חי אלול תשמ"ח - קבר יוסף הדפסה

התוועדות חי אלול תשמ"ח - קבר יוסף הצדיק – שכם ת"ו

 

ניגנו 'שלוש תנועות'

 

א. חי אלול – שלשת המאורות

ביום זה יש שלושה עניינים – הולדת הבעש"ט והאדמו"ר הזקן והילולת המהר"ל מפראג. ידוע הקשר ההדוק בין שני האחרונים הן בתורה – כמרומז בהקדמת התניא שנכתב "מפי ספרים" – והן הייחוס המשפחתי – דור שביעי בן אחר בן. הסתלקות הצדיק היא העלאת מ"ן לצורך יחוד רוחני והמשכת שפעו ואורו כאן בעולם הזה, ובמיוחד ביום הילולתו. ההמשכה מתגלה בפועל ע"י הולדת הצדיק, כך שהולדת שני המאורות הגדולים – הבעש"ט והאדמו"ר הזקן – היא ההמשכה מנשמתו-תורתו של המהר"ל.

העבודה של חודשי הקיץ היא העבודה של "דודי לי ואני לו", באתערותא דלעילא והמשכת אור מקיף. "משכני – אחריך נרוצה". ובפרט, בניסן העבודה היא בבחינת "משכני" של הנפש האלקית, אחר כך "אחריך נרוצה" גם עם הנפש הבהמית בחודש אייר, ולבסוף "הביאני המלך חדריו" במתן תורה בחודש סיון. אבל העבודה של חודש אלול – אני לדודי ודודי לי – היא העבודה של בעלי תשובה באתערותא דלתתא, בה זוכים לכפלים לתושיה, להמשכה כפולה כתוצאה מן המהפך שעוברים. "והנה טוב מאוד – זה יצר הרע", ודוקא בגלל זה זוכים לעבודה הכי גבוהה של אהבת ה' – "בכל מאודך", הנאמרת בפרשה ראשונה של קריאת שמע על הזמן בו "עושים רצונו של מקום" [קשור עם תיקון חטא המרגלים, המאיסה בארץ חמדה. תיקונו הוא באימוץ 'מאד' נוסף: "מאד מאד הוי שפל רוח", מידת השפלות דקדושה, עד ההכרה ש"טובה הארץ מאד מאד"]. בשיא זוכים למדרגת ה"מאד" הנאמרת במשיח "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד". לנשמה יש חמש שמות (במדרש, בזהר יש רק ארבעה – נפש, רוח, נשמה, נשמה לנשמה. במדרש נוספת היחידה) ומדרגת היחידה היא השיא של גילוי נשמת המשיח.

שתי הרמות המקיפות – חיה ויחידה – קשורות עם נשמת אחיה השילוני. הוא נקרא בזהר 'בעל החי', הוא המנבא את קריעת הממלכה פה בשכם, ותפקידו הוא לאחות את הקרעים הללו ע"י לימוד סודות התורה, נשמתא דאורייתא, לצדיקים הגדולים. רשב"י מתבטא שמקומו הוא ליד אחיה השילוני, ואילו הבעש"ט למד מפיו במשך עשר שנים במערה, שלש שעות בכל יום, את כל תורה שבכתב עד "לעיני כל ישראל", אז גזר עליו להתגלות.

ישנם חמישה צדיקים, נשמות כלליות, שכל אחד מהם מבטא רמה אחרת: דוד הוא הנפש הכללית, אליהו הוא הרוח הכללית, משה רבינו הוא הנשמה הכללית, אדם הראשון (לפני החטא) הוא החיה הכללית ואילו המשיח הוא היחידה הכללית. במשיח עצמו יש חמש עליות, כנגד נרנח"י שבו: הנפש שלו היא מדרגת "ישכיל" – נביעת המוחין התמידית שלו. "ירום" היא הרוח, "ונשא" היא הנשמה, "וגבה" היא החיה, "מאד" היא היחידה שביחידה.

