלות למי שבטבע רוצה לרדת? הנה"ב רוצה לרדת, ואם רוצה לעלות זה דוגמה של היפוך מן הקצה אל הקצה. שוב, נקרא את זה בפנים:], וכן ההעלאה דנה"ב מצ"ע וכנודע בענין ההעלאה מלמטלמ"ע שזהו מה שהתחתונים מצ"ע עולים כו' שז"ע מ"ת בוכין כו' וכמ"ש במ"א [טבע המים התחתונים לרדת וטבע המים העליונים לעלות, אז איך זה מתהפך. האר"י אומר ש"מים מים" זה הסוד של האות א (ה-י העליונה של ה-א בסוד המים העליונים וה-י התחתונה בסוד המים התחתונים), כמו שמוסבר אצלנו הרבה פעמים. זה מתאים להיום, המעבר בין יום ששי לבריאה בניסן (בריאת האדם בראש חדש ניסן, שהוא היום הששי לבריאה לדעת רבי יהושע, שהלכה כמותו לתקופות כנודע, דבר הקשור בפרט לשנה זו שנזכה בע"ה לברך את ברכת החמה) לשבת קדש, ב' ניסן, השבת של בריאת העולם במחשבה (שעצם המחשבה היא בחינת שבת, הרי בקושי התירו לדבר אפילו בדברי תורה בשבת – אז ב' ניסן זה שבת שבתון, יום השבת של בריאת העולם בבחינת שבת), וגם אז יש עליה. לגבי ציור האות א, ציור אחד זה שה-י התחתונה יורדת וה-י העליונה עולה – זה לא הפירוש המופיע בחב"ד, זה הפירוש הפשוט המופיע ומוסבר ברבי נחמן (כמבואר בלקומ"א תורה ו) שיום הולדתו ב-א ניסן – אבל הפירוש החב"די, ששייך ל-ב ניסן, זה שה-י התחתונה זה מים תחתונים שבוכים לעלות וה-י התחתונה שואפת לקיים "שוב לאחד" ולמצוא את עצמות ה' בקיום התורה והמצוה למטה (כמו שמסביר בתניא פ"נ). זה היפוך יוצרות (דבר המצביע על גילוי העצמות, כנודע גם בנוגע לתופעה הדומה של "אחליפו דוכתייהו", והוא תכלית ושלמות התיקון של "טבע שני", העולה אמת, לאחר בחינת התהו של טבע ראשון, בו כל אחד מהקצוות מתרחק זמ"ז בטבע), שינוי מהקצה אל הקצה, ומי פועל זאת? אותו דבר כמו קודם. גם ב"מים תחתונים בוכים", אם מדייקים בלשון חז"ל, זה מתוך קנאה. האם הבכי זה מאה אחוז לשם שמים? לכאורה מסתכלים על הכיף של המים העליונים – הרי מים זה תענוג, מים מצמיחים כל מיני תענוג – ויש למים התחתונים איזו תחושה מרחוק של הכיף של המים העליונים כי הם לפני ה'. אז ה' הבטיח להם "על כל קרבנך תקריב מלח" (פרשתנו), וגם ניסוך המים בחג. אפשר לשאול שוב, אותה שאלה בדיוק, האם זה ממש עצמי במים התחתונים לבכות, או שזה נפעל על ידי המים העליונים? אומר גם כאן אותו דבר:].


