בע"ה

כ' אייר ס"ט – שבע ברכות ליצחק ניסן יוליוס ומשה אנטמן – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נשמע ניגון חדש לקראת חנוכת הבית של הישיבה (ביצהר, בינתיים). כשנגנתי את זה הצטייר אצלי שיש בזה תרכובת של מוטיבים של חב"ד וברסלב, וזה כנראה מתאים לישיבה. זה לא תערובת – יש הבדל חשוב בין תערובת לתרכובת – תרכובת זה דבר חדש, שרק יש בו מהיסודות הבסיסיים. זה מה שצריך לשאוף כאן, שתהיה תרכובת, לא תערובת (כמו שהר"מים יסבירו לכם...). [שמעו פעמיים ההקלטה של הפסנתר, ואח"כ שרו בלי הליווי. הניגון מופיע בדיסק "ניגונים חסידיים" 4, ניגון 19 בשם "עוד יוסף חי".].

ווארטים מר' שלמה חיים קסלמן ע"ה על לג בעומר

זה ניגון מ-לג בעומר, אז קודם כל זה לכבוד החתנים והכלות, וזה גם לכבוד האירוע של חנוכת הבית. ליתר דיוק, היו לניגון הזה שלשה-ארבעה ימים של לידה. התחיל להוולד בשבת, ט"ו אייר, יום ירידת המן לישראל – יום חשוב מאד, "סיהרא באשלמותא", אכילת קרבן פסח שני. יש ווארט בחסידות, שמסור מהמשפיע ר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה, שאמר שהיות ש-לג בעומר זה מתן תורה של פנימיות התורה, אז כמו שלפני מ"ת יש שלשת ימי הגבלה, שלשה ימים של הכנה קרובה לקבל את התורה, ככה גם לגבי לג בעומר. הוא הדריך את התלמידים שמי שרוצה לנסוע למירון ל-לג בעומר צריך שלשת ימי הגבלה (זה שיחה מאד יפה), בדיוק כמו קודם מ"ת, שזה טו-טז-יז. כמו שכאן קבעו את חנוכת הבית ליום הראשון של שלשת ימי הגבלה, ג' סיון, אז מה שמקביל לאותו יום ביחס ל-לג בעומר זה ט"ו באייר, יום ירידת המן, ואז באמת הניגון הזה התחיל. הגיע פחות או יותר למה ששמענו עכשיו ב-לג בעומר עצמו. לגבי חו"כ השנה ט"ו היה השבת שלפני החתונה, העליה לתורה. לחיים לחיים! ר' שלמה חיים היה אומר שמי שלא מרגיש כשמגיע למירון שנכנס ליחידות, שנכנס לרבי ממש, עם כל חרדת הקדש – הוא לא צריך לנסוע למירון. לנסוע למירון ל-לג בעומר זה לא טיול, זה להכנס ליחידות עם הרבי. אחרי כל זה, הוא עצמו כל שנה היה נוהג לקחת קבוצה של תלמידים ולנסוע איתם למירון ל-לג בעומר.

א. ששה ושלשים יום לעומר

חסד שביסוד משקף יסוד שבחסד (שביעי של פסח)

קודם נפתח עם היום, עכשיו, שהיום ספרנו ששה ושלשים יום לעומר – לו, לו צדיקים. זה יוצא גם כן מאד מכוון, שיום ה-לו של הספירה, הלו'ניק, זה תחלת היסוד – "צדיק יסוד עולם" – חסד שביסוד. כתוב שכל יום שיש התכללות של ספירות זה בן הזוג (או בת הזוג) של ההתכללות ההפוכה. יש משהו מאד מיוחד שחסד שביסוד משקף את יסוד שבחסד. יסוד שבחסד זה שביעי של פסח, יום טוב שהוא ממוצע מחבר בין יו"ט ראשון של פסח לבין שבועות (כך כתוב). בהיותו ממוצע מחבר בין יו"ט ראשון שלפני ולמעלה מספירת העומר לבין שבועות שהוא ה"תספרו חמשים יום" שאי אפשר לספור בפה אבל נספר מעצמו – הוא המחבר את הכל, אורו של משיח (שמתגלה בשש"פ, וכן ב-לג בעומר, מ"ת של תורת משיח, ושש"פ זה גילוי האצילות). יש משהו בממוצע המחבר שמעל שתי הדרגות שמחבר, זה בשש"פ, והיום זה המשלים שלו.

ו ברבוע – התכללות הספירות עד ליסוד

עוד יותר – וזה ודאי חידוש שלא קורה – לו זה ו בריבוע. היום שיוצא ממנו, משקף אותו ומשלים אותו, יסוד שבחסד – זה "היום ששה ימים לעמר". אין קשר לכאורה, שהמשלים (ההתכללות ההפוכה-המשלימה) הוא הריבוע של היום אותו הוא משלים. אם היינו עושים התכללות רק של הו"ק היינו גומרים את ספה"ע היום. זה לא כך היום כי כוללים בספירה גם את תיקון המלכות. אם היו רק את שש המדות, היום זה היה יסוד שביסוד [על דרך זה אם היינו עושים התכללות רק בה"ק, בעיקרי המדות הפרטיות מחסד עד הוד, כמבואר ענין זה היטב בדרושי ל"ג בעומר שהוא יום ההוד שבהוד ושבזה מסתיימת הספירה הפרטית כולה, אזי הספירה היתה מסתיימת ביום ה-כה, ומה שהיום הוא נצח שבנצח היה אז הוד שבהוד! ולא עוד אלא שאז כדי להשלים את החמשים יום היינו סופרים פעם ב כה ימים על דרך זה ממש, רק שב-כה הימים הראשונים היינו מכוונים כנגד הה"ק של הדכורא, סוד התפשטות ה החסדים ב"זכר חסדו", וב-כה הימים האחרונים היינו מכוונים כנגד הה"ק של הנוק' שבהם מתפשטות ה הגבורות, "ואמונתו לבית ישראל", הכל בסוד "ויפן כה וכה". ואז היינו זוכים לספור את יום החמשים ממש, יום ההוד שבהוד של הנוק', כנסת ישראל, בקבלת התורה מתוך תנועה נפשית של הודיה מוחלטת, שבזה גם מובן הקשר העצמי בין ל"ג בעומר של היום, יום מתן תורה של פנימיות התורה, ויום מתן תורה הכללי בחג השבועות, וד"ל (בכל זה ראה בכתבי האריז"ל בענין החלוקה של נ שערי בינה ב-נ ימי ספירת העומר)]. כאן הגענו לשלמות של היסוד שביסוד בחסד שביסוד – שיש לו צדיקים, יש חד בדרא ויש התכללות של כל הצדיקים (ב"אנא בכח" כוונו היום את ה-י של יחיד, יחיד במספר קדמי – היינו במשולש פרטי, שהוא סוד ספירת העמר כדלקמן – עולה יוסף, ה"צדיק יסוד עולם", החד בדרא שכולל את כל לו צדיקי הדור, והוא עולה ו פעמים הוי', וד"ל). כל הענין של היסוד זה לקבץ ולכלול את ה-ה חסדים, שזה הביטוי המוחשי והממשי של האהבה, כמו אהבת חתן וכלה. חסד שביסוד זה המימוש של האהבה בין החתן והכלה. השרש שלו זה יסוד שבחסד.

הקשר בין שכם ליום ה-לו – "לו עזר כנגדו"

זו היתה הקדמה של החשיבות של היום, שזה קשור לחתן וכלה וקשור לשכם. שכם = י"פ לו. לו במשולש (הסוד של ספירת העמר הוא שכל יום בספירה כוללת את כל הימים הקודמים ובכך יוצר משולש כנודע) = 666 = שכם בן חמור (666 הוא משולש, 66 הוא משולש וכן 6 הוא משולש, ודוק). אם יסוד שביסוד זה היום החשוב שלנו בשכם, במדה מסוימת היום ה-לו יכול להתחרות איתו, כי שכם עולה י"פ לו וכו'. ידוע הרמז שיש מדרגות לו-עזר-כנגדו – "'לו' זו אשה" במדרגה של מסירות מוחלטת, ו"עזר כנגדו" עולה שכם העולה י"פ לו. ה"לו" זה השרש, יחס של צדיק וצדיקה – שחו"כ הם צדיקי יסוד עולם. ה"עזר" זה יחס של הבינונים של התניא (גם דבר חשוב). "כנגדו" זה יחס בין אנשים שעדיין זקוקים לתיקון ממשי, כל הזמן, שיש איזה מתח או מלחמה או משהו דומה לזה שנקרא "כנגדו". אבל "עזר כנגדו" – ביטוי אחד שהולך יחד – עולה שכם, שזה י"פ לו. שכם זה "חלק אלוה ממעל", זה עיגול של 360 מעלות, שחצי ממנו זה "חלק אלוה" והחצי השני זה "ממעל". זה היום הזה בספירה. אם כן, היום הזה קשור מאד מאד לשכם עיה"ק, "נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" – חרב זה ק"ש וקשת זה תפלת שמו"ע, כך כתוב בחסידות, ולע"ל יקוים היעוד של "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה... לעבדו שכם אחד". לחיים לחיים!

שלשה ימים של ישיבת שכם בשבוע היסוד

מי שלומד בישיבה צריך לדעת שיש שלשה ימים השבוע שקשורים אלינו ומשמעותיים לנו: כעת הסברנו שחסד שביסוד קשור אלינו, קשור לקרי"ס וכו'. יש נצח שביסוד – יום כיפל-חרס – השנה זה עשרים שנה. דרך אגב, לא הגעתי עד שמה באותו יום (אחר כך בקרתי הרבה פעמים) – הגעתי רק עד סינג'יל. כנראה שבהשראה החבר'ה המשיכו עד שם. שבזכות היום הזה, לאחר כמה ימים, אז גם נאמר המשפט "בין דם לדם", ומזה התחילו להתגלגל כל הענינים. היום השלישי זה יסוד שביסוד, עם כל מה שאנחנו מדברים מדי שנה בשנה על יום זה. בכל אופן, זה השבוע שלנו. זה לא רק יום אחד, אלא כל השבוע. אם עוברים את השבוע הזה בהצלחה – אז מגיעים למלכות. שנעבור בהצלחה את השבוע. לחיים לחיים!