 

ב. משמעות יום ההולדת

דוגמה לתופעה שלילית, המתהפכת בהמשך למובן חיובי, הוא יום ההולדת. בתורה מוזכר יום הולדת לראשונה אצל פרעה ולכן יש שנראה להם שאין בו ענין על פי יהדות. אך בחסידות, ובמיוחד הרבי שליט"א חידש, יש ענין גדול ביום זה (וגם בנגלה יש לכך סמך בירושלמי). היום זה יום הולדת כפול, ותכף יגיע ראש השנה שהוא יום הולדת של העולם, של אדם הראשון. באריז"ל כתוב שאדם הראשון היה צריך להיות המשיח עוד באותו יום שנולד אלמלא חטא. כך גם בעבודת החגים: יש בראש השנה בהעלם את כל מה שאנו משיגים בעבודת כל ימי תשרי – "בכסא ליום חגינו". מה שכעת מכוסה יהפוך ל"יום", לגלוי, ב"חגינו"(יש צדיקים שהעידו בעצמם שמסיימים הכל כבר בראש השנה). היום – חי אלול – זה גם יום הולדת, כיוון שהוא היום הראשון ל-יב הימים האחרונים של השנה, והוא נועד לתקן את חודש תשרי שחלף. ראש השנה נקרא יום הזיכרון, ועל כן יום הולדת הוא יום של זיכרון העבר וחשבון נפש. פגם הברית של עמלק הוא השכחה, והזיכרון היא פקידה זכרית. בקבלה זיכרון הוא יסוד אבא. ביום זה של יום ההולדת "מזלו גובר", יש בו עת רצון לחידוד וחיזוק הזיכרון, ובו צריך להרבות בהתבודדות ובחשבון צדק לחידוש ושיפור מעשיו [ההתחדשות בקבלה היא מצד אבא והשתפרות היא מצד אמא]. לא קל לזכור את כל מה שעבר עליך, לכן צריך את הסגולה שביום ההולדת שבו "מזלו גובר". הבעש"ט היה נוהג לשאול מקושר חדש ביחידות "מה אתה זוכר?", ובכך היה מעורר אצלו את אותו הזכרון הקדום.

 


ג. שלשת המאורות – חש, מל, מל

נחזור ליום הזה. היום יש עליה אחת של הסתלקות ושתי המשכות של יום הולדת, של זיכרון העבר. הסתלקות הצדיק היא העלם בחיצוניות, לעינינו, אם כי בפנימיות יש עליה עצומה. האריז"ל אומר שכל ההמשכות מחורבן בית שני ועד ביאת המשיח הן מכח הסתלקות עשרת הרוגי מלכות. בעיניים שלנו זה או או, העלם וגילוי, אבל באמת הם שני שלבים הכרחיים. זה קשור עם אחד הסודות החשובים ביותר בקבלה. במרכבת יחזקאל מוזכר החשמל, ובחז"ל שתי לו פירושים: פירוש אחד אומר "חיות אש ממללות", על שם החיוּת ההתלהבות של החיות ביקוד אש (נוטריקון קדש) [על הרגש של החיות מובא הפסוק "חם לבי בקרבי, בהגגי תבער אש, דברתי בלשוני" – זה החב"ד של הרגש]. אבל הפירוש החשוב לעניינינו הוא הפרוש השני – "עתים חשות עתים ממללות". הזמן משמש חילוק בין שני המצבים, בעוד שלמעלה מן הזמן, בעולם האצילות, אלו הפכים של העלם וגילוי הנישאים יחד. הבעש"ט מפתח את המדרש הזה ומוסיף עליו עוד שלב ביניים שבין ההעלם והגילוי. השלב הזה הוא שלב הכריתה של הערלה והקליפות הסובבות את הקדושה. לדוגמה, אדם לא מצליח להתרכז בתפילה או לימוד. הוא צריך לעשות את עבודת החשמל. קודם הוא מתחיל משתיקה פנימית עד שמגיע מצב של הכרתת הקליפות, של שחרור מהם. לפי אמיתות הכנעה מגיעה ההבדלה. הכנעה היא קודם כל הסחת הדעת מן המחשבות הללו. בנוסף, אם הוא לא מצליח בהסחת הדעת, עליו להשפיל את עצמו לפני ה'. לצמצם את עצמו בלב ולהיות 'נקודה תחת היסוד'. הקליפה נאחזת במקום שיש ישות והיא יונקת ממנה, וכאשר הוא מבטל את עצמו הוא מכרית את הקליפות המלפפות אותו. רק אחר כך הוא יכול לדבר ולהמתיק את הדינים (כעס והקפדה וכו'), בסוד הפסוק "מי ימלל (מלשון להמתיק) גבורות ה' ישמיע...". בלי הכנעה והבדלה אי אפשר באמת להמתיק. לגבי תפילה, המתקה היא הרגשת "שגורה תפילתי בפי", ואילו ביחס לגילוי סודות התורה מפי הצדיקים הביטוי הוא שהדברים "שמחים ומאירים כיום נתינתם מסיני". לפי כל זה, הסתלקות המהר"ל היא החש, ההכנעה. ספרי המהר"ל נעלמים בתוך ספר התניא אף על פי שדברי הספר מיוסדים עליו. רוח חיים פנימית מתוך ספריו מפעמת בו. שתי הלידות, של הבעש"ט ושל האדמו"ר הזקן, הן כנגד ההבדלה וההמתקה (מל מל).