כ"ז הוא מה שהנה"א פועל בנה"ב ויש בזה יתרון מצד שרש ומקור דההעלמות וההסתירים שלמעלה מבחי' הגילוי כנודע [יש לתהו שרש גבוה מהתיקון, והדבר בא לידי ביטוי בתוקף הרצוא דנה"ט שהוא בתגבורת יתירה מהרצוא דנה"א מצ"ע. אבל מה שמפעיל אותו זה רק הנה"א. זה שפועל את ההעלם וההסתר זה כמו שכתוב שה' פועל את הנסיונות. הכלל הוא ש"ישת חשך סתרו", "ברישא חשוכא והדר נהורא", ששרש ההעלם זה לפני גילוי האור. אבל על כל פנים משיכת הנה"ב למסור את הנפש או להתעלות בקדש באה לו רק מהנה"א], אבל לא שהנה"ב בעצמו בטבעו ירצה באלקות. ואין זה סותר למ"ש בכ"ד שהכח המתאווה בעצם אינו רע [ותאוה לדבר רע – בשדין יהודאין במשיכה לדבר היתר, מצד הרע שבנוגה, שבסוף מניק ג"ק הטמאות, או בשדין נוכראין שנמשך לדבר איסור – זה רק לבוש] וכמ"ש בלקו"ת ד"ה זאת חקת התורה זהו רק שאין בו ציור [יצר לשון ציור] רע בעצם אבל מ"מ אינו טוב [הוא ניטרלי, אבל אין לו רצון לאלקות.] ואדרבא בטבעו הוא נמשך לענינים חומריים [יש לו כובד משקל, ואז הנטיה שלו היא לשקוע ולרדת. הוא ניטרלי, אבל לא נוטה לעלות כמו שנוטה לרדת – עדיין נוטה בטבעו לרדת דווקא, גם בלי להתלבש בלבוש רע. ואילו הטוב מצד עצמו עולה – "אין בטובה למעלה מענג, אין ברע למטה מנגע"]. וא"כ ענין המס"נ על קדה"ש [הפסיק עם ענין ההעלאה וכעת חוזר למס"נ] הוא היפך טבעו לגמרי) והנה"א פועל עליו שאין שום מניעה מצדו למס"נ ואדרבא גם הוא רוצה למסו"נ בפו"מ, ממילא מובן שגם עצם החומריות שלו מתהפך לגמרי מן הקצה אל הקצה [כי אם רוצה למות, נגד הטבע לחיות, אז הכל התהפך אצלו. (ישראל: אבל למה שזה יחזיק מעמד?) זה העמוד הבא, אם נגיע. הוא אומר תיכף, בעמוד הבא, שיש לפעמים התעוררות עצומה – כמו יהודים בימים נוראים, בנעילה של יו"כ, שגם כתוב שם שצריך לצייר שאתה קופץ לאש באמירת שמע ישראל – כל המשך הפרק שאדם יכול להיות כאילו בשיא מס"נ אמיתית מאד, בימים נוראים, ואחר כך זה נעלם לחלוטין ולא פועל עליו שום דבר. כל מה שאנחנו מדברים על ההיפך מהקצה אל הקצה זה הכל מאמר מוסגר, כי מה שהוא רוצה לומר זה שהמקיף לא משנה את האישיות. זה רק מאמר מוסגר לאפוקי. עיקר הנושא של הפרק זה שהמקיפים לא משפיעים על הפנימיות. כאן מדבר על מתי שזה עובד, וכמו שאמרנו זה דבר מאד נדיר. התעוררות של יהודי תמים ביו"כ לא ממשיכה לפעול. מתאר יהודי שבנעילה מקבל על עצמו לשנות עצמו לגמרי, חוזר בתשובה ומפסיק לעשות כל העבירות שעשיתי, ואומר שזה לא מחזיק מעמד. יסביר בהמשך שבגילוי היחידה פועל כי כל כך רחוק עד שנמצא בכל מקום – תופעה לא מקומית – והדוגמה זה כמו אפרו של יצחק, שאי אפשר להסיח מזה את הדעת, או שזה ממש בחזית הזכרון או קצת פנימה, אבל זה לא עוזב אותך לרגע. ההחלטה שאתה מקבל בנעילה של יום כיפור זה לא כזה עמוק. במאמר "ואתה תצוה" שלמדנו פעם באריכות – המאמר האחרון שהרבי חילק – שאומר שאנשים היו בתנועה של מס"נ ברוסיה שנים רבות וכאשר הגיעו לאמריקה או לארץ זה נגמר (וממילא הם נעשו מתוסכלים לחלוטין). לא בטוח שזה בדיוק אותו דבר, כי יתכן שכן פעל פנימה שינוי נמשך והזכרון נמשך – מה שמתאר שם שתנועת המס"נ בפועל נפסקה היות שאפיק המס"נ הקודם נגמר (ואינם יודעים למצוא אפיק חדש של אותה עצמה של מס"נ לפי התנאים החדשים). זה קצת אחרת. ברוסיה היו בתנועה מתמדת של מסירות נפש, ופתאום מגיע לאמריקה או לארץ, ובגלל שהיה יום יום במס"נ בפועל אז כל חייו זה היה משהו אחר, וכאן הכל נגמר, אז הוא הפך להיות באמת מסכן. זה ודאי לא אומר שלא זוכר את זה (כמו שהרבי עשה דווקא מרמ"מ פוטרפעס ע"ה משפיע – כי יכול לזכור את זה כל הזמן, ולהזכיר את זה כל הזמן ולהטפיח בכך עוד בחורים. זה היה חידוש שהרבי עשה אותו משפיע, כי כל המשפיעים עד אז – ר' שלמה חיים ור' ניסן – היו בזכות החסידות העמוקה שלהם, וזה היה משפיע ראשי לאו דווקא בזכות החסידות, ה'השכלה' או ה'עבודה', אלא רק בזכות המס"נ האמיתית שלו ברוסיה. זה היה דוגמה, סוג חדש של משפיע – זה היה משהו אמיתי. בכל אופן זה מסכן, כל היהודים האלה בעלי המס"נ שיצאו מרוסיה הפכו להיות מסכנים ברוחניות. ה'סרט' נגמר. כל מה ששואלים כתוב בהמשך הפרק. כאן ממס"נ עובר לדבר על תשובה. זה לא מה שכתב קודם בחיה, שצריך לברוח מהגלות וכו', אלא תשובה אמיתית עוד יותר מזה, שזה גילוי היחידה שבנפש:], וכמו בתשובה אמיתית ביציאת והתגלות עצם הנשמה [לא כותב, אבל מתכוון גם למה שכתוב בתניא, שזה רבי אליעזר בן דורדייא – שנקרא רבי כי הוא רבם של כל בעלי התשובה – שבשעה אחת חזר בתשובה עד שיצאה נשמתו ויצאה בת קול וכו'. אצלו התשובה הלכה עם למות – תשובה בעצמת קידוש ה' ממש – אבל כאן לא אומר שלזה צריך להגיע. אז נראה שאפשר לעשות תשובה בכזו דרגה של גילוי היחידה שבנפש באמת בלי למות. זה תשובה שיש בה גילוי היחידה ואז האדם מתהפך מן הקצה אל הקצה כנ"ל בענין המס"נ:] הרי מתהפך מהות עצם הנה"ב ובפרט כאשר הצעקה היא גם מן הנה"ב [תשובה זה שהנה"א בורחת מבית הסהר, "ממצרים גאלתנו", ואז התשובה רק מצד הנה"א. אומר כאן שכמו שיש קדוש ה' שהנה"ב קופצת מרצונה לאש, כך גם יש אופן כזה של תשובה – שלא רק הנה"א צועקת הצילו, אלא גם הסוהר צועק, כי הוא עוד יותר בבית הסהר ממני, הוא שמה כל הזמן. בתשובה אמיתית גם בלי הצעקה מצד הנה"ב המהות מתהפכת, משא"כ בהתעוררות הרצון העצמי שמצד החיה שעל יד ההתבוננות בהפלאת אור אין סוף ללא הרגשת ההסתר של הנה"ב כנ"ל], והיינו כאשר המיצר הוא בעומק ביותר שאין לו שום מקום בעצמו [כשדברנו על פרופסור באוניברסיטה אמרנו שהוא במקום לא טבעי לו, וזה מקום גועלי מאד – אבל זה היה רק ביחס להתעוררות מצד החיה שבנפש. כעת מדבר על היחידה, ואומר שלגבי היחידה זה לא שהוא במקום הלא נכון, אלא אין לו מקום בעולם הזה בכלל. זה צעקה קיומית, תשובה אמיתית, גילוי עצם היחידה שבנפש זה משהו קיומי לחלוטין. 'קיומי' זה רק תרגום של הביטוי הלועזי אקזיסטנציאלי שפירושו, בסגנון חסידי, היש האמיתי של האדם שהוא בעצם האין האמיתי, ולעניננו, הצעקה הנ"ל באה מהתחושה העמוקה ביותר שאין לי מקום בעולם. בשביל הנה"א זה מובן, היא בגלות, כמו בן מלך שנשלח מהארמון למקום רחוק, אבל לגבי הנה"ב לכאורה מתאים העולם הזה, הוא האזרח כאן, הוא מקומי. אז מה הבעיה שלו? הוא אומר שיש מצב שהמקומי הזה גם מרגיש שאין לו מקום, שכמה שהוא לכאורה מקומי – לא רק שהוא חושב שהמקום שלי אולי שם, באמריקה, ולא כאן בארץ, אלא פתאום מרגיש שאין לו שום מקום בעולם, בכל העולמות. הוא צועק מתוך זה, וזה משהו קיומי – זו דוגמה מה זה התגלות היחידה שבנפש, חויה קיומית לגמרי. למה אין לי שום מקום? הרי יש בעולם הרבה מקומות יפים. הוא לא אמר את המלה הזאת ביחס לחיה. זה שאין לו מקום זה בפנימיות, בתוך עצמו אין לו מקום, וממילא אין לו מקום גם בחוץ. אין לו מקום לשכון בתוך עצמו – אין לו שום משכן של עצמו – אז אין לו מקום בעולם. כדי שנבין את זה הוא אומר לנו את זה באידיש:] (אז די נים גוטסקייט איז זייער טיף און זייער שטארק [הלא טוב שלו כל כך עמוק וכל כך חזק] אז ער האט ניט קיין שום צופרידענקייט און קיין שום נחת בעצמו און האט ביי זיך קיין שום ארט בפו"מ [אז אין לו שום סיפוק ושום נחת בעצמו וממילא אין לו שום מקום בפועל ממש. הסדר – אין לו סיפוק, ואין לו נחת, ואין לו מקום. כאן כמעט מגיע לסגנון אדהאמ"צ, שמסוגל הכי טוב לתאר מצבים של מיאוס בחייו – הוא אומר הכי טוב, וכאן אדמו"ר הרש"ב מתחרה איתו...]) שזהו הוראה שהצער והמיצר הוא מהנה"ב [אם זה כך, בלי שום סיפוק ושום נחת ושום מקום, זה מלמד שזה מהנה"ב ולא רק הנה"א] שהנה"ב לא טוב לו ומצטער על ריחוקו (והיינו מה שהנה"א פועל עליו כנ"ל [הנה"ב תמיד יותר מהרב, אבל אין לו את הדברים האלה מצ"ע, רק מה שהמקיף דיחידה של הנה"א משפיע עליו])