לו – גם משולש וגם רבוע – סוד ספירת העמר

אמרנו שאם היינו מסתפקים רק בו"ק היום הזה היה יסוד שביסוד והיה סיום כל הספירה. יש בזה עוד רמז, מאד מאד חשוב בחכמת החשבון – "עיניך ברכות בחשבון" – כשסופרים את כל ה-מט ימים, היות שזה צירוף (לא ראשון שני אלא יום אחד, שני ימים וכו' – כל יום מצרפים את כל הכמות שהיתה עד היום הזה וכנ"ל בפירוש סוד ספירת העמר), אז בסוף זה משולש של מט שהוא לה בריבוע (1225). אז שואלים אם יש עוד מספר שהוא גם משולש וגם ריבוע, וראה זה פלא שהמספר היחיד – חוץ מ-1, שהוא לא משמעותי – לפני 1225 הוא לו, שהוא משולש של ח וריבוע של ו. חוץ מ-לו אין עוד מספר כזה עד 1225, שהוא הריבוע של יהודי, מילוי יודין של יה (יוד הי). את לו מכוונים בפרט בשמונת ימי חנוכה, שזה מספר הנרות של מצוה שמדליקים. אז יש פעמיים בשנה שמצוה מצטרפת, "מעלין בקדש" וכל פעם הכל מצטרף, ובשניהם יש אותה תופעה – אחד מהפלאים החשבוניים במצוות התורה. לעניננו זה משתקף במספר של היום הזה, לו, שמצד אחד הוא ופ"ו ומאידך הוא מ-א עד ח, כמו כללות ימי הספירה. עד כאן ההקדמה, מה שנקרא חימום. לחיים לחיים.

קונטרס העבודה (9)

סיכום הנלמד עד כה – התעוררות אהבה דרך התבוננות פרטית

עוד לפני שנתחיל להסתכל בקונטרס העבודה בפנים, שאנחנו באמצע, נסביר במה אנחנו הולכים לדון – במצות ההתבוננות. הענין הוא להוליד אהבה בלב, שזה עיקר עבודת ה' – לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך – ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", בכך הרבי הרש"ב פותח את הקונטרס. עבודה שלמה זה דווקא לעורר אהבת אמת, משא"כ יראה אינה עבודה שלמה. מה הדרך לעורר אהבה? התבוננות. יש בקונטרס שבעה פרקים, והפרק הששי בו אנו נמצאים מוקדש להתבוננות המעוררת את האהבה. עד כאן דבר על האהבה עצמה, וכעת מדבר על ההתבוננות המעוררת את האהבה. יש בקונטרס שבעה פרקים, ודאי כנגד הספירות, ואנחנו בפרק ו – פרק היסוד – שהוא פרק ההתבוננות. בעיקר הוא מסביר ומעמיק כאן שצריך התבוננות כללית ולא די בהתבוננות פרטית. בשיעור הקודם, בו התחלנו את הפרק, הסברנו שהתבוננות כללית זה מקיף (אף שהאדם רציני), שיחסית להתבוננות הפרטית זה 'חפיף', 'שטחי', 'לצאת ידי חובה', לכן אין להסתפק בזה. אם כי מדובר במישהו רציני, שמתוך התבוננות כללית הוא גם כן מקבל משהו, אבל יחסית למה שצריך לקבל קוראים לזה דמיונות. אם כי עכשיו נמשיך ללמוד שחוץ מדמיונות מקבל דברים יותר אמיתיים מאשר דמיונות שוא סתם, אבל מתוך התבוננות כללית לא מקבל מה שצריך לקבל, לכן חייבים התבוננות פרטית, שזו ההתבוננות שלמד אותנו אדמו"ר הזקן וכל הרביים של חב"ד.

ב. התבוננות בין חתן וכלה

תפקיד ההתבוננות לעתיד לבא

לפני שנתחיל צריך גם לשייך את זה לחתן וכלה, היות שאנחנו כאן בשבע ברכות. מה לחתן וכלה והתבוננות? לכאורה, מה הקשר?! ואם כבר התבוננות, מה פתאום התבוננות פרטית, לא מספיקה התבוננות כללית? באמת רבי אייזיק כותב שלע"ל, בביאת המשיח, שנזכה למה שאנחנו מכנים מודעות טבעית, יהיה פחות צורך בהתבוננות בכלל. הכל יזרום יותר טבעי, בטבע היהודי האמיתי, בכל אופן עדיין אנחנו מאד מאד זקוקים להתבוננות. והיות שהתבוננות היא בעצם העבודה של ספירת הבינה – התבוננות לשון בינה – אז לא יתכן שספירה תחסר, גם לע"ל, במיוחד ספירת הבינה. אדרבה, כתוב שלע"ל דווקא ספירת הבינה תתחזק, כי היא סוד שם סג, והיא נקראת העולם הבא. אז דווקא לעולם הבא תהיה עוד יותר התבוננות, יותר בינה, ואם משהו יתבטל לפי הקבלה זה שם מה – המדות בלב. אבל ההתבוננות שזה שם סג, אדרבה – זה יתחזק. אלא מה, י"ל שלע"ל אין צורך להוליד מדות מורגשות בלב על ידי עבודת ההתבוננות, כי שם מה יתבטל, אבל עצם ההתבוננות תקבל משמעות עצמאית ונצחית בפני עצמה (וגם תזרום במודעות טבעית, וד"ל). לכן אנחנו לא רוצים כאן לבטל בכלל את הענין של התבוננות. אדרבה, רוצים להבין מה זה, ועוד לפני שנתחיל לקרוא בפנים – להבין מה זאת אומרת לגבי חתן וכלה. נעיר שהשרש של התבוננות הוא בין, ושייך במיוחד לשיפור הקשר "בינו לבינה", וד"ל (בינו לבינה = "בטח בה לב בעלה", ולשון המשנה "שלום בינו לבינה" = ישראל, ודוק).

התבוננות כשמרגישים חסרון בהרגשת האהבה

אמרנו קודם שיש שלש בחינות של יחס בין חתן וכלה – לו-עזר-כנגדו, הצדיק הוא בחינת "לו". מה שמגדיר כאן את הצדיק זה לא שהוא הכי טוב אלא הכי בטל, וגם ביחס הוא "לו" – אין לו זיהוי נפרד, אלא לגמרי מסור לבן הזוג. הבינוני נקרא "עזר", והשלישי – שהוא הבעל תשובה (כך נקרא לו) – נקרא "כנגדו". אם נתחיל מלמטה – יש מכתבים של הרבי, בפרט לנשים (אך שייך גם כן לאנשים) אחרי החתונה (מן הסתם לא בתוך השבע ברכות, אלא אחר כך, וכנראה זמן ממושך אחרי השבע ברכות), אשה שמתלוננת ובוכה שלא מרגישה אהבה לבעלה, מה צריך לעשות? אז הרבי בכמה מכתבים כותב שהאהבה בין בני זוג זה בדיוק כמו אהבת ה'. רוב האנשים יכולים להתלונן, שאנחנו הכלה והקב"ה החתן ואיני מרגיש אהבה. האשה שהתלוננה זה כאב לה, אנחנו נעבעך לא מרגישים כמה זו בעיה שהאשה לא מרגישה אהבה כרשפי אש כלפי בעלה – כלפי דודנו, אבינו שבשמים. בכל אופן, מה הרבי כותב? שזה בדיוק כמו אהבת ה', וכמו שצריך להוליד אהבת ה' על ידי עבודה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עבודה מסורה ונתונה להוליד אהבה על ידי התבוננות, כך גם בין איש ואשה. יש זמנים שצריך מאד מאד להעמיק בהתבוננות עם כוונה מכוונת, עם מטרה מוגדרת, שאני רוצה עכשיו לעורר ולהוליד בלב שלי אהבה, עד כדי אהבה בוערת, לבן הזוג שלי. אז כאן הרבי משתמש במושג שחייבים התבוננות.

התבוננות – לא רק במצב של "כנגדו"

אבל, לכאורה אפשר לומר שזה מצב של "כנגדו", זה בדיעבד לכאורה, וודאי אצלנו זה לא שייך בכלל – אצל הצדיקים שלנו, שהם ודאי במדרגת "לו", ולכל הגרוע במדרגת "עזר", אבל לא במדרגה הזאת שצריך להתבונן כדי לעורר אהבה לבן/בת הזוג. אם כן, לכאורה, כל מה שאמרנו עכשיו לא רלוונטי – לא לענין. אדרבה, אפשר ללמוד שאם יש אהבה זורמת לא צריך להתבונן, וזה רק איזה טכסיס, איזה אמצעי כאשר הגיעו מים עד נפש, שאין אהבה. אם זה לא ככה – לא צריך להתבונן. כך אפשר להסיק ממה שספרנו עכשיו. אבל זה לא נכון. והענין יבואר על פי מה שנקרא תיכף, שכאשר מתבוננים בקב"ה על מנת לעורר אהבה בלב יש הרבה רמות נשגבות במה מתבוננים, אבל בכללות יסביר לנו שיש שני נושאים שמעוררים אהבה – אם מתבוננים כדבעי, התבוננות פרטית (אם זה התבוננות כללית זה רק מוליד דמיונות שוא של אהבה; זה עושה משהו אחר, שהוא על סף החיוב האמיתי, אבל לגבי אהבה – התבוננות כללית רק מולידה דמיון של אהבה, דמיונות שוא ביחס למדה שבלב שקוראים אהבה) – וזו אהבת אמת שמסוגלת לעשות חקיקה מבחוץ.

