יא טבת תש"ן - על נגון ונגינה הדפסה

על נגון ונגינה

התוועדות להילולת ר' נתן מברסלב

קבר יוסף – שכם ת"ו; יא טבת תש"נ

 

 

 

ניגנו ניגון עתיק של ברסלב ל'צור משלו אכלנו' (90% מניגוני ברסלב הם יבוא)

 

יש מר' יחיאל מיכל מזלאטשוב שני ניגונים שאחד מהם עבר במסורת ברסלב – 'שערי ציון'. הניגון השני הוא ניגון  'התעוררות רחמים רבים' של ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב, שזכה לכח הנגינה מן הבעש"ט. המגיד שלח את האדמו"ר הזקן אליו לרשת את כח הניגון. בסוף ימיו אמר לחסידיו שישמרו עליו בעת הניגון שלא יגיע לכלות הנפש, ופעם אחת שכחו, ואז הסתלק.

כל ניגון הוא נר ה' נשמת אדם. הצדיק כולל כל הנשמות ולכן יכול לכלול כל הניגונים. "רעיא מהימנא היה מנגן בכל מיני ניגון בצלותא".

על הבעש"ט סיפרו שפעם קנה בכסף מרועה גוי איזה ניגון, ואמר שהיה בבית המקדש, רק שהתגלגל לקליפות, ועכשיו פדה אותו. אחר כך הרועה שכח אותו.

גם אצל הרבי – ניגון שאמיל. ניגון נוסף שהרבי לימד הוא 'אנעים זמירות', על חסיד של הבעש"ט (יש שרצו לומר שזה הרבי עצמו) שהתחיל לנגן אחרי נעילה אל תוך ארון הקודש בדבקות, והפסיק כששמע אנשים באים לבית הכנסת. חשב שרק כמה דקות, אבל כבר עבר כל הלילה.

'צמאה לך נפשי' שהרבי לימד עבר במסורת אצל המשפחה שלו, ולא היה ידוע בחסידות, רק הוא לימד.

ניגנו את 'שערי ציון' של ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב.

 

באמנות המוזיקה עסקו הרבה בבירור ניצוצות, מה שאין כן באומנות הציור.

שאלה: איך יודעים לברר ניגונים?

תשובה: אם מדברים על ר' נחמן ור' נתן – יש תורה בליקוטי מוהר"ן (נד) על בירור התווים ע"י התבודדות. כל נשמה זה ניגון, ו"אזכרה נגינתי בלילה" (לפעמים מתוך השינה). הנגינה שייכת לגלות. שם נזכרים בניגון. היום שייך לציור. צריך לחבר תו לתו. בכל פעם שומעים צליל אחד. מליל לשון צל. המקיפים נקראים צללים. יש חיה ויש יחידה (גם ברמב"ם ובגמרא – בבואה ובבואה דבבואה, שייך להושענא רבא, לאיסור אשירה וכן להיתר עגונה – הובא בשו"ע רק שהרמ"א אומר שאנו לא בקיאים). כתוב בזהר שעד החיה-הצל יש לעומת זה בסטרא אחרא, אבל לא למעלה מזה. רק ליהודי יש יחידה – בבואה דבבואה. לעיניננו, כל המוזיקה של הגוי היא צל, בבואה, צליל עמום, וזה מתגלה בלילה. לברר זה למצוא מתוך הצליל הגויי עוד צליל, עמוק יותר – את הבבואה דבבואה. לזכות ליחידה זה בעיקר בזכות תפילה בהשתפכות הנפש. בחב"ד עיקר גילוי היחידה בא בעת מסירות נפש, אצל ר' נחמן המסירות נפש זה בהתבודדות. ר' נחמן אמר שאפילו אם היה לו בן יחיד היה שולח אותו בלילה אל תוך היער להתבודד. [קשור לכל מה שאומרים היום שמסוכן להסתובב ביו"ש בלילה. בע"ה לא צריך שיהיה בהתבודדות אלא שכל השטח יהיה מיושב ביהודים שיפגשו אחד את השני].