 

ד. שיטת החסידות – הצדקת הרמב"ם

יוצא מכלל ההעלמות של המהר"ל בספר התניא היא המחלוקת שלו עם הרמב"ם ביחס לדבריו: "הוא היודע הוא הידוע והוא המדע". באופן כללי פוסקים בחסידות כמהר"ל, אבל מתאמצים להצדיק ולקיים גם את דברי הרמב"ם, על ידי ההסברה באיזה מקום הם בכל זאת נכונים, על פי סוד. בספר 'סדר הדורות' כותב שהרמב"ם בסוף ימיו קיבל את ספר הזהר והתחרט על כל מה שכתב, ואף אמר שאם היה יכול היה שורף את ספר המורה נבוכים. אף כי יש מי שמפקפק באמיתות הסיפור, אבל זה שגדול בישראל מביא אותו זה אומר שנכון להתבטא כך. להצדיק את הרמב"ם הכוונה היא להסביר את דבריו לאור דברי הצדיקים, לאור דברי האריז"ל, גם אם הוא עצמו לא התכוון אליהם במודע. ידוע מהבעש"ט שעד המהרש"א (היה קשר חזק בין השניים. הבעש"ט אמר עליו שאם העולם היו יודעים מי הוא המהרש"א היו רצים ומנשקים את קברו) ועד בכלל, כל מה שנכתב והתקבל בתפוצות ישראל נכתב ברוח הקדש, ואם כן נכון יהיה לומר מה באמת התכוון הרמב"ם. סיפור נוסף ברוח זו: הבעש"ט עשה עלית נשמה ובאותה העת התעורר ויכוח בינו לאר"י הקדוש על פירוש מאמר בזהר. הלכו לרשב"י והוא פסק לטובת האריז"ל. הבעש"ט התעקש לשאול את הקב"ה בעצמו, שפסק כבעש"ט. כלומר, הדיבור כבר יצא מרשותו של הרשב"י ונכלל ברוח הקודש. סיפור נוסף דומה באותו ספר, סדר הדורות, הוא על מחלוקת של רבינו תם עם משה רבינו על קשר של תפילין. הלשון שם היא משהו כמו "ככה כתבת בתורה בשם הקב"ה, לי יש פירוש אחר, אז צריך לשאול את ה' בעצמו". התורה מצד עצמה הרבה יותר גבוהה ממה שעובר דרך משה רבינו במודע, כמסופר על משה רבינו בישיבתו של ר' עקיבא, ולכן החובה שלנו היא לפרש את דברי התורה, את דברי הרמב"ם, היא כפי האמת המתגלה בדורות האחרונים ע"י צדיקי הדור. אם הוא התכוון בדיוק לכך או לא – זו שאלה מעניינת אבל בחשיבות היא משנית. השאלה הראשונה בחשיבות היא נקודת האמת.

 

לחיים לחיים!