חקיקה מבחוץ

יש מושג מאד חשוב בחסידות, שיש שתי חקיקות שצריך לעשות – עושים את זה בפסד"ז ובברכות ק"ש – שבדרך כלל העבודה של ההתבוננות בפסד"ז זה לעשות חקיקה מבחוץ, ואילו העבודה של ק"ש וברכותיה זה לעשות חקיקה מבפנים. בקיצור נמרץ, חקיקה מבחוץ זה להתעלות מהמצב שאתה נמצא בו כעת – אתה נמצא באיזה מקום נחות, שאתה בכלל כרגע לא מסוגל להתייחס לאין סוף, אתה לא שמה בכלל, אתה מתייחס לחולין שלך, ליום יום, אתה לא במקום שאתה בכלל יכול כאילו להסתכל על ה'. חקיקה מבחוץ משחררת את האדם מהשקיעה של רוח הבהמה שלו היורדת היא למטה בארץ, מה שהוא שקוע למטה בגשמיות – זה משחרר אותו מזה, וממילא הוא מתחיל להתעלות יותר גבוה בחיים, שהביטוי של להתעלות זה שהוא מסוגל להתייחס.

חקיקה מבפנים בין בני זוג

את המושג הזה מיד אפשר לתרגם לחו"כ, לאיש ואשה. למשל, אם הבעל שקוע כל כך בעסקים שלו, בפרנסה שלו, הוא לא פנוי להסתכל על האשה שלו וגם לא על הילדים שלו, כי הוא לא שמה בכלל. הוא במקום נחות מדי. אז צריך לעשות חקיקה מבחוץ, שיוכל להשתחרר מהאחיזה למטה, שיוכל להתעלות ולהיות במקום כזה שהוא מסוגל להתייחס. זה נקרא חקיקה מבחוץ, זו הפעולה של חקיקה מבחוץ. הפעולה של חקיקה מבפנים זה לא רק זה, אלא זאת אומרת שאני מרגיש קירוב אמיתי לבן זוג שלי. אם אנחנו הכלה והקב"ה החתן הכוונה לקב"ה, ואם זה איש ואשה זה הזוג בינם לבין עצמם. עוד הפעם, היכולת להתייחס בכלל, שלפי הערכים קודם זה קצת עליה מ"כנגדו" ל"עזר" (יחס טוב, ואפילו יחד, כפי שאנחנו קוראים לזה), זה חקיקה מבחוץ,

חקיקה מבפנים

אבל, קירוב ששואף ל"אחד" – עליה מ"עזר" ל"לו" – זה על ידי חקיקה מבפנים. התכלית זה להרגיש קרוב לה', כפי שנלמד היום. יש התבוננות שמעוררת, אבל לא מביאה אותך להרגיש קרוב באמת למושא האהבה, וזה לא עבודת התפלה לפי חב"ד. עיקר העבודה זה להרגיש קרוב לה', עם שאיפה להיות דבוק ממש – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" – ואם לא מרגישים קרוב-שואף-לדבוק, לאחד, אין זו אהבת אמת. אותו הדבר לגבי בני זוג. זה שאני חוזר הביתה אחרי יום עבודה ויכול כן להסתכל על האשה והילדים זה התעלות, על ידי חקיקה מבחוץ, אבל להרגיש בלב קרוב מאד – "'שארו הקרוב אליו' זו אשתו" – זה על ידי חקיקה מבפנים.

קיצור הנלמד – שלש התבוננויות

הוא יתאר כאן שלש התבוננויות יסודיות. האחת, בריאת העולם יש מאין בכל רגע ורגע. השניה, התבוננות ב"מה גדלו מעשיך הוי'", "מה רבו מעשיך הוי'", "איהו ממלא כל עלמין וכו'". השלישית, התבוננות בחיות האלקית שמהוה כל עולם וכל פרצוף וכל אחד מאתנו – שהעולם חי וכל דבר חי. בפרקים הקודמים הסברנו שזו ההתבוננות של הצדיק חי עלמין, ספירת היסוד (חסד שביסוד, היום). הוא אומר ששתי ההתבוננות הראשונות, אם עושים נכון, פועל חקיקה מבחוץ. אבל דווקא ההתבוננות השלישית, שכבר תוארה לעיל – היא העיקר בקונטרס זה – שהכל חי מה' (משהו בסיסי ביותר), זה יותר פנימי מבריאת העולם ואפילו מגדולת ה'. שני הראשונים פועלים חקיקה מבחוץ והשלישי חקיקה מבפנים. עד כאן הקיצור של מה שבע"ה נלמד.

התבוננות יום-יומית בחינוך

נחזור לשאלה: האם חו"כ שבאמת אוהבים אחד את השני זקוקים להתבוננות בכלל, או כמו שאמרנו שלעתיד לא זקוקים כ"כ להתבונן כי הכל זה מודעות טבעית? התשובה היא שכל הזמן צריך התבוננות, כל יום. כלומר, לא רק במקרה שהאשה בוכה שלא אוהבת את הבעל שלה, מה עושים, הצילו – לא רק במקרה הקיצוני הזה, אלא כל הזמן צריך התבוננות. למה הדבר דומה? למה שכתוב ב"היום יום" שהורים – שבע"ה החו"כ יהיו הורים בקרוב – צריכים להקדיש לפחות חצי שעה כל יום להתבונן בחינוך הילדים שלהם, איך לשפר ולהיטיב עם ילדיהם בחינוך שלהם. הוא אומר שזה חובת קדש כמו להניח תפילין. כמו שכל יהודי שומר תומ"צ מניח תפילין בבקר בבקר, כך בדיוק אותו דבר צריך להתבונן חצי שעה ביום בעניני חינוך. זה בנוגע לילדים שלך, וכן הוא הדבר אם יש לך אחריות על חינוך ילדי וילדות ונערי ונערות ישראל בכלל. כתוב ששלשה דברים צריכים חיזוק, והכי חשוב זה חינוך ותורה – שזה לא מתחזק מעצמו. אם אנחנו לא נחזק את הישיבה היא לא תתחזק מעצמה – זה חלומות, זה דמיונות. זה דוגמה לדמיונות שוא – לחשוב שיבוא משיח והמצב יתחזק בלי שנשתדל לחזק את המצב זה דמיונות. מה זה ראשית החיזוק? זה התבוננות.

"בורא עולם בקנין השלם זה הבנין" בעבודת ההתבוננות

כמו שהדבר הזה נכון לגבי תורה, שתורה צריכה חיזוק, אותו הדבר לגבי בנין עדי עד. במדה מסוימת אפילו יותר. "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין" – כך אומרים על חתן וכלה. "בורא עולם בקנין" זה עולם הקנין, עולם האצילות, זה תחת החופה ואפשר לומר שבמשך כל השבע ברכות יש השראה של קנין – "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", קנין קידושין וקנין נישואין (שני קנינים), והקנין הוא גם פעולה נמשכת, כך הרוגאצ'ובר רוצה, שנרגיש את זה כל החיים, אבל במיוחד זה מורגש כשזה טרי, בתוך השבע ברכות. כל כך טרי שבא לידי ביטוי בהלכה – שאומרים שבע ברכות. שוב, כתוב "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין" (= "שלום בינו לבינה ושלום בעולם"!) – יש לזה גם שיר (אותו ניגון שאצלנו שרים במלוה מלכה על שערי אורה, זה הניגון החסידי הכללי למילים שכדאי לשיר כל חתונה ושבע ברכות). במקור זה קשור ל"איש חסיד היה" במלוה מלכה, שאליהו הנביא שהשכיר עצמו להמכר כעבד-בנאי לטובת איזה עני, והתפלל בחצי הלילה "בורא עולם וגו'". "בורא עולם בקנין" זה באצילות, אבל "השלם זה הבנין" זה כבר בריאה – שם אמא מקננא בבריאה, בנין-בינה.

ראש דבינה – התבוננות

נתחיל את השיעור בזה שיש שלש התבוננויות. בכלל, כתוב שבכל ספירה יש רת"ס – ראש להרגיש שרשו, תוך זה הוא עצמו, והסוף זה השפעה למטה. כך גם בבינה, שהראש של הבינה זה ההתבוננות החב"דית – לצאת מעצמך, להרגיש את השרש ועל ידי זה לצאת מעצמך. זה ג"ר דאמא, כמבואר באריכות בשער היחוד, במיוחד בפירוש של רבי הלל. עיקר ההתבוננות זה בינה שבבינה שעולה לחכמה וכתר של בינה – זה הראש של הבינה, שזה ההתבוננות, על זה נאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", לפני "ואהבת". זו מצות ההתבוננות.

תוך דבינה – בנין הבית

אמרנו שעיקר השרש של התבוננות הוא בין כנ"ל, אך הוא קרוב גם לשרש בנה, ואכן, על פי סוד, אחרי בין, בג"ר דבינה (עיקר פרצוף ה"בינה" בקבלה, אמא עילאה) בא בנה, בז"ת דבינה-תבונה (סוד בינו לבינה, י של איש ו-ה של אשה – "שכינה ביניהם") – אחרי התבוננות (משרש בין) יש מצות בניה (משרש בנה). ודאי אי אפשר לומר שהבית של חתן וכלה יבנה מעצמו. מאחלים לכל חו"כ שיבנו בנין עדי עד, אבל מן הסתם בשביל זה צריך להשקיע, צריך ללמוד את הנושא, לימוד המביא לידי מעשה. כשאדם הולך להתחתן הוא לא בדיוק יודע מה מחכה לו, ואחר כך צריך להשקיע – קודם בונים יחס מתוקן בינינו, בונים את הבית המשותף שלנו.

סוף דבינה – חינוך בנים ובנות

אחר כך כתוב שתבונה זה אותיות בן ובת – בינה לשון בנים, "אל תקרי בניך אל בוניך" – רואים שבוניך זה דרגה אחת מעל בניך, בפשט זה בניך והדרוש מעלה בדרגה לבוניך. בניך זה הנה"י, הסוף, התכל'ס. בוניך – לבנות את הבית – זה התוך, זה הבנין בעצמו, שזה עכשיו המצוה. עוד לפני שמולידים ילדים, בע"ה בקרוב, התקופה הראשונה זה בנין. לבנות את התשתית הבריא והחזק של הבית, לאורך ימים ושנים טובות, לעולם ועד. אבל למעלה מהבנין יש את ההתבוננות. חייבות להיות שלש הקומות האלה. עצם ההתבוננות – הראש. המאמץ לבנות כאן בית נאמן (יש מדקדקים הסוברים ששרש בית הוא בנה) – התוך. התולדות של הבית, הבנים – הסוף. זה בכלל הקדמה חשובה בפני עצמה.