שהצער שלו הוא גדול ביותר [כמו שקודם היה תוקף הרצוא לקפוץ לאש. צריך לצייר את זה טוב, שאם הרבי אומר שאני בצער אז הצער של החסידים זה כבר משגע אותם לגמרי. אם רק ירגישו את הצער של הרבי, אם הוא חסיד באמת – הוא משתגע מצער. ממש משתגע. אותו הדבר אם הרבי מוכן לקפוץ לאש, אז החסידים יקפצו יותר חזק. על זה המתנגדים מתלוצצים מהחסידים, שעושים מה שהרבי עושה, מחקים את הרבי. לפני שבוע היה היארצייט של רבי חייקא מאמדור – היה צדיק גדול עוד לפני שהתקרב למגיד – שנפטר יומיים אחרי הנועם אלימלך, באותה שנה. בחב"ד הסיפור הכי מפורסם עליו זה הווארט שאדמו"ר האמצעי פעם ראה חסיד שלו מתפלל בעבודה, וחלשה דעתו כי ראה שהוא באמת מתפלל והוא לא חב"דניק, הוא לא למד חסידות לפני התפלה – איך יכול להיות כזה דבר?! הוא בא בחלישות הדעת לאביו, אדמו"ר הזקן, ואמר שראה כזה דבר. הוא 'מבין', שהחסיד הזה מתפלל מעומק הלב שלו, והרי הוא לא למד חסידות חב"ד, אז איך הוא יכול להתפלל?! אם היה יהודי סתם צועק לה' – כל יהודי יכול – אבל כאן ראה שהוא מתפלל ב'עבודה'. אז אדמו"ר הזקן אמר בניגונו הידוע, 'ניט ער דוואנט – ר' חיים אמדורער דאוונט'. זה לא הוא מתפלל אלא רבו מתפלל – זה אמיתי, אבל זה לא הוא. הוא באמת חסיד, והרבי שלו מתפלל, וזה לא חב"ד. החידוש של חב"ד שלא רק הרבי יתפלל אלא גם אתה – עבודה בכח עצמו. הסיפור הזה מאד מתאים כאן לנושא הפרק. הנה"ב זה כמו אותו חסיד של רבי חיים אמדורער, שאם הנה"א מתגלה אז הנה"ב תעשה את זה אפילו יותר טוב, אבל זה לא ממש עצמי אצלה. קודם דבר לגבי מסירות נפש, לקפוץ לאש, וכאן מדבר לגבי הרגשת צער קיומי מהלא-טוב, שזה מה שמניע את האדם לעשות תשובה וממילא לצעוק לה' כמה לא טוב לי. הוא אומר שהנה"ב ודאי יכולה לצעוק הרבה יותר חזק מהנה"א, כמה שהנה"א בגלות. כעת לפני פסח – יהודי במצרים יכול לצעוק שלא טוב לו במצרים, אבל תאר לעצמך שאיזה מצרי צועק שלא טוב לו. כנראה שזו היתה הסיבה שמשה גייר את הערב-רב, שגם הם התחילו לצעוק שלא טוב להם וזה היה יותר חזק מהיהודים. כנראה אז באמת היה להם לא טוב, ומשה גייר אותם, אבל אחר כך הוא 'אכל' את זה וגם אנחנו 'אוכלים' את זה עד היום, כי זה לא עצמי. אבל בסוף הוא ינצח, וכמה שהוא לא עצמי באמת יהיה היפוך מן הקצה אל הקצה. כידוע שזה אחד הנושאים החשובים אצלנו בישיבה, שיש תקוה לערב רב – זה חרות על הדגל שלנו. כל זמן שמשה רבינו קיים יש תקוה לערב רב. אם למישהו אין את משה רבינו, אז באמת ערב-רב זה דבר מסוכן עד מאד כו'.] (וזהו מב' סיבות א' מפני שהריחוק הוא מאתו ובסיבתו וזה אצלו ענין טבעי [איך הוא יותר בצער, הרי כאן נמצא וכאן היה?! הוא רואה את הרבי בוכה ומרגיש שזה בגללו. ה'טבעי' כאן זה לגריעותא, שהטבע שלי זה לפעול ריחוק מה'] והב' מפני שאינו כח אלקי בעצם [לא רק שאני פועל ריחוק מה', אלא אני בכלל לא שייך לה'. כמו אחד שמרגיש שבמקום לקרב יהודים הוא רק מרחיק יהודים. במקום להיות דוגמה חיה לקרב, ולא עוד אלא שאינו שייך לקירוב לה' בכלל מפני היותו רחוק מה' בעצם ר"ל. ניתן עוד משל: אחד דתי, שלכאורה התפקיד שלו זה להיות דוגמה חיה ולקרב יהודים, אבל לדאבוננו יש הרבה חרדים עם זקנים, אפילו לבנים וכו', שבגלל סיבות כל שהן מרחיקים יהודים. אם אחד אומר לעצמו – אני חרדי ובמקום לקרב יהודים אני מרחיק אותם ר"ל, אז צריך להצטער. כל שכן וק"ו אם לא רק שאני מרחיק יהודים – וזה בטבע שלי – אלא אין לי שום שייכות לאלקות. עשו לי ברית מילה, אבל אין לי שום שייכות לאלקות. יכול להיות שאני שומר מצוות, אבל פתאום אני מרגיש שאין לי שום שייכות לגעטליכקייט, שום שייכות לאלקות. כך מרגישה הנה"ב וצועקת לה', אבל הכל בהשפעה של הנה"א עליה.]) (ומובן דבהצער יש בו הרגש האלקי ממה שנתרחק [זה פלא, שהנה"ב מרגישה "שאינו כח אלקי בעצם", ו"מאתו ובסיבתו" מרחיק מאלקות, אבל עם כל זה יש בה הרגש אלקי, כי אחרת אין צער על זה שאיני משהו שאין לו בו כל הרגשה.] כמ"ש במ"א בענין המרירות דעי"ז הצער גדול ביותר כו') הנה בהצעקה שצועק במר נפשו בבחי' תוקף היציאה והרצוא (כבורח מן המות אל החיים כו') הרי משתנה מהותו [של הנה"ב] לגמרי מכל וכל כו' [זה צעקה – "צעק לבם אל ה'". בדרך כלל יש בחסידות שאנחות וצעקות זה לא תכלית העבודה, אבל יש גם יוצא מהכלל. ב"היום יום" יש שני קטעים, אחד בגנות מי שיוצא ידי חובה בצעקות ואנחות במקום לעשות בפועל, ואז זה לגריעותא – אם זה לצאת ידי חובה. אבל יש גם להיפך, שאנחה שוברת גופו של אדם, ואם זה אנחה אמיתית מתוך תשובה אין למעלה מזה. זה גם חשוב לדעת, שיש כח בצעקה מקרב איש ולב עמוק, להפוך את המהות של הנה"ב מן הקצה אל הקצה, כי הצעקה הזאת באה מהמקיף של היחידה של הנפש שעכשיו נמצא בגלוי]. ומובן מכל הנ"ל דבחי' התגלות יחידה שבנפש פועל גם על החומריות ומהפך מהותו לגמרי [זה סיכום כל הפסקה, שהתגלות החיה מתוך התבוננות בהפלאת אוא"ס לא פועלת כל כך, אבל התגלות היחידה כן פועלת, עד כדי הפיכת המהות לגמרי. כעת אומר בסוגריים מה שאמרו קודם, למה מקיף רחוק פועל יותר ממקיף קרוב:] (והיינו מפני שבחי' יחידה שבנפש [= תשסט, יש לנו עוד חצי שנה של יחידה שבנפש] מופשט לגמרי ואין לה שום אחיזה כלל בהכחות פנימיים ה"ה [בגלל זה גופא] פועלת בכל מקום [זה המושג תופעה לא מקומית] מצד ההגדרה שעצם הנפש מוגדרת עכ"פ בגוף [זה ביטוי מאד יפה ונחמד, אופייני לרבי הרש"ב. ננסה להבין מה שהוא אומר: הוא אומר שיש מושג הגדרה, שעצם שהנפש מוגדרת עכ"פ בגוף. אם רוצים לתרגם את המשפט הזה ללשונו של אדמו"ר האמצעי, בפרט בחסידות של רבי הלל, הדבר הזה מוסבר אצלנו בשער "הנפש וגילוייה" בסוד הוי' ליראיו, שיש אדם פנימי ואדם אמצעי ואדם חיצוני. בקיצור הכי נמרץ: אדם פנימי היינו לפני ירידת הנשמה לגוף, כשהנשמה היא בסוד "מעין גנים", בגן עדן למעלה. אדם אמצעי זה שהנשמה נוסעת אל הגוף המיועד לה. אדם חיצוני זה כשהנשמה נמצאת בתוך הגוף. האדם החיצוני כולל הכל, כל הנרנח"י, כולל היחידה שבנפש ועצם הנפש – הכל עכשיו נמצא קשור לגוף הזה. זה מה שהוא מתכוון כאן, שהיות שיש הגדרה שעצם הנפש מוגדרת על כל פנים בגוף הזה, האדם החיצוני לאחר שהנשמה נשלחה לשם שליחות לעולם הזה, לגוף הזה, לכן גם היחידה, שאין לה שום אחיזה בשום כח פנימי, אבל זה עצם הנפש שיש לה שייכות לכל מה שקורה בגוף הזה מצד ההגדרה, שעצם הנפש היא עצם הנפש של הגוף הזה עכשיו. אז אם כי שליחידה שבנפש אין שום אחיזה פרטית במשהו ספציפי שקורה כאן, אבל היא קשורה להכל. אם קודם הזכירו את "ואתה תצוה", שם הרבי מחלק חילוק שלא כתוב כאן. מחלק בין שרש הנשמה, כמו היחידה שבנפש, לבין שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ה' ממש. אומר ששרש הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, בלי איך שהיא מושרשת בה' ממש – שלפי המונחים כרגע זה איזה זכרון או קשר בין הנשמה שמוגדרת בגוף הזה, אדם חיצוני, לבין מה שנקרא אדם פנימי – ובלי זה אין באמת קשר והתבטאות ושיקוף של היחידה בכחות הפנימיים. אומר שזו הבעיה של מי שהיה לו מס"נ ברוסיה ואחר כך כשיצא ממקום הסכנה זה נעלם ממנו, אומר שהיא הנותנת – שגם המס"נ היתה מצד היחידה, אך לא כפי שהוא מושרשת בעצמות ממש. מה שאין כן אותו אחד שמסביר שם שבזכותו יבוא משיח בפועל ממש, אצלו המקיף דיחידה חודר בכל הכחות הפנימיים – שכמה שזה מופשט, בלי אחיזה בכלום, זה בא לידי ביטוי ומשתקף בכל כח פנימי. זה עיקר הווארט של מאמר "ואתה תצוה" של הרבי, החילוק בין היחידה שבנפש מצד עצמה לבין איך שהיא מושרשת בעצמות, האם המקיף של היחידה פועל על הפנימיות או לא. אז כל מה שקראנו כעת, שזה פועל על הכחות הפנימיים – כמו בסוגריים כאן שהיא פועלת בכל מקום – זה מצד היחידה כמו שמושרשת בעצמות ממש.] כמ"ש במ"א, והראי' שהרי בחי' יחידה נמצא באמת בכל הכחות [כאן ברור שזו המדרגה העליונה שהרבי מדבר עליה ב"ואתה תצוה"] עד גם בסוף מעשה וכמ"ש במ"א [בגלל שזה בעצם לא מקומי אין מניעה שיפעל בכל מקום. זה המדרגה של "לית אתר" שעולה על "כולא קמיה כלא חשיב" שדברנו עליה בליל פורים ברמת אביב. מה שדברנו שם זה ש"כולא קמיה" מצד מוחין דאמא ו"לית אתר" מצד מוחין דאבא. את "כולא קמיה כלא חשיב" הוא כלל כאן בפרק ד', שכאן כותב שכל מה שהיה בפ"ד זה רק מצד הנר"ן, ה-צ של הצלם, ולא מצד המקיפים בכלל. אמרנו שם שהאהבה של פרק נ' בתניא זה המדרגה של "כולא קמיה כלא חשיב" שזה מצד מוחין דאמא, "גבורות עליונות דבינה עילאה", כמו שמפרש שם. כאן השפיץ של הבנת פעולת גילוי המקיף דיחידה זה מה שהוא מחדש בספר התניא, אחד מעיקרי החידושים של כל התניא, שסובב אין פירושו סובב במקום – הסובב, דווקא בגלל שהוא סובב כל עלמין, נמצא בכל מקום בשוה. זה אחד מעיקרי החידושים בנסתר של ספר התניא, שסובב זה לא שסובב שם למעלה בשמים – איזה עיגול שסובב למעלה – אלא שלא מורגש אך נמצא בכל מקום. והיא הנותנת, שבגלל שלסובב אין שום אחיזה מצדי – שום אחיזה מצד הגברא שלי – דווקא לכן מצדו הוא נמצא בכל מקום, וסוף הדבר להווכח גם בתוכי, שהוא נמצא בי. יפה שהענין של לא-מקום מתגלה בכיוונים שונים – יש את גילוי היחידה ואז לנה"ב אין שום מקום מחד, מצד שני בזכות זה שליחידה שבנפש אין מקום היא נמצאת בכל מקום. לכן כתוב שנתגעגע לימות הגלות, כשיגיעו "ימים אשר אין לי בהם חפץ", כי דווקא בימים שאנחנו בלי מקום בכלל – בזכות זה היה גילוי היחידה, שכל מקום הוא מקומנו. זה מה שאנחנו עם סגולה לפי אחד הפשטים – שאנחנו הכי לא במקום, ואין לנו שום מקום, וגם מסתגלים לכל מקום. זו סגולת היחידה, שאין לה שום מקום והיא בכל מקום, וכנראה שהא בהא תליא.]).