 

ה. הכרח למוד פנימיות התורה בדורנו

לדברינו מקודם, המהר"ל וספריו נמצאים בהעלם בתוך החסידות בבחינת חש (שיטת קוצק היתה שצריך גם רבי שאינו בחיים, אז למדו שם הרבה מהר"ל, אבל בחב"ד זה היה תמיד בהעלם). השיטה הדוגלת בלימוד ספרי המהר"ל שנים רבות בטרם לימוד חסידות וכו' נוגעת רק בחיצוניות, בעבודת ההכנעה, ביחס לגילוי הפנימיות שבחסידות. מקובל לחשוב שככל שספר או צדיק קדומים יותר – הרי שהם קדושים ומוסמכים יותר. התורה משתלשלת מן העבר. אבל ביחס לפנימיות התורה הסדר הוא הפוך. הגילוי משתלשל בדרך העתיד ממקום גבוה יותר ולכן כל דור מגלה תורה עמוקה יותר. "תורה של עולם הזה הבל בפני תורתו של משיח". גם הבעש"ט – בבחינת הבדלה – לא השאיר כתבים אחריו, וכולו גנוז בכתבי חב"ד.

נסביר את הרעיון מכיוון אחר. כתוב שהמהר"ל המתיק בזמנו את הגזירות שהיו על ידי ששמע מלמעלה את שירת המלאכים ועל פיה תיקן את הנוסח-הנעימה של תפילות ימים נוראים. הניגון הוא טעמי התורה. הוא שייך למקיפים. בחז"ל דורשים רק את האותיות, את התגין ואת הנקודות. את טעמי התורה עתיד רק המשיח לגלות. הנחלה הכי נפוצה ומוכרת, וגם הגבוהה ביותר, מן המהר"ל היא גילוי הניגון שלו. זה נוגע לכל יהודי, גם הכי פשוט, שנכנס לבית הכנסת בימים נוראים. הוא בא ל'כל נדרי', ולא מבין אף מילה (גם אם היה מבין לא היה הדבר נוגע לו) ובכל זאת זו החויה הכי קדושה בשבילו מן היהדות. זו דוגמה ל-חש של המהר"ל.

המהר"ל היה חי בזמן האר"י הקדוש בפראג ומסופר שהאר"י שלח לו את באורו ונוסחתו המזוקקת לספר יצירה כדי שיכיר ועל פי זה עשה את הגולם. עיקר ההבדל בין אדם לגולם הוא הדיבור. האדם מדבר ואילו הגולם חש (בתשובות חכם צבי נשאל האם גולם מצטרף למנין ועונה שלא, שאינו מדבר, וכך נהג סבו שגם עשה גולם).

כמובן, צריך לפתוח וללמוד מכל הספרים. זה פשוט. רק צריך לדעת שכל מה שנמצא בבחינת חש בספרים הישנים מדבר מתוך ספרי החסידות שזכינו אליהם. המהר"ל הוא עד כדי כך חש, שיש חוקרים, חכמים בעיניהם, שמעלים ספק אם המהר"ל בכלל למד קבלה. מי שלומד ישר מהר"ל – לא מתבלבל, כי לימודו הוא על דרך גולם. אבל מי שמורגל בלימוד קבלה ויפתח ספרי קבלה יתבלבל, כי המושגים אצלו אחרים, הם מושגים עצמאיים. אולם אחרי לימוד חסידות זה בהיר, כי חסידות פתחה את הסודות. אין יותר סודות, ו"מצוה לגלות זאת החכמה". יש פחד, בעיקר אצל בני תורה, שיקרה לי מה שקרה לאותו תינוק במסכת חגיגה שנשרף כשלמד על סוד החשמל. אבל בדור שלנו צריך, עם הדרכה ורבי חי, ללמוד סודות התורה ביגיעה ורצון. הגר"א, שאז לא היה חסיד (היום כבר מסתמא כן...) כותב שיותר קל ללמוד עץ חיים מאשר להבין תוספות אחד בגמרא.

הגר"א כותב באיפה שלימה שמי שלא לומד קבלה אי אפשר לסמוך על פסקיו בנגלה. הפגם שלא ללמוד קבלה הוא כמו הפגם של מי שלא רוצה לרשת את הארץ לאחר שה' יתברך נתן לנו. אפילו שזה נובע אצלו מטעמים טובים, שרוצה שלום או להמשיך לעבוד את ה' בשקט.