כב אבני התבוננות

שוב, כל הזמן צריך להיות בנין. נוסיף עוד נקודה: בונים בית עם "אבנים", וכלשון ספר יצירה "שתי אבנים בונות שני בתים שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'". זהו סוד חכמה הצירוף, כנודע, שעליה נאמר "בחכמה יבנה בית" (חכמת בצלאל במלאכת המשכן, כנדרש בחז"ל שהיתה על ידי חכמת צירופי האותיות שבהם נבראו שמים וארץ, בסוד חתן וכלה). "בחכמה יבנה בית" היינו חכמה דווקא – "מלאכת מחשבת", ולא מלאכה סתם – כלומר, שמה שהוסבר לעיל שצריכים להשקיע בבנית הבית היינו בעיקר במלאכת מחשבת, התבוננות, בחכמה תבונה ודעת, וד"ל. סוד האבן הוא בפסוק "משם רעה אבן ישראל", יחוד אב ובן על ידי האם (סוד גן = אבן) דווקא, כפי שפסוק זה מדבר על יוסף הצדיק שהיה "יפה תאר ויפה מראה" מאמו ה"יפת תאר ויפת מראה" כנודע (הרי שיפה כח הבן מכח האב ומיפי-יפה האם המולידים אותו, וד"ל). והנה, עיקר סוד הצירוף הוא שהאבנים יצטרפו יחד לבנין חזק בל ימוט לעולם, שלשם כך זקוקים להתכללות כל כב (יחד) אותיות לשון הקדש בבנין הבית נאמן בישראל (סוד "ואני אבטח בך" על דרך "בטח בה לב בעלה" כנ"ל), והרמז: לשון התבוננות מופיע בתנ"ך בדיוק כב-יחד פעמים. רמז זה מלמד שצריכים, ראשית כל, להתבונן בסוד כב אותיות לשון הקדש, ועל ידי ההתבוננות "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם", בבנין עדי עד (סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – "כי בו ישמח לבנו [באם הבנים שמחה, התבוננות] כי בשם קדשו בטחנו"), וד"ל.

שלש ההתבוננויות באלקות כפי שמופיעות בין בני זוג

אבל עדיין לא הסברנו את פשט הדברים, מה ששאלנו קודם. למה צריך להתבונן ללא הסיבה הכואבת של אותן נשים שכתבו את המכתבים שלהם לרבי. בשביל מה צריך להתבונן? תסביר לי למה צריך להתבונן, ואחר כך גם במה צריכים להתבונן. אמרנו שלגבי הקב"ה יש שלש התבוננויות פשוטות – איך שה' בורא את העולם יש מאין, איך שהבריאה משקפת את הגדולה שלו, ולהרגיש שבעצם בתוך כל דבר "באשר הוא שם" ממש, גם מה שנראה לי כדומם (או גם בקליפה), יש חיות ודופק שמהוה אותו. האלקים נמצא בתוך כל דבר ומחיה כל דבר. יש עוד משהו כללי שאני יכול לומר שזה התבוננות שלא הזכרתי? נחזור לחתן וכלה, אם צריך לעורר אהבה שלעת עתה נעלמה, כמו בסיפור של האשה הנ"ל, לכאורה מה שהכי מתאים לזה זה משהו שדומה לגדולת ה' – לחפש בבן הזוג, שאיני מרגיש כל כך את האהבה שלי כלפיו, שיש לו דברים טובים. אצל רבי נחמן זה נקודות טובות, אבל בכללות יש נקודה-קו-שטח – אולי יש לו גם שטח טוב. יש דברים שהוא ממש טוב בהם, הוא אדם טוב, וכמה שאני יכול אני משתדל לגלות את הגדולה שלו. גדולה זה מדת החסד, אמור במיוחד לעורר אהבה. יש לי בעל גדול ומשם באה אהבה – משהו בכיוון הזה. אם אני יכול גם להבין שבן הזוג הוא אדם מקורי, אדם יצירתי, זה כמו ההתבוננות הראשונה של בריאת העולם יש מאין. השאלה אם זה שהוא יצירתי מצדיק להשאר איתו עכשיו. לכאורה לגבי תיקון קשר זה בעיקר להכיר בגדולה שלו, אז ודאי כדאי להשאר איתו – אדם טוב, אדם גדול. זה עדיין חקיקה מבחוץ. עוד יותר זה הדבר השלישי – אם אני מרגישה שאני גם מתחיה ממנו. אם מדובר על אשה, זה הרגשת ה"רוחא דשביק בה בעלה" – שהחיות שלו מפעמת בקרבי – אז ודאי שאני קנויה לו. צריך לחפש גם את הצד השני, שהרי יש גם פן שהאיש שייך לאשה, אז גם בכך שירגיש שבזכותה אני חי בכלל. זה כבר חקיקה מבפנים, כמו שהסברנו.

התבוננות תמידית לכתחילה – מה חסר היום לזולת (לתלמיד או לבן הזוג)

אבל שוב, כל שלשת הדברים האלה זה לא דומה בכלל להתבונן איך אני יכול לשפר את החינוך של הילדים שלי. זה סוג אחר לגמרי של התבוננות. איך אני יכול לשפר את החינוך כל יום, זה יותר דומה לחשבון נפש. זה דומה, אבל זה לא בדיוק. חשבון נפש זה ביני לבין עצמי, מה הייתי בסדר ומה לא, ולקבל החלטה שמחר אהיה בסדר (כמו רבי זושא לפני השינה), אבל יש משהו אחר שלזה רוצים להגיע. זה עצם ההתבוננות שבונה, אצל בני זוג במיוחד, קשר אמיתי ונצחי. אם מתבוננים, כמו בישיבה, שאתה ר"מ ויש לך כך וכך תלמידים, אז אם אתה מתבונן בתלמידים שלך, אז חוץ מזה שאתה אולי בוחן איך הייתי בסדר כלפיהם ואיך לא – שזה עדיין לא עיקר הענין – עיקר ההתבוננות זה להרגיש בדיוק את התלמיד, כל אחד ואחד בפרט, שזה התבוננות פרטית, ובמלים הכי פשוטות זה להרגיש מה חסר לו היום. מה שחסר לו זה הדבר שמן השמים, זה הסיבה, עבורי לדעת מה עלי להשלים לו, מה התפקיד שלי כלפיו. ה' אומר לי – הר"מ בישיבה – מה התפקיד שלי, דרך ההתבוננות בתלמיד במה שחסר לו, בלימוד (מורה), בהתנהגות (מחנך, כמו שכתוב בכללי החינוך וההדרכה). זה להתבונן ב"אשר יחסר לו". אפילו להשיא לו אשה – אם אתה מרגיש שהוא לא לומד טוב כי הוא לא נשוי, אז צריך להשיא לו אשה, ולדאוג שימשיך ללמוד בכולל אחרי זה. אבל אם לא זו הבעיה – יש כל מיני דברים שחסר (כולל גם דברים גשמיים, אולי חסר לו בגד או אוכל). מה זה להיות חתן מסור לכלה, וגם כלה מסורה לחתן? זה אחד שהכיף, מה שהוא משתוקק לאשתו והאשה משתוקקת לבעלה, זה לא סתם השתוקקות למלא תאוה ח"ו, אלא השתוקקות למלא את החסר של בן הזוג שלי (על דרך מצות עונה מן התורה, וכך צריך לענות למשאלות הלב, גם החשאיים ביותר, של בן הזוג בכל). כדי לדעת מה החוסר, בשביל זה צריך להתבונן. זה לא יבוא לי בדרך ממילא, כמו שאמרנו קודם. אין מה לחשוב שאנחנו כבר בימות המשיח אז כבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה שלא צריך להתבונן. אדרבה, אם אני אוהב מישהו צריך כל הזמן להתבונן מה חסר לו שעלי לתת לו עכשיו. זה נקרא להיות מסור ונתון לאהובי.

התבוננות במדרגת "דודנו"

אם אני רוצה לתרגם את זה לקב"ה, איך עושים את זה? זה לא כתוב כאן בכלל, לכאורה, זה לא מסוגי ההתבוננות שמתאר בקונטרס העבודה. האם יש משהו דומה ביחס לה'? אני אוהב את ה', בגלל שאני יהודי – לא אני עשיתי את זה, אלא יש לי אהבה מסותרת ירושה מאבותינו הקדושים – ואני רוצה שזה יבוא לידי ביטוי, רוצה לאהוב יותר. ואז אני מתבונן לא בזה שה' בורא, או שה' גדול, או שה' מחיה, אלא כיוון הפוך. אני האשה-הכלה – כנראה שכל זמן שה' הוא אבינו-מלכנו זה רק הסוגים שכתובים כאן (גם לעיל בפ"ד כתוב על אהבת הבן לאב כו'), אבל ברגע שה' הוא דודנו זה לעבור פאזה לגמרי בהתבוננות וצריך משהו דומה לזה. באמת מן הראוי שהעבד יעבוד את אדונו על מנת לגרום לו נחת רוח, וכל שכן הבן את האב, אך בשניהם לא צריך כל כך להתבונן לעומק מה חסר באמת האדון והאב, רק לכוון לגרום לו נחת רוח על ידי קיום רצונותיו הגלויים (ומבואר במ"א שלבן יש גם חוש ברצון הפנימי של האב, מה שלא בא לידי ביטוי בדבור, אך אינו מגיע לרצון העצמי ממש של האב שנעלם בהעלם עצמותו ממש – עיין היטב בד"ה בראשית השני, קרוב לסופו, בפלח הרמון, במעלת העבד על הבן, אך העבד עצמו אינו מודע ומכוון לכך, משא"כ האשה, ואכ"מ – וד"ל) – מה שאין כן ביחס לאיש ואשה, כאן מילוי החסר היינו החסר העצמי ביותר, סוד "דעת ['והאדם ידע'] חסרת מה קנית", וכמו שיתבאר.