כתוב שתפילה עולה שירה (וגם דרך ארץ וגם יחוד ראש ויד – הכל זה תפילה). גם בטבע היהודי יש ניגון – ללימוד, לתפילה וכו'. במתן תורה התגלה ה' כזקן מלא רחמים (ר"ת זמר). כתוב על ר' עקיבא שלמד תורה ב"זמר בכל יום". הכוונה היא שצריך לחוות בכל יום את מתן תורה. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

כדי להבין יותר טוב נקדים מתוך השיחה של הרבי לפרשת ויגש. "ויגש אליו יהודה" – גישה זה מקרוב. לשער גש בלשון הקודש יש עוד הטיות בפרשה שלנו: ויגש, גושו אלי, ארץ גושן [גם בהפטרה, החיבור בין עץ יהודה ועץ יוסף לאחדים הוא בבחינת 'גוש עציון'...]. לגשת זה לא מספיק שאתה מבין אותו, אתה צריך לגשת אליו, ולהתחבר איתו. עיקר המפגש הוא להפגיש אחד באחד. "כגוונא דאינון מתייחדין באחד כך איהי (עולם הפירוד) מתאחדא באחד כגוונא דיליה...". כולם צריכים להיפגש, כולל רבנים. אז איך עושים את זה? איך מקיימים באמת את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", הרי אדם קרוב אצל עצמו?

השלב הראשון הוא כמו שמביא הרמב"ם בסוף הלכות תשובה ביחס לחינוך לעבודת ה' מאהבה, שבהתחלה עובדים שלא לשמה (ממתקים לילד וכו'), ורק אח"כ – בשלב השני – מגיעים לעבודה מצד האמת, לשם האמת. זה עדיין נקרא "ואהבת לרעך כמוך" ב-כ הדמיון. השלב השלישי זה כבר בלי כ הדמיון, לאהוב ממש. על דרך חש מל מל, ושייך לכל אחד.

כך גם ביחס לקבלת התורה מחדש בכל יום. כפי שאמרנו, זמר הוא "זקן מלא רחמים", שאותו צריך לראות בכל יום. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". כחדשים (ב-כ הדמיון) זה חידוש הישנות. היה פעם מתן תורה ואני מנסה לחדש התוכן של התורה אצלי. חדשים ממש זה שזה ממש קורה אצלי, לראות את ה' נותן לי את התורה ממש.

איך קשור לניגון? מחדשים את הניגון על ידי שנזכרים באותו 'זקן מלא רחמים'. נימי הזקן שלו הם הנימין של הכינור. זה הניגון של התורה מלמעלה למטה. מלמטה למעלה זה הניגון של התפילה, מתוך המצוקה שלי והפנייה אל ה' – "ממעמקים קראתיך ה'". אותיות התורה הם אבנים. אותיות התפילה – לבנים, ששורפים החומר ויוצקים אותיות. אבן כותבים בלי ה, ולבנה עם ה – לכן זה בחינת נוקבא. מה האותיות המשותפות להם? בן. מה שונה? א-ל, הכתר של פרצוף אלב"ם. א הוא הפנים (למעלה מן הזמן, הנשמה) ו-ל הוא האחור (מתלבש בזמן, הגוף). ל הוא ידע מצטבר, חכמה של אחור. א היא חכמה של פנים.

[על חשיבות הרמזים של ראשי תיבות: משם רועה אבן ישראל – ר"ת מאיר, וכן: רוח אפינו משיח הוי'. זה נאמר על יוסף הצדיק, פותר החלומות וזה שיודע לתפור אותם. בן פורת יוסף. בזה עולה אפילו על האבות – לא ברוח הקודש, אלא בשבילו הכל כבר נמצא בשטח, כמו פאזל ענקי, רק צריך לחבר ולתפור. לחבר ראשי תיבות זו מלאכת תפירה. קצת לפתור ואז הכל מאיר. והעיקר, שהכל הולך אחר הפה].