כמובן, צריך יגיעה ולימוד. כמו בהלכות תלמוד תורה שהאב חייב ללמד את בנו תורה, אבל אם לא זכה אז חייב אדם ללמד את עצמו. לחפש רב מתאים. צריך לשבור את המעגל הזה ש'אני לא מבין' וממילא לא לומד ואז גם אין מי שילמד את הבן שלי וכו'. גם הרב קוק כותב באורות התורה דברים הכי חריפים והכי נלהבים על לימוד פנימיות התורה (יש קטעים יותר חזקים שלא נדפסו בפנים. נשמח אם תשיגו). אפילו בין חסידים קשה למצוא ביטויים כאלו. אורות הקדש כולו פנימיות התורה. הוא עצמו כל סעודה שלישית היה חוזר מאמר בליקוטי תורה בשטיבל של החסידים, וספר התניא לא מש משולחנו (מצד אימו הוא היה מיוחס לצמח צדק ובילדותו הכיפה שלבש היתה מבטנה של חליפתו).

גילוי פנימיות התורה הוא כמו עלית אילת השחר בקדרותא דצפרא. זה לא שאני ואתה מגלים. צדיקים גילו. הבית יוסף אמר על האריז"ל שאם היה בדור התנאים היה מן הגדולים שביניהם. את כל הגילויים הללו שלח ה' יתברך כדי שנוכל להחזיק מעמד בחושך הגלות עד לגאולה. בחסידות חב"ד כל רבי הוסיף נדבך.


 

ו. חסידות חב"ד – שימור הטריות של הבעש"ט

שאלה: גם הרב קוק הוא נדבך?

תשובה: ודאי, נדבך חשוב אבל לא כמו רבי. הוא כמו תנא דמסייע, כמו ברייתא. היו חסידים גדולים ומשכילים שכתבו ספרים עמוקים וחשובים. מי שמכיר את ר' אייזיק מהומיל, שהרב קוק אמר עליו שהוא ר' עקיבא איגר של החסידות (ראיתי בספרו של הרב נריה). בספריו, יותר מכל ספרי הרביים עצמם, מתבאר באריכות ובטוב טעם ודעת כל תהליך שיבת ציון, ונראה שהרב קוק עצמו קיבל הרבה מן ההשראה לכתביו בספריו. ספריו בנויים על החסידות בתוספת עניני ארץ ישראל (ראשית הציונות המעשית היא ודאי מן הבעש"ט ותלמידיו, שאחריהם גם באו תלמידי הגר"א). בכל זאת הוא לא רבי. זו דעתי האישית בתור חסיד חב"ד.

 

שאלה: אז למה דוקא דרך חסידות חב"ד?

תשובה: בדרך דיברו איתי על כך שיש אצל האנשים הרגשה של יובש בתורה ובעבודה הפנימית. אנחנו מתקרבים לראש השנה, ובכל שנה אנו עושים את אותו הדבר, אבל באמת בכל ראש השנה מתחדשת חיות חדשה לקיום העולמות, חיות שעוד לא היתה. צריך "לחיות עם הזמן", כפתגם האדמו"ר הזקן, ולחדש את כל עבודת ה' ולהתחדש עם החיות החדשה. תקיעת השופר היא "שפרו מעשיכם, חדשו מעשיכם". כרוז שיוצא בכל העולם שקורא ואומר שאי-אפשר להמשיך כמו שהיה עד עכשיו. הבעש"ט אמר שירד לעולם הזה ומצא את העם בעילפון, ועל כן נקרא ישראל. סגולה לעורר אדם מעלפונו היא לקרוא באוזניו את שמו, ואני – הבעש"ט – הלחש של כלל ישראל. לפי גירסה אחרת אמר הבעש"ט שהוא מצא את היהדות ביובש והוא ירד כדי להכניס טריות (פרשקייט) בתורה ובמצוות. איפה חב"ד ביחס לזה? אם הבעש"ט בא להכניס טריות לפירות היבשים, לתורה ולמצוות – טריות של שמחה וחשק, אהבה ויראה – אז כעבור שני דורות צריך להכניס את הפירות הללו לקירור, שלא יתקלקלו שוב. מה זה הקירור? בדרך כלל קרירות היא שלילית, כמו מת. על עמלק נאמר "אשר קרך בדרך", אבל כאן זה קירור לצורך שימור. הכח לשמר טריות הוא כח יותר ניסי. זוהי דרך השכל של חב"ד. הדרך היא ארוכה שהיא בעצם קצרה. לא הולכים ישר על היעד אבל ההגעה אליו בטוחה יותר. הדרך הקצרה היא לעורר מיד את התפעלות הלב, אבל היא נשארת בחיצוניות הלב. הרגשה של חמימות מעבודת ה'. הלב מצד עצמו הוא התכלית. הלב מברר את הגשמיות, את הנפש הבהמית, מה שהמח אינו עושה. אבל כדי להגיע אל פנימיות הלב, בלי לרמות את עצמך, זה רק בהליכה בדרך הארוכה של היגיעה בפנימיות התורה.