נקרא עוד פסקה אחת מהר, כי זה מסכם. שני העמודים הבאים – שמדבר על מה שאמרנו קודם שההתעוררות של ימים נוראים אינה מחזיקה מעמד, כי זה קשור לחיה – נשאיר ונשלים בע"ה. נקרא כעת רק עוד פסקה. שוב, הפסקה הקודמת שקראנו (שבאמת היתה הכי מענינת, אז טוב שקראנו) היתה מאמר מוסגר. כי כל מה שרוצה לומר כאן זה שהמקיף לא פועל על הפנימיות, וכעת חוזר לעיקר הנקודה הזאת:

אך בחי' האהבה מוסתרת שבכאו"א מישראל שכאו"א רוצה בטבעו באלקות, הרי הרצון הזה [שמתגלה במקיף של החיה, קודם מוסתר ואחר כך מתגלה כרצון עצמי שלמעלה מטעם ודעת של החיה] אינו פועל בהחומריות, וכמו שאנו רואין בחוש דעם היות דכאו"א מישראל רוצה באמת באלקות שזהו בטבע בנפשו, ומ"מ בהכחות הגלוים ה"ה נמשך אחרי עניני העולם [מחד יש לו אהבה מסותרת לה' ולאידך נמשך לעניני העולם. הרבה פעמים בחסידות שכתוב שזה "היינו כחולמים" – מחד אני רוצה אלקות ומאידך אני רודף עניני העולם. למה? בגלל שזה מקיף. הדבר הזה של הרבי הרש"ב זה משהו חב"די, ובחב"ד בדרך כלל לא אוהבים את המלה מקיף – בדרך כלל זה גובל על מלת גנאי. כמה שזה אמיתי זה גנאי, כי תכלית הכוונה זה לפעול בפנימיות, ומקיף לא פועל בפנימיות.]. וזהו מפני שהאהבה היא בבחי' מקיף ובהעלם, הנה כמו"כ הוא גם בהתגלות בחי' הרצון דבחי' מקיף דחי' הבא ע"י התעוררות ההתבוננות הנ"ל [של הפלאת אוא"ס ב"ה], הגם שהיא מדרי' גבוה מאד והיא אמיתית בנפש מ"מ אין זה פועל על החומרי דנה"ב מפני שהרצוא הוא בבחי' מקיף דנפש שאינו מלובש בהכחות פנימיים ובכחות הטבעיים. [עוד ווארט לסיום. זה גם כלל גדול ביותר (שכתוב אצלנו בהקדמת סוד ה'), שהרבי הרש"ב, בעל ההילולא של עכשיו, בדרך כלל מזהה את המושג אמונה – שהיא מקיף שלמעלה מטעם ודעת – עם החיה שבנפש. אנחנו בדרך כלל מזהים את זה עם היחידה. בהקדמת סוד ה' מסבירים שזה חוזר לסוד הצלם, שעל ה-צ של הצלם כתוב "צדיק באמונתו יחיה", ודורשים את "באמונתו" כ-ב אמונות. הצדיק זה הכחות הפנימיים, והוא חי בתוך שני המקיפים של ה-ל וה-ם – שלכן הולכים עם שני מקיפים על הראש, כידוע – אז יש אמונה מצד החיה ואמונה מצד היחידה. אמונה מצד החיה זה כל מה שקשור עם זה שיש מציאות ה' וכו', כפי שיכתוב כאן שמאמין בה' ובהשגחתו וביכולתו. כל זה נכלל באמונת ה-ל של הצלם, שזה החיה בנפש. במאמר של "ואתה תצוה" מדרגה זאת נקראת "מזליה חזי". מחד זה אמונה, ומצד שני המזל רואה את זה. לכן אומרים שיש אנשים מחוננים ברוחניות – לא בשכל – שבדרך כלל זה ילדים, ומי שיש לו נשמה טהורה יכול לראות את ההתהוות יש מאין. זה אצל תינוקות, שלהם הבל פה שאין בו חטא, וזה מתבטא גם בעינים – יכולת לראות אלקות בפשטות, "מזליה חזי". כאן דוגמה מצוינת שאצל הרבי הרש"ב אמונה זה מצד החיה. אבל יש גם אמונה מצד היחידה, כמובן – לא שיש ה' כאן ומשגיח עלי ויכול להציל אותי אם רוצה (שהוא כל יכול). שוב, זה נושא גדול וכללי וחשוב. אצלנו האמונה כידוע זה רדל"א, זו אמונה והתקשרות לעצמותו יתברך ממש, חביון עז העצמות שמתגלה ברדל"א, שלמעלה מעלה מכל השייך להתהוות העולמות, וכאן הוא אומר שזה כתר מלכות כפי שנראה. הוא מדמה כאן אמונה למקיף של החיה, ומסביר שזה לא חייב לפעול על הפנימיות ולא כלום. אדם יכול להיות מאמין באמת בה' וזה לא מזיז אצלו שום דבר, זה חלק מהחלום. הוא חולם, והוא נמשך אחרי הגשמיות, והוא מאמין בה' באמונה שלמה.] וה"ז כמו ענין האמונה שהיא ג"כ בבחי' מקיף (רק שזהו כמו שבא בבחי' מל' והוא בחי' כתר מל' כו' [מקיף, אבל אם זה מצד החיה – אבא או אריך, כפי הפירושים בזה – זה נמשך להיות כתר מלכות]) שארז"ל ע"ז גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' [שפתאום צועק לה' שיעזור לו ויציל אותו ויצליח את דרכו. מאמין בה' וגונב – זה דבר והיפוכו, זו מציאות של חלום] שהוא מאמין בה' ובהשגחתו ויכולתו ית' [מה זה שלשת הדברים? מאמין שיש ה', שברא את העולם, שיש עילה ראשונה – זה דבר ראשון. דבר שני, מאמין שה' מסתכל עלי – השגחתו. דבר שלישי, הוא לא רק מסתכל אלא יכול גם לעשות – יכול לעזור לי בפועל ממש. מסתבר שזה כנגד בי"ע, היות שאמר שאמונה זה בכתר מלכות דאצילות – זה ירידת המלכות לעולמות התחתונים בי"ע והופעתה שם. בעולם הבריאה ה' נמצא, בעולם היצירה הוא מסתכל עלי ורואה את כל מעשי ("היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"), ובעולם העשיה תכל'ס, המעשה הוא העיקר, יכול לעזור לי בפועל שאצליח. ממש יהודי צדיק גמור... יש לו את ה' בכל העולמות] ומ"מ אין זה פועל עליו שלא לעבור על רצונו ית' [זה נקרא "אף עשיתיו", שגם מי שמגיע לעולם העשיה, שה' יכול, הוא עדיין עושה נגד רצון ה'. דווקא בגלל שה' יכול לעזור לי לגנוב – לכן הוא גונב, נגד רצון ה', בגלל "אף עשיתיו", שכל כך מאמין בה' שיעזור לו להצליח לגנוב.] דעם היות שמצד הנפש הוא מאמין באמת מ"מ מצד החומריות ה"ה עושה היפך רצונו ית' והיינו מפני שזהו בבחי' מקיף לבד שאינו נרגש בפנימיות [שוב: זה מה שרוצה לומר בפרק הזה, שמקיף זה לא פועל בפנימיות.] וכמו"כ הוא בחי' האהבה שבבחי' מקיף שבנפש שאינו פועל כ"כ על החומריות דעם היות שמצד המקיף הוא בבחי' קירוב ורוצה באמת באלקות הנה כשבא בבחי' כחות פנימיים וכחות טבעיים הוא באו"א לגמרי.