התבוננות של מודעות טבעית – מה חסר לה'?

צריך להשקיע את הראש מאד, מה ה' חסר? ה' זה נתון, אלקות בפשיטות, לא צריך לחפש אותו. אבל אם לא צריך לחפש אותו, כל כך נתון כל הזמן וכל מקום, זה כמו שרבי אייזיק אומר – שלא צריך להתבונן. אבל אומרים שכן צריך להתבונן, במה? מה אני יכול לעשות בשבילך ה'? מה חסר לך? יש כזה דבר? יש המון סיפורים חסידיים על הדבר הזה. רק מה, שרוב הסיפורים – או שזה יהודים פשוטים, שמה אני יכול לעשות בשבילך ה'? אני יכול לקפוץ, יש גם סיפורים שאני יכול למות בשבילך. גם אצל צדיקים יש כזה דבר, אצל היהודי הקדוש – מה אני יכול לעשות בשבילך? לרוץ, אז הוא רץ עד שמתמוטט ונופל (כאן בשדה). לכאורה הסיפורים האלה הם סיפורים של תמימות יהודית מופלגת, שבסיפורים האלה, אפילו על הצדיק – כמו היהודי הקדוש – לא מסופר ששקע בהתבוננות שעה ארוכה מה יכול לעשות בשביל ה', רק שפתאום זה בא לו מתוך דבקות קיימת, מתוך מודעות טבעית. פתאום בא לו, בשדה, שעכשו אני רוצה לעשות משהו בשביל השי"ת ומה אני יכול לעשות כאן ועכשו – אני יכול לרוץ בשביל ה', ומתחיל לרוץ. או כמו בסיפורים על היהודי שקפץ.

עבודת היחודים

[שאלה: יש ציור שזה יכול לצאת מהתבוננות?]. עיקר התוצאה של פנימיות התורה, של כוונות המצוות – שהמקובלים יכולים לאבד, עם ישות, כמו שכתוב בהקדמת אמרי בינה בחריפות – הכל זה לעשות איזה זיווג, איזה יחוד, סוג אחר של התבוננות, לגמרי. למה הוא יורד על זה בכלל? כי אומר שעושים את זה עם ישות, היפך הבטול, ואז יצא שכרו בהפסדו בגדול, וכדאי שיתרחק מזה לגמרי. אבל מי שהוא אמיתי, ההתבוננות הזאת במדה מסוימת נקראת עבודת היחודים, שזה התבוננות של לע"ל, של משיח. ההתבוננות הזאת היא ההתבוננות של חתן וכלה, שכעת הענין שלהם זה להתייחד. שוב, שיצא מזה בנין בית, ובנין בית האמיתי המושתת על יסודות בריאים ואמיתיים ונצחיים, זה דווקא כאשר כל הזמן כל הזמן יש את ההתבוננות הזאת שמעלה בכל פעם את ה"עזר" לדרגת "לו", מעלה את שלש המדרגות שלנו יחס-יחד-אחד, עד "אחד" בכלל. עד כאן היתה הקדמה חשובה של התבוננות, רק כדי לשכנע שצריך להתבונן במשהו. גם חתן וכלה, גם כשאוהבים מאד מאד אחד את השני, ודווקא בגלל שאוהבים מאד מאד אחד את השני.

התבוננות בחסרון הזולת – רק התבוננות פרטית

בפרק זה מתחיל בהתבוננות כללית, במישהו רציני, ואף על פי מתבונן בכללות – "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – כמו שהסברנו בשיעור הקודם. צריך התבוננות פרטית. נחזור רגע להמדובר לעיל: התבוננות מה חסר לאהובי/אהובתי היום זה ודאי התבוננות פרטית, ולא תעזור התבוננות כללית. זו דוגמה מצוינת להתחיל להבין מה זה התבוננות פרטית. לדאבוננו זו הבעיה, שהבעל חושב שדואג לאשתו ולא מבין למה היא מסכנה – הוא דואג, חושב מה לעשות, מדי פעם מביא מתנה. זו דוגמה קלאסית להתבוננות כללית, שאפילו לא ידע שיש משהו מעבר להתבוננות כללית בצרכי הזולת. שוב, זו הדוגמה הכי טובה להתבוננות כללית לעומת פרטית, שרק פרטית זה עובד ואילו התבוננות כללית זה דמיונות שוא. מה שרוצים לומר שהתבוננות מהסוג מה חסר לך, מה אני יכול לעשות בשבילך, במדה מסוימת זה הפנימיות של כל סוגי ההתבוננות. אחרי הכל, אחרי כל ההתבוננויות של ה' כלפי – כמה שהוא מופלא, שהוא בורא יש מאין, וכמה שהוא מופלא, שהוא גדול בעולם שברא לכבודו, וכמה הוא מופלא שמחיה בפנימיות ובפרטיות כל דבר – בעצם כל זה רצה להגיע לסוף לבכן, 'ובכן, מה אני יכול לעשות בשבילך'. אחרי כל ההפלאה שלך. זה כמו איזה רבי מופלא, חכם הכי גדול בעולם, אוהב ישראל הכי גדול בעולם, אז אחרי שהבנתי את זה כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה – מה התכלית? לגשת אליו ולשאול מה חסר לך רבי? חסרה לך סיגריה? מה אני יכול לעשות בשבילך?

עבודה צורך גבוה

אם זה לא מגיע לזה, זה לא יהודי בכלל. אחרי הכל, יהודי הוא גם חבר של ה', "עם המלך במלאכתו", ואם זה לא מתבטא בכך שבסוף מתבטא בשאלה מה חסר לך, מה אני יכול לעשות בשבילך, זה לא יהודי. נחדד את זה: ב-ט עיקרי האמונה של החסידות הבינה זה "עבודה צורך גבוה" (ראוי אחרי השיעור הזה ללמוד את זה, לפחות פרק זה) – ביטוי שרק פנימיות התורה יכולה לומר. זה הענין של "ועבד הלוי הוא", של עבודת הקרבנות במקדש – עבודה צורך גבוה, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. כל העבודה זה איך אני יכול לגרום לך נח"ר. זה חסיד לגבי רבי, וכמה שהרבי יותר מופלא כך תכל'ס בסוף בא לידי ביטוי בשאלה איך עושים לך נח"ר, מה אני עושה בשבילך. זה כל הזמן מתגלגל בראש, וזה תכלית ההתבוננות הפרטית. זה עוד ווארט.

"דעת חסרת מה קנית"

עוד משהו לפני שנתחיל: חז"ל אומרים "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". מה יכול להיות חסר אצל ה'? עולה לי בראש, שחז"ל אומרים שחסרון ולא-חסרון זה רק דבר אחד – או שאדם יש לו את זה או שהוא חסר. אם אין לו את זה – אין לו כלום. אם יש לו את זה – יש לו הכל. וזה דעת. זה קשור כמובן לחתן וכלה, "והאדם ידע את חוה אשתו". אם האשה בוכה שהיא לא מרגישה אהבה, או להיפך, אז מה באמת חסר לה? אפשר לומר שחסר לה רגש, אבל לא – יש משהו יותר פנימי, חסרה לה דעת. חסר לה לדעת את בעלה, ושהבעל ידע אותה. בידיעת עצמו הקב"ה יודע את הכל, אז לכאורה אי אפשר לומר שחסרה לו דעת. איך אפשר לומר שלקב"ה חסרה דעת ואני יכול לעזור לו? כשמדברים על דעת תחתון. מה שכתוב שבידיעת עצמו הקב"ה יודע הכל זה נקרא דעת עליון, דעת הנעלם, אבל בדעת המתפשט, שזה נקרא נשמת ז"א –  ואנחנו זה ז"א, הקטנים, הזעירים – זה דעת תחתון, דעת המתפשט. אם אני לא בסדר אז אני פוגם למעלה. מה אני פוגם? אסור לרחם על מי שאין בו דעת, אז אם אין לי דעת גם הקב"ה חסר בדעת, כי לא יכול לרחם עלי כמו שהוא רוצה. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ואם איני יונק חסרה לו כל אות נפשו – להניק אותי, שזה נקרא לדעת אותי.

לאפשר לקב"ה לדעת אותי

אצל שני בני זוג, מה שחסר זה כמה אתה מאפשר לבן זוג לדעת אותך, שזה גם תלוי כמה אני יודע אותו, כמה אני מסור לדעת לשון התקשרות והתחברות, להתקשר ולהתחבר אליו. בשביל להתקשר ולהתחבר גם צריך בטול. אם אני 'יש' אז אין שום אפשרות להתקשר ולהתחבר. במדה מסוימת הכל מתחיל מבטול. אבל מה שחסר לקב"ה, וזה הריח ניחוח שאני יכול לעשות לו, זה לתת לו לדעת אותי. כל התורה ומצוות, מצד הפנימיות של התורה – מצד החיצוניות המצוות זה לצרף את הבריות, אבל מצד הפנימיות זה עבודה צורך גבוה – הכל זה קידושין ("אשר קדשנו במצוותיו"), זה הכל הזדמנות שה' ידע אותי, שזה מה שהוא משתוקק, זה הדירה בתחתונים שלו. מה שחסר לו זה שהוא לא יודע אותי, וזה בגללי כמובן. זה מה שאני יכול וצריך כל הזמן להתבונן, איך אני עושה שהקב"ה ידע אותי. יש מצוה "[יתהלל המתהלל] השכל וידוע אותי" – הצירוף של חדש אייר, שאנחנו עדיין בתוכו (צירוף של תפילין דר"ת) – וזה הדבר היחיד ששוה משהו, זה מלמטה למעלה. אותו דבר מלמעלה למטה, ששום דבר לא שוה לו יתברך, רק השכל וידוע אותנו. בדיוק כמו שכתוב לגבי תפילין, שבתפילין שלנו אנחנו עושים את הקב"ה חטיבה אחת בעולם, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ובתפילין שלו הוא עושה אותנו חטיבה אחת, "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

ג. מרירות ושמחה בהתבוננות כללית והתבוננות פרטית (לימוד בפנים)