 

ז. פנימיות וחיצוניות בעבודת הלב

כדי להבין יותר צריך להקדים משהו. הרבי שליט"א קורא לחודש הזה, לחודש אלול, חודש "בקשו פני". "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש". בחסידות דורשים את פשט הפסוק כך: בקשת פָּנָי – פנימיות הנשמה שלי – היא תביעה של לבי אך ורק למענך ה'. מתוך מציאת פנימיות לבי אגיע אל התכלית – "את פניך ה' אבקש".

מהי פנימיות הלב שבפסוק? בזהר כתוב שכל אחד משלושת המתקשרים זה בזה, ישראל אורייתא וקוב"ה, יש בו "סתים וגליא". לפעמים מסבירים שההתקשרות ביניהם נעשית מחיצוניות ישראל לפנימיותם (ע"י אהבת ישראל, אהבת חינם. המשפט הזה, שהגאולה תבוא בזכות אהבת חינם, מיוחס לרבי הקודם ולרב קוק גם יחד. עיקר הגדולה של הרב קוק היתה ב'הרגש' הטוּב שבכל יהודי, אפילו שאינו שומר לעת עתה תורה ומצוות. זה נקרא לגעת ב'סתים' שבישראל), אחר כך מפנימיות ישראל לחיצוניות התורה, מחיצוניות התורה לפנימיותה, אחר כך מפנימיות התורה לחיצוניות הקב"ה ולבסוף לפנימיות הקב"ה. לפי השכל של הסדר הזה הייתי צריך ללמוד מהר"ל לפני חסידות. מן החיצוניות אל הפנימיות בתנועה של 'זיג-זג'. כך היא גם דרכו של הרב קוק. אבל יש דרך אחרת (וזו עצמה דוגמה מצוינת לסוגיה גדולה ורחבה בחסידות שצריך ללמוד), יותר פנימית, והיא לקשר את שלושת ה'גליא' אחד בשני ובמקביל את שלושת ה'סתים' אחד בשני.

הרבי הרש"ב מסביר את ההבדל בין עבודת המוסר לעבודת החסידות כך: המוסר, ואפילו על פי קבלה, מפתח את כוחות הנפש. החסידות מפתחת את חושי הנפש. כל אחד מחנך לדרכו במסירות. מה ההבדל ביניהם? הכוחות הם החלק הגלוי שבנפש והחושים פנימיים. זה כמו שני מורים, שאחד מחנך לבקיאות בחומר הנלמד ואחד, יותר פנימי, מגלה לתלמיד טעם גן עדן בעצם הלימוד. לדוגמה: מורה חיצוני לספרות רוצה שתהיה בסוף פרופסור לספרות, אבל מורה פנימי רוצה שתהיה בעצמך סופר. שתוציא את הכישרון הזה שחבוי בך כבר כעת מהעלם לגילוי. "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". יש להיות נקיים לפני ה' ויש להיות נקיים גם מבני אדם, מישראל. אבל לפעמים, מחשכת הגלות, אי אפשר להחזיק בשניהם גם יחד, ואז אתה צריך להכריע בין מלאכת רחיצת הגוף לבין כיבוס הבגד החיצוני. החסידות תמיד בוחרת בעבודה הפנימית. בעבודה החיצונית בוחנים אותך כל הזמן אם אתה בסדר או לא, כאשר מה שנדרש ממך הוא להגיע תמיד לציון הכי גבוה. בדרך הפנימית עיקר המאמץ הוא בקישור ה'סתים', ואילו המאמץ בקישור ה'גליא' בא כמעט ממילא. אמנם, עיקר הגילוי הזה יגיע בגאולה השלמה אבל החידוש הוא שאפשר כבר היום, ובמיוחד לאחר הבעש"ט, לטעום מזה.