בירור הוא גיור. "לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי להוסיף עליהם גרים". מי שיודע לגייר שיעשה את זה. צריך צדיק שיודע למול את הערלה המכסה אות ולטבול אותו במי שפיר, שופר-קול פשוט, ואז אותו קול יוצא באופן אחר.

 

שאלה: יכול להיות ניגון גר תושב?

תשובה: אם הגוי מביא מתנה למקדש – שי למורא – נהפך לגר תושב. נסביר, גוי יכול לבטל עבודה זרה של גוי. יהודי לא. בדרך כלל הערבות היא תכונה יחודית לנו. אצל גוי אין, אבל יש משהו אחד שאין אצלנו – גוי מאותה כת יכול לבטל את העבודה זרה הזו. הערבות אינה בין האנשים אלא על מה שמרחף עליהם, האמונה שלהם. אצל יהודי זו ערבות פנימית – מעשים של הזולת.

שאלה: האם הפסולת נמצאת בעצם הניגון או בכוונה שלו?

תשובה: הרבי לקח את ההמנון של צרפת והלביש על 'האדרת והאמונה'. להרבה זה צרם אבל הרבי בירר. צדיק יכול. כמו שפות זרות. ר' נחמן אומר שזה כמו אשה זונה. יש ג בחינות: יש אשה נביאה (דבורה, לשון דיבור) – לשון הקודש. התרגום, שבא לשמש את הקדושה, נקרא אשה משכלת. זה נקרא אחור. שאר שפות, הבלולות מתאוות וכפירות וכו', נקראו אשה זונה. יש שדין יהודאין – קליפת נוגה, ויש שדין נוכראין – קליפות הטמאות. היו צדיקים – ר' שלמה מקרלין – שהקפידו לדבר דוקא בלשון זרה.

[החברים שלנו מ'יבנה המקדש' רוצים כל פעם להקריב קרבן פסח וכו'. חשבתי, שהדבר היחיד שיכול לפעול אור שדוחה חושך זה להדליק נר חנוכה בהר הבית].

 

 

לפעמים עצם זה שיהודי שר את הניגון – זה כבר מעלה אותו. יש בזה הרבה דרגות. לפעמים צריך לקנות אותו בכסף, כמו אצל הבעש"ט. גם לפעמים מה שמעלה אותך בקדושה – אחרי כמה זמן כבר נעשה לא שייך. אצלי, פעם יכולתי לנגן בדבקות בטהובן, היום – לא שייך, פג הטעם. תרופה מרה, לאחר שמבריאים נעשה בלתי נסבל. יכול להיות עם צל, לא עם בבואה דבבואה. יהודי הוא קשור – שני מקומות באותו זמן. אצל גוי – תמיד למטה.

כשהרבי רצה שינגנו משהו מהארץ ביקש מ"זמרת הארץ". הכי מפורסם זה "הושיע את עמך".

בקשר לניגונים הישראלים של היום – היום בארץ יש מאבק על תכונת הארץ. על המלכות כתוב "לית לה מגרמה כלום". היא צריכה להיות כלי ריקן ולקבל מכולם, ולהצמיח אותם באופן חדש. אבל יש מי שמתכחש לכך, ורוצה להצמיח מתוך הארץ משהו "כנעני" שכאילו כבר קיים בה. יש שירים מאוד יפים שהומצאו בימי החלוצים, ויש גם שירים כיום של יהודים יראי שמים – אבל מורגשת בהם השפעה של אותם שירים, וממילא של התנועה הנפשית הנלווית אליהם. צומחים מתוך אותו הוואי. בתור עולה מאמריקה אני אומר לכם ש-50% מן האווירה היום באץ זה חיקוי של אמריקה לפני 20 שנה.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com