נפסיק כאן, אבל נחזור רגע למה שלמדנו קודם. למדנו שיש מצד החיה שני אופנים, שאם הגילוי מתעורר מצד זרז של התבוננות בהפלאת אוא"ס זה לא כל כך פועל על הגוף ונה"ב, אבל אם מצד העלם והסתר הנה"ב זה כן פועל. אחר כך דבר על גילוי היחידה, ואמר שאם יש גילוי היחידה זה אוטומטית פועל, בלי קשר להעלם והסתר. זה כמו הסיפור שהרבי אוהב לספר מהרבי הקודם על הפצצה בורשה במקלט, שנופלת פצצה וכולם – גם יהודים רחוקים, חילונים מהעריסה – צועקים שמע ישראל. ההסבר הוא שזה בגלל שהיו בד' אמות של צדיק אמת, הנשמה הכללית של הדור. שמע ישראל שיוצא ספונטאני מפיות כולם ברגע של אמת ומסירות נפש – שחושב שהולך למות, כמו שאמרו קודם – זה בגלל גילוי היחידה האמיתית בקרבם, שזה הרבי שנמצא שם. כשמבקשים שהמשיח יתגלה זאת אומרת שזה יקרה כל הזמן, שלא צריך הפצצה. על זה מבקשים שהמשיח יתגלה. זה שמאמינים שהרבי הוא המשיח שבדור, שיש משיח, אז מדי פעם זה מתגלה. רוצים שהמשיח יתגלה לגמרי (היה דיון עם ישראל איך זה פועל – צריך להיות נזכר כדבעי ואז נעשה שוב).

נאמר עוד משל: שאם למשל אחד היה מתנגד בדם, מתנגד בעצם, אז להיות חסיד זה מופרך אצלו, היפך הכוונה, כפירה, ע"ז – מתנגד מושבע בעצם בטבע. פתאום יש איזה גילוי של רבי אמיתי והוא מתהפך מן הקצה אל הקצה, שפתאום נעשה חסיד, ואז אתה שואל האם הוא צריך שהרבי ישאר. אז זה כבר כמו פרדוקס – אם התהפך ממתנגד להיות חסיד הוא חייב רבי, כי זה עצם ההגדרה (כמו שכתב על הגדרות בעצם) של חסיד שצריך רבי. אז הוא התהפך מן הקצה אל הקצה בזכות הרבי, אבל זה מחייב שכל הזמן יהיה לו רבי כדי שיהיה חסיד. זה כמו ברמב"ם שם – שהמשיח מלמד את כולם איך לא ילמדו עוד איש את רעהו. יש מי שמסתפק בזכרון. השאלה מה קורה לע"ל – אם יש "דור דורים" של משיח, הוא ובנו ונכדו, ואחר כך הופך למלכות ה' (מלכות העשירית, אחרי המלכות התשיעית של משיח). ואז הכל עולה ונכלל בה', ונשאר רק הקב"ה. אז ברור שלא רק שההיפוך מן הקצה אל הקצה אידיאלית זה לא רק שנשאר, אלא שהסיבה יכולה להעלם – למעליותא, באיזה מקור עצמי – ואז כל שכן וקל וחומר שאתה ממשיך להתעלות. כמו שהמתעלם, כי עולה – עלם נדרש כעולה-מעלה – כך גם המקושר עולה ועולה. יש גם מהרבי מכתבים, שכמה שחושבים שהסוף זה ירידה – הסוף זה עלית העולמות עד אין סוף, הכל עולה ועולה ועולה, וממילא גם מה שקראתי משיח עולה ונכלל ומתעלם בתוך העצמות, וכל שכן שגם אני עולה איתו יחד. אז אם זה ככה ודאי שלא רק שזה נשאר אלא זה עולה מחיל אל חיל.

אבל יש מציאות, כמו החסידים שהגיעו מרוסיה לארצות הרווחה, ואז ודאי נשאר אצלם משהו, אבל זה היה דוגמה שמה שנשאר גם גורם לתסכול לפעמים – שאתה מחפש איזה הזדמנות לקפוץ לאש ואין בזירה שום אש (בסגנון המוכר לך, כנ"ל), אז אתה מתוסכל. זה גם כן הבדל – יש במאמרי הרבי הקודם חידוש שנדמה לי שלא דברנו על זה אף פעם, שלא רק שההבדל בין מס"נ של ר"ע למס"נ של אברהם שר"ע חפש את זה ואברהם אבינו לא חפש את זה, אלא יש מאמרים שהוא כותב יותר מזה. בדרך כלל מחלקים לשני סוגי מס"נ, אברהם אבינו ור"ע, אבל הוא כותב שיש שלשה סוגים – אברהם ודניאל (מס"נ בתפלה, שהיה אסור להתפלל והוא התפלל, וב'זכות' זה הושלך לגוב האריות) ור"ע (שאסור ללמוד תורה והוא לומד תורה). כותב חידוש נפלא, שהמס"נ של התורה זה הרבה פחות מהמס"נ של התפלה של דניאל. הוא לא כותב את זה, אבל זה מזכיר שדניאל הוא דמות משיחית – "אם מן מתיא דניאל איש חמודות". אברהם אבינו הוא בחינת משיח (שפרסם את אלקותו יתברך בכל העולם, עד שנעשה הוא יתברך "אלהי הארץ" ולא רק "אלהי השמים"), וגם דניאל הוא בחינת משיח כנ"ל בחז"ל. אבל לא אומרים על ר"ע שהוא עצמו בחינת משיח (אלא שהיה נושא כלים של מי שהוא חשב שהוא משיח), אף על פי שהוא הכלל הגדול של התורה שבעל פה כנודע. הרבי הקודם כותב עד כדי כך שמס"נ של ר"ע זה לא מס"נ בעצם. מס"נ על תורה זה מהול בשכל התורה – ממש משהו מדהים, שמסירות נפש על ללמוד תורה, שאני מוכן למות על להחזיק גמרא, זה לא מסירות נפש מצד עצם הנשמה, כי יש בזה איזה פן של שכל. ואילו מס"נ של דניאל, להתפלל לה', זה מס"נ אמיתית. אבל עוד יותר זה מס"נ של אברהם, שכלל לא חשב על מס"נ. זה דומה לשמונה המדרגות בצומות של רבי אייזיק, שהכי גבוה זה שאתה פשוט לא אוכל מבלי להתכוון כלל לא לאכול. ככה זה המס"נ של אברהם אבינו. שוב, הרצון לקפוץ לאש זה לא של דניאל ולא של אברהם, אלא כמו ר"ע – וזה לא ממש מס"נ לפי מה שכותב הרבי הקודם (וכמה רמזים: אברהם דניאל = 343 = 7 בחזקת 3, סוד "שבעתים כאור שבעת הימים", הגילוי של "כצאת השמש בגבורתו" לעתיד לבא, גילוי עצם הנשמה היהודית. והם בסוד "ואד [ר"ת אברהם דניאל] יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וייצר הוי' אלהים את האדם וגו'". דניאל עקיבא = אור הגנוז. אברהם דניאל עקיבא = קן צפור, מקום משכן מלך המשיח. והם ר"ת אדע, תבה החוזרת ג פעמים בחמשה חומשי תורה, כולן בחומש בראשית: "במה אדע כי אירשנה", "ובה אדע כי עשית חסד עם אדני", "בזאת אדע כי כנים אתם". הכל הולך אחר הפתיחה – על ידי המס"נ של אברהם דניאל עקיבא "אדע כי אירשנה" לארץ ישראל. "במה [אדע]" "ובה [אדע]" "בזאת [אדע]" = 470 = 10 פעמים במה = "נעשה אדם" = "יהי אור ויהי אור" כנודע סודו ומבואר באריכות במ"א. שלש ה"אדע" עצמם הם כנגד אברהם, שאמר "במה אדע", דניאל, שמסירות נפשו על תפלה שייכת לתפלת אליעזר לשם יחוד וזיווג יצחק רבקה בגימטריא תפלה כנודע, עקיבא בן יוסף, רבי עקיבא אותיות "[מידי] אביר יעקב" הנאמר ביוסף).   