 

ח. פנימיות וחיצוניות בתקון הכלל

ניתן עוד דוגמה לפער בין פנימיות לחיצוניות. יש אנשים טובים שרוצים להגיע אל הגאולה, אז אומרים בא נקום נלך ונגיע אל היעד. נדמה להם שהיעד בעצם לא נמצא פה, לא שייך למציאות שלנו, ורק צריך להתקדם להגיע אליו. אבל מי שזכה לאור של פנימיות התורה יודע שזה נמצא כבר כאן, רק צריך לגלות את זה. כתוב בזהר שלגבי רשב"י לא היה חורבן כלל, אף שהשתתף בצרתם של ישראל. יש בו ממד שמחוץ למציאות. על צדיקים מסופר שמישהו אמר שהגיע כבר המשיח והם הוציאו את הראש מן החלון כדי להריח ולבדוק (חוש הריח הוא חוש משיחי – "והריחו ביראת ה'") ואמרו שעדיין לא. למה היו צריכים להוציא את הראש החוצה? אי אפשר להריח מבפנים? כי בתוך החדר כבר הגיע המשיח. בכל יהודי קיימת נקודה כזו, שהכל כבר נמצא ורק צריך להוציא אותה מתוך החדר החוצה. איך אפשר לחיות את הפער הזה? יהודי חייב לשאת הפכים. לקשור גם את שני הקשרים ההפוכים, גם של ה'סתים' וגם – בעת ובעונה אחת – של ה'גליא'. ה'סתים' הוא הממד הפנימי שקיים כבר בו ואילו ה'גליא' היא המציאות החיצונית, כפי שהיא נראית לעיניים החיצוניות. הפירוש הזה, הפנימי, מחזיר אותנו לפירוש הפסוק בו פתחנו. מתוך חיפוש ומציאת הפנימיות שלי, ה'סתים' של ישראל, אני מעורר את הזיכרון הקדום שלי ומגיע ישר עד לפנימיות, ל'סתים', של קוב"ה.

 

ט. תשובה פנימית – תשובה על התשובה

עד חי אלול התשובה היא תשובה תתאה, על חטא ועוון מתוך מרירות וחשבון נפש. מחי אלול ועד לראש השנה היא תשובה עילאה של תורת החסידות. יש שני חשבונות: חשבון אחד הוא מה עשיתי ומה לא. מוציאים פנקס ומחשבים כמה חסר ומה למלא. מחשבים את ה'חפצא'. אבל החשבון השני הוא חשבון של חיות (חי אלול הוא הכנסת החיות באלול). עד החסידות התשובה היתה תענית שק ואפר בכי הספד (מובא בספר השל"ה), דברים עגומים בנפש. בחסידות תשובה זה כבר משהו אחר: תמים תהיה עם ה' אלקיך, שויתי הוי' לנגדי תמיד, ואהבת את ה' אלקיך, בכל דרכך דעהו, הצנע לכת עם אלקיך (ווארט של ר' זושא, תלמיד המגיד). אבל אם מדברים על חשבון נפש בתשובה הזו, אז כל החשבון שכתבתי על הדף בחשבון הקודם – הכל הכל היה בחיצוניות. גם המצוות שעשיתי. רק להבין שיש שני ממדים – פנימיות וחיצוניות – זה כבר כישרון פנימי של חסידות. גם העבירות שעשיתי היו בחיצוניות. לא היה שווה כלום. צריך לשנות מקום, צריך לעבור למגרש אחר. אם "שכר מצוה – מצוה", אז אני צריך שוב את אותה מצוה רק שהפעם זה יהיה בפנימיות. אם "שכר עברה – עברה" אז אני צריך את העבירה בפנימיות, אבל זה כבר נושא נרחב להתוועדות שלימה (יש בזה ג בחינות, ואכמ"ל).