נתחיל לקרוא בפנים:

וע"פ הרוב ההתבוננות בבחי' כללות לבד היא המביאה לידי מרירות ולב דואג [יש פה חידוש שלא ראינו קודם. קודם אמרנו שהתבוננות כללית מולידה דמיונות, כאילו שאני אוהב אבל זה סתם. זה מישהו לגמרי 'חיצון', אבל כאן מדברים על מישהו יותר פנימי, יותר אמיתי, יותר חסיד. אף על פי כן, אם מתבונן התבוננות כללית זה לא מביא אותו לתכלית – קירוב אמיתי, אהבה של קירוב. מה שנשאר אצלו אחרי ההתבוננות, ואחרי התפלה, וגם כשלומד תורה – כמו שיכתוב – כל היום נשארת אצלו דאגה (אנגזייטי, סטרס). השורה התחתונה של כל ההתבוננות שלו – שנעשה מזה לחוץ. רשב"י יכול להציל את הלחוצים. איך הוא מציל את הלחוצים? שהוא מלמד אותם התבוננות בדרך חב"ד, שזה ספר הזהר הקדוש, "זיהרא דאמא עילאה", שזה ג"ר דאמא. זה ההתבוננות לפי שיטת חב"ד. אבל אם אתה לא מתבונן ככה – יותר רציני מהכסיל עליו דברנו קודם, אבל רק מסתפק בהתבוננות כללית – אז מה שיצא לך בסוף, דווקא מההתבוננות, תכנס למצב של לחץ לא בריא, דאגה. בהמשך הוא יאמר שגם דאגה לכאורה זה משהו חיובי, ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", אבל עכשיו ודאי לא מתאר זאת כמצב טוב. הוא לא אומר עצבות, שזה מת וזה ודאי שלילי, אלא מרירות – שזה חי, לב דואג יכול להיות טוב, "דאגה בלב איש" בגימטריא משיח, אבל בכל אופן ברור שכאן אומר את זה כמשהו לא טוב, משהו שלילי.

משברים של בחורים כשרוניים

דרך אגב, זה סיפור שאנחנו מדברים במיוחד עם הר"מים. הרבה פעמים יש תלמידים שדווקא מרוב הלימוד, משקיעים בתורה, נכנסים לאיזה מצב של לחץ ה' ישמרנו, ויש גם מצבים של שבירת כללים, של התמוטטות ר"ל. הוא רומז שזה בגלל שהר"מים רק למדו אותם התבוננות כללית, ואם היו לומדים התבוננות פרטית זה לא היה קורה. הדבר הזה מאד חשוב. דווקא התלמידים המוכשרים – כפי שיסביר כאן – להם שייכת הבעיה. אצל מי שפחות מוכשר זה יתבטא בצורה אחרת. מי שהכי עלול להכנס ללחץ זה דווקא מי שמוכשר, אבל כשהוא מרגיש כמה כל התורה והראשונים והאחרונים זה משהו מופלא ביותר, הוא רוצה להיות שם והוא לא שם – כמו הגולם לעומת החכם בפרקי אבות, שכמעט חכם אבל לא חכם (ובכל שבעת הדברים שבחכם הוא היפך החכם!), ובגלל שהוא 'כמעט' זה מה ששובר אותו, מה שמביא אותו למצב של לחץ, מה שקורא כאן מרירות ולב דואג. זה בגלל שהוא מספיק מוכשר להרגיש הרגשת אמת של הפלאת הענין, אבל בגלל שלא התבונן בפרטים לא תפס באמת, בפנימיות, שום דבר. מה שיש לו זה הרגשה אמיתית של הפלאה, של חידוש מופלא מאד, וזה דווקא מביא אותו להיפך השמחה. אם קודם דברנו על תרכובת של ברסלב וחב"ד, זה המקום להזכיר מה שדברנו הרבה שצריך להזהר בברסלב – שהיות שיש הרבה מקיף של הפלאה, של 'חידוש נפלא', צריך להזהר. מי שלא מוכשר זה לא יזיק לו, יכול להיות כל הזמן בהפלאה, ב'אורות', אבל דווקא מי שיש לו שכל – הפלאה בלי השגה יכול להפיל אותו לעצבות. לכן הירושלמים היו אומרים שברסלב זה בעלי מרה שחורה, חב"ד זה בעלי גאוה, ברסלב זה מרה שחורה, וקרלין בעלי קטטה ומחלוקת (זה החב"ד הירושלמי, כידוע).