אחרי זה יש עוד שני עמודים בפרק זה, שמסביר מה שאמרנו קודם שההתעוררות של ימים נוראים לא בהכרח תחזיק מעמד. נוסיף עוד ווארט שמוסבר לקמן, חב"די לגמרי: מתי יש סיכוי שימים נוראים יחזיקו מעמד? רק אם עבדת קשה בכחות הפנימיים כל השנה כולה. אם יגעת וטרחת במשך כל ימות השנה ב-צ של הצלם, אז "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – כאשר יבואו ימים שתזכה לגילויים של חיה-יחידה זה יחזיק מעמד. אבל אם לא היית 'עובד' כל השנה כל הברקים של ר"ה ונעילה של יו"כ זה יהיה חויה יפה לזמנה, אבל לא יחזיק מעמד. [יוסי: אבל מה אומרים בניסן?] ניסן זה התחדשות אמיתית. הצירוף שכוונו היום במוסף זה "ישמחו השמים ותגל הארץ" – שם הוי' ישר – זה העבודה של ניסן, ישמחו השמים, הרוחניות, ותגל הארץ, הגשמיות. הנשיא של היום היה נחשון בן עמינדב, מס"נ. כאן המקום להזכיר שכולם לא ישכחו לומר את הנשיא כל יום, ומי שעוד לא עשה ברכת האילנות – זריזין מקדימין. ואז בערב פסח עוד ברכה, ברכת החמה בע"ה.

ניגון חדש לפרק קח

הפרק החדש של הרבי זה קח, ונלמד עליו ניגון – הפסוק הראשון אחרי הפתיחה והאחרון (שבלי נדר נסביר בע"ה בסעודת משיח): "נכון לבי אלהים אשירה ואזמרה אף כבודי" – "באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו".

היה צריך להיות חתן וכלה, אז רק לכבוד החתן: החתן הוא מנגן מעולה, פסנתרן עולמי אפשר לומר, ומה שהוא הכי אוהב זה 'לדפוק בסים'. אז לכבודו חברנו על הפסוק "והוא יבוס צרינו". זה לכבוד החתן, שיבוס צרינו עם הרבה בסים. "באלהים נעשה חיל" זה סופרנו, אבל "והוא יבוס צרינו" זה בסים. לחיים לחיים!

 


[המשך הלימוד, למחרת – טלפונית]

(ודבר זה נראה בחוש בכמה בנ"א בר"ה ויוה"כ שמתפעלים מאד בנפשם ואין זה פועל לשנות באמת דרכם והילוכם בכל השנה בבחי' ויעקב הלך לדרכו כו', ובזה יש כמה אופנים שהרי גם הקלים וגם עוברי עבירה ר"ל מתעוררים בי"נ ובפרט בעתים מיוחדים כמו בתקיעת שופר ובנעילה דיו"כ ומ"מ אח"כ ה"ה כמו שהיו מקודם בלי שינוי, ויש מהם אשר בר"ה ויו"כ בוכים מעומק לבם על מצבם החומרי ומתפללים ומבקשים על הפרנסה וכה"ג איש איש כפי הצטרכותו ואינם שמים על לבם לתקן מצבם הרוחני ולהיות סו"מ וע"ט בפו"מ עכ"פ [את אלו זה ודאי לא משנה, כי הם גם לא מקבלים על עצמם שום דבר]. אמנם גם ביר"א ואשר בכלל עובדים יחשבו [המסקנה שלו תהיה שאם האדם עבד כל השנה ההתעוררות כן פועלת, ומכאן ש"בכלל עובדים יחשבו" זה עדיין לא עובדים אמיתיים. נמצא שיש כאן ארבעה סוגים: בנ"א הבוכים וכו' על פרנסה וכיוצ"ב, יראי אלקים, אלו אשר בכלל עובדים יחשבו, עובדים אמיתיים שעבדו כדבעי במשך השנה שחלפה. יש לומר שהעובדים האמיתיים היינו שעובדים מתוך נקודת אמת של בטול הרצון לה' לבדו (בהכנעה אמיתית כדלקמן), ואזי קל לסדר את ד הסוגים הנ"ל כנגד ד אותיות הוי' ב"ה מלמטה למעלה, כאשר רק אלו שזכו ל'מוחין דאבא' לפי ערך סוד הוי' זה (כללות ההוי' כאן הוא בנשמה לא במקיפים דח"י) מסוגלים לזכות לזיווג פורה בנפשם, שההתעוררות דימים נוראים תחזיק מעמד ותוליד פירות במשך כל השנה כולה, להמשיך את ה-י דיעקב שתאיר ותפעל ישועות ב-עקב שלו בבחינת "ויעקב הלך לדרכו" הנ"ל, וד"ל.] שמתעוררים באמת בר"ה ויו"כ בעצם נפשם בתשובה ובקבלת עול מלכות שמים, שבאותה שעה באמת צר לו מאד על ריחוקו מה' ובוכה ע"ז באמת במר נפשו ומקבל עליו באותה שעה עול מלכותו ית' להיות מסור ונתון לאלקות כל השנה בעסק התורה וקיום המצות ולא יתן נפשו לענינים אחרים ובד"כ להיות משועבד לה' לבדו [פרט הצריך לכלל – הפרט זה עסק התורה וקיום המצוות והכלל זה שמשעבד עצמו לה' לבדו], ובעבור הזמן הנ"ל חוזר לחומריותו וטבעו איש איש כפי מדותיו הטבעים אם בתאוה וחמדת הלב או בהגבהה והתנשאות או בכעס וכה"ג [זה הקצוות – תאוה וחמדת הלב זה החסד הנפול, והגבהה והתנשאות וכעס זה גבורה. אפשר לחלק שהגבהה זה יסוד האש, שמאל, ואילו התנשאות זה כמו התפארות, יסוד הרוח – פגם בתפארת ובמלכות (עיקר ההתנשאות במלכות, סוף הקו האמצעי, שיש לו נטיה לשמאל אך בכל אופן ממוקם בקו האמצעי). כעס זה גבורות – זה ממש אש וצמצומים. אם יש בקדושה "ויגבה לבו בדרכי הוי'" זה גם יכול להיות מצד התפארת של הקדושה. מה שכותב בתניא לגבי היסודות הרעים – הגאוה והכעס מיסוד האש, אז אם הגבהה זה גאוה נטו זה אש, ששייך לשמאל. אם המלה הגבהה זה על מישהו – לא רק שאני גדול בעצם – אז זה גם יכול להיות פגם בקו האמצעי.], ונפלא הדבר ממש איך שאינו משתנה הטבע כלל ואיך לאחר התעוררות והסכם כזה יחזור להיות כמקדם [לכן באמת הדרך של החסידות הכללית, שבנויה על התעוררות ספונטנית בכל פעם, יותר נוקטת בשיטה שאדם לא משתנה, ורק אפשר שכל יום יתעורר. דווקא בחב"ד רוצים שהוא כן ישתנה.]. אך סיבת הדבר הוא העדר העבודה כל השנה [וממילא אלו "בכלל עובדים יחשבו" זה לא שעובדים כדבעי באמת, כנ"ל], דמי שעובד עבודתו כל השנה בהכנעת החומר בכללות, והעיקר בהכנעת הכחות והמדות פרטיות [אם יש לו תאוה או התנשאות או כעס הוא עובד עליהן בפרטיות, היינו במודעות למה שהוא עכשיו הולך להכניע] ע"י העבודה פנימית במוח ולב אם באהבה כמים או בהאהבה דכרשפי אש וכמשנת"ל פ"ד. [ואם באמת עבד אז] ודאי ההתעוררות דעצם הנשמה דר"ה וי"כ פועל הרבה על החומריות שלו, ועבודתו אח"כ בכל השנה היא במדרי' נעלית יותר הן מצד הנשמה [כלומר שיש יותר גילוי הנה"א שלו, גם בגלל שהחומר פחות מפריע ומסתיר וגם כנראה שהנשמה שבתוך הגוף התחזקה. כל עוד שהגוף מאד מפריע זה כמו חלישות דעת, שהנשמה גם כן בחלישות. ברגע שזה מתחיל ללכת – לעשות תשובה – אז הנשמה מתחזקת ומאירה הרבה יותר, גם מצד עצמה, ולא רק כי אין מסתיר.] והן בהזיכוך דנה"ב שהכל הוא בענינים גבוהים ונעלים יותר [הסימן שאדם הצליח באמת להתעלות על ידי ההתעוררות זה שנעשה מפולישער ליותר חב"דניק – שבא לו להתעסק בדברים יותר נעלים, שהכל יותר גבוה. אם העיסוק בשכל – שלומד חסידות יותר גבוהה.] כי בכללותו [גם מצד הנשמה וגם מצד הגוף] הוא נעשה בדרגא עליונה יותר (שהרי גם בהנה"ב יש כמה חילוקי מדריגות, וכנודע מכללות הג' מדרי' דשור כשב ועז [היינו שהנה"ב יכולה להתעלות בין הדרגות הללו], ומי שהנה"ב שלו אינו גס כ"כ יש כמה דברים שא"צ ע"ז יגיעה כלל [כי לכתחילה הוא לא כל כך גס, כמו שכתוב בתניא] מה שזולתו צריך ע"ז יגיעה רבה, וע"י התעוררות הנ"ל אחרי העבודה דכל השנה, הנה גם הנה"ב יוצא מגסותו והוא בדרגא עליונה יותר [משמע שיכול לשנות פאזה לגמרי, משור לעז לכבש. זה ממש חידוש, שאפשר לעשות שינוי מהותי] וממילא העבודה שלו בזיכוך החומריות הוא באו"א [אם קודם אמרנו שהיה פוליעשער ונעשה יותר חב"דניק, בכלל האופן אחר זה שצריך להתאים לו. כמו שאדם באמת עולה מיסודי לתיכון ומתיכון לאוניברסיטה – אז יש לו תכנית חדשה לגמרי. הוא צריך להתחיל עם תכנית חדשה, אופן אחר של התעסקות, ולא רק המשך ישיר שאדם מתעלה בסדר והדרגה לפי אותה תכנית.]) (ואם כי ודאי אינו דומה מעמד ומצב הנה"ב בכל השנה [שבאה אחרי ההתעלות] לכמו שהוא בר"ה ויו"כ וגם יש ריחוקים לעתים [בלשון הבעל שם טוב זה קטנות מוחין] (ע"ד שבע יפול כו') מ"מ הוא בדרגא עליונה כו' [כמו שכתוב בחינוך קטן, שגם הנפילה של הצדיק יותר גבוהה ממישהו אחר – הכל לפי ערך, לפי המהות שלו.]).