 


י. יהודי – 'קונץ' מהלך על שתים

שאלה: עבודת ה'סתים' היא מעל הזמן, אז אין איפה הגדרים של ההלכה?

תשובה: האדמו"ר הזקן אמר שאצלו סתם להיות גאון כמו הגר"א זה לא 'קונץ', אבל לי, שעסוק בעבודת הכלל והנהגת עדת החסידים (כולל שעות ארוכות של מחשבה על כל אחד מן המקושרים אליו), זה כבר כן חידוש. כמעט ואין לו זמן ללמוד. איך עושה את זה? האריז"ל אומר שהיום כל עיקר תיקון העולמות בעבודת ה' כבר לא נעשה על ידי תורה, כדברי חז"ל "ותלמוד תורה כנגד כולם", אלא ע"י תפילה. בא אדמו"ר הזקן ומחדש שהיום הכל תלוי בגמילות חסדים. כמו השיבה לציון בעבודת כפיים, להיטיב ליהודים בגשמיות. לא כולם הסכימו אליו, וגם מבין החסידים. רוב יומו הוא עסוק בתכנון גמילות חסדים ליהודים. רק להיות גאון כמו הגר"א, מבלי לעסוק בתקון הכלל, זה כמו לחיות לפני ימי האריז"ל, בזמן שהכלל הוא "תלמוד תורה כנגד כולם". בשבילו זה לא 'קונץ'. אבל אצלי – אומר האדמו"ר הזקן – שאני יכול להיות גאון ביחד עם כל זה – זה כבר 'קונץ'. לענייננו, סתם כך לחיות חיים נורמאליים, לחיות את הנורמה של היהדות מבלי להרגיש את עין הסערה של העולם הזה – זה לא 'קונץ', אבל להיות חסיד זה כבר 'קונץ'. כל ספר התניא זה להסביר משפט אחד בזהר המבטא את נשיאת ההפכים בלב של יהודי: "בכיא תקיעא בליבא מסטרא דא וחדוה תקיעא בליבא בסיטרא דא". יש על זה משפט חריף אצל חסידים, אבל בשביל זה צריך לשתות עוד משקה.

 

לחיים לחיים!

 

המשפט הוא כך: לעתיד לבוא תהיה עליית העולמות, הגוים יהיו יהודים, המתנגדים יהיו חסידים, החסידים יהיו רביים, והרביים – "הנסתרות לה' אלקינו" [הכי מענין פה זה הגוים. לרבי שליט"א יש מבצע של זעקת 'עד מתי?' ומבצע ללמד את כל הגויים ז מצוות בני נח (באופן כללי אנחנו רוצים טובת כל העולם, רק שבארץ ישראל צריך לגרש כיום). אם נחבר את שני המבצעים יחד אז זעקת 'עד מתי' צריכה להיות זעקה אנושית, שמשיח יבוא לטובת כל העולם כולו. הרבי מקוז'ניץ אומר דבר חשוב מאוד, שפעמים שתפילות לא מתקבלות בגלל קטרוג של שרי אומות העולם שתפילות ישראל מכוונות רק לטובת עצמם והם שוכחים את הגויים]. זה לא שגוי יהיה מתנגד, כי לא יתנגדו לחסידות, אלא שחיי הגוי יעלו לרמה חד-גונית, לחיות חיים של נורמה. אם חושבים על גאולה רק במושגים של נורמה יהודית אז זו גאולה של גוי. יהודי שואף להגיע לפחות למדרגת נשיאת הפכים – "וגילו ברעדה". יהודי הוא 'קונץ' מהלך על שניים. בלי זה לא מגלה את נקודת היהדות שלו, את הדמיון לה' הנושא הפכים.

אז לכן, לוותר על זמן תפילה זה לא נשיאת הפכים, זה להתעלם לגמרי מצד אחד. אבל כשבאים לידי התנגשות, אז החסיד יוותר תמיד על ה'גליא'. זה על דרך "הלכה ואין מורים כן" ואי אפשר להכתיב ולהורות מראש. זה מסוג הדברים שאי-אפשר למצוא בשולחן ערוך. זה בשו"ע שעל גבי השו"ע.

 

ניגנו 'איתי קאתי מר'

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com