מה שהוא חותר כאן זה משהו מאד יפה – להגיע לכך שהסימן של התבוננות אמיתית זה שמחה, "אם הבנים שמחה", "עבדו את ה' בשמחה". אם התוצאה של ההתבוננות זה שאתה נעשה לחוץ זה בגלל שזה היה בכללות, בהפלאה בלי הפנמה אמיתית.], דלהיות שעצם הענין מופלא ממנו (דהיינו שאינו בבחי' התיישבות במוחו מאחר שאינו משיג הפרטים שבהם נתפס ומתיישב הענין [איך פארשטיי גארנישט. רק הפרטים עושים שזה יתפס.], וגם דבהידיעה כללית ה"ה תופס את הכלל דאלקות שהוא למעלה מבחי' התלבשות והתיישבות ממש [לכאורה אותו דבר, אבל זה שתי בחינות של אותו דבר: דבר ראשון, לא תופס פרטים כי לא מתבונן בהם. דבר שני, מה שכן מתבונן בו זה הפן המופלא בעצם של האלקות, שגם לא ניתן לבוא לידי פרטים וממילא לא ניתן להכנס לפנימיות, הוא בעצם למעלה מבחינת התלבשות והתיישבות ממש.], וע"ד ההפרש בין נקודת החכ' שבבחי' ברק המבריק ונק' פלא להשגה דבינה כנודע [אם מתבונן בכללות הכל זה בנקודת הברק של החכמה, אז יש בזה עצמה רבה, אבל נקודתית, והיות שזה לא בינה זה לא ניתן לכתחילה להפנמה. אז הוא נשאר רק עם הפלאה, אבל הפלאה בלי השגה – התוצאה בסוף זה מרירות ולב דואג. אז מה קורה? בסוף הוא לא מגיע לרחבות. דברנו ב-לג בעומר שרשב"י זה רחובות הנהר, רחבות. אם יש התבוננות פרטית זה מביא את האדם לרחבות, ורחבות זה שמחה. אם יש לו רק התבוננות כללית, בנקודה למעליותא, התוצאה זה כיווץ. התוצאה היא לגריעותא – הוא מכווץ, נקודתי, וזה הלחוץ האמיתי. רשב"י, זיהרא דאמא עילאה, יכול להציל הלחוצים – זה הרחבות, השמחה. לכן רשב"י נקרא רבי שמח. מי שמתחתן ב-לג בעומר הכל אצלו שמח. מה זה ספר הזהר לעומת מה שהיה קודם? קודם היה רק נקודות, היכלות, ספר יצירה, ספר הבהיר. כל מיני הברקות. גם הזהר, יחסית אלינו, זה הברקות. אבל זה כבר הרבה, יש ריבוי פרטים וצריך להתבונן עמוק. מי שהתבונן הכי טוב זה האר"י הקדוש, לכן יצא לו מה שיצא לו. ספר הזהר כבר בנוי להתבוננות פרטית. לכן זה משמח, זה מטהר את עם ישראל. אמא זה טהרה – רשב"י מטהר, לב טהור זה לב שמח.]) ה"ז עושה הכיווץ במוחו ובנפשו. וגם בידיעה והרגש (גם במקצת) ההפלאה דאלקות [שוב, לא אחד שמרמה את עצמו, אלא אחד שכן יש לו איזה משהו, עשה מאמץ בנפש להתבונן ויצא עם איזה ידיעה ואיזה הרגש קצת, אבל רק לגבי ההפלאה של האלקות.] (היינו מה שמופלא אצלו מחמת העדר ההשגה. וגם שתופס הענין כמו שהוא בבחי' פלא עדיין כנ"ל [חוזר על שני הדברים שאמר קודם: דבר ראשון שהאלקות זה דבר מופלא כי אני לא מבין אותו, ודבר שני שאני תופס רק את נקודת הפלא. זה יכול להיות בקלות בין חתן וכלה – אם איני מבין אותך, סימן שאת מופלאה. אבל הוא אומר כאן שצריך להתגבר על זה, זה לא מצב טוב. לא מצב ראוי לומר כמה את מופלאה שאיני יכול להבין אותך. התכל'ס זה כן להבין, שלא יהיה כל כך מופלא. הדבר השני, שגם מה שאני מבין – אני מבין רק את הפן המופלא באמת, ולא הפן שניתן להפנמה.]) [מי שמתבונן רק כך, מה יוצא אצלו?] נרגש פחיתות ושפלות עצמו [כמו שנמשיך להסביר, שפלות אצלנו זה חיובי, ואף על פי כן כאן זה שלילי, זה לא תכל'ס. הוא יסביר בהמשך שזה צריך להיות בתיקון חצות. מה שחיובי כאן, לא שייך לעבודת התפלה – שחרית (ע"ה = התבוננות, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", עד שהגיע תורו של שרו של עשו לומר שירה בשמים, וד"ל). הרגשת הפחיתות כו' שייכת לתיקון חצות, לקריאת שמע שעל המטה. אם ההתבוננות שלפני תפלת הבקר אור רק משאיר לך הרגשה של זיפת – רק הפחיתות שלו – זה לא זה, זה גם לא יהודי (כמו שיתבאר). יצא לנו כאן משהו מאד חשוב בשביל מכון המחקר של הישיבה. הוא לא אומר את זה בפירוש, אבל יצא הבדל מאד חשוב בין יהודי לבין להבדיל גוי – הכל סביב הנושא של התבוננות כללית ופרטית.] איך שהוא מרוחק מאלקות (וע"ד שנת"ל פ"ד בענין האהבה דכרשפי אש שבהרצוא והעלי' הוא מרגיש את החומריות שנאחז בה כו' [ככל שיש יותר רצוא, אהבה כרשפי אש, זה רצוא עצום ועליה אל הבלתי-נודע בעצם, תוך כדי שמנסה לעלות מרגיש שיש משהו שמפריע. אני רוצה לעוף דרך החלון, עד הישיבה החדשה, ואני מרגיש שאני לא מסוגל, שיש משהו שאוחז אותי ולא נותן לי לעוף, אז אני מתרגז עליו מאד. ככה הוא הסביר, בפרק ד, שדווקא אהבה כרשפי אש גורמת להרגשת החומריות. האש רוצה להסתלק ויש פתילה גסה שלא נותנת לו.] וע"כ בא לו העבודה דתפלה במרירות ובלב דואג [מדבר כאן על בעל מדריגה. אנחנו לא הגענו למדרגה הזאת, הבלתי רצויה, שמדבר עליה כאן. בשבילנו זה ודאי בעל מדרגה, שהוא רוצה לעוף לה' באמת ויש משהו שאוחז אותו, אז הוא נשבר מזה, וכשהולך להתפלל רק יבכה. גם אפשר לומר – תפלה בבכי זה טוב, כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, אבל כאן זה לא התכלית.]. וביותר [עוד יותר מחדד, עד כאן חשבנו שהתבוננות כללית שייך רק לחיצון, חפיף, מתנגד, וכל מה שהסברנו. כעת מסביר שזה במישהו מוכשר:] הוא במי שיש לו חוש בענין אלקי שבעצם יש לו קירוב לידיעה והרגש ענין אלקי [יש לו פוטנציאל, הוא חב"דניק בעצם, ואם אף על פי כן מסתפק בהתבוננות כללית:], וכאשר ההתבוננות היא רק בבחי' כללות ובבחי' זכרון האלקי בלבד [שרק נזכר על ה', כמו שהסביר בפסקה הקודמת. הזכרון זה גם מח החכמה. אם בשיעור הקודם לא היה מאה אחוז ברור שהתבוננות כללית זה חכמה, כאן אומר את זה בפירוש.], התפלה שלו היא במרירות עצומה ובבכי' ובלב דואג ביותר [איזה מוסרניק היה אומר שזה מצוין, זה מה שרציתי, זה תכלית הכוונה. רואים כאן את ההבדל בין חסידות לבין מוסר.] ([כעת מקשה, למה לרדת על זה, הרי] ונודע שלב דואג היא כלי לקבלת רזין דאורייתא להרגיש ענין אלקי בפנימיות נפשו [שזה מה שרוצים כאן] וכמ"ש בשער היחוד [קונטרס ההתבוננות של אדהאמ"צ] פ"ו. [ומתרץ: לכל דבר יש מקום, "אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה", אבל צריך את הזמן שלו –] וזה צ"ל קודם התפלה והעיקר בתיקון חצות שעי"ז נעשה כלי לאלקות בתפלה כמש"ש [זה כותב גם בתניא, גם בחלק הראשון של תניא, בפכ"ו, וגם באגה"ת, שיש זמן לחשבון נפש ומרירות אמיתית. שם מסביר ש"בכל עצב יהיה מותר", ואז ה"מותר" זה "תשמיעני ששון ושמחה" בתפלה.], ובאופן הנ"ל בתפלה הוא רק שנעשה כלי אבל אור פנימי אין בו [(שאלו למה לא להתחיל ישר בהתבוננות פרטית) יש כלי ואור, והכלי זה "לבו דואג בקרבו". אומר שיש לזה מקום, וזה בהתבודדות, זה נקרא 'כולל חצות', אבל בבקר בתוך הישיבה זה לא. חידוש כאן שחכמה יוצרת כלי ובינה אורות – זה "מכלכל חיים בחסד", שמי שעושה את הכלים לאורות, שבאים מהשמאל, זה דווקא החסד. חיים בא מהשמאל, מגבורות, סוד הדם הוא הנפש, ואיך עושים לזה כלים? בחסד. זה שמהתעבות האורות נתהוו הכלים, "מכלכל חיים בחסד". כאן אותו דבר. "הוי' בחכמה יסד ארץ", הארץ זה הכלי, וזה בא מהחמה. "כונן שמים בתבונה" – השמים זה האור, זה מתבונה דווקא. אם לא בתיקון חצות או ק"ש עהמ"ט, זה תרומת הדשן – להרים את הזבל של עצמי, מול העינים (דשן זה זבל מדושן, זבל אורגני), ואחר כך להוציא את זה. זה העבודה הראשונה, לפני שאר עבודות הבקר.]) ובזה יש חילוקי' [עולה בכמה וכמה דרגות בהסבר של מי שהוסבר קודם כחיצון שבחיצון. קודם אמר שזה מי שיש לו חוש בענין אלקי – שזה תואר כבוד מאד – אבל מסתפק רק בהתבוננות כללית, אז יוליד מרירות ובכיה ולב דואג. כעת מחדד יותר, ואומר שגם בזה יש שתי רמות:] דמי שהוא פנימי יותר הלב דואג נעשה ביותר מהפלאה דאלקות, ומי שאינו פנימי כ"כ לבו דואג ביותר על ריחוקו מהאלקות [זה גם ווארט מאד יפה. אמרנו קודם שבהפלאה יש שני פנים. פן אחד של הפלאה כי איני יכול להבין אותך, וממילא אתה מופלא. פן שני, שאני תופס את מה שבעצם מופלא, שלא ניתן להתיישבות. מי שמספיקה לו התבוננות כללית כדי להגיע להרגשת עצם ההפלאה זה גם לב דואג, אבל יותר נעלה וקדוש ממי שהלב שלו דואג בגלל חוסר הבנה בשל הריחוק, שלא מבין גם מה שכן אפשר להבין. רוב בחורי הישיבה הטובים שנלחצים מלימוד זה הדרגה הנמוכה, שיש לו חוש בתוספות אבל בכל זאת לא מתיישב אצלו לגמרי וזה עלול להלחיץ מאד. אשרי מי שנלחץ מזה שמרגיש את עצם נקודת ההפלאה של תוספות. על מי מספרים שהרגיש את זה? כנראה שהיה גם טיפוס לחוץ, אבל זה תהו יציב לגמרי – כך מספרים על רבי עקיבא אייגר. יש כמה ווארטים, שאמר בפירוש, שכל הצ"ע על תוספות זה בגלל שזה שכל מופלא לגמרי. עוד גדולי ישראל אמרו, אבל כרגע זכור לי עליו. זה שנשאר בצ"ע זה הרגשת עצם ההפלאה, ומן הסתם הוא קצת לחוץ מהצ"ע, ובפרט מהצע"ג. זה דרגה הרבה יותר גבוהה מאותו בחור שהוא כמעט חכם אבל לא חכם, שהוא גולם, וזה מה ששובר אותו – זה המצב המצוי, תשעים ותשע אחוז. כשאדהאמ"צ בא לבקר את רעק"א זה הלחיץ אותו, ואפילו קצת הלחיץ את אדהאמ"צ, כידוע במכתב ששלח לצ"צ (אמר שהלוואי כל המתנגדים כמוהו – הוא ראשית תורת הגנטיקה, הוריש גן מתנגד לבן וגן חסיד לנכד...).]. ומ"מ לפועל אין זה נוגע [חלקתי לשתי מדרגות, אבל למעשה לא משנה כי שניהם זה לא תכלית הכוונה, וגם זה לא נוגע למעשה ממש, לא יתקן מעשיו בין כך ובין כך.]) ואינו מפקח דעתו גם בעסק התורה [עוד דבר: אדם מתפלל, אבל "מבית הכנסת לבית המדרש". הוא אומר שאחד שהתבונן התבוננות כללית, והוא בעל מדרגה, לא החיצון הראשון – כל התפלה בכה, ואחרי בכי צריך "תשמיעני ששון ושמחה". אז הייתי יכול לחשוב שעל כל פנים כשיצא מבית כנסת לבית המדרש, יפתח גמרא, אז יתמלא בשמחה. זה גם כתוב בתניא, שאומרים "הוי כל צמא לכו למים" (גימטריא של אחד החתנים כאן) – אין מים אלא תורה, בכיתי על צמאון וריחוק מה', אז אני פותח תורה ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ואז צריך להיות שמח. אבל הוא אומר שלא, שזה עוד ברוך, אפילו יותר גדול, שמי שמתבונן התבוננות כללית, לא רק שכל התפלה שלו זה בכי ואין בזה שמחה אמיתית. לפני שנמשיך נוסיף עוד ווארט: מבואר בהרבה מקומות בחסידות, גם אצל הרבי הרש"ב, שיש הבדל מהותי בין תפלת חול לתפלת שבת. שבת זה "וקראת לשבת ענג", וחול זה משהו אחר – חול זה בעיקר בקשה, ובשבת לא מבקשים. בקשה זה מתוך חוסר ואילו עונג זה "כל מלאכתך עשויה". אז הייתי יכול לטעות ולחשוב שתפלת חול כל בקר זה לא תפלה שמחה, אלא תפלה של תחנונים ורחמים – "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים" – ואילו "'וביום שמחתכם' אלו השבתות". זה טוב למוסרניק, אם כי יש לו אסמכתא גם בחסידות, אבל מי שלומד קבלה ופנימיות יודע שתפלת כל יום זה בחינת השבת של היום. "מקרא קדש" זה שקוראים יום חול לקדושת שבת, זה חג. כל תפלה זה גם בחינת שבת, וגם צריך להיות בזה קצת חג. כאן מחדש שהמצב הרצוי של תפלה זה שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה" כל השבוע. שוב, עיקר הברוך זה שגם כאשר פותח את הגמרא לא שמח שמצא את המים.]. אשר במרירות אמיתי [בזמן ובמקום הנכון, ועל ידי חשבון נפש צודק.] ידוע שבאה השמחה אח"כ בתפלה ובעסק התורה ע"י ההתבוננות המבו' בסש"ב פל"א ועמ"ש בפכ"ו [בפכ"ו מבואר עצם הענין, שיש עצב ו"בכל עצב יהיה מותר", ובפל"א ההתבוננות זה שהגענו להבדלה העצמית בין הנה"ב לנה"א, ושלנה"ב ראוי להיות קצת עצוב, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא", אבל הנה"א תמיד יכולה לשמוח שכל הבעיה של הנה"ב אבל אני הנה"א בן של הקב"ה ויש שמחה עצומה בשיבה לבית נעוריה. תמיד יש לי היכולת לשוב הביתה, ובזה שמחת הנה"א תתגבר על עצב הנה"ב. אומר שזה צריך להיות כל הזמן, וזה בעיקר ה"הוי כל צמא לכו למים", אבל מה שאומרים כאן שאצל מי שמסתפק בהתבוננות כללית זה לא עובד ככה:]. ובזה אין בו השמחה גם בעסק התורה. וע"פ הרוב עסק התורה שלו הוא ג"כ בלב דואג ורוח עצב [כדי להשתכנע שאכן הרבי דובר צדק – זה רק להסתכל מסביב. שהמצב המצוי, לדאבוננו, זה שאין שמחה אמיתית. אולי אני טועה, אני רק מנחש, יכול להיות שאני רואה שחורות. כמה מגיעים על הבקר אחרי תפלה של התעוררות, אחרי מרירות אמיתית בלילה או בתרומת הדשן ואז תפלה בהתרגשות, ואז מגיע לבית המדרש, פותח את הגמרא ומחייך מסוף העולם ועד סופו? כך צריך להיות, והשמחה צריכה להתעורר בתוך התפלה, הגם שזה רחמים ותחנונים, כי התפלה זה צאת הנפש ממאסרה. יותר מאוחר בתניא, בפרק מז, מסביר שק"ש בכל יום זה יציאת מצרים.], משא"כ בהתבוננות בדרך פרט שידע ומשיג את הענין אלקי שנתפס במוחו ה"ה בבחי' שמחת הנפש [כשאדם משיג משהו הוא שמח] וכמ"ש אם הבנים שמחה [וזו שמחה בדרך ממילא, לא צריך ללחוץ בשביל זה על איזה כפתור.], וגם שעי"ז נעשה בבחי' קירוב לאלקות [אם משיג ושמח, ממילא הוא קרוב לה' ומרגיש עצמו קרוב לה', זה גם חלק משיבת הנפש האלקית לבית נעוריה.] שבזה תהי' שמחת נפשו ביותר ([כאן אומר עוד משהו מאד חזק:] עד שצריכים עצות לזה שתהי' השמחה בבחי' ביטל [צריך להיות כל כך שמח, פורץ בשמחה, עד שצריך לחפש עצות לא לאבד את הבטול והיראה.] שהו"ע התכללות היראה באהבה [שזה לא לצאת לגמרי מה"ליכא מידי", כפי שנסביר (יש חסידים שכל כך שמחים שגם העצות לא עוזרות להם...). ההתכללות גם שייכת לספירת העומר, שצריך התכללות.] וכמ"ש בתו"ח כמדומה [דבר יפה ונדיר, שהרבי כותב "כמדומה" – אין לו הספר לפניו] בדרוש ותלד עדה בענין שיר פשוט וכפול כו' ועמש"ש בד"ה ואלה תולדות יצחק בענין וכל הבארות כו' ['סתמום פלישתים', שאהבה יכולה להגיע לסתימה על ידי בחינת 'פלשתים' – שזה אהבה שאין בה בחינת יראה, בחינת יצחק, ולכן יצחק צריך לשוב ולחפור בארות אלו. אבל כל זה מאמר מוסגר, שלפעמים כל כך שמח שצריך עצה שתתכלל גם היראה באהבה.]) ועז"נ [זה תכלית התבוננות פרטית] עבדו את ה' בשמחה [זה בפרק ק', שרבי נחמן אומר שזה פרק מסוגל למקשה לילד, פרק מסוגל ללידה. לעניננו, יש בזה סגולה להוליד אהבה אמיתית בלב. כשיש "אם הבנים שמחה" זה סגולה שתוליד בנים.

"עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה" – גוים וישראל

יש "עבדו את הוי' ביראה" בפרק ב, שגם שם יש קשר ללידה – "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". מה כתוב במדרש? כעת נאמר עיקר הפאנצ', ש"עבדו את הוי' ביראה" זה לגוים. "נשקו בר" זה שבאים לנשק משיח. כל הפרק זה פרק של גוים, "למה רגשו גוים" ("רגשו גוים" = עצבות, כל ההתרגשות שלהם אינה מגיעה בסוף אלא לעצבות, שאינם מסוגלים להתבונן התבוננות פרטית רק התבוננות כללית, וכמו שנאמר בהמשך הפסוק "ולאמים יהגו ריק", שהתבוננות כללית היא ריקה מלהוליד אהבת אמת, ודוק. וממילא אין הגוי מסוגל להגיע לתכלית ההתבוננות כמבואר לעיל, להתבונן במה ה' חסר על מנת למלא את חסרונו ולגרום לו יתברך נחת רוח, שהרי "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת לדעת את ה' וה' יודע אותו רק בידיעת עצמו, וד"ל), והתכלית של הפרק – התיקון של הגוים – זה "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". אבל הפסוק של יהודים זה "עבדו את הוי' בשמחה, בואו לפניו" שזה קירוב "ברננה". בגמרא (בברכות וביומא עיי"ש) נדרש "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה, אבל במדרש אומר שזה שני פסוקים על אותו משקל (יש על זה מאמר שלם באשא עיני, גם הניקוד כאן הוא אותו ניקוד, זה דבר מופלא ונדיר, דוק ותשכח), ואף על פי כן הראשון מופנה לגוים והשני ליהודים. מה אני לומד מכך? מה שאמרנו קודם, שזה שיהודי צריך לכלול את היראה בתוך השמחה והאהבה שלו. לחפש עצות לזה זה לחפש עצות איך לא לבטל לחלוטין את "ליכא מידי [דאסור לגוי ומותר לישראל]", כי כל זה שיהודי ירא זה בעצם הגוי שלו, כפי שיוצא מהמדרש (אכן היהודי הוא "גוי אחד בארץ" = כה פעמים אהבה-אחד דווקא, וד"ל). אם יוצא מהכלל הזה לחלוטין הוא מאה אחוז שלם, אבל אין לו את השלם וחצי, החצי ששומר על התכללות היראה בתוך השמחה והאהבה. אם חסיד יבוא לרבי וישאל אותו קושיא, שאיני רבי שיכול לשאת שני הפכים בנושא אחד ממש, אני חסיד שיכול להיות או עצוב או שמח, או "ליכא מידי" או יהודי, מן הסתם הרבי יאמר לו להיות שמח. בכל אופן הוא אומר שלכתחילה, אם אתה רבי ועכשיו כולם צריכים להיות רביים, אז צריך לנסות לפעול – בפרט בספירת העומר – את התכללות בין האהבה והיראה. (שאלו: כל הגמרא רק לצדיקים?) קוראים לך דוד. רבי דוד מלעלוב אמר שהיום יש בבא קמא, אבל כשיבוא משיח תהיה מסכת דוד מלעלוב. סימן שכל המסכתות זה רק רביים, שמות של צדיקים. בבא קמא זה ברוך בן אדל קדוש מרחם אמו, הכל שמות של צדיקים.

שוב, אומר שתכלית הכוונה זה "עבדו את הוי' בשמחה"], והיא דוקא השייכה לפועל [רק זה כח ואנרגיה ומוטיווציה ועוז להיטיב מעשיו בפועל. רק אם התבונן התבוננות פרטית.], והיינו שנשאר רושם האור בנפשו כל היום וכל ענינו הוא בעניני אלקו' לבד [אחת מדרגות ה"תמים" שמסביר בסוף "היום יום", ב-יד כסלו.], ועי"ז [בדרך ממילא] נעשה חלישות הנה"ב הטבעית כמשנת"ל פ"ד [בכל פיסקה ופרק מודד אם העבודה אמיתית לפי המדד כמה הצליח להחליש התאוה וגסות הרוח של הנה"ב]. ומה גם בכדי שגם הנה"ב יבין הענין האלקי כמשנת"ל פ"ה [לא רק להחליש את הנה"ב, אלא גם לגייר אותו (ההמתקה של ה"ליכא מידי", שהתכלית לגייר את הגוי.], הרי בהתבוננות בדרך כללות אין זה שייך כלל להשגת הנה"ב [אפילו הנה"א נשארת רק עם רושם של הפלאה ומקיף, וכ"ש שלא שייך להשגת הנה"ב, השכל האנושי של נפש השכלית.], ורק כשבא הענין בבחי' פרטיות בהשגה טובה יכולה להיות ההשגה גם בהשגת הנה"ב שגם הוא יבין כו' [אז יכול לעבור מהנה"א גם לנה"ב]).

לא הספקנו מה שרצינו, אבל היה קצת שמח. "עבדו את הוי' בשמחה" לחתנים וכלות. שתהיה שמחה פורצת גדר. שרו "ופרצת".

כאן המקום להזכיר לטובה, שני תלמידי-בוגרי הישיבה, חנן הרבסט ואריאל-מנחם חלפון, שמנסים לקיים את הפסוק הזה. זה הרצוי, שכל אחד שיוצא מהישיבה בפשטות יפרוץ ויקים איזה מרכז באיזה מקום. לישיבה שלנו יש גם מקום קבוע וגם נייד, כידוע שאנחנו מאמינים דווקא בישיבה ניידת. שיש גם קביעת מקום לתפלה וגם קביעת עתים לתורה (פעם למדנו את זה). אבל אצלנו, כמו רשב"י, הוא רק אוהב ללכת לטייל ושמה מתגלים כל הרזין דאורייתא. אז צריך לרשום איזה תאריך קרוב שכולנו נפגשים בדגניה א', שזה נקודת "ופרצת" של עוד יוסף חי (שכם = ה"פ דגניה, דגניה הוא סוד ה"חמש" של שכם). שכולם יזכו לנקודות כאלה, נקודה-קו-שטח. שכולם יזכו לנקודות כאלה. לחיים לחיים!