אבל בהעדר העבודה כל השנה והחומריות היא בתקפה וגבורתה הנה ההתעוררות דר"ה ויו"כ הגם שמתעורר באמת כנ"ל [זה החידוש כאן, שכל הגילויים שלא פועלים כאן הם אמיתיים, ולא דמיוניים] (מפני שאינו בבחי' ריחוק ממש להיות את פושעים נמנה [מענין שמביא את הפסוק הזה, שמדבר על משיח, ופשוטו שהצדיק נמנה עם הפושעים בטעות. "את פושעים" – עוד רמז של אף, שמי שיורד לעשיה הוא "את פושעים", נמנה עם פושעים בין אם מתאים לזה ובין אם לא.] ח"ו, ואדרבא בחיצוניות ה"ה בעסק התורה ועבודה) אין זה פועל על החומריות לשנותה באמת, וגם עצם ההתעוררות הגם שהיא אמיתית בנפש ה"ה בבחי' מקיף לבד שאינה נרגשת בהכחות פנימיים להיות שייך לפועל ממש [כשהסברנו שהדרך הטובה להסביר דברים זה לחלק את הכחות הפועלים בתוך האדם לאישים שונים, שכאן זה בעיקר הנה"א מול הנה"ט, היה צריך להוסיף ווארט: שאם זה לא שייך לפועל ממש, זה כמו תלמיד שיש לו רב שמדבר אליו – לא בינו לבין עצמו – אבל כל מה שהרב אומר נדמה לתלמיד שזה יפה אבל רק בתיאוריה. הוא לא מרגיש שהדברים זה באמת-באמת למעשה, שבאמת זה יכול להתבצע בשטח. התלמיד מרגיש שזה לא "שייך לפועל ממש" – זה הדברים שנאמרים – וממילא זה באמת לא פועל, ורק נשאר מרחף כמקיף.], והיינו שגם הצער ומרירות נפשו אינו בבחי' הרגש הצער ומרירות עמוקה [אף ששומע דברים עמוקים, ומצטער קצת, אבל לא מרגיש בשלמות] מפרטי הענינים הלא טובים שלו כ"א מכללות הלא טוב שלו [זה הכנה לפרק ו, שכולו מסביר שהתבוננות חייבת להיות פרטית – כל נושא הפרק שהמקיף לא באמת משפיע, וכמו שהסברנו כל עוד זה מקיף אתה לא מרגיש שזה רציני לגמרי, שבאמת מתכוונים שתקום בבקר ולא ב-11. לכן צריך להיות מרירות מפרטי הענינים הלא טובים שלו, ולא מספיק שבכללות מרגיש שמר לו וצר לו שרחוק מה' בכללות.], וכן הקבלת עול עליו עול מלכותו ית' בר"ה להיות מסור ונתון אליו ית' [זה שני החלקים של חרטה על העבר וקבלה לעתיד, אך במונח קבלה הוא משתמש בפירוש, ואילו במקום חרטה הוא כותב 'צער ומרירות' – דומה לאיך שאנחנו מסבירים חרטה, שזה התמרמרות על מצבו בהווה. הבעיה כאן שהמרירות היא שאני לא בסדר בכללות, ועל זה לא מתחרט, ואם החרטה לא מספיקה אז גם הקבלה לא תספיק אף פעם, כי הא בהא תליא] וכן בהתעוררות תשובה דיו"כ שמקבל עליו להיות באו"א מכמו שהי' [יש כאן דיוק חשוב בהבדל בין ר"ה ליו"כ: ר"ה זה קבלת מלכות שמים, אז הוא מקבל עליו עול מלכות שמים, אך אם אין לזה שום פועל יוצא זה כלום ולכן זה אומר "להיות מסור ונתון אליו ית'", שאני עבד של ה' שמסור ונתון לו. זה הקבלת מלכות של ר"ה, אפילו לא קורא לזה תשובה. התעוררות תשובה אמיתית זה ביום כיפור, שמקבל על עצמו להשתנות. בר"ה זה להיות עבד – לא לשנות עצמו בפנים, אלא רק לשנות את הת"ז שלו. אבל ביום כיפור זה שינוי פנימי, וזה נקרא תשובה. אבל אם המרירות והצער היו רק בכללות לא זה פועל ולא זה פועל] אין זה בא בו בבחי' פנימיות להיות באמת בהנהגה אחרת לפועל [התעדנות כללית בהנהגה, בין אדם לחברו וכלפי שמיא] ומכ"ש שאינו בא בענינים פרטיים הן בסו"מ והן בוע"ט (דהיינו גם מה שמקבל עליו לעסוק בתו"מ ושלא יתן נפשו לעניני העולם אין זה בדברים פרטים שהן הן אותם הדברים שבהם הוא הגרעון והחסרון שלו, כי מתחלה אינו נותן נפשו להרגיש פרטי החסרונות שלו ולהצטער עליהם באמת וכן הקבלה והתיקון המדומה אינו בפרטי הדברים האלו [כי לא הצטער עליהם]. [וכאן אומר יותר מזה:] וזאת לדעת שגם אם הרגש הצער והמרירות היא על הענינים הפרטים, מ"מ אינו מוכרח שהקבלה תהי' ג"כ בתיקון הפרטים דיכול להיות שהקבלה תהי' רק על הכלל [לא חייב שהקבלה בדיוק מקבילה לחרטה – זה חידוש שלא אמר קודם.], וממילא לא יבוא לידי פועל כשבא לידו הענינים הפרטים וגם עצם הקבלה יכול להיות באופן כזה שאינה שייכה לפועל ממש [כמו שאמרנו, שזו קבלה תיאורטית כזו. אז יש שלש דרגות שמונה כאן: לא החרטה וממילא לא הקבלה אמיתיות, החרטה אמיתית אך לא הקבלה, שתיהן אמיתיות כדבעי, ויש לכוונן כנגד שלשת הפרצופים דעיבור יניקה מוחין, מוטבע מרגש מושכל בנפש, ג דרגות בחסידות, ודוק היטב], ונמצא דגם אם תהי' המרירות כדבעי אינו מוכרח עדיין שתהי' הקבלה כדבעי. וצ"ל כוונת המכוון ויגיעתו על השני הדברים שיהיו רצוים, אמנם זאת ודאי שבלי הרגש פנימי ועמוק מפרטי החסרונות שלו א"א שתהי' הקבלה כדבעי למהוי) רק בכללות שלא יהי' רע ויהי' טוב וממילא זה רק לפי שעה ויחלוף ויעבור אח"כ [שלא יהיה רע היינו "סור מרע" ושיהיה טוב היינו "ועשה טוב", אך ללא "בקש שלום ורדפהו" (בקשת ורדיפת השלום תלויות בירידה לפרטים כו') זה רק לפי שעה ויחלוף ויעבור, ודוק. לא יהיה רע יהיה טוב = חשמל, המשולש של זך, 'לא יהיה רע' כנגד חש ו'יהיה טוב' כנגד מל, אך כדי שיחזיק מעמד צריכים עוד מל, כנגד "בקש שלום ורדפהו", שיהיה חש מל מל, כמבואר במ"א].


וסיבת הדבר הוא ג"כ בהעדר העבודה דכל השנה, דכאשר כל השנה הוא עובד ומייגע א"ע בתיקון וזיכוך מדותיו שיודע הוא את עניניו מה שהוא צריך לתקן [מודעות לחסרונות כל השנה], איש איש כפי מה שניתן לו לתקן ולזכך מהמדות הטבעיים ומייגע ביגיעת נפש ויגיעת בשר כל השנה לברר ולזכך המדות האלו, הנה בר"ה ויו"כ שהוא עת רצון למעלה וחשף ה' את זרוע קדשו בבחי' קירוב המאור אל הניצוץ [שזה בעשי"ת, "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"] המעורר בנפש האדם התגלות עצם נפשו [שהמאור מתקרב לניצוץ] וכללות העבודה בזמן ההוא הוא בחי' פנימיות ועצמות הנפש כנודע [פנימיות ועצמות – לאפוקי הנר"נ, שזה יחסית חיצוניות הלב. בדרך כלל פנימיות זה הנר"נ, אבל בהקשר הזה היינו דווקא המקיפים חיה-יחידה, ורק השאלה אם יפעלו על הכחות הפנימיים או לא], הנה כ"ז בא בענינים אלו שעוסק בהם כל השנה [לא רק בעבודת "פולחנא דרחימותא" אלא גם בעבודת תשובה ומודעות לחסרונות שצריך לתקן, ואז, ורק אז, כאשר יבואו ימים נוראים זה באמת יפעל לשנות את עצמו במשך השנה הבאה. הוא בערך עושה כאן מכל השנה חדש אלול, שהוא זמן של חשבון נפש. זה קצת דומה למה שדברנו על שנת תהו, שלפני כל ראש השנה יש חצי שנה שהעולם נברא במחשבה – לעניננו כאן זה מחשבה של חשבון נפש, מה לא בסדר ומה צריך לתקן, כדי להחליט מה לברוא בפועל כשיגיע ר"ה. אז העולם נברא בפועל, וכך גם האדם – עולם קטן – וקודם צריך להשקיע בזה הרבה מחשבה] רק שהוא [בר"ה ויו"כ] בבחי' מיצר ומרירות עמוקה הנוגע לו בעצמות ופנימיות נפשו [ביחד עם התעוררות עצם הנפש בימים נוראים באה גם הרגשת המרירות העמוקה וכו' עד למיאוס בחייו] וכן הקבעומ"ש [בר"ה בפרט] וקבלת התשובה [ביו"כ בפרט] היא בעצמיות נפשו אבל הוא באופן שיהי' נוגע לפועל ממש, ובאלו הענינים שעוסק בהם. והיינו מפני שבעצם הוא פנימי [שכל חייו הוא ממארי דחושבנא] בעבודתו בכל השנה וכמו"כ הוא בעבודה דר"ה ויו"כ שהיא בבחי' עצם הנפש ה"ז בבחי' הרגש פנימי, וגם מסייע לו הגילוי מלמעלה והתגלות עצמות נפשו (הנרגש בפנימיות) להסיר מאתו חומריות המדות הטבעיים שהוא עוסק בבירור וזיכוך שלהם (וכמשנת"ל שנעשה בדרגא עליונה יותר [שהוסרה מאיתו החומריות, וממילא עובד במדרגה נעלה יותר]). אבל בהעדר העבודה כל השנה, הנה בר"ה ויו"כ הגם שמתעורר בנפשו ה"ז רק כמו דבר בעתו [לוקח פסוק חיובי, ועושה ממנו משהו שלילי. יש "דבר בעתו", שבפסח אוכלים מצות ואני שמח מזה, אבל עצם העבודה שהדברים לא יהיו רק "דבר בעתו מה טוב" אלא שתהיה פעולה נמשכת (בלשון הרוגאצ'ובר והרבי). כל מה שכותב כאן קצת דומה לווארט בקוצק שכמו כל השנה כך ר"ה ויו"כ, רק ששם זה לא במובן החב"די אלא שאין לך סיכוי בר"ה ויו"כ יותר מכל השנה, וכאן יש לך הרבה סיכוי שזה יהיה אין סוף יותר – רק שזה תלוי בכך שאתה עובד על זה כל השנה, ואז שום דבר לא יהיה רק "דבר בעתו". זה כן מכנה משותף, שהדברים לא יהיו רק "דבר בעתו" – זה אותו הדבר כמו כל השנה, או שכמו כל השנה למטה או שמשנה אותך באמת כי העבודה שלך כמו כל השנה, החויות הן לא רק פצצות חד פעמיות], שהעת הוא להתפעל ולהתעורר [כמו 'כאן צריך לבכות' בסידורים.] (מצד הגילוי מלמעלה כנ"ל שמאיר על כאו"א מישראל (יותר מהכרוזים שבכל יום שגם הם נרגשים בכאו"א כנודע), ובפרט באותן שבכלל עובדים יחשבו דהיינו הקרובים לענין העבודה שבזה מדברים כאן [זה קונטרס לבחורי הישיבה, קרובים וכו', אבל עוד לא מצליחים באמת לעבוד את ה'. ומתאים להמבואר לעיל שדרגה זו היא כנגד מוחין דאמא, בחינת תלמיד חכם אף לא חכם, ללא הארת מוחין דאבא בהם בקביעות]), אבל הוא בבחי' מקיף לבד בלי הרגש בפנימיות ואמיתות הנ"ל, ולכן אין זה שייך לפועל וע"כ הגם שההתעוררות היא אמיתית בבחי' המקיף דנפש אין זה נוגע אל החומריות לשנותה באמת).

ומ"ש במ"א דדוקא בחי' אה"ר שלמעלה מטו"ד מהפך מהות הנה"ב [ולכאורה מנוגד למה שנתבאר עד כה ביחס לחיה], זהו דוקא לאחר העבודה תחלה בבחי' טו"ד במוח ולב [זה חידוש, כי קודם אמרנו שהחיה פועלת על הנה"ב רק אם מתגלה מצד העימות עם הנה"ב והמרירות עליה, אך כעת אומר שזה גם יכול לפעול אם היתה עבודה מקדימה – העבודה של פ"ד. למה פתאום אומר את זה, משנה ומוסיף על מה שאמר קודם? בגלל הפיסקה הקודמת. יוצא שכל הסיפור של הימים נוראים היה בשביל להגיע לפיסקה זאת, האחרונה. שנבין שכל ההתעוררות העצומה של ימים נוראים עוזרת רק אם יש עבודה מקדימה, וכעת אפשר לומר שכך גם לגבי עבודת המקיף שאמרנו שלא פועלת – שאם יש עבודה מקדימה היא כן פועלת.], ונודע דהעבודה שע"פ טו"ד היא רק בבחי' ביטל היש לבד [כמו שהסברנו גם בפרק ד.] ובכדי שיהי' הביטל במציאות הוא באה"ר שלמעלה מטו"ד שעי"ז מתבטל מהות הנה"ב ומתהפך לטוב, ובזה יש ג"כ מדרי' ואכמ"ל. אבל כ"ז דוקא בהקדמת העבודה פנימית במוח ולב לברר ולזכך את המדות טבעיים [אם היתה עבודה אז החיה, שכן מגיעה לבטול במציאות, כן היתה הופכת את הנה"ב לטוב. אהבה רבה שלמעלה מטו"ד שייכת לבטול במציאות, אבל יש באמת בטול במציאות רק אם קודם היה בטול היש על פי טו"ד.], ומי שטרח בע"ש בעבודה שע"פ טו"ד בבחי' אתכפי' יאכל בשבת [היום השבת של מע"ב בניסן] בבחי' הרצון ואה"ר שלמעלה מטו"ד להיות בבחי' אתהפכא כו' [כאן זה דבר חשוב, שמשייך לכל תלמיד בתו"ת – ש"הלואי בינוני" – יכול להגיע לאתהפכא ממש, רק שצריך את הקדמת האתכפיא. בשבת הזמן לקיים "אכל תאכל" ו"שכינה ביניהם" בהמשכת זרעא חייא וקיימא] וכמ"ש בתו"א ד"ה ויקהל וד"ה קחו מאתכם תרומה וכמ"ש בלקו"ת ד"ה לבאר ענין יוהכ"פ בענין אש של מעלה ואש של מטה [שצריך להביא אש מן ההדיוט, אתכפייא, ואז זוכים לאש מלמעלה, שעושה אתהכפא] כו'.

קיצור. הנה אהבה ל' אבה [ו]רצון. ומבואר במ"א [בכת"י של אדה"ז] שהוא בחי' הרצון שלמעלה מטו"ד. ועם היות שזהו מדרי' גבוה בעבודה, אין זה פועל על החומריות דנה"ב מפני שזהו בבחי' מקיף דנפש שלמעלה מהתלבשות וע"כ גם שמתעורר באמת בבחי' הרצון הנ"ל (וכמו בכאו"א בר"ה ויוכ"פ) אין זה נרגש בפנימיות ואינו משתנה הטבע עי"ז [זה עיקר מה שרצה ללמד כאן, שהמקיף לא פועל בפנימיות, בלי הקדמת עבודה, וסוג המקיף שכן עוזר זה רק מאמר מוסגר בתוך הפרק:] (ונת' דהתגלות אמתית בחי' המקיף דיחידה פועל לשנות ולהפוך הטבעיות לגמרי) כ"א בהקדם תחלה העבודה פנימית שע"פ טו"ד במוח ולב כו':

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com